שעות לפני ניתוח הבקע השני של T

ברקע אני שומעת את המשפט בבג"ץ הדן בעתירה נגד פיטורי ראש השב"כ רונן בר. מסקרן אותי מה אני אחשוב או ארגיש על המציאות הזאת שאני מתארת כאן כשאקרא את הפוסט הזה בעוד כמה שנים. 

היום אחר הצהריים יתקיים ניתוח הבקע המפשעתי של T, ניתוח בקע שני תוך שלושה חודשים. הזוי. מקווה שיעבור בשלום ובטוב. 

אז מה היה לנו בימים האחרונים?

בששי בבוקר, בזמן ש-T כבר היה במטבח, עמל על ארוחת ששי, ואני עזרתי בשטיפות ועסקתי בקיפול כביסה וכדומה, קבלתי הודעה מחתני, ששרי ביקשה לבוא אלינו בששי בבוקר. היא התעוררה ככה בבוקר: מבקשת לבוא אלינו. התגובה האוטומטית שלו היתה שאי אפשר, ושהם יגיעו אלינו בערב לארוחה. אבל שרי לא ויתרה. ובלי שהיא תדע, הוא שאל אם אולי בכל זאת זה מסתדר לנו, בין הבישולים והסידורים. ודווקא שמחנו. לא היתה לנו הרבה עבודה, וממילא T נח הרבה בין פעילות לפעילות, כי כשהוא עומד אז כואב לו...וגם חטף עוד התקף כאב "מהסוג הישן" על הבוקר.... אז הסכמנו בשמחה. 

דקה אחרי כן קבלתי את ההודעה הבאה משרי בטלפון של חתני:

הודעה קולית משרי

המיסה אותנו הילדה הזאת. 

הוא הביא אותה לשעתיים בערך, בזמן שערך את סידוריו (בתי עובדת בקליניקה בימי ששי) ואולי אפילו הספיק ללכת לאימון, ואנחנו שיחקנו איתה ופינקנו אותה ונהנינו מהחיבוקים שלה ומהאהבה הטהורה המתוקה שהיא נותנת לנו בשפע בזמן האחרון. 

הוא אסף אותה ממש לפני ארוחת הצהריים, וכך גם נחנו בצהריים כמו שצריך לפני האירוח של הערב......ובקיצור זה היה מאד מוצלח. 

גם הארוחה בערב, אליה הבאתי גם את הורי, היתה טעימה ונעימה (סטייקים של TBONE ופירה ובטטות וסלט קיסר וסלט סלק עם בולגרית וסלט ביצים וסלט חצילים וחומוס ש-T הכין בעצמו ו.....בטח עוד דברים ששכחתי). 

כולם נהנו וראיתי שאפילו אבא שלי משתתף בערנות בשיחה ולא בער לו ללכת הביתה בשעה מוקדמת כמו תמיד. היה נהדר. 

הם נשארו עוד אחרי שחתני הקפיץ לבסוף את הורי הביתה, וכך היה לנו עוד זמן איכות עם כל אחד מהם. 

בשבת רבצנו רוב היום (אני יצאתי כמובן להליכת בוקר אבל T הפסיק עם כל הפעילות הגופנית שלו עד לאחרי הניתוח), צפינו בטלוויזיה וקראתי ועסקתי קצת במטלות הבית......ואז אחר הצהריים יצאנו לבית קפה להיפגש עם 'שותפנו' ו'שריתה', וזה תמיד עושה לי טוב המפגשים איתם. 'שותפנו' שוב התעקש שהוא יאסוף אותנו ביום של הניתוח ויישב איתי כל הערב...כמו בניתוח הקודם. לא מובן מאליו בכלל...

בראשון הייתי בפיסיותרפיה ובאמת שהיא מצוינת הפיסיותרפיסטית הזאת. לא האמנתי כשהתחלתי את הטיפולים עד כמה זה יעזור לי. אפשר לומר שחזרתי לעצמי כמעט לגמרי. בעצם לגמרי, מבחינת דלקת גיד אכילס, והיא עכשיו מטפלת יותר לעומק ברגל שמאל הקטנה והמסכנה שלי. מדהים. 

בזמן שהייתי אצלה היא קיבלה הודעה מגיסתי, שהיתה אמורה לטוס עם אחותה לחופשה קצרה בפראג, ביטלה את הטיסה כי אחותה אובחנה עם שלבקת חוגרת (וגם היא עצמה עם כאבים במפרק הירך וגם הראש שלה לא משהו....תמיד היא סובלת ממשהו). איזה מפח נפש! אם אני לא טועה גם בחגי תשרי היא היתה מתוכננת לטוס לחופשה עם אחותה וזה בוטל, לדעתי בגלל אמא שלהן. לא זוכרת בדיוק מה היה שם. מבאס. 

בשני, אחרי חידוש צבע במספרה, נפגשתי עם 'מחברת'. כמובן שהיא לא הצליחה לסיים לגמרי את היחסים בינה לבין החבר, והיא ממשיכה להתנדנד בין כן ולא. אני מאד מבינה כמה קשה להיות לגמרי לבד, ובמיוחד שיש לה גם יחסים קצת בעייתיים עם חלק מהילדים שלה - היא לא לגמרי שובעת נחת מהנכדים, לפחות משני הבנים הגדולים, וזה תמיד מעכיר את מצב רוחה אחרי המפגשים איתם. היא חושבת שזה גם קשור לעצם הגירושין, לפירוק של המסגרת של המשפחה כפי שהיתה....יכול להיות. ויכול להיות גם שבלי קשר היא והנכדים לא מצליחים למצוא את היחסים שהיא היתה רוצה איתם, אבל משום מה לא מצליחה להגשים. הכל מבאס, בכל מקרה. לפעמים זה יותר מוצלח ולפעמים פחות.....אבל בגדול אני רואה שהיא לא מצליחה לקיים מערכות יחסים עם הנכדים שלה כפי שאני מנהלת עם הנכדים שלי. וזה עצוב. אני בטוחה שזה קשור גם אליה, לאופי שלה, וגם לאופי של הילדים שלה ולאופן שבו הם מגדלים את הנכדים האלה......זה בטח מורכב. 

באמצע ארוחת צהריים שוב היה ל-T התקף כאב, כך שהתדירות שוב עולה בשבועיים האחרונים, התקפים בהפרש של בין 3-5 ימים זה מזה....נראה שה"ליריקה" לא ממש משפיעה. אז מה קורה שם? לא ברור. אחרי הניתוח נצטרך להמשיך לחפש כיוונים נוספים. 

בשני אחר הצהריים ביקרנו אצל בתי, וזה היה ממש נחמד. בתכל'ס היינו בעיקר עם בתי עצמה. הבנים לא היו רוב הזמן - חכמוד היה באימון MMA ונשמותק היה אצל חבר. אצל שרי היתה חברה, מתוקה מתוקה, אז ראינו אותן קצת אבל בעיקר הן שיחקו זו עם זו. והיה דווקא כיף לשבת ולדבר עם בתי, זמן איכות ביחד.

ממש לפני שיצאנו הביתה התקשר אלי חתני, שמשום מה חשב שאנחנו באסותא בניתוח, וחשב לקפוץ לשם לשבת איתי קצת. חמוד. הזכרתי לו שהניתוח היום, ושאתמול היינו בכלל אצלו בבית.......

הוא שאל אם אנחנו צריכים משהו. באמת חמוד. 

בבוסטון בני ומשפחתו עברו סופית לביתם החדש, ונראה שהם התארגנו מאד יפה. מחכים שיתפנו קצת כדי לדבר איתם ולראות איך הלילות הראשונים בבית החדש. 

אז היום הניתוח ונקווה שוב שיעבור בשלום, שהבקע יתוקן ושהוא יגמור כבר עם הסיפור הזה ויחזור לחייו ולשיגרה ולבריאות. על ההתקפים אני לא מדברת........אבל לפחות שיחזור לעצמו. לטיולים, לאימונים, לבילויים........לשיגרה. כן, גם להפגנות. 

שיהיה לנו בהצלחה. 

אולי סוף סוף אבחנה?

השבוע היו לנו ביישוב שתי אזעקות בהפרש של שתי דקות זו מזו. גם באפליקציה של פיקוד העורף וגם באזעקה של היישוב. זה עוד לא קרה. מוזר. למקלט/ממ"ד עם העוזרת. כשהיא סגרה את דלת הממ"ד היא נפלה אחורה, ומזל שגם אני תפסתי אותה וגם היו שם מאחוריה במקרה המון כריות (של ריהוט הגינה, שאנחנו שומרים במרתף כשלא משתמשים). הבנתי בדיוק איך אנשים נפצעים בעת אזעקה, בלי קשר לטילים עצמם. 

בדיוק באותו הזמן T ביקר אצל מומחה לבקעים, שלאחר שבדק אותו ואת תוצאות ה-MRI וה-CT משנים קודמות, קבע שהוא משוכנע, שהבקע בבטן העליונה של T - שנגרם בעקבות ניתוח הוויפל שהוא עבר לפני שלוש שנים - הוא הגורם להתקפי הכאב. יותר מכך, הוא חושש שהבקע וההתקפים מסכנים את T, כי הוא הסביר שבכל התקף כזה נוצרת בעצם חסימה קטנה, שעד כה בכל פעם משתחררת - אבל יום אחד אולי חלילה זה לא ישתחרר, וזה מסכן חיים. לכן המליץ על ניתוח, אבל לפני כן שלח אותו לבדיקת קולונוסקופיה. אז כרגע מחכים להפניה על ידי רופא גסטרואנטרולוג, ואז לביצוע ופענוח הקולונוסקופיה, ואז T יחזור למומחה הבקעים (אקרא לו 'ד"ר בקע"')

לא האמנתי ש-T יסכים בכלל לשמוע על ניתוח נוסף, אבל הוא גם מותש כבר מסבל ההתקפים האלה, גם כשמגיעים לעיתים רחוקות, וגם עכשיו הבין שהם אולי מהווים סכנת חיים ממשית. אז הוא להוט לעבור את זה. מתפללת שזה יעזור ושזה יעבור בשלום. 

אבא ממשיך להשתעל, וממשיך לקבל אנטיביוטיקה - לטיפול בדלקת הסימפונות שהרופא במחלקה איבחן. הצעתי שאם זה לא יעזור אולי יחליפו לו את סוג האנטיביוטיקה. מלבד העניין הזה, הוא מתחזק בכל יום וכבר לקחו לו את כיסא הגלגלים והוא מתנייד לגמרי עצמאית עם הליכון. 

הוא חזר להסמיך את הנוזלים, ליתר ביטחון. 

והוא חזר לעסוק בעניינים ביורקרטים ולהקשיב לפודקאסטים. הוא אפילו אמר שהוא רוצה כבר הביתה, וזה מבחינתנו הסימן הטוב ביותר לכך שהוא מרגיש טוב יותר, ושחזר לו מעט הביטחון. רק שייפטר מהברונכיט הזה, וכמובן ינצל על תום את הפיזיסיותרפיה המצויינת לה הוא זוכה שם.

אין חדש עם מיינקוני ועשיית צרכיו במטבח. בתחילת השבוע הוא אפילו הגדיל לעשות, ולמרות שארגז החול היה באמצע המטבח, הוא עשה את (כל!) צרכיו ממש לידו על הריצפה. הוא עשה זאת רק פעם אחת ומאז הוא עושה רק בארגז, אבל באמת שלא ברור לי מה קורה עם החתול הזה. מכל שאר הבחינות הוא לגמרי בסדר, ואפילו מתוק ומתפנק ויושב עלינו וגם בא לישון איתי כמה פעמים בלילות. 

עם כל ההתעסקות עם ההורים וקצת עזרה עם הנכדים לא התפניתי עדיין לדבר עם פסיכולוגית החתולים....ואני לא רואה שאגיע לזה גם השבוע. זה יצטרך לחכות. 

בהמלצת כל מיני פורומים של בעלי חתולים מיין קון, T הזמין לו אוכל טרי קפוא (בניגוד לשימורים שאנחנו קונים בדרך כלל), ואני הזמנתי לו סוג חדש של אוכל יבש - מיוחד למיין קון.

בינתיים החתול רחרח את שניהם, עשה תנועות של "חפירה" בריצפה ליד הצלחת, וסירב לאכול את שניהם. לצד האוכל היבש השארתי כמובן את האוכל היבש הרגיל - גם כדי שתהיה לו אלטרנטיבה וגם כדי להקל על מערכת העיכול העדינה שלו - ועד אתמול הוא אכל רק מהאוכל הישן. הבוקר ראיתי שהוא נשנש קצת מהחדש. נראה אם הוא יאהב, וגם נעקוב לוודא שזה לא עשה לו בלגנים במערכת העיכול העדינה שלו. 

את האוכל הקפוא הוא לא טעם בכלל. החתול פשוט חיכה לארוחה הבאה, בה הוא קיבל שימורים כרגיל. 

נראה שסתם קנינו. 

בששי בערב הזמנו את 'שושנה' ובעלה לארוחת ערב, לאחר שבתי הודיעה שהם מוזמנים לחמותה. 

שאלתי את T אם בא לו לנוח ששי אחד או שבא לו לארח בכל זאת. הוא הציע להזמין את שושנה ובעלה, לאחר שכבר היינו מוזמנים אליהם פעמיים (פעם בששי בערב ופעם בשבת בצהריים, לפני כמה שנים), והוא כבר הרגיש "חייב". שאלתי ובמקרה הם היו פנויים. 

כצפוי T התעלה על עצמו ובישל ארוחת מופת, פילה בורי ופירות ים טריים (גם מולים וגם חסילונים) ומנה ראשונה שהיתה מורכבת מפרוסת בטטה, סלמון מעושן, עלי ארגולה וגבינת שמנת. מעדן של ממש. הוא הכין את זה גם בשבוע שעבר כשהילדים היו, וחתני התענג במיוחד על העובדה שמצע הבטטה החליף פרוסת הלחם הקלוי שבדרך כלל מגיעה עם מנה כזאת. חתני הוריד את הגלוטן מהתפריט שלו אחרי שגילה שזה עושה לו בעיות (בעיקר עם כאבי שרירים וחולשה). 

הוא הכין גם בקר בתנור עם בטטות, לנו לכל השבוע ולאמא שלי. בנוסף יום קודם הוא הכין לנו ולה גם מוסאקה...בקיצור חגיגת אוכל. 

לקינוח הגשתי את עוגת התפוחים של סבתא שלי, התרומה שלי לארוחה. היה נחמד מאד. 

שושנה הביאה איתה תשורה נחמד - חבילה שכללה תמרים ממולאים באגוזים, חלווה, ושמן זית ("של הביוקר", כמו ש-T קרא לזה). מטורף המחיר של שמן זית לאחרונה. בשנה שעבר T מצא בפייסבוק מישהו שמוכר שמן זית טרי וטעים ישר מהמטע שלו (וגם זיתים מעולים) ממש בזול, והוא ו'שותפנו' הזמינו איזה 18 ליטר, ועד עכשיו אנחנו נהנים מזה.

אז הבוקר נקפיץ לאמא את האוכל וגם כמה דברים שהבאנו לה מהסופר (שהיא בעצמה ביקשה, לשמחתי הרבה - סוף סוף למדה לבקש) ואז נסע לבקר אצל אבא.

את שאר השבת מקווה להעביר במנוחה, קריאה, צפייה בסדרות...מרגישה די מותשת.

ולא רוצה לדבר על המצב. 

אוסטרליה - מלבורן - הימים האחרונים

בראשון בבוקר התעוררנו מוקדם ויצאנו להליכת בוקר לאורך הטיילת. 

לא ידענו אם וכמה ייצא לנו ללכת באותו היום, כי למרות השמיים הכחולים התחזית הזהירה מגשם, ולכן קודם כל עשינו V על שבעה ומשהו הקילומטרים שלנו על הבוקר. 

חזרנו לחדר והתקלחנו והכנו את ארוחת הבוקר (סוף סוף אכלנו סלט אמיתי כמו שאנחנו רגילים מהארץ), ותיאמנו עם החברים שלנו שבמקום שיאספו אותנו מהמלון, אנחנו נגיע אליהם באוּבֶּר. הם גרים בשכונת Caulfield הקרובה מאד לשכונת St. Kilda, היכן שמוקם המלון שלנו. שתי השכונות האלה התבררו כאזור מלא ביהודים, כאשר ברחובות מסוימים יש גם אוכלוסיה ממש חרדית. 

הגענו אליהם הביתה והתרשמנו מיופיו ומעבודות האמנות של החברה שלנו שתלויות על קירות ומפוזרות בפינות הבית. 

היא מציירת, היא בונה בובות גדולות מעיסות נייר (טכניקה שנקראת  paper mache או Papier-mâché) ובכלל היא מאד מאד יצירתית. 

הוא ניגן בפסנתר בצעירותו, ובשנים מאז שמכרו את המפעל שלהם ויצאו לגמלאות הוא חזר להתאמן והשמיע לנו כמה יצירות יפהפיות. 

לא התמהמהנו אצלם יתר על המידה, כי כאמור היה חשש לגשם, אז יצאנו מיד לטיול ברכס הדנדנונג DANDENONG.

טיילנו בין עצי האקליפטוס הגבוהים ועוד עצים מסוגים רבים, שמענו (אך לא הצלחנו לצלם) תוכים ועוד מינים רבים של ציפורים, טיפסנו אל מפלים, ביקרנו בעיירות חמודות וציוריות ואכלנו שם צהריים במסעדה שמגישה PIES מסוגים שונים. חשבתי אם לתרגם PIE לקיש או פשטידה אבל זה לא זה ולא זה. היה נחמד וטעים. 

במהלך כל הטיול הזה הגשם בא והלך לסירוגין ולא נתנו לו להפריע לנו. פשוט המשכנו כאילו לא קורה כלום. בתום הטיול חזרנו לבית של החברים וגם שם הם פתחו שולחן עם כל מיני מטעמים. 

דיברנו ודיברנו ובשלב כלשהי הגיעה חברה טובה שלהם, שעזרה לי בהתכתבות לפני כמה חודשים באיזה פרוייקט שלא כתבתי עליו בבלוג, ומאד רצינו להיפגש פנים אל פנים. היה ממש מרגש ונחמד לפגוש אותה ולשוחח איתה. היתה לכולנו הרגשה, שלו חיינו באותו מקום היינו יכולות להיות חברות טובות. 

כאשר הם החזירו אותנו למלון אחר הצהריים כבר היה ברור שאין לנו צורך בארוחת ערב ופשוט נשארנו בחדר ושוב הלכנו לישון מוקדם. 

למחרת בבוקר יצאנו להליכה דרך רחוב FITROY בכיוון ההפוך לחוף הים, אל פארק אלברט המהמם. 

היה ממש קר ו-T משום מה לא התלבש בהתאם וממש סבל. הוא תמיד מתלבש הרבה יותר קל ממני כאשר יוצאים להליכה/ריצה אבל זה היה מוגזם. לאחר מכן הוא לא יצא שוב ללא הפליס או המעיל (או שניהם). 

לאחר שחזרנו למלון, התקלחנו, הפשרנו את עצמותנו ואכלנו ארוחת בוקר שהכנו בעצמנו, וקבענו להיפגש עם בן דודי. 

הוא בא לאסוף אותנו מהמלון והתחנה הראשונה שלנו היה במוזיאון ה LUME, שהציג תערוכה חווייתית מדהימה של "קלוד מונה וחברים" - בקצרה האימפרסיוניסטים הכל כך אהובים עלינו. 

זו היתה חווייה מיוחדת במינה. כל התמונות וההסברים על ההיסטוריה של קלוד מונה ואחרים הוקרנו על המון קירות וברקע היתה מוזיקה קלאסית נהדרת ובמשך כשעה פשוט שקענו בתוך כל האמנות הזאת והיופי הזה. 

מייד בהתחלה נכנסנו לציור של מונה Water lily pond

ההכרה של האוסטרלים בהיסטוריה של האבוריג'ינים ובזכותם הראשונית על הארץ

אפילו לא חושבת שהסרטון מצליח להעביר את החוויה. 

משם נסענו לאוניברסיטה של מלבורן ולספרייה הנהדרת שלה. 

לאחר מכן המשכנו למתחם הקניות MELBOURNE CENTRAL , שכולל בתוכו מגדל מסוג SHOT TOWER, שמוגן על ידי כיפת זכוכית.

קראתי קצת על  SHOT TOWER - אבל לא באמת הבנתי עד הסוף איך ולמה הוא נועד ליצירה של קליעים על ידי זריקתם לתוך עופרת רותחת מגובה רב.....

בכל מקרה כל מתחם הקניות בנוי סביב הדבר הזה. 

קניות לא עשינו שם - דווקא רצינו לקראת סוף הטיול להביא משהו קטן לנכדים אבל לא מצאנו שום דבר מתאים. הדבר היחיד שכן קניתי היתה שרשרת "זהב" בעלת תליון של קנגורו קטן, בשביל שרי. היא מאד שמחה בשרשרת ובתי אחר כך הכריזה ששיחקתי אותה עם המתנה הזאת. 

בשלב הזה אשתו של בן דודי כבר הספיקה לאסוף את הילדים מהמכללה ומהתיכון, והגיעה איתם למרכז העיר, שם נפגשנו כולנו להליכה לאורך נהר ה -YARRA.

אגב, מי שלא מכיר לא יכול לזהות זאת בתמונות, אבל הנהר מלא מים באופן יוצא דופן, בגלל השטפונות שפקדו את אוסטרליה באותו הזמן. חלק מהגשרים ממש נוגעים במים. 

תוך כדי הליכה והנאה מקו הרקיע היפה של מלבורן, חיפשנו מסעדה לאכול בה ארוחת ערב, כי במקור הם רצו שנאכל במסעדה יפנית שהם מאד אוהבים ב-Federation Square בשם CHOCOLATE BUDHHA , אבל זה היה יום שני וכמו מסעדות רבות אחרות, הם היו סגורים. 

אז המשכנו לטייל לאורך הנהר ובינתיים ניסינו לשווא לעזור לבתו של בן דודי עם איזשהו משחק מקוון שהיא שיחקה בטלפון שלה. 

אני לא זוכרת איך קוראים למשחק הזה אבל מסתבר שמשחקים אותו בכל העולם. אנשים שותלים קופסא עם איזשהו חפץ במקומות ציבוריים שונים בעולם, כותבים רמזים באיזה אתר או אפליקציה, ואחרים מחפשים אותו ומדווחים שמצאו - אבל לא אמורים לקחת אותו משם, כדי לאפשר לאחרים למצוא גם. 

בדיוק שם ליד אחד הגשרים שחוצים את נהר היארה היה אמור להיות שתול חפץ שכזה, שכמה כבר דיווחו על מציאותו, וכולנו התגייסנו לחפש ולמצוא אותו. 

למורת רוחה של הילדה לא מצאנו כלום, ולמרות שהמשחק כולו אמור להיות מושתת על אמון בין כל המשתתפים, אנחנו חושדים שבכל זאת מישהו "הרים" את החפץ משם ובעצם קלקל את כל הסיפור. זה די צברח אותה כמובן ובעיקר היא חששה שאנחנו מתעסקים כולנו במשהו שבכלל לא מעניין אותנו, רק למענה. מתוקה כזאת. 

בסוף אשתו של בן דודי בחרה מסעדה אחרת שנראתה לה טוב, ושאפשר היה לשבת בחוץ עם נוף לנהר ולקו הרקיע של העיר, אבל מוגנים מהרוח ומהקור שהמשיך לשרור. 

רק לאחר שהתיישבנו הבנו שזו מסעדת דגים ממש (אבל ממש!) יקרה, וראינו שבן דודי ובני משפחתו מתלבטים אם לקום וללכת. במיוחד הילדים היו לחוצים מרמת המחירים, וזה די נגע ללבי. נדמה לי גם, שבמקור הם דיברו ביניהם שאחרי שאנחנו הזמנו אותם לבראנץ' בשבת, הפעם הם יהיו אלה שיזמינו אותנו. אבל המחירים במסעדה הזאת די הרתיעו אותם. 

ואז ראיתי, ש-T אומר לבן דודי בשקט שזה בסדר, אם כבר התיישבנו אז אפשר להישאר, ובסופו של דבר כך עשינו. 

בכל מקרה כל אחד מאיתנו הזמין רק מנה אחת (אנחנו ממילא הרי לא אכלנים גדולים) וכשהגיע החשבון ובן דודי רצה לפחות לכסות את הארוחה של המשפחה שלו, שוב T לא נתן לו והם התפשרו והתחלקו בחשבון חצי חצי. 

לומר שהאוכל היה שווה את המחיר? לא ממש. ואני אפילו לא זוכרת איך קראו למסעדה הזאת. אבל העיקר היה זמן האיכות ששוב בילינו עם בן דודי ומשפחתו המתוקה, והשעות האלה היו שוות הכל. 

בסוף הערב נפרדנו מכולם, פרט לבן דודי, אותו תכננו לפגוש גם ביומנו האחרון בעיר. 

שבנו למלון עייפים אך מרוצים מאד. 

אם היו לנו תהיות כלשהן לגבי הקומפולסיביות של בן דודי, התברר שעלו בנו לא פחות תהיות לגבי חוסר ההחלטיות של החברים שלנו. הם פשוט לא הצליחו להחליט לגבי שום דבר, ובכל שלב בסוף הבנו שאנחנו צריכים לקבוע את התכניות, אחרת שום דבר לא יצא לפועל. 

התכנית במקור היתה שהם יגיעו אלינו ביומנו האחרון במלבורן ונצא כולנו להליכת הבוקר ביחד, ולאחר מכן נשב לאכול ארוחת בוקר איפה שהוא. 

מזג האוויר היה קר והפכפך - כרגיל - וכרגיל הגשם איים לרדת, והחברים כל שנייה שינו את דעתם לגבי מועד ההליכה, מקום ההליכה, מועד ארוחת הבוקר וגם מקום ארוחת הבוקר (בבית קפה, אצלם.....זה כל הזמן השתנה וכל הזמן קבלנו מהם הודעות סותרות בוואטסאפ).

 

ברגע שהבנו שזה המצב, הודענו להם שגשם או לא גשם, אנחנו יוצאים כרגע להליכה לאורך הטיילת, ונגיע אליהם אחרי המקלחת באופן עצמאי לארוחת הבוקר. משם נצא לאן שהם רוצים. 

לאחר ההליכה והמקלחת הודיעו לנו החברים שאנחנו מוזמנים באמת לארוחת בוקר ביתית אצלם, אז הגענו אליהם עם אוּבֶּר ונהנינו מארוחת בוקר טעימה ומפנקת. 

אחרי כן יצאנו איתם, תחילה אל BRIGHTON BEACH, שם היה חשוב להם מאד להראות לנו את ה-Bathing Boxes האלה, שמסתבר ששווים הון כסף ושייכים לאנשים מאד עשירים, שעושים בהם שימוש בכל פעם שהם מגיעים לחוף. 

בחלקם יש ציוד לחוף או לגלישה ובחלקם סידרו ממש פינות ישיבה. 

BRIGHTON BEACH BATHING BOXES    

בינתיים הודיע לנו בן דודי, שהוא יושב ועובד על המחשב הנייד שלו בבית קפה שנמצא ב-Yarra Bend Park ושיש שם מסלולי הליכה יפים וגם סיכוי לצפות ב"שועלים המעופפים", הלא הם עטלפי פירות המבקרים תכופות במלבורן ואף לעיתים קובעים בה את משכנם באורח קבע. 

אז אחרי Brighton Beach נסענו עם החברים לפגוש אותו ויצאנו כולנו יחד לטייל בסביבה. 

STUDLEY PARK / YARRA BEND PARK

סוף סוף T הצליח לצלם את אחד התוכים הרבים שהתעופפו סביבנו

מה שיפה הוא שזה פארק פראי וטבעי וגדול ויפהפה ממש באמצע מלבורן. יש ליד זה גם מגרשי גולף כמובן - גם האוסטרלים וגם הניו זילנדים משחקים הרבה גולף ובמשך כל השבוע. החיים הטובים. 

האתר בו היינו אמורים למצוא את ה"שועלים המעופפים" - עטלפים בשם Flying Foxes

כמובן שכאשר הגענו לאזור בו היו אמורים להיות העטלפים האלה, לא היה אפילו אחד בסביבה. 

אחרי שטיילנו די הרבה, נפרדנו מבן דודי בפעם האחרונה (לא לפני שהוא החזיר ל-T את כובע המצחייה שאסף מהמסעדה) והחברים החזירו אותנו למלון, שם נפרדנו גם מהם. 

הטיול המדהים שלנו לניו זילנד ומלבורן עמד להסתיים. 

בערב טיילנו לנו רגלית לאורך רחוב Acland החביב ונכנסנו למסעדת Cicciolina  הנעימה לארוחת הערב האחרונה שלנו במלבורן. 

לשדה התעופה הזמנו שוב אוּבֶּר (אפשר לתאם מועד איסוף מראש) לשלוש לפנות בוקר כדי להיות בשדה התעופה בזמן לטיסה, אבל ברגע שירדנו ללובי קיבלנו הודעה מהאפליקציה שאין נהג זמין ושהאפליקציה מחפשת לנו נהג חדש. בשעה זו של הלילה לא הסתובבו באזור מונית, הקבלה של המלון היתה סגורה (למרות שבאתר שלהם כתוב שהיא פעילה 24/7 בפועל הם היו נוכחים מעט מאד שעות ביממה) ולרגע הרגשתי פאניקה קטנה. אבל תוך דקה כבר קיבלתי הודעה באפליקציה שנמצא נהג והוא בדרך אלינו, וכך הגענו בשלום ובזמן לשדה התעופה. 

הטיסה היתה נוחה אבל ארוכה מאד (יותר ארוכה בחזור מאשר בהלוך, כמובן, מטבע הדברים כאשר טסים מערבה זה לוקח יותר זמן), ובעיקר ל-T היה הפעם יותר קשה. ארבע עשרה שעות טיסה עד לדובאי, ועוד שלוש וחצי שעות עד הבית....

אני ישנתי וצפיתי בעוד עונה שלמה של "יורשים" לסירוגין. 

האוכל היה הרבה פחות טוב ממה שציפינו מחברת Emirates, וגם ישב לנו לא כל כך טוב בבטן אחר כך. רשמתי לעצמי הערה פשוט לא לאכול יותר אף פעם במטוסים. מקסימום להביא לעצמי אוכל מהבית. 

הגענו עייפים ומרוצים מאד מכל הטיול הזה, גם מטיולי הטבע הנהדרים וגם מהמפגשים החברתיים והמשפחתיים - שאולי עוד ארחיב בהמשך קצת גם על בן דודי ומשפחתו וגם על החברים. אבל סוף סוף השלמתי את התיעוד שלי על החופשה הזאת, ואפשר לחזור לעדכונים השוטפים הרגילים....

חלף עוד שבוע

קשה להאמין שחלף כבר עוד שבוע. 

שוב יום ששי, והערב בתי ומשפחתה יצטרפו אלי ואל T ואל הורי לארוחה. 

האמת שאחי וגיסתי ואחיינית1 חזרו מארה"ב בתחילת השבוע (לאחר שטיילו בניו אינגלנד וניו יורק וגם הספיקו להיפגש מעט עם בני, כלתי וקיקה - סביבוני היה בגן), ושקלתי להזמין גם אותם - אבל גם לא הייתי בטוח איך T ירגיש עם הגב, וגם לא ראינו מעל לשבוע את הנכדים והעדפתי להקדיש להם את מלוא תשומת הלב. 

כמו שצפינו, הגב של T השתחרר די מהר מרגע שהתחיל לקחת את ה-BETAREN שעדיין היה לי במלאי. שלושה כדורים הספיקו והוא חזר לשיגרת יומו. ביום השלישי אפילו יצא איתי להליכת הערב, ולשם שינוי הלכנו באותו הקצב - לשמחתי, מצד אחד, כי לא הייתי צריכה לרדוף אחריו, ולצערי מצד שני כי עדיין הלך לאט יותר ובזהירות בגלל הגב. למחרת הוא כבר חזר לחדר כושר ויום אחרי כן גם חזר לרוץ. 

עכשיו הוא מדווח שהכאב חלף כלא היה. 

אז בתי והמשפחה יגיעו הערב לארוחה, שאחריה הגדולים יישארו לישון ומחר  אולי ניקח אותם לבריכה ב'אחוזה' - שסוף סוף חזרה לקבל נינים ונכדים אחרי תקופת הקורונה - בתקווה שגם בתי ושרי תצטרפנה אלינו כשתתעוררנה. 

מתוכנן גם יום כיף לנינים ולנכדים ב'אחוזה' בשבוע שאחרי כן, עם הפעלות ובריכה וארוחת בוקר וצהריים, וביקשנו מאבא שלי לרשום את כולם. מקווה שיהיה כיף באמת. באותו השבוע קבעתי עם בתי עוד "יום נכדים" כדי שהיא תוכל לעבוד בקליניקה, והרי שרי תהיה כבר בחופשה מהגן. 

אז השבוע T נסע לראש העין לבדיקת אולטרסאונד של עורקי הצוואר (הקרוטיד), ובאבחון נכתב שנצפתה היצרות של פחות מ-50% בצד אחד, ואם הבנתי נכון לא היתה הפרעה בזרימת הדם - אבל כן כתוב שמומלץ להמשיך מעקב אצל כירורג כלי דם וכן לבצע CT של עורקי הצוואר. ביני לבין עצמי אני מקווה שרופאהחדשה תפנה אותו דווקא ל-MRI ולא CT. אבל נדבר איתה ונראה. ועוד ביני לבין עצמי, יש לי הרגשה שתחושת הסחרחורת והעילפון שהוא מקבל כאשר הוא מרים את ראשו למעלה בזווית חדה נובעת דווקא מעמוד השדרה הצווארי ולא מעורקי הצוואר.....אבל מה אני מבינה, הדיוטית שכמותי? טוב שבודקים בכל מקרה את עורקי הצוואר, שחלילה לא יווצר מצב שיגרום לשבץ מוחי....

מאסותא טרם קבלנו את הפענוח של ה-CT. ביום ראשון יחלפו להם עשרת ימי העבודה שהם הבטיחו.....בדרך כלל הם בזמן או מקדימים. אבל נראה. 

חשבנו שניפגש עם שותפנו ושריתה באיזה ערב השבוע אבל בסוף זה לא יצא, במקום זה הוזמנו אל ביוכימיה והמהנדס.  שמחנו להתראות והם הכינו ארוחת ערב נחמדה לכבודנו, אבל האמת היא שערב שלם עם 'המהנדס' לאחרונה זה דבר די מעיק. הוא נרגן מאד, כל הזמן מתלונן ומקטר וכל דבר מעצבן אותו - לא נעים להיות במחיצתו. 

אנחנו ממשיכים להיפגש מדי פעם כי אנחנו אוהבים אותם ואנחנו חברים טובים כבר הרבה מאד שנים (בנותנו בנות הארבעים היו ביחד מאז המעון) - אבל אנחנו מקטינים את המינונים. 

באופן מפתיע ולא אופייני T הסכים שארכוש כרטיסים למחזמר "כנר על הגג" - בדרך כלל הוא לא אוהב מחזות זמר וממילא שנינו ראיתי את ההצגה הזאת (ואת הסרט) בגרסאות כאלה ואחרות כבר כמה פעמים - ובכל זאת בא לי, ואני אוהבת את דטנר ואת סנדרה שדה. נראה לי שיהיה נחמד. ההצגה מתקיימת בשבוע של יום הנישואים ה-43 שלנו, כך שזה תירוץ טוב לצאת לבלות קצת בעיר הגדולה. 

אני מושכת את הסוף של הספר "שבעת בעליה של אוולין הוגו" למרות שיש לי ספרים טובים אחרים שכבר "מחכים" לי. זו לא ספרות מופת אבל אני נהנית לקרוא. 

סיימתי (בחדר כושר, בהמשכים) לצפות בסידרה "ריקוד האש" המצויינת. בין הסדרות שאני "מחסלת" כשאני על האליפטיקל בחדר הכושר לבין כל הפודקסטים שאני שומעת כאשר אני הולכת/רצה בחוץ - אני מרגישה שיש לי הספק לא רע. אני גם נהנית מהתכנים וזה גם מסיח את דעתי ומעביר את הזמן כך שאני לא שמה לב למאמץ ולקושי וכך מגשימה גם את מטרת הפעילות הגופנית שלי כמו שאני רוצה. אז כן, בקטע הזה אני די מרוצה מעצמי. 

אז אולי ניפגש עם שותפנו ושריתה במוצאי שבת, וכנראה אפגש עם מחברת בראשון בבוקר. עדיין לא קבעתי מועד חדש עם קלי ושני. אני זוכרת ששני טסה לחו"ל כך שנדבר שוב כאשר היא תחזור, ואני עוד צריכה להתעדכן עם קלי מה שלום בעלה ואיך עוברת/עברה עליו הקורונה, והאם היא נדבקה בסוף או לא............

מהדרכונים שחידשנו טרם שמענו דבר אבל מראש אמרו שזה ייקח ששה שבועות....אז יש עוד זמן. את תעודת הזהות החדשה (הביומטרית) שלי קיבלתי והפעלתי, אז עוד משימה שבכלל לא תכננתי כבר בוצעה. 

מקווה לסופ"ש נעים ושקט - וכמו שעדה כתבה, שמחה שמבצע עלות השחר היה קצר והסתיים כפי שהסתיים. דווקא מכל הפוליטיקה של השבוע אני כל כך נגעלת שכרגיל לא אזכיר דבר....ונראה מה יהיה. 

שבת שלום. 

בלוגולדת ועוד עדכונים 🎈

 היום יש לי בלוגולדת - היום לפני עשר שנים התחלתי לכתוב בבלוג. 

זה היה אמנם בישראבלוג, אבל זה לא באמת משנה באיזו פלטפורמה אכתוב - הבלוג הוא אותו בלוג ואני אותה אני.

וגם זה לא מדוייק, כי גם אני וגם הבלוג עברנו שינויים והתפתחויות לאורך השנים. 

וכיף לי מדי פעם לקרוא אחורה ולהיזכר מה קרה לי ומה הרגשתי בתקופות שונות במהלך עשר השנים האלה. והרבה פעמים אני מוצאת את עצמי רוצה לחפש משהו שקרה בתקופה שלפני שהתחלתי לתעד את חיי בבלוג ואז נזכרת שאין תיעוד. ואז אני מעריכה עוד יותר את התקופה הזו של עשר השנים האחרונות, בה - לעיתים יותר תכופות ולעיתים פחות תכופות - דאגתי לכתוב לעצמי ולעבד עם עצמי את מה שעובר עלי. 

ובכל פעם מחדש אני משתאה ומלאת תודה על כך שיש אנשים שקוראים כאן ויש כאלה שמגיבים כאן, וחלקם כבר נחשבים אצלי בלב לחברים של ממש - למרות שהמדיום הוא וירטואלי ואני ורוב הקוראים אנונימיים ואין קשר ב"חיים האמיתיים" בינינו.

עם הזמן הבנתי שהחיים בבלוגיה לא פחות אמיתיים, הם פשוט אחרים. יוצאת כאן אמפי אמיתית לגמרי, הרבה פעמים הרבה יותר גלויה וחשופה מאשר האמפי שמסתובבת בעולם האמיתי ומוצאת את עצמה מגלה הרבה פחות מעצמה. מהמחשבות הפנימיות, מהרגשות. יש הרבה יותר שיקולים כאשר אני מתנהלת מול האנשים שבחיי. ולמרות שעשיתי הרבה עבודה עם עצמי ואני היום הרבה הרבה (הרבה!) יותר אני ויותר גלויה ואותנטית במערכות היחסים השונות שלי - כבת זוג, כאמא, כחברה....עדיין כאן בבלוג יותר קל לי להיות לגמרי כנה ופחות מתחשבת. וכאן בבלוג אני מצליחה להביע את עצמי ולעבד דברים שעוברים עלי כאשר הם עדיין טריים ולא תמיד "אפויים" עד הסוף. ועל כך אני מברכת. 

בחמישי בערב בתי הגיעה עם כל הנכדים והכנו ארוחת ערב מאולתרת של פסטה בולונייז (להם) וחביתה וסלט (לנו), והנכדים הגדולים נשארו לישון.

בבוקר לקחנו אותם שוב לבריכה ושוב נהנינו כולנו מאד. 

אחרי ארוחת צהריים נהדרת של שניצל בקר (שנשמותק מאד אוהב ושניהם מאד נהנו ממנו) ואורז, אנחנו עלינו לסייסטה והם צפו בטלוויזיה עד שבתי הגיעה לקחת אותם. 

בערב עשינו כאן ארוחה למשפחתו של 'שותפנו' (פחות הבת, שנשארה בבאר שבע) והורי, וזה היה מאד נחמד.

בשבת נסענו לאסותא אשדוד לבדיקת ה-CT של T. אני יכולה רק להלל ולשבח גם את אסותא אשדוד (ואסותא בכלל) וגם את העובדה שיש אופציה לבדיקה בשבת. הנסיעה מהיישוב שלי בשרון על כביש ארבע ישירות לאסותא (שנמצא ממש בכניסה לאשדוד ואין צורך להתברבר בתוך העיר) ארכה ארבעים דקות. 

לא היתה בעיית חניה, וכאשר הקדמנו בחצי שעה גם סיימנו מוקדם יותר. הכל עבר חלק ובקלות. 

T כתב לפרופסור שאמר שישמח לקבל את הדיסק של ה-CT וכמובן גם ישמח לקבל את הפענוח לכשיהיה מוכן. אני כמובן בחרדות אבל אין לי מה לעשות איתן. ההיפריקום עוזר למתן אותן, ואני נושמת וממשיכה בחיי כרגיל עד כמה שאפשר. 

והספקנו לחזור הביתה לארוחת צהריים וסייסטה ואז נסענו אל בתי אחר הצהריים לקפה כמו שסיכמנו.

כשהגענו אל בתי, בלי קשר למה שסיכמנו, חתני החליט שהוא חייב ללכת לאימון, אז הספקנו לראות אותו במשך כעשר דקות בלבד. אני לא יודעת מתי הוא חשב שנגיע אליהם - אם התור ל-CT היה ברבע לאחת - ובכל זאת אנחנו אנשים מבוגרים ובכל זאת T היה אחרי CT והחומר המגעיל שנתנו לו לשתות עשה לו בלגנים בבטן. אבל חתני הופתע כשהגענו בשש. מוזר. 

היה מאד נחמד לפטפט עם הנכדים, לשחק עם שרי ולשוחח עם בתי, ויצאנו הביתה בסביבות שמונה.

בדרך שוחחנו עם בני, שסיפר לנו על הפגישה שהיתה לו עם סביבוני אצל קלינאית תקשורת מצוינת - זו היתה פגישה אבחון, שבה היא שאלה המון שאלות מאד רלוונטיות (שאת חלק לא שאלו אותו מעולם קודם לכן) לגבי מה סביבוני מבין ואיך הוא מבטא את המילים שהוא כן אומר. בני סיפר גם שסביבוני הרבה יותר שיתף איתה פעולה בדברים שהיא ביקשה ממנו לעשות ושאלה אותו מאשר אי פעם באבחונים מסוג זה.

הוא הבין, מה שכבר ידענו, שהכי חשוב זה האדם עצמו - עד כמה הוא מיומן במקצוע שלו ואיזו גישה יש לו לילדים מסוג זה ולילדים בכלל - וזה מה שמוציא מהילד את המקסימום. 

הקלינאית נתנה לסביבוני טאבלט מיוחד שבעזרתו הוא יכול לתת לאנשים סביבו להבין מה הוא רוצה לומר. בעזרתו הוא גם מתרגל לומר את הדברים שהטאבלט אומר. יש דברים מתוכנתים מראש (כמו "אני" "רוצה" "לאכול" "מרק" - כל מילה בנפרד שאפשר ללחוץ כדי לחבר משפט) ויש אפשרות לתכנת דברים שקשורים ספציפית לחיים של סביבוני ולדברים שהוא עושה. בכל פעם שבני נתקל במשהו נוסף שהוא רוצה לעזור לסביבוני לבטא, הוא מתכנת את זה בטאבלט, זה מאד שימושי וסביבוני - שמאד אוהב מסכים ועובד גם ככה בצורה אינטראקטיבית מולם - אפילו כשהוא צופה בטלוויזיה - ממש אוהב את הטאבלט ומשתף איתו פעולה. הוא חוזר אחר המילים שנאמרות, לומד אותן ומשנן אותן - בשבילו זה כיף.

אחד הדברים העיקריים שמשמשים את בני וכלתי בטאבלט הזה זו היכולת להבין בצורה ברורה יותר את תשובותיו של סביבוני כאשר הם שואלים אותו משהו. 

עוד אמרה קלינאית התקשורת שנראה שהבעייה של סביבוני בדיבור היא במקורה נאורולוגית - כלומר הוא יודע איזו מילה הוא רוצה לומר אבל כאשר הוא רוצה לבטא אותה אין לו גישה מספיק טובה לצלילים, להברות ולעיצורים ולחיבור ביניהם. לכן גם בכל פעם שהוא מנסה לומר מילה שהוא מכיר, היא יוצאת קצת שונה. זה לא כמו שילדים משבשים עיצור או הברה באופן קבוע - ילדים שאומרים 'ת' במקום 'ש' או 'ל' במקום 'ר'. אצלו זה בכל פעם יוצא קצת אחרת. 

את האבחון המלא הם יקבלו בהמשך, ואז כמובן הבעייה העיקרית היא לקבל תור קבוע לטיפול. במכון הספציפי הזה אין כרגע אפילו רשימת המתנה מרוב העומס והמחסור בעובדים. המזל הגדול הוא שסביבוני מתחיל בספטמבר גן ייעודי לאוטיסטים, ובמסגרת הגן הוא יקבל קלינאית תקשורת באופן קבוע. אז את האבחון ואת המלצות הטיפול ניתן יהיה להעביר לגן והם יוכלו ליישם אותו בצורה הטובה ביותר. מזל גדול. 

השבוע הזה מסתמן כרגוע יותר משבועות קודמים ואני מקווה להספיק להתקדם עם האלבום הראשון של קיקה (רק התחלתי בארגון ובחירת התמונות, בלי עין הרע כלתי ובני מספקים שפע של תמונות). 

יש גם את המטלות הרגילות - כביסה וגיהוץ. ואולי אצור קשר עם וטרינר מקומי כדי לגזוז למיינקוני ציפורניים כי אני לא מצליחה לאחרונה לעשות את זה. הוא פשוט לא מאפשר לי. והן שוב ארוכות ומתעקלות כמו אנקולים חדים.....

א פרו פו מיינקוני - הוא ממש מתוק וחמוד ולמרות הציפורניים אנחנו נהנים ממנו מאד. הוא בא לשבת להתפנק עלינו לא מעט כשאנחנו בסלון וגם מגיע לשכב איתנו במיטה בערב ולפעמים באמצע הלילה - כמו פעם - וזה כיף גדול. 

הוא גדל כל הזמן ולדעתי גם נראה יותר ויותר יפה. ל' עדיין לא סובלת אותו אבל נראה שהם הגיעו לאיזה שהוא סטאטוס קוו של דו קיום. 

אז שבוע טוב ורגוע ושקט ובריאות לנו ולכולם

עדכונים שוטפים

 בששי בערב עשינו ארוחה למשפחה "המצומצמת" - בתי עם משפחתה והורי - והזמנו גם את בנם של שריתה ושותפנו, שהיה לבד בבית. הם מטיילים להם בצפון יוון - קצת ים והרבה טרקים בהרים, למרות שחלק מהימים פשוט חם שם מדי, בגלל גל החום הנוראי שעובר על אירופה - ואחותו חזרה לבאר שבע, שם היא גרה ועובדת ולומדת רפואה (נדמה לי שיש לה איזה קורס קיץ עכשיו). 

הבחור (בן 17) היה עם חברים בבולגריה עד יום חמישי ושמח לקבל את הזמנתנו, אבל כמה שעות לפני הארוחה הודיע שהוא לא מרגיש טוב וחושש להדביק (בעיקר את הורי). 

T בישל בכוונה כמויות גדולות יותר, כי הבחור ידוע בתיאבונו הבלתי נדלה, אז פשוט הודענו לו שנקפיץ לו שאריות באיזה שהוא שלב. הוא ממש שמח. בסוף הוא היה בסביבה כאן והגיע בעצמו לקחת כמה קופסאות הביתה. 

בששי בבוקר הברזתי ל-T (בעידודו המלא) ובמקום להיות איתו במטבח נסעתי למפגש חברות במסעדת מנטה ריי בתל אביב. 

מדובר בחברות מהעבודה לשעבר - גם העבודה היא לשעבר וגם חלק מן החברות כבר לא עובדות שם, כמוני. 

כל אחת מאיתנו גרה באזור אחר, וכאשר קבענו את המפגש ונשאלה השאלה בקבוצת הוואטסאפ היכן להיפגש, קפצה 'מאשה' (שגרה ביישוב צפונית אלי באזור השרון) ואמרה "מנטה ריי". האינסטינקט הראשוני שלי היה WTF?? בשביל מה להיכנס לתל אביב עכשיו? בשביל מה את הסיוט הזה? ולא הגבתי. חיכיתי לתגובתן של שאר הבנות. 'החתולה' גרה בגבעתיים ו'המלכה' גרה במודיעין, בכלל, ולא הייתי בטוחה אם גם להן נשמע לא הגיוני להיכנס עכשיו - עם כל הבלגן - לתל אביב. 

אבל הן הסכימו מייד ומאשה הצליחה להשיג לנו שולחן לרבע לעשר בבוקר. האמת - אני אוהבת את מנטה ריי. האוכל טעים ומה רע לאכול במזגן מול הנוף של הים? אבל מה תל אביב עכשיו? 

משלא עניתי מייד מאשה שאלה "אמפי???" אז עניתי "שונאת לנסוע לתל אביב". החתולה והמלכה מייד כתבו שאין בעייה ומבחינתן אפשר להיפגש בהרצליה או רמת השרון....אבל האמת היא שאני כבר לא באמת מכירה מסעדות טובות, בתי קפה מוצלחים - ובימי ששי הכל עמוס וחלקם לא מקבלים הזמנות. לא בא לי להתחיל להתעסק עם זה, אז במקום זאת כתבתי למאשה "תאספי אותי בדרך?" כי כאמור, היא גרה באזור השרון צפונית אלי, ואני בפירוש בדרך שלה לתל אביב.

מאשה מייד ענתה "לא, אני ישנה בתל אביב באותו הלילה וארצה לחזור איתך 🙃". נו, מה? עכשיו הכל מובן. ועוד היא הוסיפה וכתבה לחתולה "אשמח שתאספי אותי לשם, אני ישנה בחמישי בביצרון."

וואו, כל כך אופייני למאשה, לארגן את כל המפגש הזה סביב התכניות הפרטיות שלה. ממש צחקתי בקול. 

בכלל, יש לה דרך "לתפוס את כל המקום" כאשר היא נמצאת. רוב הזמן היא מדברת, אסוציאטיבית לגמרי, בקושי לוקחת אוויר בין לבין. מאז שעזבתי את העבודה (ובהמשך גם היא עזבה) בקושי שמעתי ממנה (פרט למפגשים כאלה עם שאר הבנות) אלא אם היתה צריכה ממני משהו. בדרך כלל - תרגומים לאנגלית של כל מיני דברים. בבת אחת קלטתי שממש לא בא לי לשהות בחברתה....אבל ממש ממש בא לי להיפגש שוב עם החתולה ומזמן מזמן לא ראיתי את המלכה, אז לא התווכחתי.

ובסוף היא בכלל לא ישנה בתל אביב. כמובן שהיא לא אספה אותי בדרך, היא ביקשה שאפגוש אותה בצומת כי "אולי יצטרכו את האוטו שלה". נו, מילא. מה אכפת לי? כל הדרך לשם ובחזרה היא לא הפסיקה לדבר - את הרוב לא קלטתי בכלל. הנהנתי והעברתי את הזמן. 

בכל מקרה זה היה שווה את המפגש עם החתולה והמלכה, את האוכל הטעים והשירות המעולה (!) ואת הנוף לים אבל מתוך המסעדה הממוזגת. 

למרות שנטשתי את T במטבח למשך כל הבוקר, בכל זאת השתתפתי בשטיפות הכלים ועריכת השולחן, וכמובן בהגשה ובפינוי שאחרי. כולם הגיעו מוקדם והספקתי לשחק עם שרי לפני הארוחה ולהפעיל אותה (בעיקר כמלצרית) בשלב הקינוח - כך שגם תיפקדתי כמארחת וגם הצלחתי להיות סבתא פעילה ונוכחת. שרי גם היתה במצב רוח טוב ורגוע רוב הזמן - וכשלא, נתתי להוריה להתמודד עם זה בהצלחה - אז זה כמובן עזר. 

למשל כאשר היא רצתה לקטוף ליצ'י מהעץ ולא הסכמתי לתת לה את המזמרה ביד. גם בתי וגם חתני הסבירו לה שזה לא לילדים וזה מסוכן, והיא התעקשה אבל זה לא עזר לה. ואז היא דרשה שחתני יבוא איתה לקטוף עכשיו כאשר היינו באמצע הארוחה. וגם אז זה לא עזר לה. בין הארוחה לבין הקינוח הם יצאו ביחד והיא חזרה מאושרת עם שקית מלאה ליצ'י, וזה היה השלב שבו היא התחילה "למלצר" ולהגיש ליצ'י (לאחר שאבא שלה קילף אותם) לכל הדורש. אחר כך היא עשתה זאת גם עם ענבים. 

לאחר שכולם הלכו והנכדים הגדולים נשארו לישון שיחקנו "החבילה הגיעה" - הפסקנו באמצע כדי ללכת לישון, ולמחרת בבוקר המשכנו אבל שוב הפסקנו באמצע כי שרי וחתני הגיעו לאסוף אותם. 

T ואני יצאנו לצפת בשבת אחרי הצהריים, כי על הבוקר היה לנו שם תור לחידוש הדרכונים במשרד הפנים. נראה לי שסיפרתי כבר איך גילינו שהדרכונים שלנו עומדים לפוג במרץ 2023 ואנחנו מתכננים חופשה בניו זילנד בנובמבר הקרוב (והחצופים בכנסת קבעו את הבחירות באחד בנובמבר כך שלא נוכל להצביע!!) ויש צורך בתוקף של יותר מחצי שנה כדי לקבל ויזה...!

כשבאנו לקבוע תור במשרד הפנים כאן באזור לא הצלחנו לקבל תור לפני ספטמבר - ולוקח לדרכונים ששה שבועות (מינימום?) להגיע, ורק אז להגיש בקשה לויזה - שלא לדבר על זה שיש לנו טיסה לבני לארה"ב באמצע ספטמבר....מסובך. צרות של עשירים, כמו שאומרים. 

בקיצור התחלנו לחפש משרד פנים חלופי עם זמינות גבוהה יותר וכך הגענו לצפת. בגלל שהתור היה על הבוקר התעקשתי לבוא ערב קודם ולישון בסביבה - ואחרי שפסלנו אינספור צימרים ומלונות (חלקם ממש עלובים) שברוב חוצפתם דרשו יותר מאלפיים ש"ח ללילה (וחלקם בכלל דרשו שהייה של שני לילות) - מצאנו מלונית קטנה (20 חדרים) וחמודה (ופשוטה) בצפת עצמה שהשכירה לנו חדר ממש סבבה ב-666 ש"ח ללילה כולל ארוחת בוקר לא רעה בכלל. 

ירדנו לצפת העתיקה לטייל קצת - הכל היה סגור כי שבת אבל הסימטאות היו יפות וגם הנוף שהשתקף מכל פינה

בערב הזמנו שולחן במסעדת בת יער - מסעדת בשרים מאד מוצלחת. נהנינו מאד. 

בבוקר מוקדם יצאנו להליכת הבוקר בקרירות נטולת הלחות של צפת (והרבה עליות וירידות, מצוין לכושר!) ואחרי ארוחת הבוקר נסענו מרחק כמה דקות נסיעה למשרד הפנים.

הדבר הראשון ששמנו לב אליו שם היה היחס של הפקידים לאוכלוסיה. החל מהאישה שקיבלה את פנינו בכניסה ועזרה לנו לקבל את פתקית התור שלנו וכלה בפקידה שטיפלה בנושא חידוש הדרכונים שלנו - כולם היו חביבים ועם הרבה רצון לעזור, בקיאות בעבודה ויעילות מדהימה. המקום היה מלא ובכל זאת הכל התקדם ממש מהר.

במקרה שלנו, יש לנו כאמור טיסה בספטמבר לארה"ב, ולכן לא יכולנו להסתכן בכך שהדרכונים (שאמורים להגיע אלינו תוך ששה שבועות) לא יגיעו בזמן. לכן היא השאירה את הדרכונים הישנים שלנו בתוקף בינתיים, וכאשר יגיעו החדשים נוכל לקפוץ למשרד הפנים המקומי ללא תור כדי לבצע את ההחלפה ולהכניס את החדשים לתוקף. 

על הדרך היא גם הוציאה לי תעודת זהות חדשה - ביומטרית. אותה אני אמורה לקבל תוך עשרה ימים. 

מרגע הכניסה למשרד ועד שיצאנו חלפה פחות משעה. אני לא זוכרת שהיה ככה בנתניה, עוד בזמנים שלפני הקורונה ולא בקיץ. בקיצור, היה שווה לנסוע עד לצפת. 

הבוקר נפגשתי עם 'שושנה' ונהניתי מאד. אפשר לומר אפילו שנהניתי יותר מאשר במפגשים הקודמים שלנו. 

בתחום הבריאות ל-T שוב היה התקף כאב חד אך קצר היום - כך שהוא ממשיך ב"מסורת" של פעם בשבועיים שלושה. בשבת הקרובה יש לו CT בטן באסותא אשדוד....אנחנו ממשיכים לטייל ברחבי ישראל במרדף אחר תורים. נראה מה יהיה עם זה. 

בינתיים אני ממשיכה עם אלבום התמונות של הנכדים - הפעם משפחתה של בתי שסוף סוף הצליחה להעביר לי את כל מה שצולם בשנה האחרונה בטלפונים שלהם - ועוד פרויקט שלי שאני מאד מתלהבת ממנו אבל לא יכולה לכתוב עליו בבלוג (מפאת האנונימיות). 

התחלתי לקרוא את "the seven husbands of evelyn hugo" וכבר נתפסתי לגמרי - כלומר, מחכה לחזור אליו בכל הזדמנות. 

מחכה לי שבוע מלא וגדוש ....אז כדאי שאתפנה לעיסוקיי. 

ימי קיץ

 חם ולח ולא בא לי כמעט לצאת החוצה, ודווקא בגלל זה אני מקפידה להשכים קום וללכת/לרוץ גם בחוץ - ולא רק בחדר הכושר - כי את רוב שאר היום אני מבלה במזגן. 

הימים ממשיכים להיות די גדושים בפעילויות אבל בהדרגה אני מסמנת V על רוב המשימות ובסך הכל מתחילה לחזור לאיזושהי שיגרה.

בסוף השבוע בסוף לא הרגשתי טוב - קמתי מהשנ"צ של ששי עם סחרחורת קשה וקצת בחילה. לא ברור מה זה היה. בתי ארה שזה בדיוק מה שהיה לה, כנראה ויראלי, ושאצלה זה לקח כמה ימים עד שעבר והיה מלווה במיגרנות. לי לא כאב הראש וזה עבר תוך יום. 

בדיוק ברגע שגיליתי את הסחרחורת שלי, T עבר התקף כאבים - אמנם קצר ויחסית קל - אבל זה בעצם היה הראשון מאז ההתקף ההוא בחנות בארה"ב. מה שאומר שזה לא נגמר, בלי קשר להרכב ומינון התרופות שהוא לוקח. אוף. 

בכל מקרה זה גרם לנו לבטל את היציאה עם הורי למסעדה בששי בערב - והאמת שטוב שביטלנו כי תכננו לקחת אותם ליונס והתברר שבגלל החג המוסלמי המסעדה הזאת היתה בכלל סגורה בסופ"ש. 

במקום זאת קפצנו לבקר אצלם בשבת בבוקר - לא לפני שעשיתי בדיקת אנטיגן לוודא שזו לא קורונה - בהזדמנות זו גם ניקינו להם קצת קרח מהפריזר. לא ברור אם הוא לא היה סגור כמו שצריך או שיש חדירה של אוויר לח מבחוץ. לא היה הרבה קרח - אבל במדף הכי תחתון היה קרח "קשה" שתפס מקום. המסנו אותו עם מייבש שיער (שהבאתי במיוחד מהבית כי אמא שלי לא משתמשת) ופתאום התפנה להם הרבה מקום. 

לפני כל זה, בששי בבוקר הגיעה 'החתולה' לביקור. אנחנו בקושי מתראות - היא עדיין עובדת (במקום העבודה הקודם שלי) וגרה בגבעתיים - וגם לא מדברות הרבה בטלפון, אבל בכל מפגש אנחנו מגלות שוב כמה אנחנו קרובות וכמה אוהבות זו את זו - ולא פחות חשוב, היא מסוגלת לשבת כאן ולדבר איתי באופן חופשי גם כאשר T בסביבה, ואין לה בעייה עם זה. בכלל, מזמן כבר הבנו שהיא ו-T מאד דומים, ואולי גם זו אחת הסיבות שהחיבור בינינו עובד טוב כל כך. צחקתי שהיא הגיעה בכלל כדי לפגוש את מיינקוני - וזה די נכון. היא מתה על חתולים (ומכאן שמה) וגם הנסיך שלנו מייד התעניין בה והתחבר אליה. היה כיף ממש. 

בשבת אחר הצהריים הגיעו לביקור 'ביוכימיה' ו'המהנדס' - גם אותם לא ראינו המון המון זמן. דווקא איתם המינון המופחת הזה מתאים לנו. 

מזמן לא דיווחתי אבל כשהייתי בחו"ל הספקתי לקרוא שני ספרים (שניהם כרגיל בהמלצתה המצוינת של תיאו). הראשון, באנגלית, היה By any other name שמוגדר כרומן רומנטי אבל מבחינתי זה לא הוריד מערכו או מההנאה בקריאתו. בפועל הצטערתי שהוא הסתיים. השני, בעברית, היה "זה שהיה כאן קודם". לא הכרתי את הסופר, אורי לברון, ונהניתי מאד מהקריאה. 

מרוב שהייתי עסוקה לא התחלתי ספר חדש הרבה זמן, אבל לפני כמה ימים סוף סוף התחלתי את  "איך ללטף קיפוד" ובינתיים אפשר לומר שאני רק מחכה להתפנות קצת כדי לחזור אליו.  

השלמתי את אלבומי התמונות של בני, כלתי וסביבוני מהשנים 2020, 2021 וכבר קיבלתי הודעה שהם מחכים לי בחנות BOXIT הקרובה (הפסקתי להשתמש בתאי ה-BOXIT אחרי כמה וכמה טעויות מעצבנות). התחלתי את האלבום השנתי של המשפחה של בתי, אבל אני די מתבאסת על האיכות הנמוכה של התמונות שהם מצלמים. מצד שני אין להם הרבה תמונות אז אני מנסה לעבוד עם מה שיש (ובעיקר על מה שאנחנו צילמנו). בדרך כלל כאשר אני מקטינה את התמונה באלבום אני מצליחה להגיע לאיכויות סבירות. 

הפרויקט הבא בתחום הזה יהיה האלבום הראשון של קיקה....ואחר כך כבר די מהר צריך יהיה להתחיל שוב אלבום משפחתי - הפעם של ארבעתם.  

בסוגיית ויזת התיירים האמריקאית עבור משפחתה של בתי, השלמתי את כל הפרטים הנדרשים בבקשה של חתני, וכעת נותר להם רק להעלות תמונות פספורט, לשלם עבור כל ויזה ולקבוע תאריך לראיון. שלחתי להם את הקישורים הנדרשים והנחיות ושיהיה להם בהצלחה. אני סיימתי להתעסק עם זה. 

עוד השבוע עשינו, גם T וגם אני בדיקות דם. אני - כי חלפה שנה וגם הגניקולוג וגם הדיאטנית ביקשו שאעשה, ו-T לקראת הביקורת אצל הפרופסור. 

לשמחתנו שנינו קיבלנו תוצאות ממש מצוינות. מה זה אומר, מבחינתו, ומה יהיה עם הכאבים האלה? אולי נהיה חכמים יותר אחרי שייפגש עם הפרופסור. 

באחד הימים האלה גם נפגשתי סוף סוף עם 'מחברת'. היא גם היתה עסוקה מאד בעבודה ובלימודים אבל גם אחד הנכדים שלה מאושפז - דווקא התינוק בן השמונה חודשים - עם איזה חיידק אלים שלקח המון זמן עד שאבחנו אותו ועד שהתחילו טיפול. הוא היה כמה ימים בטיפול נמרץ וכעת מצבו מתחיל להשתפר אבל.....פחד אלוהים. מקווה שהוא יהיה בסדר ובעיקר שיבינו איך ולמה הגיע החיידק הזה (שכנראה חי בדרך כלל במעיים) למחזור הדם של הקטנצ'יק. 

השבוע יש גם לי וגם ל-T תור אצל שיננית - בפעם הראשונה במכבי דנט. החלטנו לנסות, בעקבות המלצתו של 'שותפנו' (ואחייניתו רופאת השיניים). השיננית שלנו רק מעלה ומעלה את המחיר בצורה מוגזמת. נראה אם אלה שבמכבי דנט מספיק טובות......

אולי נארח את הנכדים השבוע ואולי ננסה למצוא בסביבה בריכה כדי לקחת אותם (הים עכשיו שורץ מדוזות). 

כרגיל - אף מילה על פוליטיקה. המשך שבוע טוב. 

נכדים, בריאות ויוקר המחייה

השבוע לא היה שבוע טוב מבחינת הבריאות של T. 

היה לו עוד התקף כאב בבטן העליונה - קשה מאד אבל למזלו קצר מאד. לחוסר מזלו של שותפנו, זה שוב קרה כשהם היו ביחד. אחרי שההתקף חלף T עדיין הרגיש חלש וחסר אנרגיות, גם מערכת העיכול לא מסתדרת לו לגמרי, ואם הוא סוף סוף קבע את התור לביקורת אצל הפרופסור (אמנם רק לאחר שנחזור מארה"ב) סימן שהוא באמת מבין שמשהו לא בסדר. או לפחות מודאג. או לפחות מתבאס שכל הסיפור הזה עדיין לא הרחק מאחוריו. 

כל זה לא מונע בעדו להמשיך להתעמל כל בוקר - בין אם בהליכה/ריצה בחוץ ובין אם בחדר הכושר. לפעמים הוא מקצר מעט את האימון כי אין לו מספיק כוח. עקשנות לא חסרה לו. 

זה גם לא מנע בעדו לצאת לשייט עם אחיו, ולמרות שבאותו בוקר הוא לא הרגיש טוב כל כך, בשייט עצמו הוא הרגיש מצוין. זה עשה לו טוב. 

השבוע גם בקרנו אצל הנכדים איזה אחר צהריים אחד. אני תכננתי לנסוע אליהם לבד כי T היה אמור להיות בפגישה עם לקוחות אבל אז התברר שהפגישה בכלל מתוכננת למחרת היום. 

הביקור היה ממש נחמד. כולם שמחו ממש לקראתנו, וזה תמיד מחמם את הלב. קבלנו המון חיבוקים - אבל ממש המון - מכל השלושה וגם מבתי. שרי רצתה לשחק עם בובת הספיידרמן החדשה שלה - הילדה חולה על ספיידרמן. לבובה שלה יש אביזר של קורי עכביש שיורה חיצי פלסטיק, ואני זרמתי איתה ובמשך זמן רב היא פשוט ירתה את החיצים ואני התפעלתי. אני מנסה להיזכר איך היא אומרת ספיידרמן - זה נשמע משהו כמו "סָפְֶֶּּרְפֶּר" - מצחיק וממוגג. אני גם מתמוגגת מאיך שהיא אומרת "שרפרף". זה משהו כמו עַפעַפְעַף.

חכמוד היה זקוק לעזרה בהתקנה של משחק פורטנייט על המחשב שלו ובתי אמרה לו ש"סבתא אלופה במחשבים". הוא האמין לה, בתיאוריה, אבל אחרי ההתקנה הוא ממש התפעל ושוב קיבלתי המון חיבוקי תודה.

נשמותק פרש לחדרו בשלב כלשהו עם ספר אבל הגיח מידי פעם רק כדי לקבל עוד חיבוקים. הזמנתי לו ולחכמוד את שני הספרים הראשונים בסידרת "כנפי האש" שנדמה לי שהם יאהבו. בינתיים הזמנה עדיין בסטטוס "בטיפול". אני מקווה שיישלחו אליהם בקרוב. בכוונה נתתי את הכתובת שלהם כי אנחנו טסים בשבוע הבא לבוסטון. 

לשרי יש יום הולדת בתחילת יוני, כאשר לא נהיה כאן, אז שאלנו מה היא רוצה מאיתנו מתנה ליום הולדת והיא ביקשה "את הבובות של החצר". 

אחרי בירור קצר עם הגננות, התברר שיש בחצר הגן בובות - שנמכרות רק לגני ילדים - ששרי ממש אוהבת. בתי שוחחה עם החנות והזמנו שתיים מהן, שכבר הגיעו, וביום ששי כשהם יבואו ניתן לה אותן. 

היה ממש נחמד לבלות יחד ובמיוחד הצחיקה אותי הקטנה כשאמרה שהיא רוצה ללכת לבקר אצל חברה מהגן. בתי קבעה עם האמא של החברה וקיבלה ממנה את הכתובת אבל לא זכרה את שם המשפחה של הקטנה כדי לדעת באיזו דירה היא גרה, ושאלה את שרי מה שם המשפחה. שרי ענתה "אמא שלה ואבא שלה". כאילו, מה לא ברור? זו המשפחה! מתוקה הקטנה הזאת. 

במהלך הביקור דברנו הרבה עם בתי על הרצון שלהם לעבור דירה ועל חוסר היכולת שלהם לעשות זאת. נדמה לי שכבר סיפרתי כאן על העניין הזה - T אמר להם כבר לפני כשנתיים שעכשיו זה הזמן ושיזדרזו עם החיפושים וקבלת ההחלטות - אבל לבתי ולחתני יש קצב משלהם לעשות דברים, תמיד, ועד שהם התעוררו המחירים רק עלו והאמירו עוד ועוד. בנוסף הם מחפשים רק דירה מסוג מסוים בגודל מסוים בשכונות מסוימות (ורק בהרצליה), ובזמן שהם חיפשו וניהלו משא ומתן עם כמה קבלנים - המחירים רק המשיכו לעלות. גם דירות שטרם נמכרו במשך כמה וכמה חודשים המשיכו להתייקר. לדעתו של T הם גם לא מעריכים נכון כמה הם עשויים לקבל עבור מכירה הדירה הנוכחית שלהם. 

באיזה שהוא שלב הם פשוט ירדו מזה כי הבינו שזה לא ריאלי. לא משנה כמה הם חסכו וכמה משכנתא הם מסוגלים לקחת וכמה יקבלו על הדירה שלהם - את מה שהם רוצים לקנות אין להם שום סיכוי להשיג. בדיקה של אפשרות להשכיר את דירתם ולשכור דירה או בית גם התבררה להם כלא ריאלית, מבחינה כספית, מבחינתם. 

אז כרגע הם התחילו לסדר קצת את הדירה הנוכחית כדי שיהיה להם לפחות נעים יותר לגור בה. הם התחילו לצבוע את החדרים וקבעו עם מעצבת פנים, וסידרו לכל אחד מהבנים חדר משלו. במקום חדר משחקים/עבודה הם סידרו חדר לנשמותק, שמאד מאד רצה מרחב פרטי משלו, ואת חדר הילדים הם סידרו מחדש עבור חכמוד. אין להם חדר עבור שרי כי זו דירה של ארבעה חדרים, אז תיאורטית החדר של חכמוד הוא עדיין גם החדר של שרי אבל בפועל היא הרי ישנה עם ההורים כל לילה, כל הלילה.

היתה תקופה ארוכה שבה היא היתה נרדמת במיטה שלה ועוברת את ההורים באמצע הלילה אבל כבר מעל לשנה לדעתי שהם פשוט הולכים לישון שלושתם ביחד. אני יודעת שיש תורה שלמה שדוגלת בעניין הזה (עקרון הרצף) אבל זה לא המקרה כאן. משהו בדינמיקה שבין בתי לבין שרי התפתח ככה והיא פשוט הפסיקה להילחם בזה, והבנתי שגם חתני הפסיק להילחם בזה באיזה שהוא שלב. 

נראה שהכל בסדר בזוגיות שלהם, ואני מניחה שהם מוצאים לעצמם את הזמן ואת הדרך להיות ביחד לבד למרות הקונסטלציה שנוצרה. 

עוד בביקור הזה בתי דיברה על הרצון של חכמוד לחגוג את בר המצווה שלו בטיול בארה"ב. כבר הרבה זמן שהם מתכננים לבקר אצל בני ומשפחתו וגם הוזכר ביקור בדיסני וורלד. הבעייה היא שהם לא הוציאו ויזות לארה"ב מעולם, ואז פרצה הקורונה והשגרירות האמריקאית הפסיקה לתפקד וגם עכשיו קשה מאד להשיג תורים. בתי ניסתה כמה פעמים להיכנס לאתר השגרירות, למלא את הטפסים ולקבוע תור - אבל התייאשה די מהר, לא הצליחה להבין מה רוצים ממנה שם.

בקיצור - היא ביקשה ממני לעזור. אז כבר יומיים שאני ממלאה את הבקשות שלהם (צריך בקשה נפרדת עבור כל אחד מבני המשפחה) באתר של השגרירות, וכמובן שאני לא יכולה להשלים את התהליך כי בכל פעם חסר לי נתון אחר - תאריך לידה של אבא של חתני, מועד תחילה העבודה שלו וכדומה. גם טרם שלחו לי תמונות פספורט שיש להעלות לאתר. בקיצור גם בסוגייה הזאת יש להם קצב משלהם. אני עושה כמיטב יכולתי לעזור אבל תלויה בקצב ובהיענות שלהם. 

עוד השבוע התחלנו לבדוק אפשרות לרפד מחדש את הספה והכורסאות שלנו שהתבלו וקצת שקעו עם השנים וקיבלו מכת שריטות בחודשים הראשונים של מיינקוני אצלנו בבית. אמנם לא הסרנו את הציפורניים שלו בסוף אבל הוא יותר משתמש במתקני הגירוד שלו ופחות "משחיז" על הרהיטים, והחלטנו שהגיע הזמן לחדש.

רמזו לנו שהחידוש יעלה אותו הדבר כמו לקנות חדש, אם לא יותר, אז גם התחלנו להסתכל על ספות, וראינו דגם שמצא חן בעינינו שיצא הרבה פחות יקר ממה שציפינו. אנחנו מחכים להצעה מהרפד עבור החידוש ועד אז טרם התקבלה ההחלטה. 

לסיום שמחתי מאד השבוע לראות את הפוסט הקצר שכתבה N_LEE שעדכנה בקצרה לגבי מצבה הבריאותי ושלבי החלמתה. מאחלת לה המשך החלמה והתאוששות מלאה וחזרה לחיים פעילים ובריאים. 

הערב היה אמור להתקיים מפגש של החברים שלי מקורס מאמנים אצל אחת מאיתנו בבית אבל זה בוטל כי לא היו מספיק אנשים שאישרו הגעה. מצד אחד הצטערתי כי כיף תמיד להיפגש איתם ומזמן לא היה מפגש כזה, אבל מצד שני התפנה לי הערב ואיכשהו זה תמיד טוב. 

מחר מארחים כאן את משפחתה של בתי ואת הורי ובשבוע הבא נטוס לפגוש את הבן ומשפחתו המתוקה, שעברו כבר את הקורונה ולאט לאט חוזרים בעצמם לשיגרה. 

שבת שלום. 

חתולים, נכדים ויום הולדת ל-T

 אז מה היה לנו השבוע? 

בתחילת השבוע קיבלתי מסאז' שהאמת הותיר אותי די כאובה. מזכירה לעצמי לבקש ממנו לעשות מעט פחות חזק בפעם הבאה....

היה מפגש נחמד בבית קפה בליקר בקניון החדש של כפר יונה עם 'מחברת' לאחר שהחלימה מקורונה.

לקחנו את נשמותק לשיעור שחייה שלישי - הפעם עם מדריכה שונה שהיתה אפילו מוצלחת יותר מהמדריך הקודם - ואחרי שהחזרנו אותו הביתה נסענו לפגוש את 'שותפנו' ו'שריתה' במסעדת "נומי" בכפר מונש, לכבוד יום הולדתו של T שחל השבוע. אציין שזו מסעדה לגמרי פלצנית עם מחירים גבוהים ומנות קטנות (לא כולן) ושהייתי זקוקה להסבר ופירוש התפריט על ידי המלצרית - ובכל זאת היה מאד מוצלח ומאד טעים, וכתמיד היה ממש כיף לבלות ערב איתם. ישבנו בחוץ והגענו מוקדם אז זכינו ליהנות מהשקיעה בנוף הכפרי שהיה שם, וזה היה שווה. 

ביום ההולדת של T עצמו לא ממש חגגנו - זה היה יום של עוזרת, ויום שבו לקחתי את החתולה ל' לחיסון ואת מיינקוני לסירוס. הכל עבר בשלום, ולמרות שאני עדיין מצטערת שבסוף לא יעקרו לו את הציפורניים, אני מבינה שככה זה וניאלץ לגזוז לו מידי פעם ולחיות עם זה. 

הווטרינר שלי (בעל הבית) לא נכח, ובדיעבד אני מצטערת שלא התעקשתי לוודא שהוא יהיה שם ושהוא יהיה זה שינתח. בפועל היתה וטרינרית שאני לא מכירה שניסתה (כמו כל הווטרינרים) להעמיס עלי עוד ועוד בדיקות (דם וכו) לפני ההרדמה. הבאתי גם את ל' לחיסון וביקשתי שיזריקו לה את החומר נגד פרעושים שהווטרינר מביא במיוחד מחו"ל כי אין אותו בארץ. בהתחלה לא מצאו היכן הוא מאוחסן, וכשמצאו התברר שהוא כבר שנה לא בתוקף. והרי ביררתי במיוחד אם יש אותו ולכן הבאתי את ל' לשם לחיסון ולא חיסנתי אותה כאן ביישוב. מעצבן. 

גם עם מיינקוני התעצבנתי. הבאתי את החתול בשמונה וחצי בבוקר ובאחת עשרה הווטרינרית התקשרה לומר שהיא גילתה אצלו איוושה בלב ואולי לא כדאי להרדים אותו לסירוס לפני שייבדק על ידי קרדיולוג. כמובן שלוקח חודשים לקבוע תור אצל קרדיולוג חתולים או שצריך לקחת אותו לבין דגן. T התעצבן בשלב הזה ושאל מה קורה אם נוותר על הקרדיולוג (ומה בעצם קרדיולוג יעשה). היא אמרה שכדאי לעשות אקו לב ובדרך כלל הטיפול הוא תרופתי (ולא "בדרך כלל" - יציעו צינתור? ניתוח? יש גבול למה שאנחנו מוכנים לעשות עם חיות המחמד שלנו!). T שאל אם אפשר לדלג על זה והיא ענתה שהיא יכולה לתת חומרי הרדמה "אחרים" שפחות עלולים לפגוע בלב (!?) וזה מה שהורינו לה לעשות. הווטרינר שלנו בדק אותו יסודית כשרק הבאנו אותו בגיל חודשיים, איך הוא לא שמע אז את האיוושה? 

ואז לא שמענו מהם המון זמן (כמה זמן לוקח סירוס???), וכשהתקשרתי בשלוש ענו לי שעדיין לא סירסו אותו כי הגיע מקרה חירום של כלבה שהורעלה (בסוף היא מתה) וכולם היו עסוקים רק בניסיונות להציל אותה. 

כשהתקשרתי בחמש אמרו שעכשיו התעורר ושאפשר לבוא לקחת. מעצבנים. לפחות גזזו לו את הציפורניים כך שיש לנו שקט לשבוע/שבועיים. 

בסוף בכל מקרה הכל עבר בשלום. 

החתלתול הרי היה בצום מהלילה לפני הסירוס, וכשחזר הביתה היה מורעב. הזהירו אותי לא לתת לו הרבה אוכל בבת אחת כדי שלא יקיא (בכל זאת רק התעורר מהרדמה) אז נתתי לו טיפה כל שעה עד שהלכנו לישון. גם למחרת הוא עדיין היה מורעב וטרף תוך דקה כל מה שנתנו לו. 

הוא כבר שוקל 4.3 קילו בגיל שבעה וחצי חודשים, אבל כיון שהוא מיין קון הוא צפוי לגדול עוד הרבה יותר. מה שכן, כנראה בזכות נוכחותו בבית, גם החתולה ל' עלתה קצת במשקל לאחרונה. היא תמיד היתה אכלנית גרועה ומפונקת, אז אולי בזכות ה"תחרות" על האוכל היא סוף סוף אוכלת טוב יותר. עדיין, היא שוקלת בסך הכל 4 ק"ג. היא חתולה "רגילה". 

על הנחיות ברשת, התחלתי לנהל טבלה כדי לנטר את הגדילה שלו ולדעת כמה להאכיל אותו על פי משקלו. פחות מדי זה לא טוב אבל גם יותר מדי זה לא טוב. בקיצור - לגדל מיין קון זה לא כמו לגדל כל חתול אחר. ועכשיו עוד יש את ה"איוושה בלב" הזאת....אבל החלטנו בשלב זה להתעלם ממנה. 

אז ביום ההולדת של T לא ממש חגגנו אבל בששי בערב הזמנו מקומות במסעדה לנו ולהורי, לחגוג איתם ולקחת לעצמנו ששי אחד חופשי מהמטבח. בתי והמשפחה הוזמנו לארוחה אצל אמא של חתני. הם יבואו שבוע אחרי כן להיפרד מאיתנו לפני שנטוס אל בני לארה"ב. 

עם הורי היינו במסעדת פראטלי בנתניה. הזמנו לשש ורבע - שעה שמתאימה להורי שאוהבים לאכול מוקדם ולישון מוקדם וגם מקדימה את הבלגן של ששי בערב במסעדות. מודה ש-T טעה וחשב שהמסעדה נמצאת במיקום אחר בנתניה, ולכן חשב שמדובר במסעדה אחרת שפעם היינו בה והיה טובה - אבל בסוף לא נפלנו גם שם. לפחות בשש ורבע השירות היה טוב ומהיר, המנות היו טעימות ולא יקרות. נכון שבפסטה עם שרימפס לא היו מספיק שרימפס והם גם היו מסוג נחות ומהקפאה כנראה, ובפסטה עם בשר מפורק לא היה כמעט בשר - אבל הלזניה תרד היתה מצוינת וגם השניצל הנפוליטני (הענק) שאבא שלי לא הצליח לסיים. לקינוחים כבר לא היה לנו מקום וממילא T ואני לא אוכלים קינוחים. היה נחמד, בקיצור. 

בני וכלתי וכנראה גם הקטנטנים שלהם חולים בקורונה. בני כבר בסיום המחלה וגם על כלתי נראה שהיא עוברת בקלות יחסית. ארבעתם היו מקוררים מאד מזה כמה שבועות וקיקה גם פיתחה שיעול קשה ובסוף קיבלה אנטיביוטיקה, אבל הרבה מאד זמן הם כולם עוד יצאו שליליים בבדיקות הקורונה. בני יצא חיובי ראשון ובהתחלה בודד את עצמו משאר המשפחה, אבל אחרי כמה ימים, כאשר גם כלתי יצאה חיובית (עם פס שני חלש) הם ביטלו את הבידוד התוך משפחתי ומתמודדים עם הנגיף כולם ביחד. בששי הם אמורים לעשות בדיקה כדי לבדוק האם סביבוני וגם בני יכולים לחזור לעבודה / גן בשני בבוקר. 

בשלב כלשהו בני קבע תור טלפוני עם רופא בגלל השיעול הבלתי נסבל שלו, וההוא רשם לו תרופה בשם BENZONATATE שהגיעה במשלוח. צחקנו כמובן על השם (ואמרתי שכדאי שהתרופה תעבוד "משהו בן זונה") אבל היא עשתה את העבודה. לגמרי. 

עכשיו נותר לקוות שהם כולם יבריאו לפני שנגיע לשם, ושאנחנו לא נחטוף בינתיים, כי כדי להיכנס לארה"ב עדיין נדרשת בדיקה שלילית. 

הבוקר סוף סוף חזרתי לרוץ (לסירוגין) בהליכת הבוקר, משהו שמאז שהייתי מקוררת עדיין לא חזרתי אליו עד עכשיו. גם T רץ לסירוגין בזמן האחרון אבל הבוקר באמצע ההליכה חטף התקף אלרגי שדי השבית אותו. מזג האוויר הזה..........

עוד מעט אתקשר אל בתי ונשמע מה שלומם ואיך עובר עליהם סוף השבוע. 

המשך שבת שקטה. 

(ואף מילה על המצב הפוליטי - מתייאשת מרגע לרגע).

חזל"ש

 לקח כמה ימים אבל בסוף נראה לי שחזרנו לשיגרה שלנו. 

בשלישי נפגשתי עם 'מחברת' - היא לא בתקופה טובה, לא רגשית ולא כלכלית - ושמחתי שיכולתי פשוט לבלות איתה שעה ולהקשיב וגם לספר על החופשה ולהסיח מעט את דעתה מצרות היום יום. 

מיד אחרי כן כשחזרתי הביתה הגיעו 'שותפנו' ו'שריתה'. לא התראינו מאז לפני פסח והיה כיף להיפגש. הם גם החזירו לי את הרכב, מאחר וקיבלו סוף סוף את האוטו החדש שהזמינו (לאחר ששלהם נגנב אי אז בדצמבר, נדמה לי). T מיד העמיד אותו למכירה, לאחר שבחודשים האחרונים הבנו שנכון להרגע אנחנו יכולים להסתדר באמת עם מכונית אחת. 

T סובל מאד מאלרגיות האביב, יותר מהרגיל, לוקח את המקסימום המותר של כדורי האנטי היסטמינים ועדיין נוזל בטירוף והכל מעקצץ ומגרד - אף, עיניים, אוזניים. סיוט. אתמול אפילו הכרחתי אותו לעשות בדיקת אנטיגן לקורונה למקרה שזו לא אלרגיה....אבל יצא בינתיים שלילי והוא גם לא מרגיש שום תופעה חוץ מהצינון הזה. בינתיים מאתמול הוא עבר בכלל לקחת "דקסמול קולד לילה" שהוא טוען שמשפיע יותר. מקווה שזה יירגע בקרוב, ממש לא חסרה לו אלרגיה בנוסף לשאר הצרות שלו. 

הורי ומשפחתה של בתי הגיעו לארוחת שניצל בקר והמבורגר, והיה טעים ונעים. לא היה לי זמן לשחק עם שרי - כי בכל זאת הייתי עסוקה עם המטבח - ואני מנסה לחשוב איך בכל זאת אמצא לי זמן איכות איתה במהלך השבוע בלי קשר לארוחות ששי. 

כשכולם הלכו הגדולים נשארו לישון, והתחלנו לצפות ביחד בסידרה "המנדלוריאן" לבקשתו של חכמוד - שהתחיל להתעניין בכל נושא "מלחמת הכוכבים" (אחרי שסיים לקרוא את כל ספרי הארי פוטר וגם לצפות בכל הסרטים). 

לא הייתי בטוחה אם גם נשמותק יתחבר ל"מנדלוריאן" אבל בינתיים נראה שגם הוא נהנה. הבוקר, תוך כדי שהם זוללים את הקרפים הטעימים ש-T הכין להם, צפינו בעוד שני פרקים. ללא ספק ה"בייבי יודה" (המכונה "גרוגו") גונב שם את ההצגה. T ואני כבר ראינו את כל העונה הראשונה של הסידרה כמו גם את העונה הראשונה של "הספר של בובה פט" - שבטח נראה איתם כשנסיים עם ה"מנדלוריאן", אבל אין לנו שום בעייה לצפות בזה איתם שוב. כיף שיש לנו תחומי עניין משותפים. 

אחרי כן התחלנו לשחק במשחק הקופסא-GRAVITRAX - ש-T קנה להם בפעם האחרונה שלקחנו אותם ל"פיראט האדום" - היתה התחלה קצת קשה אבל לקראת הסוף כבר הבנו את העקרון ובפעם הבאה כבר נוכל מייד להקים מבנים מורכבים ולגלגל ביניהם את הגולות. נשמותק היה ממש בעניין ועתיר סבלנות - חכמוד פחות. הוא פרש לשחק בטלפון באיזה שהוא שלב. 

במקור התכנית היתה לנסוע לקולנוע לפני הצהריים ולצפות איתם ב"סוניק 2" אבל אז בתי התקשרה שהיא (וגם חכמוד) שכחה לגמרי שיש לחכמוד יום הולדת לחבר, אז היא ושרי באו מהר ואספו את הנכדים הביתה ובזאת תם הביקור. 

אולי נצא לסרט בשבוע הבא. העיקר שכיף לנו ביחד, ועל זמן האיכות הזה עם הנכדים שלנו אני לא מוותרת. 

הייתי שמחה לבלות יותר זמן איכות גם עם שרי אבל איתה יותר קשה לי. היא מתוקה ומקסימה וחכמה ואוהבת אבל חסרת גבולות בכלל והכל בסדר עד שמנסים לומר לה לעשות משהו (ובעיקר לא לעשות משהו) ואני לא ממש בנויה לזה. לא יודעת מה קרה לבתי עם הילדה הזאת, אין שום קשר בין החינוך שהיא נתנה לגדולים לבין איך שהיא מגדלת את שרי. ואני אפילו לא רוצה להיכנס לעובדה שהילדה ישנה איתם במיטה עד היום - כל לילה כל הלילה. המיטה שלה זרוקה בצד בחדר הילדים ללא שימוש. בתי וחתני פשוט ויתרו. אין להם כוח למאבקים איתה. וכתוצאה מכך יותר קשה איתה, היא לא רגילה שאומרים לה לא, היא עושה מה שהיא רוצה, ולפעמים זה יותר מדי בשבילי. רוצה למצוא דרך לבלות איתה בכיף בלי שזה יתיש אותי יותר מדי ובלי להתעצבן. נראה, אחשוב על משהו. 

בינתיים אני קוראת את ספרו החדש של אופיר טושה גפלה "הרי געש רדומים" (ותודה לתיאו כתמיד על ההמלצה). ברגיל אני פחות מתחברת לקבצי סיפורים קצרים, מעדיפה רומנים באורך מלא (ואם הם טובים - אז שלא ייגמרו לעולם 😉) אבל הכתיבה של אופיר טושה גפלה כל כך ייחודית וכל כך שונה ורעננה תמיד, שהוא מצליח גם כאשר זה סיפור קצר. אני בערך באמצע או קצת אחרי האמצע, ובינתיים הסיפור שאהבתי ביותר מתוך הספר הוא "המלכה השקטה" אבל בכל סיפור מצאתי משהו שאהבתי, גם אם לעיתים הקריאה לא היתה קלה. מי שלא מכיר עדיין את הספרים שלו, ממליצה להתחיל עם "עולם הסוף" המצוין או "ביום שהמוסיקה מתה".

קצת מזה וקצת מזה

בסוף עדיין לא יצאנו לטיול בטבע, מתכננים לעשות גיחה מחר. 

אתמול בסוף יצאנו לקניות בגדים - T היה זקוק לג'ינסים חדשים - הוא קנה כמה לפני יותר משנה אחרי הירידה הגדולה שלנו במשקל, אבל מאז הוא ירד עוד (וגם בעקבות הניתוח הוא ירד הרבה, אבל לשמחתנו הוא עלה כבר קצת בחזרה והוא כמעט במשקל תקין שוב) והמכנסיים כבר היו תלויים לו בעזרת החגורה בלבד, לא יפה ולא נוח. 

חוויית קניית בגדים עבורנו מעולם לא היתה חוויה טובה - בגלל עודף המשקל והקושי למצוא בגדים יפים, נוחים וגם אופנתיים במידות היותר גדולות - ומאז שירדנו זה תיקון אמיתי. נכנסנו לרשת שמעולם לא קנינו בה בגדים קודם לכן, וכל מה שהוא מדד היה לו טוב. 

גם אני התחדשתי בזוג נעליים וגם טריינינג חמוד ואופנתי, ובסוף כל החיפושים והמדידות והקניות נמשכו עד הצהריים וכבר היינו רעבים, והייתי צריכה לנסוע לקחת את אבא שלי לאורתופד אז דחינו את הטיול ליום אחר. 

היום היתה ל-T פגישה עם לקוחות ואני נפגשתי עם 'מחברת' - אחרי שלא נפגשנו חודש שלם, תחילה כי אני הייתי בחו"ל ומייד אחר כך היא היתה בחו"ל - והיה טוב ממש להיפגש ולהתעדכן ולשתות קפה ביחד באוויר הפתוח ואפילו לא היה קר מדי. 

מחר 'שותפנו' טס למרוקו לגלוש עם כמה חברים ב-SAP ואני ממש מקווה שהם ייהנו והכל יעבור בשלום. אם אני לא טועה זו תהיה הפעם הראשונה שהוא טס לחו"ל מאז שפרצה מגיפת הקורונה......'שריתה' נסעה עם הבת שלהם ליוון בשנה שעברה אבל הוא נשאר אז בארץ. גם הבת שלהם - בחופשת סמסטר מלימודי הרפואה - טסה עם חברה לפריז השבוע. החיים מתחילים לחזור למסלולם. 

האורתופד לא נבהל ממצבו של אבא, נתן לו כדורים (רוקסט פלוס) והפניה לצילום ונראה מה תהיינה התוצאות. הכדורים בינתיים לא משפיעים כל כך, וייתכן שהוא בכל זאת ייקח את הזאלדיאר (שמכיל טראמאדול, שזה אופיאט) שהוא חזק יותר. לא אהבתי את הרעיון שהוא ייקח אופיאטים, אבל האמת היא שכרגע יותר חשוב שלא יכאב לו. שלא יצטרך לבלות בשכיבה במיטה כל היום. 

בתי מרגישה יותר טוב אבל עדיין חלשה, עדיין מרגישה קצת את הגרון ומעט משתעלת. התחננתי ממנה שתנוח ותתן לגוף לעבור את הקורונה - גם אם היא קלה - בלי לאמץ אותו יותר מדי. אני מאד מאד מקווה שלא תהיינה לה תופעות ארוכות טווח. בשבוע הבא היא חוגגת יום הולדת 40!! בעזרתו של T חתני ארגן לה מסיבה במסעדה מפונפנת (בחדר פרטי) לחברות ולאחיות שלו - ואנחנו נשמור על הנכדים. בתנאי כמובן שכולם יהיו בריאים עד אז.

אני מתכננת לחגוג לה במסגרת המשפחה אבל זה תלוי כמובן במצבו של אבא שלי ובמצב הקורונה ואם נוכל סוף סוף להתכנס - כל המשפחה המורחבת. 

היום היה לי תור למסאז' והוא עבד חזק על הגב והצוואר, ובכלל הרבה מאד שרירים בגוף הרגישו תפוסים ונוקשים מאז הביקור בבוסטון, ולא השתחררו לגמרי גם כשחזרתי לשיגרת הבית והספורט הרגילים שלי. 

עכשיו שסיימתי את הספר "ארבע שעות ביום" אני מתכננת להתחיל לקרוא בקינדל (באנגלית) את "החיים הלא נראים של אדי לה-רו" בהמלצתה של תיאו, שאני מאד סומכת על ההמלצות שלה. תודה תיאו. 

מאד מאד מדאיג מה שקורה באוקראינה, וקשה שלא לתהות האם זו פתיחה למבוא להקדמה של מלחמה באירופה ובעולם כולו.........

הכיוון מתבהר

מתגבשת ההבנה שהולכים על ניתוח הוויפל. 

הפרופסור התכתב עם T במייל והם קבעו להיפגש בתחילת השבוע בא. במייל הוא שוב הסביר שמאחר שאין שינוי ואין עדיין תמונה ברורה, האפשרויות הן להמתין עוד ולעקוב, או לנתח. T הזכיר לו שהם סיכמו בחודש שעבר שאם לא תהיה הצטמקות של ההתרחבות בצינור המרה הולכים על ניתוח, וביקש ממנו לקבוע מועד קרוב ככל האפשר. 

גם מנהלת הדימות התכתבה עם T כמה פעמים ולבסוף התקשרה לשוחח איתו. זו היתה שיחה ממש טובה ומפורטת, שבה היא הסבירה כיצד היא רואה את התמונה.

היא, ועוד כמה רדיולוגים, עברו ביסודיות על ה-MRI (הנוכחי והקודם), ואישרו שוב שבבירור יש שם איזשהו תהליך - אולי ממאיר, אולי "רק" דלקתי, שיש לטפל בו. להערכתה ולדעתם של הרדיולוגים, יש סיכוי רב יותר שהריקמה הדלקתית איננה ממאירה (משהו כמו 70/30), אבל עדיין קיים הסיכון של 30% שזה גידול סרטני לעומת 2% סכנת תמותה מניתוח הוויפל, באיכילוב לפחות, היא ממליצה על ניתוח. 

בנוסף, היא הסבירה שגם ריקמה דלקתית שפירה שאינה מטופלת, עלולה להפוך בהמשך לסרטנית. היא לא מכירה דרך אחרת להסיר את הריקמה הדלקתית/גידול ולחבר מחדש את כל המערכת מאשר ניתוח וויפל. היא הזכירה שיש אופציות להרחבות כמו הכנסת בלון, במקום הסטנט, אבל כאמור - זה לא מטפל בעצם העובדה שהתפתחה שם ריקמה דלקתית או ממאירה שעלולה לסכן את T עכשיו או בהמשך.

השיחה איתה הרגיעה מאד את T. גם ההתכתבות עם הפרופסור. הוא היה מתוח מאד עד שהוא שמע מהם. עכשיו ייתכן שהוא ייכנס ללחצים ופחדים מהניתוח עצמו, כמובן, בדיוק כמוני - אבל נראה שהכיוון מתבהר ואנחנו מבינים לא רק למה אנחנו הולכים אלא גם מדוע. 

אז פרט לזה השבוע עד כה עבר בנעימים. 

השבת שלנו היתה שקטה ונעימה. יצאנו להליכת הערב הקצרה שלנו יחד (ארבעה קילומטר) והרגשתי היטב את כל השרירים שנתפסו בריצה של אותו בוקר. גם ביומיים הבאים הרגשתי היטב שרירים שנתפסו בעקבות הריצה. זה חכם מאד לעשות הפסקה של יום יומיים בין ריצה לריצה כדי לאפשר לשרירים החדשים האלה לנוח. הבוקר כבר עשיתי אימון ריצה שני, והפעם גם הקפדתי לעשות מייד את המתיחות אחרי שחזרתי הביתה. 

סיימתי  את הספר LEVIATHAN WAKES. הספר הזה באמת תפס אותי לגמרי. זה הגיע לשלב, שבו בכל רגע פנוי הייתי מתיישבת לקרוא. לא ברור לי עדיין אם ארצה להמשיך עם הטרילוגיה הזאת, לפחות לא ברצף. מצד אחד זה מסקרן לקרוא מה קורה בהמשך אבל מצד שני אולי עדיף לנוח מזה קצת. לקח לי זמן להיכנס לעניינים בספר הזה, להתחבר לנפשות הפועלות, בכלל להבין מי נגד מי - אבל בסוף זה באמת שאב אותי פנימה.

זוכרת שהורדתי איזו דוגמית מספר אחר בקינדל, אז אולי אנסה לקרוא בו ואם הוא יתפוס אותי אז אקנה אותו. 

בגיזרת הסדרות התחלנו לצפות ב"הוא חייב למות" the beast must die הבריטית המצויינת. מומלץ. מתה על השחקנית הזאת, CUSH JUMBO, שמשחקת גם ב"האישה הטובה" וגם ב"הטובות לקרב" המצוינת. 

בראשון הדלקנו נרות דרך הוידאו עם בני, כלתי וסביבוני. בני וכלתי נתנו לו במעמד הדלקת הנרות ספר חדש ששלחנו לו (על משאיות באתר בנייה, כמובן) והוא לא עזב את הספר הזה באותו היום וגם למחרת, לקח אותו איתו לכל מקום. אפילו כשלקחו אותו להסתפר. הצלחה מסחררת. 

למחרת נסענו להדלקת נרות אצל בתי וחתני, אכלנו איתם ארוחת ערב ואחר כך הגדולים חזרו איתנו הביתה לישון. בבוקר לקחנו אותם לקנות משהו עם דמי החנוכה שנתנו להם ומשם נסענו ישר לקולנוע לראות את "לשיר 2". הוא היה מוצלח מאד, אפילו יותר מ"לשיר 1". לא שמחנו לראות שלא בדקנו לנו (או לאחרים) תו ירוק בכניסה לקולנוע. בישראל כמו בישראל!

נפגשתי פעמיים עם 'מחברת' השבוע וזה עשה לשתינו ממש טוב. באחד המפגשים ניסינו בית קפה חדש שפתחו באזור, וזה היה מסוג ה"פעם ראשונה, פעם אחרונה ופעם אחת יותר מדי". המקום מקסים, המחיר שערורייתי והתמורה אפסית. 

בגיזרת המשקל משהו השתחרר וירדתי בחזרה את הקילו וחצי שהעליתי לפני כמה שבועות, לא יודעת בדיוק מה זה היה (לדעתי ענייני עיכול ועצירויות בכלל) אבל שמחה שזה חלף. 

היום גשם וזה נחמד אחרי החום והיובש של הימים האחרונים. חנוכה שמח (ואף מילה על האומיקרון - שיודעים עליו עוד פחות מאשר על שאר הואריאנטים אבל בהעדר נושאים דחופים אחרים לא מפסיקים לקשקש עליו גם בלי לדעת). 

סוף שבוע פעיל

סוף השבוע עבר מלא פעילות, חלקה משפחתית וחלקה חברתית.

בששי באו אלינו כרגיל הורי ובתי ומשפחתה המתוקה. היה כיף להיות עם כולם והנכדים היו מתוקים כתמיד. 

היה מצחיק לראות איך שרי כבר "מתורגלת" בשיגרה של ימי ששי. בסוף הארוחה היא קראה לאחיה הגדולים לרדת למרתף להביא משם גלידות (מהפריזר שבמרתף). לפני שהלכו הביתה היא שאלה אותם "אתם נשארים לישון פה?" והתעקשה לעלות לחדר שלנו ולהראות לכל אחד מהם מהי המיטה שלו. האמת שנשמותק היה גמור מעייפות והתברר שגם חכמוד היה די עייף, כך שהם נכנסו למיטות עוד לפני שההורים יצאו הביתה. עשיתי לחכמוד קצת מסאז' בשכמות ובגב, הכל היה תפוס לו מהאימון ומהכדוריד. 

הם ישנו מתשע בערב בערך עד שבע בבוקר. לא רע בכלל. 

בשבת בתי הגיעה עם שרי מוקדם מהרגיל כדי לאסוף אותם, כי היו צפויים להגיע אלינו חברים.

מה שקרה, הוא שזוג החברים מאוסטרליה שעברו כאן בארץ באוגוסט, עומדים לחזור לאוסטרליה סוף סוף ממסעם באירופה, ועשו זאת דרך ישראל, וביקשו שניפגש כולנו. הם הציעו למצוא בית קפה בהרצליה, ואז התברר ששום בית קפה לא מוכן לשריין שולחן לעשרה או 12 איש בשבת בבוקר. 

הבחור הציע שהם ילכו מוקדם לאן שהוא וישריינו שולחן ויודיעו לנו היכן, אבל T לא חשב שזה יעבוד, ואז החלטנו להזמין את כולם לפה. אמרנו שנקנה ג'חנון מאחת העגלות שמוקמות באזור שלנו מידי שבת בבוקר, ויש לנו פריזר מלא בגלידות תוצרת בית, ונגיד לכל זוג להביא משהו קטן - וזהו. כך היה. 

פרט לזוג אחד (שהיא עשתה בייבי סיטר לנכדה והוא היה מצונן נורא וחשש להדביק את כולנו) כולם התייצבו - היינו עשרה אנשים. 

ושוב נוכחתי לראות איך, למרות שהחברות שלנו שייכת בעצם לשנות העשר'ה / תחילת העשרים של חיינו, ומאז נפרדו דרכינו ובין רובנו אין קשר שוטף ואין גם הרבה משותף - בכל זאת היה נעים להיות ביחד. דווקא את הנשים אני פחות מכירה, כי פרט לזו שגרה באוסטרליה ועוד אחת שהייתי איתה בקשר קצר בתקופה שבני ובתה הבכורה היו תינוקות, בעצם את האחרות פגשתי לראשונה רק באותם מפגשים בודדים בעשר השנים האחרונות - אבל ממש נחמד לי איתן. 

בסוף המפגש מישהו אמר שאולי הגיע הזמן שניפגש גם בלי קשר לביקורים של הזוג ההוא מאוסטרליה, וכולם הנהנו בהסכמה.

אז נראה, אולי זה באמת יהפוך למנהג תדיר יותר. ושוב, תלוי במצב בריאותו של T. 

לאחרונה הכאבים שלו תכופים יותר, ולמרות שהוא טוען שפרט לגל כאב פעם בכמה ימים הוא מרגיש מצוין, אני כמובן יותר דואגת. אין מה לעשות, אני מתחילה להצטער שדחינו את הניתוח, ואני די בטוחה (וגם הוא) שה-MRI לא יהיה שונה (לפחות לא לטובה) מזה שעשינו בתחילת ספטמבר. מילא, זה מה שהוחלט ועם זה נצטרך לחיות. 

הבוקר T הצליח לתקן את הקצר בתאורת הגינה, אלוף שכמוהו. הרעתי לו כראוי. אז כרגע מה שנותר הוא לחכות לשער החדש (עוד חודשיים....) ולקוות שבעל המקצוע שעשה כאן את "הבית החכם" יגיע בהקדם כדי לתקן את השיבושים במערכת, אם זה אפשרי, או לעזור לנו במציאת פתרון חלופי. 

מחר אולי אקפוץ לבקר אצל בתי, לבלות קצת זמן איכות עם הנכדים בלי לבשל ולארח. 

מחרתיים קבעתי להיפגש עם 'קלי' ו'שני' - ואני מקווה שהפעם המפגש ייצא לפועל (בפעם הקודמת זה בוטל ברגע האחרון, ולפני כן היתה המון קורונה.....).  

מקווה לשבוע נחמד וטוב.

ושוב עדכוני השבוע

כשנפגשתי עם 'שושנה' בשבוע שעבר היא שאלה אותי אם גם אני שמתי לב להרבה מאד שיבושים ותקלות טכניות שקורים בתקופה האחרונה. האמת שהיא צדקה. גם אצל הורי מכונת הכביסה והמייבש עשו בעיות (אצלם זה היה בקטנה והטכנאי הסביר להם מה לעשות דרך הטלפון והכל הסתדר).

אצלי הלכה משאבת המים במכונת הכביסה, ובנוסף הלכו ספקי הכוח אצלנו גם במחשב החכם וגם במערכת מצלמות האבטחה (שלא לדבר על הממיר של STING TV שכבר החליפו לנו ארבע או חמש פעמים מאז שעשינו את המנוי באפריל האחרון). 

'שושנה' נוטה לחשוב שמדובר ב"מתח גיאופתי" (ניסיתי לקשר לערך ברשת אבל מצאתי רק אתרים פרטיים של אנשים שעושים "טיפול" או "ריפוי" לבתים....והחלטתי לחסוך את זה מכם). בזמנו שמעתי את המונח הזה לא מעט כאשר השתתפתי בסדנאות רוחניות וניו אייג'יות. בלי לזלזל במתחים הגיאופתיים חלילה, לי יש הרגשה שפרט למכונת הכביסה, כל שאר הקלקולים נובעים מהפסקות החשמל התכופות שמתרחשות ביישוב שלי ופשוט הורסות לי את כל המכשירים האלקטרוניים בזה אחר זה. 

טכנאי מכונת כביסה הגיע ומייד הסכים עם האבחנה שלי שהלכה משאבת המים. הוא החליף אותה אבל אז הקפיד גם לבדוק שהכל עובד, והתברר שהיתה גם סתימה בצינור שמנקז את מי הכביסה לביוב. 

אני מעזה לנחש שהסתימה הזו היא שגרמה למשאבה להתקלקל מלכתחילה, והלקאתי את עצמי על כך שלא הקפדתי לאורך השנים לבדוק ולנקות אותו מידי פעם כפי שאני עושה במכשירים אחרים. לא ייאמן כמה טינופת יצאה מהצינור הסתום. זה מה שיש במים שלנו. די מגעיל. 

בכל מקרה היה לי ביטוח בתוקף (שהיה ממש זול ומשתלם ולחמש שנים) על כל מכשירי בוש שיש לי בבית, ושילמתי רק השתתפות עצמית בסך 150 ש"ח על כל הסיפור הזה. לגמרי משתלם. 

למותר לציין שמייד פצחתי במבצע כביסות של כל מה שהצטבר לי במהלך השבוע. 

עוד בעניינים ביורקרטיים התברר שבני וכלתי זקוקים לתעודת הנישואים שלהם כי איכשהו הם פספסו את העניין הזה, והתברר שבעיני השלטונות בארה"ב הם לא נחשבים נשואים (וזה חשוב עבור תהליך הויזה שהם עוברים כרגע). יצרתי קשר עם הרב שחיתן אותם (רב שחיתן רבים באחד מגני האירועים ש-T ושותפנו ניהלו במשך שנים והיה איתנו תמיד ביחסי ידידות) והוא היה ממש חמוד ומייד שלח לי במייל את מה שהייתי צריכה, והבטיח גם לשלוח עותק נאמן למקור בדואר רגיל. 

לעומת זאת, עבור אותו הליך ויזה בארה"ב, הזמנתי באתר של משרד הפנים עוד בספטמבר עותק של תעודת הלידה של בני (בעברית ובאנגלית) וזו טרם הגיעה. אפילו קיבלתי הודעה שבקשתי בוצעה ושהתעודה נשלחה לכתובת הרשומה במשרד הפנים - אבל התעודה לא הגיעה. כתובתי מעודכנת במשרד הפנים, היא מופיעה בספח של תעודת הזהות שלי וההודעות לבוחר הגיעו בהמוניהן בשנתיים האחרונות, כך שברור לי שמהבחינה הזאת לא אמורה להיות שגיאה. התקשרתי השבוע לנסות לברר את העניין במשרד הפנים אבל התייאשתי אחרי שחיכיתי למענה מעל ל-45 דקות על הקו. בשבוע הבא אנסה שוב, אם היא לא תגיע עדיין, ומקסימום אזמין שוב.  

השבוע גם היה לי תור לביקורת אצל האופטלמולוג (רופא עיניים) המשותף לי ולאבא שלי ולאחר שבדק לי את העיניים אמר לי שהכל בסדר אצלי. הוא אמר שכרגע אין צורך בביקורות תכופות סביב הלחץ התוך עיני שלי כי בבירור אין לי גלאוקומה, בניגוד לאבא, וגם עצב העין שלי בריא ואיתן. שמחתי לשמוע. 

אחרי הרופא נפגשתי לקפה עם 'מחברת'. הצטערתי לשמוע על ריב שהיה לה עם אחת מבנותיה, דווקא עם הבת שהיחסים איתה תמיד היו הכי טובים, הכי זורמים, הכי נטולי תסביכים ובעיות. 

הבת הזאת עוברת בשנה וחצי האחרונות טיפול פסיכולוגי ו'מחברת' ממש לא אוהבת את השינוי שחל בה בעקבות הטיפול. משום מה אני חשתי הזדהות עם הבת, וסיפרתי ל'מחברת' שכאשר אני הלכתי (בגיל 29) לטיפול פסיכולוגי, עלו לראשונה כל מיני רגשות ומחשבות שכל החיים הדחקתי והתעלמתי ולא הייתי מודעת אליהם, וגם אצלי זה הוציא בהתחלה כל מיני תגובות והתנהגויות שהיו קשות לסביבה. 

לפעמים כאשר עושים טיפול רציני ועמוק, המצב נהיה גרוע יותר לפני שהוא מתנקה ונהיה טוב יותר. ולפעמים (את זה לא אמרתי ל'מחברת') בטיפול בחורה מגלה שהיא בעצם ילדה "טובה" שעסוקה כל החיים בלרצות את ההורים ולדאוג להם, וכל הדברים שהיא ספגה והדחיקה מבעבעים מתחת לפני השטח ומאיימים להתפרץ. אמנם 'מחברת' לאחרונה יודעת לקחת אחריות על חלקה במשבר שגם ילדיה עברו עם הגירושים שלה, משבר שנבע בעיקר מהאופן שבו האבא שלהם בחר לעזוב מהיום למחר ללא שום הכנה או שיחה או אזהרה. אבל ייתכן מאד שהבת מעבדת רק עכשיו את מה שעבר עליה בתקופה הראשונה שזה קרה.

'מחברת' מודעת לעובדה שבן לילה הופנה רוב תשומת הלב שלה לעצמה, לכאב שלה, לדייטים שלה, ליותר עבודה מאי פעם (בגלל הצורך להתפרנס לבד), ושבתקופה הראשונה היה לה פחות מקום והיו לה מטבע הדברים פחות אנרגיות להשקיע בילדים (כולם גדולים ולא גרים בבית, כן? הקטנה היתה אז בצבא) ולדאוג למשבר שגם הם חוו בעקבות טלטלת הפרידה הפתאומית של הוריהם. 

'מחברת' וביתה דיברו אחרי הריב והבת גם ביקשה סליחה, אבל נראה לי שייקח זמן עד שכאב הריב הזה, והצער עליו, ישככו. 

עוד השבוע הייתי באימון נוסף אצל ג'. אולי אתעד גם אותו בהמשך. קבעתי אימון נוסף לשבוע הבא. 

בבוסטון סוף סוף התחילה סייעת מומחית ב-ABA להתלוות אל 'סביבוני', בגן בשלב ראשון ומאוחר יותר היא אמורה גם להגיע אליהם הביתה. נראה מה היא תדווח ואילו תוצאות הטיפול הזה יניב. תחילת הטיפול התעכבה גם בגלל המכון המטפל וגם בגלל ביורוקרטיה של הגן, אבל בסוף בני כתב מייל נוקב (אך מנומס) שהזכיר לכל הגורמים שבסופו של דבר מדובר בילד שזקוק לעזרה, ובבקשה להתארגן על עצמם ולהתחיל לעבוד. שמחה שזה השפיע עליהם. 

בתחום הבריאות של T, בדיקת הדם יצאה שלילית לתסמונת האוטואימונית  IGG4 (שמתחפשת לגידולים סרטיים) - מה שהיה מאכזב (כי אם זה היה זה, הטיפול הוא בסטרואידים וללא ניתוח). לפחות עשינו V על הנושא הזה. 

'רופאחליפי' קיבל מאיתנו את הדיסקים של ה-CT, MRI ואת תוצאות כל בדיקות הדם, וכעת הוא ביקש מהמעבדה לקבל את כל הדגימות שנלקחו עבור הביופסיות השונות על מנת לעשות עליהן בדיקות נוספות (הוא קרא לזה "רביזיה פתולוגית") ובין היתר הוא מבקש לצבוע אותן לחיפוש אותו IGG4 (שאולי לא בא לידי ביטוי בדם אבל כן נוכח בדגימות). הוא יסודי, ללא ספק. כמה זמן כל זה ייקח - אין לנו מושג. האם נדחה את הניתוח אם לא תהיינה תשובות עד אז? ייתכן. 

עוד השבוע ניהלנו שנינו, T ואני, כל אחד בנפרד, שיחות ארוכות עם בתי. היא חזרה והדגישה שצריך לדבר וצריך לספר מה עובר עלינו ולא לחסוך מהם ולא לגונן עליהם, ושנינו השתכנענו שהיא צודקת. בפועל אני לא כל כך נוטה לעשות זאת - אפילו לא בפני חברים, אבל בעיקר לא "להפיל על הילדים" את הפחדים שלי ואת הכאבים שלי. וכאן אני מבינה שזהו שריר שאצטרך להתחיל לאמן. ל-T זה בא יותר בטבעיות, ובעוונותי יצא לי לנזוף בו כמה פעמים כאשר אמר להם דברים ללא פילטרים - וכנראה שזו היתה טעות מצדי. 

בכל מקרה, אתמול נסענו לתל אביב ופגשנו במסעדה את 'לונדון' (בת דודתו של T מלונדון) ובעלה, שמבקרים אצל בנם שחי בארץ. בעלה של 'לונדון' עבר בעצמו סרטן המעי הגס לפני חמש שנים, ונראה לי שהיה להם חשוב לבוא ולחזק ולתמוך ב-T ובי בתהליך הזה שאנחנו עוברים. היה טוב להיפגש, למרות שאני חוזרת ואומרת - לא אוהבת את תל אביב. היה סבל לנסוע אליה ובעיקר לתמרן בתוכה עם הפקקים והבלגן והקורקינטים החשמליים שצצים לך בהפתעה מכל עבר ובעיקר עם העבודות של הרכבת הקלה. 

במסעדה ישבנו בחוץ (אין להם תו ירוק כי הם לא אזרחים ישראלים) ורעש המכוניות והצפירות של הנהגים היווה "מוסיקת רקע" לשיחה שלנו. פחות נעים. אבל היה טוב להיפגש ולדבר, שמחה שעשינו זאת. 

היום אנחנו יוצאים צפונה עם בתי ומשפחתה לטיול ובילוי משפחתי. הם יזמו את זה ואנחנו נענינו בשמחה. מאמינה שיהיה כיף, לא משנה איפה נטייל ומה נעשה, רק מלהיות ביחד. אפילו מזג האוויר נראה שהוא לטובתנו. 

המשך שבוע טוב.