עדכוני השבוע

בסוף בתי היתה מאד עסוקה ביום שרציתי לנסוע אליהם, עם קניות והכנות משלוחי מנות לפורים שטרם הספיקה להשתלט עליהם, וביקשה שלא נבוא. היא היתה בכל כך הרבה לחץ שאפילו לא הספיקה לצלם את הילדים בתחפושות שלהם לפני ששלחה אותם למסגרות בבוקר. 

לי היתה כל הזמן הרגשה שמדובר ביותר מרק זה, ומאז בכל פעם שדיברתי איתה וניסיתי להזמין אותה שתבוא עם הנכדים כשייצאו לחופש פורים, היא שאלה: "ומה עם השיחה עם אבא?" עם חתני. וגם איתי. כאילו שבאמת זה איכשהו כרוך זה בזה. כן, היתה לי הרגשה שמדובר ביותר מזה. היא רוצה שנדבר וניישר את ההדורים לפני שחוזרים לשיגרה. הבנתי שחתני מוכן לזה, רק לחוץ מאד בעבודה. אני לא בטוחה אם T כבר מוכן לזה. 

ואני עצמי מוכנה אבל חוששת - כי שיחות עם חתני יכולות להגיע בקלות לפיצוץ. אוף. 

בינתיים לשמחתנו והקלתנו מצבו של הגב של אבא שלי השתפר, ונסעתי לקנות לו עוד מדבקות נגד כאבים (קיבל מרשם לסוג חזק יותר) אחרי שהוא ניסה לרכוש אותן בסופרפארם כאשר ביקר אצל האורולוג (האנטיפט, אותו אחד שקיבל גם את T בקיץ) אבל לא היה להם במלאי.

בדקתי בסופרפארם ביישוב שלי והיתה להם רק קופסא אחת. אז קניתי אותה ונסעתי ל-B ביישוב סמוך, שם היתה להם קופסא דווקא, אבל אז התברר שקופת חולים מכבי לא מאפשרת להשלים את ניפוק התרופה שסופקה חלקית בבית מרקחת אחר, וחסמה את האפשרות לתת לי את הקופסא. חוצפה. 

בכל מקרה קפצתי לאחוזה להביא לאבא שלי את מה שכן השגתי והתרשמתי שהוא הרבה יותר טוב. אבל אז בערב היו לו כאבים באזור השכמה הימנית - מה שקורה לו לפעמים אבל רק לדקות ספורות והפעם זה ארך רבע שעה - והרופאה של האחוזה, למרות אקג תקין, הזמינה אמבולנס והטיסה אותו למיון. כשהגענו למיון הוא ואמא כבר היו שם אחרי בדיקות דם ולחץ דם אבל לפני צילום חזה. בדיקת הדם העלתה חשד באנזים כלשהו של הלב, והשאירו אותו כמה שעות עד לבדיקה נוספת. בסופו של דבר הוא שוחרר עם עוד שתי תרופות והפניה לעוד אקו לב. אין רגע דל. אבל הוא מרגיש טוב. לפחות מבחינת הלב. 

T מצא דיל ממש זול לטיסה לאיטליה בפסח. שאל אם בא לי. אין לי מושג אם בא לי. 

המצב עם בתי והמשפחה מכניס אותי למועקה אמיתית. האם אני רוצה לקבוע עובדות בשטח ולא להיות כאן בסדר פסח? אמנם זה מה שאנחנו בדרך כלל עושים - בורחים בחגים (עוד מאז שחמי נפטר, T שונא להיות כאן בחגים). אבל האם זה מה שאני רוצה עכשיו? אין לי מושג.

מיינקוני התאושש כבר באותו היום שהרגיש לא טוב, ובינתיים נראה שהכל בסדר אצלו. דבר אחד פחות לדאוג לו כרגע. 

התחלתי מחדש את "החיים הבלתי נראים של אדי לרו" ועכשיו זה לגמרי תפס אותי.

סיימנו את "אני אף אחת" ולמרות שאהבתי את הסידרה, נראה לי ש(כרגיל) היה להם קשה לסיים אותה כראוי. מעניין איך הספר (שעליו היא מבוססת) הסתיים במקור. 

בנוסף התחלנו לראות את  הסידרה "חשד" שהיא הגירסא האמריקאית ל"כפולים" הישראלית. הביקורות משמיצות אבל אנחנו בינתיים צופים בהנאה. 

ומי שאהב (כמונו) את yellowstone - ממליצה מאד על ה-prequel שלה 1883.

היתה לי השבוע שיחה טלפונית עם הדיאטנית, בה דיווחתי לה כרגיל על הרגלי האוכל והספורט שלי אבל גם קיטרתי לה שעליתי קילו/שניים (זה משתנה) ושאני חוששת כי הגוף שלי תמיד בסוף עושה את זה. גם כשאני ממש מקפידה. בסוף הגוף "מתרגל" ומתחיל להעלות קילוגרמים למרות שאני לא משנה כלום בתפריט או בפעילות הגופנית, ואני חוששת שגם עכשיו (אמנם באיחור גדול) זה יקרה. 

הדיאטנית אמרה, שהיא לא באמת דואגת גם אם אעלה כמה קילוגרמים, שעדיין אהיה ב-BMI תקין. אז נזפתי בה (בצחוק אבל לא באמת) ואמרתי לה שהיא אמורה להיות השוט ולהחזיק אותי קצר ולא לומר לי דברים כאלה. אז היא צחקה ואמרה שנראה לה שאני שוט מצוין עבור עצמי. וגם הזכירה לי שבמקרה הצורך יש לי אישור קבוע לסקסנדה ואני יכולה לקחת שוב כמה זמן כדי לעזור לעצמי לרדת בחזרה. אז נכנסנו לשיחה שלמה אודות הסקסנדה והחששות שלנו שאולי היא זו שגרמה ל-T את כל הבלגן בדרכי המרה.

אבל היא אמרה, ובצדק, שעד כה אין עדויות או תוצאות מחקר כלשהן שמצביעות על כך שסקסנדה גורמת לנזקים במרה או בכבד או בלבלב, ודווקא יש הרבה מאד עדויות שירידה מאסיבית במשקל כן גורמת לאבנים ודלקות בכיס המרה. ושבסופו של דבר אחרי כל הפחדים והחששות - זה בעצם מה שהיה ל-T. אבנים (או בוצה) שגלשו מכיס המרה לדרכי המרה ויצרו חסימה ודלקות...וגרמו לכל הבלגן. נו, לא יודעת אם אי פעם נדע. כך או אחרת מקווה שלא אצטרך להתלבט אם לקחת או לא לקחת סקסנדה שוב, ואצליח לשמור על המשקל בכוחות עצמי. 

ובאמת אתמול גם היינו בבוקר בחדר כושר (שעה על האליפטיקל ועוד רבע שעה של תרגילי בטן ומכשירים) ועוד שלושת רבעי שעה הליכה אחרי הצהריים. והבוקר הליכה של שמונה ומשהו ק"מ בשמש הקפואה עם כל הפריחה שמסביב. נהדר. 

אגב קיבלתי תוצאה של תרבית שלילית בבדיקת השתן שעשיתי בתחילת השבוע, ופניתי ל'רופאהחדשה' לשאול מה בכל זאת אפשר לעשות כדי להקל על התסמינים שעדיין מציקים לי, למרות שאין חיידק ואין זיהום כלשהו. היא רשמה לי משחה למריחה מקומית, ואני לא באמת יודעת אם זה יעזור. אז התחלתי לקחת כדורי חמוציות (כי חמוציות ומיץ חמוציות מכילים די הרבה קלוריות), וגם איזה כדורים בשם  UTIPRO PLUS  שאמור לעזור ללא אנטיביוטיקה ובעיקר - ללא מרשם רופא. אז אדווח בהמשך. 

הלילה חלמתי שבאתי לבקר את n_lee בבית חולים ונפגשנו לראשונה ודיברנו והיא קמה קצת מהמיטה והיתה במצב יותר טוב. זה כמובן לא יקרה אבל מקווה מאד שהיא באמת ממשיכה להחלים ולהשתפר. 

חג פורים שמח לכל החוגגים. 

לא משהו

 הימים הם ימי "לא משהו", לא להיט. וזה חבל. כי זו היתה אמורה להיות כבר תקופה טובה. תקופה של "אחרי". 

ובפועל אנחנו לא "אחרי" כמעט כלום. 

כן, אנחנו "אחרי" בעיות הבריאות של T והחרדות הקיומיות שצצו בעקבותיהן. "אחרי" הניתוח שבסוף עבר בשלום. "אחרי" ההחלמה שנראה שהושלמה (לא נחשיב שעכשיו הוא התחיל לקבל ברזל וזה כמובן עושה לו בלגנים בבטן אחרי שהגיזרה הזאת סוף סוף נרגעה קצת). 

אבל אוקראינה. וזה מרגיז ממש ומדכא מאד. תרמנו אבל זה מרגיש לא מספיק. הצענו לערוב לפליטה אבל בינתיים היא לא עוזבת את אוקראינה. לרגע T שקל לנסוע למולדביה שם ביקשו מתנדבים שיעזרו עם בישול לפליטים (בכל זאת זה התחום שלו) אבל כרגע נראה שזה לא ייצא לפועל. כמה אנחנו קטנים וחסרי משמעות לעומת הדברים הנוראים שקורים שם. 

לא רוצה יותר מדי להיכנס לזה כרגע, אבל איכשהו הצלחנו לריב עם חתני לקראת סוף השבוע, שזה משהו שאנחנו כל השנים משקיעים כל כך הרבה אנרגיות בהמנעות ממנו, כי כשחתני רב איתך זה מכוער ומכאיב ואי אפשר לצאת מזה טוב. כך זה אצלו במשפחה, ויכוח בוטה ולא מכבד ואמירות שנועדו לפגוע. ואנחנו למדנו את זה בשנים הראשונות של הזוגיות שלהם ולמדנו איך לעקוף את זה בדרך כלל. ובכל זאת נוצר מצב ורבנו ועכשיו גם בתי נפגעה וגם הוא וגם אנחנו נפגענו - כל אחד בשיחה נפרדת - ולמרות שכולנו אמרנו שנתגבר על זה אחרי שכל אחד יירגע קצת, אני לא יודעת איך בדיוק נעשה את זה. אני מדברת עם בתי כל יום מאז ושומרת על קשר וערוץ תקשורת פתוח, אבל עם חתני לא חזרתי לדבר עדיין וזה יצטרך לקרות. ובקרוב. ובעיקר חתני ו-T צריכים לדבר כי שניהם מלאים כעס ועלבון. 

לא ראיתי אותם ואת הנכדים מאז לפני שנסעתי לבוסטון, פרט לכמה דקות שבהן אספנו את נשמותק מבית הספר והשארנו אותו בבית ביום שנפגע כששיחק "פרה עיוורת" ואחר כך התברר שחכמוד חולה גם הוא בקורונה, ויומיים אחרי כן גם נשמותק התחיל עם הסימפטומים. אני מתגעגעת אליהם בכל נפשי ומאודי. זו תחושה פיזית ממש של געגוע. אז אולי אסע אליהם מחר אחר הצהריים. ואולי אולי גם T יבוא איתי. ונראה מה יהיה. 

באחד הערבים בשבוע שעבר אירחנו את 'שותפנו' עם 'שריתה' והילדים שלהם והיה מאד נחמד. 

בשבת גם ערכנו ביקור אצל הורי. מצבו של אבא שלי משתפר לאיטו (מאד לאיטו) ואני מקווה שזו מגמה. בשבת הוא היה במיטה וישבנו על כסאות בחדר השינה ופטפטנו. הביקור עשה לשניהם ממש טוב. בעצם היינו עבריינים כי החוקים ב'אחוזה' עכשיו הם שכל משפחה מקבלת רק מבקר אחד. אבל החוק הזה נשמע לנו לא הגיוני (במיוחד שגם ככה הדיירים יוצאים ונכנסים חופשי ובכל שבוע יש שם ממילא מאומתים לקורונה) והחלטנו להסתנן שנינו פנימה. T נהג ואני נשכבתי על המושב האחורי לפני שהגענו לשומר, ממש כמו בסרטים. זה היה מגוחך וחשבתי איזו פאדיחה תהיה אם יתפסו אותי ככה על חם אבל זה עבר בשלום. 

הלילה מיינקוני לא הרגיש טוב והקיא כמה פעמים. האמת שזה הבהיל אותי, אני דואגת לו כמו לתינוק. ממש. הוא הקיא אוכל פעמיים ואחר כך הקיא נוזל בלי כלום פעמיים, ואמרתי לעצמי שאם זה ימשיך אטוס איתו לווטרינר. אבל זה לא המשיך בינתיים ואני עוקבת בדריכות. בינתיים הוא נראה בסדר. אותו ווטרינר אמר לי פעם על החתולים cats are great healers - כלומר, יש להם יכולת מופלאה להבריא כמעט מכל דבר. מקווה שזה המקרה גם הפעם. 

בימים האחרונים אני לא מצליחה לקרוא. התחלתי את "החיים השקופים של אדי לה רו" אבל לא הייתי מרוכזת ונראה לי שאתחיל מההתחלה. רואה סדרות. מצאנו סדרה שהפתיעה לטובה בנטפליקס - pieces of her - בעברית קוראים לזה "אני אף אחת". גילינו אותה במקרה. 

קר וגשום ובכל זאת אנחנו מצליחים לעשות הרבה ספורט, לפעמים גם פעמיים ביום. ממש טוב לי עם זה. 

בגזרת הדלקת הבלתי נגמרת שלי בדרכי השתן עשיתי הבוקר בדיקת תרבית שתן כדי להבין מה קורה שם. רוב היום אני בסדר אבל כל לילה לפנות בוקר מתחילים כאבים ולחץ לרוץ לשירותים ולפעמים אפילו צמרמורות. מוזר. נראה מה תעלה הבדיקה. 

ולסיום חברתי 'ביוכימיה' נתקלה במשהו בחדר השינה שלה ונפלה לא טוב ושברה את עצם הכתף. זה מדהים איך בשנייה אנחנו עושים צעד לא טוב (כמו לפני ארבע שנים כשנפלתי לא טוב ונקעתי את הקרסול) וזהו. כאבי תופת והשבתה לכמה שבועות. מסכנה. ברביעי יש לה תור לאורתופד ונראה מה צפוי לה בזמן הקרוב. כרגע מנוחה ואי תזוזה של הזרוע (פרט לתנועת "מטוטלת" כדי שהכתף לא תקפא). בהמשך אני מניחה שפיזיותרפיה. אוף אוף אוף. 

אז כמו שכתבתי בכותרת: לא משהו. ממש. 

צרות בצרורות

 באנגלית יש אימרה שאומרת: when it rains it pours, או במילים אחרות - צרות בצרורות. 

אז בצילום של אבא מתקבלת תמונה של ניוון והזדקנות - אוסתיאופרוזיס עם קריסות של חוליות זו על גבי זו ובעיקר - וזה כנראה מה שכואב כל כך - שבר דחיסה של ממש באחת מהן. 

האורתופד רשם לו חגורת גב עם חיזוקים, ש-T מייד נסע איתו לקנות בבית מרקחת של מכבי (כדי למדוד, כי זה בא במידות שונות).

למה T נסע ולא אני?

כי אני חטפתי בחמישי לפנות בוקר דלקת בדרכי השתן מהגיהנום - ממש עם כאבים וצריבות וריצות לשירותים ובחילות וצמרמורות - משהו נורא. כתבתי ל'רופאחדשה' אבל אז ראיתי שהיא תהיה בקליניקה רק אחר הצהריים, אז התקשרתי למזכירה והיא קישרה אותי עם השותפה של 'רופאהחדשה' (שלהלן תיקרא ד"ר 'רופאהשותפה') שמייד רשמה לי אנטיביוטיקה (ציפרודקס) - מקווה שהיא תעזור. משום מה זוכרת שלפני שנתיים וחצי עוד עם הרופאה הקודמת, הציפרודקס (או משהו דומה) לא עזר והיא היתה צריכה לתת לי גם אוגמנטין. נקווה שלא אצטרך הפעם. 

עוד לפני כן בתי הספיקה להזעיק אותנו כשהיינו בסופר לאסוף את נשמותק מבית הספר כי שיחק בהפסקה "פרה עיוורת" ונכנס בעמוד! בתי היתה בקליניקה ועשינו חשבון מהיר שעד שנסע הבית עם המצרכים ונשים במקרר, לפחות, ונצא להרצליה להוציא את הילד מבית הספר, בתי כבר תסיים לעבוד. אז ככה, עם כל המצרכים בתא המטען (ממילא היה קר ולא חששנו נורא שיתקלקלו) יצאנו מהסופר ישר לבית הספר. לקחנו אותו הביתה ושמנו לו קרח על אזור המכה, ויצאנו מייד הביתה לסדר את הדברים.

בתי וחתני והנכדים היו מתוכננים לבוא אלינו לארוחת ששי סוף סוף אחרי שבועות של חולי ובידוד - בתי היתה חולה בקורונה כל השבוע ויצאה מהבידוד בחמישי - ואז בששי בבוקר חכמוד התחיל להרגיש לא טוב ובדיקת האנטיגן שלו יצאה חיובית. 

ממש טפטוף של קורונה במשפחה הזאת. כל אחד בשבוע נפרד. אם זה ימשיך ככה זה לא ייגמר עד פסח! רק מתפללת שגם המתוקי יעבור את זה בשלום. בתי וחתני היו די מסכנים, כל אחד בתורו, למרות שלכאורה ניתן להגדיר את המחלה שלהם כ"קלה". 

שרי עדיין עם הדליפה מהאוזן אבל כבר ללא כאבים, ונקבע לה סוף סוף תור לרופא אף אוזן גרון של ילדים בשבוע הקרוב. הגיע הזמן לטפל כמו שצריך בדבר הזה. 

בערב פשוט נסענו אליהם עם קופסאות של אוכל (T ממילא בישל כבר) והשארנו על סף דלתם....ושוחחנו איתם בוידאו מהרכב (וגם מחלון המרפסת). איזו מציאות הזויה. 

ועדיין עם הקורונה - חלקכם כבר שמעתם שהבלוגרית האהובה n_lee מאושפזת עם קורונה במצב קשה כשהיא מורדמת ומונשמת. היא כתבה במענה לתגובות בבלוג שלה שזה מה שעומד לקרות, ושהיא מפחדת - ומאז לא שמעתי ממנה. פועה וטליק בקשר עם אחותה ואנחנו מקבלים עדכונים ככל שניתן. אני מתפללת לבריאותה ושלומה והתאוששותה מהמחלה האיומה הזאת. 

וכדי לא לסיים באווירה קודרת לגמרי, אני מביאה תמונות שצילמתי השבוע כאשר T ואני טיילנו בשמורת פולג (מתחת למכון וינגייט) במזג אוויר מושלם. 

מאחלת לכולם בריאות שלמה

התבהרות חלקית

החדשות הטובות הן שהחליטו לבצע את ה-ERCP (הליך גאסטרוסקופי שמטרתו לחפש אבנים בדרכי המרה ואיברים אחרים בדרך ואם צריך אז להוציא אותן) ביום ראשון בבוקר. 

בששי תכננו לשחרר אותו הביתה לחופשת סוף שבוע אבל עלה לו החום וזה דרש בירור נוסף. 

זה היה ממש מדכא להישאר במחלקה בסופ"ש. לקחו שוב דם ושתן והתחילו לתת לו סדורל (שאין לי מושג מדוע רופאת המשפחה לא נתנה לו בנוסף לאוגמנטין) והחום ירד ולא עלה מאז שוב, וחל גם שיפור בתסמינים של הדלקת בדרכי השתן. בדם לא היו ממצאים מיוחדים אז בכל זאת שחררו אותו הבוקר הביתה לכמה שעות, בתנאי שיחזור הערב לקראת הפרוצדורה של מחר.

כרגע אנחנו בבית.

מה עוד קרה בימים האחרונים?

'ביוכימיה' עברה צינתור נוסף. במהלך הצינתור (שבו משום מה נכנסו דרך אותה זרוע שדרכה נכנסו יומיים לפני כן) פגעו לה בעורק והיד שלה התנפחה כמו בלון וכאבה בטירוף והחליפה צבעים....כל המחלקה הקרדיולוגית (פלוס תגבורת ממחלקת כלי דם ומחלקות אחרות) התרוצצו שם בטירוף (ושכחו לגמרי שהיא בעצם שם בגלל הלב) בגלל הנזק שהם עשו, אבל הצליחו להשתלט על המצב ואפילו שחררו אותה הביתה יומיים אחרי כן, עדיין כאובה (ביד) ונפוחה וצבעונית. מאז היא מתאוששת לה וחוזרת לאט לאט לשיגרה (במגבלות של אחרי צינתור). לא שאלתי אבל לדעתי היא כרגע לא מעשנת. 

מה עוד? 

בבוסטון בני חזר להופיע, כעת משהקורונה בנסיגה (לפחות שם), ובאיזשהו יום בשבוע שעבר היתה לנו שיחת טלפון ממש טובה וארוכה באחת הנסיעות שלו בדרך חזרה מהופעה. היה לו זמן ושקט ויכולנו לדבר על ההורות שלו, על הטיפול הפסיכולוגי שהוא עובר, על הכל. היה טוב.

גם עם בתי היו לי כמה שיחות טובות השבוע, בין היתר הרצון שלהם להחליף לילדים בית ספר וגם לעבור דירה. מזה זמן רב שהם מאד לא מרוצים מבית הספר של הילדים, במיוחד מהשיכבה של חכמוד,  ועכשיו הם חידדו לעצמם בדיוק מה הם כן רוצים עבורם - וזה יבוא לידי ביטוי בסופו של דבר גם בבית ספר אחר וגם בשכונה אחרת (הם לא רוצים לעזוב את הרצליה). כרגע הם פועלים בשני מסלולים מקבילים בו זמנית - לטובת החלפת בית ספר מיידית, אם אפשר כבר בתחילת שנת הלימודים הקרובה, וחיפושי דירה ובירורים על מחירים, אזורי מגורים עדיפים, האפשרויות העומדות לרשותם ועוד.

השבוע הייתי גם בחתונתה של בתה של 'מחברת'. הייתי לבד כי T היה בבית החולים, ולמזלי הכרתי שתיים מהחברות שלה והיה לי עם מי לשוחח שם. מחברת חששה קצת לקראת החתונה בגלל הגירושים וכל הסטאטוס המשפחתי שהשתנה, וגם היתה מבואסת כי הרבה מחברותיה הודיעו שלא יכולות להגיע. אבל היתה חתונה יפה ומרגשת מאד, הזוג הצעיר היו חמודים מאד וכך גם החברים שלהם והאחים שלהם, שהכינו סרטון ברכה מקסים בסגנון "סליחה על השאלה".

מה עוד? 

לפני ש-T הובהל לבית החולים עם ההתקף האחרון, הספקנו לצפות בשני סרטים טובים ב"קודי". הראשון נקרא "אף אחד" עם בוב אודנקירק (סמוך על סול), והשני נקרא "הדברים הקטנים" עם דנזל וושינגטון ורמי מאליק (רפסודיה בוהמית, מיסטר רובוט) המצויינים. 

האמת שרצינו כבר מתי שהוא ללכת לקולנוע, אבל טרם יצא לנו, מפאת הנסיבות.

לא מצליחה לקרוא ספרים בימים האחרונים, בעיקר קוראת בלוגים, מקשיבה לפודקסטים, משחקת משחקי קלפים בטלפון, וכשאני לבד בבית צופה בסדרות. 

נראה לי שזהו להפעם. כרגע נהנית להיות בשקט ביחד עם T בבית,  אחרי שנ"צ שכבר הרבה זמן לא יצא לי לעשות. המשך יבוא.

עדכונים שונים בנושאי בריאות ומנויים במייל

 בחמישי היתה ל-T ביקורת באיכילוב אצל הרופא המנתח.

כבר במכתב השחרור מבית החולים היה כתוב שהוא מוזמן לביקורת ושיש להגיע עם תוצאות עדכניות של בדיקות דם (ספירה ותפקודי כבד).

עוד ביום השחרור העברנו את הבקשה לרופאת המשפחה שלנו וגם למכבי כדי לקבל טופס 17 עבור הביקור. רופאת המשפחה לא הגיבה. בכלל, למרות שעד כה היא הוכיחה את עצמה כמצוינת, לאחרונה אנחנו מרגישים שהיא פחות "על זה" כפי שהיא היתה קודם. 

בראשון אחרי ש-T גם התחיל להרגיש משהו מוזר בדרכי השתן, כתבתי למזכירה של הרופאה (שלזכותה ייאמר שהתגובה שלה יחסית מהירה, למרות שגם כן לא תמיד מיידית) בוואטסאפ של T שהוא חייב בדיקות עדכניות לקראת התור בחמישי ושבבקשה תתן גם בדיקה לאבחון דלקת בדרכי השתן. למרבה העצבים ההפניה לבדיקות הגיעה רק בשלישי בערב, כלומר רק ברביעי בבוקר הוא עשה בפועל את הבדיקות.

דווקא ההתחייבות (טופס 17) של מכבי הגיעה בזמן. 

נוצר מצב שבו הגענו לרופא עם תוצאות חלקיות בלבד של הבדיקות. בנוסף גם הבדיקה הפתולוגית של כיס המרה שהוסר עדיין לא הסתיימה, ובסופו של דבר הוא ביקש שנגיע אליו שוב בשבוע הבא. 

בינתיים הוא לא התרגש מתוצאות הבדיקות החלקיות שכן הגיעו וגם אמר שבבדיקה הפיזית הכל מרגיש לו בסדר, אבל שמדאיג אותו החום שמלווה את T כל השבוע, ושאם הוא יעלה על 38 יש להגיע למיון לעשות אולטרסאונד. כאשר T שאל אותו מה זה עלול להיות הוא אמר "שלא נדע" וזה כמובן הדאיג אותנו יותר מהכל. זה, יחד עם החשש לקראת תוצאות הפתולוגיה של כיס המרה המודלק. נו, מחכים. מה לעשות?

הוא הסביר את החולשה הגדולה של T בכך שהגוף אחרי הניתוח אוכל ריקמת שריר וסיבים כדי להשתקם, וביקש ש-T יגביר את כמות החלבונים שהוא אוכל. הוא אמר משהו מעניין - שעם החלבונים צריך להוסיף פחמימות (כמו אורז, תפוחי אדמה וכו) "כדי שהחלבונים יגיעו למקום הנכון" היה הניסוח המדוייק שלו. 

את הכאבים באזור הבטן והכתף הוא הסביר בנוזל שנכנס לאזור שבו היה פעם האיבר הכרות. משום מה העצבים שם משותפים גם לבטן/סרעפת וגם לכתף, ולכן ההקרנה לכתפיים. מוזר מאד. הנוזל הזה אמור להיספג עם הזמן בגוף. 

אז הבוקר הגיעו שאר תוצאות הבדיקות וסוף סוף חזרה תרבית השתן - והתברר שכן, יש דלקת ואפילו היה כתוב לאיזו אנטיביוטיקה החיידק רגיש. מזל טוב. מייד כתבנו למזכירה של הרופאה, שמייד העבירה את המסר לרופאה, שלקחה את הזמן שלה אבל בסוף העבירה מרשם. 

עמוק בפנים אני מקווה שהחום של T נבע מזה, ולא מהניתוח, ושלא נדע לעולם מהו ה"שלא נדע" של הרופא. אני מקווה שתוך יומיים שלושה של אנטיביוטיקה הוא יתחיל להרגיש יותר טוב. 

אז T חשב לעשות ארוחת ערב היום, למרות הכל, אבל הנכדים שלנו מקוררים ובתי וחתני החליטו לא לחשוף את T למיקרובים שלהם, וטוב עשו - לדעתי. אמרנו גם להורי לא להגיע, והחלטנו להעביר עוד סוף שבוע שקט במנוחה והחלמה. 

'ביוכימיה' עברה אתמול צינתור נוסף, והוא עצמו עבר בשלום אבל בדרך פגעו לה בעורק ביד וזה התנפח וכאב נורא ו....בקיצור פישלו. בגלל זה היא בינתיים נשארה להשגחה בבית החולים, למרות שבמקור תכננו לשחרר אותה כבר הביתה.

האמת שהיא ממש לא מרוצה מהיחס שהיא מקבלת שם מרוב אנשי הצוות - בעיקר רופאים. היא חווה מהם הרבה מאד האשמה והתנשאות סביב העובדה שהיא הפסיקה בזמנו עם המעקב הקרדיולוגי (אחרי ההתקף הראשון) וחזרה לעשן - מה שמצד אחד מובן אבל מצד שני לא לגמרי במקום. האם גם מי שגורם לתאונת דרכים ונפצע מקבל יחס מאשים כזה בבתי חולים? אני לא בטוחה. במיוחד אם הנפגע היחיד הוא עצמו....

בנושא אחר: כפי שכבר הזכרתי בעבר, מי שעשה לבלוגים של בלוגגר/בלוגספוט מנוי במייל (באמצעות ה-feedburner של גוגל) יפסיק ביולי לקבל עדכונים במייל לגבי הבלוגים שהוא מנוי עליהם. לפני כמה זמן כתבתי פוסט על אלטרנטיבה לא רעה של blogrotter למי שרוצה באופן יזום להירשם לעדכונים במייל של בלוגים אהובים. 

לאחרונה התוודעתי לאתר נוסף בשם  https://follow.it שמאפשר גם הרשמה לקבלת עדכונים במייל של בלוגים נבחרים וגם הטמעת גאדג'ט (חפיץ) בבלוג עצמו כדי לאפשר לקוראים להירשם כמנויים במייל, באופן דומה לזה ש- feedburner עשה. 

יש בו הוראות די ברורות ופשוטות (לדעתי) כיצד לשלב את הגאדג'ט בבלוג, אבל מי שירצה עזרה אשמח לעזור לו כמובן. 

בכל מקרה בבלוג שלי וגם ב"מדור השרביט החם" כבר הטמעתי את הגאדג'ט וזה נראה ככה

קצת דומה לגאדג'ט הקודם של feedburner אבל כאשר ממלאים את כתובת המייל ולוחצים על "הרשמה" מקבלים את המסך הבא:

שמבקש לאשר שאתם לא רובוטים. ואז מתקבל המסך הבא:

שאחריו מופיע המסך הבא: 

שמפנה אתכם לתיבת הדואר האלקטרוני הנכנס שלכם, לשם יגיע מייל עם קישור לאישור ההרשמה.

יש לפתוח את המייל 

ללחוץ על הכפתור הירוק 

ואז מתקבל המסך הבא: 

שבעצם מהווה אישור על ההרשמה. מרגע זה ואילך עבור כל פוסט חדש שיפורסם בבלוג שנרשמתם אליו תגיע אליכם הודעה על כך במייל. 

לאתר הזה של follow.it אפשר להירשם וכך לעקוב אחר כל הבלוגים שאתם מנויים אליהם, וכאמור דרך האתר הזה אפשר לשלב את הגאדג'ט להרשמה למנוי על עדכונים במייל בבלוג שלכם. ושוב, אם מישהו זקוק להבהרה על ההסברים הברורים למדי שלהם, אשמח לעזור. 

בברכת בריאות שלמה לכולנו, שבת שלום