למדור השרביט החם - המכתב שלא נכתב

במדור השרביט החם הציע טליק לכתוב מכתב למישהו שלא יכולנו או לא הצלחנו להביא את עצמנו לכתוב לו בזמן אמת, מסיבות שונות. 

היום אני כותבת את המכתב הזה לחמי ז"ל, שהיה רופא פנימאי, קרדיולוג ורופא תעסוקה - אבל מעל לכל היה הדיאגנוסטיקן המשובח ביותר שאני (וכל מי שפגש בו) הכרתי אי פעם בחיי. 

ב' היקר

הי

מה שלומך? 

אני כל כך מתגעגעת אליך. 

כבר כמעט 15 שנים שאתה לא איתנו, ופעמים רבות לאורך התקופה הזאת הצטערתי והתמלאתי עצב רב על פטירתך.

בדרך כלל היה זה בעקבות שמחות, דווקא. כאשר הילדים התחתנו וכאשר הנכדים נולדו. 

כאשר עברנו לביתנו החדש. 

אבל האמת היא שאתה הכי חסר כאשר מישהו חולה ולא מצליחים להבין מה הבעייה.

אתה היית אבא, חם, אח, גיס, סבא וגם חבר שכולם ידעו שאפשר לבוא אליו עם כל בעייה, ולסמוך עליו שיידע מה לעשות. 

אתה תמיד ידעת אילו שאלות לשאול, איך ומה לבדוק, למי להפנות בעת הצורך - ובדרך כלל ידעת לאבחן בעצמך כל בעייה רפואית, גם כזו שאף אחד אחד לא חשב עליה. 

אתה הצלת את רוב בני המשפחה, המשפחה המורחבת וגם החברים (וחלק ניכר מהשכנים) בעזרת היכולת המדהימה הזאת שלך - לאבחן. לאבחן נכון. ולהביא לריפוי, או לפחות להקלה. 

בזכותך הגיס שלך באנגליה חי עוד כשלושים שנים אחרי שהוא כמעט מת כמה וכמה פעמים.

בזכותך הנכד שלך - בני - חי. בזכותך, כשהיה בן 11, הוא קיבל את הטיפול הנכון בזמן בבית החולים כאשר "התיישב" על הכליה שלו חיידק טורף, ובבית החולים לא הבינו זאת. הם היו אובדי עצות, ועד שהיו מקבלים את התשובות לבדיקות כבר היינו מאבדים אותו. לולא האבחנה שלך וההתערבות שלך.  

בזכותך הבן שלך - בעלי, T - התאושש שוב ושוב מהמיגרנות הקשות שהיה חוטף, עד כדי אובדן הרכה, בדרך כלל באמצע יום עבודה....

והרשימה עוד ארוכה ארוכה. 

ועכשיו, כבר מעל לשנה וחצי אותו בן, בעלי,  סובל ולא ברור לגמרי מה יש לו, מה בכלל היה לו, מה הטיפול הנכון הנדרש (והאם מה שעשו לו בכלל היה נחוץ ונכון). ואתה לא כאן. אתה היית יודע מה לשאול ואיך לבדוק ולאן להפנות. ואתה חסר.

ואני מרגישה את חוסר האונים ואת התסכול ואת הגעגוע....כן, געגוע לגמרי אגואיסטי....

ואני כותבת לך את המכתב הזה למרות שלא אוכל למסור לך אותו. 

ואני לא יודעת אם זה יעזור, לפחות נפשית, ששטחתי את התחושות האלה על הדף הווירטואלי. 

תודה לך על שהיית, תודה על כל מה שעשית כשהיית - ואני סולחת לך על כך שאתה כבר לא. 

ותודה לטליק על העלאת הנושא החשוב הזה. 

שיגרת אירוח - המשך - וקצת התלבטויות

הימים המשפחתיים שלנו חולפים די בנעימים.
הורי הרבה יותר פעילים כאן מאשר בבית, מעצם העובדה שהם נפגשים כמעט יום יום עם בני משפחה או חברים - מה שלא קורה בכלל בבית.
שלשום היינו אצל בתי כולנו יחד לארוחת ערב. הורי מאד נהנו גם מהנינים המתוקים שלהם וגם מהאירוח הנהדר של נכדתם ובעלה, וגם אנחנו כרגיל התמוגגנו.
אתמול נפגשנו עם אחי וגיסתי במסעדה בצהריים.
היום דווקא יום שקט.
לפני הצהריים אימנתי, ובין לבין עבדתי על אלבום התמונות השנתי שאני תמיד מכינה לנכדים כל קיץ. היום השלמתי אותו ושלחתי להדפסה. פרט לעמוד אחד, שאני לא בטוחה לגבי האיכות שלו, אני בסך הכל מאד מרוצה מהאלבום. אני מדפיסה דרך "לופה", וכך הצטברו לי כבר חמישה ספרים (הששי בדרך) שמתעדים את הנכדים מהרגע שחכמוד נולד.
היום כבר לא מדפיסים תמונות כמעט, יש אנשים שהכל אצלם בטלפון בכלל, ואחרים מחזיקים על המחשב או בענן. גם אני, אבל אני גם אוהבת לדפדף באלבומים של ממש. אז אני לא מדביקה תמונות כמו פעם, אבל אני מדפיסה אותם כמו ספר וזה תמיד בהישג יד.

בקבוצת ה-WHATSAPP של המנטורינג (לשעבר) הועלתה שאלה אם בא לנו להתאחד שוב ולחזור לשיגרה של מנטורינג. האמת שאני מתלבטת.
מתלבטת לגבי מנטורינג בכלל, ולגבי החזרה לאותו מנטור/מאמן בפרט.
מצד אחד כל עוד אני מאמנת חשוב שגם אקבל ליווי והדרכה, בדומה לפסיכולוגים.
במקרים מיוחדים אני עושה זאת אחד על אחד, אבל העבודה בקבוצה יש לה ערך מוסף - כשהקבוצה טובה - ונראה לי שארצה לחזור לזה.

אני הרי גם מתלבטת עדיין לגבי החזרה להתאמן בעצמי. בכל מקרה זה לא רלוונטי עד אחרי החגים אז עוד יש לי זמן להתלבט.

הגיעה גם הזמנה לקורס חדש, שנתי (פעם בחודש) לבוגרי אימושיין (גם מאמנים וגם אנשים שעשו רק את תכנית "נקודת מפנה") ולמרות שאפסיד את השיעור הראשון (נהיה ביפן בספטמבר) ביקשתי להירשם. בא לי להתעדכן ב"סאטיה", ללמוד עוד קצת, להתעמק עוד קצת, להתרענן.

עם הדיאטה הולך לי מצוין בינתיים, אני מצליחה להיצמד להנחיות התזונתיות בלי להיות רעבה, בלי להימנע מהמאכלים שאני אוהבת, תוך שמירה על מסגרת הקלוריות היומית ואפילו ירדתי קצת כבר.

אז מחר אבלה שוב עם הורי עם חכמוד ונשמותק, מחרתיים כולם יבואו שוב לארוחת ששי ערב כאן, ואז הורי יעברו לגור אצל אחי ליתרת השהות שלהם בארץ.

בשבוע הבא הנכדים שלי בחופש אז תהיה כאן "קייטנת סבתא", ואחרי כן הם טסים לשבוע לאי קוס (כן, קוס, נראה שהמלון בו הזמינו את החופשה תקין ועומד על תילו).

נותר לנו להשלים את תכנון החופשה ביפן - המסלול כבר פחות או יותר מוכן, כרטיסי טיסה יש וגם ה-japan rail (עליו למדתי מאיגנציוס היקר) ....הגיע הזמן להזמין מלונות....

בגזרת החתולים אני מתלבטת אם להחליף את החול בארגז הפשוט כל 5 ימים או שזה יחזיק שבוע.....(המון התלבטות יש בפוסט הזה). אני תוהה אם להקדים תרופה למכה ולהחליף כבר, או לחכות עוד יומיים ולראות אם החתולה תסתפק בזה או ששוב תביע את מחאתה....

המשך שבוע טוב (עוד מעט סוף שבוע)........

וגם כאן

עוד הרהורי חיילת שכבר לא חיילת

אמש ארחנו 12 איש לארוחת ערב סוכות.
סוכה אין  - אבל אוכל טוב היה בשפע וכולנו התמוגגנו מהנכדים והשיחה קלחה, כמו גם הצחוקים כמו תמיד.
מזמן לא ארחנו.
דווקא היה נחמד השקט הזה, רק אנחנו לבד או מקסימום עם בתי וחתני והנכדים.
והחיילת כמובן - שכבר לא חיילת.

היא השיגה עבודה במשרה מלאה באיזו חברה ששולחת צעירים לעבודה בחו"ל - אבל זה רק על הנייר בינתיים כי היא כל הזמן דוחה את תאריך התחלת העבודה.
אני מתפללת שהיא תתמיד שם, שהיא תיהנה שם, שהיא תצליח - כי היא זקוקה גם למשכורת, גם ליציבות ולשיגרה, למסגרת, ולחברה חדשה.

עם החבר היא כל הזמן מייצרת משברים חדשים, לפעמים זה נדמה שהיא בכוח מנסה לטרפד את היחסים האלה.
דיברתי איתה על זה לא פעם.
אמרתי לה שמגיע לה להיות אהובה, מגיע לה להיות מאושרת.
שבכל פעם שהיא מוצאת משהו חדש לריב עליו, להיפגע ממנו, להתעצבן עליו - היא בעצם מוכיחה לעצמה שלא מגיע לה.

והוא כמובן תינוק בעצמו, יש הרבה דברים שהוא לא מבין על העולם ועל יחסים.
למשל איך יחסי הידידות שלו עם הידידה (שבגללה החיילת ירדה מהפסים בחתונה של אחיו) מטרפדים בפועל כל מערכת זוגית שהוא היה בה אי פעם, ומאיימים גם על היחסים עם החיילת.

הפסיכולוגית שלה אמרה לה שזה עוד מוקדם ביחסים (רק ארבעה חודשים) להציב בפניו אולטימטום מסוג "או היא או אני" - ושתהיה סבלנית. שתזכיר לעצמה שהיא זו שהוא בחר להיות איתה בזוגיות, אותה הוא אוהב (ואין דרך אחרת להסביר איך הוא עדיין נשאר איתה יום אחר יום, שבוע אחר שבוע למרות שהיא ממש משגעת אותו לפעמים), בה הוא בחר, והיא בפועל "ניצחה" - ושתנסה להתעלם ככל יכולתה מהידידה ומהנוכחות שלה בחייו.

עוד אמרה לה הפסיכולוגית שלה שמותר לה לתת לו להבין שקשה לה עם הקשר הזה, הידידות הזאת, אבל לא לפתח את הנושא מעבר לכך.

מקווה שהפסיכולוגית שלה יודעת על מה היא מדברת.
אני שמחה שהיא נפגשת איתה על בסיס יותר קבוע, היא חייבת ליווי במיוחד עכשיו עם היציאה לאזרחות ולקראת העדות שלה במשפט (בחודש הבא). זו תהיה תקופה לא פשוטה.

T כבר מראה חוסר סבלנות רבה לחיילת ולהימצאותה בבית, ואני מרגישה צורך להזכיר לו שוב ושוב שהוא הכניס אותה אל חיינו וזו המציאות שלנו בתקופה הקרובה. שהיא בסך הכל טינאייג'רית מעל לכל, וכל היום מתעסקת באובססיביות במערכת היחסים שלה, בחברות, ובנוסף יש לה את הפגיעות שלה, המשפט הקרב, וכל ה"חבילה" שבגללה היא הוכרה כחיילת בודדה והגיעה אלינו מלכתחילה.

לאחרונה מתחיל לעצבן אותו יותר מהרגיל שהיא לא עושה כלום בבית. אבל כלום.
וזה נכון - אבל גם מעולם לא הושבנו אותה ולא אמרנו לה: תעזרי, תקחי על עצמך כך וכך....
אז נכון שהיה נחמד אם היא היתה מראה יוזמה, עוזרת להכין (או לפנות) את השולחן בארוחות המשפחתיות, מתעניינת בבישולים שלו ומציעה לקלף, לבחוש, לשטוף....

אפילו כשהיא מארחת את החבר או חברה בסופו של דבר אנחנו אלה שמכינים ומגישים כיבוד.

הכל נכון.
אבל מעולם לא דרשת אחרת.
מעולם לא הסברת מה אתה מצפה ממנה.

אחרי עצמה היא מנקה ומפנה למדיח. בחיים לא רוקנה את המדיח, למשל.
השבוע בפעם הראשונה ביקשתי ממנה שתחזיר את הפח מהמדרכה כשתחזור הביתה.
היא אמנם שכחה לעשות את זה כשהיא חזרה, אבל נזכרה כחצי שעה אחרי כן ויצאה לעשות את זה.

אז תגיד לה - עד עכשיו היה כך כך. היית אורחת. עכשיו אני מצפה ממך כך וכך.

הוא לא ניהל איתה את השיחה הזאת וגם אני לא. האמת שאני באמת לא מצפה ממנה להרבה, אז גם אני פחות מתעצבנת.
הוא בעיקר חם עליה כי היא השתחררה כבר בסוף ספטמבר ועדיין לא התחילה לעבוד. היא נתנה כמה משמרות בעבודה הנוכחית שלה אבל גם זה כבר היה לפני שבועיים.
היא מתבטלת, צופה בטלוויזיה בחדר, יוצאת עם חברות ועם החבר - ועוד מתלוננת כמה היא עייפה. זה משגע אותו.
אז אתמול הוא ירד עליה על זה.

היא נעלבה ועלתה לחדר, ירדה רק כשהגיעו כל האורחים והיתה נחמדה וחביבה לכולם, ואז יצאה עם חברה (בלי לעזור לפנות כמובן), חזרה לפנות בוקר כרגיל (הניטרול וההפעלה של האזעקה מעירים אותנה בכל פעם)...ישנה כשיצאנו לקאנטרי ויצאה מהבית במהלך הבוקר בלי לומר דבר.
עד עכשיו לא שמענו ממנה.

האינסטינקט שלי הוא ליצור איתה קשר, לשאול איפה היא, מה שלומה, האם היא חוזרת היום.
לתת לה את האכפתיות ואת תשומת הלב שהיא כל כך זקוקה להם.
להראות לה שהתרגיל הזה של להיעלם כשנפגעים - כמו שעושים אצלה במשפחה - לא עובד אצלנו.

לא פשוט העניין הזה.....

וגם כאן

הרהורי אימון

ובנושא אחר - לאחרונה התחלתי להרהר האם הגיע הזמן להפסקה באימון שלי.
וכחלק בלתי נפרד מההרהור, חשבתי לפרט לעצמי כאן את מה שנותן לי האימון
את הסיבות להמשיך
ואת הסיבות להפסיק
וגם את הדרכים השונות שיש בפני - להפסיק זמנית, לעבור למאמן אחר, להפסיק לגמרי ואז לראות מה קורה איתי.

אני מתאמנת ברצף כבר שנתיים וחצי אצל ג'. שודכתי אליו על ידי המורה שלי במסגרת קורס מאמנים (כחלק מהקורס קיבל כל אחד 16 אימונים אישיים כלולים במחיר הקורס) והמשכתי איתו לאחר מכן באופן פרטי.
ג' הוא אחד המאמנים הטובים והמבוקשים בשיטת סאטיה, והוא גם מאד יקר. לכן, כאשר עברתי לשלם עבור האימונים אצלו, התפשרנו על אימון פעם בשבועיים - כך עמדתי בתקציב שלי והוא לא יצא נפסד. לא כל אחד יכול להתאמן פעם בשבועיים, מניסיוני, אבל אני גם מצליחה לשמור על הרצף, מצבי הוא יחסית טוב - אין דברים אקוטיים שצריך להתמודד אתם - ואני גם במנטורינג פעם בשבועיים, כך שבכל זאת אני נפגשת איתו כל שבוע - אם להתאמן ואם ללמוד ולתרגל עבודתי כמאמנת.

אז מצד אחד, ברור לי שיש עוד מיליון שכבות למוסס ולהסיר ויש לי עבודה לכל החיים.
ידוע לי שישנם נושאים שאפילו עוד לא נגעתי בהם - וייתכן שאבחר לא לגעת בהם.
אני גם יודעת שכימיה עם מאמן ואמון במאמן זה לא משהו כל כך פשוט, ושאתו הגעתי לרמת אמון ותחושת ביטחון שמאפשרת לי להגיע לדברים שלא תיארתי לעצמי שאגיע אי פעם.

בנוסף אני מבינה שג' ואני גם מפתחים יחד את השיטה תוך כדי עבודה. כל העבודה על חלומות, למשל, לא קיים בכלל במקור בשיטת סאטיה. היכולת להתייחס לחלום כאל התרחשות לכל דבר - כי משהו קרה (אצלי בחלום) והעלה תחושות - ומשם אפשר להעלות זיכרון ולפרק אותו כמו בכל התרחשות אחרת, וגם למצוא את ההקשר בין הזיכרון לחלום וגם בין שניהם למציאות העכשווית.
גם העבודה על תחושות כתגובה לשיר - מה שקרה אצלי כבר לפחות פעמיים - זה לא משהו שהוא נתקל בו אצל מתאמנים אחרים. בקיצור אני מרגישה המון הדדיות בעבודה בינינו, המון פריצות דרך.

ואחרון חביב - מכל המאמנים והמטפלים שהיו לי, החוויה שהיתה לי עד עכשיו (ודווקא "התקלקלה" קצת באימון האחרון, אני צריכה לדבר איתו על זה) היא של ניקיון. ג' הוא המאמן הכי "נקי" שפגשתי. לא נאחז בשום דבר שאני מביאה, לא נבהל משום דבר, אין לו "אנג'נדה" לגבי שום דבר. אני חופשיה בחדר האימון להביא מעצמי כל דבר בלי לחשוש מהתגובה שלו. בלי לפחד שאמרתי משהו שאסור לומר. שהרגשתי משהו שאסור להרגיש. בלי שיפוט ובלי ביקורת. אין במה להתבייש.

ועכשיו אני רוצה להסתכל על הצד השני.
ג' כאמור מאד יקר, ועכשיו הוא מעלה את התעריף שלו ב-25%. זו העלאה גדולה לכל הדעות, ביחוד למי שגם ככה גבה יותר ממה שהרבה אנשים יכולים להרשות לעצמם לשלם.

וכאן אני נכנסת גם לשיחה צדדית על כמה אימון בכלל אמור לעלות. האם אימון או טיפול פסיכולוגי לא אמורים להיות נגישים לכל אדם? האם רק "עשירים" יכולים להרשות לעצמם לטפל בעצמם? האם זה הוגן?

אז יש כאלה שטוענים שהם תורמים הרבה למי שידו אינה משגת וגובים מאלה שכן - אבל עדיין. אני לא סגורה על העניין הזה. אני מכירה כמה מטפלים ממש טובים שלא לוקחים תעריפים בשמיים. מטפלת אחת אמרה פעם שלדעתה אדם לא צריך לבחור בין טיפול לבין חיתולים....

בחזרה להתלבטות שלי.
זה לא (רק) סביב הפן הכלכלי.
האם אני רוצה להפסיק בכלל או לעבור למישהו אחר?
אני חוששת שלא אמצא מישהו טוב כמוהו.
 ומצד שני אני חושבת שאולי אצל מישהו חדש אגלה בעצמי דברים חדשים.
האם אני פוחדת להפסיק? כי מה יקרה אם אפסיק?

שאלתי את עצמי אם אני מכורה לאימון. ושאלתי את עצמי מה זה להיות מכורה.
וחשבתי על כל הפעמים שעבר עלי משהו והתמודדתי איתו לבד - שהיתי ונשמתי וישבתי עם זה - ועברתי את זה, בלי להרים לו טלפון ובלי לקבוע פגישה שלא מן המנין. והבנתי שלא, אני לא מכורה.
אני נעזרת באימון כדי להתקרב אל עצמי ולהכיר את עצמי ולהסיר שכבות מיותרות ומנגנונים שאינם משרתים אותי עוד, אבל אני בהחלט יכולה בלעדיו.

האם אני רוצה להפסיק בכלל? מה גורם לי לחשוב על להפסיק? האם אני הולכת בלי חשק לאימון שלי? לא, ממש לא.
אני מרגישה שאני מתחילה להסתובב כאן במעגלים.
בינתיים הצלחתי למצוא הרבה סיבות להמשיך את האימון, וסיבה וחצי להפסיק להתאמן איתו ולעבור למישהו אחר.
נראה לי שעוד אשב עם זה כמה זמן לפני שתתקבל אצלי החלטה......

וגם כאן

התלבטויות לגבי עוזרת

היא עובדת אצלי כבר המון שנים
בהתחלה היא הגיעה דרך חברת ניקיון, שבייאושי שכרתי כי לא הצלחתי למצוא עוזרת שתחזיק אצלי מעמד.
מכל מי שהם שלחו אלי (והיו הרבה, זאת היתה אחת הבעיות איתם) היא היתה הכי מוצלחת.
אבל כמה שביקשתי אותה, לא תמיד הם הביאו לי אותה.
הם טענו שהיא פשוט לא התייצבה לעבודה.
אחר כך היא סיפרה לי שהיא התחילה לעבוד ישירות בבתים של לקוחות.
השאירה לי את מספר הטלפון שלה.
כשהחברה פשטה את הרגל, התקשרתי אליה. הסידור היה מצוין עבור שתינו.
אני שילמתי לה פחות ממה ששילמתי לחברה, והיא קיבלה ממני יותר ממה שהם שילמו לה.
היא נחמדה, אמינה ומהימנה - מעולם לא גנבה דבר וכמעט תמיד הודיעה אם לא עמדה להגיע לעבודה.
המלצתי לכל חברותי ושכנותי עליה, ואצל חברה אחת היא עדיין עובדת.
אני משלמת עליה ביטוח לאומי, הבראה וחופשה (פעם בשנה) וכל חודש מפרישה לה לקרן פנסיה.
היא עברה איתי דירה מרעננה ליישוב בו אני גרה כעת, וכיוון שאין בשעות הבוקר המוקדמות אוטובוסים שנכנסים ליישוב, אני אוספת אותה מתחנת האוטובוס פעם בשבוע.

בשנתיים האחרונות היא התחילה לזייף.
אני מבינה את זה. מתעייפים. מתבגרים. היא כבר עברה את גיל 50.
הבית שלי גדול וגם ככה אני לא מבקשת ממנה להספיק בכל שבוע את כולו - אנחנו מחלקות אותו למשימות לפי הצורך.
ובכל זאת, גם במשימות החלקיות האלה היא כבר לא לגמרי עומדת.
יש ימים בהם היא מגיעה עם מרץ, מזכירה לי את הזמנים הטובים.
אבל רוב הזמן ההשלמות שאני גם ככה עושה אחריה, הולכות ומתרבות.
וגם אני לא נהיית יותר צעירה או יותר חזקה. וקשה לי.

פעם בשנה בערך היא נוסעת לחודש לקובה לבקר אצל אמא שלה.
בחודש הזה אני צריכה להסתדר לבד, לעיתים רחוקות היא מצליחה למצוא חברה או קרובת משפחה שתמלא את מקומה זמנית. בחורף שעבר, בחתונה של בני, כשהיו כאן בני דודים וגם הורי וגם בני וכלתי - היא נעדרה כל החודש. טוב, העיתוי שלה לא באשמתה, אבל עדיין - זה היה קשה. איכשהו היא הפנתה אלינו בת דודה צעירה שבדיוק עלתה גם היא ארצה מקובה, זה לא היה אידיאלי אבל לפחות מישהו עזר לי לנקות את הבית.
יש לה גם המון העדרויות לא מתוכננות. בחופשות של הנכדים מהגן.
כל מיני מחלות מיסתוריות - כאבי ראש, סחרחורות - בסופן של בדיקות הכל יצא שלילי, אבל היא חולה המון, גם סתם בהתקררויות.
אמנם היא בדרך כלל מודיעה לי יום קודם אם היא לא מתכננת להגיע, אבל יש מספיק מקרים שהיא מודיעה בבוקר, ברגע האחרון.
כשהיא מבקשת להחליף יום אני תמיד נעתרת - אין לי קיבעון על יום מסוים בשבוע.
כשהיא מבקשת תשלום מזומן באמצע החודש (אני עושה לה העברה בנקאית פעם בחודש) אני תמיד נעתרת.

אחרי שבמשך כל אפריל היא לא היתה (היתה חולה 3 שבועות, ואני גם הייתי בחו"ל אז אמרתי לה לא לבוא בשבוע הרביעי), בשבוע שעבר פתאום היא הודיעה ערב קודם שהיא לא תגיע. שאלתי מה קרה, כי בדרך כלל היא אומרת את הסיבה. כלום.
היא ענתה לי רק למחרת. בעלה חזר מחו"ל (כנראה גם הוא נוסע לביקורי משפחה בקובה), הם הלכו לישון מאוחר, לא בא לה לקום בבוקר. אוקיי, לפחות היתה ישרה.
ואני לקראת האירוח של המשפחה, עם החיילת (שאפשר לדמיין בקלות איך החדר שלה נראה)....לא התאים לי.
 בצר לי פניתי לאותה בת דודה צעירה שעבדה אצלי בחודש שעבר. היא היתה פנויה (במקרה, אמרה לי שהיא באיזשהו קורס - כנראה סיעוד, אני דוברת ספרדית אבל את הקובנים קשה לי לפעמים להבין - ולכן הרבה פעמים פנויה לעבודות).
זה הציל אותי, אבל משום שהיא לא מכירה היטב את הבית היא היתה איטית מאד והספיקה עוד פחות מהקבועה שלי. בלית ברירה ניקיתי חלק מהחדרים בעצמי.

התחלתי לחשוב שאולי הגיע הזמן למצוא תחליף יותר קבוע.
מצד אחד - היא אצלי כבר שנים, ומצד שני - זה בית גדול, אני מארחת המון, ואני לא מסוגלת באופן קבוע לנקות, אפילו לא חלק מהבית. גם ככה אני עוברת במהלך השבוע גם על המטבח וגם על השירותים.
וזו התלבטות.
יש מישהי ממש מצוינת שגרה ביישוב ליד, אבל היא מאד מאד עסוקה. חברה שלי מנסה לשכנע אותה לזרוק לקוחות ממש מגעילים (לא מדליקים לה מזגן, לא נותנים לה לשתות) אצלם היא פעם בשבועיים ולעבור אלינו.
אם היא תסכים אני אצטרך להחליט - האם לפטר עוזרת שהיתה מצוינת אבל גם נעדרת המון וגם חלה ירידה ברמת עבודתה, או ש"לא נעים". אני כבר ממש לא ב"לא נעים" כך שזה מוזר לי לחשוב ככה.
אבל אני גם מעסיקה הוגנת....
אז כרגע אני בהתלבטויות.
וגם כאן