עזבתי את מקום עבודתי, נטשתי מקצוע אחד ורכשתי חדש. בניתי לעצמי סדר יום חדש, חיים חדשים. אני מגלה דברים חדשים, אמיתות חדשות, שמחות חדשות - בי ובעולם שסביבי...
המסלול של פסיכולוגים קליניים בארץ ארוך יותר, לדעתי, מהמסלול ללימודי רפואה.
בתי עברה את זה לפני שנים, ועכשיו סוף סוף גם אחיינית1 השלימה אותו, ואכן עברה בהצלחה את בחינת ההסמכה שהיתה לה בשני בבוקר. בסוף היא לא ישנה אצלי - מחשש לטילים וביטול כל העניין - אבל נסעה לשם על הבוקר, ולמרות שלא עשו לה חיים קלים - היא היתה מוכנה כראוי ועברה את זה בהצלחה. אושר גדול. אז יש לנו שתי פסיכולוגיות מוסמכות במשפחה...
בדרך חזרה מהבחינה אחיינית1 עברה אצלנו - היו אצלה מצעים ופיג'מות 100% כותנה שגיסתי קנתה לאבא שלי - וכך יצא לנו לשבת לפטפט קצת ולשתות יחד קפה, מה שבחיים הרגילים לא קורה בדרך כלל. בירכנו אותה על הבחינה ואיחלנו לה הצלחה בתחילת דרכה החדשה כפסיכולוגית קלינית מוסמכת.
בתי גם עברה בהצלחה את הראיון השלישי בניסיונה להתקבל ללימודי הפסיכואנליזה - הפעם הראיון עבר ממש טוב, כמו הראיון הראשון שהיה לה, ולא נותר אלא לקוות שוועדת הקבלה תחליט שהיא ראויה להתקבל ללימודים. בינתיים פשוט מחכים. היא מבחינתה עשתה הכל ועשתה את זה באמת כמו גדולה. המראיינת שאלה אותה למה יש בכלל ראיון שלישי ובתי סיפרה לה את השתלשלות העניינים והיא די הביעה זעזוע, שלא לומר שאט נפש ממה שקרה. בתי התנהגה כמו בוגרת ואמרה לה שלפחות היא מרגישה שהיא למדה משהו מכל החוויה, והמראיינת די נתנה לה להבין שאולי אכן, אבל שזה נשמע לה מיותר לעבור דבר כזה.
נפגשתי עם 'מחברת' והיה נחמד מאד, למרות שהיא כל הזמן התנצלה בפני שלא כיף להיות איתה בימים אלה ושהיא כל הזמן מתלוננת על משהו. היא באמת עוברת דברים לא קלים - בעיקר עם הבת שלה שנלחמת במחלה שלה - וגם העדר זוגיות ועוד כל מיני ....ואני ממש לא מצפה ממנה שתהיה בטוב בתקופה כזאת. בשביל זה יש חברות, לא?
היתה לי גם פגישה עם 'היידי' אחרי חודשים שלא הצלחנו להיפגש מסיבות אובייקטיביות לגמרי, וגם זה היה כיף ממש. וכמו בכל פעם אני מקווה שהפעם הבאה לא תהיה בעוד חודשים רבים.
אחר הצהריים ביקרנו אצל בתי, ובזמן שאני העסקתי את שרי, T עזר לבתי לארוז קצת את המטבח. מדהים איזה דברים מוצאים כאשר אורזים - כאלה ששכחת שיש לך ואת שמחה לגלות מחדש, וכאלה ששכחת שיש לך ואת מבינה שאם לא השתמשת בהם שנים, כנראה שלא תשמשי בהם לעולם ואפשר להיפרד מהם.
ראינו בקצרה גם את חכמוד - שאמר שלום אבל חזר להסתגר בחדרו - ואת נשמותק שהיה אצל חברים במשחק המבוכים והדרקונים השבועים שלהם, וחזר קצת לפני שהלכנו.
חתני גם חזר הביתה לפני שהלכנו, עם כאב רוח ומצב רוח מוזר ("למה אתם אורזים? למה ככה? למה לא אחרת?") שעיצבן את T שמייד רצה כבר ללכת. נו, מילא.
בינתיים תהליך פיטורי המטפלת של הורי הולך בסדר - היא קיבלה יפה מאד את העובדה שהוא החליט לחפש מטפל גבר, ועכשיו רק בודקת אם "גמר החשבון" שחישבנו עבורה תקין מבחינתה. אני מאד מקווה שעד סוף השבוע, שבו היא אמורה לעזוב סופית, היא תעבור להיות זיכרון רחוק.
אני גם מקווה שהמטפל שאמור להגיע לניסיון ביום ראשון לא יבריז או לא יתגלה כלא מתאים........אבל גם אם כן, הפעם נחפש בנחת. נראה לי שהם במצב שיכולים להסתדר בלי כמה זמן. לפחות כך הם מצהירים וכך אני מקווה............
הפוסט הזה יושב כבר יומיים בטיוטות ובכל פעם מקבל איזה עדכון קטן.
כרגע שוב יש סכנת מלחמה....בדיוק כמו בשבוע שעבר. מי יודע מה יהיה.....? אף אחד. אז כל עוד זה לא התחיל, עניינים כרגיל.
אז בשבוע החולף למרות כל הבלבולים הספקתי לא מעט.
נפגשתי עם 'מחברת' וגם עם 'שלהבת', שכנתי העסוקה כל כך שאנחנו מצליחות לקיים בערך אחד מתוך שלושה מפגשים שאנחנו קובעות לנו. שלהבת תמיד אומרת, שהעיקר שאנחנו קובעות והעיקר שבסוף משהו מכל זה מצליח, והיא צודקת כמובן.
למחברת יש היום יום הולדת - בדיוק כמו לנשיא טראמפ ("אז מה זה אומר עלי?" היא שאלה אותי כשנפגשנו). רק שהיא חגגה בבית עם הילדים שלה, ולא על מדשאת הבית הלבן עם קרבות MMA........😉
במפגש עם 'שלהבת' שוב הלכנו לעגלת הקפה ביישוב, והפעם קצת התאכזבנו ממצבה המוזנח. גם הקפה לא היה משהו אבל המאפינס היו טעימות.
כשכבר היינו בדרך הביתה 'שלהבת' הזכירה עוד מישהי מהיישוב שהיא התיידדה איתה לאחרונה, אלמנה בגילי, שהתברר שאני יודעת מי זאת - היא היתה נשואה לרופא השיניים שלי שנפטר לפני כמה שנים. 'שלהבת' שאלה אם אהיה מוכנה למפגש משולש יחד עם האלמנה ואני מייד הסכמתי. נראה איך זה יהיה.
כיון שהארוחה המשפחתית בסופ"ש הזה תוכננה לשבת בצהריים, החלטנו להזמין בששי אחר הצהריים את חברינו הוותיקים 'המהנדס' ו-'ביוכימיה' לקפה, אחרי שנים שלא נפגשנו ארבעתנו ביחד. עם 'ביוכימיה' אני נפגשת בבתי קפה מידי פעם, אבל בפעמים האחרונות שנפגשנו ארבעתנו ל-T די נמאס מהנרגנות של 'המהנדס', שתמיד היתה קיימת אבל מאד הקצינה בשנים האחרונות, ולא בא לו להיות בחברתו.
אלא שלאחרונה גילינו ש'המהנדס' אובחון עם מחלת הפרקינסון, והרגשתי שלא יפה ככה להתנתק מחברות של כל כך הרבה שנים, במיוחד במצבו.......אז נקטתי יוזמה ושאלתי אם בא להם לבוא לקפה אחר הצהריים בששי. הם נענו בשמחה, אבל בסוף ביטלו בששי בצהריים. 'המהנדס' לא מרגיש טוב......דיווחה 'ביוכימיה'. עצוב. נראה מתי ננסה להזמין אותם שוב.
הארוחה בשבת בצהריים עם משפחתה של בתי והורי היתה נחמדה מאד וטעימה מאד.
חתני לא הגיע - היתה לו הגשה של עבודה לתואר (גם הוא באמצע תואר שני עכשיו) וחברים שקבעו איתו על הבוקר התקשו להתעורר...וכל הסיפור נדחה לצהריים. לא נורא, השאר הגיעו וחגגנו לשרי עוד יום הולדת והיה נחמד מאד. בתי הגדילה לעשות וקנתה עבורנו מתנה לילדה - בדיוק את הבגדים והדברים שהיא ידעה שהיא רוצה - כך שהיא היתה מרוצה וגם אנחנו היינו מרוצים.
עוד השבוע הצלחתי לקחת את אבא שלי לרופאת העור שלנו - שמאד מאד קשה לקבוע אצלה תור מרוב שהיא מבוקשת וגם עובדת מעט מאד.
מה שקרה, הוא שאבא התלונן על גרד מציק בגב, ושני רופאים שונים ב'אחוזה' הגיעו לאבחנות שונות ומשונות, החל מאלרגיה וכלה ב'גרדת' - אלוהים יודע איך הוא אמור היה לחטוף את זה בתנאים הסטריליים שבהם הם חיים ב'אחוזה'. כמגוון האבחונים כך מגוון הטיפולים שניתנו, והם די שיגעו את הורי, בין היתר עם הצורך להרתיח את כל הכביסה כי גרדת - אם זו האבחנה - מאד מאד מדבקת.
אני הייתי בארה"ב ולא יכולתי לעזור, אבל איך שחזרתי ארצה התקשרתי למזכירה של הרופאה, פניתי ללב שלה, כמו שאומרים, והצלחתי להשחיל את אבא שלי להתקבל אצלה מעכשיו לעכשיו.
הרופאה - שכולנו (כולל אחי וגיסתי) מטופלים אצלה וכולנו סומכים על האבחנה שלה במאתיים אחוז, שללה את כל האבחונים, כולל השערות שזו תופעת לוואי של תרופה כלשהי או איזושהי מחלה נסתרת שבאה לידי ביטוי בגירוד. כלל לא מדובר בפריחה, היא פסקה, אלא בפצעונים שנגרמו כתוצאה מהגירוד עצמו. הגירוד לדעתה נגרם מזיעה - שכיבה רבת שעות (שזה ממש נכון, אבא שלי ישן איזה 11 שעות ביממה ומזיע מאד תוך כדי שינה) ושימוש בבדים סינטטיים גם בסדינים וגם בפיג'מה.
היא נתנה לו שלושה חומרים שונים לטיפול בגרד עצמו, וביקשה לספק לו גם בגדים וגם מצעים של 100 אחוז כותנה.
נקווה שזה יעזור. בכל מקרה יש לו עדיין תור אליה ביולי (שלא ביטלנו) - ובמקרה הצורך נחזור אליה.
הלילה אחיינית1 אמורה לישון אצלנו, כי מחר מוקדם בבוקר יש לה את בחינת ההסמכה לפסיכולוגיה הקלינית באיזה קיבוץ בעמק חפר. היא לומדת לבחינה הזאת כבר כמה חודשים, גם תוך כדי המלחמה עם איראן - כאשר גרה אצל אחי וגיסתי עם הקטנה והיה קשה מאד ללמוד ולהתרכז. אבל היא תותחית ואני סומכת עליה שהיא מוכנה ושהיא תצלח את ההסמכה בשלום. אלא מה? עכשיו עם ה"היערכות לטילים מאיראן" שוב, קיום הבחינה כבר מוטל בספק, והיא לא בטוחה שהיא תגיע לישון אצלנו. איזה בלגן.
בסוגיית המטפלת של הורי, בסוף הם החליטו לפטר אותה ולקחת מטפל גבר. ככה גם היה להם קל יותר לבשר לה על כך, לכאורה לא כי יש להם טענות אליה אלא כי בעת הזאת מתאים להם יותר מטפל זכר. היא קיבלה את זה יפה מאד, לפי מה שהם אמרו, ואני דאגתי שיעשו לה שימוע ויגישו לה מכתב פיטורין תקני עם הודעה מוקדמת וכל הסיפור, שלא תיווצרנה אחר כך בעיות. מה שנותר לי לעשות הוא לחשב עבורם "גמר חשבון" ולסיים את העסקתה כמו שצריך.
בינתיים כבר שוחחתי עם התאגיד ויש להם מישהו מתאים, לדעתם, שיגיע בתחילת השבוע הבא לשבוע ניסיון. באמת שלא משעמם אצלנו.
הפגנות בקפלן במוצ"ש והשתתפות של T גם בימי השיבוש השונים - בקודם הוא נסע לפני הצהריים לקפלן ואחרי הצהריים לנתב"ג. בשתי ההפגנות היתה בוודאות אלימות מוגברת וחוסר סובלנות מצד השוטרים - בקפלן הפרשים עלו על המדרכה ודחפו את המפגינים, למרות שעל המדרכה לא היתה בעצם סיבה לכך, ובנתב"ג T נדחף על ידי מג"בניק ונפל על הרצפה. הזמבורה שלו נשברה אבל מעבר לזה לא נגרם לו, למזלנו, נזק כלשהו.
נראה מה יהיה היום. T נסע להצטרף למוחים, וזאת למרות שעל הבוקר חטף התקף כאב קשה, אחד מהקשים ביותר שהיו מזה הרבה זמן. עד כדי כך זה הפיל אותו שהוא ויתר על חדר הכושר, והתאושש כמה שעות בבית, אבל בכל זאת התעקש לצאת לשבש ולהפגין. מקווה שהוא יהיה בסדר.
בששי שעבר אירחנו לארוחת ערב רק את הורי, לאחר שבתי ומשפחתה הודיעו שהם נשארים בבית. ברגע האחרון חתני התקשר אז לשאול אם אולי בא לנו לקפוץ אליהם בששי בערב, אבל כבר בישלנו והזמנו את הורי אלינו, והוא לא היה ערוך לארח גם אותם (שזה משהו שתמיד מקפיץ לי איזה פיוז קטן, אבל אני מכריחה את עצמי לכבות אותו) וויתרנו על זה.
הורי מאד נהנו לבלות איתנו ערב לבד ובסופו העמסנו עליהם קופסאות עם שאריות אוכל, כך שהם אכלו ונהנו מזה אחר כך כל השבוע.
בששי האחרון כבר אירחנו את כל המשפחה כולל אחי וגיסתי ושתי האחייניות עם בני זוגן. אחיינית1 ובעלה בישרו על ההריון - יש עוברית קטנה ברחם שאמורה להיוולד בסביבות סוף דצמבר - והשמחה וההתרגשות היו גדולות. גם לאחיינית2 היתה בשורה משמחת - היא עברה בהצלחה את בחינת ההסמכה לאחר שסיימה את התואר בריפוי בעיסוק. אני מקווה שהיא תמצא עבודה טובה בקרוב.
היה ערב מוצלח מאד ונראה היה שכולם נהנים גם מהאוכל וגם מהביחד. T אמנם הרגיש "כמו מלצר" - כשאף אחד לא קם לעזור עם הפינויים, למשל, בסוף הארוחה, אבל אני דווקא הרגשתי שהיה ערב קל מבחינת עבודת המטבח, והצלחתי גם לתקתק את הכל וגם פה ושם לשבת עם האורחים, שזה הישג גדול. עם הנכדים כמעט לא יצא לי להיות, אמנם, וזה החסרון העיקרי כאשר אנחנו מארחים. אנחנו עסוקים עם המטבח וכשיש עוד אורחים פרט לבתי ומשפחתה אני גם רוצה לתת להם תשומת לב, ולא מסתדר לי לשבת עם שרי ולצייר איתה או לבלות בנפרד עם הבנים. אבל הם נשארים לישון וכך יש לי זמן איכות איתם אחר כך ולמחרת בבוקר.
שוחחתי על העניין הזה של "המלצרות" עם חברתי 'ביוכימיה' כשנפגשנו לקפה השבוע סוף סוף אחרי כמה דחיות. שתינו מבינות את הראש של הילדים שלנו - שלמרות שהם כולם כבר "גדולים" - בשנות הארבעים לחייהם - כשהם מגיעים אלינו הביתה הם עדיין מרגישים "ילדים". הם עייפים ועמוסים כל השבוע ועובדים קשה והערב הזה אצלנו הוא ההזדמנות להתרווח ולהתפנק. לפעמים הם עוזרים אבל בששי האחרון הם היו עסוקים בשיחות עם המשפחה של אחי ועם הורי ולא עלה בדעתם לקום ולעזור. נדמה לי שכבר העליתי כאן את הנושא הזה - של הסוויץ' שילדים צריכים לעשות מתי שהוא כאשר ההורים מתחילים להזדקן. אפילו לא להזדקן, אפילו רק להתבגר - כמונו. נראה לי שבתי וחתני עוד לא עשו את הסוויץ' הזה. אולי אני טועה, ואולי אם חלילה נזדקק לעזרתם הם יפתיעו לטובה. אני מקווה שלא נזדקק. ואולי פשוט מתי שהוא נצטרך לומר להם במפורש שהגיע הזמן לעשות את הסוויץ' הזה. נראה.
בכל מקרה היה נחמד בששי ובשבת בבוקר כששוחחנו עם נשמותק וחכמוד על כך שאנחנו מתכננים ללכת איתם לקולנוע לראות את "אינדיאנה ג'ונס" החדש, עלה לנו רעיון לצפות תחילה בסרטים הישנים שלו - ובחרנו באקראי את "מסע הצלב האחרון" והם נהנו מאד.
האמת שהיה לי קשה להבין איך הריסון פורד משחק בגיל 81 את אינדיאנה ג'ונס (אין לי מושג עד כמה הוא פעיל בסרט החדש) אבל יצא לי לראות כמה פרקים בסידרה "1923" (שהיא ספין אוף של "יילוסטון" המצויינת) ושם רואים אותו מתפקד מצוין ואף רוכב על סוסים ומשתתף בקרב יריות...אז נראה שהוא במצב טוב.
בשבוע שעבר חטפתי וירוס הקאות קצר, ממש לא ברור מאיפה זה נחת עלי, אבל לשמחתי הוא עבר מהר. גם T הרגיש בחילות במהלך אותו היום אבל במזל לא חטף את זה קשה כמוני. יש לו מספיק בעיות עיכול ולפעמים בחילות גם ככה, מסכן.
השבוע השלמתי בהצלחה גם את הכנת אלבומי התמונות גם של בני ומשפחתו וגם של בתי ומשפחה. זה מצחיק שהבעייה שלי עם התמונות של בני וכלתי והנכדים היא שיש יותר מדי תמונות וקשה לי לבחור אילו להכניס לאלבום (והאלבומים שלהם תמיד יוצאים עבים במיוחד), ומבתי וחתני והנכדים תמיד יש מעט מדי תמונות, ואני צריכה להתחנן שישלחו לי תמונות שאולי במקרה יש להם בטלפונים ושכחו לשתף, והאלבומים שלהם דקים יחסית.
זה הגיוני שבני וכלתי מצלמים יותר ומשתפים יותר, כי זו הדרך שלהם לכלול את המשפחה בחיי היום יום שלהם, בהיותם שם בבוסטון מבודדים. וזה גם עוזר שכלתי ממש טובה בזה, גם שולפת כל הזמן את הטלפון ומתעדת את כל הרגעים קטנים כגדולים, והיא גם צלמת מצוינת.
לסיום, שוחחנו עם החברים שלנו מאוסטרליה, שנמצאים בלונדון לרגל לידתה של נכדתם הראשונה מבתם (יש להם נכדה מהבן הבכור, במלבורן). הם מתכננים לשהות שם כדי לעזור לה במהלך החודשים הקרובים, ושאלו אם מתחשק לנו לקפוץ לחופשה באירופה להיפגש איתם מתי שהוא, היכן שהוא - והרמנו את הכפפה. אז קבענו שניפגש בוינה בתחילת ספטמבר ונטייל באוסטריה במשך שבוע.
רצה אצלנו במשפחה כבר שנים בדיחה על כך שאני טוענת שמעולם לא היינו באוסטריה, ו-T טוען שהיינו, גם היינו. הוא ביקר בלעדיי, זה בטוח, עוד לפני שהכרנו, אבל אני יודעת שאני מעולם לא הייתי. אני זוכרת שהיינו על גבול שווייץ/אוסטריה כמה פעמים אבל שלא חצינו לתוך המדינה. בקיצור, מעבר לרצון לראות את המדינה היפה, את הנופים, ואת הערים היפות וינה וזלצבורג ועוד.... T טוען שסוף סוף נוכל לעשות V על כך שהיינו באוסטריה 😉.
את החדשות המבאסות קיבלנו כשהיינו ברכב בדרך אל בתי לארוחת ערב ספונטנית בששי.
בני וכלתי התקשרו אלינו בשיחת וידאו. בקשת הויזה של כלתי נדחתה. אותה "ויזת אמן" שבני כבר קיבל פעמיים מאז שסיים את לימודיו (בכל פעם לשלוש שנים) ושזו לה ההגשה הראשונה כי עד עכשיו כל השנים היתה על תקן סטודנטית.
לא ידוע מדוע הבקשה נדחתה. במהלך השבוע אמור להגיע מכתב בדואר שיפרט את העילה לדחייה. אולי העיתוי של ההגשה היה מחורבן: קודם היא היתה בחופשת לידה, ומיד אחר כך פרצה הקורונה - וכנראה לא היה ב"תיק ההגשה" שלה מספיק חומר שענה על הדרישות לויזה.
אולי (זה מה שכלתי חוששת) "חפרו" הרבה בעברה ו"עלו" על פעמים שבהם היא עבדה באופן לא חוקי כשהיתה סטודנטית צעירה (בתואר הראשון). זה לא סביר בעיני אבל אולי.
ואולי זו בכלל דחייה טכנית, כי עורכת הדין (המעצבנת) שטיפלה בתיק הגישה את הבקשה ביום איחור, ואצל האמריקאים זה מספיק כדי לדחות על הסף.
כאמור את זה הם יגלו בעוד שבוע בערך, ואז נראה איך הם מתארגנים להמשך.
בעקרון ברגע שמקבלים דחייה, אמורים תוך שבועיים לעזור את ארה"ב. בפועל הם בדיוק התחילו בתהליך החיסון עכשיו, והתקווה היא שיתחשבו בהם ויאפשרו להם לפחות להישאר עד שיהיו מחוסנים לגמרי (שבוע אחרי החיסון השני).
כרגע הם בודקים אילו אפשרויות עומדות בפניהם - גם עם עורכת הדין (המעצבנת) וגם דוגמים עורכי דין אחרים, לצורכי בדיקה והתייעצות. אופציה אחת היא בינתיים לבקש ויזת "נתמך" - כלומר אישור שהייה בארה"ב מעצם היותה אשתו של בני, שיש לו ויזה בתוקף. את זה כנראה יאשרו בוודאות, ואז אפשר במקביל לנסות לשפר את הבקשה המקורית ולהגיש אותה שוב, או לחפש ערוץ אחר.
כך או אחרת כנראה נראה אותם כאן לכמה שבועות לפחות בעתיד הקרוב.
בינתיים בני התחסן ביום רביעי וכלתי התחסנה בשבת, ובעוד שלושה שבועות קבעו להם את החיסון השני - אז אלה חדשות טובות.
עוד חדשות טובות אצלם הן ש'סביבוני' מתפתח כל כך מהר וכל כך יפה, פשוט תענוג איתו. הוא גם משתתף יותר בפעילויות הגן, מתייחס יותר לילדים כאשר הוא בגן שעשועים, מצליח לבטא יותר ויותר דברים. שלשום הצליח סוף סוף לומר "מה" - שעד כה היה מצמיד את שפתיו ומוציא דרכן אוויר אבל לא משמיע צליל. מכאן לדעתי הדרך ל"אמא" קצרה.
א פרו פו "אמא", 'שרי' התחילה פתאום לקרוא לבתי "אמא". פתאום לפני שלושה לילות במקום לקרוא לה 'מאי' כשהיא התעוררה בלילה, היא קראה "אמא, אמא" ומאז היא כל הזמן אומרת "אמא" וזה מתוק בטירוף. היא עדיין אומרת 'מאי' בהקשרים מסוימים, אבל יש לי הרגשה שה'מאי' בדרך להיעלם.
גם ה - 'כָּ-פֹּה' (שילוב של 'כאן' ו-'פה') נעלם לה, שהיה כל כך מתוק. גם היא מתבגרת ומתפתחת בקצב מהיר. היא ממשיכה לשלוט בכולנו, והמילה הכי שגורה בפיה כעת היא 'קום' - כלומר קום, קומי, ומייד אחר כך ציווי נוסף כמו 'בואי' ('קום' זה תמיד בזכר ו'בואי' זה תמיד בנקבה אצלה). כל היום מחלקת הוראות.
ארוחת הערב בששי אצל בתי וחתני והנכדים היתה נחמדה מאד וטעימה ונהנינו איתם מאד.
למחרת חל ליל הסדר, וחתני הכריז שהוא רוצה להתחיל בשעה חמש, אז הבאנו את הורי ברבע לחמש, והכל היה מוכן - וחיכינו חיכינו....והתברר שכל המשפחה של בתי נרדמה, ובסוף הם הגיעו בשבע. לא נורא, האמת שאנחנו רגילים לאיחורים האלה. פעם זה היה קורה הרבה יותר.
בסך הכל טוב שהם ישנו.
סדר פסח היה נעים וטעים וכיפי, ולמרות ההרכב החסר (יחסית, ללא משפחתו של אחי) היה שמח והרבה שירים וצחוקים. חכמוד ונשמותק השתתפו בסבב הקראת ההגדה, התעכבנו כרגיל לשיר את כל השירים לשמחתה של 'שרי', שבכל שיר פצחה בריקודים. היא פשוט רקדנית מלידה הילדה הזאת, וגם ספורטאית מלידה.
בניגוד לשנים עברו, אפילו לא ניסינו להמשיך לקרוא בהגדה אחרי האוכל (בדרך כלל טסנו בחלק הזה ובעיקר עשינו הרבה צחוקים עם 'כי לעולם חסדו' ו-'ויהי בחצי הלילה') אבל כן שרנו במלואו את 'אחד מי יודע' כאשר כל הנכדים ממחיזים בריקודים ובתנועות את תוכן השיר, ואפילו קצת את 'חד גדיא'. היה כיף גדול.
שמחתי שהורי הגיעו למרות שאמא עדיין לא לגמרי במיטבה. היא נראתה נהדר - החליטה להפסיק לצבוע את השיער, והסתפרה קצוץ, והתאים לה מאד האפור. ממש.
הנכדים הגדולים נשארו לישון ובתי וחתני לקחו את הורי הביתה (בסביבות עשר וחצי). גם אנחנו כולנו הלכנו ישר לישון, היינו גמורים.
למחרת הנכדים התעוררו הרבה אחרי שחזרנו מהליכת הבוקר, T הכין להם את ארוחת הבוקר (הלא כשרה לפסח) ואני המשכתי להקריא מהספר השני של 'חוט"ם' ונהנינו מאד.
חתני הגיע מוקדם עם 'שרי' לקחת אותם הביתה, ובצהריים אספנו את הורי ונסענו אל אחי וגיסתי לארוחת צהריים של חג.
אני ממש לא זוכרת מתי היתה הפעם האחרונה שביקרנו אצל אחי וגיסתי בבית. לדעתי זה היה לפני כשנתיים, אולי. הייתי אמורה לנסוע לשם לבד בערב של המקווה של אחיינית1 אבל כזכור הייתי עם התסבוכת והסבל של העקירה והשתלת השן ולא יכולתי לנסוע.
היה ממש כיף להיות שם, וגם אמא של גיסתי הגיעה, ואחיינית1 (בעלה לא הגיע כי הוא שומר כשרות פסח). הארוחה היתה טעימה ונעימה, ואחרי הארוחה ישבנו לצפות קצת בסרטי וידאו - כמו מסיבת ההפתעה שהכנו לאמא שלי ליום הולדתה ה-70. היה מצחיק ומרגש לראות את כולנו צעירים ב-19 שנים. בתי היתה בצבא, בני היה בתיכון, האחייניות היו קטנות ומתוקות. השקענו אז ממש במסיבה - נפגשנו הרבה לפני כן וערכנו חזרות. ניגנו ושרנו מחרוזת שירים שאמא היתה שרה לנו ולנכדים, אחי ניגן קטע קלאסי שהיא אהבה על הגיטרה
ואני ניגנתי קטע בצ'לו (לא זוכרת איך קוראים לו, נדמה לי שזה ג'יג ואולי של באך או אולי סוויטה של באך....) שהתאמנתי עליו המון ולקחתי כמה שיעורי צ'לו לרענון במיוחד לקראת יום ההולדת.
ביחד ניגנו כולנו את the sound of silence של סיימון וגרפונקל שאמא נורא אהבה, ובאופן כללי ואז שמנו טנגו שהיא נורא אוהבת וכולנו רקדנו והשתטנו - כיף שתיעדנו את זה (במצלמת וידאו שכורה כי אז לא היו סמארטפונים).
האחייניות הקטנות רקדו והרביצו הופעה וכולנו היינו על הריצפה מצחוק. היה כיף להיזכר. אמא לא זכרה את כל זה בכלל והתרגשה מחדש, וזה היה כיף ממש.
בדרך הביתה בני וכלתי ו'סביבוני' התקשרו שוב בוידאו וניכר היה שהם במצב רוח קצת יותר אופטימי מאשר בשיחה הקודמת, ובסך הכל אני מאמינה שהם פשוט יתמודדו עם הסיטואציה כמיטב יכולתם - וכמובן נתמוך בהם בכל אשר ירצו או יזדקקו.
ישנו "סייסטה" מאוחר - בערך מחמש אחר הצהריים עד שבע בערב, ושאר הערב התנהל בעצלתיים. אני קוראת עכשיו את הספר 'שיבה' של יא ג'סי. סיפור קשה, נראה איך יתפתח. כל כך הרבה רוע. זה אחד הספרים (הדיגיטליים) שקיבלתי במתנה מ'שותפנו' ו'שריתה'. אעדכן בהמשך.
הבוקר יצאתי להליכה ארוכה מן הרגיל, ו-T קיצר כי הוא קבע לעצמו שייט במועדון השייט החדש אליו הצטרף לאחרונה. מעבר לכך לא עשינו תכניות לשבוע הזה, אז נזרום....
שמחה לבשר שלא הקשבתי לחדשות כבר שלושה ימים. אין לי כל כך מושג מה קורה, וממש טוב לי כך. מועדים לשמחה.
נשמע כאילו מחיים אחרים, עם כל ההנחיות החדשות המשתנות ומתגלגלות עלינו בכל יום, בעצם בכל כמה שעות.
אבל ביום רביעי התקיימה - ממש ברגע האחרון לפני שהשביתו את האירועים מעל למאה איש - חתונתה של אחיינית1.
אז איך היתה החתונה?
וואו. פשוט וואו. מזמן לא הייתי בחתונה כל כך יפה, כל כך נעימה, כל כך מרגשת, כל כך מוצפת אור ואהבה. מזמן לא חוויתי תמהיל כזה מושלם בין הגילאים השונים - המבוגרים האוהבים, הילדים הקטנים המתוקים, החבר'ה הצעירים שבאו לשמח את החתן והכלה ומשפחותיהם מכל הלב והנשמה.
לא זוכרת אם סיפרתי כאן את תלאות החתונה הזאת - במקור הם קבעו אותה לסוף מרץ, ואז הזיזו ל-15 (יום ראשון, תעריף נמוך). ואז אחרי כחודשיים התקשרו אליהם מהגן שחלה טעות ובוצעו הזמנות כפולות - ובשבוע של ה-15 יש כנס כל השבוע והם מצטערים....צריך להזיז.
T - שליווה את הזוג הצעיר בכל שלבי התכנון וההזמנה של האירוע (כולל נוכחות בשני ערבי הטעימות שהיו להם) - ייעץ להם והנחה אותם כיצד להפיק את המיטב מן השינוי הזה - פיצויים ברמה של עיצוב, הגדלת מבחר המנות, הגשה מלאה במקום מזנון ועוד. בנוסף האירוע עבר ליום רביעי במקום ראשון.
בפועל ההזזה הזאת כאילו קרתה משמיים. לו היה האירוע נשאר באחד מן התאריכים המקוריים שהוזמנו, היא היתה נדחית.
החתונה הזאת התרחשה בערב האחרון שבו ניתן היה לקיים אירועים לזמן הקרוב. החתן החמוד אמר לי: זו קארמה. ואני נוטה להאמין.
כמובן שמחלת הנשיקה של אחיינית2 ובעיית השיניים שלי (וגם אחיין של החתן שהובל למיון יום לפני החתונה לביצוע תפרים באצבע שנתקעה באיזה מתקן משחקים בגן) איימו להעיב על השמחה, כמו גם הרבה מאד ביטולים מאנשים שחששו להגיע.
ביום החתונה אישרו 320 מתוך 400 המוזמנים שהם אכן מגיעים. בפועל הגיעו מעט פחות, אבל לא הרבה פחות, ובאמת היה מלא ושמח. (וכמובן שבכל רגע אנחנו עלולים לקבל הודעה שמישהו שם היה חולה וכולנו נצטרך להיכנס לבידוד....אך בינתיים זה לא קרה).
החופה היתה יפהפיה ומרגשת - הרב היה נחמד וזורם ולא מעצבן (כנטייתם של רבנים לפעמים), הזוג גם החליף נדרים מרגשים ומעוררי השראה, היה מקסים.
האוכל (גם בקבלת הפנים וגם בארוחה עצמה) היה טעים מאד וגם השירות היה למופת. T לקח על עצמו לפקח, מטעם המשפחה, מול מנהלת האירועים, והיה שם שיתוף פעולה מצוין. אם כבר היה משהו (כמו צורך לנקות את השירותים) זה בוצע מיד.
מוסיקת הריקודים היתה טובה ולא רועשת מדי (וגיסתי השכילה להושיב אותנו הכי רחוק שאפשר מהרחבה והרמקולים).
האולם עצמו היה נעים ומרווח ומעוצב בטוב טעם.
הכלה נראתה כמו נסיכה מהאגדות, ובקיצור - היה מקסים ומחמם לב.
הלכנו בסביבות 23:15, למרות שהמסיבה עוד היתה בעיצומה. שמחים ומרוצים.
השורה התחתונה - היום אני מרגישה הרבה הרבה יותר טוב.
בדרך - לא ידעתי מה לעשות עם עצמי מרוב איכס.
רופאת המשפחה שהייתי אצלה בראשון אחר הצהריים היתה חיובית מאד ומעודדת, אפילו הסתכלה לי בתוך הפה ואמרה שאזור השן לא נראה רע. אבל מה היא מבינה?
היא אמרה שעדיף שאקח את האוגמנטין עוד שלושה ימים אחרי שייסתיים השבוע - וכתבה לי מרשם.
בשני בבוקר על הצמרמורות נוספה גם סחרחורת.
ברגע של בהירות מתוך הייאוש חשבתי לעצמי שאולי אלה בכלל תופעות לוואי של כל משככי הכאבים שאני לוקחת מסביב לשעון. הפסקתי.
הכל.
לא הייתי מסוגלת לאכול, אבל דחפתי בננה כדי שאוכל לבלוע את האוגמנטין.
כשהתקשרתי למרפאת השיניים התברר שמתרחש אצלו ניתוח בהרדמה מלאה והוא יהיה זמין רק אחר הצהריים.
חיכיתי לטלפון שלהם מתי אוכל לבוא.
בינתיים התקשרתי למומחה חניכיים, אבל הוא לא היה וקבעו לי שם תור טנטטיבי למחר, יום רביעי.
הבטחתי שאם זה לא יהיה כבר רלוונטי, אתקשר לבטל.
לגיסתי כבר הודעתי בצער שלא אגיע לערב שאחרי המקווה.
הבנתי שבמצב הנוכחי אני לא יוצאת מהמיטה, שלא לדבר על מסיבה.
אבא שלי היה ביישוב שלנו אחר הצהריים במקרה לתור אצל רופאת העור, ועבר אצלנו כדי לאסוף את המתנה של אחיינית1 ואת אלבום התמונות שגיסתי ואני הכנו לה.
הסברתי לו את תכולת המתנה - כדי שיוכל להסביר לאמא, שתסביר לאחיינית1.
המתנה עמדה על העיקרון האמריקאי של
Something old, something new, something borrowed, something blue
שנוהגים לתת מתנה לכלות בארה"ב.
הכנתי סלסלה של ללין שבתוכה שמתי כמה פינוקים - קרמים וסבונים וכו.
בנוסף הכנסתי לשם צעיף יפה בגוונים של חום וכחול - שהוא ייצג גם את ה-something new וגם את ה-something blue.
הוספתי שרשרת זהב עם פנינים שקיבלתי בירושה מחמותי - זה היה something old - אני יודעת שאחיינית1 אוהבת מאד תכשיטים vintage.
השוס של המתנה היתה בובת "האני" שהיתה של בתי כשהיתה קטנה.
הסיפור הוא כזה: כשבתי היתה קטנה היא אהבה מאד בובות פרווה, מה שלגמרי התאים לי כי אני חולה על בובות פרווה, ובילדותי הורי לא חשבו שיש סיבה לקנות בובות פרווה - אז השלמתי את הצורך הזה דרך ילדיי.
כבר כתבתי כאן פוסט שלם על אוסף בובות הפרווה שיש לי בבית.
בין השאר, קיבלה בתי מתי שהוא את sad sam וזוגתו honey.
ואחיינית1 התאהבה ב"האני", ובכל הזדמנות ביקשה לשחק איתה.
באחד הביקורים שלהם השאלתי לה את הבובה - בתי כבר היתה גדולה ולא היתה לה בעייה לוותר על "האני" - ובהזדמנות ראשונה קניתי לה ליום ההולדת "האני" משלה. אבל ה"האני" שלה היתה גדולה יותר (לא מצאתי משהו זהה), ואחיינית1 עדיין העדיפה את ה"האני" שלנו, כך ששוב נתתי לה את הקטנה, והיא הביאה לי את הגדולה למשמרת.
לא זוכרת אפילו מתי התחלפנו בחזרה. כנראה כשהיא כבר גדלה קצת והחליטה שזה בסדר להיפרד מהבובה הקטנה.
אבל שתינו לא שכחנו מהסיפור הזה.... ועכשיו החלטתי ש"האני" מתאימה לגמרי להיות המרכיב ה-something borrowed של המתנה.
לא כי אני משאילה אותה, אלא כי היא היתה מושאלת כל כך הרבה פעמים, לכל כך הרבה זמן.
חייבת לומר שבזמן שהסברתי לאבא שלי את כל זה, פרצתי בבכי.
כל כך הייתי עצובה שאני לא במצב להגיע בעצמי לערב המיוחד הזה.
T הקפיץ את אבא ל'אחוזה'. הוא תכנן לקחת את אמא שלי לערב אצל גיסתי, אבל אבא שלי התעקש ש-T יישאר איתי כל הזמן, בהתחשב במצבי הגרוע, והזמין לה מונית.
באיזשהו שלב גיסתי החליטה להזמין גם את אבא שלי, במחשבה שזה ייקל על אמא שלי את האכזבה על כך שלא באתי, וגם שלא יישאר לבד בבית. היא אמרה שבקטע ש"רק הנשים" ייעשו פעילות בסלון, הוא ואחי פשוט יבלו ביחד למעלה בחדר העובדה.
זה היה רעיון מצוין.
בינתיים התקשרו מהמרפאה שאני יכולה לבוא.
T החליט לקחת אותי, וישב וחיכה בחדר ההמתנה.
רופא השיניים היה נחרץ - במצב הזה חייבים להוציא את העצם, לנקות את כל האזור מהדלקת, להחליף אנטיביוטיקה לדאלאצין C ,כמו שהמליצו 'הבהיר' ו'קנקן' בתגובות לפוסט הקודם, ותודה לשניכם - כיון שמעתי כבר על התרופה היה לי קל להסכים לה.
בנוסף הוא הוסיף עוד כדור בשם FLAGYL, סוג אחר של אנטיביוטיקה, משהו שהוא כינה "נוגד זיהום".
בזריזות הוא הרדים היטב את האיזור, הוציא את כל מה שהיה שם - העצם שהוא החדיר, מוגלה ....סליחה על התיאורים המגעילים.
הוא שטף היטב את האזור, וידא שהקרישיות שלי טובה - והשאיר את הכל ככה, פתוח, בלי תפרים, בלי כלום.
כך הוא אמר שהשטיפות שאעשה, החל מעוד 24 שעות, יחדרו פנימה עד הסוף וינקו היטב את כל האזור.
לקראת הסיום ביקשתי "מתנה" לדרך - עוד זריקת הרדמה, כדי לדחות את הקץ של הרגשת הכאבים.
אך למרבה הפלא כאשר ההרדמה פגה לבסוף, לא היו כאבים.
פשוט נעלמו הכאבים.
יש תחושה עמומה של משהו, רגישות כלשהי, מדי פעם פעימות דופק באזור - אבל זהו. לא כואב.
וגם תחושות הבחילה והצמרמורת נעלמו.
קצת חששתי מתופעות הלוואי של האנטיביוטיקה - זה עוד עלול להגיע בהמשך אבל בינתיים הכל בסדר.
מאוחר בערב כתבה לי גיסתי "את ערה?" וכשעניתי שכן, הטלפון צלצל. אחיינית1 התקשרה בוידאו כדי להראות לי שהיא מחבקת את "האני" שהיתה כלולה במתנה שלה. היא ביקשה לומר לי כמה ריגשתי אותה במתנה שלי ובהכנת אלבום הברכות והתמונות.
היא דאגה לשלומי, ואמרה שהייתי חסרה לה אבל שבעצם היא הרגישה שהייתי שם איתה, ושאם אני לא ארגיש טוב ביום החתונה היא לגמרי תבין אם לא אגיע. היא היתה מתוקה מאד.
הלילה עבר עלי בשלום, ובבוקר שוחחתי והסתמסתי עם כולן כדי לשמוע איך היה.
בעיקר הסתקרנתי איך היתה אמא של החתן - שכבר הבנתי שהיא טיפוס.
גיסתי היתה מאד פוליטיקלי קורקט ורק אמרה "שהיא והבנות שלה הלכו הביתה מוקדם", אבל אמא שלי גילתה לי שכאשר התחילו להקריא לאחיינית1 את כל הברכות מהאלבום שהכנו, אמא-של-חתן הבינה שהיא כבר לא במרכז העיניינים, פיתחה כאב ראש "כי היא בצום בגלל תענית אסתר" לקחה את האחיות של החתן איתה והן פרשו מוקדם הביתה.
טוב, ההפסד היה כנראה כולו שלהן.
לא מקנאה באחיינית1 על החמות שהיא עומדת לקבל.....
מחר החתונה, ואני מקווה שמגמת השיפור תמשיך.
מקווה שלא יאסרו פתאום מהיום למחר על חתונות בנות 300 איש במסגרת מגבלות הקורונה.
מקווה שגם אחיינית2 תרגיש מספיק טוב (אמא אמרה שהיא נראתה בסדר אתמול).
בקיצור - שיהיה טוב ושמח.
אני בוחרת להתרכז בדברים שעושים לי טוב.
ולהתמודד כמיטב יכולתי עם כל הדברים - שמחוץ לשליטתי - שלא עושים לי טוב.
כמו השן/שתל הזאת, שעדיין מציקה, למרות שעל פניו נראה שהאנטיביוטיקה עושה את עבודתה.
מחר יש לי ביקורת לבדוק מה בדיוק קורה שם בפנים. למה כואב. למה נדלק. הכל הרי כבר החלים...אבל כואב.
כמו הבחירות האלה (כן, ברור שכבר הצבענו על הבוקר) שאני מאד פסימית לגבי תוצאותיהן.
כמו האירועים לקראת החתונה של אחיינית1.
בששי באו כולם (כלומר הורי ובתי והמשפחה) לארוחת ערב, והיה נחמד מאד וטעים מאד (אני אמנם עם אנטיביוטיקה ומשככי כאבים מסביב לשעון....אבל עדיין היה נחמד).
בני התקשר במהלך הערב להתלבט ולהתייעץ איתנו לגבי בית להשכרה פוטנציאלית שהם ראו ולא בטוחים לגביו.
הדירה שהם גרים בה עכשיו חמודה אבל קטנה מדי כבר עבורם.
תינוקי ישן בחדר השינה שלהם, הם ישנים בסלון, יש מטבח קטנטן וחדר אמבטיה אחד, וחדר מוסיקה שם הם מלמדים ומתאמנים.
הם ראו כמה דירות וכמה בתים ונראה היה שהבית הזה עונה על רוב הדרישות שלהם - רק חששו שהוא קצת יקר.
ההתייעצות איתנו עזרה להם מאד - והם החליטו לשכור את הבית. עכשיו הם רק מחכים לאישור הבעלים.
הנכדים נשארו לישון והיו מתוקים מהרגיל (כלומר - לא רבו בכלל).
בשבת בבוקר לקחתי אותם, אספתי את אמא שלי מ'האחוזה', הקפצתי את הקטנים הביתה ונסעתי למלון בצפון תל אביב לארוחת בוקר עם הכלה המיועדת.
בתי הגיעה בנפרד, כי נוקת שוב לא הרגישה טוב והיא ידעה שתצטרך לעזוב מוקדם.
אז התכנסנו שם, אחיינית1 (אחיינית2 נשארה בבית, עדיין לא מרגישה טוב כמובן), אמא שלי, גיסתי, אמא של גיסתי, אחותה של גיסתי, כלתה של אחותה של גיסתי, החברה הכי טובה של גיסתי ושתי בנותיה (שהגדולה מביניהן היא החברה הכי קרובה של אחיינית2, והן נולדו בהפרש של שלושה שבועות זו מזו).
באמת ההרכב הכי קרוב והכי אהוב של אחיינית1, כולנו באו כדי לשמח אותה.
בפועל, גיסתי היתה (ונראתה!) מפורקת, אחרי השבועות האחרונים עם המחלה של אחיינית2.
אחות של גיסתי, שארגנה את כל המפגש הזה, התנהגה אל עובדי המלון כמו ביצ'ית, שרק פלטה פקודות והוראות ובאה בטענות ותלונות כל הזמן.
אז נכון - זה לא היה מוצלח.
הכנת השולחן שלנו התעכבה והתחלנו את ארוחת הבוקר באיחור (חיכינו בינתיים בלובי ופטפטנו, בזמן שהיא היתה למעלה בחדר האוכל ופיקדה על העניינים), אז די מהר אחרי שהתחלנו לאכול באו להודיע שעוד מעט סוגרים את המזנון.
היא נבחה עליהם שבגללם התחלנו באיחור, ולכן עליהם להשאיר את המזנון פתוח עבורינו עוד חצי שעה.
כשהגענו לחדר האוכל, שהיה מלא באורחי המלון, רוב המגשים היו ריקים, ושוב היא נבחה על העובדים שיחדשו את המזנון.
כזכור, הארוחה היתה מתוכננת לששי בבוקר, אבל הועברה ביוזמת המלון לשבת בגלל מרתון תל אביב, שלא היה מאפשר לנו גישה לאזור. בפועל, זו טעות מוחלטת לאכול ארוחת בוקר במלון בשבת בישראל. בגלל הכשרות.
בשבת לא ניתן לקבל את רוב המאכלים הטעימים (חביתות, פנקייקס וכו) וגם קפה הפוך למשל.
בעיקר היו מאפים (שאני לא נוגעת בהם כרגע) שגם לא נראו מזמינים במיוחד.
אכלתי מעט גבינות רכות ופירות......
המלצרים היו מסכנים - חסרי ניסיון וכנראה לא היה מי שינהל אותם - ועשו הכל הפוך.
לקחו הזמנה לקפה, הביאו את הקפה בנפרד בלי חלב, ועד שהגיע החלב - הקפה היה קר.
לא היינו עושים מזה עניין אבל אחות של גיסתי בהפגנתיות הכריחה את המלצר המסכן לאסוף את כל ספלי הקפה ולהביא חדשים, חמים.
ועוד ועוד דוגמאות כאלה של כעס מתמיד מצידה ואווירה לא נעימה ליד השולחן.
כשסיימנו לבסוף את הארוחה (בתי נסעה הביתה בשלב הזה), הגיע שלב העיסויים.
אני וידאתי מראש שאוכל לקבל טיפול רפלקסולוגי במקום עיסוי - כי אני לא יכולה לקבל עיסוי אחרי ארוחה (בגלל הרפלוקס) - בדרך אגב אציין שלאף אחד לא מומלץ לקבל עיסוי מיד אחרי האוכל, אבל כנראה שאף אחד אחר לא שמע על זה חוץ ממני.
כמובן שלא היה שם שום טיפול רפלקסולוגי - וגם לא יכולתי לשבת כדי לקבל את הטיפול, הייתי חייבת לשכב (שזה בעיקר מה שלא טוב לי לעשות מיד אחרי האוכל) - היה בעצם עיסוי מאד ארוך של כפות הרגליים. זה היה נעים אבל כל קשר בין זה לבין רפלקסולוגיה הוא מקרי בהחלט. המעסה סידרה איכשהו מגבות וכריות כדי שאשכב באופן קצת מוגבה....וכך התגברתי על בעיית הרפלוקס.
עוד עניין - המלתחות היו בקומת הלובי, והספא היה קומה למעלה - כך שצריך היה לצאת עם חלוקים דרך הלובי כדי להגיע לטיפולים ובחזרה. תכנון לוגיסטי כושל למדי.
שילמנו (כל אחת שילמה על הארוחה והטיפול של עצמה) ונסענו הביתה, הקפצתי את אמא של גיסתי הביתה בדרך, וכמובן את אמא שלי.
בקיצור - כל הסיפור הזה היה די מיותר.
אחר כך קיבלנו כל אחת הודעת טקסט מחממת לב מאחיינית1 בה הודתה שבאנו ושימחנו אותה, וטענה שהיא נהנתה מכל רגע. אני מאד מקווה שזה נכון, כי אנחנו לא נהנינו בכלל.
בראשון קפצתי לשמור על נוקת בזמן שבתי היתה צריכה לעבוד שעה.
הקטנה עם שיניים ומצוננת נורא, ואי אפשר היה לשלוח אותה ככה לגן.
דווקא בשעה שהיינו לבד ביחד היא היתה ממש בסדר, שיחקה וצחקה ושיתפה פעולה - לשמחתי וכמובן לשמחתה של בתי.
הייתי גמורה מעייפות כי כאב השיניים לא נתן לי לישון כל כך טוב בלילה, אז לא נשארתי עד שהגדולים חזרו מבית הספר. אבלהיום הם מתכננים להגיע אלינו אחרי הצהריים לביקור ו-T מתכנן להכין פיצה בטאבון החדש שקנה וטרם חנך.
אירוע החתונה הבא הוא הערב שאחרי המקווה (הוחלט שלא ניטרטר אחריה למקווה עצמו אלא נגיע אחר כך....החלטה נבונה ביותר). בבית של אחי וגיסתי, עם אוכל טוב...נראה שיהיה נחמד הרבה יותר.
בתקווה שחמותה לעתיד של אחיינית2 לא תעשה פרצופים ותהרוס את האווירה............
לשמחתי הרבה הטיפול הסיני אצל 'שנטי' עשה לאחיינית2 ממש טוב.
לא שהיא יצאה מזה כבר, ממש לא, אבל חל שיפור קטן מורגש, וזה המון.
היא קבעה איתה עוד פעמיים בשבוע הבא, ויש לה גם את התור אצל ההומיאופת....
אז אולי אולי היא תצליח להגיע לחתונה של אחותה, ואולי אולי היא תצליח לאט לאט גם ללמוד משהו, לא רק לרבוץ עם בחילה וחולשה מטורפת כל היום בבית. נראה. נקווה לטוב.
בסוף הגיעה היום המדפסת המשולבת, ונלקחה בחזרה המדפסת שסופקה בטעות, ואני מקווה שהיא באמת טובה ותשרת אותנו לפחות כמה שנים טובות. כמו שכתב לי קוץ בתגובה שלו, המדפסות של Epson יקרות יותר מאלו של HP, אבל הדיו שלהן זול יותר, ולפחות "על הנייר" אמור להחזיק יותר זמן. נחיה ונראה.
ביומיים האחרונים מציק לי אזור השתל, כאב עמום בייחוד בלילה, ותחושת פעימות (דפיקות לב) כאלה....אז אמרתי לרופא והוא קרא לי לבדיקה, עשה צילום, עשה טיפול חיטוי כלשהו מקומי, ואמר להמשיך להקפיד על השטיפות (גם מי פה ייעודיים וגם מי מלח). האמת שפרט לשטיפה במי הפה שלוש פעמים ביום לא הקפדתי גם על השטיפות במי מלח (חשבתי שאחרי שבוע זה כבר פחות קריטי, וכנראה טעיתי). אז עכשיו חזרתי להקפיד על זה, והוא גם נתן לי מרשם לעוד אנטיביוטיקה, כדי שאם הטיפול המקומי שבוצע היום לא יעזור, אתחיל לקחת. מקווה שלא אצטרך. הוא אמר לדבר איתו לפני שאני מתחילה לקחת.
לפחות הוא הוריד לי את התפרים כבר.
אתמול בערב פגשנו בתל אביב בנו הרופא של בן דוד של T שהגיע מאנגליה לכנס חידושים בטכנולוגיה קרדיולוגית (קוצבי לב וכדומה). נפגשנו בשרונה, וגם אחיו של T ובנו הצעיר הצטרפו אלינו לארוחת ערב.
בלגן גדול בתל אביב עם הבנייה של הרכבת הקלה.....
בנוסף כל הקורקינטים והאופניים החשמליים שמזגזגים בין המכוניות בלי קשר לחוקי התנועה או הפיסיקה היוו סכנת נפשות ממש, בעיקר לעצמם.
אבל המפגש עצמו היה נחמד מאד. הבחור הזה ממש גדל אצלנו, התארח אצלנו בחופשות ובתקופות שעשה תכניות שונות בארץ (כמו "מרווה" או "שראל")
בשבת, במסגרת החגיגות שמסביב לחתונה של אחיינית1, מתקיימת ארוחת בוקר חגיגית לנשות המשפחה וחברות קרובות במלון בתל אביב, וכל אחת (שתרצה בכך) תקבל גם עיסוי. פינוק אמיתי.
למסיבת הרווקות שלה לא הוזמנו (היו רק חברות) - וטוב שכך.
חינה היא לא עושה - וטוב שכך.
ל"שבת חתן" שאמו של החבר שלה עורכת, לא הוזמנו - וטוב שכך.
אז מה שנשאר, פרט לחתונה עצמה, זה מפגש נשים נוסף, בערב אחרי המקווה (שאז גם ניתן לה את האלבום שהכנו, ונקריא לה את הברכות).
אני רוצה לקנות לה משהו - או למפגש בשבת או לערב המקווה - משהו סמלי בלי קשר למתנת החתונה. ומתלבטת.
יש רעיונות? הצעות?
