‏הצגת רשומות עם תוויות ניתוח בקע. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ניתוח בקע. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 27 במרץ 2025

עדכוני בריאות ויצירה

בקטע של הבריאות, אתמול על הבוקר, לאחר לילה של שיעול הולך ומתגבר, הרמתי טלפון למזכירה של 'רופאהחדשה' והתחננתי שתקבל אותי למרות שהתור שלי רק ביום ראשון. היא אמרה לי להגיע עד עשר. יצאתי מייד.

'רופאהחדשה' קראה את ההיסטוריה של הברונכיט שלי בדצמבר (אז לא הצלחתי להגיע אליה ונבדקתי על ידי שתי רופאות משפחה אחרות מהקופה בשני מועדים שונים), בדקה לי את הריאות, ופסקה שאמנם כרגע הכל נקי, אבל שבואי ננסה למנוע את ההתדרדרות לברונכיט הפעם. 

היא רשמה לי גם היסטפד, להפסיק את הטפטוף לריאות, כך אמרה, וגם משאף שכולל בתוכו את כל הרכיבים שהרופאה הקודמת אז נתנה לי באינהלציות. את המשאף, היא אמרה, תקני רק אם את רואה שההיסטפד לא משפר את מצבך. ואם כלום לא עוזר, תבואי שוב שנקשיב לריאות. אז עדיין לא ביטלתי את התור של יום ראשון.......אבל מסתמן שמצבי אכן משתפר. יש לי הרבה פחות שיעול, עבר לילה יחסית שקט, ובמהלך היום הרגשתי לא רע בכלל. רק מההיסטפד. נראה אם בכל זאת ארכוש מחר את המשאף, ליתר בטחון. 

בינתיים T נדבק ממני, והוא ממש על הפנים. הוא גם מרגיש כמו שאני הרגשתי ביומיים הראשונים, וגם ממילא סובל מאלרגיית אביב קשה, ובעיקר בכל פעם שהוא מתעטש זה עושה לו כאב נוראי בבקע. כן, שילוב ממש קטלני. 

ככה כמו שהוא מרגיש הוא נסע לד"ר בקע ונתן לו את הדיסק של ה-CT, וביחד הם סיכמו על ניתוח בקע נוסף בעוד כשבועיים. ולא, אי אפשר לעשות אותו בלפרוסקופיה, בגלל הניתוח של דצמבר. כי גם עכשיו צריך להכניס רשת ביולוגית, ואסור שהרשתות תתנגשנה....בקיצור צריך לפתוח. אז זה הופך ניתוח קל, יחסית, לניתוח פחות קל. ועוד שלושה חודשים אחרי ניתוח קודם. ובכלל, אצל T שום דבר לא עובר לגמרי חלק. אז....נקווה לטוב. ונקווה שנוכל לטוס לחו"ל כמתוכנן. אני כבר צופה בעיות עם ביטוח הנסיעות, חודש אחרי ניתוח........אבל נקפוץ מהגשר הזה כשנגיע אליו. 

בינתיים T לא מוותר על התחביב החדש שלו, למרות הכל, והתחיל לייצר שני כדורי אפוקסי ... עם תאורה מלמטה. 



יש לו רעיונות לאיש הזה. וגם מאיפה הוא לוקח את הכוחות, במצבו? 

אגב עוד יצירתיות ששכחתי לספר עליה, היתה בששי האחרון, לפני שחלינו. 

הוא החליט להכין "שוקולד דובאי" - שעד אותו רגע כלל לא הכרתי. הבנתי ממנו שזה להיט. 

שוקולד ממולא בשערות קדאיף וטחינה ולא יודעת מה עוד.........פשוט מעדן. 


באמת שיצא להיט. 

סיימתי את "יצורים תבוניים להפליא" ונהניתי ממנו מאד. מה אקרא עכשיו? 

אז אלה העדכונים נכון לרגע זה. 

והמדינה הולכת לפח. 

ואנחנו רובצים לנו חולים בבית ולא מסוגלים להפגין. 

מה יהיה? 


יום רביעי, 22 בינואר 2025

השבוע שהיה

היה שבוע רווי מתחים והתרגשות. 

בששי רווינו הרבה נחת מבתי ומשפחתה, שהגיעו לארוחת ערב. למרות שהוא לא במיטבו, T התעקש להכין ארוחה, והיה טעים ונעים מאד. 

אחרי האוכל ישבנו ותכננו קצת את טיול בר המצווה של נשמותק. אם הכל יסתדר, אנחנו מתכננים לנסוע איתם לארה"ב בחגי תשרי. גם לטייל ולבלות וגם לבקר אצל בני. כולם מאד מתרגשים לקראת טיול כזה. 

כמובן שכאשר בתי התיישבה למלא את בקשות הויזה (ESTA) האמריקאית, היא גילתה שהיא חייבת לחדש את הדרכונים של חתני ושני הבנים. טוב שיש זמן. ונקבע כבר תור במשרד הפנים לבנים באפריל (חתני יכול לחדש בדואר, מסתבר). 

בשבת נפגשנו עם אחי, גיסתי ואחיינית2 אצל הורי, כדי לחגוג לאמי יום הולדת. אי אפשר לומר שזו היתה חגיגה בכלל, להורי אין מצב רוח לחגוג, לא הוגשה אפילו שתייה... אבל היה מפגש משפחתי נעים. אחיינית1 ונכדנית1 היו חולות אז לא יכלו להגיע. 

אבא שלי היה כאוב ובקושי השתתף בשיחה, ואז בסוף כשקמנו ללכת אמר שכיף שבאנו ושקשה לו עם זה שקודם היינו מבקרים כל יום ועכשיו רק פעם בשבוע. "רק זה חסר לנו" אמר לי T כשיצאנו משם. "לבקר אצלו כל יום" כמו שעשינו כשהיה מאושפז ובשיקום. האמת שאין לי (אין לנו) כל כך כוח אליו, למרות שאנחנו עדיין עושים הכל כדי לתמוך ולעזור. אני לגמרי מודעת לכך שאני עושה הכל מתוך חובה ונאמנות אבל לא יותר מזה. 

אני יודעת שזה לא נשמע טוב, אבל אין ביני לבין הורי את אותה הזרימה של אהבה פשוטה שאני מרגישה ביני לבין הילדים שלי. אני יודעת שהם מאד אוהבים אותי, ועכשיו הם גם מאד מאד זקוקים לי ודי תלויים בי (בנו, ב-T לא פחות מאשר בי), אבל אלה לא היחסים שלמדתי שקיימים לאחר שאני נהייתי אמא. ככה זה, אין מה לעשות. עדיין אני (אנחנו) לגמרי כאן בשבילם בכל מה שהם צריכים. ובאמת השבוע הגענו איזה בוקר לשבת עם אבא על המיסים בארה"ב. 

בראשון חזרו שלוש החטופות הראשונות, והמתח היה בשיאו ואחר כך גם ההתרגשות. אני מרגישה שלא ממש אנשום עד שכולם יחזרו, ושיש חשש גדול מאד שמישהו יטרפד משהו בדרך ולא כולם יחזרו. זה גומר אותי. ובסוף השבוע צפוי הפרק הבא. מלחיץ ברמות על. 

ואז בתחילת השבוע הדליפה של T השתנתה, מנוזל לגושים - כנראה קרישים - ובאיזשהו שלב הם פרצו את התפרים ונפער לו בור קטן מתחת לטבור. משהו מפחיד. צילמתי ושלחנו למנתח, שמייד זימן אותו לאיכילוב ותפר אותו היטב, ועכשיו התפרים האלה דוקרים ומכאיבים לו מאד.......כך שהסאגה רחוקה מלהסתיים. לפחות נראה שהדליפה נפסקה. אבל יש כנראה עוד קרישים כאלה מתחת לעור, והתקווה היא שהם ייספגו פשוט בגוף. איזה סרט מסובך זה! 

בשלישי אספתי את שרי מהגן, כשבתי היתה בלימודים, וביליתי זמן איכות איתה ואפילו חלק מהזמן עם נשמותק וחכמוד, למרות שרוב הזמן הם היו כמובן בחדר. קבלתי הרבה מאד חיבוקים משלושתם וזה היה כיף גדול. את T השארתי הפעם בבית, כי הוא היה כאוב ועדיף היה לו להישאר לנוח. כששרי שמעה שסבא לא מרגיש טוב היא מייד רצתה שניסע אלי הביתה כדי שהיא תוכל לטפל בו. כזאת מתוקה. אחר כך עברנו בסופר, כי חכמוד ביקש איזה שוקולד שהוא אוהב. קנינו לנשמותק עוגיות שהוא אוהב אבל דווקא את השוקולד שחכמוד ביקר לא מצאנו שם. ואז שרי הורידה מהמדף דגני בוקר שהיא מאד אוהבת ושהם הפסיקו לקנות, בגלל הסוכר, וביקשה שאקנה ואשים אצלי בבית "שאבא לא יראה" כדי שהיא תוכל לאכול את זה לארוחת בוקר כשתבוא לישון אצלנו. תחמנית הקטנה הזאת. 

ל"קינוח" התפתחה לי כנראה דלקת בגיד אכילס ברגל שמאל. אני צריכה לבדוק מה בדיוק אפשר לעשות עם זה. אולי גם זה פתיר באמצעות שיפצור המדרסים....בכל מקרה ניסיתי מנוחה (כשהייתי חולה הרי לא התאמנתי בכלל) וניסיתי כדורים נוגדי דלקת...זה לא עזר, ועכשיו אני עושה תרגילים (סיבוב הקרסול, פוינט ופלקס וכו) ונראה שיש הקלה.... כמו כן נראה שזה פחות כואב בהליכה ויותר בעת האימון על האליפטיקל, אז אולי אעשה הפסקה עם האלפיטיקל לזמן מה ונראה אם זה עוזר.....


יום שישי, 27 בדצמבר 2024

ניתוח הבקע של T

הניתוח של T היה מתוכנן לשבע בערב, באסותא רמת החייל. זימנו אותו להגיע בחמש. 

'שותפנו' אסף אותנו ברכב שלו, וחיכה איתי שם והחזיר אותי אחר כך הביתה.  זה התאים לי במיוחד כי אני עדיין לא לגמרי במיטבי, ולא ידעתי איך אחזיק מעמד את הערב הזה ועוד את הנהיגה הביתה לאחר מכן. באמת אין לתאר את מערכת היחסים הזאת, יותר מאח, יותר מהכול.

בהתחלה זה תיקתק, הקבלה, הרישום, האחות...ואז המתנו שיקראו לו להכנה לניתוח. זה לקח יותר משעתיים. סתם ישבנו שם שלשתנו ודיברנו. T היה בצום כך שאי אפשר היה אפילו לשתות משהו, לא היה נעים לידו. 

אחרי שקראו לו להכנה לניתוח, לקח עוד שעה עד שהודיעו לנו שהוא נכנס לניתוח עצמו. ואז ירדנו לאכול. למזלנו ליד אסותא רמת החייל יש מבחר רב של מסעדות. אכלנו בג'יראף, ממש מול בית החולים. 

המנתח אמר שהניתוח יארך בין שעתיים לשלוש, ומניסיוננו עם T בעבר תרגמנו את זה ל-4-5 שעות. בעיקר כי צפינו שהוא יהיה מלא התדבקויות מהניתוח הקודם (בכל ניתוח שהוא עבר בשנים האחרונות, גם הוויפל לפני שלוש שנים וגם שני ניתוחי הכתף, בזבזו הרבה זמן בתחילת הניתוח על ניקוי התדבקויות). 

באופן מפתיע לא היו התדבקויות בכלל. המנתח קרא לנו אחרי שעתיים וחצי שהכול הסתיים בהצלחה. שני הבקעים הגדולים הפכו בשלב הזה לבקע אחד ארוך מהטבור ועד לסרעפת - והוא תיקן את הכל. מה שכן......הוא הצטער לומר שהוא לא מצא את מה שהוא חשב שהוא ימצא, ולכן הוא לא מבין ממה נובעים התקפי הכאב של T, ולכן הוא לא יודע אם הניתוח יפתור אותם או לא. 

זה היה מפח נפש אמיתי. לא ידענו איך T יקבל את הבשורה הזאת לכשיתעורר. 

הוא אמר ש-T בהתאוששות ושזה ייקח בערך שעה וחצי עד שהוא יועבר למחלקה. 

חייבת לציין שבאסותא בכל שלב גם קבלתי SMS שעדכן אותי על הסטאטוס של T והיכן הוא נמצא בכל רגע, וגם המסכים על הקירות התעדכנו כל הזמן. מאד מסודרים. 

כאשר חדר ההמתנה התרוקן לגמרי בחצות, גם מאנשים וגם מהפקידה שישבה שם, עלינו כבר למחלקה להמתין לו. הוא הגיע למחלקה בערך ברבע לאחת בלילה. הוא היה ער, מעט מסטול, ולא היינו בטוחים שבכלל יזכור אחר כך שראה אותנו. אבל סיפרנו לו את כל מה שהמנתח אמר לנו. הוא התפלא אבל נראה פחות מאוכזב ממה שציפינו. 

'שותפנו' הסיע אותי הביתה, וכשהגעתי התברר לי מהמבזקים בטלפון שאיך שיצאנו מאזור המרכז היתה שם אזעקה. 

עוד עשיתי אינהלציה לפני שהלכתי לישון, כך שנכנסתי בסוף למיטה בשתיים וחצי. לקחתי שוב כדור הרגעה ונרדמתי מייד. ישנתי כמו בול עץ, אין לי מושג אפילו אם מיינקוני בא לבקר. כאשר התעוררתי אחרי ארבע שעות לעשות פיפי, הבנתי שבוקר וכבר גררתי את עצמי מהמיטה להתארגן לנסוע אל T.

בטלפון כבר חיכה לי סטיקר של "בוקר טוב" ממנו. זה היה סימן טוב. 

ניסיתי להתקשר אבל הוא כתב שהשותף שלו לחדר ישן. 

התארגנתי ונסעתי אליו. הוא היה עדיין מסטול מחומרי ההרדמה וכאוב, בעיקר שרירי הבטן שהמנתח נאלץ לחתוך כדי להצליח לאחות את הבקעים כמו שצריך. זה בעצם הקושי העיקרי בהחלמה, שרירי הבטן, וכמובן אתחול מערכת העיכול, שגם אותה ההרדמה "מרדימה". 

בגדול מה שהוא עשה בתקופת האשפוז, ובעצם ממשיך גם עכשיו בבית, זה פיסיותרפיה נשימתית (עם מכשיר כזה, עם שלושה כדורים, שצריך גם לשאוף וגם לנשוף כדי להרים אותם) והליכות מסביב למחלקה. בכל פעם היה טוב יותר, בכל פעם הוא הצליח יותר. 

היתה תקלה רק ביום השני, כאשר הפשיטו אותו לקראת מקלחת, הסירו את החבישה מהבטן והתחיל דימום נוראי שמילא את כל הריצפה בדם. האחיות נבהלו נורא ועשו לו חבישת לחץ, והוא הכריח אותם לזמן רופא כירורג (כן, מגוחך אבל במחלקה כירורגית באסותא אין רופא כירורג תורן). הכירורג הגיע והרגיע - זה קרה כתוצאה ממשהו שנקרא "כיס דם", שהתברר שהמנתח הזהיר את T לפני הניתוח שלפעמים קורה ולא להיבהל. הוא לא זכר את זה בכלל. בעצם הכל היה תקין, התפרים היו תקינים ולא נגרם כל נזק. אבל בגלל חבישת הלחץ והחשש מדימום נוסף, הוא כבר לא התקלח באותו היום, אלא רק למחרת. 

באותו היום גם עדיין לא נתנו לו לאכול אלא רק לשתות. 

למחרת הוא כבר אכל אוכל דייסתי, גבינות ויוגורט - אבל תיאבון עוד אין לו. 

בכל יום חל איזשהו שיפור במצבו הכללי ובמצב הכאבים.

בחמישי בבוקר הוא השתחרר הביתה. עדיין כאוב ומלא גאזים ובלי תיאבון - אבל בסדר. אפילו הלך עד קצה הרחוב ובחזרה. והתקלח לבד. 

לאחר שהבאתי אותו הביתה, קפצתי לבית מרקחת להביא לו את זריקות מדלל הדם שהוא חייב עכשיו להזריק לעצמו במשך שבועיים, ואז נסעתי לקניות בסופר. כשחזרתי אכלנו משהו ושנינו קרסנו, נרדמנו לאיזו שעה וחצי. אני עדיין קצת חלשה, אבל אני כבר בריאה, נראה לי. בכל מקרה עשיתי חצי אימון הבוקר בחדר כושר, רק אירובי. היה טוב.

מיינקוני מאד מאד שמח ש-T חזר הביתה. 

בערב הגיעו שריתה ושותפנו לביקור שמאד שימח אותו. 

בסך הכל מאמינה שהוא יהיה בסדר. ההחלמה תיקח עוד זמן, אבל מאמינה שבכל יום יחול שיפור כלשהו. 

השאלה הגדולה עכשיו היא רק: האם ייעלמו בכל זאת התקפי הכאב?