‏הצגת רשומות עם תוויות החטופים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות החטופים. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 11 בפברואר 2025

חברות, נכדים, הרבה דמעות ודכאון

 החורף הגיע סוף סוף ואני דווקא מרוצה. 

אמנם קר לי, אבל אני מצויידת היטב - בבית בז'קט פליז מצוין, ובחוץ במעיל משובח וכובע. 

ולפעמים אנחנו אפילו מדליקים את החימום. בעיקר כשקר ל-T, כי כאמור אני מסודרת מבחינת חימום הגוף. 

בששי נסענו לתל אביב להופעה של שלמה ארצי בהיכל התרבות בצהריים. זו היתה מתנת יום ההולדת שלי מבתי וחתני.

כשהייתי צעירה היו לי כמה וכמה אלבומים של שלמה ארצי - בקלטת, באוטו בעיקר - שהייתי שומעת בלופ. את רוב השירים ההם אני עדיין יודעת בעל פה. אחר כך המשכתי לאהוב אותו אבל כבר לא קניתי תקליטים / קלטות...

יצא לי ללכת לשתי הופעות שלו בקיסריה, בתחילת שנות האלפיים. היה מצוין. 

אני מודה שאת האלבומים המאוחרים יותר שלו אני פחות מכירה, אבל יש מתוכם הרבה שירים ששמעתי ואני אוהבת. 

גם T אוהב אותו, ושמח לקבל את המתנה הזאת. 

היתה הופעה מצוינת. הבן אדם הופיע כמעט שלוש שעות ברצף, כאשר שיר רודף שיר ובין לבין הוא קצת דיבר, עם נגנים מעולים - שחלקם מלווים אותו כבר עשרות שנים וחלקם חדשים אבל משובחים - והקהל היה לגמרי איתו. כולם ידעו את כל המילים של כל השירים, גם כאלה שלא היו מוכרים לנו. היו שם מכל הגילאים. 

היו שם גם כמה משפחות שכולות מהשנה וחצי האחרונה, אחת מהן טרייה טרייה ממש מדצמבר האחרון. הוא חלק כבוד לנופלים. הוא חלק כבוד לחטופים. למפונים. הוא שר שירים שמתאימים לתקופה ולמצב הרוח.

אפשר לומר ששלוש שעות שרנו ובכינו, ובכינו ושרנו. היה מעולה. 

בערב המשכנו לבכות, איכשהו יצא לנו לראות כתבות בטלוויזיה שקרעו לנו את הלב.

ואז למחרת היתה השבת שבה חזרו שלושת החטופים אוהד בן עמי, אור לוי ואלי שרעבי. והבכי והאימה והתסכול רק התגברו. 

עם כל כמה שניסינו להמנע בשנה וחצי האחרונות מההשוואה - המילה "שואה" פשוט קפצה לה מעצמה. הם נראו כמו המשוחררים ממחנות הריכוז וההשמדה בשואה. אי אפשר להתווכח עם זה. וממשלתנו....לא בוער לה בכלל להחזיר את האחרים. להיפך, היא עושה הכל כדי לטרפד את המשך ביצוע המתווה הנוכחי וכמובן את ההמשך. אני כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי...........

עשינו הפסקה באמצע השבת מהטלוויזיה והבכי כי בתי הגיעה עם חתני והנכדים. זה היה ממש מזור לנפש. היה כל כך טוב להיות איתם, לאכול איתם אוכל טעים, להתחבק. 

אחר כך ביקרנו אצל הורי, מה שהרגיש יותר כמטלה מאשר ביקור משפחתי. מילא, ככה זה עכשיו. 

אחר כך נשמותק נזכר שהוא היה אמור לראיין אותי לטובת עבודת השורשים שלו (זו עבודה מתמשכת על פני שנה שלמה...כל שבוע משהו אחר, מישהו אחר מהמשפחה המורחבת). אז הוא שלח לי את השאלות וכתבתי לו את התשובות....היה דווקא מעניין. 

למשל גם איפה ומתי נולדתי אבל גם המאכלים שהיו נהוגים אצלי בבית, השירים ששרו, הסיפורים שסיפרו ומנהגים אחרים......שפות שדיברו בבית. כל מיני. וגם איך פגשתי את סבא. נחמד שהם נחשפים לסיפורים האלה, שלפעמים גם ככה צצים בשיחות בינינו אבל בדרך כלל לא. 

בראשון סוף סוף הצלחתי להיפגש עם שלהבת, שכנתי ההיפר אקטיבית (שפעם נהגה לעזור לנו עם החתולים כשהיינו נוסעים). שתינו מאד אוהבות זו את זו אבל היא כל כך תזזיתית ועסוקה כל הזמן שנדיר שאנחנו מצליחות לשבת לדבר, לשתות יחד קפה....אז הפעם ממש קבענו ביומן והצלחנו. כבר בסוף המפגש ניסיתי לקבוע את הפעם הבאה, אבל בינתיים עוד לא הצלחנו. כאמור - היא מאד מאד עסוקה. 

שני היה בינתיים היום הכי עמוס שלי השבוע. בבוקר הייתי במספרה, וסוף סוף עשיתי קצת שינוי בצבע, קצת יותר בהיר עם מעט גוונים - יצא ממש יפה. 

אחר כך נפגשתי עם 'מחברת', אחרי שבשבוע שעבר לא הצלחנו להיפגש. היה טוב מאד. 

קניתי כמה חומרי יצירה חדשים עבור שרי, לפעם הבאה שהיא תהיה אצלנו. 

אחר כך היה לי סוף סוף התור אצל האורתופד, והתברר שצדקתי באבחנה: יש לי דלקת בגיד אכילס. מה עושים עם זה? הוא טען שרק פיסיותרפיה, ושזה בדרך כלל עוזר. הוא שלח לי הפנייה דרך הקופה אבל לא היה לי עד היום ניסיון טוב כל כך עם מכוני פיסיותרפיה של קופות החולים, כך שמייד קבעתי עם הפיסיותרפיסטית של גיסתי, שבמקרה התפנה לה תור עבורי כבר היום אחר הצהריים, אז קבעתי ונראה איך יהיה. 

אחרי האורתופד נסענו לבתי, לביקור "יום שני" שמזמן לא קיימנו בגלל המחלות של כולם. אמנם נשמותק שוב לא הרגיש טוב אבל הוא נשאר בחדר בזמן שהותנו, וחכמוד יצא לאימון - אבל בכל זאת הצלחנו לקבל קצת חיבוקים. בעיקר היינו עם בתי ושרי, ושיחקתי כל מיני משחקים איתה והכנו שרשראות מחרוזים...והיה נחמד מאד. 

ואז שמענו את הודעת החמאס על דחייה על להודעה חדשה של המשך החזרת החטופים.............ונכנסתי לדכאון עמוק. ועוד לא יצאנו ממנו. 

יום שלישי, 3 בספטמבר 2024

כאב מפלח ובתוכו שיגרת החיים

 יום ראשון היה בוקר קשה במיוחד. 

כבר במוצאי שבת T קיבל בטלגרם את הידיעה על מציאת הגופות של החטופים, כולל שמותיהם. 

האם מישהו זקוק להוכחה חותכת יותר מזו (כאילו שהיינו צריכים עוד הוכחות!) שצריך להגיע למתווה החזרת חטופים ולהפסיק עם השקרים של "הלחץ הצבאי ישיג את המטרות". כרגע הלחץ הצבאי רק גורם לחמאס לרצוח את מעט החטופים שנותרו בחיים. החמאס אפילו הצהירו שמאז שחולצו ארבעת החטופים ביוני, השתנו ההוראות וברגע שהמחבלים השומרים על החטופים מרגישים שצה"ל מתקרב, ההוראה היא לחסל את החטופים. יותר ברור מזה? יותר מפורש מזה? 

אנחנו חיים בסיוט מתמשך, שבו גם לא מוחזרים חטופים והם גוועים או נרצחים עם כל יום שחולף וגם נהרגים חיילים כל יום. איבדנו את הצפון ולא ברור בכלל מה מצבו של הדרום. עשרות אלפי אנשים עדיין מפונים מבתיהם, הצפון נתון תחת התקפות בלתי פוסקות של טילים וכתב"מים, כולנו עדיין בסכנת התקפה כוללת של חיזבאללה ואיראן, ביו"ש הטרור מתגבר והוא כבר הפך לחזית הלחימה השנייה בעוצמתה, והאמת היא שעם הסגר עליהם כמעט שנה מאז השבעה באוקטובר והפוגרומים שהם חוטפים מטרוריסטים יהודים אפילו מעט קשה לי להאשים אותם בתסיסה ואיבוד הסבלנות...לא שאני מצדיקה פיגועים חלילה. אבל לסגור את הפקק ולצפות שהבעייה תיעלם, זו לא שיטה.

טוב, שפכתי את הרעל היומי. 

חוזרת לגיזרה האישית. 

הסתיים לו החופש הגדול וכל הנכדים חזרו למסגרות - הקטנה עלתה לגן חובה, באותו גן בו היתה בשנה שעברה (שהוא דו שנתי, ועכשיו היא "בבוגרים") ויש לה גננת חדשה (וטוב שכך, כי הקודמת שיצאה לפנסיה לא באה לקטנה שלנו כל כך טוב, למרות שהיא היתה בסך הכל גננת טובה. שני הבנים בחטיבות הביניים - כל אחד בחטיבה אחרת. אצל חכמוד זו כבר שנה שנייה, אחרי שהשנה שעברה היתה לו מאד מאד מאתגרת. נשמותק נכנס לכיתה ז' ואני מקווה מאד שיהיה לו טוב. 

כמובן שבשני שרי כבר נשארה בבית והגדולים למדו רק על 12:00 בגלל השביתה שהכריזה ההסתדרות. 

בשבת קבלנו מבתי את ההודעות האלה בקבוצה המשפחתית: 




"סבוש וסבתות האלופים!! המון תודה על כל החופש הזה, על כל החוויות המשותפות יחד, על הנסיעה המושלמת לתאילנד, על הימים והלילות ועל כל ההשקעה והמאמץ
אוהבים ומעריכים מאוד מאוד❤️🫶🏻❤️🫶🏻❤️🥇🥇🥇🥇"

זיגמונד השובב מצליח לחדש ולאתגר אותנו בכל יום מחדש. 
לאחר שלמד לעשות את צרכיו בארגז וכמעט אין לו "תאונות" שבעטיין אני צריכה לרחוץ אותו, הוא פצח בכמה תעלולים חדשים. 

אחד מהם הוא לרדת למרתף, למרות החסימה שעשינו שם עוד בימיהם של החתולים ד' ז"ל ול' ז"ל. 



וכמובן שכתוצאה מהחסימה, הוא הצליח לרדת לשם, להשתחל ולקפוץ דרך הסורגים של מעקה המדרגות, אבל אז לא היתה לו שום דרך לחזור. 

אז מעבר לעובדה שאנחנו לא רוצים שהחתולים יסתובבו לנו במרתף, אנחנו גם לא רוצים שהם ייתקעו שם חלילה, ולא יוכלו לחזור משם, במיוחד כשאנחנו לא בבית. 
אז T אילתר חסימה נוספת, וכעת אנחנו מקווים שלא ניתן בכלל להגיע למרתף בכוונה או בטעות. 


אני מפנטזת על פתרון קבוע יותר (ובשאיפה גם אסתטי יותר) שחוסם את המעקה במורד המדרגות אבל אולי גם מציב דלת אמיתית ונורמלית לירידה למרתף, או בכניסה אליו. כרגע יש שם מחסומים שונים שעלולים להקשות עלינו, בזמן חירום, לרדת לממ"ד (שהוא בעצם מקלט כי הוא במרתף). 

התעלול הנוסף של הזיגמונד הקטן הזה, הוא שהוא גם מצליח פתאום לקפוץ אל השיש ואל התנור (עד עכשיו היה מוגבל ל"אי" שהוא נמוך יותר, והוא גם הבין איך לפתוח קופסאות פלסטיק. 
כתוצאה מכך הוא הצליח לזלול לחם ואגוזי קשיו (לא פחות!) והבוקר הוא כבר שילשל ארבע פעמים. 
אז הכנסתי לארון כל מה שיכולתי ואת השאר העברתי לקופסאות LOCK & LOCK שאותן, בינתיים, הוא לא יודע איך לפתוח. פושע אמיתי החתלתול הזה. 

השבוע לקחנו את החתלתול הגדול מיינקוני לעבור תספורת.
ניסינו להמנע מזה אבל במשך חודשים רבים ראינו שגם עם סירוק מתמיד והברשה אינטנסיבית איננו מצליחים להתגבר על הקשרים שהשיער שלו מקבל, על הראסטות שמתהוות...ונראה היה כבר שזה לא רק מפריע לנו אלא גם לו. 
אי אפשר לזהות את ה"בונקאלעך" האלה בתמונה הזאת....האמת שקשה אפילו להבין כאן היכן הראש והיכן הזנב 😂


כאן בתמונה זוגית עם זיגמונד, אפשר אולי - למי שמבין - לראות את הבליטות הלבנות המבצבצות מבעד לשכבת השיער העליונה (למיין קון יש שתי שכבות שיער שונות).


אז T חיפש ברחבי הרשת ספר/ית חתולים - לאחר שחיפשנו כאן ביישוב ובסביבה ומצאנו רק ספרי כלבים - ומצא בתל אביב ברמת החייל מישהי שהיא לא רק ספרית חתולים אלא ספציפית של מיין קון. הדירה שלה היא גם בית גידול למיין קון. 

קבענו איתה בשבוע שעבר ואז היא דחתה לנו את התור כי היו עבודות שיפוץ בדירה, ובסוף הגענו אליה השבוע.
ידענו שזה יהיה לא קל בכלל עבור מיינקוני. 
גם ככה חתולים סובלים בנסיעות, והוא מעולם לא נסע כל כך רחוק, מהיישוב שלנו בשרון עד לרמת החייל בתל אביב. 
ישבתי לידו והוא התחכך לי ביד המלטפת והמרגיעה....וקצת קיטר.
עד שהגענו הוא היה כבר די מפוחד.
נכנסנו לדירה והתברר שהקדמנו קצת, והספרית לא הספיקה לסגור את כל החתולים שלה בחדר אחר. כולם באו לרחרח אותו וזה היה דווקא מפגש מסקרן. 
בסוף היא סגרה את כולם (והחכמים מביניהם הצליחו מידי פעם לאורך התספורת לפתוח בעצמם את דלת החדר ולהגיע בכל זאת לבדוק מה אנחנו עושים), וביקשה שנעזוב את החתול וניתן לה להתוודע אליו.

מהרגע הראשון התפעמנו. 
היתה לה גישה מרגיעה וחמה, ומיינקוני התמסר אליה מייד.
בהתחלה היא לקחה אותו אליה לספה, הושיבה אותו עליה כמו תינוק, וגזזה לו בלי כל התנגדות מצידו את כל הצפרניים של כל ארבעת הטלפיים. 
כבר התמונה הזאת היתה סוריאליסטית בעינינו, כי בבית אחד מאיתנו צריך להחזיק אותו וללטף אותו בזמן שהשני גוזז לו. ומעולם לא גזזנו את האחוריות, רק את הקדמיות. 

אחר כך היא העלתה אותו על שולחן ייעודי והתחילה לסרק אותו עם כל מיני מסרקים (שכבר כמובן הזמנו כזה שיהיה גם לנו בבית), תוך כדי שהיא מדברת איתו ברוגע ובאמת נותנת לו תחושה שהכל בסדר. 

את הקשרים שבראש, צוואר, רגליים ורוב הזנב היא הצליחה להסיר בסירוק יסודי. בגב ובבטן לא היתה ברירה והיא פשוט החליטה לגלח אותו. 
היו שלבים שהיא נעזרה בנו, וביקשה שנחזיק אותו "עומד" כדי שתוכל לסרק אותו מקדימה. 


ובסוף הוא נראה ככה. 



בדרך הביתה מיינקוני היה יחסית שקט, אבל הוא היה די מסכני.
היתה הרבה תנועה וגם נתקענו בהתחלה של ההפגנה שחסמה את צומת רעננה במשך זמן די רב.

בסוף עד שהגענו הביתה כבר היה מאוחר מכדי להשתתף בהפגנות בעצמנו באותו ערב. 
מיינקוני היה בסדר ואכל ושתה, אבל ראינו שקצת מוזר לו בגוף והיה לו קשה למצוא מקום שנוח לו לשבת. 
זיגמונד רחרח אותו בסקרנות.
עד למחרת נראה היה שמיינקוני כבר נינוח. אני מקווה שגם הוקל לו קצת, בלי כל הראסטות. 

עוד השבוע נפגשתי עם 'מחברת', וזה היה ממש טוב, כרגיל.
היה גם רגע מרגש שבו פתאום זיהה אותה קשיש אחד שהיה איתנו בבית הקפה, שהתברר שהיה עובד של אבא שלה (שנפטר בטרם עת בגיל 56). אין לי מושג איך הוא זיהה אותה (האמת שהפנים שלה לא באמת השתנו מאז שהיתה ילדה) ומחברת התרגשה מאד מהמפגש. 
הוא סיפר שהוא המשיך לעבוד באותה החברה עד הפנסיה, אבל שלאחר לכתו של אביה העסק כבר לא היה אותו הדבר. הוא אמר שהחברה גדלה ושגשגה בעיקר בזכות העובדים, אבל שהשותף של אבא שלה לא היה אדם או מנהל טוב כמו אבא שלה. זו באמת היתה פגישה מיוחדת. 

לאחר שהוא הלך, המשכנו לשוחח, ואיכשהו השיחה נסבה על תנועת  "הרבעון הרביעי" שמחברת התחילה להתעניין בה ואף השתתפה בחוג בית שלהם. על מחברת זה עשה רושם עצום, אבל אני ספקנית וחשדנית מטבעי ולא מצליחה באמת להבין מיהם האנשים האלה ומה הם באמת רוצים ומה עומד מאחורי הסיסמאות העמומות שלהם. 

שמעתי את נאום קיסרנו אתמול בערב והתפלצתי, כבכל פעם מחדש, על כשרון הדיבור שלו והקלות שבה הוא מסלף, מעוות, משקר במצח נחושה, משמיט עובדות ופרטים ומדבר בבטחון על עובדות מוחלטות, לכאורה. אני מודה שלולא חייתי כאן בעשרים השנים האחרונות הייתי קונה כל מילה שלו. הוא קוסם ממש. 

אז בסוף בכל זאת חזרתי לרעל. 
אלה הם חיינו.