עדכונים שוטפים

 בששי אירחנו סוף סוף גם את בתי ומשפחתה וגם את הורי, שלא היו אצלי מאז לפני המלחמה (ובעצם מאז לפני שטסנו בשבוע האחרון של פברואר ליוון). 

זו היתה שמחה גדולה וזלילה גדולה עוד יותר. אמא שלי טרפה מכל מה ש-T הכין, ומרוב המנות לקחה מנה כפולה - כולל מעוגת השוקולד שהוא אפה לקינוח. העניין הזה מצד אחד שימח אותנו מאד, אבל מצד שני התחיל להדאיג אותנו עוד יותר לגבי עד כמה הם אוכלים מספיק בבית.

אמא מתעקשת להמשיך לבשל בעצמה, מסרבת בתוקף לתת למטפלת לנסות לבשל להם, ומסרבת גם לקחת ארוחות צהריים מהקפטריה ב'אחוזה', שמבשלת אוכל ממש טוב. בכל פעם שאני מעלה את הנושא היא אומרת "כן, כן, אנחנו עובדים על זה" כאילו שאו טו טו זה יקרה, אבל כששאלתי אותה אם זה באמת נכון או שהיא סתם אומרת כדי לסתום לי את הפה, היא הודתה שהיא סתם אומרת. 

וכאשר אנחנו מביאים להם אוכל שאנחנו בישלנו, היא מייד דוחפת אותו לפריזר, מי יודע אם ומתי הם אוכלים אותו בסוף. 

מצד שני הם התחילו שוב לקחת אינשור, מה שאומר לנו שהם מודעים לכך שהם לא מקבלים את כל מה שהם זקוקים לו מהאוכל. לא עדיף לאכול כמו שצריך? זה מאד מתסכל. 

לפחות כרגע נראה שהביקור של העובדת הסוציאלית כן עזר במשהו ליחסים בין המטפלת של אבא שלי לאמא שלי.....נראה כמה זמן זה יחזיק. 

מה שכן, נראה שגם מיינקוני שמח מאד לראות את המשפחה של בתי וגם הם ממש ממש התגעגעו אליו. זה היה תענוג לראות. וגם היה כיף שהם באו, וכיף להרגיש שדווקא התקופה שבילו כאן כמעט חודש וחצי, קירבה בין כולנו מאד. 

בנימה שמחה יותר, גיסתי הקימה קבוצה בשם "חגיגת מקווה לאחיינית2", וביקשה מכל המוזמנות לשלוח לה גם ברכה עבור אחיינית2 לקראת החתונה, וגם תמונות שיש לנו איתה. כתבתי ברכה מרגשת ומושקעת, כמובן, ומצאתי כל מיני תמונות חמודות מכל מיני תקופות שונות אבל אף תמונה שבה אני ואחיינית2 מצולמות ביחד. בכלל, גם באירועים שבהם אני יודעת שהיא נכחה (כמו יום הולדתי ה-50), מצאתי תמונות של גיסתי ושל אחיינית1 בשפע ומעט תמונות גם של אחי, אבל אף תמונה של אחיינית2. זה מוזר, כאילו בכוונה התחמקה מהמצלמה. גיסתי אמרה שהיא תחפש אצלה. החתונה בסוף יוני וכולנו מקווים שתתקיים כמתוכנן. 

הרי ממש אין לדעת מעכשיו לעכשיו אם ומתי תפרוץ שוב מלחמה....

גם בסוף החודש הזה הוזמנו לחתונה, של האחיין הצעיר של גיסתי. אנחנו - T ואני - לא חובבי חתונות (בלשון המעטה) - במיוחד בשנים האחרונות שבהן משום מה הרעש הפך בלתי נסבל. ואצל T זו גם עייפות החומר - כל כך הרבה שנים ערך אירועי חתונות ובר מצוות וכו בעצמו, שזה נמאס עליו לגמרי. 

אבל בקרבה כזו - אחיין של גיסתי - אין לנו ברירה אלא להשתתף. ושוב, בכפוף למצב ולהוראות פיקוד העורף, כמובן. 

על הטיסה ליוון ביום העצמאות ויתרנו, כאמור, כאשר בוטלו הכרטיסים (בחברה זרה) ורכישת כרטיסים בחברה ישראלית כלשהי דרשה עלויות לא הגיוניות. כרגע בתי מתכננת לטוס לשם בראש השנה, ואולי אולי גם אנחנו נצטרף. 

מה שכן, T התייעץ עם ה-AI, שמתברר שיודע גם למצוא ולהמליץ על טיסות, ומצא טיסה של אל על לבוסטון בסוף ספטמבר במחיר שפוי (עוד נמוך מזה ששילמנו הרבה לפני המלחמה עבור הטיסות הצפויות לנו בחודש הבא). אז קנינו. שיהיה. אז עכשיו מתוכננות לנו שתי טיסות לביקור אצל בני ומשפחתו המתוקה - הראשונה בחודש הבא והשנייה בסוף ספטמבר. אינשאללה ששתיהן תתקיימנה כמתוכנן. 

את הצ'לו לא הצלחתי למכור בינתיים - למרות שאני מאוהבת בו והוא מתוצרת משובחת, הוא בכל זאת בן 54 וישב במארז (הקשיח אך מיושן) שלו ללא שימוש הרבה שנים. היה מי שביקש אותו כתרומה, אבל עוד לא התייאשתי מספיק כדי למסור אותו בחינם. בתיאוריה, לפחות, הוא שווה הרבה כסף.

בשבת ויתרנו T ואני על הליכת הבוקר מפאת האבק הכבד ששרר בחוץ (וחדר הכושר סגור בשבת).

לא זוכרת אם סיפרתי שצפינו בסרט עטור פרסי האוסקר "קרב רודף קרב", שהיה בעיני קצת מוזר. מצד אחד היו בו אלמנטים שהזכירו לי את מה שקורה בפועל בארה"ב כרגע (מבחינת ההתנהלות של הממשל כלפי מהגרים), מהצד האחר הסרט מאד דיסטופי ולא באמת משקף את המציאות כפי שהיא, אך מצד שלישי היה בסרט לא מעט הומור שחור וסרקאזם שמבחינתי, לפחות, שידרגו אותו מאד. 

הערב אנחנו מתכננים ללכת לקולנוע לצפות ב"פרויקט הייל מרי", שאהבתי מאד את הספר עליו הוא מבוסס. אני מקווה שלא אתאכזב. אומרים שהוא טוב. 

היום גם אקח את נשמותק לאורתודנט של קופת החולים, לקבל דעה שנייה עבור יישור השיניים שלו, לאחר שהאורתודנט הפרטי נתן תכנית מפורטת בליווי הצעת מחיר יקרה למדי. נראה מה יציעו לנו בקופת החולים. 

אז יום הזיכרון לפנינו, ואנחנו ממילא באווירת יום הזכרון כבר הרבה זמן........ את יום העצמאות עצמו אנחנו מתכננים לבלות כרגיל עם שותפנו ושריתה (שהבטיחה שכל שעה עגולה תקרא "יאסו" כדי שנחשוב שאנחנו ביוון 😂) ועוד כמה זוגות חברים.

וכמו שטליק תמיד נוהג לומר, אני סיימתי, תהיו טובים. ואוסיף - בבקשה תהיו טובים. גם לאנשים אמיתיים בחייכם, וגם לאנשים ברחבי הבלוגיה...........תהיו טובים ועדינים ומתחשבים......כי בעצם למה לא? 

טיול בר המצווה של נשמותק בארה"ב - בוסטון - הימים האחרונים

ביום הרביעי שלנו בבוסטון כבר היה ממש קר ואף גשום חלקית והבנו שלא יצליח לנו כל כך לעשות פעילויות באוויר הפתוח.

בבוקר היתה לכלתי הופעה בקונצרט יום ראשון בכנסיה בבוסטון, ושני בני הדודים שלי התלוו אליה כדי לשמוע אותה מנגנת. 

אז בני הגיע עם סביבוני וקיקה לארוחת בוקר אצלנו בבית השכור, וכולנו נהנינו לבלות ביחד עד שכלתי סיימה את הקונצרט. 

קיקה וסביבוני התיישבו ליד שרי בסלון והתחילו לצפות באיזו סידרה (מטופשת) בנטפליקס בה היא צפתה, ואחרי שבתי ומשפחתה כבר חזרו לישראל המשיך סביבוני לרצות לצפות בסידרה הזאת. מילא, בסוף הצלחנו להעביר אותו לסדרות/סרטים אחרים שמתאימים יותר לגילם (ולמנת משכלם). אני לא מבינה איך חתני ובתי מאפשרים לשרי לראות זבל כזה...

בני והילדים באו לבית השכור לאכול איתנו ארוחת בוקר

כאשר כלתי הודיעה שהם סיימו, יצאנו גם אנחנו לעיר ופגשנו אותם שם באזור הנמל (THE BOSTON HARBOR) ותחילה נכנסנו למוזיאון האשליות. 

זו היתה חוויה מיוחדת במינה שכולנו נהנינו ממנה. 

אגב היו גם מיצגים עם אשליות אופטיות שלא הייתי מסוגלת לראות, כנראה עדיין תחת ההשפעה של מה שעבר עלי ביוניברסל סטודיוז כמה ימים קודם לכן. 

היפהפיה הזאת קבלה את פנינו בכניסה למוזיאון האשליות בבוסטון

לכאורה סביבוני וקיקה מחזיקים את כלתי באוויר

בפועל הם כמובן שכבו על הריצפה וזה רק השתקף ככה....

בחדר הזה מי שעמד בצד ימין נראה ענק לעומת כל מי שעמד בצד שמאל. זה היה מצחיק מאד

וכאן כלתי, בני וקיקה לכאורה עומדים הפוך, תלויים מהתקרה

וכאן גם בתי ושרי...

בחדר הזה נראה כאילו שרי ערפה את ראשו של נשמותק

זה היה מצחיק וכיפי וכשיצאנו משם חשבנו שנוכל להיכנס לאקווריום שנמצא ממש ליד, אבל התברר שהתור אליו הוא ממש אינסופי - כל העולם ואשתו היו בבוסטון ביום הזה, שהיה גם יום ראשון וגם חלק מסופשבוע ארוך (גם שני היה חופש) בגלל "יום קולומבוס / יום הילידים (האינדיאנים)" : 

Columbus Day / Indigenous Peoples' Day.

אגב הבנתי שגם את THANKSGIVING הילידים (Native Americans / Indians) מחשיבים ליום אבל ולא ליום חג. 

בדיוק גם התחיל שוב גשם והתור הארוך השתרך מחוץ לאקווריום......כך שמהר מאד ויתרנו על הרעיון, והחלטנו למצוא מקום במסעדה.

ממש מול המוזיאון היתה מסעדת LEGAL SEAFOOD המצוינת, ומאחר שכדי להכין לנו שולחן ארוך ל-13 איש היתה המתנה של כחצי שעה, נכנסנו בינתיים למלון הסמוך וישבנו בלובי להעביר את הזמן. 

כולנו הצלחנו לשבת סביב שולחן אחד במסעדת הדגים המצוינת Legal Seafood

כשסיימנו לאכול נסענו חזרה הביתה והתפזרנו קצת - המשפחה של בתי הלכה אל בני הביתה ואנחנו לקחנו את בני הדודים שלי לגלידה טעימה קרוב לבית (לא מצאתי אתר אינטרנט לקשר את הסניף שקרוב לבית אז קישרתי לסניף של קיימברידג'...אבל זה אותה חנות). 

אני אפילו לא זוכרת מה עשינו אחר כך......אבל נפרדנו כנראה מבני הדודים שלי שהטיסות שלהם היו מתוכננות לשעת בוקר מוקדמת. 

בינתיים התחילה סערה רצינית, עם גשמים ורוחות עזות, שבניו יורק אף גרמה לשטפונות ונזקים ושמחנו שהיינו שם במזג אוויר מושלם שבוע קודם לכן, והיה חשש שתהיינה הפרעות ושיהיו עיכובים בטיסות - אבל הם הצליחו להמריא בשלום שניהם ולהגיע כל אחד לביתו בשלום. 

כשהם קמו לפנות בוקר  בבית של בני וכלתי הם גילו שכלתי הכינה להם צידה לדרך וגם העמידה את ה"שלד" של הלואין בתנוחת פרידה עם הבובות של קיקה.....

חמודה הכלה שלי, ומארחת למופת. 

ביום החמישי התעוררנו לחדשות שכל החטופים החיים חזרו לישראל. 

היה לנו סוג של "מזל", אם אפשר לקרוא לזה כך, שכל ההמתנה והמתח והחזרה של הקבוצה הראשונה ואז ההמתנה לקבוצה השנייה קרו במהלך שנת הלילה שלנו, כך שקמנו בבוקר והם כולם היו כבר בארץ. 

אי אפשר לתאר את התחושות שעברו על כולנו. 

השמחה וההקלה התערבבו בקצת חוסר אמון - כאילו, באמת זה קורה? זה לא חלום? זה לא איזה שקר? וכמובן החרדה על המשפחות של החטופים החללים. האם יוחזרו? מתי? וזוכרת גם חוסר אמון ביכולת של הפסקת האש לשרוד, ובכוונות האמיתיות של הממשלה המרושעת שלנו כולה ובעיקר העומד בראשה....ומהרבה בחינות החשש והחשד היו מוצדקים, למרות שכרגע כשאני כותבת את הפוסט הזה נותרו "רק" שלושה חללים חטופים בעזה. מני גודארד ז"ל הוחזר אתמול. וכמובן הדר גולדין חזר השבוע וזה כבר ממש לא האמנתי שיקרה. 

בחזרה לבוסטון, באותו יום אכן היה סוער ולכן לא ניסינו אפילו לצאת להליכת הבוקר. גם ל-T עדיין כאב הקרסול שהוא עיקם אי אז בניו יורק תוך כדי השתוללות עם שרי......והיומיים הארוכים שבהם התהלכנו ברחובות בוסטון החמירו קצת את כאביו. 

בתי וחתני (וחכמוד) רצו מאד להספיק עוד קניות לפני שהם חוזרים ארצה, אז נסענו כולנו לסאמרוויל (Somerville) לאזור אאוטלטים פתוח שאנחנו מאד אוהבים בשם Assembly Row Outlet.

כמובן שהבעייה היתה שזה פתוח והיה קשה להסתובב בחוץ בין החנויות עם כל הרוח והגשם - אבל הסתדרנו. 

את בני, כלתי, נשמותק, סביבוני, קיקה ושרי השארנו בבית לגו המפואר - שיעבירו שם את זמנם בנעימים (ו-T הבטיח שבסוף הוא קונה לגו לכולם)

וכל השאר הסתובבנו לנו בחנויות המותגים השונות. 

למרות שבאמת לא היינו צריכים שום דבר לעצמנו - והפעם גם לא היינו צריכים לקנות עבור הנכדים, כי הם היו שם וקנו לעצמם - בכל זאת T מצא לעצמו כמה דברים ואפילו אני יצאתי עם פריט או שניים - בעיקר חולצות לספורט וגם כובע מצחיה חמוד וורוד, שסוף סוף מצאתי בדיוק במידה שלי - וגם פליס חמים בצבעים של וורוד וסגול כמו שקיקה ושרי אוהבות. 

כיון שסיימנו עם הקניות שלנו הרבה לפני שחתני, בתי וחכמוד סיימו, ובני והשאר עדיין היו עסוקים בעולם הלגו, הלכנו T ואני למסעדת The Smoke Shop שאנחנו אוהבים שם כדי לראות אם אפשר להזמין שולחן לצהריים. ירד גשם שוטף והיה קר ולמרות שעדיין היה סופ"ש ארוך, לא היתה שום בעייה לשריין לנו שולחן (הפעם לאחד עשר איש). 

בינתיים ניסינו להתיישב בבית קפה ליד Caffe Nero אבל דווקא הוא היה מפוצץ באנשים, וכאלה שהתנחלו להם במושבים ולא התכוונו ללכת.

הגדילה לעשות מישהי שישבה עם הלפטופ והטאבלט שלה ליד שולחן אחד כאשר הרגליים שלה על הכיסא ממול. 

שתינו את הקפה (המצוין) שהזמנו בעמידה, וחזרנו בגשם השוטף אל חנות הלגו, שם כבר המתינו לנו בני, כלתי, נשמותק, קיקה ושרי - שסיימו את הפעילות שלהם שם וחיכו - כמובן - שנקנה להם מתנות. 

שמחים, טובי לב ועמוסים בשקיות קניות (שבעצם קפצנו לשים ברכב כדי שלא יכבידו עלינו בזמן הארוחה) הלכנו כולנו למסעדה, שם פגשו אותנו גם בתי, חתני וחכמוד שגם הם סיימו את הקניות שלהם. 

במקור חתני עיקם קצת את הפרצוף לגבי המסעדה הזאת כי הוא לא אוהב בשר מעושן, אבל הבטחנו לו שהכל טעים ושלא ממש מרגישים באופן חריף את העישון - והוא התרצה ולא הצטער. כולנו נהנינו מאד - אבל מאד! - מהאוכל, מהיחס, מהשירות - וגם מהעובדה שישבנו במקום נעים ויבש בעוד בחוץ משתוללת סערה. 

חזרנו הביתה, לבית של בני, כאשר בתי, כלתי ושרי נסעו להתפנק במניקור.

חתני חזר לבית השכור כדי לסדר את כל הקניות ולוודא שיש מספיק מקום (ואין עודף משקל) במזוודות, והשאר נשארנו אצל בני ושיחקנו עם הנכדים. 

היה כיף לראות איך הביקור בחנות הלגו העירה את האהבה הגדולה של כולם ללגו - גדולים כקטנים - וכולנו ישבנו שעות להרכיב את מה שקנינו להם. 

קיקה "הרופאה" בודקת את נשמותק "החולה".

לפני שקיקה וסביבוני הלכו לישון נשמותק וחכמוד שיחקו איתם והיה ממש תענוג לראות את האינטראקציה בין בני הדודים הגדולים לקטנים.

סביבוני מציג בפני חכמוד את אוסף המשאיות Monster Trucks שלו,
ובסוף אף "השאיל" לו אחד שייקח הביתה.
חכמוד הזהיר אותו שעלול לקחת זמן רב עד שהם ייפגשו והוא יקבל אותו בחזרה, אבל
לסביבוני זה לא הפריע. 

ואז הגיע היום האחרון של טיול בר המצווה של נשמותק. אנחנו אמנם נשארנו אצל בני עוד ששה ימים, אבל למחרת התחילו כבר הלימודים בארץ בתום חופשת סוכות (בעצם שרי הפסידה יום לימודים כי היסודיים חזרו ללא "איסרו חג" מייד אחרי סוכות) ובתי ומשפחתה חזרו באותו הלילה. 

אז על הבוקר כלתי באה לאסוף את שרי אליהם הביתה והן העבירו את הבוקר בקישוט הבית להלואין - ועשתה לשרי את היום, וגם שחררה את בתי וחתני לארוז בנחת. 

בחוץ כבר ניכרו היטב סימני השלכת.

וחלק ניכר מהבתים בסביבה היו ערוכים ומוכנים להלואין. 

כשסיימנו לארוז (גם אנחנו היינו צריכים לארוז ולפנות את הבית השכור, כי עברנו לגור אצל בני ליתרת השהות שלנו בבוסטון) יצאנו כולנו לבראנץ' בדיינר מקסים בעיירה סמוכה לבית של בני, וגם בני הגיע בין שיעורים (בבקרים הוא נותן שיעורי תופים בבית ספר סמוך) לאכול איתנו. 

זו היתה חווית דיינר מושלמת, כשבפנים ביחד ונעים וטעים ובחוץ קר וגשום. מה שכן, כבר בשלב הזה בתי לא הרגישה טוב, עלה לה החום....וכך התחילה שרשרת המחלות אצל חלק מאיתנו. 

בעצם בערב היא עלתה חולה על המטוס, לקחה שני NYQUIL שהעבירו לה את הטיסה בשינה עמוקה, והגיעה לארץ במצב מצוין. הלוואי על כולנו זה היה עובר מהר כל כך.....אבל על זה נדמה לי שכבר סיפרתי. 

משם בני חזר לעבודה, בתי ושרי וכלתי חזרו אל בני הביתה ולאסוף את הילדים מהגן ומבית הספר, ו-T ואני לקחנו את חתני ואת הבנים ל Wilson Farm, גם לא רחוק מהבית, מעין חווה / סופר / מעדניה / משתלה שיש בה הכל, ובעונה הנוכחית תמיד מתגאה בשפע הדלעות עבור הלואין. די יקר לקנות שם אוכל אבל יש שם דברים מיוחדים.

בין השאר קנינו לכלתי "תירס אינדיאני" שהיווה תוספת קישוט לבית לכבוד הלואין. 

בשעות שנותרו "להרוג" עד הטיסה של המשפחה של בתי קפצנו עוד פעם ל-Marshall's עם חתני והבנים כדי לעשות עוד כמה קניות של הרגע האחרון, וגם כדי ש-T ואני נוכל לקנות מזוודה גדולה (במקום זו שלי שכבר נקרעה לגמרי בנסיעה האחרונה ונאלצתי לזרוק לפח). 

כיון שבמעמד שלנו ב"אל על" היינו זכאים כל אחד מאיתנו לשתי מזוודות (אני ב"זהב" הייתי זכאית לקחת 32 ק"ג כל מזוודה, ו-T ב"כסף" היה זכאי ל-23 ק"ג כל מזוודה), הצענו לבתי לקחת איתנו כמה מהדברים שלהם שהם לא צריכים דחוף, כדי להמנע ממשקל יתר. 

בסוף הם הסתדרו עם המזוודות והטרולי-ים שלהם, ושמו אצלנו רק שני זוגות נעליים של חתני ואת הלגו של שרי ושל הבנים. 

T גם קנה לעצמו תיקי ארגון אריזה כמו שאני משתמשת כבר שנתיים, כי הבין כמה שזה עוזר ומקל שהכל מסודר ונגיש במזוודה.

אחר הצהריים נפרדנו מבתי והמשפחה לאחר שהם הודו לנו שוב על הטיול, על הארגון, על הכיף הגדול - ואז T וכלתי לקחו את כולם עם המזוודות בשתי מכוניות לשדה התעופה. 

את הרכב הגדול השכור החזרנו למחרת היום.............וכך נגמר פרק הטיול המשותף. 

היה פשוט נהדר, ועדיין - חודש אחרי - כולנו נזכרים בשמחה ובגעגוע בבילוי המשותף המדהים שעברנו שם. 

טיול בר המצווה של נשמותק בארה"ב - בוסטון היום השלישי

כשהתחלנו לתכנן את הטיול בארה"ב ואת המפגש המשפחתי הגדול בבוסטון, תיאמנו עם בני וכלתי שיפנו יומיים שלמים מעבודה והופעות לצורך בילוי עם המשפחה, וגם תיאמתי עם בת דודי מאורגון שהיא תגיע לבוסטון ותפגוש את כל המשפחה ותשהה יומיים אצל בני. אנחנו הרי שכרנו בית, כך שחדר האורחים אצל בני היה פנוי. 

בת דודי סיפרה לי שהיא מגיעה לבוסטון יומיים לפני פגישתנו כדי לבלות יומיים עם חברה טובה מימי התואר השני, אליה היא מגיעה כמעט כל שנה לביקור של כמה ימים. 

אז קבענו שבבוקר היום השלישי שלנו בבוסטון, נסע לבית של החברה שלה באחת השכונות היפות יותר של בוסטון כדי לאסוף אותה. 

כשהגענו התקשרנו אליה שתצא, והיא ביקשה שנחנה וניכנס לבית, כי היא רוצה שנפגוש מישהו. היינו בטוחים שהיא רוצה שנפגוש את החברה שלה, אבל כשנכנסנו לסלון, מי שחיכה לנו שם היה......בן דודי משיקאגו! שוב הוא החליט להפתיע ולהגיע, בדיוק כמו שהוא עשה לנו באורגון לפני שנה וחצי, והמפגש היה מצחיק ומרגש. 

כמובן שהתוספת הבלתי צפויה הצריכה התארגנות מחודשת - גם עבור אחת הפעילויות שתוכננה לאותו ערב, כי כלתי קנתה לכולנו כרטיסים מראש, וגם הזמינה לכולנו מקומות במסעדה (שאת זה היה די ברור שלא תהיה בעייה לעדכן), וגם עבור סידורי השינה. 

אחרי בירור קצר הבנו שבת דודי ואחיה לא מוכנים לישון באותו חדר - בעיקר כי היא נוחרת לטענתה והוא גם ככה ישן ממש גרוע ומתעורר מכל שטות - אבל הסוגיה נפתרה כשבני וכלתי הציעו לו לישון על מזרון במרתף (שהוא אטום במיוחד לרעשים - הרי משמש לשיעורי תופים וג'אם סשן'ס של ג'אז), אז בת דודי ישנה בחדר האורחים כמתוכנן וכולם היו מרוצים. בן דודי תיאר אחר כך את השינה שלו בשני הלילות האלה כטובה ביותר מזה שנים רבות. 

בדרך חזרה לבית השכור לפגוש את כל המשפחה עשינו איתם שתי עצירות. 

הראשונה היתה בבית קפה - כמובן - כי בן דודי פריק של קפה משובח ויש לו אפליקציה שמסמנת היכן נמצא הקפה המשובח ביתר בכל מקום בעולם אליו הוא מגיע - והשנייה היתה כדי לאפשר להם (לבקשתם) לקנות מתנות לנכדים שלי. 

כשחזרנו איתם לבית השכור המפגש היה מאד שמח ומרגש. 

 

אז נכנסנו כולנו - שלושה עשר אנשים - לשלוש מכונית (ברכב שלנו נכנסו שבעה) ושוב נסענו לעיר בוסטון, הפעם התחלנו ב-Public Garden הצמוד ל-Common. 

כפי שניתן לראות בתמונות היה אפרורי מאד באותו יום וקר. והלך והתקרר ככל שהיום התקדם. היחידה שהיתה לבושה כמו שצריך הייתי אני.......

בני ובתי עם קיקה ושרי

שמחתי שהיה לבני ולבתי הרבה מאד זמן איכות ביחד ביום הזה. בדרך לעיר הם גם עברו דרך שכונות קודמות בהן הם גרו, הבית שבו סביבוני נולד, ובתי מאד התרגשה לראות סוף סוף היכן הם הסתובבו כל השנים האלה מאז שהוא נסע ללמוד בארה"ב. 

בהמשך גם עברנו ליד האוניברסיטה בה עשה את התואר הראשון. 

שרי ואווזי הבר של בוסטון

הסתובבנו לנו ברחובותיה של העיר היפה הזאת, ואחת התחנות היפות במיוחד היתה הספריה. 

קיקה בספריה

כרוב גדל בגינה בחצר הפנימית של הספריה

זה הרגיש הכי טבעי להסתובב בעיר היפה הזאת, שלושה עשר אנשים בני משפחה אחת בגילאים בין 68 לשלוש וחצי.....וכל מה שבאמצע. 

לא ייאמן אבל אפילו הצלחנו להיכנס לבית קפה באמצע היום, להתיישב כולנו - לא לגמרי ביחד אבל כן די קרובים אלה לאלה. 

תוך כדי הליכה והנאה ממראות העיר שוחחנו בינינו, בכל פעם עם מישהו אחר. שמחתי כל כך כשראיתי את הנכדים הגדולים שלי משוחחים עם בני הדודים שלי, לומדים להכיר זה את זה, מתקרבים זה לזה. 

בני ובתי הלכו הרבה ביחד, הנכדים הלכו יחד והתעכבו לטפס על כל מיני דברים, לקפוץ ולרוץ בכל הזדמנות שהיתה פיסת דשא או גן שעשועים. 

זו באמת היתה חוויה מיוחדת, שכולם יצאו ממנה שמחים ונפעמים. 

עברנו ליד האוניברסיטה שבני למד בה לתואר הראשון, והגענו לכיכר של "המדע הנוצרי" - Christian Science המפוארת, שרק עכשיו הבנתי שנולדה כאן בניו אינגלנד. 

קיקה ושרי

תמונה קבוצתית של כולנו.
השמאלי ביותר מקדימה הוא בן דודי, הימנית ביותר מאחור היא בת דודי

התקדמנו לכיוון נהר הצ'ארס וטיילנו לאורכו כאשר מאחורינו העיר בוסטון ומולנו מעבר לנהר השתרעה קיימברידג', ונראו הבניינים של אוניברסיטת הארווארד. 

בני ובתי

          
   

בשלב הזה הבינו רוב בני המשפחה שהם חייבים להצטייד טוב יותר נגד הקור, ועצרו בדרך לקנות מעילים. 

המעיל החדש של T (כי השאיר את מעיל החורף המשובח שלו בבית השכור) וקיקה על הכתפיים

נשמותק עם שרי על הגב

נשמותק עם סביבוני וחכמוד עם שרי

חכמוד בנדנדת פעוטות ונשמותק דוחף

זה היה מדהים ומחמם לב לראות איך חכמוד נפתח והשתחרר והתחיל לשחק ולהשתולל כמו הילדים הקטנים יותר ושחרר את ה"פאסון" שהוא עוטה על עצמו מאז שנכנס לגיל ההתבגרות. 

בכלל, הטיול הזה גיבש מאד גם את האחים בינם לבין עצמם וגם את כל הבני הדודים אלה עם אלה.

חתני, בתי ובני 

נשמותק, בתי, חתני, שרי וחכמוד

קיקה ועלי השלכת

נשמותק, סביבוני, חתני עם שרי על הכתפיים וחכמוד

שרי

כשהרגשנו שמיצינו את העיר להיום וגם הלך והתקרב מועד המופע שכלתי הזמינה לנו, כולם נהיו רעבים והיה ברור שלא נחזיק מעמד עד זמן ארוחת הערב שהיא הזמינה לנו במסעדה - אז עצרנו בעיר לאכול פיצה לפני שנסענו למופע, וכולם כל כך התמלאו בפיצה, שנאלצנו לבטל את המסעדה....זה הפסיק להיות רלוונטי.

נכנסנו לרכבים ונסענו לגן החיות של בוסטון שם התקיים מופע האורות. 

אגב, ראיתי שעכשיו מעלים את מופע כזה בדיוק גם בארץ. 

אבל שם קראו לו BOSTON LIGHTS, פשוט הלכנו בתוך גן החיות מוקפים ב...דברים מרהיבים ביופיים. 

אני לא יודעת כמה זמן אמור לארוך המסלול המקורי, אבל אחרי כשעה וחצי כולנו התעייפנו מאד (וגם הרי התהלכנו ברגל כל היום), וחיפשנו דרך לחתוך ולחזור הביתה. זה לא היה פשוט וחלקנו הצליח (זה מזכיר לי "קיצורי דרך" באיקיאה שלא כל אחד מכיר) וחלקנו פחות, אבל בסוף כולם הגיעו הביתה מותשים ומרוצים. מאד מרוצים.