בשבוע החולף

הפוסט הזה יושב כבר יומיים בטיוטות ובכל פעם מקבל איזה עדכון קטן. 

כרגע שוב יש סכנת מלחמה....בדיוק כמו בשבוע שעבר. מי יודע מה יהיה.....? אף אחד. אז כל עוד זה לא התחיל, עניינים כרגיל. 

אז בשבוע החולף למרות כל הבלבולים הספקתי לא מעט. 

נפגשתי עם 'מחברת' וגם עם 'שלהבת', שכנתי העסוקה כל כך שאנחנו מצליחות לקיים בערך אחד מתוך שלושה מפגשים שאנחנו קובעות לנו. שלהבת תמיד אומרת, שהעיקר שאנחנו קובעות והעיקר שבסוף משהו מכל זה מצליח, והיא צודקת כמובן.

למחברת יש היום יום הולדת - בדיוק כמו לנשיא טראמפ ("אז מה זה אומר עלי?" היא שאלה אותי כשנפגשנו). רק שהיא חגגה בבית עם הילדים שלה, ולא על מדשאת הבית הלבן עם קרבות MMA........😉

במפגש עם 'שלהבת' שוב הלכנו לעגלת הקפה ביישוב, והפעם קצת התאכזבנו ממצבה המוזנח. גם הקפה לא היה משהו אבל המאפינס היו טעימות. 

כשכבר היינו בדרך הביתה 'שלהבת' הזכירה עוד מישהי מהיישוב שהיא התיידדה איתה לאחרונה, אלמנה בגילי, שהתברר שאני יודעת מי זאת - היא היתה נשואה לרופא השיניים שלי שנפטר לפני כמה שנים. 'שלהבת' שאלה אם אהיה מוכנה למפגש משולש יחד עם האלמנה ואני מייד הסכמתי. נראה איך זה יהיה. 

כיון שהארוחה המשפחתית בסופ"ש הזה תוכננה לשבת בצהריים, החלטנו להזמין בששי אחר הצהריים את חברינו הוותיקים 'המהנדס' ו-'ביוכימיה' לקפה, אחרי שנים שלא נפגשנו ארבעתנו ביחד. עם 'ביוכימיה' אני נפגשת בבתי קפה מידי פעם, אבל בפעמים האחרונות שנפגשנו ארבעתנו ל-T די נמאס מהנרגנות של 'המהנדס', שתמיד היתה קיימת אבל מאד הקצינה בשנים האחרונות, ולא בא לו להיות בחברתו. 

אלא שלאחרונה גילינו ש'המהנדס' אובחון עם מחלת הפרקינסון, והרגשתי שלא יפה ככה להתנתק מחברות של כל כך הרבה שנים, במיוחד במצבו.......אז נקטתי יוזמה ושאלתי אם בא להם לבוא לקפה אחר הצהריים בששי. הם נענו בשמחה, אבל בסוף ביטלו בששי בצהריים. 'המהנדס' לא מרגיש טוב......דיווחה 'ביוכימיה'. עצוב. נראה מתי ננסה להזמין אותם שוב. 

הארוחה בשבת בצהריים עם משפחתה של בתי והורי היתה נחמדה מאד וטעימה מאד. 

חתני לא הגיע - היתה לו הגשה של עבודה לתואר (גם הוא באמצע תואר שני עכשיו) וחברים שקבעו איתו על הבוקר התקשו להתעורר...וכל הסיפור נדחה לצהריים. לא נורא, השאר הגיעו וחגגנו לשרי עוד יום הולדת והיה נחמד מאד. בתי הגדילה לעשות וקנתה עבורנו מתנה לילדה - בדיוק את הבגדים והדברים שהיא ידעה שהיא רוצה - כך שהיא היתה מרוצה וגם אנחנו היינו מרוצים. 

עוד השבוע הצלחתי לקחת את אבא שלי לרופאת העור שלנו - שמאד מאד קשה לקבוע אצלה תור מרוב שהיא מבוקשת וגם עובדת מעט מאד. 

מה שקרה, הוא שאבא התלונן על גרד מציק בגב, ושני רופאים שונים ב'אחוזה' הגיעו לאבחנות שונות ומשונות, החל מאלרגיה וכלה ב'גרדת' - אלוהים יודע איך הוא אמור היה לחטוף את זה בתנאים הסטריליים שבהם הם חיים ב'אחוזה'. כמגוון האבחונים כך מגוון הטיפולים שניתנו, והם די שיגעו את הורי, בין היתר עם הצורך להרתיח את כל הכביסה כי גרדת - אם זו האבחנה - מאד מאד מדבקת. 

אני הייתי בארה"ב ולא יכולתי לעזור, אבל איך שחזרתי ארצה התקשרתי למזכירה של הרופאה, פניתי ללב שלה, כמו שאומרים, והצלחתי להשחיל את אבא שלי להתקבל אצלה מעכשיו לעכשיו. 

הרופאה - שכולנו (כולל אחי וגיסתי) מטופלים אצלה וכולנו סומכים על האבחנה שלה במאתיים אחוז, שללה את כל האבחונים, כולל השערות שזו תופעת לוואי של תרופה כלשהי או איזושהי מחלה נסתרת שבאה לידי ביטוי בגירוד. כלל לא מדובר בפריחה, היא פסקה, אלא בפצעונים שנגרמו כתוצאה מהגירוד עצמו. הגירוד לדעתה נגרם מזיעה - שכיבה רבת שעות (שזה ממש נכון, אבא שלי ישן איזה 11 שעות ביממה ומזיע מאד תוך כדי שינה) ושימוש בבדים סינטטיים גם בסדינים וגם בפיג'מה. 

היא נתנה לו שלושה חומרים שונים לטיפול בגרד עצמו, וביקשה לספק לו גם בגדים וגם מצעים של 100 אחוז כותנה. 

נקווה שזה יעזור. בכל מקרה יש לו עדיין תור אליה ביולי (שלא ביטלנו) - ובמקרה הצורך נחזור אליה. 

הלילה אחיינית1 אמורה לישון אצלנו, כי מחר מוקדם בבוקר יש לה את בחינת ההסמכה לפסיכולוגיה הקלינית באיזה קיבוץ בעמק חפר. היא לומדת לבחינה הזאת כבר כמה חודשים, גם תוך כדי המלחמה עם איראן - כאשר גרה אצל אחי וגיסתי עם הקטנה והיה קשה מאד ללמוד ולהתרכז. אבל היא תותחית ואני סומכת עליה שהיא מוכנה ושהיא תצלח את ההסמכה בשלום. אלא מה? עכשיו עם ה"היערכות לטילים מאיראן" שוב, קיום הבחינה כבר מוטל בספק, והיא לא בטוחה שהיא תגיע לישון אצלנו. איזה בלגן. 

בסוגיית המטפלת של הורי, בסוף הם החליטו לפטר אותה ולקחת מטפל גבר. ככה גם היה להם קל יותר לבשר לה על כך, לכאורה לא כי יש להם טענות אליה אלא כי בעת הזאת מתאים להם יותר מטפל זכר. היא קיבלה את זה יפה מאד, לפי מה שהם אמרו, ואני דאגתי שיעשו לה שימוע ויגישו לה מכתב פיטורין תקני עם הודעה מוקדמת וכל הסיפור, שלא תיווצרנה אחר כך בעיות. מה שנותר לי לעשות הוא לחשב עבורם "גמר חשבון" ולסיים את העסקתה כמו שצריך.

בינתיים כבר שוחחתי עם התאגיד ויש להם מישהו מתאים, לדעתם, שיגיע בתחילת השבוע הבא לשבוע ניסיון. באמת שלא משעמם אצלנו. 

עדכוני בריאות, חרדות והדירה של בתי

אחרי ש'קלי' הזהירה אותי ברוב טובה ששבר בצוואר הירך לא כואב במנוחה אלא רק בהליכה, הלחצתי את אמא ולשמחתי היא שמעה בקולי ועל הבוקר השאירה הודעה במרפאה שהיא נפלה ולא יכולה ללכת ובבקשה שיגיע מישהו לבדוק. 

הגיע האח (האח והאחות במרפאה של ה'אחוזה' פשוט מעולים!), בדק אותה היטב, והתלבט אם לשלוח אותה למיון או למוקד אורתופדי בקופת חולים וצילום. אמא לא רצתה מיון בשום אופן (היא גם הצהירה מראש שגם אם מוצאים שבר היא לא מוכנה לעבור שום ניתוח) - הודעתי לה שזו לא אופציה אבל דחיתי את הויכוח למתי שזה יהיה רלוונטי, אם בכלל. 

נסעתי איתה למוקד האורתופדי במכבי, תוך שאני מכריחה אותה לשבת על ההליכון של אבא ואני מסיעה אותה, דבר שהיא בהתחלה התנגדה לו אבל הבינה שמאד מאד קשה לה ללכת. 

האורתופד בדק אותה - ורק אז גיליתי שגם בעמידה לא כואב לה, אלא רק בזמן הליכה. אבל כואב מאד בזמן הליכה. עשו לה צילום ולשמחתנו הגדולה לא מצאו שום שבר. אז אכן מדובר במכה יבשה, שכואבת אמנם נורא אבל זה משקפת סכנה כלשהי. ולא, לא צריך ניתוח. האורתופד הסביר שלו היה שבר כלשהו גם לעמוד היא לא היתה מסוגלת. 

היא אמנם מאד סובלת - כי היא לא יכולה ללכת מרוב כאבים, והיא לא בנויה לשבת במנוחה. ושוב משכך כאבים לא משפיע עליה. ואין שום שיפור בכאב בינתיים. נראה כמה זמן זה ייקח עד שיתחיל להשתפר. 

האמת שבלילה שלפני שלקחתי אותה למוקד התעוררתי לפנות בוקר עם התקף חרדה, מהסוג שהיה תוקף אותי בתקופת בעיות הבריאות והניתוח של T. בעצם חלמתי על T, שנייה לפני שהתעוררתי בחרדה. חלמתי שהוא מדבר בטלפון עם בתי ותוך כדי שיחה הוא חוטף איזה התקף - יותר חמור מהתקפי הכאב "הרגילים" שלו, והוא התמוטט לרצפה עם הטלפון ביד. אגב זה היה טלפון חוגה, מהסוג שהיה פעם. צעקתי לכיוון הטלפון אל בתי שאבא לא מרגיש טוב ושאני מזמינה אמבולנס, ואז שמעתי שמצלצלים באינטרקום (ואז הבנתי בחלום שאנחנו גרים בדירה כלשהי, לא בבית הנוכחי). וכשהאינטרקום צלצל חשבתי לעצמי שזו בטח בתי שהגיעה בגלל מה שקורה ל-T, והתבאסתי שאין לה מפתח או קוד כניסה כי היא צריכה לצלצל באינטרקום. זה היה הרגע שבו התעוררתי. 

והחרדה התפשטה לי בכל הגוף, אבל הבנתי שאני דואגת כרגע לאמא שלי, ולאו דווקא ל-T. וזה לא עבר. לא הצלחתי להירדם עד הבוקר, וגם תוך כדי התעמלות בחדר כושר היא המשיכה ללחוץ לי על החזה ולהעביר זרמים בכל הגוף. זה היה נורא. 

כל החרדה חלפה כאשר התברר שאמא שלי בסדר ואין לה שבר כלשהו. 

אבל כשסיפרתי לבתי על החלום היא החליטה שזה בגלל שאנחנו דואגים להם עם הדירה חדשה שלהם. וייתכן שהיא צודקת, כי בארוחה שעשינו במוצאי שבת - עם הדלקת נרות, ובלי הורי - חתני נכנס לשיחה עם T אודות מצב הדירה, ו-T בעצם הבין שהם כרגע עם משכנתא של 4 מיליון ש"ח ובלי שום כוונה לפרסם את הדירה למכירה במחיר נמוך יותר כדי להגדיל את הסיכוי למכור. ניתן היה לראות שכל אחד מהם רואה את המציאות בצורה לגמרי שונה, וכל אחד מהם גם מתרגז מהשני - כאילו השני לא מתייחס אליו בכבוד, כאילו "הוא לא מבין כלום". גם T הרגיש כך וגם חתני הרגיש כך. הם לא רבו ולא היה פיצוץ אבל ניתן היה לראות איך שניהם מאד מתוסכלים. 

T משוכנע שההחזר החודשי שלהם על המשכנתא הרבה יותר גדול ממה שחתני חושב (וזה הסכום שהם ביקשו מאיתנו שנעזור להם כל חודש). הוא גם פתאום הבין שאם חתני מתעקש לא להוריד את המחיר שהוא מבקש על הדירה, אין סיכוי שגם תוך שנה הם ימכרו אותה. אולי גם עם מחיר מופחת הם לא יצליחו. המחירים ירדו ועוד יורדים ואנשים מחכים, לא ממהרים לקנות - בטח לא בלי ממ"ד או מרפסת. ולמרות שהדירה שלהם יפהפיה, יש רטיבות בקירות - כי הבניין לא מצליח להתארגן לעשות שיפוץ וטיפול איטום לקירות - והלובי מכוער, וכמובן שגם זה מרתיע קונים פוטנציאלים, וגם זה כתוצאה מחוסר שיתוף הפעולה של הבניין. בקיצור ברור שאנחנו מודאגים. 

בסוף חתני כן הסכים לדבר אחד - לנסות לפרסם את הדירה במחיר מופחת, ולראות אם מגיעים בכלל אנשים. זה לא מחייב אותו למכור במחיר הזה, אבל לפחות אז הוא יידע אם המחיר הוא הסיבה שאף אחד לא מגיע לראות את הדירה. 

בשבת T שוחח על כך ארוכות עם 'שותפנו', שהציע ש-T ישים תאריך תוקף על הסיוע שאנחנו נותנים להם. שיגיד שזה לחצי שנה, או משהו כזה. אחרת, הוא הזהיר, הם לא יהיו לחוצים למכור בכלל. אני מאד מקווה לא לעכר את היחסים עם בתי וחתני בגלל הסיפור הזה. 

בכל מקרה ארוחת מוצ"ש והדלקת הנרות היתה מאד נחמדה וכולם נהנו ושרנו המון שירים והילדים היו מתוקים. 

לבסוף, השבוע אמורים להגיע להתקין לנו אינטרנט סיבים - סוף סוף הניחו תשתית של סיבים ברחוב הקטנטן שלנו. אני מקווה שהמעבר יעבור חלק ושנהנה מהאיכות והמהירות של התשתית החדשה. 

על הא ועל דא

בשבת אירחנו לארוחת צהריים אצלנו בשבת - הבאתי את הורי ובתי וחתני והנכדים הגיעו והיה מאד מוצלח. 

האוכל היה טעים מאד, האווירה היתה נחמדה, וכולם - כן, כולל אמא שלי - נהנו. אמא שלי אפילו הגדילה לעשות ולמחרת סיפרה שהיא עדיין מתענגת על הבילוי המשפחתי ועל הארוחה. 

בראשון הצלחתי שוב להיפגש עם 'מחברת', וצחקנו שהיא אפילו לא תרגיש בהעדרי, כשנהיה ביוון, כי יש סיכוי שבראשון הבא כבר ניפגש שוב. 

לגבי יוון, צץ סימן שאלה קטן לגבי הטיסה כי גילינו ש-T טעה בעת ביצוע ההזמנה ושמי על כרטיסי הטיסה כתוב עם שגיאה. אני יודעת שעושים מזה עניין שלם וממש לא בא לי הסיבוך הזה. כשכתבנו לחברה קיבלנו הודעה שחברת התעופה ב"הלוך" מבקשת $170 על השינוי (של אות אחת) ושעדיין לא קיבלו תשובה מחברת התעופה של ה"חזור". 

די חוצפה. לא? 

אז החלטנו לא לעשות כלום, ומה שיהיה, יהיה. צחקתי, שמקסימום יטוסו T, 'שותפנו' ו-'שריתה' בלעדיי. זה לא כאילו שאני ששה לנסיעה הזאת ממילא. 

בסוף בלי שביקשנו, חזרה אלינו החברה אצלה בצענו את ההזמנה והודיעה שהחברות הורידו את הדרישות שלהן וכעת עבור שני הכיוונים העלות תהיה $70 "בלבד". אז הסכמנו. למרות שגם זו חוצפה לדעתי. 

ואחר כך כשבצעתי את הצ'ק אין און ליין לטיסת ההלוך, ראיתי שבכוונה הושיבו אותי ואת T בשתי שורות נפרדות ורחוקות זו מזו, שנינו ליד חלון. כדי שנשלם עבור מושב. אבל T אמר שזה שטויות (8 אירו עבור המושב) ושילמנו, כדי שיהיה לו מושב במעבר וכדי שנשב ביחד. לא שזה היה נורא, בטיסה של שעתיים. 

קבלנו כבר את כרטיסי הטיסה המתוקנים וראיתי שכבר עכשיו שעת ההמראה מאתונה השתנתה.... מקווה שלא יהיה יותר מדי בלגן ולא יהיו יותר מדי שינויים. 

היום נחגוג לשרי את חגיגת יום ההולדת בפארק שבוטלה בגלל המלחמה עם איראן. ומחר בבוקר נטוס. 

בינתיים סיימתי לקרוא את הספר "שיעורים בפיתוח קול" של דורית רביניאן.

מה אומר? 

אני לעולם לא קוראת ביקורת ספרותית לפני שאני קוראת ספר. אני לא אוהבת. זה מקלקל לי. אני נכנסת לספר כמו לחיים של אדם אחר, מחכה שהעלילה תיפתח ותתפרש לפני בלי שאדע מראש על זה בעצם ובוודאי מה חשבו עליה אחרים. 

אבל כאשר אני מתאכזבת מספר אני פעמים רבות מחפשת את הביקורות כדי להבין האם זו אני או שבאמת...

ואכן גם הפעם, סיימתי את הספר באכזבה מוחלטת, בעיקר כי לא קראתי את ספריה הקודמים של דורית רביניאן אבל שמעתי עליהם הרבה דברים טובים. והלכתי לחפש ביקורות ולא היה קשה למצוא את האכזבה גם אצל אחרים. 

ועכשיו אני יודעת שיהיה לי קשה להחליט לקרוא את אחד מספריה הקודמים. וגם הופתעתי לגלות שיש רק שניים - למבוגרים. מדהים כמה ה"באזז" סביב ספר או סופר יכול לגרום לאנשים לחשוב שהוא כתב הרבה ספרים. טוב, ואולי זאת רק אני שחשבתי כך.

בכל מקרה - גם לאוהבי רביניאן - אני לא ממליצה. למרות שראית בבלוג של סופרת ספרים שלמרות הכשלים שבספר, לדעתה הוא "יפה להפליא. נוגע ללב. מרתק.". אוקיי עופרה, אני דווקא שמחה שזו דעתך. שמחה בשביל דורית, לפחות. 

ראש השנה והשבוע שאחריו

סוף השבוע של ראש השנה עבר בשקט ובשלווה ברובו. 

כפי שכבר סיפרתי, אירחנו את משפחתה של בתי, משפחתו של אחי ואת הורי ביום השני של החג שהיה יום ראשון.

כמובן שבאותו בוקר  T חטף התקף כאב חזק מאד, כי חוק מרפי, לא? ההתקף הזה בא לאחר 19 ימים ללא התקף כלשהו, ולאחר שבטיול שלנו באוסטריה רוב הזמן גם מערכת העיכול שלו התנהגה למופת. עדיין אנחנו לא מצליחים למצוא דפוסים או סיבתיות למה שעובר על הגוף שלו. 

באופן מפתיע ויוצא דופן הגיעו כל בני המשפחה בזמן, והיה טעים מאד ונעים מאד להיות כולנו יחד. 

אמנם שרי לא מצאה בתפריט שום דבר שבא לה לאכול, אבל לא התעקשנו (כרגיל) ונתתי לה לאכול פרוסה עם קוטג'. ואת הקינוח, כמובן. 

באמת אפיתי את עוגת השזיפים והיא יצאה ממש נהדר, ואפילו יש לי שני מתכונים נהדרים להמליץ עליהם. 

זה המתכון (כנראה המקורי) של אהרוני אבל  זה המתכון המצוין שהשתמשתי בו. 

שניהם קלים ומצוינים

באופן מאד חד פעמי ויוצא דופן, כאשר חילקתי לכולם שאריות מהארוחה, השארתי לנו כמה פרוסות מהעוגה, כי כל כך נהניתי ממנה. כולם יצאו מאיתנו עם ערימה של קופסאות של שאריות (אפילו גיסתי לקחה כמה פרוסות מהעוגה). 

גיסתי, כמו תמיד, לא באה בידיים ריקות - היא גם הביאה תבנית עם פולנטה מאד טעימה שהכינה באותו הבוקר, וגם הביאה לנו מתנה לחג. האמת שכבר שנים שהפסקנו עם המנהג הזה של מתנות לחג, אבל מתנה למארחים בכל זאת תמיד מביאים, אלא שהפעם - גיסתי האלופה בדרך כלל במתנות - הביאה איזה מגש וקערות מעץ שגם לא היו יפים וגם קשה מאד לנקות אותם כראוי לאחר השימוש. היא הקפידה על פתק החלפה אז ביום שני בבוקר יצאנו, T ואני, לחנות להחליף את המתנה. לצערי היא לא קנתה ברשת שיש לה חנויות גם באזור שלנו אלא באיזו חנות כלי בית וחומרי ניקיון ובניין אזוטרית באזור השכונה שלה. מכאן הסקנו, T ואני, שהיא היתה כל כך לחוצה בזמן (היא מורה ורכזת אנגלית בתיכון) בימים שלפני החג, שהיא פשוט קנתה כדי לצאת לידי חובה. וחבל. היינו מוותרים על כל העניין הזה בכיף. 

הסתובבנו זמן רב בחנות המוזרה הזאת, שהיתה מן דגם מוקטן מאד של הום סנטר, וחיפשנו מה לקחת במקום המתנה המגושמת, ובסוף ממש אספנו כמה דברים קטנים כדי להשלים את הסכום של המתנה. לא נורא. הכוונות שלה היו טובות. 

עוד השבוע פתאום כיריים האינדוקציה שלנו התקלקלו אחרי 13 שנים. יש לנו גם תנור בישול מקצועי עם כיריים של גאז (שש להבות גדולות) אבל גם כיריים אינדוקציה (שני "אזורי בישול") שאנחנו משתמשים בהם המון. מאד קל ונוח להשתמש בזה וזה הרבה יותר מדויק מאשר הגאז. התלבטנו אם לנסות לתקן או להזמין חדש, ובסוף גם הזמנו חדש וגם T אמר שינסה לקחת לתיקון, שיהיה לנו גיבוי. הכיריים החדשים אמורים להגיע אחרי יום כיפור. 

עוד בעניינים טכנולוגיים, חשבנו לנסות להחליף את תשתית האינטרנט שלנו לסיבים אופטיים. חלק מהשכנים כתבו בקבוצת הוואטסאפ של השכונה שהם מחוברים כבר לסיבים ושהם מרוצים, אז התחלנו לפנות לכל החברות כדי לברר אם גם אנחנו יכולים ולקבל הצעות מחיר. 

בעצם היו לנו שתי סיבות להחליף את תשתית האינטרנט. הראשונה - נפילות חוזרות ונשנות של רשת האינטרנט על התשתית הנוכחית (הוט ברוחב פס 200 מגה). השנייה - חשוב לנו מידי שנה לבדוק את כל הספקים הקבועים שלנו ולנסות להוזיל עלויות. 

מכל החברות המציעות תשתית אינטרנט נאמר לנו שרק לחברת בזק יש כבר אפשרות לקשר אותנו לטכנולוגיית הסיבים האופטיים שלהם. אף אחת מהספקיות האחרות עדיין לא הניחה סיבים אופטיים באזור שבו ניתן לחבר את הבית שלנו. מה שכן, כל החברות יכלו להציע לנו חבילת אינטרנט שמשתמשת בתשתית של בזק. בדיקה זריזה גילתה שסלקום הציעה את המחיר האטרקטיבי ביותר, כאשר היא "רוכבת" על התשתית של בזק. הזמנו התקנה. 

כיון שהבית שלנו עתיר אינטרנט ומסובך, היה לי חשוב להיות נוכחת בעת ההתקנה, אז קבענו אותה בצהריים, לאחר שאחזור כבר מהמפגש שקבעתי סוף סוף עם 'היידי', שלא רציתי לדחות שוב (הפעם האחרונה שהצלחנו להיפגש היתה לפני כארבעה חודשים). ליתר בטחון הקדמנו מעט את המפגש (ולשמחתי לא היו פקקים בדרך אליה, אז יצא שהקדמתי אפילו עוד יותר). 

המפגש היה מאד מהנה אבל נקטע באמצע כי התקשרו מסלקום להקדים גם את הטכנאי. למזלי T היה בבית, ובכל זאת יצאתי מהיידי ונסעתי ישר הבית. אני מאד מקווה שהמפגש הבא שלנו לא יהיה בעוד ארבעה חודשים!

עד שהגעתי הביתה הטכנאי כבר לא היה. התברר שהמידע שהיה לבזק לגבי זמינות הסיבים לבית שלנו היה שגוי. התברר שהחיבור לסיבים בעמוד שסמוך לבית של השכנים ה"דו" שלנו, היה בשרשור בין לקוחות. טלאי על טלאי. או כמו שאומרים ב"עברית" - "פארטאץ'". מהקופסא של בזק (שאין לי מושג היכן היא, פיסית) הם התחברו עם הסיבים ללקוח וממנו לעוד לקוח וממנו לעוד לקוח...לא יודעת כמה היו בדרך. ואז מישהו באמצע ה"שרשרת" הזאת התנתק מבזק, ובזאת נגמר העניין. לא ניתן להגיע אלינו. השכנה ה"דו" סיפרה שהם היו מחוברים ככה, ואז נפל האינטרנט שלהם (כנראה כשהלקוח "באמצע השרשור" התנתק) ואף אחד לא ידע לתקן להם או להסביר מדוע. חודש שלם הם היו ללא אינטרנט (כך היא טוענת). איזו חברה כושלת! בכל מקרה, הטכנאי עזב כלעומת שבא ללא יכולת לחבר אותנו לסיבים. 

בצר לנו החלטנו בכל זאת לנסות לפחות להוזיל עלויות. פנינו להוט והתברר לנו שאנחנו יכולים לשדרג את רוחב הפס שלנו ל-500 מגה וכעת זה כבר כולל גם את ספק האינטרנט (שעד היום משום מה שילמנו עליו בנפרד ל'בזק בינלאומי') - וכך להוזיל עלויות באופן משמעותי. לשמחתי הם תיאמו לנו טכנאי למחרת בבוקר, ובסך הכל היה מדובר החלפת מודם מהירה. נקווה שעל התשתית החדשה יותר, של ה-500 מגה, לא נחווה נפילות רשת. נחכה ונראה. 

עוד השבוע נערכה סוף סוף בדיקת ה- CT החצי שנתית של T. חייבת לומר - שנינו מודאגים הרבה יותר לגבי תוצאות ה-CT הזה הפעם מאשר בבדיקות הקודמות. יש לשנינו הרגשה שחלה הרעה במצבו....אוף. הפענוח יגיע תוך שבועיים, והתור אצל הפרופסור באיכילוב יתקיים רק כשנחזור מארה"ב בנובמבר. בכל מקרה T הקפיץ לאיכילוב את הדיסק של ה-CT, וכאשר יגיע הפענוח הוא ייצור איתו כרגיל קשר ישירות במייל - בלי לחכות לפגישה בקליניקה. 

בינתיים אנחנו ממשיכים בשיגרת יומנו, חדר כושר בבוקר והליכת 4 ק"מ אחר הצהריים (וכשחדר הכושר סגור הליכת 8 ק"מ בבוקר) - ו-T לא רק הולך, הוא גם רץ (אני הפסקתי לרוץ לעת עתה, מאז הבעיות בכף הרגל) - אז מהבחינה הזאת אנחנו בסדר. 

השבוע בתי ביקשה להגיע אלינו לארוחת צהריים בשבת במקום בששי בערב, כי נשמותק ביקש לישון בפעם הראשונה אצל חבר בששי בערב. בהתחלה היא חשבה להציע לנשמותק להזיז את החבר למוצאי שבת, אבל הזכרתי לה שהם קבעו לו את הפגישה הראשונה אצל הפסיכולוגית בראשון בבוקר (יש לו חופש בערב יום כיפור) ולכן השארנו את הארוחה בשבת בצהריים. האמת שכולם שמחים להגיע אלינו בשבת בצהריים. בתי נינוחה ומלאת מרץ אחרי שנת לילה טובה (בששי היא מגיעה אחרי יום ארוך בקליניקה, תשושה לגמרי). הורי מעדיפים צהריים על פני ערב (כי באמצע השבוע הם הולכים לישון כבר בשבע/שמונה בערב). אבל ל-T שבת צהריים פחות נוח. ובשבת בצהריים אנחנו מבלים פחות זמן עם הנכדים (שלא נשארים לישון כמו שהם נשארים בששי ערב). לא נורא. העיקר שהם רוצים ואוהבים לבוא. 

הפגישה של בתי וחתני עם הפסיכולוגית המיועדת של נשמותק השבוע היתה טובה מאד. יש להם תחושה טובה מאד לגביה והיה להם גם טוב המעמד הזה שבו הם מדברים על הילדים ועל עצמם עם גורם שלישי קשוב וחומל. חתני במיוחד התרגש מהמעמד, וכשהם יצאו משם הוא אמר לבתי שסוף סוף הוא מבין מה היא עושה במקצוע. וכמה זה חשוב. רק בשביל זה היה שווה. אני מקווה שהטיפול יעשה לנשמותק טוב, יחזק לו את הבטחון העצמי ואת האמון בעצמו. הוא ילד כל כך חכם וכל כך מיוחד...

זהו, לקראת סוף השבוע T חווה עוד עוד התקף קל, כלומר כבר שניים בשבוע אחד. כאמור - מדאיג. 

ואף מילה הפעם עם מה שקורה בחוץ. אין לי כוח לזה עכשיו. וגם לא לזכרונות הכבדים ממלחמת יום הכיפורים.

גמר חתימה טובה. 

יומולדת לנשמותק, מוסיקה טובה ועוד עניינים

בשבת אירחנו את המשפחה לארוחת צהריים, לשם שינוי, כי בתי חגגה לנשמותק את יום הולדתו האחד עשר עם כמה חברים בששי בערב. הם נסעו ל"לייזר טאג" ואכלו המבורגרים ובסך הכל נשמע שהם היו מאד מרוצים. 😀

יום ההולדת עצמו חל בשבת, כך שבשבת בבוקר בתי וחתני והאח והאחות חגגו לנשמותק עם ה"בוקרהולדת" המסורתי - ארוחת פנקייקים ובלונים וברכות. לכן T הכין ארוחה פשוטה, יחסית, במחשבה שכולם לא יהיו נורא רעבים כשהם יגיעו אלינו. מצד שני הוא הביא בחשבון ששני המתבגרים מפתחים תיאבון בריא די מהר בין ארוחה לארוחה.

בקיצור היתה ארוחה "רק" של סטייקים ושניצלים, עם צ'יפס (ש-T הכין בעצמו מתפוחי אדמה ובטטות ב"AIR FRYER" - גם טעים וגם בריא), פסטה בולונייז, שני סלטים (ירקות רגיל ו"פנצנלה" עם מוצרלה טרייה), והעיקר: שתי עוגות יום הולדת. 

נשמותק ביקש גם את עוגת השוקולד של סבתא שלי, וגם עוגת RED VELVET שהוא אכל במלון כשהיה איתנו בים המלח. כמובן שבמלון העוגה היתה 'פרווה', ואצלנו היתה מסקרפונה אמיתית. 

בנוסף היו המון גלידות - כולל גלידת "מקופלת" וסורבה מנגו (ממנגו טרי שהשכן שלנו נתן לנו מהמטע שלו) ש-T הכין השבוע. 

הילד שמח מאד בחגיגה, גם באוכל ובקינוחים, ובעיקר במתנה שלו - מחשב נייד "גיימרים" שקנינו לו ביחד, הוריו ואנחנו. 

גם הורי היו ונהנו מאד, למרות שאבא מאד עייף בימים האלה וביקש לנסוע הביתה מוקדם. בתי הקפיצה את הורי הביתה והסיעה אותם ממש עד הדלת, בין השבילים של הדיור המוגן. 

בנושאים אחרים, השבוע נזכרתי פתאום במוסיקה משנות התשעים שמאד מאד אהבתי ולא זכרתי איך קראו לאלבום. חיפושים שונים ברשת ובאמצעות הבינה המלאכותית העלו חרס (הבינה המלאכותית במיוחד הגדילה לעשות וסיפקה תוצאות מופרכות, כהרגלה בקודש), וגם אפליקציית "SHAZAM", שתכליתה להקשיב לקטע מוסיקה ולזהות מהו, לא הצליחה במשימה.

פתאום חשבתי על כך שאולי אולי יש לי עדיין בבית את הדיסק המקורי. בחדר של בני (חדר המוסיקה) יש לנו את כל הדיסקים שלו ושלנו מימים ימימה. חיפוש יסודי אך מהיר פתר את התעלומה. מצאתי את הדיסק. 

קוראים לזה: ADIEMUS by Karl Jenkins

ואני זוכרת שכאשר זה רק יצא, האזנתי לזה ב"לופ" שוב ושוב במשך שבועות. או חודשים אפילו. מוסיקה יפהפיה שלא נמאס לי ממנה. עכשיו כבר הוספתי אותה לפלייליסט שלי בספוטיפיי ואני נהנית מכל רגע. 

סיימתי לקרוא את "שנים טובות" מאת מאיה ערד והתחלתי ספר עיון, לשם שינוי, בשם "מהפיכת הקשב" מאת מיכה גודמן, ש'מחברת' המליצה לי עליו. בינתיים הוא מעניין מאד, עוד לא גיבשתי דעה לכאן או לכאן על הרעיונות או הדעות שלו. אעדכן בהמשך. 

עוד השבוע נאלצתי להכניס את הרכב שלי למוסך לתקן (שוב!) את המתזים שהפסיקו (שוב!) לעבוד. הרכב עוד באחריות, וזו הפעם השנייה שהמתזים הפסיקו לעבוד. כנראה זו נקודת תורפה של הרכב הזה. כרגיל המוסך דרשו שנשאיר את האוטו אצלם במשך יומיים (הכנסנו היום ונקבל אותו מחר), מה שתמיד מרגיז אותנו מאד. מה הבעייה לקבוע שעה לכל רכב, לטפל בו באותו היום ולהחזיר? במיוחד שאתם יודעים מראש איזה חלק אתם צריכים. מוזר מאד. בסוף צמצנו את הזמן שבו אין לנו רכב, הכנסנו אותו לקראת סוף יום העבודה שלהם, בהבטחה שהם יטפלו בו דבר ראשון על הבוקר מחר. נקווה שזה נכון ושנקבל אותו מוקדם, יחסית, כי אחר הצהריים אנחנו מתכננים לאסוף את הנכדים הגדולים, לבילוי אחרון אצל סבתא וסבא של החופש הגדול הזה, לפני תחילת שנת הלימודים. 

הטיול באוסטריה מתקרב ושוחחנו עם החברים שלנו "האוסטרלים" שמתרגשים לקראת המפגש שלנו בוינה. מסתבר שהם חוגגים, בדיוק חזרו משייט בין איסלנד, נורבגיה והולנד. כנראה הבת זקוקה פחות לעזרתם עם התינוקת החדשה, והם מחפשים לעצמם בילויים וטיולים בזמן הזה שהם ממילא רחוקים מהבית. קבענו את הטיול בשבוע הראשון של ספטמבר כי היה חשוב להם להיות איתה בראש השנה. 

לגבי ראש השנה באמת אין לנו כרגע תוכניות. בתי מוזמנת לגיסתה עם המשפחה, ועדיין לא דיברתי עם בני המשפחה האחרים לגבי התכניות שלהם. לא באמת משנה לנו מה לעשות, עם מי לחגוג וכיצד. יותר מטריד מה יהיה במדינה הזאת, במיוחד שראש השנה יחול שלושה ימים אחרי הדיון בבג"ץ על עילת הסבירות.............

בלוגולדת ועוד עדכונים 🎈

 היום יש לי בלוגולדת - היום לפני עשר שנים התחלתי לכתוב בבלוג. 

זה היה אמנם בישראבלוג, אבל זה לא באמת משנה באיזו פלטפורמה אכתוב - הבלוג הוא אותו בלוג ואני אותה אני.

וגם זה לא מדוייק, כי גם אני וגם הבלוג עברנו שינויים והתפתחויות לאורך השנים. 

וכיף לי מדי פעם לקרוא אחורה ולהיזכר מה קרה לי ומה הרגשתי בתקופות שונות במהלך עשר השנים האלה. והרבה פעמים אני מוצאת את עצמי רוצה לחפש משהו שקרה בתקופה שלפני שהתחלתי לתעד את חיי בבלוג ואז נזכרת שאין תיעוד. ואז אני מעריכה עוד יותר את התקופה הזו של עשר השנים האחרונות, בה - לעיתים יותר תכופות ולעיתים פחות תכופות - דאגתי לכתוב לעצמי ולעבד עם עצמי את מה שעובר עלי. 

ובכל פעם מחדש אני משתאה ומלאת תודה על כך שיש אנשים שקוראים כאן ויש כאלה שמגיבים כאן, וחלקם כבר נחשבים אצלי בלב לחברים של ממש - למרות שהמדיום הוא וירטואלי ואני ורוב הקוראים אנונימיים ואין קשר ב"חיים האמיתיים" בינינו.

עם הזמן הבנתי שהחיים בבלוגיה לא פחות אמיתיים, הם פשוט אחרים. יוצאת כאן אמפי אמיתית לגמרי, הרבה פעמים הרבה יותר גלויה וחשופה מאשר האמפי שמסתובבת בעולם האמיתי ומוצאת את עצמה מגלה הרבה פחות מעצמה. מהמחשבות הפנימיות, מהרגשות. יש הרבה יותר שיקולים כאשר אני מתנהלת מול האנשים שבחיי. ולמרות שעשיתי הרבה עבודה עם עצמי ואני היום הרבה הרבה (הרבה!) יותר אני ויותר גלויה ואותנטית במערכות היחסים השונות שלי - כבת זוג, כאמא, כחברה....עדיין כאן בבלוג יותר קל לי להיות לגמרי כנה ופחות מתחשבת. וכאן בבלוג אני מצליחה להביע את עצמי ולעבד דברים שעוברים עלי כאשר הם עדיין טריים ולא תמיד "אפויים" עד הסוף. ועל כך אני מברכת. 

בחמישי בערב בתי הגיעה עם כל הנכדים והכנו ארוחת ערב מאולתרת של פסטה בולונייז (להם) וחביתה וסלט (לנו), והנכדים הגדולים נשארו לישון.

בבוקר לקחנו אותם שוב לבריכה ושוב נהנינו כולנו מאד. 

אחרי ארוחת צהריים נהדרת של שניצל בקר (שנשמותק מאד אוהב ושניהם מאד נהנו ממנו) ואורז, אנחנו עלינו לסייסטה והם צפו בטלוויזיה עד שבתי הגיעה לקחת אותם. 

בערב עשינו כאן ארוחה למשפחתו של 'שותפנו' (פחות הבת, שנשארה בבאר שבע) והורי, וזה היה מאד נחמד.

בשבת נסענו לאסותא אשדוד לבדיקת ה-CT של T. אני יכולה רק להלל ולשבח גם את אסותא אשדוד (ואסותא בכלל) וגם את העובדה שיש אופציה לבדיקה בשבת. הנסיעה מהיישוב שלי בשרון על כביש ארבע ישירות לאסותא (שנמצא ממש בכניסה לאשדוד ואין צורך להתברבר בתוך העיר) ארכה ארבעים דקות. 

לא היתה בעיית חניה, וכאשר הקדמנו בחצי שעה גם סיימנו מוקדם יותר. הכל עבר חלק ובקלות. 

T כתב לפרופסור שאמר שישמח לקבל את הדיסק של ה-CT וכמובן גם ישמח לקבל את הפענוח לכשיהיה מוכן. אני כמובן בחרדות אבל אין לי מה לעשות איתן. ההיפריקום עוזר למתן אותן, ואני נושמת וממשיכה בחיי כרגיל עד כמה שאפשר. 

והספקנו לחזור הביתה לארוחת צהריים וסייסטה ואז נסענו אל בתי אחר הצהריים לקפה כמו שסיכמנו.

כשהגענו אל בתי, בלי קשר למה שסיכמנו, חתני החליט שהוא חייב ללכת לאימון, אז הספקנו לראות אותו במשך כעשר דקות בלבד. אני לא יודעת מתי הוא חשב שנגיע אליהם - אם התור ל-CT היה ברבע לאחת - ובכל זאת אנחנו אנשים מבוגרים ובכל זאת T היה אחרי CT והחומר המגעיל שנתנו לו לשתות עשה לו בלגנים בבטן. אבל חתני הופתע כשהגענו בשש. מוזר. 

היה מאד נחמד לפטפט עם הנכדים, לשחק עם שרי ולשוחח עם בתי, ויצאנו הביתה בסביבות שמונה.

בדרך שוחחנו עם בני, שסיפר לנו על הפגישה שהיתה לו עם סביבוני אצל קלינאית תקשורת מצוינת - זו היתה פגישה אבחון, שבה היא שאלה המון שאלות מאד רלוונטיות (שאת חלק לא שאלו אותו מעולם קודם לכן) לגבי מה סביבוני מבין ואיך הוא מבטא את המילים שהוא כן אומר. בני סיפר גם שסביבוני הרבה יותר שיתף איתה פעולה בדברים שהיא ביקשה ממנו לעשות ושאלה אותו מאשר אי פעם באבחונים מסוג זה.

הוא הבין, מה שכבר ידענו, שהכי חשוב זה האדם עצמו - עד כמה הוא מיומן במקצוע שלו ואיזו גישה יש לו לילדים מסוג זה ולילדים בכלל - וזה מה שמוציא מהילד את המקסימום. 

הקלינאית נתנה לסביבוני טאבלט מיוחד שבעזרתו הוא יכול לתת לאנשים סביבו להבין מה הוא רוצה לומר. בעזרתו הוא גם מתרגל לומר את הדברים שהטאבלט אומר. יש דברים מתוכנתים מראש (כמו "אני" "רוצה" "לאכול" "מרק" - כל מילה בנפרד שאפשר ללחוץ כדי לחבר משפט) ויש אפשרות לתכנת דברים שקשורים ספציפית לחיים של סביבוני ולדברים שהוא עושה. בכל פעם שבני נתקל במשהו נוסף שהוא רוצה לעזור לסביבוני לבטא, הוא מתכנת את זה בטאבלט, זה מאד שימושי וסביבוני - שמאד אוהב מסכים ועובד גם ככה בצורה אינטראקטיבית מולם - אפילו כשהוא צופה בטלוויזיה - ממש אוהב את הטאבלט ומשתף איתו פעולה. הוא חוזר אחר המילים שנאמרות, לומד אותן ומשנן אותן - בשבילו זה כיף.

אחד הדברים העיקריים שמשמשים את בני וכלתי בטאבלט הזה זו היכולת להבין בצורה ברורה יותר את תשובותיו של סביבוני כאשר הם שואלים אותו משהו. 

עוד אמרה קלינאית התקשורת שנראה שהבעייה של סביבוני בדיבור היא במקורה נאורולוגית - כלומר הוא יודע איזו מילה הוא רוצה לומר אבל כאשר הוא רוצה לבטא אותה אין לו גישה מספיק טובה לצלילים, להברות ולעיצורים ולחיבור ביניהם. לכן גם בכל פעם שהוא מנסה לומר מילה שהוא מכיר, היא יוצאת קצת שונה. זה לא כמו שילדים משבשים עיצור או הברה באופן קבוע - ילדים שאומרים 'ת' במקום 'ש' או 'ל' במקום 'ר'. אצלו זה בכל פעם יוצא קצת אחרת. 

את האבחון המלא הם יקבלו בהמשך, ואז כמובן הבעייה העיקרית היא לקבל תור קבוע לטיפול. במכון הספציפי הזה אין כרגע אפילו רשימת המתנה מרוב העומס והמחסור בעובדים. המזל הגדול הוא שסביבוני מתחיל בספטמבר גן ייעודי לאוטיסטים, ובמסגרת הגן הוא יקבל קלינאית תקשורת באופן קבוע. אז את האבחון ואת המלצות הטיפול ניתן יהיה להעביר לגן והם יוכלו ליישם אותו בצורה הטובה ביותר. מזל גדול. 

השבוע הזה מסתמן כרגוע יותר משבועות קודמים ואני מקווה להספיק להתקדם עם האלבום הראשון של קיקה (רק התחלתי בארגון ובחירת התמונות, בלי עין הרע כלתי ובני מספקים שפע של תמונות). 

יש גם את המטלות הרגילות - כביסה וגיהוץ. ואולי אצור קשר עם וטרינר מקומי כדי לגזוז למיינקוני ציפורניים כי אני לא מצליחה לאחרונה לעשות את זה. הוא פשוט לא מאפשר לי. והן שוב ארוכות ומתעקלות כמו אנקולים חדים.....

א פרו פו מיינקוני - הוא ממש מתוק וחמוד ולמרות הציפורניים אנחנו נהנים ממנו מאד. הוא בא לשבת להתפנק עלינו לא מעט כשאנחנו בסלון וגם מגיע לשכב איתנו במיטה בערב ולפעמים באמצע הלילה - כמו פעם - וזה כיף גדול. 

הוא גדל כל הזמן ולדעתי גם נראה יותר ויותר יפה. ל' עדיין לא סובלת אותו אבל נראה שהם הגיעו לאיזה שהוא סטאטוס קוו של דו קיום. 

אז שבוע טוב ורגוע ושקט ובריאות לנו ולכולם

עדכוני חנוכה

ארוחה משפחתית:

'שרי' לא הרגישה טוב עדיין בשבת, ובתי הודיעה לנו שהם יגיעו בהרכב חסר (כלומר, חתני יישאר עם הקטנה בבית) כאשר רוב האוכל כבר היה מוכן, כולל הסלטים, והשולחן היה ערוך.

זו היתה ארוחה מושקעת במיוחד, T הכין סטייקים סינטה בסו-וויד וגם חזה עוף וחזה אווז מעושנים (גם במעשנה וגם בסו-וויד), וכרובית ותפוחי אדמה ובטטות...הוא גם השקיע בקינוחים והכין "סילבש גומבוץ" (כופתאות הונגריות מבצק תפוחי אדמה ממולאות בשזיפים ו'פובידל' - קונפיטורת שזיפים), ובעצתו של חתני הוא הכין כמה כופתאות במילוי נוטלה במקום שזיפים, לטובת הנכדים. הוא גם תכנן להכין צ'יפס של תפוחי אדמה ובטטה ב-air fryer (סיר טיגון עם כף שמן), ופתאום התברר שבתי תגיע לבדה עם הגדולים. 

לא נראה לי.

החלטנו לארוז את הכל (כולל את סיר הטיגון ללא שמן) ולהעביר את כל החגיגה אליהם הביתה.

השמחה היתה גדולה והארוחה היתה מצויינת, וזכינו שלא ייעדר ממנה אף אחד. ואפילו זכינו להיות קצת עם 'שרי', שאחרי שקיבלה נובימול הרגישה קצת יותר טוב ואפילו ישבה לאכול איתנו לפני שהלכה לישון. 

גיסתי באה לביקור:

בשבת גם קיבלתי הודעה מגיסתי שהיא רוצה לבוא לבקר אצלי בראשון בבוקר. היא מתחילה, כך אמרה, לעשות קצת גיחות מחוץ לבית, במסגרת ההחלמה וההתאוששות שלה. כל כך שמחתי שהיא חשבה לבוא אלי. מייד דחיתי את התור למספרה שהיה לי בראשון בבוקר (העברתי אותו לרביעי), והיא הגיעה. היינו כולנו (גם T) עם מסיכות, וגם ישבנו בגינה - היה מזג אוויר נהדר. ישבנו במרחק ממנה (גם הגשתי קפה אז היה צורך להוריד לכמה דקות את המסיכות), ודיברנו והיה ממש טוב. 

נראה לי שבנוסף לקושי של המחלה, הניתוח וההקרנות, היא היתה זקוקה לאוזן קשבת גם לגבי דאגות אחרות. אחיינית2 סובלת מאד מתופעות המעי הרגיז ואף אחד בינתיים לא הצליח לעזור לה.

במקביל אצל אחי החמירו עד מאד הסימפטומים של ה-OCD והחרדה שממילא הוא סובל מהם לאורך כל חייו הבוגרים. שמעתי כבר שהקורונה החמירה את מצבם של הסובלים מהתסמונת הזאת, ואחי (כמו גם אמא שלי כנראה) הוא לגמרי דוגמא לדבר הזה. לא אפרט כאן אבל המצב הזה מקשה מאד על חיי הבית אצלם, ואחי לא מוכן (לא היום ולא בשלב כלשהו בעבר) לנסות לטפל בזה.

בקיצור היה ממש טוב שהיא יצאה קצת מהבית ושחררה קצת קיטור ויכולתי להקשיב ופשוט להיות איתה. 

פיסית ההחלמה שלה (גם מההקרנות וגם עדיין מהניתוח עצמו) איטית והדרגתית אבל אני מקווה שתוך כמה שבועות הסיוט הזה יהיה מאחוריה.

ביטוח לאומי:

אחרי עוד סבב של מכתב מהביטוח הלאומי ובקשה של עוד פרטים - אושרה לי בשעה טובה ומוצלחת קצבת אזרח וותיק. אילו עוד פרטים היו חסרים להם? משום מה לא שלחתי להם את הטופס עם הפרטים שלי (שבעצם היה כבר מודפס על הטופס כי הרי יש להם את כל הפרטים 🤦‍♀️ ואולי בגלל זה לא העליתי אותו לאתר) וגם את הטופס אודות "ילדים עד גיל 24" כי הרי אין לי ילדים עד גיל 24. ניסיתי לחשוב בת כמה הייתי צריכה להיות כשילדתי כדי שבגיל 62 יהיו לי ילדים עד גיל 24. בכל מקרה אני עצמי סיימתי ללדת בגיל 25. לא רלוונטי.  שלחתי להם שוב את הטופס וכתבתי בכתב ידי באותיות גדולות: אין לי ילדים עד גיל 24!!

כאמור אושר, והם עוד טרחו לכתוב שהם אישרו לי "את המקסימום" - אולי מצפים שאפצח בצהלות שמחה ואנשק את כפות ידיהם. בכל מקרה זה יתחיל באחד בפברואר. ובא לציון גואל.

נכדים בחנוכה:

אחר הצהריים אחד השבוע הגיעה אלינו בתי אחר הצהריים עם שלושת הנכדים. שיחקנו עם 'שרי' במשחקים חדשים שקנינו לה (פאזלים מעץ מותאמים לגילה, תוף מרים ופסנתר/קסילופון קטן). T הכין פנקייקים לארוחת הערב וגם הקטנה אכלה קצת, יחד עם עגבניות שרי - מבחינתה פנקייקים ועגבניות שרי זה הולך נהדר ביחד. לקראת סוף הביקור חכמוד ונשמותק הדליקו את נרות החנוכה, שרנו את כל השירים ו'שרי' רקדה על השולחן, נהנית להיות מרכז תשומת הלב. 

אחרי שבתי נסעה עם 'שרי' הביתה, T התיישב לצפות בחדשות ואני התיישבתי לשחק 'הרמז' עם חכמוד ונשמותק. אחר כך הם התקלחו, צחצחו שיניים, וצפו בטלוויזיה במיטה שלנו עד שעלינו לישון בעצמנו.

בבוקר בזמן שהם עוד ישנו יצאנו להליכה, והם התעוררו בדיוק בזמן לארוחת קרפים עם גבינת שמנת ועם נוטלה ש-T הכין להם. 

אחר כך עשיתי לחכמוד שיעור אנגלית, לבקשתו. הקורונה הזאת צמצמה מאד את לימודי האנגלית בבית הספר, נדמה לי שבזום לא נערכו שיעורי אנגלית בכלל. כמה מהחברים שלו התחילו ללמוד באופן פרטי, ופתאום הוא גילה שהוא לא הכי מוצלח בכיתה באנגלית, כפי שהיה כנראה קודם לכן. השיעור הלך ממש טוב.  כשסיימנו ירדנו לחדר של בני וזכיתי ל"שיעור פסנתר" מנשמותק, שלקח את המשימה מאד ברצינות כרגיל וגם נתן לי שיעורי בית. 

לאחר מכן נסענו לחנות הצעצועים האהובה עליהם וקנינו לגו חדש, שהעסיק אותם מרגע שחזרנו הביתה מהחנות ועד שבתי הגיעה לקחת אותם הביתה. 'שרי' הרגישה כבר טוב והיתה בגן, שלושתם אכלו איתנו צהריים ואז הם נסעו. ניכר היה שהם נהנו אצלנו מאד מאד וכבר חיכו לפעם הבאה כדי להמשיך לבנות בלגו. בחנות קניתי לנו גם פאזל 500 חלקים - נראה מתי נתחיל להרכיב אותו ביחד. 

גשם ודלקת בשריר:

ברביעי בלילה התחיל גשם זלעפות ובלי קשר לכך, T התעורר בכאבים איומים באמצע הלילה מהעכוז ועד לירך. לא ברור מה קרה שם, אם יש לו דלקת בשריר או משהו נמתח או שזה אולי קשור לעצב האישיאס....

ממילא לא יצאנו להליכה בבוקר (וגם לא בערב) בגלל הגשם, הוא מרח טראומיל, ונראה לי שכדאי שהוא גם ייקח ארקוקסיה במשך כמה ימים, ואם זה לא יעבור כדאי שיילך לאורתופד. צרה צרורה, מקווה שהוא יהיה בסדר.

עדכונים שוטפים

 בששי אספנו את נוקת מהגן, היא היתה במצב רוח טוב וגם הרגישה טוב, אכלה ארוחת צהריים בשקיקה רבה (מי שלא ראה אותה מוצצת עגבניות שרי בתאווה ומוציאה את הקליפה, לא ראה הנאה מימיו), השתכבשבת אכן הגיעו בתי עם משפחתה המתוקה והיתה ארוחת צהריים נהדרת.

כשהם הגיעו נוקת ישנה, נרדמה בדרך, והושכבה על הספה. חתני יצא לריצה ביישוב, לאחר שביקש המלצה למסלול בן 5-6 קילומטרים. נתנו לו את מסלול הבוקר הרגיל שלי - מכאן ישר עד לכניסה למושב אחד, ימינה עד לכניסה למושב שני, שוב ימינה דרך מושב שלישי ומשם ישר בחזרה ליישוב שלנו. הוא מאד שמח אחר כך על המסלול היפה הזה בין שדות ופרדסים, אורוות סוסים ואפילו רפת אחת. 

היה קר (בבוקר ירד גשם שוטף ולא יכולנו בכלל לצאת להליכה) והדלקנו את האח, וכשנוקת התעוררה - מעט המומה לגבי איך היא בכלל הגיעה לספה הזאת - היא מייד הצביעה על האח ואמרה "אש". ברור שכולנו התמוגגנו. אוצר המילים (או ההברות) שלה הולך וגדל מידי יום.

כשחתני סיים את הריצה (תוך כחצי שעה) הוא עלה להתקלח והתיישבנו לאכול. T הכין המבורגרים וכל אחד יכול היה להרכיב לעצמו את המנה המועדפת. עם או בלי חסה, מלפפון חמוץ, חרדל, מיונז ו/או קטשופ. למעדיפי השניצל הוכנו גם כמה שניצלים, לשמחתו הגדולה של נשמותק. בעזרת מכשיר הסו-וויד ש-T רכש לעצמו (כי לא ייתכן שלחתני יהיה כזה ולו לא יהיה כזה) הוא הכין תפוחי אדמה "דרוסים" (כמו של אייל שני) וזה יצא טעים ביותר. בנוסף T הכין גם צ'יפס תפוחי אדמה ובטטה בסיר טיגון האוויר (air fryer). גם זה יצא מעולה. וכדי שגם חכמוד ישמח, הוא הוסיף והכין טבעות בצל. עבור כל מי שלא אוכל מטוגן (וגם לאלה שכן) הוא הכין גיבץ', שאותו אנחנו ממשיכים לאכול כמובן כל השבוע. 

כולם טרפו בתיאבון. כולל הקטנה.

אחר הצהריים יצאנו להליכה (אחרי שכאמור בבוקר ירד גשם שוטף ולא הספקנו לצאת לפני שהילדים הגיעו). כרגיל T שאל אותי "כמה?" שזה אומר - כמה קילומטרים את רוצה ללכת היום. תלוי ברמת האנרגיה שלי לפעמים אני אומרת חמש או שש אבל בדרך כלל אם זו הליכה שנייה לאותו היום אני אומרת שלוש או ארבע. ולפי מה שאני עונה, הוא בוחר את המסלול. 

הפעם עניתי לו בצחוק "שבע" (ע"ע "שר האוצר נכנס למסעדה, מזמין צ'ורבה") אז הוא לקח את זה כאתגר ומצא לנו מסלול בן שבעה קילומטר (ועוד קצת). זה בעצם מסלול דומה למה שאני עושה כל בוקר (בהליכה שלי לבד) רק בתוספת איזו גיחה לתוך אחד המושבים שבדרך. גיחה שמוסיפה קילומטר עם קצת עודף. מה אומר? התאהבתי במסלול הזה ומאז בכל בוקר אני הולכת שבעה קילומטר.

את הביקור מעבר לגדר אצל הורי העברנו ליום ראשון אחר הצהריים. היה קריר אבל גם הם וגם אנחנו התלבשנו היטב.

בבוקר הספקנו גם כל מיני סידורים, כולל ביקורת אחרונה למדרסים שלי, וגם הזמנת משקפיים חדשים. סתם כי נמאס לי מהישנים. הפעם נסענו לטירה, שמענו דברים טובים על אחד האופטיקאים שם. זה לא באמת היה זול משמעותית מהחנות המקומית בה הזמנתי משקפיים בפעמים הקודמות, אבל היה לו מבחר גדול ויפה יותר של מסגרות, שזה בעצם מה שחיפשתי הפעם. באותה ההזדמנות T החליף את עדשות משקפי השמש שלו למולטיפוקל - משום מה הוא חשב בזמנו שזה לא נחוץ במשקפי שמש, ועם הזמן הבין שטעה. על הדרך האופטיקאי עשה לנו בדיקות ראייה, שהראו שאצלי לא השתנה כלום, אבל ליתר בטחון העלה ברבע מספר את אזור הקריאה במולטיפוקל, ואצל T חלה הרעה בעין אחת. מה שאומר שגם משקפי הראייה שלו זקוקות לעדשה אחת חדשה. אבל בינתיים הוא עוד לא הזמין. 

הם אמורים להיות מוכנים בעוד כעשרה ימים. יהיה כיף להתחדש במשקפיים חדשים. 

היה לי תור טלפוני עם הדיאטנית הבוקר והיא היתה מרוצה מאד מההתקדמות שלי. שוב היא שאלה עד לאן אני שואפת להגיע. כי בעצם בעוד פחות מקילו אגיע לטווח המשקל התקין (מבחינת BMI). כבר דיברנו על זה בעבר אבל אמרתי לה שוב, שהייתי רוצה להגיע לאמצע הטווח התקין. כלומר  להגיע לערך BMI של 21 או 22. כרגע אני קצת יותר מ-25.  יש עוד דרך ואני לא בטוחה שהגוף שלי יגיב וימשיך לרדת כמו שהוא ירד עד עכשיו - אבל אני מקווה שכן. ובעיקר אני מקווה שכאשר אגיע למשקל הרצוי, אוכל להתמיד ולהישאר בו. נחכה ונראה. 

הדיאטנית היתה מרוצה גם מהשיפור במדדי הסוכר, כולסטרול וטריגליצרידים. ובאופן כללי מאורח החיים שאימצנו שנינו לעצמנו בחצי השנה האחרונה. אין לי שום ספק שלקסקנדה היה חלק פעיל בהצלחה שלנו, כי היא הורידה את התיאבון וגם את החשקים, ואיפשרה לנו להתמיד היכן שבעבר תמיד נשברנו באיזשהו שלב. היא אמרה שבהמשך נוכל להמשיך עם הסקסנדה במינון יותר נמוך. בקיצור - גם בתחום הזה יש אופטימיות זהירה.

לסיום נשאר לי חוב מפוסט קודם: תמונות מהשקנאים באגמון חפר. T באמת הצליח לתפוס כמה יפהפיות:

אהבתי במיוחד את זאת - כי רואים בדיוק את טיפות המים במקום ממנו הם המריאו

וגם את זאת - שהוא הצליח לתפוס את הזוג הזה עם השלישית מתחבאת מאחורה

היו שם עוד מיני צפורים אבל הם היו רחוקות יותר ו-T לא הצליח לתפוס אותן כראוי בעדשת המצלמה. בסך הכל זה מקום נחמד מאד אבל זה לא אגמון החולה.