דברים שמעצבנים את T

לפני זמן מה, אחרי שפרסמתי פוסט שמפרט דברים שקשה לי איתם אצל T, נשאלתי בתגובות אם אני יודעת מהם הדברים בי שמעצבנים את T. כלומר, אני זוכרת שנשאלתי, אבל עכשיו אני לא מצליחה למצוא את התגובות בהן נשאלתי על זה.
לא משנה.

שאלתי אז את T והוא טען שאין בי שום דבר שמעצבן אותו.
היה לי ברור שהתשובה הזאת בסך הכל אומרת, שהוא רגיל לדברים שלי שקשה לו איתם, ושהוא כבר לא ממש מתעצבן מהם.
אופציה נוספת היא, שהוא החליט שזו שאלה מכשילה, מהסוג "תגיד, המכנסיים האלה עושים לי תחת שמן?" 😛 והחליט לא להסתבך.
חוסר שיתוף הפעולה שלו לא הקל עלי, כמובן, אבל מאז, בכל פעם שנזכרתי בעוד משהו בי שמעצבן אותו - תיעדתי אותו לעצמי כאן....והנה כמה דברים שהצלחתי לאסוף בינתיים.

מרגיז את T שאני לא שאפתנית ושאני לא מחפשת להגדיל את העסק שלי.

כשעבדתי במחשבים - תִּסְכֵּל אותו שלא חתרתי להתקדם במעלה התפקידים. שעניין אותי להתמקצע ולהתמחות, אבל לא עניין אותי להתקדם ולא התעסקתי עם פוליטיקה ארגונית.
גם כשקידמו אותי לתפקידי ניהול (זוטר) זה היה בעל כורחי.

כש-T מבשל - מתעצבן אותו אם אני מתחילה לנקות משטחים שהוא עדיין עובד עליהם או לשים במקום מצרכים שהוא עדיין צריך להשתמש בהם.

כשהוא נוהג - מעצבן אותו אם אני מעירה לו על הנהיגה (מה שאגב הפסיק לגמרי מאז שיש "מוביל איי" שעושה עבורי את העבודה 🙂).

כשאנחנו צריכים לצאת - אני תמיד רוצה לצאת הרבה יותר מוקדם ממה שנראה לו שצריך.
פעם הוא היה ממש מתעצבן על זה. היום הוא כבר ממש רגוע לגבי זה - והאמת שגם אני.
אם מדובר במשהו כמו טיסה, הוא משתף איתי פעולה רק כדי שלא אהיה לחוצה.
אם מדובר על פגישה חברתית או משפחתית, אני נושמת עמוק ולא מלחיצה....גם אם אני רואה שנאחר.

ודבר אחרון שחשבתי עליו ממש היום קשור דווקא להוצאות שלנו, ולדרך שכל אחד מאיתנו מגיב אליהן:
כבר הרבה שנים שאנחנו מקפידים על תקציב חודשי ויודעים בכל רגע אילו הוצאות ואילו הכנסות יש לנו.
אבל זה לא תמיד היה ככה, והיו שנים שאף אחד משנינו לא עקב והיינו נכנסים למינוסים מפחידים.
באותה תקופה אני זוכרת שהייתי משתגעת כאשר T היה פתאום רוכש משהו גדול ויקר.

"מה את רוצה?" הוא היה מתפלא. "אני כמעט לא מוציא כסף" והוא צדק. הוא לא שילם חשבונות, הוא לא הלך לסופר, הוא לא שילם ועד בית, ביגוד לילדים.....כל ההוצאות השוטפות של הבית היו עלי.
אז הוא הרגיש - מבחינתו בצדק - שהוא רק עובד, לא מוציא גרוש, ו"מגיע לו" לקנות לעצמו כל מיני דברים. יקרים. פעם ב....

מצד שני, משגע אותו (עד היום) שיש דברים שכל חודש צריך לשלם עליהם.
אז יש דברים הכרחיים כמו חשמל, מים, ארנונה....זה מטריף אותו אבל הוא מבין שאין ברירה. ויש דברים - כמו כשהיה לנו מנוי של "yes", ששיגע אותו שאנחנו משלמים כל חודש 300 ש"ח (היו לנו מיליון ממירים....שאריות מהתקופה שהילדים גרו בבית...היה ממיר אפילו במקלט "למקרה חירום").
ההוצאה הלכאורה פעוטה הזאת של 300 ש"ח בחודש שיגעה אותו. ובסופו של דבר הובילה באמת להתנתקות.

ורק היום - כשמסיבות שונות החלטנו להתחבר שוב לטלוויזיה כלשהי בתשלום (פוסט עדכון בהמשך) - פתאום ראיתי את ההבדל המהותי הזה בינינו.

לי יש קושי עם הרכישות הגדולות, החד פעמיות. שנראות לי לפעמים מיותרות. שלו.
ולו יש בעיה עם התשלומים החודשיים......עם שירותים שמחייבים אותנו לשלם בכל חודש מחדש.

ואין בזה רציונל - כי ייתכן בהחלט, שהרכישות ה"חד פעמיות" שלו עולות בהרבה על התשלומים החודשיים השוטפים.
וייתכן שההפך הוא הנכון.........אפשר לבדוק את זה (הרי הכל מתועד באקסלים מפורטים).........

אבל ברור לי שזו תגובה רגשית לגמרי. של שנינו.

ושבכל מקרה עברו מזמן (טפו חמסה) ימי המינוס בבנק. ושאנחנו בסדר.
ושאנחנו בעצם כבר כמעט לא מתעצבנים זה על זה.....

עדכוני חיילת

אחרי שיחה נוקבת ומעניינת בתגובות עם קוץ היקר אני פורשת כאן "שטיח" כמו שנאמר בז'רגון האימוני הסאטי : ייתכן מאד שמה שאני כותבת כאן הוא תמיד בגדר רכילות.
אז נכון שאני מנסה לכתוב על עצמי, ועל התגובות שלי לדברים שקורים לי מול אנשים ומול החיים, ולא רק על אותם אנשים. ונכון, שכאשר אני כבר כותבת על אחרים אני מנסה להוציא אותם גדולים....ובכל זאת ייתכן מאד שלא תמיד זה מצליח לי. ואני מודה שבעצם כתיבת הבלוג אני כל הזמן מרכלת. אוף! טוב, אני מרכלת. אנסה לחיות עם עצמי...... 😕

אז מה קורה עם החיילת שלנו.
צעד גדול מאד קדימה היה כאשר היא הבינה שמצבה בבנק בכי רע והיא העזה לפתוח בפנינו את החשבון שלה ולהתייעץ איתנו.
מאד הערכנו אותה על הצעד הזה, עברנו איתה על החשבון ועל ההלוואות (כן - בגיל 19 כבר לקחה הלוואה) ועל הגיהוץ הבלתי מבוקר בכרטיס האשראי.
הסברנו לה איך כדאי לה להתנהל: לא "לגהץ" בכלל את כרטיס האשראי בשלב ראשון, לחשב כמה היא באמת צריכה בחודש/בשבוע ולהיצמד לזה, לעבוד בכרגע רק במזומן ולרשום כל הוצאה ולדעת כמה יצא וכמה נשאר....ולפי זה לתכנן באופן נבון גם את היציאות והבילויים (ולהפסיק לגמרי לעת עתה עם קניות של בגדים, איפור וכו עבורה ומתנות עבור אחרים).

בסך הכל השילוב של משכורתה הצבאית המוגדלת (כי היא הוכרה כחיית בודדה) פלוס  המשכורת ממקום העבודה (שתלוי כמה משמרות היא עושה שם) מהווים הכנסה יפה מאד למי שלא משלמת לא שכר דירה, לא חשבונות, לא את חשבון הפלאפון שלה (זה הדבר היחיד שאמה מממנת, בינתיים לפחות), לא אוכל (אוכלת אצלנו ולוקחת בקופסאות לצבא ולעבודה) פרט לבילויים ויציאות, לא נסיעות ברכבת (בכלל, בזכות החוגר) ובאוטובוס כשהיא במדים.

ובכל זאת היא בחובות.
אני מכירה את זה גם מאנשים אחרים, שקונים כסוג של פיצוי ונחמה. בלי קשר למה שיש להם, בלי קשר למה שהם באמת צריכים.

בסך הכל ציפינו לתמונה שחורה יותר, ואפילו הופתענו לטובה כאשר הצצנו לה בחשבון.
סיכמנו איתה את מה שסיכמנו לגבי ההתנהלות הכספית שלה מכאן והלאה, עזרנו לה להזיז את מועד ירידת האשראי מהחשבון ל-15 לחודש במקום השני (מה שהיה משאיר אותה ללא יכולת למשוך מזומנים עד לכניסת המשכורת ממקום העבודה בעשירי לחודש), גם הודענו לה שלכבוד יום הולדתה נראה לנו שעדיף שניתן לה כסף מזומן במקום לקנות סתם מתנה, ואיתו היא תתנהל עד שלאט לאט תסגור את החוב.....
כשהיא פנתה אלינו היא היתה מאד מפוחדת ומבויישת לחשוף בפנינו את ענייניה הפיננסיים, ועד סוף השיחה היא יצאה מאד אופטימית ודי מעודדת.

בפועל עשינו טעות שנתנו לה את התחושה שמצבה לא נורא כל כך בסופו של דבר.
בעקבות השיחה איתנו היא נכנסה לאופוריה : שהמצב לא נורא כל כך, שהאשראי יירד רק ב-15, שיש לה עכשיו כסף מזומן ביד......והצליחה תוך 10 ימים "לשרוף" את כל המזומן שנתנו לה ליום ההולדת, ו"לגהץ" באשראי פי שניים ויותר ממה שהיא גיהצה מתחילת החודש ועד לשיחה שלנו.

תוך פחות משבועיים היא הגיעה למצב שכאשר יירד התשלום על האשראי היא תיכנס למינוס, והחשבון שלה יינעל.
היא באמת נבהלה מעצמה והודתה שהמחשבה על המזומן שהיה לה, והעובדה שתשלום כרטיס האשראי יירד ב-15 לחודש במקום בשני ושאמרנו שהמצב פחות גרוע ממה שחששנו - סובב לה את הראש והתיר את כל המעצורים.

בלית ברירה, ולמרות שאנחנו בעיקרון מתנגדים לקרדיט ולקיחת הלוואות נוספות, הראנו לה כיצד לקבוע תשלום חודשי קבוע, לפחות לחודש/חודשיים הקרובים, בכרטיס האשראי (כאשר יש ריבית "יפה" על כל הסכומים שיידחו לחודש הבא).

היא הבטיחה שמעכשיו תצמצם את ההוצאות, תקפיד על מה שסיכמנו, וכבר דיווחה כמה פעמים שהיא רושמת כל הוצאה.
כמו שאומרים: נחיה ונראה.
בינתיים אני עוקבת מקרוב אחר החשבון שלה, ושואלת מידי פעם איך היא מסתדרת....

בחזית היחסים עם החבר היא מצליחה ליצור משבר אחר משבר, כאשר הרבה פעמים זה אסון ידוע מראש שאנחנו גם מדברים עליו יחד ומשרטטים את כל המוקשים שהיא עלולה להיתקל בהם בדרך.....ובכל זאת היא מצליחה ליפול לבורות שוב ושוב (וזאת למרות שהיא יודעת היכן הם).....אבל בינתיים האהבה שלהם זה לזה מצליחה לסייע להם להתגבר גם על מצבים שלנו, מהצד, נראה שזהו - על זה לא ניתן כבר להתגבר.
על הדרך הם שניהם לומדים על יחסים ועל עצמם, ואני הרי תמיד אומרת שהחיים הם בית ספר.

הלימוד הזה, על עצמה ועל החיים, ההשתדלות - גם כאשר יש צעד אחורה אחרי שני צעדים קדימה - מאד מאד מעודדים אותנו, וכמובן מספקים לנו מוטיבציה לעזור ולהיות שם בשבילה. והיא יותר ויותר פתוחה איתנו, קשובה לנו, לא מסתפקת רק במה שהיא רוצה לשמוע ומוכנה גם לקבל חוות דעת שלא נעימות לה ברגע הראשון אבל עושות פלאים בהתנהלות שלה בסופו של דבר.
אני מלאת התפעלות, האמת, ומעזה לקוות שאכן נצליח לסייע, ולו במעט, להכין אותה לחיים טובים ונורמטיבים בהמשך.

אגב כרגע הפסיכיאטר הצבאי משוחח איתה על האפשרות של שחרור מוקדם. זה היה ביוזמתו, האמת, ולמרות שבתחילה נבהלה מהאפשרות, עם הזמן החלה להתלהב מהאופציה. אני לא סגורה על העניין הזה אבל T טוען שבשלב זה ברור לו שהצבא לא תורם לה דבר, היא לא תורמת לצבא דבר, ועדיף שתצא לעבוד במקום מסודר ותרוויח כסף נורמלי ותתחיל לחסוך ולהיערך לאפשרות של לימודים באיזשהו שלב.......

כרגיל - ימים יגידו

וגם כאן