שלושה ימים שלמים עברו על אבא בסבל טהור, כבר לא ממש מודע לסביבתו, לוחם כדי לנשום אוויר, גונח בשארית כוחותיו.
משום מה בבית החולים הזה רק לחולי סרטן מאפשרים מורפיום דרך הווריד, וכך עשו לו "טובה" ונתנו לו אינהלציות של מורפיום ולפעמים זריקה של מורפיום אבל לא עשו עמו חסד אמיתי.
בינתיים בשלישי בבוקר בזמן שהיינו בחדר כושר קבלתי טלפון בהול מהמטפל.
COME FAST, COME FAST, הוא אמר - בואי מהר, אמא לא בסדר, אמא נפלה במקלחת.
בדיעבד לו היה מספר לי באמת מה הוא מצא שם, לא הייתי מנחה אותו להתקשר למרפאה של האחוזה בזמן שאני בדרך.
כי אמא לא נפלה במקלחת.
אמא הלכה לישון כהרגלה בחמש אחר הצהריים, אבל שלא כהרגלה סגרה את דלת חדר השינה.
המטפל עדין ומנומס ולא העלה בדעתו לפתוח את הדלת ולראות מה קורה איתה. אבל כשבבוקר הוא ראה שהיא לא קמה להליכות שלה ולחדר כושר, הוא יצא לגינה והציץ דרך חלון חדר השינה, ראה שהיא לא במיטה ורק אז נכנס בבהלה לחדר ומצא אותה במקלחת.
היא ישנה על ריצפת המקלחת. היא סידרה לעצמה כרית שם, וגם הניחה לידה את הטלפון שלה.
לידה היתה חפיסה ריקה של כדורי שינה "בונדורמין" וקופסא של כדורים מדללי דם ELIQUIS שאבא שלי היה לוקח, וכן סכין מטבח משוננת.
על האמה שלה היתה שריטה מהסכין, אבל לא ממש היה דימום.
האמא שלי, שידעה שאבא עומד למות, החליטה שהיא רוצה למות יחד איתו. היא לא באמת ידעה איך לעשות את זה כמו שצריך, לצערה ולשמחתנו, היא אפילו לא ידעה היכן הוורידים שצריך לחתוך או כמה עמוק צריך לחתוך. לדעתי היא גם לא הביאה בחשבון שלוקח למדללים לוקח כמה ימים עד שהם גורמים לדם להינגר כמים עם כל חתך קטן. ובוודאי שלא היה לה מושג איך משפיע בונדורמין, שמעולם בחייה לא לקחה.
ברור שהאחות מהמרפאה הגיע אליה לפני, למרות שהגעתי תוך עשר דקות, והיא מייד קראה את המצב. אני מתארת לעצמי שאת כל ההכנות האלה אמא עשתה ממש כשהלכה לישון, כך שעד הבוקר היא היתה קצת בהכרה מעורפלת, ולשאלותיה של האחות סיפרה מה ניסתה לעשות וגם שאלה אם זה חלום, ואז חזרה לישון. האחות השכיבה אותה במיטה, ואז הגיע הרופא וגם העובדת הסוציאלית והם ניסו לשכנע אותנו לקחת אותה למיון ולמיון פסיכיאטרי.
אני ידעתי שזה יהרוג אותה סופית ושאלתי אותם אם זה מה שהם רוצים לעשות, והם ענו לי שאסור להם להשאיר בבית אישה אובדנית, ושאם אנחנו רוצים להשאיר אותה באחוזה אנחנו חייבים הערכה פסיכיאטרית. מייד התחיל טירוף חיפושים של פסיכיאטר שיגיע אליה.
הרופא של האחוזה אמר שהוא אפילו לא יכול להוציא סיכום רפואי עליה כי לא היתה אצלו מעולם. האישה הזאת לא ביקרה אצל רופא (פרט לבקשת התרופות הקבועות שלה נגד כולסטרול, בלוטת התריס ואוסתיאפרוזיס) מאז 2020.
שלחתי את אחי בינתיים לבית חולים לבדוק מה קורה עם אבא. הוא נסע לשם עם גיסתי - למרות שהחלה שנת הלימודים והיא מורה בתיכון, רכזת, ואחרי שהתחננו שם שבכל זאת יתנו לאבא הסובל ייסורי תופת מורפיות בווריד ונענו בסירוב, הגיעו גם הם אל אמא. התחיל סבב של טלפונים לכל מי שאנחנו מכירים כדי לקבוע עם פסיכיאטר.
ואז התקשרו מבית החולים להגיע מהר. הבנו שזה נגמר. T נשאר עם אמא והמשיך לנסות לקבוע עם פסיכיאטר בשבילה, ואנחנו נסענו להיפרד מאבא שכבר החזיר את נשמתו לבורא.
העובדת הסוציאלית של האחוזה קישרה אותנו עם אחראי בית הקברות של הקיבוץ שבתוכו בעצם נמצאת האחוזה, והוא נערך להכין לאבא חלקת קבר - בעצם גומחה בקיר - וקישר אותי עם חברת האמבולנסים שמטפלת בשחרור מבית החולים, קבלת אישור קבורה, שינוע הנפטר לבית הקברות והטמנת הארון. כששאלתי אם זה בית קברות דתי או חילוני נאמר לי שזה נתון לבחירתי. אבא היה אנטי כל הממסד הדתי ובשנים האחרונות יותר ויותר, והיה לי ברור שלא יהיה רב או חזן או אפילו טהרה...יהיה טקס פרטי, פשוט, רק המשפחה וכמה הספדים וזהו.
מהאחוזה בקשנו שלא יתלו מודעות אבל ויודיעו שהלווייה והשבעה יהיו רק בחיק המשפחה - אמא שלי התעקשה שאף אחד לא יגיע לנחם אותה - וגם אחי ואני נטינו לא לקיים "שבעה" במובן המסורתי, ופשוט לערוך השבוע כמה מפגשים רק שלנו, המשפחה. גם ללוויה הגיעו רק החברים הכי הכי קרובים. היא היתה קטנה ופשוטה ומכובדת, גיסתי ואחיינית2 ואני הספדנו לו (ובכינו), ונהג האמבולנס עזר לנו להטמין את הארון בקיר. בהמשך ננסח את הכיתוב על המצבה/שלט, על הקבר שסביר להניח שאיש לא יפקוד אותו לעולם. אבא בלב של כל אחד מאיתנו ואין לנו צורך במצבה או קבר כדי לדבר איתו או להתאבל עליו.
בסוף לאמא אפילו לא היה כוח להגיע ללווייה וגם לא אלינו הביתה אחרי הלווייה. הנחנו לה. המטפל החמוד נשאר איתה, למרות שמאד רצה להיות נוכח בלווייה.
אצלנו בבית דברנו ובכינו וצחקנו והעלינו זכרונות וסיפרנו סיפורים על אבא מפעם ומעכשיו - והיה טוב להיות ביחד.
במקביל נכנסתי לסחרור של כל המטלות והביורוקרטיות שצריך לעשות עכשיו - גם לגבי אבא, הצוואה, הסידורים, הוידוא שאמא מסודרת והכל עובר אליה, מצד אחד, אבל שיש לנו שליטה מלאה כי היא לא מסוגלת לעשות או לסדר שום דבר מצד שני.
זה לא רק עכשיו, במצבה הנוכחי. אמא מעולם לא התעסקה עם שום דבר - אבא שלט בכל, והיא לא היתה מעוניינת וגם לא מסוגלת לקחת חלק בשום דבר, ולשמחתי הוא עשה לי ולאחי חפיפה (שאחי התעלם ממנה לחלוטין כי העדיף להיות בהכחשה שהיום הזה יגיע אי פעם, ועכשיו אני צריכה לעבור איתו על הכל שוב) ויחסית אני שולטת בחומר.
הכי מסובך ומלחיץ זה כל תיק ההשקעות שלו ותכנית הפנסיה שלו בארה"ב, ולשמחתי הוא הקים לפני שנים רבות סוג של קרן נאמנות משפחתית שמטרתה לדלג על חוקי (ומיסי) הירושה. אני מקווה שיעבור חלק.
הצלחנו לקבוע שיחת וידאו עם פסיכיאטרית ואמא יצאה תותחית איך שהיא דיברה איתה, גם על העצב התהומי אבל גם על ההבנה שניסיון ההתאבדות היה ילדותי וחד פעמי ושהיא לא מתכוונת לנסות שוב. אני לא יודעת אם זה באמת נכון, אבל הפסיכיאטרית השתכנעה, ורק הוסיפה בהערכה שלה שאמא זקוקה להשגחה 24/7 על ידי מטפל, וזה יעזור לנו להוציא לה היתר לעובד זר. אני מקווה שנוכל להשאיר את המטפל של אבא - אליו היא רגילה ואותו היא אוהבת - ושלא ייגרם לה זעזוע נוסף.
אמא הסכימה סוף סוף להיבדק על ידי רופא האחוזה, שהיא מעולם לא נבדקה על ידו ובאופן כללי לא נראתה על ידי רופא (פרט לבקשת התרופות הקבועות) מאז ימי הקורונה. נראה אם הוא יוכל לתת לה משהו להקל על השיעול ואולי לחיזוק והגברת האנרגיה (כדורים נוגדי דכאון היא מסרבת לקחת), אבל בעיקר חשוב לנו הסיכום הרפואי של מצבה, אותו נגיש לביטוח הלאומי יחד עם ההערכה הפסיכיאטרית, כדי להגדיל לה את קיצבת הסיעוד.
אז בינתיים הייתי אצלה כל יום בעצם, וגם אחי הגיע אליה לא מעט, אבל היא הפסיקה לחלוטין לצאת מהבית. אין גם כוח להליכות. אחר הצהריים כולנו מתכנסים כולנו שוב אצל אחי, הפעם, לסוג של שבעה פרטית קטנה.
ואז במהלך השבוע עוד מטלות ומשימות גם עבור אמא וגם עדיין בעקבות פטירתו של אבא.....אבל באמצע ניקח פסק זמן ובכל זאת נטוס ליוון כמתוכנן - בתקווה שהבית והכפר שלנו שם ישרו עלי את השלווה והריפוי שאני תמיד חשה שם... כאשר כאן אחי יתפוס פיקוד למשך זמן קצר ותודה ליקום על המטפל החמוד ששומר על אמא.
בעיקר אני רוצה להיות מסוגלת להיות קצת עם עצמי להרגיש. להתאבל. להיפרד. לא באמת היה לי רגע לעצמי בתוך כל הסחרור הזה.
