השבוע שהיה

בששי שעבר עדיין היה סגר. 

שוב הבאנו את הורי אלינו לארוחת ערב, ו-T הכין אסאדו חלומי וגם כרוב ממולא טעים ברמות. 

הוא הכין גם קציצות בשר - כי חשבנו שבתי תבוא בשבת עם המשפחה, אבל בסוף הם נסעו לטיול אופניים בשמש החורפית הנהדרת הזאת, ולא באו אלינו. לא נורא, הקפאנו את כל מה שנשאר מהארוחה ונגיש את זה היום. ואולי גם מחר, אם 'שותפנו' ו'שריתה' יגיעו לביקור.

סוף סוף הצלחנו להוריד תעודת מתחסן / דרכון ירוק - מהאתר של מכבי, לא מהאתר הכושל של משרד הבריאות. עכשיו נראה למה הוא בכלל ישמש אותנו. 

כל הנושא הזה של מתחסנים לעומת לא-מתחסנים הפך מאד קולני השבוע, והחלטתי שמחר זה יהיה נושא "מדור השרביט החם". מעניין יהיה לשמוע מה יש לאנשים לומר על זה.

סיימתי את הספר TREASON של Orson Scott Card. אגב עד כמה שידוע לי הספר זה לא תורגם מעולם לעברית. חבל. כמו בספר אחר שלו שקראתי (המשחק של אנדר) גם כאן היו כמה טוויסטים יפים בעלילה. אני אוהבת מדע בדיוני משובח ואני אוהבת את הכתיבה שלו, ואהבתי גם שהוא עבר על כל הספר, שהיה ספרו השני בסך הכל,  ותיקן ושיפץ והוסיף דברים כמה שנים טובות אחרי שהוא נכתב במקור (כלומר אי אז בשנות השבעים). 

כאמור השבוע הסגר עדיין המשיך,  אז שוב התייצבנו בימים ראשון, שני ושלישי כדי לעשות בייבי סיטר לנכדים.  

החלק הכי קשה בעניין הזה היה שזה תמיד התקיים בין השעות אחת לארבע וחצי אחר הצהריים. כלומר בול על הסייסטה שלנו. אבל מה לא עושים כדי לעזור לבתנו האהובה? ובסך הכל זו היתה הזדמנות נהדרת להתקרב עוד יותר לשרי, שכבר לגמרי התרגלה שאנחנו מבלים איתה, משחקים איתה, באחד הימים אפילו הצלחתי להרדים אותה. כמובן שלמחרת היא לא נרדמה בכלל - גם זה קורה. 

באחד הימים הגעתי לבדי, ל-T היו פגישות עבודה באותו היום. כיון שהגעתי לשם הישר מהשיננית, הבאתי איתי לארוחת צהריים את המרק של T. שרי כבר סיימה לאכול אבל עדיין ישבה בכיסא האוכל, והביטה כיצד אני אוכלת את המרק. "מי? מי?" היא שאלה כמו תמיד כשהיא רוצה בעצם לשאול "מה זה?". אמרתי לה "מרק. סבתא אוכלת מרק". הילדה הסתכלה על קערת המרק שלי, ואז הצביעה על מגש כיסא האוכל (הריק) שלה ושאלה "שרי?" במלים אחרות "איפה המרק של שרי?" ובאמת, באיזו חוצפה אני יושבת ואוכלת מרק ליד הילדה ה"מורעבת" הזאת (שכרגע סיימה שניצל עם פתיתים ופלפלים טעימים 🤣)? 

הגשתי גם לה מרק, שהיה חם ושתינו עשינו הרבה "פו" עם כל כפית, והיא חיסלה את הכל וגם ליקקה את התחתית של הקערה שלי. שלחתי כמובן תמונה ל-T שירווה נחת מהנכדה שטורפת את המרק שלו. 

חלק מן הימים היא התעוררה מהשנ"צ בבכי, אבל תמיד בסוף נרגעה ושיחקנו, סיפרנו סיפורים, וגם שיחקנו ב"כאילו" עם חיות הצעצוע שלה - היא ממש משחקת משחקי תפקידים, יש לה כבר משפחות של בעלי חיים - אבא סוס, אמא סוס, "שרי" סוס.....היא ממש מבינה את הרעיון של "כאילו". זה מקסים. וכמובן המון המון שירים. ו"עוד" כל הזמן "עוד". 

בזמן שהיא ישנה שיחקתי עם הנכדים הגדולים או צפיתי איתם בטלוויזיה. השבוע הם צפו בסידרה בשם "הבאר" שגם עבורי היתה מעניינת. 

ואז הסתיים הסגר. וביום חמישי הם חזרו ללימודים - הילדים לבית הספר והקטנה לגן. בתי מספרת שכבר בתום שיעור הזום האחרון של יום רביעי, חכמוד סידר לעצמו את הילקוט והניח אותו ערוך ומוכן ליד הדלת. כן, הנכדים שלי כבר היו לגמרי מוכנים לחזור לבית הספר. 

גם שרי, אחרי כמה דקות של הלם ראשוני כשהגיעה לגן, בסך הכל נהנתה מאד. כולם היו מרוצים. באותו הבוקר בתי התקשרה אלי באושר. "איך את מרגישה?" שאלתי אותה. "קלילה," היא ענתה לי. "קלילה מאד". היא עשתה חישוב מהיר בראש ואמרה שירדו ממנה 66 ק"ג (סה"כ המשקל של כל הילדים ביחד). 

אז הערב הם אמורים להגיע לארוחה (אלא אם לא ירגישו טוב, כי היום הם גם מקבלים את מנת החיסון השנייה שלהם), וגם הורי יבואו (הפעם הם יגיעו עצמאית, במונית). ומחר כאמור 'שותפנו' ו'שריתה' יגיעו אחר הצהריים. והנה אולי אולי מתחילים לחזור לאיזושהי שיגרה. 

עד מתי? לא ברור.

מתמקדת בטוב

כי אני לא באמת רואה את עצמי יושבת ומקטרת לאורך זמן. 

כמו בדרך כלל, הנטייה שלי היא להתמקד במה שטוב. וכמעט תמיד יש טוב. לפעמים דבר אחד קטן. 

ויש לי הרבה דברים קטנים טובים בחיי. וחשוב לי לזכור את זה וגם לא לשכוח להודות על זה.

אפילו במציאות ההזויה הפוליטית, הנאום האחרון של יאיר לפיד ששמעתי היה כל כך טוב, כל כך נכון בעיני, שהעלה חיוך על פני.

ובתוך עולמי הצר כנמלה:

בששי אחר הצהריים בתי הגיעה לבד עם שלושתם, חתני נשאר בבית לעבוד - עבד כל סוף השבוע על איזו מצגת שהיה צריך להגיש בראשון בצהריים.

 חכמוד הביא את הגיטרה ו-T עשה לו שיעור מאתגר (תרגול של האקורד "F" הקשה במיוחד לידיו הקטנות) שהעלה קצת את רמת התסכול שלו אבל לא מנע בעדו לתרגל את זה. 

בסוף בראשון בבוקר הוא נתן הופעה בזום לכל הכיתה וגרף שבחים והתפעלות. היה שווה.

במקביל העביר לי נשמותק שיעור פסנתר על הפסנתר החשמלי החדש שלי. לא לפני שלחץ על כל הכפתורים שלו וגילה תוך דקות את הכל הצלילים השונים שהוא מאפשר וחלק ניכר מהשירים המוקלטים מראש שהוא מנגן. T מתחרפן מזה שנשמותק נוגע בכל דבר וקופץ על כל דבר, וגם כשמבקשים ממנו להפסיק, זה לא מחזיק מעמד יותר מדקה.

הוא היפראקטיבי וזה יותר חזק ממנו, והוא גם סקרן וחייב לדעת איך כל דבר עובד. לפעמים זה עושה נזקים, אבל אני מבינה שאין מה להתעצבן מזה עד כדי כך. ובתי לא מוכנה בשלב זה להתחיל איתו עם כימיקלים ודברים מסוג זה, ולדעתי די בצדק. החיסרון היחידי, עד כמה שאני רואה, הוא שכל הזמן מעירים לו. להפסיק להרעיש או להפסיק לזוז, לא לגעת או לא לקפוץ - וההערות האלה גורמות לו לחשוב שהוא לא בסדר. לא מוצלח. משהו כזה. וזה כואב לי. כי זה לא נכון. זה לא קשור למי שהוא וליכולות שלו. אבל בתי וחתני הם ההורים שלו והם קובעים איך ומה לגבי הילדים שלהם - ולנו לא נותר אלא להכיל את זה. 

השבוע למשל תוך כדי שיעור זום על המחשב של T (טעות! טעות! צריך לתת לנשמותק לעבוד אך ורק על המחשב שלי!) פתאום הפסיקה המצלמה לעבוד. בעצם היא לא הפסיקה לעבוד, ראו שהיא עובדת כי האור שלה דלק, אבל המסך היה שחור. זה היה באמצע השיעור אז העברתי אותו למחשב שלי תחילה (עם המצלמה החיצונית שרכשתי און ליין, כי המצלמה שלי באמת מזמן התקלקלה ולא טרחתי עדיין לבדוק מה לא בסדר איתה) וכך הוא העביר שיעור ספורט, ואז העלנו אותו למעלה למחשב הנייח של T - וכשסיים את השיעור היתה תקלה ברמקולים. זה היה ברור שמשהו שנשמותק עשה או נגע גרם לשתי התקלות האלה, אבל מה זה היה? לא ידענו. 

אחרי שניסינו הכל והתייאשנו, לקח T את המחשב למעבדה כאן ביישוב. הבחור חיפש וחיפש ולא מצא את הבעייה, ובסוף התקשר לחבר שלו שמומחה בסוג המחשבים הזה, שבישר לו שיש למצלמה "תריס וירטואלי", כלומר כשמעבירים את האצבע על פני המצלמה, התריס נסגר וחוסם את התמונה. גאוני, האמת. רק לא היה לנו מושג שדבר כזה קיים. למה נשמותק מצא לנכון לגעת במצלמה בכלל? כי הוא נשמותק. והוא נוגע בכל. אז הסיפור הזה הסתדר. 

לרמקולים של המחשב הנייח לקח עוד יומיים עד שבאורח פלא חזרו לחיים בלי שעשינו דבר. כלומר, בהחלט כיבינו והדלקנו את המחשב כמה פעמים ובדקנו את כל החיבורים אבל שום דבר לא עזר - עד שפתאום זה הסתדר ואין לנו אפילו מושג איך ולמה. 

בכל מקרה תוך כדי שיעור הפסנתר שלי עם נשמותק ושיעור הגיטרה של חכמוד עם T, בתי ונוקת הסתובבו להן בחדר (של בני, להלן ייקרא: חדר המוסיקה) ופתאום נוקת משכה את ידה של בתי והובילה אותה לשירותים. היא הצביעה על עצמה, על האסלה, ואמרה "פּוֹי פּוֹי".

"יש לך פִּי פִּי?" שואלת בתי בטון מבודח משהו, כי הרי הילדה עושה הכל בחיתול וכל עניין הגמילה עוד רחוק וכלל לא עלה. 

נוקת מהנהנת בנמרצות (לאחרונה היא מהנהנת הרבה, גם הראש וגם הגוף משתתף בהנהון). בתי מחייכת ומושיבה אותה כמו שהיא (עם החיתול) על האסלה. "לא" נוקת מנידה בראשה ויורדת לרצפה. מושכת בקצה החיתול. "להוריד".

משועשעת ומופתעת מורידה בתי את החיתול של נוקת ומושיבה את הפעוטה על האסלה, שמיד עושה פי פי. כשבתי מורידה אותה מהאסלה הילדה קורעת חתיכה של נייר טואלט ומנסה לנגב לעצמה. 

משהו הילדה הזאת. כל הידע שלה מעשיית פיפי באסלה וניגוב הוא כמובן מצפייה בבתי. כל שאר באי הבית הם גברים. אין משהו שהיא לא קולטת הקטנה הזאת!

בתום שיעור הפסנתר אני מצלמת חלק מחוברת התווים של נשמותק ומבטיחה לו שאתרגל כל השבוע לקראת השיעור הבא. הוא עדיין לא חזר לשיעורי הפסנתר של עצמו, מתוך איזה "עקרון" שלפיו אם הוא פרש, בלתי אפשרי לחזור. יש לו עניין כזה, לנשמותק. גם עם דברים אחרים. זוכרת שכאשר היה בגן, בתי היתה צריכה להסביר לו ולשכנע אותו שגם אם הוא רב עם חבר, אין מניעה שיתפייסו ויחזרו לשחק ביחד למחרת היום. 

ואם כבר מדברים על גן, אז נוקת חזרה השבוע לגן - היתה קצת בשוק ביום הראשון וביום השני אפילו הביעה מורת רוח - אבל במהלך היום בתי קיבלה מהגננת תמונות והודעות שהראו כמה היא משתלבת בפעילות וגם נהנית. 

בינתיים היא אכלה צהריים בגן אבל עדיין לא נשארה לישון. כל ההתחלות/הפסקות האלה קשות במיוחד על הקטנטנים, שאי אפשר להסביר להם שעכשיו סגר ועכשיו לא ועכשיו שוב. וגם לבתי היה קשה להיפרד.

בשבוע שעבר תינוקי התחיל להתאקלם בגן שלו בבוסטון הרחוקה, ואז נהנה מכל רגע בסוף השבוע הארוך עם בני וכלתי (הוא בגן בימים שלישי עד ששי) אז היום הוא חוזר לגן ונראה איך ייראה השבוע הקרוב מבחינתו.

כלתי עובדת על תיקונים ותוספות להגשת הויזה שלה (שהוחזרה בבקשה להוסיף עוד אינפורמציה - בהחלט לא סימן טוב) אבל כרגע פרט לתפילות (מבחינתנו) אין עוד משהו שאפשר לעשות עם זה. דואגים אבל זה מה שיש.

אנחנו ממשיכים בהליכות שלנו פעמיים ביום, ואתמול בערב נסענו לחוף הים ועשינו הליכה לאורך הים ממש על שפת המים. 

 לא הרגשתי כמעט את שלושת הקילומטרים הראשונים, בהם הלכנו לכיוון דרום, כאשר הרוח בגבי. 

אבל בדרך חזרה לכיוון צפון הרגשתי כאילו אני בעלייה מטורפת, בגלל התנגדותה החזקה של הרוח. 

היה טוב ממש לגוון הליכה מחוץ לגבולות יישוב שלנו. 

אז הנה עוד דבר טוב: לפחות את החלק הזה של הסגר הסירו כבר, ואפשר לנסוע לים או לטבע ולעשות טיולים או הליכות גם מעבר לקילומטר בודד מהבית.