הגיע היום האחרון שלנו בלונדון.
באותו ערב כלתי כבר טסה לתחנה הבאה שלה, ביקור אצל אחותה במינכן - לבלות כמה ימים איתה ועם בעלה ובעיקר עם אחייניתה הפעוטה. משם היא המשיכה לפראג לפגוש את הוריה שטסו מהארץ לחופשה קצרה, ויחד איתם נסעה גם לברלין לכמה ימים.
כמה שעות מאוחר יותר היה זה תורו של בני לטוס לציריך, משם ברכבות ואוטובוסים ל-VALS - היכן שהיינו בשנה שעברה, שם הופיע עם ההרכב שלו (שהופיע בלונדון) במשך שבועיים במלון השווייצרי.
אבל בבוקר עוד היינו כולנו יחד, בלי הרבה תוכניות - וכלתי אמרה שיש לה כמה דברים שהיא רוצה לקנות, אז שמנו פעמנו לרחובות ריג'נט (Regent) ואוקספורד (Oxford)....אזור השופינג של לונדון.
אכלנו שם ארוחת בוקר, והסתובבנו בין החנויות השונות, ואפילו קנינו לכלתי מתנה (חצאית) ליום הולדתה, שחל כמה ימים אחרי שנפרדנו ממנה.
בעייה גדולה בחנויות בלונדון: אין מזגן. כמו ברוב אירופה, גם האנגלים עדיין לא הפנימו שבקיץ חם שם. חם מאד לפעמים.
אנחנו עצמנו לא קנינו - גם כי לא היינו זקוקים לשום לדבר, גם כי לא התחשק לנו שום דבר, וגם כי כאמור באנו עם מזוודות טרולי קטנות ולא היה לנו מקום לשום דבר.
אבל ליווינו אותם בכיף, ואפילו נתקלנו בחנות ד"ר מרנטס - נוסטלגיה ממשית משנות העשר'ה המוקדמות של בתי, שניג'סה והתחננה שנקנה לה זוג נעליים מהחנות הנחשקת הזאת...........
אני אישית מעולם לא הבנתי את המשיכה, של נעליים שנראות כמו נעלי עבודה (אבל כמובן בשלל צבעים וטקסטורות) וגם לא נראו לי נוחות בכלל.
לבתי היו בסוף שני זוגות - זוג אחד שהבאנו לה מאיזו נסיעה לאנגליה וזוג אחר שהיא קנתה לעצמה כשביקרה קיץ אחד אצל בני הדודים בלונדון.
לזכותה ייאמר שהיא הלכה איתן עד שהתבלו לגמרי.
נפרדנו מכלתי בשעות אחר הצהריים, ובני נסע איתה לשדה התעופה.
כשחזר יצאנו לפגוש שוב את בן הדוד של T ואשתו.
באותה הזדמנות ביקרנו סוף סוף ב-Barbican, מרכז התרבות היפהפה - ובעיקר בגן המרהיב שבו. באמת פנינה סביבתית המקום הזה.
באותו לילה בני כבר טס, אז נפרדנו ממנו בחיבוקים חמים לפני שהלכנו כולנו לישון, ובבוקר תפסנו רכבת לנמל התעופה לוטון (Luton) כדי לחזור ארצה.
זכרתי כבר שאני לא אוהבת את שדה התעופה הזה, בעיקר בשל הבדיקות הבטחוניות המוגזמות לחלוטין שבו. וגם בגלל הבלגן.
והצפיפות.
מועד הטיסה המתוכנן זז כל הזמן וכבר התהווה איחור ניכר.
ואז החליפו לנו את שער היציאה כאשר כבר היינו בתור לעלייה למטוס.
עמדנו כשלושת רבעי שעה בתור לעלייה למטוס, ואז התברר למה: לא היה "שרוול" והיינו צריכים לרדת לשער כדי לעלות ברגל למטוס. והמעלית היתה מקולקלת. והיו המון, אבל המון מדרגות.
מאז שנקעתי את הקרסול קשה לי יותר לרדת במדרגות (אין לי בעייה לעלות.....).
אבל גולת הכותרת של הטיסה הזאת היתה עוד קודם, בבידוק הבטחוני.
פתחו לי את מזוודת הטרולי ופיזרו את תכולתה על פני כמה מגשים והעבירו אותם שוב בשיקוף. למה? ככה.
לא היה שום דבר חשוד במזוודה שלי, פרט לכמה בקבוקים זעירים (פחות מה-100 מ"ל המותרים) שהיו ארוזים היטב בשקיות ניילות אטומות לפי ההנחיות.
כשהגיעו בחזרה המגשים מהשיקוף, עזר לי T לארוז את הכל בחזרה.
רק כשהגענו ארצה התברר שתיק התרופות שלי ועוד תיק שהכיל את מברשת השיניים החשמלית שלי + מטען + טרנספורמטור - נעלמו.
"נשכחו" או נגנבו על ידי אנשי הביטחון או על ידי נוסעים אחרים........מי יודע.
מעצבן לכל הדעות.
אגב אין לי מושג אם ניתן היה לשלוח על כך תביעה לביטוח הנסיעות לו עשיתי ביטוח מטען - אלא שמשום שנסעתי רק עם מטען יד, לא טרחנו לעשות ביטוח מטען..................
בכל מקרה הגענו הביתה בשלום, לחתולים האוהבים ששמחו מאד לראות אותנו. הם נראו מרוצים ושלווים, וניכר היה שהיו מטופלים היטב על ידי השכנה (ששמחה מאד לקבל את שני זוגות משקפי השמש מלונדון).
וכבר מתחילים לחשוב על היעד הבא............
באותו ערב כלתי כבר טסה לתחנה הבאה שלה, ביקור אצל אחותה במינכן - לבלות כמה ימים איתה ועם בעלה ובעיקר עם אחייניתה הפעוטה. משם היא המשיכה לפראג לפגוש את הוריה שטסו מהארץ לחופשה קצרה, ויחד איתם נסעה גם לברלין לכמה ימים.
כמה שעות מאוחר יותר היה זה תורו של בני לטוס לציריך, משם ברכבות ואוטובוסים ל-VALS - היכן שהיינו בשנה שעברה, שם הופיע עם ההרכב שלו (שהופיע בלונדון) במשך שבועיים במלון השווייצרי.
אבל בבוקר עוד היינו כולנו יחד, בלי הרבה תוכניות - וכלתי אמרה שיש לה כמה דברים שהיא רוצה לקנות, אז שמנו פעמנו לרחובות ריג'נט (Regent) ואוקספורד (Oxford)....אזור השופינג של לונדון.
אכלנו שם ארוחת בוקר, והסתובבנו בין החנויות השונות, ואפילו קנינו לכלתי מתנה (חצאית) ליום הולדתה, שחל כמה ימים אחרי שנפרדנו ממנה.
בעייה גדולה בחנויות בלונדון: אין מזגן. כמו ברוב אירופה, גם האנגלים עדיין לא הפנימו שבקיץ חם שם. חם מאד לפעמים.
אנחנו עצמנו לא קנינו - גם כי לא היינו זקוקים לשום לדבר, גם כי לא התחשק לנו שום דבר, וגם כי כאמור באנו עם מזוודות טרולי קטנות ולא היה לנו מקום לשום דבר.
אבל ליווינו אותם בכיף, ואפילו נתקלנו בחנות ד"ר מרנטס - נוסטלגיה ממשית משנות העשר'ה המוקדמות של בתי, שניג'סה והתחננה שנקנה לה זוג נעליים מהחנות הנחשקת הזאת...........
לבתי היו בסוף שני זוגות - זוג אחד שהבאנו לה מאיזו נסיעה לאנגליה וזוג אחר שהיא קנתה לעצמה כשביקרה קיץ אחד אצל בני הדודים בלונדון.
לזכותה ייאמר שהיא הלכה איתן עד שהתבלו לגמרי.
נפרדנו מכלתי בשעות אחר הצהריים, ובני נסע איתה לשדה התעופה.
כשחזר יצאנו לפגוש שוב את בן הדוד של T ואשתו.
באותה הזדמנות ביקרנו סוף סוף ב-Barbican, מרכז התרבות היפהפה - ובעיקר בגן המרהיב שבו. באמת פנינה סביבתית המקום הזה.
באותו לילה בני כבר טס, אז נפרדנו ממנו בחיבוקים חמים לפני שהלכנו כולנו לישון, ובבוקר תפסנו רכבת לנמל התעופה לוטון (Luton) כדי לחזור ארצה.
זכרתי כבר שאני לא אוהבת את שדה התעופה הזה, בעיקר בשל הבדיקות הבטחוניות המוגזמות לחלוטין שבו. וגם בגלל הבלגן.
והצפיפות.
מועד הטיסה המתוכנן זז כל הזמן וכבר התהווה איחור ניכר.
ואז החליפו לנו את שער היציאה כאשר כבר היינו בתור לעלייה למטוס.
עמדנו כשלושת רבעי שעה בתור לעלייה למטוס, ואז התברר למה: לא היה "שרוול" והיינו צריכים לרדת לשער כדי לעלות ברגל למטוס. והמעלית היתה מקולקלת. והיו המון, אבל המון מדרגות.
מאז שנקעתי את הקרסול קשה לי יותר לרדת במדרגות (אין לי בעייה לעלות.....).
אבל גולת הכותרת של הטיסה הזאת היתה עוד קודם, בבידוק הבטחוני.
פתחו לי את מזוודת הטרולי ופיזרו את תכולתה על פני כמה מגשים והעבירו אותם שוב בשיקוף. למה? ככה.
לא היה שום דבר חשוד במזוודה שלי, פרט לכמה בקבוקים זעירים (פחות מה-100 מ"ל המותרים) שהיו ארוזים היטב בשקיות ניילות אטומות לפי ההנחיות.
כשהגיעו בחזרה המגשים מהשיקוף, עזר לי T לארוז את הכל בחזרה.
רק כשהגענו ארצה התברר שתיק התרופות שלי ועוד תיק שהכיל את מברשת השיניים החשמלית שלי + מטען + טרנספורמטור - נעלמו.
"נשכחו" או נגנבו על ידי אנשי הביטחון או על ידי נוסעים אחרים........מי יודע.
מעצבן לכל הדעות.
אגב אין לי מושג אם ניתן היה לשלוח על כך תביעה לביטוח הנסיעות לו עשיתי ביטוח מטען - אלא שמשום שנסעתי רק עם מטען יד, לא טרחנו לעשות ביטוח מטען..................
בכל מקרה הגענו הביתה בשלום, לחתולים האוהבים ששמחו מאד לראות אותנו. הם נראו מרוצים ושלווים, וניכר היה שהיו מטופלים היטב על ידי השכנה (ששמחה מאד לקבל את שני זוגות משקפי השמש מלונדון).
וכבר מתחילים לחשוב על היעד הבא............
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה