‏הצגת רשומות עם תוויות אורלנדו. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אורלנדו. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 5 בנובמבר 2025

טיול בר המצווה של נשמותק בארה"ב - אורלנדו - Universal Studios

ירדנו מהאוניה ביום גשום לסירוגין ומיד יצאנו מערבה מהחוף פנימה לכיוון העיר אורלנדו לאזור שבו נמצאים כל הפארקים של דיסני, יוניברסל סטודיוס ועוד רבים וטובים. 

היו לנו שלושה ימים באורלנדו בחלק הזה של הטיול, ואת ההחלטה לאיזה פארק ללכת ובאיזה יום השארתי לבתי. T גם החליט שעבור הפארקים ישלמו הם - בכל זאת את כל השאר שילמנו ונשלם אנחנו - כולל הטיסות, המלונות, השכרת הרכבים וגם חלק מהארוחות והפעילויות. 

בתי הסכימה כמובן, אבל זה גרם לה להיות הרבה יותר זהירה וקפדנית לגבי העלויות - כי עכשיו זה יוצא מכיסה - ולאחר שהיא בדקה גם את הפארקים של דיסני וגם של יוניברסל וגם אחרים - היא הבינה שהיא מעדיפה יומיים ביוניברסל בלבד. 

אני לא הכרתי את הפארקים של אורלנדו, אני הכרתי רק בלוס אנג'לס, שם המקורי וגם...הרבה יותר קטן. בלוס אנג'לס דיסנילנד היא מקום אחד, ענק ומקסים, שמכיל בתוכו כמה וכמה "עולמות" - יש את fantasy land לקטנים יותר ו-adventure land וכמובן tomorrow land....והכל כלול בכרטיס אחד. יש שם גם הרבה מאד פנטסיה והארמון של דיסני והבובות של מיקי ודונלד וכו' וגם רכבות הרים ואטרקציות מטורפות של סימולציה...כלומר יש משהו לכל אחד במשפחה. 

באורלנדו, לעומת זאת, כל "עולם" כזה נמצא בפארק נפרד, שהכניסה אליו בתשלום נפרד. ואז צריך לחשוב מה מתאים לשרי ומה מתאים לבנים ומה עם המבוגרים.......וזה יוצא עלויות מטורפות. בנוסף הבנו שבדיסני הכל יקר בטירוף - אפילו קפה או פיצה או קולה. פשוט בלי פרופורציה. 

אז ביוניברסל בתי קנתה כרטיסים ליומיים שלמים בהם עברנו בין שלושה פארקים שונים שלהם, והעלויות של שתייה ואוכל היו נורמליות לחלוטין. 

אבל ללפני שהלכנו ל-Universal Studios, בדרך לדירת ה-AIRBNB שלנו באורלנדו, עצרנו באאוטלט בשם Orlando International Premium Outlets כדי שסוף סוף הם יוכלו להתפרע קצת עם קניות. 

עד אז בטיול הזה היינו עסוקים באופן מאד אינטנסיבי עם תיור וחוויות ולא היה זמן לשופינג בכלל. הבנתי שבתי וחתני הביאו מזוודה אחת ריקה, עם טרולי בתוכה, רק למטרה זו. 

אמנם זה היה יום קצת גשום, והאאוטלט הזה הוא מהסוג הפתוח - לא קניון סגור - כך שצריך לעבור בחוץ בין חנות לחנות, אבל הסתדרנו. 

לי ול-T לא היו כמעט קניות, גם כי לא היינו זקוקים לשום דבר במיוחד, גם כי ידענו שיש לנו זמן לקניות בבוסטון אחרי שבתי והמשפחה יחזרו לישראל, וגם ובעיקר כי את רוב הקניות שלנו בארה"ב אנחנו עושים עבור הנכדים - והנה הנכדים היו איתנו כאן ועשו את הקניות לעצמם בעצמם. 

אבל הסתובבנו איתם בחנויות ועזרנו להם למצוא ולבחור ובסך הכל היה נחמד מאד. 

בצהריים לפני שנסענו לדירה, נכנסנו לאכול במסעדה בשם Ford's Garage שגם היתה נחמדה וטעימה וגם היה לה עיצוב מיוחד. 

משתנה בשירותים בצורה של חבית בירה

כיורים בצורת צמיגים וברזים בצורת משאבת דלק

משם נסענו לדירה, שהתברר שהיא בתוך קומפלקס שלם שכולו דירות AIRBNB. 
היתרון היה שזו היתה בעצם שכונה שלמה מגודרת (עם קוד כניסה לפתיחה השער עבור המכוניות), והיו בשכונה שני אזורים עם בריכות וגם חדר כושר. 
החיסרון היה שאמנם הדירה היתה נקייה, יפה ומרווחת, עם שני חדרי שירותים/מקלחת, וסוף סוף לבנים היה חדר משלהם לישון בו, ולא היו צריכים לישון איתנו בחדר (אבל בכל זאת מישהו היה צריך לישון על הספה הנפתחת בסלון כי הדירה מותאמת לשישה אנשים והיינו שבעה) - אבל לא היה בה כמעט כלום מבחינת כלי מטבח ואביזרים. 
כלומר היה תנור, מיקרו, טוסטר, מכונת קפה....אבל לא היו כמעט כלים ולא היה בכלל אוכל - מה שבדרך כלל יש בדירות AIRBNB, גם שבעל הבית מספק וגם שדיירים קודמים משאירים. 
לא היו מוצרים כגון שמן, קמח, לפעמים דגנים...כלום. 
אפילו סוכר, פלפל, מלח....היו שקיות קטנות כאלה כמו שמחלקים במטוסים. זה היה קצת מוזר.
בנוסף ראיתי שלא מקפידים, למשל, למלא את הסבוניות במקלחות...ובשלנו באמת נגמר הסבון. 

בכל מקרה היה נוח מאד לישון שם בלילה, והיו כמה וכמה מסעדות במרחק הליכה מהשכונה הזאת, וממילא גם היו לנו שתי מכוניות, כך שלא היתה לנו בעייה כלשהי. 

היה גם סופר קרוב והצטיידנו לצרכי ארוחת בוקר ונשנושים, ובבוקר אחרי ארוחה מפוארת ש-T הכין, נסענו לפארק הראשון, שנקרא Islands of Adventure .


אגב גם כאן, כמו בשדה התעופה בדרך מניו יורק לאורלנדו, מערכת זיהוי הפנים זיהתה אותי בתור בתי. זה היה מצחיק, T ואני הגענו לפניהם (נסענו במכוניות נפרדות) - ובכניסה צילמו אותנו למערכת זיהוי פנים - וכשבתי והמשפחה הגיעו, כשצילמו את בתי עלתה התמונה שלי על הצג ושאלו אותה אם היא מכירה אותי. כנראה הם מקפידים שלא ייכנסו פעמיים על אותו כרטיס או משהו כזה. בכל מקרה בתי צחקה שזו אמא שלה והכל עבר בשלום. 


בזמן שחיכינו שהם יגיעו נכנסנו לבית קפה חמוד ממש אחרי הכניסה לפארק, והתפעלתי ממבחר העוגות, עוגיות ומאפים, כמו גם מהשירות הנפלא שניתן לנו על ידי אנשים מבוגרים ו/או עם מגבלויות. כמו כן המחירים היו סבירים בהחלט. 



הפארק ענק, מן הסתם, ולא ניתן היה לבקר בכל האטרקציות, מה גם שלחלקן היה תור שארך למעלה משעה. 
הגענו מוקדם כך שבכל זאת בפארק הראשון הצלחנו לעלות על מה שהיה בעדיפות עליונה, מבחינת בתי, חתני והנכדים, ובשלב הראשון זה כלל בעיקר את אטרקציות "פארק היורה" וכמובן "הארי פוטר". 

לאוהבי הארי פוטר זה היה באמת חלום של מקום, כולל אפשרות לקנות מטה קסמים (WAND) "אמיתי" של כמה מן הדמויות. מה זה אומר "אמיתי"? התברר שבתוך תחומי יוניברסל סטודיוז כל מטה קסמים יכול לבצע קסמים מסוימים בנקודות מסוימות בתוך הפארק. 
אז ברור שקניתי כזה גם לחכמוד וגם לנשמותק (מטה אחד של הארי ומטה אחד של דאמבלדור) ועוד יותר כמובן שקניתי אחד גם לבני, שהוא אוהד שרוף (שקרא / שמע את כל הספרים יותר פעמים משאוכל לספור וכנראה יודע את רובם בעל פה). 

לאוהבי הארי פוטר - היה אפילו דוכן למכירת "בירצפת"

לא היתה תאורה מספקת אבל זה כיור ה-pensieve של דאמבלדור ("הגיגית" - מלשון הגיגים?)

"מצנפת המיון" - sorting hat - שהקצתה כל תלמיד ל"בית" המיועד לו


אז כמובן שהיה צורך לקנות משהו גם לשרי - שלא מכירה בכלל את הסיפור או את הסרטים (אולי היא כן ראתה סרט או שניים של הארי פוטר אבל היא לא התחברה לזה עדיין - צעירה מדי). 
אז בתי קנתה לה בובה של הדוויג (Hedwig) - התנשמת החמודה של הארי. 
הבובה הזאת מתיישבת לה על הכתף ועושה כל מיני תנועות וקולות חמודים.... היא היתה מרוצה מאד.

בתי והמשפחה חילקו את האטרקציות לפי סדר עדיפות וגם לפי אטרקציות שבטוח שרי יכולה לעלות עליהן וכאלו שאולי לא - כי בחלקן יש מגבלת גובה. 

האטרקציה הראשונה עליה נסענו היתה של קינג קונג Skull Island: Reign of Kong, שבה קוף האדם הענק "הציל" אותנו, המדענים המסיירים בג'ונגל מפני התקפת T-REXים ועוד דינוזאורים למיניהם. זו היתה אטרקציה כיפית ששילבה סימולציה עם תנועה אבל היתה מהסוג שזכרתי מדיסנילנד ופארקים אחרים שעשיתי כשהייתי צעירה יותר, עם הילדים כשהיו קטנים, או כשהייתי קטנה בעצמי. חשוב להבין את זה וחשוב לי לציין את זה, כי בהגדרה של ה-RIDE הזה היה כתוב THRILL וגם MOTION SIMULATION. וזה כנראה הטעה אותי...בהמשך. 

שרי קצת פחדה אבל זה היה ממש כיף, וחיפשנו מה עוד אפשר לעשות כולנו ביחד. 

בסופו של דבר התברר ששרי בדיוק בגובה הנכון לעלות כמעט על כולן, ולאחר חשש מה - שאולי יהיו רכבות הרים שלא יתאימו לה - התברר שהקטנה הזאת מסוגלת וגם רוצה לעשות את ה-כל. 

אטרקציה אחת ששרי לא יכלה לעשות היתה:  Jurassic World VelociCoaster, שהתור אליו היה יחסית לא ארוך מדי (כעשרים וחמש דקות המתנה), וחכמוד רצה מאד מאד את "פארק היורה".

הגובה המינימלי עבור הנסיעה הזאת היה 51 אינץ', שכיון ששרי היתה בגובה 48 אינץ' "בלבד" (זה גבוה מאד לילדה בת 6) אז חתני הלך איתה בינתיים למשהו אחר. גם T לא רצה לעשות את זה, הוא מעולם לא אהב רכבות הרים, אז נעמדנו בתור בתי, חכמוד, נשמותק ואני. למה אני? עד עכשיו אני שואלת את עצמי את השאלה הזאת.

בערך אחרי רבע שעה בתור נשמותק החליט שבעצם זה לא בשבילו, וגם לאחר שחכמוד ניסה לשכנע אותו ואף הפעיל עליו "רגשי" כבד, הוא הודיעו שהוא יוצא מהתור. אמרנו לו לחפש את סבא ולחכות לנו ביציאה מהמתקן, והודענו ל-T שנשמותק בדרך אליו. 

אחרי כמה דקות T התקשר להודיע שנשמותק לא הגיע אליו ושהוא לא מוצא אותו. ניסינו ליצור קשר עם הילד דרך הטלפון ודרך הוואטסאפ אבל הוא לא ענה ולא הגיב. בתי התחילה לדאוג, T המשיך לחפש אותו, ובאיזה שהוא שלב היא החליטה שהיא גם יוצאת מהתור לעזור בחיפושים. 

נותרנו רק חכמוד ואני, ואז כבר היה לי ברור לגמרי שאני לא נוטשת אותו לעלות על רכבת ההרים המטורפת הזאת לבד. 

לשמחתנו עוד לפני שהגיע תורנו קבלנו הודעה מ-T שהאבידה נמצאה, נשמותק הצליח להתיישב באיזו פינה נידחת ממש קרוב למקום שבו T חיכה לו, הקשיב להקלטות בטלפון עם האוזניות שלו ולא שם לב שמתקשרים אליו או שולחים לו הודעות. הפרעת קשב וריכוז אמרנו? 

בכל מקרה הגיע תורנו וכך עלינו חכמוד ואני על רכבת ההרים הכי מטורפת שנתקלתי בה אי פעם (ואני פעם הייתי פריקית של רכבות הרים מטורפות) ואולי הכי מטורפת בפארק הזה (לא בדקנו את ה"האלק" , אולי זה היה מטורף יותר, לא יודעת). 

מייד כשהתחלנו הבנתי שעשיתי טעות איומה. בהתחלה היתה נפילה חופשית כלפי מטה מגובה, ואז סיבובי 360 מעלות קדימה ואז אחורה ואז לצדדים ואז שוב נפילה.......מהר מאד עצמתי עיניים ונאלמתי דום (לא הייתי אפילו מסוגלת לצרוח) ורק חיכיתי שייגמר. 

אחר כך בדקתי וגיליתי שזה ארך שתי דקות. מאה ועשרים שניות של סבל טהור. יצאתי משם מעורערת לגמרי, כאשר חכמוד מחייך מאוזן לאוזן, מכריז איזה כיף זה היה ומשבח אותי בפני כל המשפחה על "איזו סבתא תותחית זאת, איך עשית את זה!". 

בשלב ההוא חשבתי שעוד מעט ארגע ואצא מזה וחשבתי שאני יכולה להמשיך לאטרקציות הבאות. 

אחר כך הם עשו את Jurassic Park River Adventure שהתאים לכולם אבל הם חזרו משם רטובים לחלוטין - ואני נחתי בצד והתאוששתי לי. מה שכן, יש לאורך כל הפארק - ביציאה מאטרקציות "מרטיבות" שכאלה - דוכנים ייעודיים לייבוש. זה היה מצוין. 

מיצינו בשלב הזה את פארק היורה (ויתרנו על Pteranodon Flyers ועוד אטרקציות שם שהתאימו לכל המשפחה אבל לא בא להם), ועברנו לעולם של הארי פוטר. 

אז האטרקציה האטרקטיבית ביותר בעולם הזה עבור המשפחה היה Harry Potter and the Forbidden Journey שעשה רושם שהוא לא רכבת הרים מסוג אקסטרים אבל כן פרשתי לא נכון את המילים motion simulation....או שפשוט זכרתי את עצמי כאמא צעירה עושה דברים כאלה בלי בעייה (למשל של מלחמת הכוכבים, בדיסנילנד המקורי בלוס אנג'לס בסוף שנות השמונים). על זה כבר נאמר - BIG MISTAKE, HUGE.

כבר בדקות הראשונות כשראינו והרגשנו את עצמנו רוכבים על מטאטאים ועפים מעל לטירת הוגוורטס, הבנתי שהדבר הזה (שוב!) אינו בשבילי. ושוב, בלית ברירה, עצמתי עיניים עד שנגמר. והפעם זה לקח זמן עד שנגמר כי היו כנראה תקלות טכניות ו"נתקענו" כמה פעמים, ללא תזוזה, עד שהמתקן המשיך וסיים. 

אני די בטוחה שלו הייתי עושה את המתקן הזה לפני פארק היורה המצב לא היה נורא כל כך. אבל כבר הייתי במצב פיסי מעורער גם ככה, וזה היה כנראה הקש ששבר את גבי. יצאתי ממנו על ארבע, מפורקת, עם בחילה וסחרחורת ובקושי עומדת על הרגליים. בעצם באותו רגע סיימתי את היום שלי. 

ובדיוק אז גם התחיל לרדת גשם, כמו שיורד בפלורידה - מבול. 

התיישבתי על ספסל חצי מוגנת על ידי איזה עץ, ושחררתי את שאר המשפחה להמשיך את הבילוי בפארק. T החליט להישאר איתי, ורק קפץ לקנות לעצמו ארוחת צהריים (וזה התארך כי היו כמובן תורים עצומים בשעה זו לכל דוכן אוכל ולכל מסעדה). 



החבר'ה הצטיידו ביריעות ניילון גדולות נגד הגשם והמשיכו לאטרקציות הבאות של הפארק, ועברו גם ברכבת לפארק נוסף שאני אפילו לא זוכרת איך קראו לו. הבנתי אחר כך שהם פחות נהנו שם מאשר ב-ISLANDS OF ADVENTURE ושבכל מקרה התורים התארכו כל כך (ליותר משעה וחצי לכל אטרקציה) שדי מהר הם התחילו להתייאש בעצמם ולחתוך ולחזור לדירה. 

בינתיים T החזיר אותי לדירה ואני נכנסתי למיטה להתאושש עד הערב. 

כשכולם חזרו ואני התחלתי לחזור לעצמי, קפצנו למסעדה קרובה לדירה בשם Ternerita Cafe & Grill שהיתה סוג של סטקייה שכללה גם אוכל ונצואלני, טעים מאד. אגב שם במסעדה זו היתה הפעם היחידה שבה נתקלנו באיזשהו סימן אי נוחות כשענינו על השאלה (שתמיד תמיד נשאלה בשלב כזה או אחר של הטיול) מהיכן אנחנו. למלצרית עלה חיוך מאולץ על הפנים, והיה ברור שמשהו לא בדיוק מוצא חן בעיניה, אבל לזכותה ייאמר שפרט לחיוך היא לא עשתה או אמרה שום דבר. כמובן שאם מנה כלשהי איחרה להגיע מייד צחקנו שזה כי אנחנו מישראל...אבל בפועל היא היתה בסדר. אפילו בסדר גמור. 


ביום השני שלנו נסענו לפארק אחר של יוניברסל בשם EPIC UNIVERSE 



אבל הוא גם היה פחות מוצלח מזה של הבוקר הקודם. 

אני בסופו של דבר לא עליתי יותר על שום אטרקציה, אבל ליוויתי את שרי על סחרחרה נחמדה שהיא מאד רצתה לעשות. היה קטע שקצת הרגיז אותנו, כשחתני וחכמוד ממש עשו לנשמותק "רגשי" שוב לגבי איזו רכבת הרים שהוא ממש לא רצה לעשות, והוא התעקש אבל הרגיש מאד רע לגבי זה. בסוף הוא החליט שהוא כן רוצה, והם עשו אותה שוב יחד איתו. והוא דווקא אהב ושמח שעשה זאת, אבל לא אהבתי את כל הקטע של לגרום לו להרגיש רע עם עצמו. כל הזמן הזכרתם להם, ולו, שזה הטיול שלו וזכותו לעשות מה שהוא רוצה, וכמובן לא לעשות את מה שהוא לא רוצה. מילא, עבר בשלום בסוף. 

גם ביום השני חתכנו, T ואני אחרי שאכלנו כולנו יחד שם צהריים, וחזרנו לדירה. הם נשארו אבל אחר כך הודו שלא היה כדאי. התורים התארכו כל כך שהם הספיקו מעט מאד אטרקציות והיה חם מאד ובסוף - כשהם שמעו שאנחנו נהנים לנו בבריכה של קומפלקס הדירות שלנו, גם הם סיימו את הפרק של יוניברסל והצטרפו אלינו. 



האמת שזה היה סיום הולם לפרק הביקור שלנו באורלנדו. ידענו שבזאת אנחנו מסיימים עם מזג אוויר חם, סוב טרופי, ועוברים לבוסטון הקרה ולעיתים אף גשומה.


הילדים הצליחו לעשות פירמידה אנושית כאשר שרי למעלה, נשמותק באמצע וחכמוד למטה. אחר כך הם ניסו להוסיף גם את חתני..... אבל אחרי כמה ניסיונות הבינו שזה לא יילך. 


בערב קפצנו למסעדה ש-T ואני אהבנו מאד כשהיינו בצפון קרולינה בשם Longhorn Steakhouse. (אני לא מצרפת קישור כי משום מה נדרש VPN כדי להעלות את האתר שלהם). 

בביקור שלנו במסעדה הזאת במאי בצפון קרולינה נתקלנו באווירה נחמדה, שירות מעולה, אוכל טעים ומנות ע-נ-ק-י-ו-ת כל כך שפשוט נשפכנו מצחוק. זוכרת שהזמנו סלט ירקות "לצד" המנה העיקרית, כי הוא נראה מפתה וכלל גם תותים. כשקבלנו את הסלט הוא היה גדול יותר מאשר המנה העיקרית. לא היה לנו שום סיכוי לסיים אפילו חצי. זכרתי שהיתה להם מנת תירס ענקית טעימה מאד. ובעיקר הבשרים שלהם היו נהדרים, וידענו שזה בדיוק מתאים למשפחה של בתי הקרניבורים הגדולים.

אלא שצפוי היה לנו קצת מפח נפש הפעם, כי סניף אורלנדו (לפחות זה שעל רחוב international drive) לא עמד בעצם באף קריטריון שהזכרתי קודם - פרט לגודל המנות. השירות היה גרוע עד כדי לא קיים, הבשרים לא היו טעימים, ומאד התאכזבנו. 

אבל למחרת טסנו כבר לבוסטון אז לא עשינו מזה עניין גדול, ועל כך אספר בפוסט נפרד. 

יום ראשון, 2 בנובמבר 2025

טיול בר המצווה של נשמותק בארה"ב - הקרוז (cruise) על האוניה Utopia of the Seas

את הבילוי באורלנדו, במדינת פלורידה, חילקנו לשניים. 

בשלושת הימים הראשונים יצאנו לקרוז על אוניית Utopia of the Seas של חברת Royal Caribbean.

עוד לפני שיצאנו לקרוז ידענו - T ואני - שאנחנו עושים את זה אך ורק עבור הילדים והנכדים, ושזה ממש (אבל ממש!) לא בשבילנו. אבל מנהל הנכסים שלנו בפלורידה, שהקרוזים זו צורת הבילוי האהובה עליו ביותר בעולם, כל כך שכנע אותנו וכל כך הלהיב אותנו לנסות, שהחלטנו ש...למה לא? יאללה, שיהנו. 

אחרי ארוחת בוקר במלון ועצירה להצטיידות בחטיפים ויין* (כי בתי קראה באתר של האונייה שמותר לכל חדר להביא שני בקבוקים) הגענו לנמל, מסרנו את המזוודות לצוות המיומן של האונייה, חנינו ועלינו לסיפון.




נשמותק ו-Utopia of the Seas מאחוריו

חשוב לי לציין שמהרגע הראשון ותוך כדי כל שלושת ימי הקרוז ועד לירידה מן הספינה, כל הניהול והשירות של הצוות היו הטובים ביותר שזכינו להם אי פעם - לא משנה היכן ולא משנה מתי. הכי טוב. מעולה. מדהים. 
בנוסף כיון שמנהל בכיר בחברה הוא חבר טוב של מנהל הנכסים שלנו, בכל יום קבלנו פינוקים שונים לחדר - פירות, שוקולד ועוד. 

נשמותק ואני בקומת הכניסה של האונייה

שרי בקומת הכניסה של האונייה

לא היה משהו שלא היה על האוניה הזאת.
מספר בריכות, מגלשות מים מסוגים שונים, אומגה, מגרש מיני גולף, גלישת גלים, קרוסלה וכמובן קזינו, וגם תיאטרון - בו ראינו שלוש הופעות. 
ביום הראשון היה מופע ריקודים שהתחיל קצת צולע אבל בסוף היה מרשים ויפה. 
ביום השני היה מופע לוליינות מים מרשימה ביותר, וביום השלישי היה בלט על הקרח - שהיה ברמה לא פחות טובה (אם לא יותר) ממופע "אגם הברבורים" שאליו לקחתי את בתי ואת שרי אחרי שחזרנו מארה"ב.

שרי בבריכת הילדים

היה גם ספא גדול וכנראה מפנק (לא ניסינו טיפולים כלשהם) ובעיקר היה חדר כושר גדול ומאובזר למופת בו התאמנו - T ואני וגם חתני - בכל בוקר. בחדר הכושר היו חלונות גדולים שמהם ניתן היה ליהנות מהנוף לים הפתוח. 
בנוסף לחדר הכושר היה גם מסלול ריצה נהדר ונוח שהקיף את כל האונייה. 

החדרים לא היו גדולים אבל היו נקיים מאד, יעילים מאד ונוחים מאד. כמו בניו יורק, הבנים ישנו איתנו בחדר ושרי ישנה עם בתי וחתני בחדר סמוך.

בריכת הילדים וברקע מגלשות המים

היה אוכל בשפע בכל שעות היממה בחדרי אוכל שונים ודוכנים של גלידה וחטיפים למיניהם שפוזרו לאורך ולרוחב כל האונייה, והיו גם מסעדות - חלקן בתשלום נפרד - למי שרצה. יצא לנו לאכול במסעדה כזאת רק פעם אחת. זה באמת לא היה נחוץ.
גם במסעדות ובחדרי האוכל ההתנהלות היתה מופתית. שפע זו בהחלט מילת המפתח כאן. 

מתקן לגלישת גלים

כיון שחיבור לאינטרנט היה יקר מאד, החלטנו לחבר רק טלפון אחד - את של T - ורק דרכו היה לנו קשר לעולם החיצון. מהבחינה הזאת היו אלה שלושה ימי ניתוק מבורכים בהם באמת היינו במן עולם נפרד. 
היה לנו WIFI פנימי של האונייה, באמצעותו קבלנו עדכונים על אירועים והזמנות וגם יכולנו דרכו לתקשר זה עם זה. 
ובכל פעם שנתקלנו בבעייה או שאלה כלשהי, היו בכל מקום אנשי צוות שעמדו לשירותנו ועזרו לנו מייד ובאופן המקצועי ביותר.
גם כל בקשה קטנה מייד נענתה - באמת שמעולם לא נתקלנו בשירות כזה. 


אז למה בעצם זה לא היה בשבילנו? 
בעיקר הרעש. 
מוסיקה רועשת בקולי קולות בכל מקום בכל שעות היום בכל השטחים הציבוריים - פרט לאזור אחד בקדמת האונייה באחת הקומות (היו הרבה מאד קומות) שנקרא הסולריום - והוא נועד למבוגרים בלבד ובו היה שקט, בריכות ג'קוזי ובריכות קטנות מפוזרות בכל שטחו. 
הבעייה היחידה של הסולריום היתה שהוא היה סגור - להגן מפני מזג האוויר שלעיתים עלול היה להיות סוער - ולא היה שם מספיק אוויר, היה חם מאד.  אז ישבנו בו T ואני זמן קצר והבנו שגם זה לא מהווה פתרון עבורנו. 

חכמוד ונשמותק משחקים מיני גולף


בנוסף, סביבנו תשעים אחוז מהאנשים על האונייה היו בעצם שיכורים כל הזמן. ממש 24/7. והאמריקאים כשהם שיכורים הם עוד יותר רעשנים מהרגיל. 
מנקודת מבט סוציולוגית אנתרופולוגית היה מאד מעניין לצפות באנשים - ממש סוגים שונים ומגוונים של אנשים מכל רחבי ארצות הברית וגם העולם - שכל אחד (או קבוצה) הגיע מסיבות אחרות ולמטרות אחרות. היו שם מסיבות רווקות ורווקים, קבוצות של חברים בנים וחברות בנות. היו זוגות ומשפחות ותיירים ואנשים ממקומות עבודה משותפים. הכל. 
חלקם התחפשו לכבוד הקרוז עם תחפושות ופיאות בנושאים שונים.
גם בקרוז עצמו היו ערבים של לבוש לבן בלבד וערבים של הלואין (שבארה"ב מתחילים להתכונן עליו שבועות ארוכים לפני המועד) - אנחנו לא השתתפנו אבל ראינו שאנשים ממש נטלו בזה חלק. 


שרי ונשמותק על הקרוסלה

בקומה של בריכת הילדים והמגלשות היה הכי רועש ובכל רגע נתון התנהלו שם תחרויות בגדי ים, תחרויות ריקודים ועוד פעילויות שגם הן התנהלו בקולי קולות ועם מוסיקת רקע מחרישת אוזניים. 
אבל הם כולם מאד מאד נהנו - כפי שרצינו, כפי שידענו שייהנו, וזה היה לגמרי שווה מבחינתנו. 


במהלך היום התפצלנו וכל אחד עשה מה שבא לו, ובערבים ובבקרים בדרך כלל אכלנו כולנו ביחד. 


מזג האוויר היה לטובתנו, כפי שהיה בניו יורק, ורק ביום האחרון טפטף לנו מעט גשם. זכרתי שחברתי 'שושנה' דאגה שאנחנו נוסעים ב"עונת ההוריקנים" - אבל לשמחתנו לא היה הוריקן או אפילו סופה טרופית באופק בכל התקופה שהיינו שם. 

בתי עם כל המשפחה בפארק מים על אחד האיים

הקרוז היה בן שלושה לילות/ימים באזור איי הבהאמס, והגיע לאי נסאו (Nassau) ביום השני ולאי פרטי של חברת הספנות בשם cococay island ביום השלישי. ניתן היה, בתשלום נוסף, לארגן סיור באיים האלה מטעם האוניה או לרדת באופן עצמאי ללא תשלום ולסייר בהם. 

אל נסאו לא ירדנו, אף אחד מאיתנו, אבל ל-CocoCay ירדו בתי, חתני והילדים ביום השלישי ובילו את היום בעיקר בפארק מים נהדר שהיה על האי. הם נהנו מאד, ובאותו יום גם אנחנו נהנינו מאד כי בזכות הירידה לאי האונייה התרוקנה ולא היו פעילויות ליד הבריכה ולא היה רעש ויכולנו, T ואני, להתרווח לנו עם ספר ליד הבריכה וליהנות מהשמש ומהשקט. 

חזרנו לנמל באורלנדו - Port Canaveral - ביום האחרון על הבוקר, אכלנו ארוחת בוקר אחרונה על האונייה וירדנו - בגשם שוטף - לרציף ואל המכוניות שלנו במגרש החניה מעבר לרחוב. 
היתה לנו נסיעה של חמישים דקות עד ליעד הבא באורלנדו - דירת AIRBNB לא רחוק מיוניברסל סטודיוס (Universal Studios)....אבל על זה אספר בפוסט הבא. 

* בסוף לא שתינו בכלל מהיין, ובקבוק אחד בכלל נשכח במקרר של החדר שלנו. 

יום שישי, 31 באוקטובר 2025

טיול בר המצווה של נשמותק בארה"ב - ניו יורק - היום האחרון והטיסה לאורלנדו

הטיסה שלנו מניו יורק לאורלנדו היתה מתוכננת לשש בערב, כך שהיה לנו עדיין זמן בבוקר לסיורים אחרונים בניו יורק, ולאחר התלבטות קצרה החלטנו לנסוע לקצה הדרומי של מנהטן, ל-Battery Park לצפות בפסל החירות

זכרנו את הפארק כמקום נחמד עם נוף יפה שטרם צפינו בו, אך היתה צפויה לנו אכזבה. 

אך לפני האכזבה, בדרך מתחנת הסאבוויי לפארק עצרנו בעגלת אוכל - כדי שתהיה להם גם חוויה של אוכל רחוב. 



אמנם זו היתה עגלה שהתמחתה ב-PHILLY CHEESE STEAK אבל החבר'ה רצו דווקא לאכול נקניקיה ניו יורקית...☺️

ואז המשכנו לכיוון הפארק, וגילינו שהוא הפך לאתר בנייה - נמצא בשלבי שיפוץ משמעותי. קראתי אחר כך (וחבל שלא קראתי מראש) שהם קוראים לזה פרויקט COASTAL RESILIENCE, ובקיצור הגבהת האזור מסיבות בטיחוטיות, בהתאם לתחזית עליית מפלס המים. 

כך או אחרת - כל האזור היה חסום על ידי גדר גבוהה וציוד מכני והנדסי כבד עבד שם כל העת, ולא ראינו שום נוף ושום פסל חירות. לא היה לנו זמן לעשות סיבוב על המעבורת שצופה אל הפסל....אז ויתרנו.

מצאנו שם קרוסלה נחמדה ששרי נהנתה לרכב עליה


ואז הלכנו לאזור ה-financial district - היכן שגם WALL STREET בין היתר. 

לפי הרשימה של בתי היתה אמורה להיות שם באזור מסעדה טובה, ובזמן ששרי עוד רכבה על הקרוסלה, הלכנו כולנו לכיוון כדי לתפוס מקום. הלכנו וחזרנו, הסתובבנו ושאלנו - אך לא מצאנו זכר למסעדה. זה היה מאד מוזר. היא הופיעה ברשת כאילו היא קיימת.........אך גם אף אחד בסביבה לא הכיר אותה ובוודאי שהיא לא היתה היכן שהיתה אמורה להיות. 

בדיעבד הבנו שהיא הפכה להיות חלק מאוסף של מסעדות / דוכנים בתוך מתחם אוכל גדול חדש שנפתח במרחק כמה בניינים ממיקומה המקורי. אבל באותו רגע גם היינו כבר רעבים וגם לא היה לנו זמן - עוד היינו צריכים לחזור למלון, לקחת את המזוודות ולנסוע לשדה התעופה כדי לטוס לאורלנדו אחר הצהריים. 

אז מצאנו מסעדה איטלקית (שהתמחתה באוכל צפון איטלקי) בשם Joseph's - שנראתה אמנם קצת יקרה יותר מאלו שאנחנו בדרך כלל הולכים אליהן, אבל לפחות היה בה מקום בשעת צהריים זו, בה כל עובדי האזור יצאו לאכול, והשירות היה מצוין - והסברנו להם שאנחנו ממהרים.

מפות לבנות.......כמעט תמיד סימן לתפריט יקר 

חזרנו למלון בסאבוויי, שם הפקדנו קודם לכן את המזוודות כשעשינו צ'ק אאוט, והזמנו שני UBER XL לשדה התעופה. הם הגיעו יחסית מהר ולמרות התנועה הערה של שעות אחר הצהריים גם הגענו יחסית בזמן. ואולי בגלל זה תפסנו שאננות קלה, ואחרי שבצענו צ'ק אין ומסרנו את המזוודות, לא מיהרנו לעבור את הבידוק הבטחוני ולהגיע לשער העלייה למטוס.......

אה, כן, וכמובן בעת מסירת המזוודות התברר שיש לבתי וחתני טרולי שעבורה לא שילמנו מראש, אז צריך היה להוסיף על זה תשלום. 

בכל מקרה ישבנו לנו בסבבה וכל אחד הזמין לעצמו משהו קטן לשתות ואז עוד משהו קטן לאכול ואז משהו נוסף - כי בטח נהיה רעבים על המטוס ובטיסות פנים האוכל בתשלום ודי על הפנים.......

כמו שאומרים BIG MISTAKE, HUGE!

כשהואלנו בטובנו לקום וללכת, התברר שהתור לבידוק הבטחוני ארוך ואיטי. שעת העלייה למטוס התקרבה במהירות ואנחנו עדיין היינו בתור. 

ואז הגענו לקטע שבו מזדהים בעזרת הדרכון ומצטלמים - וקרו שני דברים, אחד מהם מצחיק ומפתיע והשני מלחיץ מאד. 

המקרה המצחיק היה, ש-T מסר לפקידה דרכון שהוא חשב שהוא שלי, אז אני נעמדתי להצטלם. הפקידה אמרה שזה בסדר, ו..הבא בתור. וכשהחזירה לי את הדרכון "שלי" התברר שזה הדרכון של בתי. כלומר - מערכת זיהוי הפנים חשבה שאני זו הבת שלי. לקחתי את זה כמובן כמחמאה (ולא תיארתי לעצמי שאנחנו עד כדי כך דומות!) - אבל הסברתי את הטעות לפקידה וחזרנו על התהליך עם הדרכון הנכון. 

המקרה המלחיץ קרה כשמכשיר קריאת הדרכונים החליט שהדרכון של חתני עלול להיות מזויף! 

זה היה ממש מלחיץ. וכמובן עוד יותר עיכב אותנו, כשגם ככה חששנו שנאחר לטיסה. 

היינו קבוצה של שבעה אנשים, כולל ילדים, שברור שנכנסנו לארה"ב עם הדרכונים האלה כולנו יחד, וגם לפקידות בשדה היה ברור שזה לא הגיוני, אבל לא היתה להן ברירה והן בדקו שוב ושוב בעוד מכשיר עד שאיכשהו בסוף זה יצא תקין, עבר בשלום, ורצנו לשער. ועלינו לטיסה. 

ונחתנו באורלנדו. אספנו את המזוודות - באמת היה לנו מזל גדול בכל הטיסות שלנו בטיול הזה וכל המזוודות יצאו ויחסית מהר ולא היו בעיות ועניינים. וגם כשיצאנו מהטרמינל, מצאנו בקלות על פי ההוראות שקבלנו במייל את השאטל של חברת השכרת הרכב.

במקור לא תכננו לשכור בכלל רכב בארצות הברית, וחשבנו שגם באורלנדו וגם אחר כך בבוסטון נסתדר עם UBER והיכן שאפשר - עם תחבורה ציבורית. 

אבל אז בתי וחתני העלו כמה שאלות לגבי ההתניידות הצפויה לנו גם באורלנדו - לפני ואחרי הקרוז - עם נסיעות לא קצרות והרבה מזוודות....ו-T התחיל לבדוק את הנושא, ומצא באתר השוואות מחירים של גוגל, שהוא נעזר בו הרבה פעמים, הצעה ממש טובה להשכרת שני רכבים גדולים במחיר מצחיק באורלנדו. האתר הפנה לחברה בשם CARJET, שבדומה לחברות אחרות ברשת, מבצעת עבורך את ההשכרה בחברות השכרה מקומיות. לא היה שום דבר חשוד או יוצא דופן בתהליך ההשכרה, פרט למחיר - שהיה נמוך באופן מפתיע. 

בכל מקרה הגענו לחברת השכרה הרכב עצמה עם ה-VOUCHER והמייל שקבלנו.....והתברר שההזמנה לא קיימת. לא בוצעה בפועל שום השכרת רכב (ושכרנו שני רכבים, לא אחד), וכשעברנו עם הפקיד (המאד מאד נחמד) של החברה, הוא הפנה את תשומת ליבנו לטעויות קטנות בגוף ה-VOUCHER שקבלנו - שם חברת ההשכרה היה מעט שונה, למשל. מספר הטלפון אליו ניסה הפקיד להתקשר היה בכלל עם קידומת של ספרד, ואף אחד לא ענה לטלפון. הפקיד השתדל ועשה כמיטב יכולתו לעזור לנו, אבל לו עצמו לא היו רכבים להשכיר לנו. 

למזלנו הוא מצא חברת רכב אחרת בשדה התעופה שכן היו לנו שני רכבים גדולים עבורנו, והוא גם ארגן שהחברה ההיא תשלח שאטל משלה לאסוף אותנו. עוד למזלנו, המקדמה ששלמנו על הרכבים-הלא-קיימים היתה $11 בלבד. כך שהעוקץ לא היה עד כדי כך מכאיב. 

אבל היה מאוחר בלילה, ולקח הרבה זמן עד שהשאטל הגיע, ועוד זמן במשרד השכרת הרכב להשלים את הפרוצדורה (והיינו עייפים, ו-T וחתני לא שמו לב שמועד החזרת הרכב נקבע לערב לפני הטיסה שלנו לבוסטון, במקום לבוקר הטיסה...והם התקשרו בערב האחרון לשאול למה אנחנו עדיין לא הגענו). 

בסופו של דבר התהליך הושלם ויצאנו לכיוון המלון שהזמנו ללילה אחד, קרוב במיוחד לנמל - כך שהנסיעה משדה התעופה בחושך וקצת גשם ארכה כשלושת רבעי שעה. 

גם במלון לא הכל עבר חלק, כי התברר שבחדר של בתי, חתני ושרי היתה דליפת מים מהמזגן, כל הריצפה היתה מוצפת, ובאמת היה קשה להתמודד גם עם זה בחצות הלילה......אבל פקיד הלילה במלון הצליח להעביר אותם מייד לחדר שצמוד אלי, אל T ואל הבנים (מדוע לא שמו אותנו בחדרים צמודים מלכתחילה? לא ברור), ובסופו של דבר הצלחנו כולנו ללכת לישון.

למחרת היה בוקר מעט גשום, אבל T ואני בכל זאת יצאנו להליכת בוקר בין הטיפות.......


כשכולם התעוררו אכלנו במלון ארוחת בוקר, ויצאנו לנמל PORT CANAVERAL.