יום כיפור

 הימים נראים כולם אותו הדבר. 

מזכירה לעצמי שעכשיו ערב יום כיפור.

אנחנו יוצאים לפנות ערב להליכות - כרגע כבר עושים את החמישה קילומטר - ולפעמים T גם מגיח להליכת בוקר כאשר אני עדיין מתהפכת לי מצד לצד. נכנס לאמביציה. 

מעבר להליכות אנחנו לא יוצאים מהבית בינתיים, לא היתה לנו סיבה לכך מאז שנכנס הסגר.

השבוע יש לי טיפול דיקור, שאני חושבת שנכלל במסגרת הדברים שמותר לצאת בשבילם, ויש לנו גם בדיקות דם שבטוח מותר לצאת בשבילן.

לא יודעת אם נצטרך בכלל לנסוע בסוף השבוע לסופר, ייתכן שיספיק ביקור קטן אצל הירקן ובמכולת השכונתית. 

עם הילדים אנחנו בקשר יום יומי בשיחות וידאו. גם אלה שבארץ וגם אלה שבבוסטון.

עם הורי אני משוחחת יום יום בטלפון.

משוחחת בטלפון או מתכתבת בוואטסאפ גם עם חברות, עם אחי וגיסתי. קשר של סדר. 

ראינו בנטפליקס סרט תיעודי מקסים בשם "מורתי התמנונית". מומלץ בחום. הבחור אמנם נראה לי משוגע על כל הראש, אבל יצא לו סיפור מקסים ומרגש, שרובו ככולו מתרחש מתחת למים. 

אני רוצה לנצל את ההזדמנות הזאת לבקש סליחה - 

סליחה מכל מי שאולי פגעתי עם איזו תגובה או הערה, בבלוג שלי או בבלוג שלכם. 

סליחה אם כתבתי משהו שהרגיז או פגע. 

מודעת לעובדה שלא תמיד אני יודעת איך מה שאני אמרתי התקבל בצד השני - ואני לוקחת על זה אחריות. אשתדל להיות טובה ומיטיבה  יותר בשנה שהתחילה עכשיו.

חתימה טובה.

אילת ביום כיפור

לפני כמה חודשים סיפרו לנו 'המהנדס' ו'ביוכימיה' שהם הזמינו חדר במלון אורכידיאה באילת לארבע לילות במחיר של לילה בערך. איך זה יכול להיות?
מדובר בשבוע של יום כיפור. בין ראש השנה לסוכות.
כן, כולל יום כיפור.

אנחנו לא צמים ולא הולכים לבית הכנסת, והאמת שכבר יצא לנו אפילו להיות בחו"ל במהלך יום הכיפורים (כופרים שכמונו) אבל במלון בארץ בתקופה הזאת מעולם לא היינו.
חשבנו: יהיה מעניין.
חשבנו: אחרי קיץ של "הקייטנה של סבא וסבתא" פלוס פרויקט "להחזיר את הורי לישראל" בהחלט יתאימו לנו ארבעה לילות של נופש, ים ובטן-גב באילת.

אז הזמנו גם.

והנה הגיע המועד, ונסענו לאילת - כל זוג ברכב נפרד.
הם רצו להיות חופשיים לחזור לפני הזמן למקרה שכלתם תלד. היא היתה אמורה ללדת ממש ביום שירדנו לאילת. לנו נראה קצת מוזר שהם קבעו חופשה בשבוע שכלתם אמורה ללדת. היה לנו מוזר עוד יותר כשהם הודיעו שאם היא אכן תלד באחד מימי החופשה, הם פשוט יעזבו הכל ויחזרו הביתה. הכל נשמע לנו מוזר אבל זרמנו, מה זה משנה בעצם? ואם היא תאחר בשבועיים והם סתם פספסו חופשה סופר כדאית באילת? צודקים, בסך הכל.
בסוף היא באמת ילדה באותו ערב. ביום הראשון שלנו באילת.
ובסוף הם נשארו במלון, וחזרו רק במוצאי יום כיפור.

אילת היתה שקטה יחסית וריקה יחסית, ואפילו טיפה פחות חמה מאשר באוגוסט. ממילא היינו בחלקה הדרומי, לא בעיר עצמה, פרט לשתי גיחות קצרות לארוחות ערב ביומיים הראשונים.
בהחלט ממליצה על שתי המסעדות בהן אכלנו: "רק דגים" ו"פסטורי", שתיהן ברחוב תרשיש ליד מלון ליאונרדו.
טעים. שירות מצוין. אוכל טרי וטעים. לא יקר.

הים היה נהדר. מים צלולים ולא נורא קרים (הטמפרטורה בים סוף די קבועה) ומלאים בדגים צבעוניים.
שחינו, שנורקלנו, ו'המהנדס' ו-T גם צללו.

רוב הזמן היינו בחוף המגדלור.

שחינו, נחנו, פטפטנו, וגם קראתי המון (התקדמתי יפה ב"אדל" של יוכי ברנדיס).
הבריכה במלון היתה נחמדה אבל לא היו הרבה מקומות ישיבה מוצלים. ניצלנו אותה מעט מאד.

הצוות במלון היה אדיב ושירותי מאד, וארוחת הבוקר היתה מצוינת.
ואלה הדברים הטובים היחידים שיש לי לומר על המלון הזה, שממש מתפורר מחוסר תחזוקה וחידוש.

סליחה, וגם את העובדה שביום כיפור ניתנו כמעט כל השירותים הרגילים - מציל בבריכה, הסעות לחדרים (החדרים מפוזרים על צלע ההר ויש הסעות ברכבים חשמליים לאורך כל שעות היממה), אפילו ארוחת בוקר "של שבת" ביום כיפור בבוקר. מוזר. אבל התאים לנו מאד.

ישנו המון.
וקראתי.
ופטפטנו וגם שתקנו.
ושחינו.

מנוחה אמיתית. בדיוק מה שהיינו צריכים.

יום כיפור עם הנכדים

עדיין לא החלמתי לגמרי והנה הגיע יום חמישי ואיתו - 'תורנות נכדים'.
עכשיו גם נשמותק בחוג כדורגל, וחכמוד הולך לחוג (שמתקיים בבית ספרו) ישר מצהרון כיתה א', כך שאספתי את נשמותק מהגן, ורק כאשר הגיעה השעה ללכת לחוג הלכנו לבית הספר, שם חכמוד בדיוק סיים את החוג שלו.

שניהם שמחו (כל אחד בתורו) לראות אותי.
חכמוד שיחק איתי קצת בכדורגל בצד, בזמן שצפינו בנשמותק משתתף בחוג.
באיזשהו שלב קרא המדריך לחכמוד, ולעוד כמה חברים שלו שנשארו אחרי החוג, לעזור לו עם החוג של נשמותק.
חכמוד היה בעננים. הוא כל כך שמח לעזור, והיה כל כך גאה שהמדריך ביקש ממנו. והיה עוד יותר גאה לומר לכולם שנשמותק הוא אחיו.

כפי שקבענו מראש, חתני החליף אותי בכדורגל, נפרדו ונסעתי לבד הביתה, ואז בערב הגיעו כולם אלינו הביתה יחד עם בתי - עם תיק הבגדים להחלפה, משחקים, וכמובן שני זוגות אופניים והקסדות - לכבוד יום כיפור.

בתי הרגישה מאד לא טוב - כאב לה הגרון, וחששנו שזה יקלקל להם קצת את הנסיעה לברצלונה - אבל נשמע שהם מאד נהנים ושהכל איתה בסדר.

גם T התקרר - לא יודעת אם נדבק ממני באמת או שחטף צינון "באופן עצמאי" - אבל הוא עדיין לא לגמרי בסדר.
הנכדים, לעומת זאת (טפו חמסה עיגולים) במצב מצוין.

בילינו יחד מחמישי בלילה ועד היום בבוקר.
בששי שיחקנו בבית, ראינו סרטים, סיפרנו סיפורים, ציירנו ציורים - ואז בערב עם כניסה החג יצאנו איתם לסיבוב גדול ביישוב - הם ו-T על אופניים, ואני ברגל משתרכת מאחור, נותנת דחיפה לנשמותק כאשר הוא מתקשה בעליות, מדביקה את הפער ביננו בכל פעם שהם נעצרו לחכות לי.

עשינו סיבוב גדול ביישוב והקטנים האלה באמת הפתיעו אותנו בכושר שלהם, ברצון שלהם וביכולת שלהם לנסוע כל כך הרבה על האופניים.
T וחכמוד עשו עוד סיבוב אופניים בשבת בבוקר, בעוד נשמותק ואני בנינו בלגו בבית. ואז אחרי הצהריים יצאנו כולנו לסיבוב מקוצר אחרון לפני שהחג ייצא.

בין לבין הם גם רכבו אצלנו בחצר, ובסך הכל חילקו יפה את זמנם בין הבית לחוץ, בין משחקים פעילים לבין צפייה בסרטים או הקשבה לסיפורים.

בצאת יום הכיפורים יצאתי איתם לביתם, לישון איתם שם כדי לקחת אותם הבוקר לגן ולבית הספר, בלי לדאוג לפקקים בדרכים.
T לא רצה לישון אצלם, ובמצבו הבריאותי גם העדפתי שיישן בבית במיטה שלנו וינוח.
הסתייגות קלה: הבנתי שעם הוירוס הזה לא באמת משנה אם אתה נח או פעיל - זה ייקח כמה זמן שזה ייקח!

אנקדוטה קצרה: ביציאה מהבית הבנתי שכדאי שאמלא דלק. אמנם אני לא כמו בתי, שממלאה רק כשהנורה כבר נדלקת (נותרו לי 76 ק"מ, אמר הצג) אבל כאשר זה יורד מתחת ל-100 ק"מ אני בד"כ ממלאה.

נכנסתי לתחנת הדלק של דלק בכניסה ליישוב, השבתתי את הרכב, פתחתי את מכסה מיכל הדלק והתכוננתי למלא, ואז רץ אלי עובד התחנה (זוהי תחנה בשירות עצמי, מעולם לא ראיתי שם עובד שיוצא מחנות הנוחות) וצעק לי שאסור במוצאי יום כיפור למלא דלק עד לשעה שמונה בערב. חוק מדינה.

הסברתי לו שזה מגוחך - הצום הסתיים, זו מכונה אוטומטית, אני משלמת בכרטיס אשראי, מה זה משנה מה השעה - אבל הוא התעקש. ויתרתי ונסעתי מרחק שתי דקות לתחנת הדלק של סדש (גם היא בכניסה ליישוב) שם לא היה איש שיאמר לי אם לתדלק או לא. יתרה מכך, חנות הנוחות כבר היתה פתוחה, והנכדים כמובן ניצלו זאת כדי שאקנה להם ממתק..........מוזר.

בכל מקרה נסענו אליהם הביתה והתכוננו לשינה. ואז שמתי לב שהדלת של חדר האמבטיה סגורה. ארגז החול של החתולה שלהם נמצא במרפסת הכביסה שצמודה לחדר האמבטיה. אסור שהדלת הזאת תהיה סגורה. אין לי מושג מתי היא נסגרה (נטרקה כנראה מהרוח) - אבל מה שבטוח שהיא כבר השאירה "חבילה" של צרכים - איפה? איפה אם לא על המיטה של בתי וחתני!!! ממש חוויתי דז'ה וו.......

כשדיברתי עם חתני הבוקר אמרתי לו שהיא השאירה את זה בצד שלו של המיטה, כנראה בכעס על כך שהוא לא סידר עדיין מעצור לדלת הזאת שלא תיטרק......

בכל אופן אני כבר מתורגלת בעניין הזה. ניקיתי את הצרכים ומייד זרקתי את המצעים כולם למכונת הכביסה.
הצעתי את "מיטת החבר" בחדר של נשמותק וחכמוד וישנתי איתם בחדר הלילה.

הבוקר קמנו בזמן ותיקתקתי איתם את ההתארגנות: ארוחת בוקר, צחצוח שיניים, שירותים כמובן, בגדים (שבתי הכינה מראש), ארוחות עשר לתיק (של נשמותק) ולילקוט (של חכמוד, שאת המערכת הכינה בתי מבעוד מועד), וכמובן האכלתי את החתולה....ויאללה....יצאנו.
נדמה לי שעד היום חכמוד מעולם לא הגיע קודם לכן ברבע לשמונה לשער בית הספר.....ונשמותק בוודאי לא היה בגן לפני שמונה. והכל היה ברגוע, על מי מנוחות.

בשמונה וחצי כבר הייתי בבית. טוב, הפקקים הרי היו בכיוון ההפוך..........

והיום תאסוף אותם הסבתא השנייה, ותהיה איתם עד שבתי וחתני יחזרו.

וגם כאן