השבוע השני שלנו נחלק בין טיול של שלושה ימים למערב מסצ'וסטס - אזור ה-BERKSHIRES - לבין המשך בילוי עם בני, כלתי והנכדים.
השלכת קיבלה את פנינו במלוא אונה, כאשר סביבנו מתעופפים עלי שלכת כמו פתיתי שלג.
לא הספקנו לצלם כי היינו בנסיעה אבל חלק מהעצים נראו כאילו הם בוערים, חלקם התחתון עוד ירוק וחלק העליון ממש אדום לוהט.
ביום הראשון של הטיול לא הרגשתי כל כך טוב, פיסית, אבל בכל זאת טיילנו קצת באזור WILLIAMSTOWN, שהיה היעד הראשון שלנו. זו עיירה מתוקה מאד וגם תוססת בגלל המוסדות האקדמים שבה, אז יש הרבה צעירים. טיילנו בשבילים שסביב CLARK ART INSTITUTE והיה שם מאד יפה.
המלון ש-T בחר היה מצוין וגם נוח מאד.
למחרת יצאנו להר גריילוק GRAYLOCK MOUNTAIN, ההר הגבוה ביותר במסצ'וסטס.
לא חשבנו שנצליח לטפס עד לפיסגה - אני בחודש האחרון לא בכושר שהייתי, מאז הוירוס ההוא וכל מה שעבר עלי נפשית גם, ו-T שעדיין סובל מהקרסול, עוד מאז ששרי דרכה עליו כשטיילנו בניו יורק בשנה שעברה - אבל החלטנו לנסות.
הצלחנו להגיע בערך לחצי גובה ההר, וזה היה מאד מהנה.
כשירדנו בחזרה לרכב, נסענו בכביש עוקף עד לפיסגה
 |
| 1993 WAR MEMORIAL |
 |
| הנוף מפיסגת הר גריילוק |
באותו לילה ישנו בעיר בשם PITTSFIELD, יותר גדולה מ-WILLIAMSTOWN, אבל בחירת המלון הפעם לא היתה מוצלחת. לכאורה קבלנו סוויטה אבל מטונפת וללא מוצרים בסיסיים - כמו קפה או מייבש שיער. הטלוויזיות (הלא חכמות) בסלון ובחדר השינה לא ממש עבדו, כמו גם רוב המנורות. הזרם במקלחת היה סוג של זרזיף חלש, אבל המים היו חמים. והמיטה היתה גדולה ונוחה, שזה פחות או יותר הדבר היחיד שבאמת חשוב בחדר במלון - וישנו מצוין בלילה.
גם ככה היה קשה להשיג חדרים בעונה הזאת, המאד מבוקשת עקב השלכת.
למחרת התחלנו את הבוקר בטיול למפלי בש ביש BASHBISH FALLS, שגם הם הגבוהים ביותר במסצ'וסטס, רק שכרגע זו לא בדיוק העונה למפלים - ולא היה זרם אדיר כל כך.
הומלץ לנו להגיע מהצד של מדינת ניו יורק, אז חצינו לניו יורק ובדרך למפלים חצינו בחזרה למסצ'וסטס.
בעצם בכך סיימנו את כל מה שתכננו לעשות בשלושת ימי הטיול, והתחלנו לנסוע בחזרה לכיוון בוסטון, כאשר אנחנו משתדלים לשים לב סביבנו אם יש משהו מעניין כדי לעצור ולראות.
הדבר הראשון שראינו היה פסטיבל קציר - כן, באזור הזה יש כנראה קציר גם בסתיו, או לפחות קטיף, ועצרנו להסתובב בין הדוכנים השונים. אחד מהם שעשע אותנו במיוחד.
הסתובבנו בפסטיבל במשך כשעה, וכשיצאנו משם, הגענו בדרך לאזור שממנו יצאו המון מכוניות עתיקות....ו-T הבין שיש בקרבת מקום תערוכה.
אני לא יודעת לומר כמה מכוניות עתיקות מעניינות ויפות היו בתערוכה הזאת, אבל כמה שהסתובבנו שם לא הגענו אפילו לעשירית מהכמות שהיתה שם. T צילם כעשרים או שלושים מהם - בעיקר עבור חבר שלו שאוסף מכוניות עתיקות - ואני מעלה כאן שתיים, כדוגמא.
משם המשכנו לנסוע לכיוון הבית, ועצרנו בכפר משוחזר משנת 1830, סוג של מוזיאון שבו מסתובבים מדריכים מחופשים ומסבירים למבקרים על אורחות החיים בכפר הזה בתקופת ההיא. זה היה מעניין אבל כבר היה לי קשה - כשאני עומדת הרבה זמן או הולכת לאט (כמו במוזיאון) מתחיל לכאוב לי מאד הגב. עד עכשיו אני מרגישה שאריות מהכאב הזה, למרות שעברו כבר שלושה ימים.
בסופו של דבר חזרנו הבית למתוקים. הם היו עם הבייבי סיטר, גם בני וגם כלתי עבדו עד הלילה, ואנחנו תפסנו פיקוד בדיוק בשלב של המשחקים אחרי ארוחת ערב, אמבטיה, השתוללות (מה שנקרא אצלם ATTACK TIME) וכמובן סיפורים לפני השינה.
סביבוני עכשיו נכנס חזק לספרי הארי פוטר - שבני מכור אליהם וקרא אותם אינספור פעמים ודי יודע אותם כבר בעל פה - ובביקור הזה אני מקריאה לו פרק בכל ערב לפני השינה. סיימנו את הספר השני - הארי פוטר וחדר הסודות - והתחלנו את השלישי, שהוא יהיה האחרון בשלב זה עבורו, כי צריך להיות הרבה יותר מבוגר כדי להמשיך לקרוא הלאה בסידרת הספרים הזאת. לדעתי גם הספרים הראשונים עדיין לא מתאימים לילד בן 7, לא משנה כמה הוא מפותח. אני רואה שהוא מבין חלק ובכל מקרה מתלהב מאד...אני מניחה שבעוד כמה שנים הוא יקרא אותם שוב ואז ימשיך.
באחד הימים קיקה שאלה מדוע עדיין לא אפינו אף עוגה מהספר "עוגות יום הולדת" שהבאתי להם (לבקשתם) בביקור הקודם.
בני מייד ענה שעדיין לא היה לאף אחד יום הולדת מאז שהבאתי את הספר.
אבל אז נזכרתי איך פעם, כשהוא היה עוד בצבא, הכנתי לו עוגת "לא-יום הולדת" (UNBIRTHDAY CAKE) כמו
בעליזה בארץ הפלאות, והסכמנו כולנו, שבעוד יום הולדת יש פעם בשנה, "לא-יום הולדת" יש 364 ימים......
וקיקה מייד שאלה אם היא יכולה לבחור עוגה מהספר, ובאופן די מפתיע בחרה בעוגת רכבת.
סוף השבוע שבו חזרנו מהטיול היה סוף שבוע ארוך בגלל חג בשם "יום קולומבוס" (COLUMBUS DAY) או בשמו החדש INDIGENOUS PEOPLES DAY - לכבודם של האינדיאנים.
כלתי גילתה שזהו גם היום האחרון בו פועל יריד בעיר סמוכה, והחלטנו לבלות שם את כל הבוקר עם הקטנים.
חזרנו עייפים אך מרוצים, ובערב נסענו עם בני להופעה שיש לו באופן קבוע כל יום שני בקיימברידג'......
וכך נותר לנו פחות משבוע עם המשפחה של בני, כשרוב השבוע אפור וגשום.....אז אולי מחר ננצל את היום היחיד שבו אמור עדיין להיות מזג אוויר טוב ונבריז להם מבית הספר והגן וניקח אותם לקטיף תפוחים בחווה לא רחוק מכאן.
בינתיים בארץ אמא שלי משתפרת כל הזמן. היא חזרה לגמרי לשיגרת הפעילות הגופנית שלה, חזרה לבשל לעצמה ואפילו הלכה לבד ברגל למכולת עם העגלה שלה, ולא הזדקקה לטרמפ על הקלנועית עם המטפל. היא קוראת, עדיין לא מעוניינת לחזור לצפות בטלוויזיה, ומכריזה על עצמה כ"נורמלית", ועוד נזפה בי שהזמנתי לה עוד אנשור. היא טוענת שהיא אוכלת מספיק ולכן אין לה צורך בתוספים. התווכחתי איתה שהיא עדיין בתת משקל אבל אין עם מי לדבר. היא בהחלט חזרה לעצמה.
היא חולמת על אבא כל לילה ומתגעגעת מאד, ולא מבינה למה צריך לחיות כל כך הרבה ("אבל אל תיבהלי" היא אמרה לי), ואני אמרתי בכנות שאני לגמרי מבינה אותה אבל שאין ממש מה לעשות עם זה. ובמסגרת ההומור השחור של שתינו, ביקשתי שהיא תחזיק מעמד לפחות עד שנסיים עם כל הביורוקרטיה ונראה אם אפשר לפשט חלק מהתהליכים לפני שגם היא הולכת מאיתנו. היא צחקה ושמחה שהיא יכולה לדבר איתי על הדברים האלה בלי שאלחץ מזה. והודתה לי שאני קיימת, ושאני כמו שאני.
הביורוקרטיה מתקדמת לה ונראה לי שבשלב זה אחי השלים את כל המשימות וכעת רק מחכים לשמוע שאין דרישות נוספות. ברור שיצוצו עוד דברים, כולל כמובן הדיווח ל-IRS (מס הכנסה אמריקאי) בעוד כמה חודשים......אבל נחצה את הגשר הזה כשנגיע אליו.
אני מרגישה יותר טוב, למרות שמידי פעם עדיין חוטפת בחילה בעיקר בבקרים. כמובן שעדיין מוקדם לצפות להרגיש את ההשפעות הרצויות של הציפרלקס...אבל קבעתי תור טלפוני ל'רופאהחדשה' יומיים אחרי שאנחנו חוזרים, כדי ללבן איתה את המצב, האם הגיוני שיש לי עדיין תופעות לוואי מידי פעם, האם צריך להחליף כדור וכו.
אז זהו פחות או יותר סיכום של השבוע האחרון.........בשבוע הבא נחזור הביתה.
