‏הצגת רשומות עם תוויות אוטיזם. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אוטיזם. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 29 ביוני 2022

עוד על הביקור אצל בני ומשפחתו - סביבוני

 עכשיו ששחררתי את הפוסט שהתבשל אצלי כל כך הרבה זמן, אני יכולה לחזור ולהתבונן ברגעים מתוך החופשה, מתוך הביקור, ולשפוך לי לכאן את המחשבות ואת התחושות השונות שעולות.

סביבוני. 

הזכרתי איזו קפיצה נתן הקטנצ'יק הזה בתקופה האחרונה אבל לא לגמרי פירטתי. סביבוני הוא ילד יפהפה וחכם בצורה יוצאת דופן שלוקה באוטיזם. 

לקח זמן עד שבני וכלתי העזו לומר לעצמם בקול שיש כאן אוטיזם, אבל מבחינת התגובה שלהם אליו וההתנהגות שלהם איתו - הוא בעצם התחיל להיות מטופל כמו שצריך מהרגע הראשון. 

אחד הדברים שכלתי אמרתי כבר בשלבים די מוקדמים היתה: זה לא עובד כי כרגע זה לא מעניין אותו. כשזה יעניין אותו זה יקרה. היא אמרה את זה לגבי הכל. הדיבור, האוכל, הגמילה מחיתולים. והבנתי - היא מכירה הכי טוב את הבן שלה. 

כן עניין אותו לשמוע שירים וסיפורים. כן עניין אותו כל העניין המוטורי, גם מוטיריקה מאד עדינה. כן עניין אותו האלף בית (בשתי השפות) ומספרים. הוא כבר יודע לעשות חשבון פשוט. להגיד את כל האלף בית האנגלי וגם לסדר אותו לפי הסדר. כן עניינו אותו משאיות וגלגלים והוא יודע את השמות ואת התפקידים של כל הציוד המכני וההנדסי הכבד. כן עניין אותו כל מה שקשור למיקי מאוס ולחבריו. באלה הוא אלוף. 

שלוש שנים בני וכלתי לא הפסיקו ללמד אותו גם דברים אחרים. ללמד אותו הכל - והוא הבין הכל, אבל לא לכול הוא הגיב. ועכשיו, כמו איזה זרע שהוטמן באדמה והושקה ודושן במסירות כל העת: פתאום יש דברים שכן מעניינים אותו.

פתאום מעניין אותו לדבר, לבקש, לקבל משוב מאחרים. פתאום זה משמח אותו.

פתאום הוא יודע לומר שהוא רעב - וגם אם מגוון המאכלים שהוא מוכן לגעת בהם לא התרחב (ואף הצטמצם) לפחות הוא אוכל יותר כמויות. 

פתאום הוא שוב מתעניין בסיר הסירים ובחוויית הגמילה מחיתול. הכל מבשיל לו בזמן שלו ובקצב שלו. ובני וכלתי לא מפסיקים ללמד, להקשיב, לחבק, לשבח. ולאט לאט זה עובד.

הוא מקבל כמובן גם סיוע מקצועי - בתחום הדיבור, בתחום האוטיזם (בשיטת ABA האהובה כל כך על האמריקאים), ריפוי בעיסוק ופיזיותרפיה.....

אבל ממה שאנחנו רואים, הוא לומד ומתקדם הכי הרבה בעזרת הוריו וגם מעצם הליכתו לגן (כרגע עדיין גן של ילדים נוירוטיפיקלים, בספטמבר הוא עובר לגן שבו יש כיתה שמיועדת לאוטיסטים). 

הצעד הכי משמעותי מבחינתנו היה לראות איך הוא סוף סוף מקבל את הנוכחות שלנו אצלו בבית. בעוד שבספטמבר הוא שמח לקראתנו ביומיים הראשונים, אבל אחר כך ניסה לסלק אותנו מהחדר כל הזמן כי כנראה חש שאנחנו פולשים לו למרחב, כשהייתי שם לבד בפברואר הוא כבר קיבל אותי כחלק מהמשפחה, ועכשיו הוא קיבל אותנו לגמרי. במיוחד עם T הוא ממש יצר חיבור ויזם משחקים איתו. 

את קיקה הוא מקבל כחלק מהמשפחה אבל פרט ללהיטות (משום מה) לבדוק מה יש לה בחיתול - הוא לא מתעניין בה. היא מאד מאד מתעניינת בו, והוא נע בין אדישות להימנעות, אבל לא מגלה אלימות או דחייה פעילה כלפיה. בעידוד ההורים הוא התרגל לחבק אותה לבוקר טוב ולילה טוב אבל זו יציאה לידי חובה מבחינתו. יש לי הרגשה שהילדה הפקחית והרגישה הזאת תמצא את הדרך ללבו ועוד תסובב אותו על האצבע הקטנה. 

אין לי מושג מה יהיה בעתיד ועד כמה יצליח סביבוני להשתלב ולתפקד בחברה "הרגילה" אבל יש לי הרגשה שהוא באמת בתפקוד גבוה יחסית, ושזה - יחד עם כל העבודה שעושים איתו - מאד יעזור לו ומאד יקדם אותו. ובכל מקרה הוא ילד אהוב ושמח, כל הזמן שמח. רוקד ושר ועכשיו גם מקריא לעצמו סיפורים שלמים (שאף אחד לא מבין עדיין, אבל גם זה יגיע). 

ובעיקר הוא מתוק ויקר ומחמם את לבנו. 

יום רביעי, 20 באוקטובר 2021

ושוב עדכוני השבוע

כשנפגשתי עם 'שושנה' בשבוע שעבר היא שאלה אותי אם גם אני שמתי לב להרבה מאד שיבושים ותקלות טכניות שקורים בתקופה האחרונה. האמת שהיא צדקה. גם אצל הורי מכונת הכביסה והמייבש עשו בעיות (אצלם זה היה בקטנה והטכנאי הסביר להם מה לעשות דרך הטלפון והכל הסתדר).

אצלי הלכה משאבת המים במכונת הכביסה, ובנוסף הלכו ספקי הכוח אצלנו גם במחשב החכם וגם במערכת מצלמות האבטחה (שלא לדבר על הממיר של STING TV שכבר החליפו לנו ארבע או חמש פעמים מאז שעשינו את המנוי באפריל האחרון). 

'שושנה' נוטה לחשוב שמדובר ב"מתח גיאופתי" (ניסיתי לקשר לערך ברשת אבל מצאתי רק אתרים פרטיים של אנשים שעושים "טיפול" או "ריפוי" לבתים....והחלטתי לחסוך את זה מכם). בזמנו שמעתי את המונח הזה לא מעט כאשר השתתפתי בסדנאות רוחניות וניו אייג'יות. בלי לזלזל במתחים הגיאופתיים חלילה, לי יש הרגשה שפרט למכונת הכביסה, כל שאר הקלקולים נובעים מהפסקות החשמל התכופות שמתרחשות ביישוב שלי ופשוט הורסות לי את כל המכשירים האלקטרוניים בזה אחר זה. 

טכנאי מכונת כביסה הגיע ומייד הסכים עם האבחנה שלי שהלכה משאבת המים. הוא החליף אותה אבל אז הקפיד גם לבדוק שהכל עובד, והתברר שהיתה גם סתימה בצינור שמנקז את מי הכביסה לביוב. 

אני מעזה לנחש שהסתימה הזו היא שגרמה למשאבה להתקלקל מלכתחילה, והלקאתי את עצמי על כך שלא הקפדתי לאורך השנים לבדוק ולנקות אותו מידי פעם כפי שאני עושה במכשירים אחרים. לא ייאמן כמה טינופת יצאה מהצינור הסתום. זה מה שיש במים שלנו. די מגעיל. 

בכל מקרה היה לי ביטוח בתוקף (שהיה ממש זול ומשתלם ולחמש שנים) על כל מכשירי בוש שיש לי בבית, ושילמתי רק השתתפות עצמית בסך 150 ש"ח על כל הסיפור הזה. לגמרי משתלם. 

למותר לציין שמייד פצחתי במבצע כביסות של כל מה שהצטבר לי במהלך השבוע. 

עוד בעניינים ביורקרטיים התברר שבני וכלתי זקוקים לתעודת הנישואים שלהם כי איכשהו הם פספסו את העניין הזה, והתברר שבעיני השלטונות בארה"ב הם לא נחשבים נשואים (וזה חשוב עבור תהליך הויזה שהם עוברים כרגע). יצרתי קשר עם הרב שחיתן אותם (רב שחיתן רבים באחד מגני האירועים ש-T ושותפנו ניהלו במשך שנים והיה איתנו תמיד ביחסי ידידות) והוא היה ממש חמוד ומייד שלח לי במייל את מה שהייתי צריכה, והבטיח גם לשלוח עותק נאמן למקור בדואר רגיל. 

לעומת זאת, עבור אותו הליך ויזה בארה"ב, הזמנתי באתר של משרד הפנים עוד בספטמבר עותק של תעודת הלידה של בני (בעברית ובאנגלית) וזו טרם הגיעה. אפילו קיבלתי הודעה שבקשתי בוצעה ושהתעודה נשלחה לכתובת הרשומה במשרד הפנים - אבל התעודה לא הגיעה. כתובתי מעודכנת במשרד הפנים, היא מופיעה בספח של תעודת הזהות שלי וההודעות לבוחר הגיעו בהמוניהן בשנתיים האחרונות, כך שברור לי שמהבחינה הזאת לא אמורה להיות שגיאה. התקשרתי השבוע לנסות לברר את העניין במשרד הפנים אבל התייאשתי אחרי שחיכיתי למענה מעל ל-45 דקות על הקו. בשבוע הבא אנסה שוב, אם היא לא תגיע עדיין, ומקסימום אזמין שוב.  

השבוע גם היה לי תור לביקורת אצל האופטלמולוג (רופא עיניים) המשותף לי ולאבא שלי ולאחר שבדק לי את העיניים אמר לי שהכל בסדר אצלי. הוא אמר שכרגע אין צורך בביקורות תכופות סביב הלחץ התוך עיני שלי כי בבירור אין לי גלאוקומה, בניגוד לאבא, וגם עצב העין שלי בריא ואיתן. שמחתי לשמוע. 

אחרי הרופא נפגשתי לקפה עם 'מחברת'. הצטערתי לשמוע על ריב שהיה לה עם אחת מבנותיה, דווקא עם הבת שהיחסים איתה תמיד היו הכי טובים, הכי זורמים, הכי נטולי תסביכים ובעיות. 

הבת הזאת עוברת בשנה וחצי האחרונות טיפול פסיכולוגי ו'מחברת' ממש לא אוהבת את השינוי שחל בה בעקבות הטיפול. משום מה אני חשתי הזדהות עם הבת, וסיפרתי ל'מחברת' שכאשר אני הלכתי (בגיל 29) לטיפול פסיכולוגי, עלו לראשונה כל מיני רגשות ומחשבות שכל החיים הדחקתי והתעלמתי ולא הייתי מודעת אליהם, וגם אצלי זה הוציא בהתחלה כל מיני תגובות והתנהגויות שהיו קשות לסביבה. 

לפעמים כאשר עושים טיפול רציני ועמוק, המצב נהיה גרוע יותר לפני שהוא מתנקה ונהיה טוב יותר. ולפעמים (את זה לא אמרתי ל'מחברת') בטיפול בחורה מגלה שהיא בעצם ילדה "טובה" שעסוקה כל החיים בלרצות את ההורים ולדאוג להם, וכל הדברים שהיא ספגה והדחיקה מבעבעים מתחת לפני השטח ומאיימים להתפרץ. אמנם 'מחברת' לאחרונה יודעת לקחת אחריות על חלקה במשבר שגם ילדיה עברו עם הגירושים שלה, משבר שנבע בעיקר מהאופן שבו האבא שלהם בחר לעזוב מהיום למחר ללא שום הכנה או שיחה או אזהרה. אבל ייתכן מאד שהבת מעבדת רק עכשיו את מה שעבר עליה בתקופה הראשונה שזה קרה.

'מחברת' מודעת לעובדה שבן לילה הופנה רוב תשומת הלב שלה לעצמה, לכאב שלה, לדייטים שלה, ליותר עבודה מאי פעם (בגלל הצורך להתפרנס לבד), ושבתקופה הראשונה היה לה פחות מקום והיו לה מטבע הדברים פחות אנרגיות להשקיע בילדים (כולם גדולים ולא גרים בבית, כן? הקטנה היתה אז בצבא) ולדאוג למשבר שגם הם חוו בעקבות טלטלת הפרידה הפתאומית של הוריהם. 

'מחברת' וביתה דיברו אחרי הריב והבת גם ביקשה סליחה, אבל נראה לי שייקח זמן עד שכאב הריב הזה, והצער עליו, ישככו. 

עוד השבוע הייתי באימון נוסף אצל ג'. אולי אתעד גם אותו בהמשך. קבעתי אימון נוסף לשבוע הבא. 

בבוסטון סוף סוף התחילה סייעת מומחית ב-ABA להתלוות אל 'סביבוני', בגן בשלב ראשון ומאוחר יותר היא אמורה גם להגיע אליהם הביתה. נראה מה היא תדווח ואילו תוצאות הטיפול הזה יניב. תחילת הטיפול התעכבה גם בגלל המכון המטפל וגם בגלל ביורוקרטיה של הגן, אבל בסוף בני כתב מייל נוקב (אך מנומס) שהזכיר לכל הגורמים שבסופו של דבר מדובר בילד שזקוק לעזרה, ובבקשה להתארגן על עצמם ולהתחיל לעבוד. שמחה שזה השפיע עליהם. 

בתחום הבריאות של T, בדיקת הדם יצאה שלילית לתסמונת האוטואימונית  IGG4 (שמתחפשת לגידולים סרטיים) - מה שהיה מאכזב (כי אם זה היה זה, הטיפול הוא בסטרואידים וללא ניתוח). לפחות עשינו V על הנושא הזה. 

'רופאחליפי' קיבל מאיתנו את הדיסקים של ה-CT, MRI ואת תוצאות כל בדיקות הדם, וכעת הוא ביקש מהמעבדה לקבל את כל הדגימות שנלקחו עבור הביופסיות השונות על מנת לעשות עליהן בדיקות נוספות (הוא קרא לזה "רביזיה פתולוגית") ובין היתר הוא מבקש לצבוע אותן לחיפוש אותו IGG4 (שאולי לא בא לידי ביטוי בדם אבל כן נוכח בדגימות). הוא יסודי, ללא ספק. כמה זמן כל זה ייקח - אין לנו מושג. האם נדחה את הניתוח אם לא תהיינה תשובות עד אז? ייתכן. 

עוד השבוע ניהלנו שנינו, T ואני, כל אחד בנפרד, שיחות ארוכות עם בתי. היא חזרה והדגישה שצריך לדבר וצריך לספר מה עובר עלינו ולא לחסוך מהם ולא לגונן עליהם, ושנינו השתכנענו שהיא צודקת. בפועל אני לא כל כך נוטה לעשות זאת - אפילו לא בפני חברים, אבל בעיקר לא "להפיל על הילדים" את הפחדים שלי ואת הכאבים שלי. וכאן אני מבינה שזהו שריר שאצטרך להתחיל לאמן. ל-T זה בא יותר בטבעיות, ובעוונותי יצא לי לנזוף בו כמה פעמים כאשר אמר להם דברים ללא פילטרים - וכנראה שזו היתה טעות מצדי. 

בכל מקרה, אתמול נסענו לתל אביב ופגשנו במסעדה את 'לונדון' (בת דודתו של T מלונדון) ובעלה, שמבקרים אצל בנם שחי בארץ. בעלה של 'לונדון' עבר בעצמו סרטן המעי הגס לפני חמש שנים, ונראה לי שהיה להם חשוב לבוא ולחזק ולתמוך ב-T ובי בתהליך הזה שאנחנו עוברים. היה טוב להיפגש, למרות שאני חוזרת ואומרת - לא אוהבת את תל אביב. היה סבל לנסוע אליה ובעיקר לתמרן בתוכה עם הפקקים והבלגן והקורקינטים החשמליים שצצים לך בהפתעה מכל עבר ובעיקר עם העבודות של הרכבת הקלה. 

במסעדה ישבנו בחוץ (אין להם תו ירוק כי הם לא אזרחים ישראלים) ורעש המכוניות והצפירות של הנהגים היווה "מוסיקת רקע" לשיחה שלנו. פחות נעים. אבל היה טוב להיפגש ולדבר, שמחה שעשינו זאת. 

היום אנחנו יוצאים צפונה עם בתי ומשפחתה לטיול ובילוי משפחתי. הם יזמו את זה ואנחנו נענינו בשמחה. מאמינה שיהיה כיף, לא משנה איפה נטייל ומה נעשה, רק מלהיות ביחד. אפילו מזג האוויר נראה שהוא לטובתנו. 

המשך שבוע טוב. 

יום ראשון, 26 בספטמבר 2021

בין וושינגטון לבוסטון להרצליה

בששי בערב אכלנו ב-Commissary שוב. ישבנו בחוץ - בשולחנות שהוצבו על המדרכה - מזג האוויר היה מושלם. המסעדות מסביב היו מלאות והאוכל והשירות היו משובחים, וממש היתה אווירה של סוף שבוע. 

באמת לא ציינתי שבעקבות הקורונה בכל ארצות הברית הוצאו שולחנות אל המדרכה - היכן שיש מקום - ואל הכביש (במקום חניה או במקום נתיב נסיעה) והוקמו סככות ייעודיות לשם כך - באישור ובעידוד הממשלה / העיריה. 

זוכרת שאצלנו בקורונה בהתחלה עיריית תל אביב מלמלה משהו לגבי זה - ובסוף לא רק שלא עשתה כלום אלא גם קנסה עסקים שניסו להוציא שולחנות החוצה. 

כאן זה עובד מצוין, מקומות הישיבה בפנים צומצמו כדי ליצור יותר רווח בין הסועדים, ונוצרו מקומות ישיבה בחוץ וכולם מרוצים. גם כאשר מזג האוויר סגרירי יותר, בחלק מהסככות יש ממש סגירת חורף ופטריות חימום. 

עוד דבר שלא חושבת שציינתי - בהליכה ברחובות וושינגטון התרשמנו מאד גם מרוחב המדרכות, גם מרמת הניקיון של הרחובות והמדרכות והפארקים, וגם מרמת הטיפוח והגינון. אדניות שופעות ירק ופרחים מוצבות לאורך כל הבניינים, גם הממשלתיים וגם מלונות ועסקים פרטיים. אני יודעת שיש שכונות עוני ושכונות פשע בוושינגטון - אליהן לא הגענו וגם לא נגיע - אבל במרכז העיר פשוט תענוג להסתובב. 

ובכלל זה קטע מדליק להסתובב בעיר לפנות בוקר ולראות את הקפיטול מציץ מעבר לפינה פה, את הבית הלבן מופיע בין הבניינים שם, פסל של אבות האומה או גנרלים בכיכרות השונים שעוברים בדרך לצד מלונות, מסעדות, חנויות....זה נחמד.  

אגב יש כאן, כמו בניו יורק, הומלסים - לא מעט - חלקם "משודרגים" באוהלים על מדשאות קטנות בפינות הרחובות, וחלקם פשוט ישן על המדרכות וצריך להיזהר לא להיתקל בהם תוך כדי הליכה. 

בשבת בבוקר, כאשר יצאנו להליכה עם הזריחה, ראינו המון אנשים מנפחים צמיגי אופניים ומתכוונים לרכיבה - בקבוצות או לבד. מה שלא ידענו הוא שמתוכנן הפנינג רכיבת אופניים בעיר ושזה עלול היה לתקוע אותנו בפקקים בדרך לשדה התעופה לקראת הצהריים. היה לנו מזל שעשינו צ'ק אאוט ב-11:00 ובמקום לחכות במלון החלטנו להזמין UBER לשדה ולחכות שם. נהג האובר (מהגר פיליפיני חביב) שאל אותנו דבר ראשון : "אתם ממהרים? כי אם כן אקפיץ אתכם לתחנת הרכבת, יש פקקים מטורפים בכל העיר". זה היה ממש נחמד מצידו. ענינו שעיתותנו בידינו והוא ביקש רשות להסיע אותנו דרך "הדלת האחורית" כדי להתחמק מהפקקים. אישרנו לו לנסוע מאיפה שהוא רוצה (מחיר הנסיעה בסופו של דבר היה זהה) וככה זכינו לעבור שוב דרך ג'ורג'טאון ואפילו זכינו להציץ לבית הקברות ארלינגטון ולבניין הפנטגון בדרך, כך שזה היה שווה. 

הגענו הרבה לפני הזמן לשדה התעופה. 

אגב בשיחה עם בני וכלתי התברר שסביבוני ממש חולה, עלה לו החום עד ל-40 בלילה, והוא שפוך לגמרי. כלתי הציעה שנסתובב עם מסיכות כשנגיע אליהם הביתה, שלא נידבק ממנו שוב ושלא נהיה חולים לקראת הטיסה חזרה לישראל. אבל בפועל לא ממש הצלחנו לעשות את זה. 

לא תכננו הרבה פעילות לשבוע הקרוב, בבוסטון, פשוט רצינו להיות איתם. מקווה שסביבוני יתאושש מהר.

מה שכן תכננו הוא הרבה בישולים - הם חיסלו את כל מה ש-T הכין כשהיינו אצלם, וכבר הזמינו מאכלים חדשים. בין היתר טירמיסו (כלתי חולה על זה), פיתה בשביל סביבוני ופיצה בשביל כלתי. כן כן, גם היא וגם סביבוני ניזונים (לצערי) בעיקר מבצקים.  נושא האוכל הוא בכלל נושא כאוב בכל הקשור לסביבוני. מאז שהוא נולד זה כך, ואמנם השתפר במעט אבל בגדול זו בעייה גדולה אצלו. הוא לא אוהב את רוב המאכלים ואת רוב המרקמים, וגם את מה שהוא כן אוכל - זה בכמויות זעירות. הם פנו לעזרה רפואית ומקצועית אבל גם בגלל הקורונה הסיוע שהם קיבלו היה מוגבל מאד (ובעיקר בשיחות זום) וגם אולי הם לא זכו באנשי המקצוע הנכונים, המתאימים או שככה זה באמריקה....אין לי מושג. 

עכשיו כל בעלי המקצוע כבר מגיעים אליהם הביתה - גם המרפאה בדיבור (speech therapist) וגם המרפאה בעיסוק וגם מטפלת ייעודית בשיטת ABA (כי ההנחה היא שהוא על הספקטרום, אבל אבחנה יסודית מתבצעת כאן רק בגיל שלוש) ובסך הכל יש התקדמות אצלו - גם בהתנהגות (יותר קשר עין, יותר חיבוקים ונשיקות, יותר התחברות לילדים בגן) וגם בדיבור (יותר הברות, יותר מילים, וגם הרבה יותר ניסיונות להתבטא - גם אם זה בעיקר בתנועות ידיים וצלילים לא מילוליים). 

מה שבטוח: הילד מבין הכל, הוא בולע ספרים (מבקש שיקריאו לו שוב ושוב ומגיב במקומות הנכונים וגם יושב לבד עם ספרים ומדפדף וממלמל לעצמו) ומשחק עם צעצועים ובונה דברים ויש לו מוטוריקה עדינה וגסה מצוינות. יש לו קצת חולשה בגפיים - בחגורת הכתפיים וברגליים, בכל הקשור לטיפוס על מתקנים, למשל בגן שעשועים, ועל זה אני מקווה שהמרפאה בעיסוק תעבוד איתו (כי מה שקשה לו, הוא נמנע). 

כאשר מסבירים לו דברים הוא מבין ומקבל גם כשזה לא מוצא חן בעיניו, ובסך הכל הוא משתף פעולה והוא ילד נוח. בני וכלתי כבר מדמיינים לעצמם את אחותו, הצפויה להיוולד בסוף ינואר, איך לא תתן להם לישון בלילה או תתעקש ותעשה דווקא על דברים שהוא זורם איתם ומתרצה. אבל לכו תדעו איך היא תהיה? העיקר שתהיה בריאה. 

הטיסה לבוסטון היתה חלקה ומהירה מאד. הבאסה היחיד היה שכיון שהיינו עם טרולי החרימו לי בבדיקה הבטחונית קרם גוף, מי פה ומרכך שיער (ש-T שכנע אותי שכבר לא מקפידים על גודל של בקבוקי נוזלים ולא הייתי צריכה להקשיב לו ולהתארגן על מיכלים קטנים לנסיעה לניו יורק/וושינגטון). 

כשהגענו לבוסטון גם בני וגם כלתי היו בעבודות (או בלשון המוזיקאים: "גיג"-ים) אז הזמנו LYFT (שזה כמו UBER - נסיעה שיתופית) מהשדה לבית שלהם. 

פעם היו עושים בעיות לנהגי הרכיבה השיתופית בשדה התעופה אבל מאז הבינו שאי אפשר להילחם בתופעה והקצו להם פשוט אזור ייעודי במגרש החניה. אז אמנם הלכנו הרבה עד שהגענו לאזור אבל זה היה מאד נוח והרכב הגיע תוך שלוש דקות. 

כשהגענו אל בני הביתה פתחה לנו הבייבי סיטר - שידעה שאנחנו אמורים להגיע. הבחורה הזאת מכירה את סביבוני מאז שהוא בן שלושה חודשים בערך, והיא מקסימה בכלל ומקסימה איתו. רגועה ואוהבת ומיומנת ומבינה אותו והוא מאד אוהב אותה וקשור אליה. 


כשנכנסנו הוא עדיין ישב מעוך כולו מול הטלוויזיה, אחרי שהיא נתנה לו (סוג של) אקמול להורדת החום, כשהוא קם בבכי ועם חיתול מלא שלשול משנת הצהריים. אבל בהדרגה התרופה החלה לעשות את שלה והוא ירד לפינת המשחקים ואפילו לא מחא כאשר כיבתה לו את הטלוויזיה. 
בהמשך הוא הסכים לשחק איתנו בכדור (בתנאי שגם היא תצא לשחק איתנו)


את הכדור הזה קנינו לו בשבוע הראשון של שהייתנו כאן, והוא מאד מרוצה ממנו. 
סביבוני ממש הרגיש טוב בשלב הזה ואפילו הכריז (בתנועות ידיים) שהוא רעב. 
סבא T מייד התייצב במטבח להכין לו בלינצ'ס - והנכד ביקש להצטרף אליו להכנות.


בשלב הזה כלתי חזרה כבר מהגיג שלה ואחרי הארוחה לקחה את סביבוני לסיבוב קצר בחוץ. אחר כך עשינו לו ביחד אמבטיה והוא הלך לישון, אבל התעורר אחרי שעתיים בבכי וככה כל הלילה היה מסכן למדי. 

בני חזר מאוחר ולא ראינו אותו אתמול בכלל. T הכין סלט וחביתות ואכלנו יחד עם כלתי והלכנו לישון מוקדם. בפעם הראשונה מזה המון המון זמן ישנתי שש שעות רצוף בלי לקום באמצע לשירותים - הייתי גמורה מעייפות או שהיה לי נוח במיוחד או סיבה עלומה כלשהי - התעוררתי לפיפי בארבע וחצי בבוקר וחזרתי לישון למשך עוד כשעה וחצי אחר כך. היה מצוין. בחדר שלנו למעלה לא שומעים כאשר תינוקי בוכה, כך שרק עבור הוריו המסכנים היה זה לילה לבן.

כשקמנו בבוקר ירד גשם שוטף אז חיכינו קצת עם ההליכה, אבל בסוף יצאנו - כבר באור יום - וחזרנו למסלול האהוב לאורך נהר הצ'ארלס. 


ואפילו הצלחנו לראות מעט מעט סימני שלכת ראשונים






היה נעים ועד שסיימנו את ההליכה כבר פסק הגשם והשמיים היו כחולים לגמרי. 
הלכנו מעל לעשרה קילומטר ונהנינו מכל רגע. 

בבית כולם היו ערים וסביבוני היה שפוך ממש ושוב התחיל לעלות לו החום. אני ממש מרחמת עליו, הוא לא מצליח לומר מה בדיוק הוא מרגיש ואם כואב לו או סתם איכס.....אני רואה שהוא לא עומד להתאושש כל כך מהר. 
נראה איך ייראו הימים הקרובים. 

בינתיים בישראל הנכדים הבריאו כולם ואפילו הספיקו לצאת מהבידוד בערב החג ולחזור לחיים. שרי חזרה לגן והגדולים כמובן בחופשת סוכות. 
בתי היתה בסופ"ש ביום הולדת 40 של חברה טובה (וואי וואי עוד כמה חודשים גם בתי תחגוג 40!!!) ושוחחנו איתה ארוכות בטלפון כשהיתה בדרכה הביתה. 
עכשיו היא עובדת בקליניקה וחתני שלח לנו את התמונה הפסטורלית הבאה - כל הילדים יושבים בחת וקוראים (כן, אפיל שרי).