יום שלישי, 30 בינואר 2024

יום הולדת 65 🎈ועוד עניינים

בסוף נשארנו בבית למשך שארית השבת. 

ל-T היה התקף כאב קל בבוקר בזמן הליכת הבוקר, ושאר היום הוא לא הרגיש כל כך טוב. אז אפילו אל הורי לא נסענו.

בסוף קפצתי אליהם הבוקר, וישבתי עם אבא עוד קצת על "חפיפות" בעניני ביורוקרטיה - הפעם הוא הראה לי איך הוא עושה הורדה של מסמכי מס הכנסה ממקורות שונים לצרכי הדיווח שלו ל-IRS (מס ההכנסה של ארה"ב). אמא שלי התבדחה בסוף שעכשיו הוא יכול למות בשקט, אז עניתי לה באותה הלשון שהוא צריך לחכות לפחות עד שיסיים להראות לי כיצד הוא מדווח ל-IRS. זה יקרה בהמשך כאשר כל המסמכים מהמקורות השונים יגיעו. לא כולם מוכנים עדיין בשלב זה.

הכאבים שלו בגב חזקים והוא מתקשה ללכת וסובל כשהוא עובר מישיבה ולעמידה ולהיפך. שום משכך לא עוזר, והחלטנו, למרות מחאותיו, לפנות לאורתופד מומחה שאמא של גיסתי נעזרת בו כבר שנים, שעושה זריקות שממש מצילות אותה (אמא של גיסתי סובלת מאד מכאבי גב וגם יש לה אוסתיאפרוזיס קשה).

היה קשה לשכנע את הורי להתקשר אליו, כי זה רופא פרטי ואבא הרי מתקשה מאד להוציא כסף - אבל אמא החליטה שכן, על אפו ועל חמתו. התקשרתי בנוכחותם והרופא ביקש רשימה של כל התרופות שאבא מקבל. שלחתי, וכעת אני ממתינה לשמוע ממנו, האם הוא יסכים להגיע להזריק לו. ותוהה גם האם זה יעזור. או יזיק. אוף. 

בראשון היה לי יום הולדת, ו-T קבע לנו טיפול זוגי בספא חדש ביישוב סמוך. זו היתה הפתעה בעצם, אבל T הבין שצריך לשריין את המועד כדי שלא אקבע לי משהו אחר באותו הזמן, אז ידעתי שמתוכנן משהו.

בסופו של דבר זה התברר כבחירה הנכונה ביותר ליום הזה בזמן הזה. הרי אין חשק לחגוג ממש, אין מצב רוח, וגם הגשם לא הפסיק לרגע אז התאים להתרגע בספא ולקבל טיפול.

הטיפול ארך כשלוש שעות וכלל עיסוי זוגי, סאונה אינפרה אדום מיוחדת (שטרם ראינו כמותה) ואז ציפה בחשיכה בבריכת מי מלח כאשר התקרה זרועה ב"כוכבי" נורות לד. 

בהחלט הרגשנו איך הגוף נרגע, גם אם הנפש לא מסוגלת. 

זה היה בשעות אחר הצהריים, ובבוקר 'מחברת' הגיעה אלי לקפה, בזמן ש-T נסע עם 'שותפנו' להיפגש עם לקוח. זה היה נחמד. מחר אני מתוכננת להיפגש עם 'ביוכימיה' אחרי המון זמן שלא נפגשנו. 

כל הזמן נכנסו הודעות ברכות יום הולדת וגם כמה טלפונים, וגם בני וגם בתי שלחו לי פרחים. 

הזר מבתי חתני והנכדים

הזר מבני וכלתי והנכדים

באותו בוקר, על הבוקר לפני שיצאנו לחדר הכושר, הצלחתי להתרסק על הישבן בזמן שסידרתי דברים במטבח. כמובן שזו היתה שטות. הסתובבתי ודרכתי בטעות על הרגל של הסולם, לא הבנתי שזה סולם וחששתי שאני דורכת על חתול, נבהלתי ואיבדתי את שיווי המשקל ו...זהו. 

למזלי פרט לכאב בעצם של הישבן הימני לא נראה שנגרם נזק. אפילו הצלחתי להתעמל כרגיל, גם אם יותר במתינות בגלל הכאב, וצריכה להיזהר כשאני מתיישבת.

הבוקר, לפני שנסעתי אל הורי, היה לי סוף סוף שיעור יוגה. קבלתי את הטלפון שלה מ'שנטי' לפני כחצי שנה כבר, אבל כל הזמן דחיתי ודחיתי עד שבשבוע שעבר סוף סוף התקשרתי אליה וקבעתי. קיוויתי לשיעור קבוצתי אבל לא היה לה כרגע בשעות הבוקר, ולא כל כך מתאים לי אחר הצהריים / ערב. אז בינתיים קבעתי לי כמה שיעורים פרטיים. היה מצוין. 

עכשיו אחר הצהריים יצאנו להליכה אבל אחרי קילומטר התחיל גשם די חזק, שיחד עם הרוח הרטיב אותנו לגמרי (המעיל והכובע הגנו עלינו אבל הרגליים כבר היו ספוגות), אז עשינו "אחורה פנה" וחזרנו הביתה. לא נורא. זה היה קצת יותר טוב מכלום. 

בששי מתוכננת ארוחת יום ההולדת שלי עם כל המשפחה (כולל של אחי) - מקווה שכולם יהיו בריאים ושגם אבא יצליח להגיע. מצב הרוח די בריצפה - בכל יום כל מה שקורה במדינה ובעולם מצליח להרגיז אותי עוד יותר ולדכדך עוד יותר - כך שמפגש טוב עם אנשים אהובים זה בדיוק מה שהנפש צריכה. 


יום שבת, 27 בינואר 2024

גשם ועוד גשם

גשם גשם ועוד קצת גשם. 

מזמן לא זוכרת רצף כזה של ימים גשומים, ופרט לעובדה שזה לפעמים מפריע לנו בהליכות בחוץ, בסך הכל נחמד לי החורפיות הזאת. 

מספר פעמים (כולל הבוקר) תפס אותנו ממש גשם באמצע ההליכה, וכשאני שלושה קילומטר מהבית אין ברירה אלא פשוט להמשיך את המסלול ולהירטב. הבוקר לקחתי איתי מטריה אבל היתה רוח כל כך חזקה שעד שהגעתי הביתה כבר הייתי צריכה לזרוק אותה לפח, הרוח הרסה אותה לגמרי. גם לא נוח ללכת מהר עם מטריה. 

בבית הפסקתי להתלבט אם להדליק חימום או לא להדליק חימום, ואני מדליקה כשקר לי, במיוחד כשאני יושבת לקרוא או על המחשב ויודעת שאני לא אזוז ואז תמיד נהיה לי קר. 

העניין הוא שכמו בקיץ, אם אני מכוונת את המזגן על 25 מעלות חם מדי ואם אני מורידה ל-24 מעלות אז באיזשהו שלב זה לא מספיק חם. אז אני עוברת בין שניהם ו-T צוחק עלי על זה. 

כשאנחנו מדליקים את הקמין במקום את המזגן זה מפזר חום הרבה יותר נעים ושקט אבל יש ימים שזה לא מספיק. וגם אחרי זמן מה חייבים לכבות כי כבר חם מדי. הוא איבד את היכולת להנמיך ולהגביר אחרי שפעם אחת התקלקל והטכנאי קלקל משהו ולא הצליח לסדר את זה (ולא נעים לומר אבל הטכנאי הזה, שהיה גם שכן שלנו, נפטר בשנה שעברה... ולא ניסינו מאז לצלצל לתמיכה של החברה). 

בגזרת הבריאות חכמוד מחלים בהדרגה אבל חתני נדבק ממנו ואתמול התחיל להרגיש ממש לא טוב. טוב שנשארו בבית. 

אצל אבא כאבי הגב (או מותן, כמו שהוא קורא לזה) ממשיכים, והתיאוריה שלו היא שזה מחמיר בגלל מזג האוויר. אני לא מתווכחת כי אין לי מושג. בפעמים הקודמות אחרי הרבה מנוחה ומשככי כאבים זה בסוף עבר לו, לתקופה, ואני לא לגמרי מבינה מה גורם לזה להתחיל שוב. לפחות השיעול שלו נעלם לחלוטין, גם זה משהו. ולחץ הדם תקין. הצלחנו לצאת להליכות ורוב הזמן להתחמק מהגשם.

כששאלתי את גיסתי מה שלום כולם היא סיפרה שאחיינית1 ובעלה והתינוקת בדיוק חוזרים לגור בדירה שלהם. בשעה טובה באמת. התינוקת בת ששה שבועות. והם גרו אצל אחי וגיסתי די מתחילת המלחמה. מאחלת להם הרבה נחת בחיי המשפחה החדשים. 

הם כולם אמורים להגיע לכאן בששי הקרוב לארוחת יום הולדת שלי (מחר יש לי יום הולדת 65) - נראה עד סוף השבוע מי יהיה בריא ומי חולה, מי יגיע ומי לא. ממילא מצב הרוח הכללי הוא לא של חגיגות. 

בששי בצהריים מצאנו את עצמנו ללא ארוחת צהריים מוכנה, ול-T התחשק לצאת לחומוס. אני פחות התלהבתי, אבל ראיתי שזה מה שבא לו אז כמובן הסכמתי. יש ב"תנובות" מסעדה עם חומוס מעולה - אחמד סעיד. הם בדיוק עברו למיקום חדש, במרכז קניות חדשה שהוקם בתנובות, כך שגם נעים יותר לשבת ויש הרבה הרבה יותר שולחנות. ששי בצהריים המקום היה מלא אנשים, ובכל זאת הושיבו אותנו מייד וגם השירות וגם האוכל היו ממש טובים. T אכל קבב ואני שניצל - שתי המנות מגיעות גם עם תוספת לבחירה וגם עם חומוס קטן - והגודל של מנת השניצל היא כזאת שיש לי עכשיו בבית עוד שתי מנות שניצל (מבחינתי) שאריות. החומוס הזה הוא באמת אחד הטובים שיש, אז גם קנינו חצי קילו הביתה, כי T אוהב לאכול חומוס בארוחת הערב. 

אחרי השנ"צ (נרדמנו תוך כדי צפייה בשידור מבית הדין הבינלאומי בהאג) קפצנו לביקור קצרצר אצל שותפנו ושריתה. T הזמין שמן זית דרוזי שמצא דרך הפייסבוק, במחיר ממש טוב ובאיכות מעולה. הוא הזמין גם לנו וגם להם, אז קפצנו אליהם להביא להם. 

שותפנו הבריא לגמרי מהקורונה (תוך יומיים שלושה, האמת, אבל המשיך לבודד את עצמו עוד כמה ימים אחרי כן) ולשמחתנו נראה ששריתה לא נדבקה. אין להם מושג אם הבן שלהם נדבק או לא כי אין להם שום קשר איתו כשהוא בצבא (שותפנו חלה בראשון, כשהבן חזר לבסיס) ואין להם אפילו מספר טלפון של המפקד או שום דבר כזה. פעם בשבוע ביום ששי הבן בדרך כלל מקבל חצי שעה את הטלפון שלו כדי להתקשר הביתה, אז אני מקווה שהם דיברו איתו אתמול בערב. היה נחמד לשבת איתם, כמו תמיד. היום הם מתכננים לנסוע לצפות בשטפונות בנגב עם חברים שיש להם ג'יפ גדול. סומכת עליהם שייזהרו....

אז מסתמנת שבת שקטה בבית, ואולי נקפוץ לבקר אצל הורי בשלב כלשהו. 

מייחלת לימים טובים יותר, אבל בלי הרבה תקווה.


יום רביעי, 24 בינואר 2024

שבוע קשה והרבה "ביחד"

בתחילת השבוע נתקפתי בפרץ של צורך ב"ביחד". עלה בי רצון עז להיות עם אנשים קרובים ואהובים. 

קבעתי עם חברות, עם בתי, עם קרובי משפחה ....מלאתי את היומן בפגישות ואירוחים ותכניות לשבועיים הקרובים. 

ודומה היה שהצורך הזה עלה גם אצל החברות שלי, כי גם 'שושנה' יצרה קשר וקבענו להיפגש וגם 'קלי' ו'שני' יצרו קשר - ו'קלי' יזמה מפגש ....

אפילו הספקתי לממש  חלקית את אנרגיית החברותיות הזאת. 

נפגשתי עם 'מחברת' וגם עם 'שושנה', אבל המפגש עם קלי ושני היה אמור להתקיים בשלישי בערב, ואז בשלישי בבוקר נודע על האסון בעזה ומעבר לקושי להרים את עצמנו ביום כזה, התברר שבן של בן זוג לשעבר של 'שני' הוא בין ההרוגים....והמפגש בוטל. 

היום הייתי אמורה להיפגש עם בתי, ככה סתם רק שתינו - לזמן איכות שכזה - אבל חכמוד מאתמול עם חום גבוה וכאב גרון (ואנטיביוטיקה) והיא נשארה איתו בבית. 

בשבוע הבא קבעתי עם 'ביוכימיה', מקווה שהמפגש הזה כן יתממש. 

התחושות ממשיכות להיות קשות - לגבי המלחמה, החטופים, הממשלה הנוראית וכל ה"מה יהיה", והאסון השבוע רק הוכיח לנו שתמיד יכול להיות עוד יותר גרוע. הרבה יותר גרוע. 

בתחום הבריאות, T ממשיך עם הליחה - למרות שחל איזשהו שיפור קל. 

גם אבא משתעל כבר למעלה משבוע ולמרות שהרופאה ב'אחוזה' טענה שזה "רק מהגרון ולא מהריאות" ורשמה לו סוכריות למציצה ואיזשהו אנטיהיסטמין, גם גיסתי וגם אני המלצנו שיבקש ממנה הפניה לצילום ריאות. ברור שבצילום התברר שיש לו דלקת, התחלה של ברונכיט, וגם הוא על אנטיביוטיקה עכשיו. 

ושוב כואב לו הגב. 

אז שוב דחיתי את ארוחת הערב אצל בת הדוד שתוכננה להתקיים בששי הקרוב. 

אין רגע דל. 

'שותפנו' עם קורונה כבר שלושה ימים - ונשמע שהתסמינים שלו זהים לאלו שהיו לנו בבוסטון. חולשה, ליחה, חום נמוך. הוא כבר מתחיל להרגיש יותר טוב...מקווה שאצלו לא תישארנה תופעות כמו אצל T. 

בשבת הגיעו הורי ומשפחתה של בתי לארוחת צהריים, לבקשתם, ולמרות שהיה מאד טעים ומאד נחמד לבלות זמן עם כולם, זה היה קצר מאד ונשארתי עם טעם של "עוד" מהנכדים האלה. דיברתי על זה עם בתי והיא הסכימה שאין לנו באמת מספיק זמן איכות עם הנכדים כאשר הם מגיעים לארוחה. 

היא אמרה שבימי שני אחר הצהריים בדרך כלל הם רובם בבית (לא בעבודה, לא בחוגים) אז החלטנו T ואני להגיע לביקור אצלם, ובאמת היה ממש ממש טוב להשתלב להם בשיגרת אחר הצהריים. לשחק עם שרי, לעזור לחכמוד עם הכנה למבחן במתמטיקה, להסיע את נשמותק בחזרה מחוג הטניס...פשוט להיות ביחד ולדבר ולצחוק...זה היה בדיוק מה שהיה חסר לנו ונראה שגם הם נהנו מנוכחותנו. אני מקווה שיסתדר לנו לעשות את זה לעיתים קרובות ובכך לזכות ב"זמן נכדים" שכבר אין לנו כמעט מאז שהם לא נשארים לישון בשישי בערב. 

בגזרת ההתנדבות T ממשיך לסייע ל"איש המדרסים" שלי בקידום העסק שלו וממש בימים אלה עולה אתר האינטרנט המושקע והמשופר שלו. בנוסף T יצר קשר עם בעלת בית קפה קטן, שנמצאת במילואים מאז השבעה באוקטובר והעסק היה סגור במהלך כל התקופה. עכשיו הוא עוזר לה להקים את העסק מחדש על רגליו - בתנאי כמובן שהיא תצליח להשתחרר מהמילואים בקרוב. 

בנוסף הוא ו'שותפנו' התחילו לעבוד עבור לקוח חדש/ישן - מישהו שהיה איתם בקשר בשנה שעברה לצורך הקמת מסעדה חדשה ובאיזה שהוא שלב פשוט נעלם להם. אני לא ממש אופטימית לגבי הלקוח הזה (מה מונע בעדו שוב להתאדות בלי לשלם?) אבל הם כל כך שמחים לקבל עבודה חדשה, שהם מוכנים להסתכן בכך.

בבוסטון בני וכלתי מספרים על חזרתו של סביבוני לאכילה "רגילה" (יחסית לעצמו) ואפילו הסכמה לטעום דברים חדשים, ובנוסף הוא התחיל לקחת ברצינות את נושא הגמילה מחיתולים...הרבה מאד חדשות טובות. קיקה מדברת יותר ויותר ומרבה להאכיל את הבובות שלה וגם לבדוק אותן (עם ערכת "רופא") ואת כל מי שבסביבה. כלתי מפנקת אותנו בהרבה תמונות וסרטונים כדי שנמשיך להרגיש שאנחנו חלק מהבית. 

אני ממשיכה לקרוא את "התנ"ך של אמא" ובינתיים זה די קשה לי.....לא מצליחה להתחבר. אתן לזה עוד צ'אנס אבל אם זה ימשיך ככה פשוט אזנח אותו ואעבור לספר אחר. 

יום שבת, 20 בינואר 2024

עוד 'שבעה' ובדיקת DNA

בסוף לא יצא לי לנחם שוב את 'מאשה'. אבל הייתי ב'שבעה' אחרת, אצל חבר שלנו מהתיכון (מהחבורה שגם ה'אוסטרלים' קשורים אליה) שאמו נפטרה. 

הוא ואחותו ישבו בדירה של האמא, שהיתה אותה הדירה שהם גדלו בה - אז T ואני ביקרנו בעצם בבית שהיה של החבר אי אז כשכולנו היינו בתיכון. זה הרגיש ממש מוזר. להסתובב בשכונה ההיא (שגם אני גרתי בה במשך 3 שנים לפני שהורי בנו בית בהרצליה ועברנו משם, למרות שהמשכתי לנסוע לבית הספר ולא עברתי לתיכון בהרצליה) היה כמו לחזור חצי יובל אחורה. כמעט שום דבר לא השתנה. ומה שהיה הכי הזוי, היה שגם הדירה של הוריו של החבר לא השתנתה. בכלל! כל הריהוט, המטבח, האמבטיה....הכל נשאר אותו הדבר כמו לפני חמישים שנה. זה היה ממש ממש מוזר. 

החבר ואשתו שמחו שהגענו, כמובן, ופגשנו שם עוד אחד מהחבורה (אחד שלא למד איתנו בתיכון אבל היה חבר של 'האוסטרלי', לדעתי, או של אחותו). 

לאחר הניחום, דפקנו בדלת ממול, שם חי עוד חבר - גם הוא במקור מהתיכון אבל הוא ו-T נהיו ממש חברים במילואים דווקא. והם בקשר כל השנים. החבר הזה יצא לפנסיה בתקופת הקורונה (הוצא לחל"ת ומשם ישר לגמלאות) ומאז הוא כל הזמן בבית. אז היה חשוב ל-T לבקר אצלו קצת ולארח לו חברה. גם אשתו היתה בבית (למרות שהיא עוד לא פרשה לגמלאות), וזו היתה הפעם הראשונה שפגשתי אותה. היה מאד נחמד. וגם יש להם שתי חתולות מתוקות. 

אנחנו מארחים היום בצהריים את הורי ומשפחתה של בתי - לבקשת בתי - במקום ששי בערב. אני רואה ש-T קצת מתפרע בהכנות, כנראה משעמם לו ובא לו לבשל ולאפות - וכולם כמובן ייהנו מזה מאד. 

שמעתי אותו אתמול משחרר קיטור על חתני בשיחה עם בני - שיודע להקשיב מצוין. בעקבות השיחה הבנתי שאין ל-T כוונה לנהל על זה שיחה עם חתני. נראה לו שזה מיותר. לשאלתי הוא ענה שהשיחה עם הבן עזרה לו מאד, שהבן תיפקד כ"פסיכולוג" מצוין. מקווה באמת שזה שחרר אצלו משהו. 

סיימתי את הספר THE BOOKBINDER'S DAUGHTER ובסך הכל נהניתי ממנו.

החלטתי להתחיל לקרוא את "התנ"ך של אמא" מאת ורדה הורביץ...לא מכירה אותה (זה הרומן הראשון שלה אבל הבנתי שהיא כתבה ב"לאשה" ועוד כמה מקומות). נראה אם שווה משהו. בנוסף מחכה לי "בקנה" ספר שבני המליץ PROJECT HAIL MARY מאת ANDY WEIR (שזה מדע בדיוני, לטענת בני משובח). 

מזג האוויר איפשר הרבה מאד הליכות בחוץ השבוע, ולמרות שבחלק מהימים רמת האנרגיה שלי היה ירודה, בכל זאת השלמתי כרגיל את המיכסה שלי. T ממשיך עם הליחה הנוראית פוסט-קורונה, ובנוסף חווה התקף כאב קשה השבוע (לראשונה מזה זמן רב מאד). אי אפשר להיפטר לגמרי מהחרא הזה, כנראה. 

על המצב אין לי חשק לדבר (והראיון עם אייזנקוט השבוע רק הכניס אותי עוד יותר לדכאון), אבל לסיום  אספר שמזה זמן רב מתחשק לי לבדוק את ה-DNA שלי - מתוך סקרנות בעיקר - ואחרי שבדקתי כמה אתרים (בעיקר myheritage ו-ancestry) והבנתי שבארץ בכלל לא עושים את זה, הזמנתי לי ערכת בדיקת DNA  בחו"ל לביתו של בני וכשהיינו שם מסרתי דגימת DNA ושלחתי להם בדואר. 

אחרי מספר שבועות קבלתי תוצאות....די מאכזבות. האמת בעיקר התאכזבתי כי לא הבנתי שאני מקבלת רק תוצאות לגבי המוצא שלי (שעניין אותי מאד אבל לא רק) וכל מיני "תכונות" מטופשות כמו האם אלכוהול גורם לי להסמיק, מה הסיכוי שאצרוך הרבה קפאין, האם אני אוהבת כוסברה או לרקוד, סוג השעווה באוזניים וצורת אפרכסת האוזן, צבע העיניים, הסיכוי שאני מנומשת, צבע שיער (אגב כתוב חום ואני שתנית, וכתוב שיש סיכוי שאלד ילדים ג'ינג'ים - מה שלא קרה, למרות שבתי היתה מעט ג'ינג'ית בערך בגיל 5 חודשים). ועוד כל מיני שטויות. 

שום דבר על נטייה למחלות, בעיקר, שזה גם עניין אותי. לא שמתי לב שזה לא כלול בחבילה. עכשיו שאני חושבת על זה, אולי (מרגע שה-DNA שלי כבר אצלם) אפשר לשלם עבור משהו כזה תוספת...?

בכל מקרה סקירת המוצא שלי יצא מאד (אבל מאד!) משעמם. אני 99% יהודיה אשכנזיה ממרכז/מזרח אירופה מכל הכיוונים. האחוז הבודד השונה הוא הוא מדרום איטליה, ומשום מה מופיע גם 0% (כנראה פחות מאחוז) מאזור הבלגן. 

נראה בינתיים כמו קצת בזבוז כסף.........


DNA



יום שלישי, 16 בינואר 2024

ימים מלאי התרחשויות.....

קר לי. כל הזמן. נדמה לי שנשמר לי בעצמות הקור של בוסטון, ולמרות שמה שקורה כאן היה נחשב שם לחם ונעים, אצלי בקור כל הזמן קר. אז אני מתלבשת חם ואני מחממת יותר מהרגיל, ומברכת יום יום שיש לי בכלל את האופציה הזאת. 

בניגוד לחיילים, בניגוד לחטופים, בניגוד להרבה מאד אנשים שאין להם את הפריווילגיה הזאת. 

לא חושבת שאני צריכה לחזור כאן על העצב והדכדוך והכעס על הממשלה ועל כל המצב, שעם כל חוסר פעולה או פעולה שגויה מצד מנהיגינו רק הולך ומחמיר.....זה נראה לי די ברור. 

בסוגיית הדרמות של חכמוד הסתמן שהוא עמוק בקטע החברתי ובעצם הצורך שלו בחֶבְרָה ובחברים מאפיל על שיקולים אחרים, בעיקר נושא הלימודים. היו גם לחתני וגם לבתי כמה שיחות רציניות איתו בנושא, והיה נדמה להם שהוא הבין והפנים וקצת נרגע (ובעיקר בתי קצת נרגעה, כי כל ההיעלמויות שלו והכרזות ה"אין לי בשביל מה לחיות" עם כל ציון כושל הבהילו אותה), אבל בינתיים הם רואים שיש בו איזושהי התנגדות פנימית לישיבה ולמידה למבחנים וברור ששיחות זה לא מספיק - צריך איכשהו לגרום לילד לשבת וללמוד. לא פשוט בגיל הזה. נראה לי שהשלב הבא יתחיל להיות מניעת פעילויות שהוא אוהב - כמו חוג הכדורסל - או זמן מחשב....דרכי פעולה שהם ממש (אבל ממש!) לא רצו לנקוט בהן...אבל ייתכן שלא תהיה ברירה. 

כל הדרמה הזאת איכשהו מעמיסה עוד שיכבה על הכעס המתמיד שבתי מסתובבת איתו (כמו רבים מאיתנו) בחודשים האחרונים, וגורמת לכל דבר (לכאורה קטן) להרגיש גדול וקשה. היא מתקשרת הרבה לשחרר קיטור ואני שמחה להיות שם ולהקשיב ולתמוך בה. 

בסוגיית הבריאות, נראה ש-T לא מצליח לצאת לגמרי מתופעות הפוסט-קורונה. הוא מלא ליחה, בצורה מפחידה שגם מחלישה אותו וגם מגבילה את הפעילות שלו (ולעיתים מפריעה לו גם לישון, אבל השעות הקשות באמת הן על הבוקר כשהוא מתעורר וקם משכיבה למצב מאונך). גם יש לו כל הזמן איזה כאב ראש עמום (לא המיגרנות של פעם) שמלווה אותו מאז שהיינו חולים בקורונה. 

ניסינו לקבוע לו תור אצל 'רופאהחדשה' אבל התור הקרוב היה רחוק מדי וקבעתי לו אצל השותפה שלה למשרד. הוא היה אצלה כבר פעם/פעמיים בעבר. לא יודעת עד כמה היא טובה כמו 'רופאהחדשה' באבחונים שלה, אבל היא טענה שתוך שבועיים זה פשוט יחלוף ושאין מה לעשות בינתיים (ואין איזה כדור או סירופ שבאמת ייקל בשלב הזה), ושדווקא להתעמל ולרוץ עשוי לשחרר את הליחה מהר יותר. אז לרוץ הוא לא מצליח במצב הזה, לפחות לא בבוקר. אבל הוא ממשיך כרגיל בפעילות פעמיים ביום (חדר כושר - מסילה שעה ורבע שעה כוח) בבוקר והליכה איתי של ארבעה קילומטר אחר הצהריים. הוא טוען שזה עושה לו טוב. 

בששי היינו מוזמנים לבת דוד שנייה (תיאו טוענת שהיא בת דוד מדרגה שנייה) אז לא תכננו ארוחת ערב משפחתית ובתי ומשפחתה הלכו אל חמותה. אמרנו שאולי ניפגש איתם בשבת. בסוף בת הדוד הודיעה שהיא חולה בקורונה וכל הסיפור בוטל/נדחה, לשמחתה של אמא שלי - שגם תמיד מעדיפה לסרב להזמנות באופן כללי וגם לא ממש מספמטת את בת הדוד הזאת, למרות שפגשה אותה אולי שלוש פעמים בסך הכל ולא באמת מכירה אותה. לאמא שלי יש נטייה לשפוט אנשים ככה, אבל ייתכן שהיא קלטה משהו שאנחנו (שפגשנו אותה בינתיים רק פעם אחת ודווקא התרשמנו שהיא ובעלה נחמדים מאד) טרם קלטנו. בכל מקרה זה לא באמת משנה כי זה לא שעכשיו ניפגש איתם כל הזמן. היא קרובת משפחה שלי ושל בני הדודים שלי והיא גרה ברעננה ורוצה קשר איתנו ועם הורי - אין סיבה שלא ניתן לזה צ'אנס. 

אז במקום זאת הזמנו את הורי בששי צהריים ל'בורגר סאלון' שאמא שלי כל כך אהבה, וכבר קנינו לה ב'אדידס' בגדי ספורט חדשים לכבוד יום הולדתה ה-92, והיא מאד מאד שמחה: גם מהביטול של ארוחת הערב אצל בת הדוד, גם מההמבורגר ומהעבודה שלא היינו צריכים לטרוח ולבשל ולארח וגם ובעיקר מהמתנות. איזה כיף זה לקנות מתנה למישהו שבאמת באמת נהנה ממנה. בין היתר קנינו לה ז'קט עמיד למים ולרוח, כיוון שהאישה הזאת יוצאת להליכות שלה ב'אחוזה' בכל מזג אוויר. מה שמזכיר לי שאשאל אותה שוב אם היא רוצה שאקח אותה לקנות נעלי הליכה אטומות למים כמו שיש לנו לטיולים, כי מסתבר שהבעייה העיקרית ב'אחוזה' כשגשום הן השלוליות, ופעמיים היא כבר חזרה מההליכות שלה עם נעליים וגרביים ספוגות לחלוטין. 

בשבת בסוף התברר שבתי ומשפחתה היו מוזמנים לגיסתה הבכורה לג'אחנון, אז שוב לא ראינו אותם. ויש לי הרגשה ש-T חש הקלה, כי הוא חם על חתני כרגע וזה גורם לו לרצות לא לראות אותו. דיברנו על זה ושכנעתי אותו שאין באמת סיבה לא להיפגש עם בתנו ונכדנו האהובים רק כי הוא רותח על חתננו, ואולי עדיף שיתפוס אותו לשיחה וישפוך עליו את כל מה שיש לו בבטן, ונגמור עם זה. 

יש כמה דברים שהצטברו אצל T בבטן מול חתני בזמן האחרון - הוא לקח קשה מאד את הארגון הכושל של הבר מצווה בבית הכנסת, שאגב גם אותו הוא הציע לקחת על עצמו אבל איכשהו התעלמו מזה וחתני באמת פישל ואפילו לא מוכן להודות בכך שזה היה גרוע - ויש גם קטע עם נסיעה לסקי, לקלאב מד, שחתני ארגן לו ולשני הבנים. כבר שנתיים שהוא מנסה לגייס את T לטיול סקי שכזה ו-T תמיד הסכים והתלהב (וגם הציע לממן) אבל חתני רצה חופשה בת ארבעה ימים תמיד, ו-T ניסה להסביר לו שהילדים לא עשו סקי מעולם ולכן הם גם זקוקים למקום עם הדרכה (עדיף בעברית) ושבוע שלם כדי להספיק ללמוד וגם ליהנות מהגלישה. חתני תמיד מיסמס את ההצעות של T בטענות של "אי אפשר להשאיר'את הבנות' לבד שבוע שלם" או הצעה לקחת גם אותן (ומה הן בדיוק תעשינה שם???) או קושי בהיעדרות מהעבודה שבוע שלם, ולא יצא מזה אף פעם כלום. והנה חזרנו מבוסטון ונודע לנו שהוא כנראה הפנים את מה ש-T אמר כל הזמן והזמין שבוע בקלאב מד בצרפת לעצמו ולבנים - מעשה מבורך בפני עצמו - בלי לשאול את T בכלל אם בא לו להצטרף. ו-T גם לא מצליח להשתחרר מההרגשה שבזכות העבודה שאנחנו מימננו את הבר מצווה ואת הנסיעה באפריל לתאילנד וגם העברנו להם כסף (וגם לבני כמובן) בחודש שעבר, הוא הירשה לעצמו להזמין את שבוע הסקי הזה למרות שהוא כל הזמן אומר שהם בצמצומים בגלל הדירה החדשה. בקיצור T מצא את עצמו ממש כועס על חתני, ונראה לי שזה יתבשל וירתח ויבעבע אצלו אם הוא לא יתפוס אותו לשיחה. 

מה עוד? 

מאז שחזרנו מחו"ל מיינקוני ישן עלינו בלילה כמה וכמה פעמים, שזה נדיר. זה בדרך כלל קורה כשהוא נבהל ממשהו, ובפעם הראשונה שזה קרה באמת הבנו שהוא כנראה שמע רעשים מהצנרת (תאגיד המים עשה עבודות באמצע הלילה והשבית את המים ביישוב), אבל בלילות הבאים כשהוא חזר על זה לא היתה סיבה נראית לעין. מצד אחד זה כיף לישון מחובקת עם חתול ענק, מצד שני לפעמים זה קצת מפריע, כשהשפם שלו מדגדג את הפרצוף או הרגליים שלו מוחצות את החזה עד שהוא נשכב או כשהוא מחליט ללעוס לי את השיער. 

אתמול בערב במקום לשכב עלינו הוא התיישב לו על דובי-גדולי-כחול ועשה עם הרגליים תנועות של יניקה ושהה עליו המון זמן, חבל שלא הספקתי לצלם את זה בוידאו, זה די קורע. 

יש לי עוד עדכון קצת מוזר לגבי המשקל שלי. למה מוזר? כי סיפרתי כבר שהצלחתי לרדת את שני הקילו המיותרים ש"ישבו" עלי בשנתיים האחרונות, ולא רק שהייתי בטוחה שזה כי התמדנו בהליכות הערב שלנו בנוסף לאימון הבוקר בחודשים האחרונים, אלא גם כי היה לי ברור שזה גם קשור לתפריט המאד מוקפד שלי, ושכאשר אני אוכלת קצת יותר מהרגיל מייד זה מתבטא בעלייה במשקל. אז מה שקרה, הוא שבארה"ב הייתי חולה הרבה ולא תמיד הצלחתי להתעמל, וגם מן הסתם אכלתי יותר מהרגיל (למרות שכאשר הייתי ממש חולה בקושי אכלתי), אבל חזרתי ארצה ונשקלתי ולא רק שלא עליתי אלא אפילו ירדתי עוד קילו במשקל. מאד מוזר. בכל מקרה חזרתי לפעילות הרגילה ולתפריט המוקפד, בינתיים אני ממשיכה להיות במשקל הנמוך או קילו מעליו, ואני מאד מרוצה. 

בתחום הקריאה, סיימתי בחול ספר שאהבתי מאד בשם האברך יענקי וייסברג - דבורה ווגנר ומאז התחלתי ספר חדש בשם 

The bookbinder's daughter - Jessica Thorne. גם ממנו אני נהנית. 

ועדכון אחרון: בזמן שביקרנו בבוסטון אצל בני כל מיני דברים התקלקלו או איימו להתקלקל אצלו בבית. זה בית שכור, שכדי לתקן כל דבר יש צורך בקריאה לחברת הניהול. אז חברת הניהול הזמינה עבורו טכנאי כדי לבדוק את הדברים הבאים:  לבדוק: 

את המקרר, שלא ממש קירר והפריזר לא הקפיא בכלל. 

נזילה שקרתה במרתף בזמן הסערה הגדולה (שבה נפל העץ בחצר). 

את דוד המים החמים שהתחיל לספק מים עכורים, מעט חומים, והתעורר חשש שהוא עומד לסיים את חייו. 

בעלת הבית השכור שלהם ידועה ככזו שלא תתקן או תחליף שום דבר עד שכבר לגמרי אין ברירה, וחברת הניהול כמובן נאלצת לשתף איתה פעולה. לדוגמא היה המיקרוגל שלהם, שמאז שהם נכנסו לגור לא נסגר באופן תקין (ובינינו ייתכן שדלפה ממנו כל השנים קרינה בגלל זה) אבל עד שהדלת לא נשברה סופית, בעת הביקור שלנו אצלם ביוני שעבר, היא לא הסכימה להחליפו. זה הגיע למצב שבו קנינו להם מיקרוגל חלופי (אסור להם להחליף מכשירים בבית על דעת עצמם) לשימוש בינתיים, אבל בסוף המיקרו הוחלף.

בכל מקרה אנשי חברת הניהול הגיעו, מייד גילו וביצעו תיקונים (כמיטב יכולתם) ואיטומים למקור לנזילות במרתף (בתקווה שאכן זו היתה הבעייה, נגלה בסופה הבאה) ובדקו את מצב המקרר והדוד.

הם אכן דיווחו לבעלת הבית שהמקרר לא מקרר ולא מקפיא ושהדוד ישן מאד ומראה סימני גסיסה. 

את המקרר החליפו להם כשבוע לאחר שחזרנו ארצה, אבל הדוד התפוצץ והציף את כל המרתף לפני שהואילו בטובם להחליפו. 



למזלם, דיווחה לי כלתי, הדבר היחיד שממש נפגע היה השטיח שממילא הגיע הזמן להחליפו, והם קנו במקומו משהו דק שגם מתכבס במכונה....ועכשיו סוף סוף תוקנו המון דברים שהיו תקולים והם יכולים ליהנות....עד הקלקול הבא. 

לבסוף, לחברתי 'מאשה' אסון נוראי - בתה (בשנות העשרים לחייה) נפגעה בתאונת דרכים ולפני כמה ימים נפטרה, לאחר שהיתה מחוסרת הכרה מאז התאונה. 

כל מוות הוא נוראי וכל אובדן מכאיב עד אין קץו, אבל לאבד ילד - כפי שכל כך הרבה מאבדים עכשיו במלחמה ורבים אחרים מאבדים לאורך כל השנים בתאונות דרכים שכאלה, זה אולי האובדן הקשה מכל. 

הלווייה התנהלה בגשם שוטף וההספדים ארכו כשעה וחצי. לא היתה חברה או בת דוד או מורה שלא הרגישו צורך להיפרד ממנה בכמה מילים קורעות לב, שלא לדבר על הוריה ושני אחיה, במיוחד זה שהיה שנה מעליה והם היו חברים קרובים בנפש. 

כל חברה הרגישה שהיא היתה החברה הכי טובה שלה, וזה היה די נכון. היא היתה שם בשביל כולם, תמיד. היא טרפה את החיים, כאילו להספיק ...כאילו משהו בתוכה רמז לה שאין לה הרבה זמן. 

הטקס נוהל על ידי הרב (הרפורמי או קונסרבטיבי) שגם ניהל את בת המצווה שלה ובר המצווה של אחיה. חלק מהתפילות קיבלו נוסח עדכני עכשווי יותר. היא נקברה בארון, וכמה וכמה ארגזי צבעונים עמדו לרשותנו, להניח על הקבר הטרי. אפילו נציג החברה קדישא התחשב עד כמה שיכול בחילוניות המשפחה ובהעדפות שלהם. בהחלט הלווייה שונה מכל מה שאי פעם השתתפתי. 

ההחמצה הגדולה ביותר, אמרה לי 'מאשה' כשביקרתי בשבעה, היתה מבחינתה שמעולם לא התאהבה (ולבה מעולם לא נשבר) וכמובן שלא זכתה להיות אמא. 

יהי זכרה ברוך והלוואי שיתגברו על הצער הזה, ולא יידעו עוד. 

יום שבת, 13 בינואר 2024

למדור השרביט החם - שנת 2024 התחילה

במדור השרביט החם מבקש טליק שנספר מה אנחנו מאחלים לעצמנו לשנת 2024. 

ברגע הראשון חשבתי שאין לי אפשרות לענות על השאלה הזאת, כי שום דבר שאאחל לעצמי, כמעט, לא יהיה מציאותי או בר ביצוע. כן, אני מאד מאד פסימית בשנה פלוס האחרונה, מרגישה שאנחנו באפילה גדולה ולא רואה שום אור בקצה המנהרה (תרתי משמע). 

אבל אז החלטתי שמה שאאחל לעצמי לא חייב דווקא להיות בר ביצוע או מציאותי. איחולים זה חינם ואני יכולה להתפרע בדימיון שלי ובהבעת משאלות בלי קשר לעד כמה הן עשויות להתגשם. ואולי גם יש דבר או שניים שאאחל לעצמי שלא לגמרי מנותקים מהמציאות. 

אז בואו נראה. 

אם אתחיל מהפרטי לכללי אני מאחלת לעצמי, ל-T ולכל משפחתי וחבריי הרבה הרבה בריאות.

אני מאחלת לי ולקרובים אלי לאהוב אלה את אלה ולהוות בית ועוגן ותמיכה מול כל מה שקורה מסביב. 

אני מאחלת לעם ישראל להרבות באהבת חינם, ומאחלת לנו שגם העולם יתפכח ויפסיק לטפח שינאה קטלנית כלפינו, בין אם הם בכלל מכירים אותנו או יודעים מי אנחנו ומה עשינו ובין אם לאו.

אני מאחלת למדינת ישראל שכל מי שנמצא כרגע בהנהגה שלו ייעלם מהמפה הפוליטית (וכאשר אני באמת רותחת אני מאחלת להם שייעלמו בכלל מן העולם, אבל שלא יד אדם תהיה במעל). כולם.

אני מאחלת שיעלו לשלטון אנשים שאכפת להם מהמדינה ומאזרחיה - כל אזרחיה. 

אני מאחלת שההנהגה החדשה תפעל לשקם את כל מה שנהרס והתקלקל.

שיוחזרו כל החטופים בריאים ושלמים, עד כמה שניתן, אבל שתחזיר את כולם בכל מקרה ובכל מצב.

שהמלחמה בעזה וגם המצב בגבולנו הצפוני יוכרע עם תוצאות אמיתיות, ושכל השכול והכאב והפצועים וההרס לא יהיו לשווא. 

שכל המפונים מבתיהם יקבלו מענה אמיתי לצרכיהם, גם פיזי, גם כלכלי וגם נפשי.

שכל עם ישראל יקבל תמיכה כלכלית ונפשית. כולנו בטראומה, גם אלה שלא ספגו פגיעה אישית משפחתית קרובה. 

שכל הפצועים הרבים ישתקמו ויחזרו לחיים וימשיכו לקבל את כל התמיכה שהם זקוקים לה ושאף אחד לא יתחשבן איתם.

שכל המשפחות השכולות יקבלו תמיכה ושאף אחד לא יתחשבן גם איתן.

שכל מי שחולם להקים בית מקדש או התיישבות בעזה ייעלם מחיינו.

שכל מי שעסוק בסקטוריאליות קטנונית ייעלם מחיינו.

שכל מי שעסוק בהפצת שסע ופילוג ואיבה בינינו לבין עצמנו ייעלם מחיינו. 

שיתחיל תהליך מדיני רציני, וימשיך כל הזמן, גם אם ברור לנו שאין לנו פרטנר בצד הפלסטיני....כי מה שנעשה בחמש עשרה השנים האחרונות לא עבד, ובעצם רק הוביל למצב שבו אנחנו נמצאים היום. 

שהרעות והאחדות והנתינה שגילינו בעצמנו ואלה באלה מאז השבעה באוקטובר לא יפוסו מהעולם בשוך הקרבות.

בטח יש עוד דברים שאני מאחלת לעצמי ולנו.........אבל נראה לי שכתבתי מספיק לבינתיים. 

לכמה מכל מה שאני מאחלת יש סיכוי כלשהו להתקיים במציאות? 



יום חמישי, 11 בינואר 2024

בר המצווה של חכמוד

ברכתנו לחכמוד לבר המצווה:

"חכמוד נכד אהוב שלנו.

לפני שנברך אותך ביום חגיגי זה, חשוב לנו בימים קשים אלה לאחל שיבה בקרוב הביתה לכל החטופים, תנחומים באבלם הכבד של משפחות הנופלים ואיחולי החלמה לכל הפצועים הרבים. אנו רוצים לאחל שיבה הביתה לכל העקורים מבתיהם וכמובן לכל החיילים, בסדיר ובמילואים שמחרפים את נפשם על הגנתנו.

מי ייתן ויבוא היום שבו אתה תחגוג בר מצווה לנכדיך ותספר להם שגדלת בתקופה היסטורית, שבה נלחמנו על עצמאותנו ועל קיומנו ועל אורח חיינו בארץ ישראל.

חכמוד היקר,

מצד אחד קצת קשה לי להאמין שיש לנו נכד שחוגג כבר 13 חורפים והגיע למצוות. מצד שני, כל כך ברור שאתה נער בוגר שהשאיר כבר את ילדותו מאחור. הוריך קראו לך 'חכמוד– גם חכם וגם חמוד - ואכן נכד יקר שלי, אתה חמוד אבל גם מאד חכם, ורואה וקולט ומבין ולא מפספס כלום. בשקט בשקט בלי רוח וצלצולים, צפינו בהנאה, בגאווה ובהשתאות כיצד פילסת את דרכך ועשית דרך מהתינוק המתוק והמתולתל שהיית עד שהגעת להיות האדם המדהים שאתה היום, וברור לנו שעוד נכונו לך גדולות ונצורות.

חכמודי שלנו, אתה ילד רגיש וחכם שיודע לאהוב ויודע לשמוח וגם יודע לבקר ולומר את אשר על ליבך, ובעיקר יודע מה אתה רוצה, וכאשר אתה רוצה – באמת השמיים הם הגבול, ואתה יכול לחתור ולפעול ולהשיג את הכל.

כשנולדת הפכת את הוריך להורים ואת כל סביך וסבותיך ולסבים וסבתות. אתה גילית לנו כמה אושר וגאווה ונחת טמונים בהיותנו סבא וסבתא. הלב שלנו התרחב עוד יותר מאז שנולדת, ואין גאים או מאושרים מאיתנו להיות סבא וסבתא שלך.

אז כשאנו באים לברך אותך היום, אנו מאחלים לך שתגשים את כל משאלותיך, שתמשיך לגדול ולהתפתח כפי שעשית עד היום. תמשיך להיות ישר, מצפוני, ערכי, מעט ביישן וצנוע ויחד עם זאת אהוב על כולם.

באהבה רבה

סבא T וסבתא אמפי"

את תיאור חגיגות בר המצווה של חכמוד השבוע אפשר לחלק לשניים - החלק של בית הכנסת והחלק של הארוחה החגיגית. 

את הראשון התעקש לארגן חתני - וכולם (אבל כולם!) יכולים לאשר שזה היה פשוט גרוע. תחתיות. לא הייתי בחיי בטקס בר מצווה גרוע מזה. פרט כמובן לחכמוד המתוק שסלסל והנעים לכולנו וביצע את חלקו בצורה מושלמת (גם אם על ווליום ממש ממש נמוך, מרוב שהיה נבוך). 

נתחיל מזה שבית הכנסת עצמו היה מטונף, וזאת למרות שהכריחו אותנו לחכות בחוץ בזמן שניקו, לפני שהכל התחיל. השירותים היו עוד יותר מטונפים. בושה וחרפה ממש.

נמשיך מהלו"ז המוזר שנקבע - שעה שתיים וחצי בצהריים, כאשר נאמר לנו להזמין את המסעדה לשעה ארבע וחצי. עם האיחור הצפוי - כי תמיד מאחרים - ועם איחור נוסף - כי משום מה המשפחה של חתני החליטו שהם הוזמנו לשלוש במקום לשתיים וחצי - עדיין סיימנו שעה וחצי לפני הזמן, המסעדה הודיעה שהם לא יכולים לקבל אותנו לפני ארבע וחצי, וכך חיכינו בחוץ  סתם (כי בבית הכנסת כבר נערכו לתפילת מעריב והעיפו אותנו משם)...מזל שהיה מזג אוויר ממש יפה באותו היום. 

לא היה רב בכלל, ומי שניהל את הטקס היה המדריך-של-הרגע-האחרון של חכמוד, שהיה מאד נחמד אבל עם אפס כישורים לנהל טקס שכזה. זה אמור להיות מעמד חגיגי, מכובד. אמורים לברך ולהזמין קרובי משפחה לקרוא בתורה. כלום. זו היתה לגמרי "שכונה", כמו שאומרים הצעירים. 

את חלקו, כאמור, ביצע חכמוד למופת, ועל כך לפחות אנחנו מלאי תודה ושמחה. היינו גאים בו מאד. 




הוא הזמין הרבה מאד חברים (עשרים ושתיים הגיעו לבית הכנסת, ולארוחה אחר כך הגיעו עוד כמה), שמצד אחד תמכו בו והיו בעדו, ומצד שני כל הזמן זרקו סוכריות תוך כדי ההפטרה והפריעו למהלך הטקס. 

את החלק השני ארגן T, וזו כבר היתה - באמת לדעת כולם - אופרה אחרת לגמרי. המקום היה מקסים, הצוות היה מקצועי ואדיב, האוכל היה טעים והשירות.....מזמן מזמן לא זכינו לשירות כזה. גם בהגשה, גם בפינוי, גם במילוי מיידי של כל בקשה של כל אורח. מדהים באמת. 






המקום היה מסודר מאד יפה. T גם דאג לבלונים - גם המספר 13 גם בלונים גדולים עגולים בתכלת, לבן ושקוף. קנינו מראש עציצים של רקפות, וורודות ואדומות, והנחנו במרכז כל שולחן. זה היה מאד יפה. עכשיו הרקפות האלה שתולות אצלנו בגינה 😊.

כאמור, למסעדה הגיעו יותר חברים ממה שחכמוד הזמין. בתי, שרצתה לצאת "בסדר", הודיעה יומיים קודם לכן על האירוע בקבוצה של הורי הכיתה וכתבה שכולם מוזמנים, במחשבה שבאמת רק החברים של חכמוד יבואו. בפועל הגיעו עוד כשלושה עשר ילדים שחכמוד לא הזמין, מתוכם שמונה בנות 😉.

אבל זה דווקא היה בסדר גמור. 

כולם נהנו, כולל חכמוד עצמו, וזה באמת הכי חשוב. אמנם חכמוד עצמו נמצא כרגע עמוק בגיל ההתבגרות והרגיש מבוכה בלתי נסבלת לאורך רוב האירוע. רגע משבר קרה כאשר חתני ובתי התחילו להריץ תמונות שלו לאורך השנים על המסך במסעדה, והילד משום מה חשב שהם הכינו מצגת (לאחר שהשביע אותם שלא יעשו זאת, והם אכן לא עשו זאת). בלי לומר מילה לאיש הוא ברח מהמסעדה. לקח זמן עד שהם הבינו שהוא נעלם, וחתני נאלץ לצאת לחפש אותו ברחובות הרצליה פיתוח.........זה היה מביש ובעיקר מדאיג. הילד ממש התחבא. כשאביו מצא אותו לבסוף, ונזף בו קשות, ושאל אותו מתי אי פעם הם עשו משהו בניגוד לרצונו, התברר שאצלו בראש רצו סרטים לגמרי לא קשורים למציאות. קשה הגיל הזה. אוף. 

אגב איש מהאורחים לא קלט את העניין הזה והחגיגה התנהלה על מי מנוחות.

בסוף הארוחה הגיע החלק של הברכות. ההורים ברכו בקצרה ואז אנחנו (אני התחלתי וכאשר ההתרגשות חנקה את גרוני, כרגיל, העברתי את השרביט ל-T) והסבתא השנייה - אמא של חתני - והחברים, שבאמת כולם כולם ברכו אותו מעומק הלב. חמודים. כל זמן הברכות חכמוד הסתתר בצד וסירב לעמוד ליד המברכים, באמת לא ראיתי מעולם ילד בר מצווה כל כך נבוך. לבי יצא אליו. 







דווקא נשמותק ושרי כיכבו במתיקותם, וכל האורחים התמוגגו משניהם. אפילו הצלם כבר שאל מתי כבר בר המצווה של נשמותק, כי הוא רוצה להיות שם.

כשחזרנו הביתה כבר התחלנו לשמוע על אסון הפיצוץ בעזה (T מקבל הודעות כאלה בוואטסאפ הרבה לפני שמאשרים לשדר אותן בחדשות, משום מה) ופציעתו של עידן עמדי - וזה גמר לנו את הערב ואת היומיים הבאים.

אתמול בבוקר שמעתי אב של אחד ההרוגים ברדיו מבקש מצוות הטנק שירה וגרם לפיציץ, שבבקשה לא יאשימו את עצמם בשום דרך. למותר לציין שייבבתי בקול. 

ככה המציאות שלנו בימים אלה. גם כשמצליחים לחגוג את הרגעים הקטנים והחשובים של החיים, העצב והשכול שורים בכול. 




יום שני, 8 בינואר 2024

למדור השרביט החם - סיכום שנת 2023

 במדור השרביט החם ביקשו השבוע לסכם את שנת 2023. 

מצד אחד לא הצלחתי להרגיש את הסגירה של שנה אחת ופתיחתה של שנה חדשה, בין השלושים ואחת בדצמבר לאחד בינואר. הכל מרגיש לי כמו רצף אחד ארוך של סיוט מתמשך.

ולמרות שברור שאסון השבת השחורה בשבעה באוקטובר הוא אירוע מכונן וקטסטרופלי בפני עצמו - גם אותו אני בעצם חווה כהמשך של שנה שחורה, שהתחילה בשלהי השנה שקדמה לה עם כינונה של הממשלה הנוראית ביותר בתולדות ישראל. 

אני רואה את מאורעות השנה הזאת כמובילים ומכינים את הקרקע למתקפה הרצחנית ולמלחמה שפרצה בעקבותיה, ויותר מכך: אני רואה את כל השנים האחרונות כמובילות למצב שבו אנחנו נמצאים היום.

אז בפן האישי יותר, נדמה לי שזו היתה השנה שבה הייתי הכי מדוכדכת, הכי כועסת, הכי מדוכאת בכל חיי - וזה אומר הרבה, במיוחד לאחר השנתיים שבהן T חלה ועבר את הניתוח הקשה וחששתי לחייו. היה שם פחד, היתה חרדה, אבל דכאון כזה כמו שחוויתי בשנה האחרונה - לא חשתי מימי. 

זו היתה השנה הקשה ביותר מבחינת בריאותו הרופפת של אבא שלי, בין טיפולי סרטן הערמונית לבין הבעיות הקשות של הלב (וה"דובדבן" על הקצפת: כאבי הגב, שתודה לאל נרגעו בשבועות האחרונים).

כמו מוטי, גם אני יצאתי ליותר הפגנות מחאה השנה מאשר בכל שנות חיי שקדמו לכך.

כפועל יוצא זו גם היתה השנה שבה רכבתי עם T על האופנוע שלו - שכל השנים התנגדתי לו וסירבתי לרכוב איתו - כדי להגיע בקלות יותר להפגנות. עד כדי כך חזקה היתה המוטיבציה שלי.

זו היתה השנה שבה הבנתי שכל מה שאני עושה לטובת אחרים - בין אם חבריי או בני משפחתי ובין אם לקוחותיי, המתאמנים שלי - הוא טוב ויפה אבל אני לא רואה איך זה יכול לעזור ולהשפיע על האפילה הגדולה שפושטת בעולם בכלל ובארצנו בפרט. כבר כתבתי כאן לא פעם ולצערי זה עדיין נכון - אין לי תקוות ואין לי מושג איך יוצאים לאור מתוך החושך הנוכחי.

מצד שני, בעקבות המלחמה, זו היתה השנה שבה גיליתי את עם ישראל מחדש - את הביחד, את רוח העזרה וההתנדבות שקיימת למרות כל המאמצים (שעדיין נמשכים ביתר שאת) לפלג ולשסע.

זו היתה שנה שבה המשכתי לקרוא הרבה ולכתוב לא מעט ולשמוע פודקסטים ולהתעמל יותר מהרגיל.

שנה שבה שני נכדיי הגדולים נכנסו לגיל ההתבגרות, בדרך המתוקה והחביבה שלהם.

זו היתה שנה שבה התקרבתי מאד לכל נכדיי, גם לקטנים ולקטנות, ורוויתי מהם נחת. 

וממש לקראת סופה, זו היתה שנה שבה אחי הפך לסבא לנכדונת מתוקונת, בתה של אחיינית1 ובעלה החמוד ואני הפכתי ל"דודה-סבתא" לראשונה בחיי.

זו היתה שנה שבה ברכתי שוב, בקטן, ביום יום, על האהבה והזוגיות המופלאה שלי עם T, ואולי אסיים בברכה הזאת - שרק נמשיך כך כמה שאפשר. ביחד נוכל להתגבר על הכל. 


יום שבת, 6 בינואר 2024

לחזור הביתה

טוב לחזור הביתה.

היה טוב וחשוב לבלות זמן איכות עם המתוקים שלנו בבוסטון, גם הם היו ממש זקוקים לזה וגם אנחנו. 

אבל גם לחזור הביתה טוב. מאד טוב. 

לשמחתנו החתולים שמחו מאד שחזרנו ומיינקוני מייד התיישב עלי, ואחר כך על T, והחתולה ל' מייד הצטרפה אלינו במיטה. 



חזרנו לשיגרת האימונים שלנו, לסופר ולבישולים, והערב כבר נארח את המשפחה של בתי ואת הורי לארוחת ששי כתמיד. 

ללא ספק מקל עלינו מזג האוויר הנעים. בבוסטון עכשיו מינוס 7, ואצלנו.....עשרים. 

אז הנה כמה אורות באפילה. 

האיחוד מחדש של המשפחה כאן בארוחת ששי. היה טעים ונעים ומשמח להיות כולנו ביחד. היה כיף לראות את תגובת הנכדים על כל המתנות היפות שהבאנו להם. היה טוב שנשמותק שוב נשאר לישון אצלנו, למרות שחכמוד לא נשאר, והיה לנו בוקר מהנה ביחד עם הואפל הבלגי ש-T הכין לו וסרט שצפינו בו ביחד. ועכשיו הוא ו-T נסעו לשחק טניס ביחד (מקווה מאד שהכתף של T תעמוד בציפיות, לא תיארתי לעצמי שהוא יחזור לשחק טניס אחרי הניתוחים שעבר ואני קצת חוששת). 

הביקור המתוכנן להיום אחר הצהריים אצל אחי כדי לפגוש את התינוקת הטרייה של  אחיינית1 בפעם הראשונה, ואחרי כן גם בתקווה מפגש עם שותפנו ושריתה (אותם כבר פגשנו במקרה בסופר וקבענו שחייבים להיפגש בהקדם). 

בר המצווה של חכמוד בשני הקרוב.

השיגרה שלנו.

המיטה שלנו.

החתולים.

החברים. 

וזהו.

בתוך כל האפילה הגדולה.

החטופים, שאני פשוט לא מסוגלת להכיל את העובדה שהם עדיין שם, סובלים, בסכנת חיים, מי יודע באיזה מצב פיזי ונפשי הם יהיו גם אם בסוף יחזירו אותם.

המפונים, גם מהדרום אבל גם מהצפון, שעושים כמיטב יכולתם להסתדר ולהסתגל במקומותיהם הזמניים או להיקלט במקומות חדשים....בעזרה מדהימה (של אזרחים כמובן! כמעט רק אזרחים מתנדבים חרוצים וטובי לב עוסקים במלאכה). שחוו אובדן ושכול וכמובן חטופים מביניהם. שאין להם מושג איך ייראה העתיד, לא הקרוב ולא הרחוק.

המשפחות השכולות - גם של השבת השחורה וגם של החיילים הרבים שבכל פעם מחדש מצמרר לשמוע את צמד המילים "הותר לפרסום" על נפילתם.

הפצועים ומשפחותיהם, עם הסבל והכאב והשיקום הקשה שעוד מצפה להם.

וכולנו, האזרחים האכפתיים והמודאגים - לא רק מפני המלחמה עצמה אלא גם ובעיקר מגורל המדינה עצמה. ההנהגה, שהמילה "כושלת" לא מספיקה אפילו כדי לתאר עד כמה דחוף להעלים אותה מחיינו ומהמציאות של ישראל. 

אני בתחושה של אפילה גדולה. כן. ולא יודעת מה יהיה. 

ונאחזת באורות הקטנים שסביבנו, ומודה עליהם. 



יום שלישי, 2 בינואר 2024

עוד מעט נגמר

 מחר טסים חזרה הביתה.

השבוע האחרון עם וירוס הבטן - גם של סביבוני, שהיה שפוך לגמרי והדאיג את כולנו - וגם שלי (שברור שנדבקתי ממנו) - היה די מבאס. ובכלל, כמות המחלות במהלך הביקור הזה היתה באמת לא הגיוני ובלתי נסבלת. 

אבל הבוקר מצבי השתפר ממש וגם סביבוני מראה סימנים ראשונים של התאוששות.

הבעייה עם סביבוני, היא עם האוטיזם שלו גם ככה הוא מאד (אבל מאד!) בעייתי עם אוכל. בעייתי זו לא מילה. הילד בקושי אוכל. גם בזמנים טובים. ומתוך מה שהוא כן אוכל אין בכלל ירקות, פירות או חלבונים. כמעט כלום. הוא שותה חלב כל ערב, וכאשר הוא מסכים (בתקופות מסוימות) לאכול חביתיות - אז יש בזה לפחות ביצה. פעם ביובל הוא מסכים לשניצל. כל שאר הזמן זה דגני בוקר יבשים או ופל בטוסטר או החלק הלבן והרך של קרואסון. אה, כן, ועושה טובה מידי פעם ואוכל מרק - צח לגמרי - עם שקדי מרק. 

אז בזמן הוירוס אסור היה לו חלב וגם לא קרואסון (בגלל החמאה) - וגם ככה היתה לו בחילה והוא בקושי אכל ופל או טוסט יבש בביסים קטנטנים כמו של אנורקסי. פחד אלוהים. והוא שלשל מים. ומיד פעם הקיא. אבל לאט לאט הוא התאושש, ולאט לאט התחיל לאכול שוב. ובתקווה שתוך יום יומיים הוא יחזור לעצמו.

אני עוד לא מאה אחוז אבל הרבה יותר טוב. ודי, מיציתי. לא? הגיע הזמן.

והגיע הזמן גם לחזור הביתה. לטמפרטורות חורף ישראלי נורמלי. לחתולים המתוקים. לנכדים שנשארו בארץ. לחברים. לבית. למיטה שלי (המכונה בחיבה "מיטטוש") - למרות שהמיטה שיש לנו כאן אצל בני היא נהדרת. אנחנו בחרנו אותה בעצמנו. 

מהחדשות מהארץ מעולם לא התנתקנו, אז לא יהיה הבדל כמעט. אולי ההבדל יהיה שאשמע את זה כל הזמן ברקע כאשר T יקשיב, כי כאן הוא משתמש באוזניות, ואני בעיקר קוראת עדכונים באתר החדשות. אולי אשכנע אותו להמשיך עם זה גם בארץ.

בזירת בר המצווה היתה תקלה קטנה - המדריך של חכמוד החליט שהוא חוזר ללימודים ומהיום למחר הבריז לילד. עכשיו, זה לא שהוא לא יודע כבר את ההפטרה והכל, אבל זה עניין של ביטחון עצמי. מי עוזב ילד שבוע לפני בר המצווה? אבל בתי החליטה לא להתעצבן, פנתה לצוהר (משם קיבלה אותו) והסבירה את המצב, קיבלה אוזן קשבת והתנצלות מעומק הלב ומייד מצאו לילד מדריך חדש ונחמד שהבטיח לעמוד לצידו עד לעלייה לתורה. חכמוד נרגע ואני מקווה שהכל יהיה בסדר. 

בשבועות שלא היינו אבא שלי הרגיש טוב רוב הזמן, למרות שהבנתי שבשבת האחרונה שוב היה חלש. מקווה שירגיש מספיק טוב להגיע לבר מצווה.

אני יודעת שהורי כבר ביקרו פעמיים אצל אחי ופגשו את הנינה הטרייה שלהם. אחיינית1 ובעלה גרים אצל אחי וגיסתי מאז תחילת המלחמה - לכאורה כי אין אצלם בדירה ממ"ד - אז עכשיו הם גרים שם עם התינוקת. אני יודעת שיש רבות שגרות אצל ההורים לאחר הלידה הראשונה, אבל אני לא בטוחה שזה כרגע הדבר הכי טוב בשבילם. במיוחד שאחיינית1 מניקה, רוצה להיניק, גיסתי לא ממש מכירה את העניין הזה (לא הניקה בעצמה) וכנראה מלחיצה את האם הטרייה ("למה זה לוקח שעה בכל פעם?" או "איך את יכולה לדעת כמה היא אכלה?") - לא מתכון טוב לתחילת ההורות. אבל מי אני שאשפוט? כל משפחה והדינמיקה שלה.

לשמחתי אחיינית1 מתייעצת עם בתי כל הזמן - ואני זוכרת שכאשר בני וכלתי התייעצו איתה כשסביבוני נולד והם די היו בפאניקה, היא עזרה להם והרגיעה אותם מאד. אז יש סיבה לאופטימיות. 

אתמול והיום כלתי ניגנה בקונצרט חגיגי לשנה החדשה עם תזמורת הבארוק של בוסטון. היה מעולה. זכינו לצפות בזה און ליין דרך קישור מיוחד. היה קונצרט נהדר. שמחה שסוף סוף היא חוזרת לעניינים, עכשיו שקיבלה את היתר העבודה (הזמני בינתיים) לאחר שלוש שנים. נקווה שהויזה כבר לא תתאחר לבוא.......

לפני שנסעה לקונצרט חגגנו (בעיקר עבור סביבוני, שחיכה לזה כבר שבועות) את השנה האזרחית החדשה - כמיטב המסורת הרוסית שכלתי התחנכה עליה - עם קישוטים וקשקושים ומתנות. למרות המחלה והחולשה סביבוני מאד שמח ואפילו ניסה לשחק עם המשחקים והצעצועים שהוא וקיקה קיבלו. 



מחר חוגגים לקיקה יום הולדת שנתיים, ואחר הצהריים ניסע לשדה התעופה. 

היה טוב להיות ביחד, למרות המחלות והקור המקפיא. היה חשוב לבלות את זמן האיכות הזה עם הנכדים וגם עם בני וכלתי. היה טוב.




עד לפעם הבאה