‏הצגת רשומות עם תוויות חברות/חברים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות חברות/חברים. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 25 ביולי 2026

עוד דברים שקרו השבוע

 כאמור, הקדשתי את הפוסט הקודם ליום הנאחס שעבר עלי ועל T השבוע, ודילגתי על ההתרחשויות השיגרתיות. 

 אז מה עוד היה לי השבוע? 

אחד הדברים הכי כיפים היתה הפגישה עם 'קלי', אותה לא יצא לי לראות מאז ינואר, כי הפגישה שקבענו איתה ועם שני במרץ בוטלה עקב המלחמה עם איראן (והעובדה שנתקעתי ביוון). 

בנוסף גם נפגשנו השבוע עם עם שותפנו ושריתה, אותה לא ראיתי בעצם מאז שהלכנו לנחם אותה ב"שבעה" של אביה, בשעות שלפני טיסתנו ליוון. היא עדיין מתאוששת ממותו, מלכתו, אבל עסוקה בהנצחה ובשמירה על אמא שלך, שבינתיים עסוקה כל כך בעשייה ובתנועה שאינה מרשה לעצמה לשבת קצת ולהתאבל. ואולי זו הדרך שלה להתאבל.........ואולי היא תהיה בסדר. 

השבוע היה לי תור שנקבע מזמן למסאז'. הכתף שלי היתה בכי רע והמסאז'יסט השקיע, כך שהיה עיסוי טוב מאד אך גם מכאיב מאד, ועוד המשכתי להרגיש את הכאב למחרת. 

בדיוק למחרת היה לי תוך אצל הפיסיותרפיסטית, שאמנם אמרה שלאור תוצאות האולטרסאונדים שהבאתי לה המצב קשה ולא בטוח עד כמה היא תוכל לעזור - לדעתה אצטרך ניתוח 😡 - אבל שהיא מאד מאד תנסה להקל מעט על המצב. זה ייקח זמן בכל מקרה, זה ברור לי. 

פניתי גם לאורתופד שהציע זריקה נוספת - והיא התחננה שלא אקבל אבל לא עמדתי בפיתוי והלכתי לקבל עוד זריקה (זה היה ביום הנאחס....הכל ביחד). שאלתי את האורתופד לגבי הפניה למומחה כתף והוא טען שרק אם זריקה שנייה (שבדרך כלל פותרת את העניין) או אפילו זריקה שלישית (שנדיר שצריכים) לא יעזרו, הוא יפנה אותי למומחה כתף, ושזה בדרך כלל באמת אומר - ניתוח. אוי לי ואבוי לי. כרגע אני עדיין בימים הראשונים שבעקבות הזריקה והחיים יפים.......נראה כמה זמן זה יחזיק הפעם, ובראשון יש לי שוב תור אצל הפיסיותרפיסטית. 

הצלחתי להיפגש השבוע גם עם 'מחברת' וגם עם 'שלהבת' שכנתי החמודה, כך שבאמת היו גם דברים נחמדים השבוע. 

בתי הודיעה שהם נשארים בבית בסופ"ש הזה, ולאור הכתף המסכנה שלי שצריכה לנוח, הסכמתי בשמחה שלא תהיה ארוחה בששי. 

בטח נקפוץ לבקר אצל הורי.

אחי ומשפחתו חזרו מ"הארמון" ביוון מלאים בנחת ומחמאות. אני שמחה שהיה להם כיף גדול. 

בעיקר אני שמחה שהדבר הזה לא קרה בזמן הביקור שלהם........

כנראה שמתי שהוא אתמול או הלילה היתה רוח חזקה, כפי שכבר הבנו שיכולה להיות שם באזור, העיפה את פלטת הזכוכית של שולחן הגינה שלנו, שברה אותה לרסיסים שחלקם הגדול מצא את עצמו במי הבריכה 🙁

איש הבריכות שהגיע הבוקר כמידי שבוע לנקות אותה, גילה את האסון - וכעת הזעקנו גם את 'לני' שתנקה מסביב ותפנה את השולחן השבור.......מסתבר שזה רעיון מאד לא טוב להניח בחוץ ריהוט גינה בעל פלטת זכוכית (בעיקר כזו שרק מונחת על המסגרת, משום מה, ואינה מחוברת). זה מתווסף לעוד כמה וכמה דברים מאד לא בטיחותיים ביוון.......שלחלקן כבר נדרשנו ותיקנו וחלקם כנראה יהיו חלק מעקומת הלמידה שלנו...........

לבסוף סיימתי את הספר "נתן ועמוס" מאת אסף ענברי - אותו סופר שכתב גם את "הספר האדום" שמאד אהבתי. אני אוהבת את הדרך שבה ענברי מצליח לכתוב רומן על אירועים היסטוריים מזוויות שלא נכתבו עד כה. 

אולי אלך אחורה לספרים הראשונים שלו...לפחות ברשת כתבו שגם הם טובים. 

אז שיהיה שקט ולא תפרוץ מלחמה....והרבה בריאות. 








יום ראשון, 14 ביוני 2026

בשבוע החולף

הפוסט הזה יושב כבר יומיים בטיוטות ובכל פעם מקבל איזה עדכון קטן. 
כרגע שוב יש סכנת מלחמה....בדיוק כמו בשבוע שעבר. מי יודע מה יהיה.....? אף אחד. אז כל עוד זה לא התחיל, עניינים כרגיל. 

אז בשבוע החולף למרות כל הבלבולים הספקתי לא מעט. 
נפגשתי עם 'מחברת' וגם עם 'שלהבת', שכנתי העסוקה כל כך שאנחנו מצליחות לקיים בערך אחד מתוך שלושה מפגשים שאנחנו קובעות לנו. שלהבת תמיד אומרת, שהעיקר שאנחנו קובעות והעיקר שבסוף משהו מכל זה מצליח, והיא צודקת כמובן.
למחברת יש היום יום הולדת - בדיוק כמו לנשיא טראמפ ("אז מה זה אומר עלי?" היא שאלה אותי כשנפגשנו). רק שהיא חגגה בבית עם הילדים שלה, ולא על מדשאת הבית הלבן עם קרבות MMA........😉

במפגש עם 'שלהבת' שוב הלכנו לעגלת הקפה ביישוב, והפעם קצת התאכזבנו ממצבה המוזנח. גם הקפה לא היה משהו אבל המאפינס היו טעימות. 
כשכבר היינו בדרך הביתה 'שלהבת' הזכירה עוד מישהי מהיישוב שהיא התיידדה איתה לאחרונה, אלמנה בגילי, שהתברר שאני יודעת מי זאת - היא היתה נשואה לרופא השיניים שלי שנפטר לפני כמה שנים. 'שלהבת' שאלה אם אהיה מוכנה למפגש משולש יחד עם האלמנה ואני מייד הסכמתי. נראה איך זה יהיה. 

כיון שהארוחה המשפחתית בסופ"ש הזה תוכננה לשבת בצהריים, החלטנו להזמין בששי אחר הצהריים את חברינו הוותיקים 'המהנדס' ו-'ביוכימיה' לקפה, אחרי שנים שלא נפגשנו ארבעתנו ביחד. עם 'ביוכימיה' אני נפגשת בבתי קפה מידי פעם, אבל בפעמים האחרונות שנפגשנו ארבעתנו ל-T די נמאס מהנרגנות של 'המהנדס', שתמיד היתה קיימת אבל מאד הקצינה בשנים האחרונות, ולא בא לו להיות בחברתו. 

אלא שלאחרונה גילינו ש'המהנדס' אובחון עם מחלת הפרקינסון, והרגשתי שלא יפה ככה להתנתק מחברות של כל כך הרבה שנים, במיוחד במצבו.......אז נקטתי יוזמה ושאלתי אם בא להם לבוא לקפה אחר הצהריים בששי. הם נענו בשמחה, אבל בסוף ביטלו בששי בצהריים. 'המהנדס' לא מרגיש טוב......דיווחה 'ביוכימיה'. עצוב. נראה מתי ננסה להזמין אותם שוב. 

הארוחה בשבת בצהריים עם משפחתה של בתי והורי היתה נחמדה מאד וטעימה מאד. 
חתני לא הגיע - היתה לו הגשה של עבודה לתואר (גם הוא באמצע תואר שני עכשיו) וחברים שקבעו איתו על הבוקר התקשו להתעורר...וכל הסיפור נדחה לצהריים. לא נורא, השאר הגיעו וחגגנו לשרי עוד יום הולדת והיה נחמד מאד. בתי הגדילה לעשות וקנתה עבורנו מתנה לילדה - בדיוק את הבגדים והדברים שהיא ידעה שהיא רוצה - כך שהיא היתה מרוצה וגם אנחנו היינו מרוצים. 

עוד השבוע הצלחתי לקחת את אבא שלי לרופאת העור שלנו - שמאד מאד קשה לקבוע אצלה תור מרוב שהיא מבוקשת וגם עובדת מעט מאד. 
מה שקרה, הוא שאבא התלונן על גרד מציק בגב, ושני רופאים שונים ב'אחוזה' הגיעו לאבחנות שונות ומשונות, החל מאלרגיה וכלה ב'גרדת' - אלוהים יודע איך הוא אמור היה לחטוף את זה בתנאים הסטריליים שבהם הם חיים ב'אחוזה'. כמגוון האבחונים כך מגוון הטיפולים שניתנו, והם די שיגעו את הורי, בין היתר עם הצורך להרתיח את כל הכביסה כי גרדת - אם זו האבחנה - מאד מאד מדבקת. 

אני הייתי בארה"ב ולא יכולתי לעזור, אבל איך שחזרתי ארצה התקשרתי למזכירה של הרופאה, פניתי ללב שלה, כמו שאומרים, והצלחתי להשחיל את אבא שלי להתקבל אצלה מעכשיו לעכשיו. 
הרופאה - שכולנו (כולל אחי וגיסתי) מטופלים אצלה וכולנו סומכים על האבחנה שלה במאתיים אחוז, שללה את כל האבחונים, כולל השערות שזו תופעת לוואי של תרופה כלשהי או איזושהי מחלה נסתרת שבאה לידי ביטוי בגירוד. כלל לא מדובר בפריחה, היא פסקה, אלא בפצעונים שנגרמו כתוצאה מהגירוד עצמו. הגירוד לדעתה נגרם מזיעה - שכיבה רבת שעות (שזה ממש נכון, אבא שלי ישן איזה 11 שעות ביממה ומזיע מאד תוך כדי שינה) ושימוש בבדים סינטטיים גם בסדינים וגם בפיג'מה. 
היא נתנה לו שלושה חומרים שונים לטיפול בגרד עצמו, וביקשה לספק לו גם בגדים וגם מצעים של 100 אחוז כותנה. 
נקווה שזה יעזור. בכל מקרה יש לו עדיין תור אליה ביולי (שלא ביטלנו) - ובמקרה הצורך נחזור אליה. 

הלילה אחיינית1 אמורה לישון אצלנו, כי מחר מוקדם בבוקר יש לה את בחינת ההסמכה לפסיכולוגיה הקלינית באיזה קיבוץ בעמק חפר. היא לומדת לבחינה הזאת כבר כמה חודשים, גם תוך כדי המלחמה עם איראן - כאשר גרה אצל אחי וגיסתי עם הקטנה והיה קשה מאד ללמוד ולהתרכז. אבל היא תותחית ואני סומכת עליה שהיא מוכנה ושהיא תצלח את ההסמכה בשלום. אלא מה? עכשיו עם ה"היערכות לטילים מאיראן" שוב, קיום הבחינה כבר מוטל בספק, והיא לא בטוחה שהיא תגיע לישון אצלנו. איזה בלגן. 

בסוגיית המטפלת של הורי, בסוף הם החליטו לפטר אותה ולקחת מטפל גבר. ככה גם היה להם קל יותר לבשר לה על כך, לכאורה לא כי יש להם טענות אליה אלא כי בעת הזאת מתאים להם יותר מטפל זכר. היא קיבלה את זה יפה מאד, לפי מה שהם אמרו, ואני דאגתי שיעשו לה שימוע ויגישו לה מכתב פיטורין תקני עם הודעה מוקדמת וכל הסיפור, שלא תיווצרנה אחר כך בעיות. מה שנותר לי לעשות הוא לחשב עבורם "גמר חשבון" ולסיים את העסקתה כמו שצריך.

בינתיים כבר שוחחתי עם התאגיד ויש להם מישהו מתאים, לדעתם, שיגיע בתחילת השבוע הבא לשבוע ניסיון. באמת שלא משעמם אצלנו. 

יום שני, 8 ביולי 2024

עדכוני השבוע החולף

מיינקוני נרגע מעט בהקשר של זיגמונד, ודי חזר לשיגרה - כולל לשבת עלי לפעמים ולישון איתי מידי פעם במיטה.


אבל הוא לא ממש מבסוט עדיין מנוכחותו של הגור, ובזמן האוכל הוא מפוחד וצריך לשמור על האוכל שלו מפני זיגמונד, והכי גרוע" משהו כנראה מאד מפריע לו בארגז החול....כי הוא התחיל לעשות את צרכיו בכיור שלי בחדר האמבטיה😩


אני לא בטוחה מה הבעייה, כי זיגמונד בכלל משתמש בארגז שהורדנו לקומת הסלון - פרט לפעם אחת, שהוא כנראה שלשל בארגז שבחדר הכביסה,  והחלפתי מייד את החול בפעם ההיא. אבל אולי הריח נשאר. אין באמת דרך לגרום לכל חתול לעשות את צרכיו בארגז משלו...כך שאני בבעייה, שעדיין לא ברור לי איך לפתור אותה. 
לזכותו של מיינקוני המתוק ייאמר שהוא עשה בכיור - מקום שקל לנקות - ולא על המיטה שלי, כפי שהחתולה ל' עשתה כאשר משהו לא מצא חן בעיניה בארגז החול, וגם במרתף, או או מתחת לתנור כמו זיגמונד, היכן שהיה קשה מאד להגיע ולנקות.
נראה לי שאתייעץ עם הוטרינר, או עם פסיכולוגית החתולים שאיתה התייעצתי במקרה של החתולה ל'. ותודה  לאסתי על ההפניה אז. זוכרת שעצתה עזרה לי מאד. 

ארוחת ששי עם הורי ובתי והמשפחה היתה מאד נחמדה. חתני הסיע את הורי הביתה כשהתעייפו ואז כל השאר נשארו עוד ושיחקנו וצחקנו והיה טוב מאד להיות ביחד. אף אחד לא נשאר לישון הפעם. הבנתי שבשבת בבוקר הם תכננו לנסוע לים. 

בשבת ראינו את הסרט "אופנהיימר" (באמאזון פריים) - הוא היה עשוי היטב, קצת ארוך לטעמי אבל מצוין. וכמובן לגמרי רלוונטי....עם התקרבות האיראנים לגרעין וכל זה...

אני קוראת את "איפה את בקיץ" מאת נטע חוטר, עליו (ועליה) המליץ טליק. אני לא הכרתי אותה בימי ישראבלוג ולא קראתי את ספריה הקודמים - עדיין - אבל אני נהנית ונראה לי שבהמשך אקרא גם את ספריה הראשונים. 

במוצ"ש T חטף כאב ראש רציני ודילגנו על הנסיעה לקפלן להפגנה. 

בראשון קבעתי להיפגש עם 'מחברת' ובשני עם 'ביוכימיה'. מקווה גם לפגוש את 'שותפנו' ו'שריתה' לפני טיול הטרקינג הגדול שלהם לאוסטריה בשבוע הבא.
הבנתי מ-T שהבת שלהם שסיימה עכשיו שנה שלישית (נדמה לי) רפואה באוניברסיטה, ובמקביל עושה תואר שני בבריאות הציבור, רוצה לקחת שנה הפסקה מהרפואה, לעבור לגור עם החבר שלה בתל אביב ולהמשיך בינתיים רק עם התואר בבריאות הציבור. היא מתכוונת, לדבריה, לחזור אחר כך לרפואה....
אני מבינה שהיתה לה שנה קשה מאד, וזה בלי שהיתה במילואים או תלאות אחרות שחבריה לפקולטה עברו השנה.... לא נראה לי שיש להוריה סיכוי לשכנע אותה אחרת, והאמת היא שזו באמת החלטה שלה. הילדה בת 24 ולגמרי זכותה להחליט על מסלול חייה.......

בהמשך השבוע יש לי תור לגניקולוג - עוד אחד ברשימת התורים של ה"ביקורת השנתית" שאני מקפידה עליה.

בנוסף התחלתי לעבוד על אלבומי התמונות של הנכדים, כבכל שנה. 
כרגיל בני וכלתי צילמו אלפי תמונות ואילו בתי וחתני צילמו כמה עשרות. אז מצד אחד ביקשתי מבתי למצוא ולהעביר לי עוד תמונות שאין אצלי באלבום google photos שאנחנו מתחזקים כל השנה, ומצד שני פצחתי בעבודת סינון ובחירה של תמונות נבחרות מתוך האוסף הענק של בני וכלתי. 
הנכדים כל כך אוהבים לעבור אחר כך על אלבומי התמונות של כל השנים, לראות את עצמם תינוקות וקטנטנים, להיזכר בבילויים המשותפים, בימי הולדת ובטיולים....ובכלל, אין כמו דפדוף באלבום תמונות מודפס. כיף גדול. 

היו שנים שבהן הדפסתי לאמא שלי לוח שנה עם תמונות של כל המשפחה, היא מאד אוהבת לוחות שנה. אבל כאן הבעייה היא שאין לי מספיק תמונות של המשפחה של אחי. אולי אנסה לבקש מהם לשלוח לי...במיוחד השנה, לאחר לידתה של הנכדה הראשונה של אחי, בת החצי שנה. 

והפעם - אף מילה על המצב, על הממשלה, על העסקה שאולי כן ואולי לא מתרקמת לה להחזרת החטופים ולהפסקת הלחימה......אין לי כוח לזה. 



יום שישי, 5 באפריל 2024

רגעים של שיגרה טובה בתקופה של שיגרע

הגעגועים לל' המתוקה מפתיעים בעוצמתם.

המבט מחפש אותה אוטומטית בכל הפינות הרגילות בהן נהגה לשבת כאשר הצטרפה אלינו בכל פעילות, בין אם בסלון, במקלחת או בחדר השינה. 

אין לי מושג אם גם מיינקוני מרגיש בחסרונה - או אולי רווח לו שאף אחד לא נוהם עליו כשהוא מעז להתקרב, להתעניין, לרחרח או לנסות לשחק.

בינתיים הוא ממלא את תפקידו כחתול אוהב וחמוד שמתפנק ומנחם אותנו מאד. 

גם השבוע הצלחתי להיפגש עם חברות וחברים (עם 'אורה' ועם 'מחברת' וגם עם 'שותפנו' ו'שריתה') אבל את הנכדים לא ראינו בשני, כי שרי הוזמנה למסיבת יום הולדת והיא ובתי לא היו בבית. נשמותק היה בטניס וחכמוד היה עסוק. 

אבל הם יגיעו לארוחת ששי, וגם הורי יגיעו, וזה משמח אותי. הדברים הקטנים האלה עושים לי טוב.

אפילו דברים ממש קטנטנים, כמו ניצן חדש בעציץ שלי....


ושיחות הוידאו עם בני וכלתי, כשהם מספרים על ההברקות האחרונות של סביבוני וקיקה. 

כי כל השאר כל כך רע. כל כך רע שאני לא יודעת מה לעשות עם עצמי מרוב רע. 

ו-T כבר מדבר על התקפת טילים איראניים במהלך הסופ"ש. פשוט נפלא. 

סיימתי לקרוא את "קצוות שרופים" ובסך הכל נהניתי ממנו מאד. ספר פשוט וקטן ולא יומרני. בדיוק מה שהתאים לי.

אני כבר באמצע עוד ספר - "חצי חלון חצי מראה" מאת מוני אנדר. הספר יצא מזמן (בשנת 2016) אבל הוא צץ לי באפליקציה "עברית" והסתקרנתי. הוא בעצם אוסף של סיפורים, די קצרצרים, שבכל אחד מהם מקבלים הצצה לסיפור אישי של דמות אחרת מתוך העולם החרדי. לא רע. 

אחרי ש-T חטף את אחד מהתקפי הכאב שלו באמצע העבודה אצל הלקוח ביום רביעי, הצלחתי לשכנע אותו שלא ייסע לשם בחמישי, כי ממילא הוא צריך להתחיל לצמצם את נוכחותו בעסק. יש הרבה היבטים של העבודה שהלקוח פשוט לא הפנים, וכל עוד T נמצא שם לסתום חורים ולכבות שריפות, יש לי הרגשה שהוא פשוט לא ילמד. בסוף 'שותפנו' נסע במקום T - וזה דווקא היה טוב, כי הוא לא בקטע של המטבח אבל הוא כן סייע וגם העיר על נושאי שירות והגשה...

הוחלט שבשבוע הבא - שהוא השבוע האחרון שבו T יהיה עד אחרי פסח (כי אנחנו אמורים - אם ירצה היקום ולא יפריעו כל אוייבינו - לנסוע עם בתי ומשפחתה לטיול בר מצווה של חכמוד) - הוא לא ייכנס למטבח בכלל אבל יהיה בחוץ עם הלקוח ועובדי השירות וההגשה, ויוודא שיש להם נהלי עבודה ברורים ומסודרים. זה לא שהוא לא לימד אותם כבר מההתחלה איך עושים את זה, אבל הוא לא היה איתם בזמן ההגשה כדי להשגיח, והתברר שהם לא יישמו שום דבר ממה שהוא אמר. 

הלקוח הזה, מתברר, פשוט לא יודע דבר וחצי דבר על ניהול מסעדה או על ניהול עסק בכלל. נראה איך הוא יסתדר לאחר שהליווי הצמוד של T ושל שותפנו יסתיים. ואולי בסוף הוא יחליט להעסיק אותם באופן קבוע, לייעוץ וליווי שוטף. ברור שהם לא יסעו לשם כל יום כמו שעכשיו, אבל בדומה לחלק מהלקוחות האחרים, הם יוכלו להיות שם לעזר במקרה הצורך, להדריך, לייעץ, לפתור בעיות ולענות על שאלות. נראה איך זה יתפתח.

בכל מקרה T הרגיש ביום חמישי כמו ביום חופש. זה היה ממש מצחיק, וגם נחמד. 

אז עכשיו מבשלים לארוחת ששי, והתרנגולות והברווזים של השכן מקיימים את שיגרת הקרקורים הכפרית שלהם, שכל כך התרגלנו אליה, ובינתיים לא העירה אותנו אזעקה הלילה ונקווה לטוב גם בהמשך. 


יום שבת, 30 במרץ 2024

משפחה וחברים ועוד עדכונים

בשבוע שעבר כאשר בתי הודיעה שהם לא מגיעים בששי בערב, באופן ספונטני T החליט להזמין מקום במסעדה חדשה שפתח מישהו שהיה טבח מתמחה אצל T בזמן לימודיו אי אז בשנות התשעים. מאז הבחור הספיק להיות שף של רשת מסעדות גדולה ואז פתח מסעדה משלו ואחר כך פתח לה עוד סניף ועשה חיל. עכשיו T ראה בפייסבוק שהוא פותח מסעדה חדשה בנתניה, והחליט לפרגן ולהזמין אצלו מקום.
בששי בערב ברגע האחרון ניתן היה לקבל שולחן רק בשש וחצי, אבל לא היתה לנו בעייה עם זה.
המקום ממש יפהפה והיתה יופי של אווירה. נגשנו לדלפק של המטבח כדי להגיד שלום לבחור וראינו אותו קורע את התחת בעבודה, אמר שחסר לו טבח. התברר שהוא עובד בבקרים במסעדה הוותיקה ובערב בחדשה. ממש קורע את עצמו. 
הוא שאל היכן הושיבו אותנו ואמר שהוא לא מאמין שיהיה לו זמן אבל ינסה להגיע אלינו במהלך הערב.
הוא לא הגיע. 
היה לנו מלצר ממש נחמד אבל קצת מבולבל, שכל הזמן דיבר אל עצמו לגבי מה שהוא היה אמור לעשות או להביא, זה היה קצת משעשע. 
לקחנו מנה ראשונה אחת לשנינו - שאחר כך יומיים עוד הרגשנו את כמויות השום שהיו בה (שלא לצורך). 
המנות העיקריות היו טעימות אבל לא "נפלנו". לקחנו אפילו קינוח אחד ביחד, שהיה נחמד מאד. 
T שתה בירה ואני זירו. 
כשביקשנו חשבון T הסתכל רק על השורה התחתונה - מעט פחות מ-300 ש"ח - ושילם בלי לבדוק (אבל לא לפני שתהה מדוע הבחור לא עשה לו אפילו הנחה קטנה סמלית, בכל זאת זה המנטור לו מימי הלימודים והיינו אצלו גם במסעדות האחרות שלו והבאנו אנשים). אבל זקפנו זאת לחובת העומס שהוא היה בו וזה לא באמת היה חשוב לנו. 
לגמרי במקרה שמרתי את החשבון אתי, מה שאני לא נוהגת לעשות, וכשהגענו הביתה התחלתי לעבור עליו, כדי להבין איך הגענו לסכום כזה גבוה. 
ואז גיליתי שזה בכלל לא החשבון שלנו.
היו מנות שלא אכלנו ושתייה שלא שתינו - ולא היו הדברים שכן. זה היה מצחיק, ופטרנו את זה בלי לעשות עניין, אבל אחרי כמה דקות התקשר אחראי המשמרת מהמסעדה לומר שהשולחן שלנו "נשאר לא סגור" - כאילו לא שילמנו. זה הצחיק אותנו עוד יותר. הסברנו לו מה קרה ואמרנו לו ששילמנו את החשבון של שולחן 112 (היה כתוב על החשבון) והוא בדק ואכן ראה ששילמנו. הוא חישב כמה היינו אמורים לשלם ויצא שאפילו שילמנו 20 ש"ח פחות ממה שהיינו צריכים. בקיצור - לא משנה מה תזמינו, יעלה כ-300 ש"ח לפחות. 
כן, המחירים עלו, בצורה לא נורמלית. וטוב שאנחנו לא נוהגים לאכול בחוץ, כי עם אוכל בינוני (אבל בסדר) ושירות מבולבל, וגם לשלם מחיר כזה.... זה פשוט לא שווה. 

בשבת בבוקר קפצנו אל הורי, ובערב הגיע לביקור 'שותפנו', שהיה עם 'שריתה' בכרתים כמה ימים בחיפוש אחר מגרש לרכישה. הוא והשכנים ה"דו" שלהם החליטו לבנות בית נופש משותף, לבלות בו את חופשותיהם כל שנה ולהשכיר אותו כ'צימר' כאשר הם לא שם. כבר הרבה זמן שהם חושבים לעשות משהו כזה, בשנים קודמות הם דווקא חשבו לעשות זאת באילת, ולאחרונה התחיל הטרנד הזה של אי יווני או קפריסין.... 
הם היו מעדיפים לעשות זאת יחד איתנו, ולא עם השכנים - למרות שהם מאד מאד קרובים וביחסים מצוינים - אבל אותנו דבר כזה פשוט לא מעניין. 
ראשית, אנחנו לא מאלה שנופשים באותו מקום כל שנה, ורוב החופשות שלנו הם בכלל טיולים בטבע או בתרבויות רחוקות. כאשר אנחנו כבר כן נוסעים ל"בטן גב" זה בדרך כלל לימים ספורים, ובאמת נעדיף לעשות זאת בכל פעם במקום אחר. בנוסף, פרויקט כזה ממילא לא כלכלי, עד כמה שחישבנו, ובמקרה הטוב ההשכרה תממן את השהייה אבל לא יותר מזה. בהחלט ייתכן שניסע לשם כאורחיהם של 'שותפנו' ו'שריתה' (וגם אז, בכל מקרה נשלם או לפחות נשתתף בעלויות). 
בכל מקרה 'שותפנו' הגיע במוצ"ש ואכל איתנו ארוחת ערב, 'שריתה' נסעה לבקר אצל הוריה, והיה נחמד להתעדכן ולהיות ביחד. 
בראשון הצלחתי להיפגש עם 'מחברת', שלא יצא לנו להיפגש שבוע קודם, וזה היה ממש טוב כתמיד. בשלישי בערב סוף סוף התקיימה הפגישה עם 'קלי' ו'שני' חברותיי האהובות, פגישה שנדחתה כבר כמה וכמה פעמים בחודשים האחרונים. בעצם בשנה האחרונה. היה שווה לחכות. המפגשים עם שתי הנשים האלה - שהכרתי אי אז בצבא ושאיכשהו הצלחנו לשמור על קשר (וגם כשהיו שנות נתק, לחדש את הקשר) כל השנים - תמיד ממלאים את שלושתנו באנרגיות מחודשות. איכשהו, למרות שכל אחת מאיתנו חיה את חייה רחוק ובנפרד זו מזו, אנחנו תמיד נשארות מחוברות. מברכת עליהן יום יום, וכבר קבענו מראש את הפגישה הבאה. 

ברביעי התייצבתי אצל האורתופד, סוף סוף, שבחן את תוצאות האולטרסאונד של הכתפיים וקבע במקום שלסוג כזה של דלקת עם הסתיידות הכי טוב לתת זריקה. לא התווכחתי. כבר קבלתי בעבר זריקות דיפרוספן בשתי הכתפיים, לפעמים זה עזר מאד ולפעמים פחות, אבל זה תמיד זמני. מילא. מה שהיה מוזר הוא מה שקרה כאשר תיארתי לו מה עברתי (ועדיין עוברת) עם הגב. מעולם לא נתקלתי בכזה זלזול מוחלט מצד רופא. "ברוכה הבאה לאנושות" הוא אמר לי, "לכולנו כואב הגב" ובכך פחות או יותר פטר את העניין. "טוב שאת עושה ספורט, זה כנראה מה שהציל אותך, תמשיכי ככה" ושיהיה בהצלחה. שום דבר מעבר לכך. שום טיפים, שום הנחיות, שום הצעה לצלם או לבדוק....כלום. 
לחצתי, ניסיתי, התעקשתי - ונופנפתי. עכשיו אני צריכה לחשוב מה אני רוצה לעשות עם זה. מצבו של הגב הוטב מאד (פרט למצבים בהם אני יושבת לאורך זמן בלי תמיכה נאותה, למשל כשישבתי בבית קפה עם קלי ושני), הספורט עוזר וגם השינה עם כרית בין הרגליים בלילות....אולי אני פשוט אקח איתי כרית קטנה לכל מקום שאלך, למקרה הצורך. לא יודעת. ואולי אמצא אורתופד או בעל מקצוע אחר שיבדוק מה קורה איתי. נראה. עוד לא החלטתי. 

ל-T היה שבוע עמוס אך מוצלח במסעדה החדשה של הלקוח שלו, ולמרות שהלקוח עצמו רחוק מלהיות מספיק טוב כדי לנהל את המקום כמו שצריך, רואים התחלה של עקומת למידה. T ימשיך ללוות אותו בשבועיים הקרובים עד הנסיעה שלנו לתאילנד עם הילדים, ואחרי פסח הוא יוריד הילוך אבל עדיין יגיע להדריך ולתמוך ולעזור...עד כמה שהוא יוכל, בתקווה שבסוף הלקוח יוכל להסתדר לגמרי לבד. לפחות המטבח מתפקד מצוין, כך שבתחום הזה יש לו פחות דאגות. 
גם אם לא, ייתכן שהוא ירצה להמשיך להעסיק את T ו'שותפנו' על בסיס קבוע לסיוע ותמיכה (לא יום יומית חלילה). נראה. בכל מקרה מספר הסועדים גדל בכל יום ואנשים נראים מרוצים מאד. הלקוח מתקשר בכל יום כדי להודות ל-T על כל מה שהוא עשה ועושה. זו הרגשה נהדרת. 

בחמישי חל שיפור במצבו של אבא ולכן הורי החליטו שבששי הם סוף סוף מגיעים לארוחת ערב. הזמנתי גם את משפחתו של אחי בהרכב מלא (בסוף החבר של אחיינית2 לא הגיע כי נפגש עם חבר טוב שיצא לחופשה מהמילואים) וגם משפחתה של בתי הגיעה בהרכב מלא והיה ממש נחמד להיות סוף סוף כולנו יחד. אמנם גיסתי עם שלבקת חוגרת (קלה) אבל שמרנו מרחק ולא התחבקנו וזה לא אמור להיות מדבק בצורה כזאת. נראה לי שבקרוב אלך להתחסן נגד זה....מכירה יותר מדי אנשים שחטפו את זה לאחרונה. 

בבישולים T הגזים כרגיל והיתה ארוחה מפוארת וטעימה - והיו המוווווווווווון כלים לשטוף אחר כך, ובאופן מפתיע בתי תפסה פיקוד והשתלטה על חצי מהעבודה - מה שהקל עלי מאד. 
אחיינית1 ובעלה הגיעו עם התינוקת - כבר בת 3.5 חודשים - אבל לא ממש זכינו ליהנות ממנה כי היא היתה עייפה ולא הצליחה להירדם או לאכול, וחצי ( או יותר) מהערב אחיינית2 היתה בחדר בניסיון להניק ואחר כך להרדים אותה. זוכרת את התקופה הזאת גם אצלי, גם אצל בתי........אין מה לעשות, כאשר מוציאים תינוקת בגיל הזה מהשיגרה שלה, זה לא תמיד עובד טוב. 

כשכולם הלכו בתי ומשפחתה נשארו עוד, וישבו ושוחחו עם T על הדירה ועל ההתלבטויות השונות - בין אם לגבי ניסיון מכירהעכשיו  + שכירת דירה לעומת השהיית המכירה ולקיחת משכנתא. T הסביר להם שלא כדאי למכור עכשיו, ומדוע, אבל לא נראה לו שהם השתכנעו. חתני בעיקר מפחד מעליית מדד הבנייה שיאמיר את העלויות בהמשך הדרך. 
בנוסף הם קיטרו על המפרט שהוצע להם על ידי היזם/קבלן לגבי המטבח, אריחים וכו - ובאמת נראה שמה שמוצע להם הוא די עלוב וכל שינוי או תוספת יעלו הון. כמובן ש-T ידע מראש, כאשר הם חתמו על החוזה המוזר ההוא, שהעובדה שלא היה מפרט טכני ברור ומפורט כבר בשלב ההוא, תגרום לבעיות כאלה בדיוק עכשיו. אבל מי רצה להקשיב לו? 
כך או אחרת הוא הציע להם כל מיני דרכים לעקוף ולהשלים את החסר.....נראה מה הם יעשו בסוף. 

הבוקר התעוררנו מאוחר יחסית (גם כי היינו עייפים וגם כי שעון קיץ וזה...) ויצאנו להליכה ועכשיו מתנהלים בבית בעצלתיים. 
בדרך עצרתי לצלם קצת פרחים




בימים האלה T סובל נורא מאלרגיית האביב, אתמול זה היה ממש נורא. יש לו כדורים במרשם מהרופאה, ואתמול נראה לי שהוא עבר את המכסה המותרת כבר. הבוקר דווקא רגוע מהבחינה הזאת. לא עוזר שאנחנו באזור של הרבה מאד הדרים ופריחה. הוא מספר שכאשר הוא נוסע לחיפה למסעדת הלקוח, בבת אחת כל תופעות האלרגיה נעלמות. 

אגב הפסקתי די מהר לקרוא בספר "האוהל האדום". לא רוצה להעליב אף אחד אבל הוא נראה לי פשוט זבל. מצטערת לומר. אז הורדתי ספר בשם קצוות שרופים מאת מיכל קרייטלר, מסוג הספרים ה"קלילים" שאני אוהבת לדחוף בין לבין ספרים "רציניים" יותר. בינתיים אני נהנית. יש קצת חוסר עקביות בכתיבה בין שפה עברית תקנית לבין השפה המדוברת הקלוקלת המקובלת על רוב הישראלים ("אני ישלח לך...") ועדיין לא הצלחתי להבין אם ככה היא כותבת רק כאשר היא מצטטת את הגיבורה או שככה היא פשוט כותבת ואף אחד לא טרח לערוך ולהגיה את הטקסט.....נראה בהמשך. 

על המצב אני פשוט לא רוצה לדבר ואפילו לא להעיר. 
מקווה שיהיה שבוע שקט אבל יודעת שלא. 

יום שבת, 27 בינואר 2024

גשם ועוד גשם

גשם גשם ועוד קצת גשם. 

מזמן לא זוכרת רצף כזה של ימים גשומים, ופרט לעובדה שזה לפעמים מפריע לנו בהליכות בחוץ, בסך הכל נחמד לי החורפיות הזאת. 

מספר פעמים (כולל הבוקר) תפס אותנו ממש גשם באמצע ההליכה, וכשאני שלושה קילומטר מהבית אין ברירה אלא פשוט להמשיך את המסלול ולהירטב. הבוקר לקחתי איתי מטריה אבל היתה רוח כל כך חזקה שעד שהגעתי הביתה כבר הייתי צריכה לזרוק אותה לפח, הרוח הרסה אותה לגמרי. גם לא נוח ללכת מהר עם מטריה. 

בבית הפסקתי להתלבט אם להדליק חימום או לא להדליק חימום, ואני מדליקה כשקר לי, במיוחד כשאני יושבת לקרוא או על המחשב ויודעת שאני לא אזוז ואז תמיד נהיה לי קר. 

העניין הוא שכמו בקיץ, אם אני מכוונת את המזגן על 25 מעלות חם מדי ואם אני מורידה ל-24 מעלות אז באיזשהו שלב זה לא מספיק חם. אז אני עוברת בין שניהם ו-T צוחק עלי על זה. 

כשאנחנו מדליקים את הקמין במקום את המזגן זה מפזר חום הרבה יותר נעים ושקט אבל יש ימים שזה לא מספיק. וגם אחרי זמן מה חייבים לכבות כי כבר חם מדי. הוא איבד את היכולת להנמיך ולהגביר אחרי שפעם אחת התקלקל והטכנאי קלקל משהו ולא הצליח לסדר את זה (ולא נעים לומר אבל הטכנאי הזה, שהיה גם שכן שלנו, נפטר בשנה שעברה... ולא ניסינו מאז לצלצל לתמיכה של החברה). 

בגזרת הבריאות חכמוד מחלים בהדרגה אבל חתני נדבק ממנו ואתמול התחיל להרגיש ממש לא טוב. טוב שנשארו בבית. 

אצל אבא כאבי הגב (או מותן, כמו שהוא קורא לזה) ממשיכים, והתיאוריה שלו היא שזה מחמיר בגלל מזג האוויר. אני לא מתווכחת כי אין לי מושג. בפעמים הקודמות אחרי הרבה מנוחה ומשככי כאבים זה בסוף עבר לו, לתקופה, ואני לא לגמרי מבינה מה גורם לזה להתחיל שוב. לפחות השיעול שלו נעלם לחלוטין, גם זה משהו. ולחץ הדם תקין. הצלחנו לצאת להליכות ורוב הזמן להתחמק מהגשם.

כששאלתי את גיסתי מה שלום כולם היא סיפרה שאחיינית1 ובעלה והתינוקת בדיוק חוזרים לגור בדירה שלהם. בשעה טובה באמת. התינוקת בת ששה שבועות. והם גרו אצל אחי וגיסתי די מתחילת המלחמה. מאחלת להם הרבה נחת בחיי המשפחה החדשים. 

הם כולם אמורים להגיע לכאן בששי הקרוב לארוחת יום הולדת שלי (מחר יש לי יום הולדת 65) - נראה עד סוף השבוע מי יהיה בריא ומי חולה, מי יגיע ומי לא. ממילא מצב הרוח הכללי הוא לא של חגיגות. 

בששי בצהריים מצאנו את עצמנו ללא ארוחת צהריים מוכנה, ול-T התחשק לצאת לחומוס. אני פחות התלהבתי, אבל ראיתי שזה מה שבא לו אז כמובן הסכמתי. יש ב"תנובות" מסעדה עם חומוס מעולה - אחמד סעיד. הם בדיוק עברו למיקום חדש, במרכז קניות חדשה שהוקם בתנובות, כך שגם נעים יותר לשבת ויש הרבה הרבה יותר שולחנות. ששי בצהריים המקום היה מלא אנשים, ובכל זאת הושיבו אותנו מייד וגם השירות וגם האוכל היו ממש טובים. T אכל קבב ואני שניצל - שתי המנות מגיעות גם עם תוספת לבחירה וגם עם חומוס קטן - והגודל של מנת השניצל היא כזאת שיש לי עכשיו בבית עוד שתי מנות שניצל (מבחינתי) שאריות. החומוס הזה הוא באמת אחד הטובים שיש, אז גם קנינו חצי קילו הביתה, כי T אוהב לאכול חומוס בארוחת הערב. 

אחרי השנ"צ (נרדמנו תוך כדי צפייה בשידור מבית הדין הבינלאומי בהאג) קפצנו לביקור קצרצר אצל שותפנו ושריתה. T הזמין שמן זית דרוזי שמצא דרך הפייסבוק, במחיר ממש טוב ובאיכות מעולה. הוא הזמין גם לנו וגם להם, אז קפצנו אליהם להביא להם. 

שותפנו הבריא לגמרי מהקורונה (תוך יומיים שלושה, האמת, אבל המשיך לבודד את עצמו עוד כמה ימים אחרי כן) ולשמחתנו נראה ששריתה לא נדבקה. אין להם מושג אם הבן שלהם נדבק או לא כי אין להם שום קשר איתו כשהוא בצבא (שותפנו חלה בראשון, כשהבן חזר לבסיס) ואין להם אפילו מספר טלפון של המפקד או שום דבר כזה. פעם בשבוע ביום ששי הבן בדרך כלל מקבל חצי שעה את הטלפון שלו כדי להתקשר הביתה, אז אני מקווה שהם דיברו איתו אתמול בערב. היה נחמד לשבת איתם, כמו תמיד. היום הם מתכננים לנסוע לצפות בשטפונות בנגב עם חברים שיש להם ג'יפ גדול. סומכת עליהם שייזהרו....

אז מסתמנת שבת שקטה בבית, ואולי נקפוץ לבקר אצל הורי בשלב כלשהו. 

מייחלת לימים טובים יותר, אבל בלי הרבה תקווה.


יום רביעי, 24 בינואר 2024

שבוע קשה והרבה "ביחד"

בתחילת השבוע נתקפתי בפרץ של צורך ב"ביחד". עלה בי רצון עז להיות עם אנשים קרובים ואהובים. 

קבעתי עם חברות, עם בתי, עם קרובי משפחה ....מלאתי את היומן בפגישות ואירוחים ותכניות לשבועיים הקרובים. 

ודומה היה שהצורך הזה עלה גם אצל החברות שלי, כי גם 'שושנה' יצרה קשר וקבענו להיפגש וגם 'קלי' ו'שני' יצרו קשר - ו'קלי' יזמה מפגש ....

אפילו הספקתי לממש  חלקית את אנרגיית החברותיות הזאת. 

נפגשתי עם 'מחברת' וגם עם 'שושנה', אבל המפגש עם קלי ושני היה אמור להתקיים בשלישי בערב, ואז בשלישי בבוקר נודע על האסון בעזה ומעבר לקושי להרים את עצמנו ביום כזה, התברר שבן של בן זוג לשעבר של 'שני' הוא בין ההרוגים....והמפגש בוטל. 

היום הייתי אמורה להיפגש עם בתי, ככה סתם רק שתינו - לזמן איכות שכזה - אבל חכמוד מאתמול עם חום גבוה וכאב גרון (ואנטיביוטיקה) והיא נשארה איתו בבית. 

בשבוע הבא קבעתי עם 'ביוכימיה', מקווה שהמפגש הזה כן יתממש. 

התחושות ממשיכות להיות קשות - לגבי המלחמה, החטופים, הממשלה הנוראית וכל ה"מה יהיה", והאסון השבוע רק הוכיח לנו שתמיד יכול להיות עוד יותר גרוע. הרבה יותר גרוע. 

בתחום הבריאות, T ממשיך עם הליחה - למרות שחל איזשהו שיפור קל. 

גם אבא משתעל כבר למעלה משבוע ולמרות שהרופאה ב'אחוזה' טענה שזה "רק מהגרון ולא מהריאות" ורשמה לו סוכריות למציצה ואיזשהו אנטיהיסטמין, גם גיסתי וגם אני המלצנו שיבקש ממנה הפניה לצילום ריאות. ברור שבצילום התברר שיש לו דלקת, התחלה של ברונכיט, וגם הוא על אנטיביוטיקה עכשיו. 

ושוב כואב לו הגב. 

אז שוב דחיתי את ארוחת הערב אצל בת הדוד שתוכננה להתקיים בששי הקרוב. 

אין רגע דל. 

'שותפנו' עם קורונה כבר שלושה ימים - ונשמע שהתסמינים שלו זהים לאלו שהיו לנו בבוסטון. חולשה, ליחה, חום נמוך. הוא כבר מתחיל להרגיש יותר טוב...מקווה שאצלו לא תישארנה תופעות כמו אצל T. 

בשבת הגיעו הורי ומשפחתה של בתי לארוחת צהריים, לבקשתם, ולמרות שהיה מאד טעים ומאד נחמד לבלות זמן עם כולם, זה היה קצר מאד ונשארתי עם טעם של "עוד" מהנכדים האלה. דיברתי על זה עם בתי והיא הסכימה שאין לנו באמת מספיק זמן איכות עם הנכדים כאשר הם מגיעים לארוחה. 

היא אמרה שבימי שני אחר הצהריים בדרך כלל הם רובם בבית (לא בעבודה, לא בחוגים) אז החלטנו T ואני להגיע לביקור אצלם, ובאמת היה ממש ממש טוב להשתלב להם בשיגרת אחר הצהריים. לשחק עם שרי, לעזור לחכמוד עם הכנה למבחן במתמטיקה, להסיע את נשמותק בחזרה מחוג הטניס...פשוט להיות ביחד ולדבר ולצחוק...זה היה בדיוק מה שהיה חסר לנו ונראה שגם הם נהנו מנוכחותנו. אני מקווה שיסתדר לנו לעשות את זה לעיתים קרובות ובכך לזכות ב"זמן נכדים" שכבר אין לנו כמעט מאז שהם לא נשארים לישון בשישי בערב. 

בגזרת ההתנדבות T ממשיך לסייע ל"איש המדרסים" שלי בקידום העסק שלו וממש בימים אלה עולה אתר האינטרנט המושקע והמשופר שלו. בנוסף T יצר קשר עם בעלת בית קפה קטן, שנמצאת במילואים מאז השבעה באוקטובר והעסק היה סגור במהלך כל התקופה. עכשיו הוא עוזר לה להקים את העסק מחדש על רגליו - בתנאי כמובן שהיא תצליח להשתחרר מהמילואים בקרוב. 

בנוסף הוא ו'שותפנו' התחילו לעבוד עבור לקוח חדש/ישן - מישהו שהיה איתם בקשר בשנה שעברה לצורך הקמת מסעדה חדשה ובאיזה שהוא שלב פשוט נעלם להם. אני לא ממש אופטימית לגבי הלקוח הזה (מה מונע בעדו שוב להתאדות בלי לשלם?) אבל הם כל כך שמחים לקבל עבודה חדשה, שהם מוכנים להסתכן בכך.

בבוסטון בני וכלתי מספרים על חזרתו של סביבוני לאכילה "רגילה" (יחסית לעצמו) ואפילו הסכמה לטעום דברים חדשים, ובנוסף הוא התחיל לקחת ברצינות את נושא הגמילה מחיתולים...הרבה מאד חדשות טובות. קיקה מדברת יותר ויותר ומרבה להאכיל את הבובות שלה וגם לבדוק אותן (עם ערכת "רופא") ואת כל מי שבסביבה. כלתי מפנקת אותנו בהרבה תמונות וסרטונים כדי שנמשיך להרגיש שאנחנו חלק מהבית. 

אני ממשיכה לקרוא את "התנ"ך של אמא" ובינתיים זה די קשה לי.....לא מצליחה להתחבר. אתן לזה עוד צ'אנס אבל אם זה ימשיך ככה פשוט אזנח אותו ואעבור לספר אחר. 

יום שלישי, 26 בספטמבר 2023

הרהורים על ה'אוסטרלים' שלנו

אני אומרת מראש: אין לי מושג לאן הפוסט הזה ייקח אותי. אתחיל לשפוך על הנייר הוירטואלי את המחשבות והרגשות שעולים בי, ואתן לזה להתגלגל מעצמו. ייתכן מאד שזה יהיה פוסט ארוך מאד, ולמרות שאין צורך לומר - אני בכל זאת אומרת שהפוסט מיועד בעיקר לעצמי ושאף אחד לא ירגיש חובה לקרוא או להגיב. 

כשהייתי בת חמש עשרה וחצי נפרדתי מהחבר שהיה לי במשך שנה וחצי, ילד מהכיתה שלי, שגם הוא היה חדש בכיתה ובשכונה ובבית הספר. הוא הגיע לשם מחולון ואני הגעתי מלוס אנג'לס, והיינו חלק מ"דם חדש" שהוזרם לכיתה שנחשבה בעייתית (ואכן בשנה שלאחר מכן בכל זאת פוזרה בין שאר הכיתות בחטיבה. 

בהיותי "ללא חבר" ובעקבות התרחקותי מה"חברה" שהיינו חלק ממנה, התחילה חברה שלי (שלא הוזכרה עד כה בבלוג, לדעתי, כי שנים אנחנו כבר לא בקשר) - אקרא לה 'רות' - לקחת אותי איתה למסיבות בערבי ששי, שהתקיימו בבתים של ילדים מבית הספר, בכל ששי בבית אחר. בניגוד להיום, שמסיבות מתקיימות במועדונים ומקומות ציבוריים, כשאני הייתי בבית הספר מסיבות נערכו בבתים. באותה תקופה גרתי ברמת אביב, הבתים (בעיקר הסלונים) היו גדולים, וחלק מההורים היו נוהגים לצאת בימי ששי בערב מהבית ולהרשות לילדים שלהם לארח מסיבות בבית. והיו ילדים שנהגו לארח לעיתים קרובות יותר מאחרים. 'האוסטרלי' היה אחד מהם. ברור שהוא לא היה אוסטרלי.

הוא היה חבר של T - והוא וחבר נוסף נהגו להכין מה שנקרא היום "פלייליסטים" למסיבות האלה. הם היו יושבים שעות ומקליטים על טייפ סלילים להיטים מהתקליטים שהם אהבו, וכך במסיבות היה לנו זרם בלתי פוסק של מוסיקת רוק משובחת בכל שבוע. 

אז את 'האוסטרלי' בעצם הכרתי לפני שידעתי מי הוא T. הכרתי גם את אחותו, שהיתה בשיכבה שלי והיתה חברה של 'רות'. בחבר'ה האלה רוב הבנות היו בנות גילי ורוב הבנים היו בני גילם של T ו'האוסטרלי'. כמעט כולנו למדנו באותו בית ספר, אבל חלק מהחבר'ה היו חברים של 'האוסטרלי' מבית סיפרו הקודם, וכאשר קיימנו מפגשים בשנים האחרונות בעת ביקורם של האוסטרלים בארץ, גם הם היו חלק מהחבורה. 

T ואני היינו יחד במסיבות האלה במשך כמעט שנה בלי שדיברנו זה עם זו ואפילו בלי שיצא לנו לרקוד זה עם זו. שנינו היינו קצת ביישנים ואני נצמדתי ל'רות', וכתוצאה מכך יצא לי לרקוד עם בנים שהיא הכירה. בסוף התחלנו לדבר זה עם זו דווקא במסיבה שלא היתה בבית של 'האוסטרלי', מסיבה די כושלת, שבה בקושי רקדנו, וישבנו על הריצפה ויצא לנו לשוחח בפעם הראשונה........והשאר היסטוריה, כמו שאומרים. 

ואז כשיצאנו ביחד (אז לא קראו לזה "דייט" אלא "יציאה") הרבה פעמים הצטרפו אלינו זוגות אחרים מהחבר'ה, ובעיקר 'האוסטרלי' וה'אוסטרלית' - שאין לי מושג מתי הם התחילו להיות זוג, אבל הסיפור הוא ששניהם עסקו באתלטיקה קלה בבית הספר ובמסגרת איזו תחרות ספורט כלל בית ספרית היא גנבה לו את הכובע - בעצם "התחילה" איתו. 

'האוסטרלית' היתה בשיכבה שמעלי (כלומר בשיכבה שמתחת ל'אוסטלרי' ו-T). היא היתה עולה חדשה מלבנון (אז, משהו כמו חמש שנים בארץ), ואם חשבתי שהורי "בעייתיים" - הוריה של 'האוסטרלית' שמו אותם בכיס הקטן מבחינת חוקים ואיסורים והגבלות. בשנים ההן קיבלנו זאת כעובדה מוגמרת - הורים זה הורים - והיא היתה אלופה בתרגילים ושיטות כיצד לעקוף את האיסורים וההגבלות ולהתחמק בכל מיני דרכים, אבל בשיחות שהיו לנו בטיול הבנתי לראשונה כמה דברים שלא ידעתי אז. 

ראשית, היא סיפרה לי שהם בעצם עברו לגור באוסטרליה בגלל שהיא הרגישה שהיא חייבת להתרחק מההורים שלה ומשאר המשפחה שלה (יש לה בארץ כמה אחים ואחיות), ובאוסטרליה גרה אחותה הבכורה, שהיא תמיד הרגישה הכי קרובה אליה. מעולם לא ידעתי שהיא היתה זו שיזמה את המעבר הזה. המוטיבציה של 'האוסטרלי' היתה שונה. הוא היה מהנדס תעשייה וניהול שעבד במשרה טובה בתאגיד גדול ומוכר ונחשב מוצלח מאד, ועדיין הוא היה מתוסכל כל הזמן - כל הזמן כנראה הרגיש שאחרים סביבו (בין אם בעבודה ובין אם מבין חבריו) מרוויחים טוב יותר ממנו. בתקופה ההיא היינו פחות בקשר איתם - אגיע גם לכך בהמשך - ולא היינו מודעים לקושי שלה מול המשפחה שלה ולתסכולים שלו. אז הם נסעו לאוסטרליה ואבד איתם הקשר למשך הרבה שנים. אבל אני מקדימה את המאוחר (זה עובד אסוציאטיבית, כנראה). 

הדבר השני שגיליתי בשיחותנו בטיול הנוכחי, היה שבגיל צעיר מאד הבינה ה'אוסטרלית' שאמא שלה בעצם לא רצתה אותה, ולאורך כל הילדות שלה היא נתנה לה להרגיש את זה. היא היתה הבת הצעירה ביותר אבל אחריה נולד עוד אח, והוא היה לגמרי רצוי. והרי לנו מתכון בטוח לרגשי נחיתות ודימוי עצמי נמוך, מצד אחד, ותחושה שאין על מי לסמוך בחיים וצריך להתמודד ולהסתדר לבד מצד שני. פסיכולוגיה בגרוש, אני יודעת, אבל זה הבלוג שלי וזכותי לקשקש בו את עצמי לדעת. 

בעצם הפעם הראשונה שה'אוסטרלית' הרגישה חירות אישית אמיתית כלשהי היתה בזמן השירות הצבאי (גם לא מובנת מאליה ההסכמה של הוריה שהיא תתגייס בכלל), והיא ממש פרשה כנפיים והתחילה "להתפרע". לא הייתי איתה כל כך בקשר ישיר בתקופה הזאת, אלא רק כאשר נפגשנו ברביעיה או עם שאר ה"חבר'ה", אז כל מה שידעתי אז הוא שהם נפרדו. עכשיו היא סיפרה לי שהיא התחילה מערכת יחסים עם מישהו ששירת איתה, מוסיקאי. האוסטרלית כנראה מאד התלהבה ממנו ונפרדה מהאוסטרלי, לדעתי כמעט למשך שנה. בזמן הזה גם האוסטרלי התחיל לצאת עם מישהי, ופגשנו אותה כשהוא ו-T היו יוצאים (לעיתים רחוקות מאד) לחופשת סוף שבוע מהצבא. עכשיו סיפרה לי האוסטרלית שעם הזמן התברר לה שהיחסים עם הבחור החייל המוסיקאי מעט בעייתיים. הוא תכנן לטוס לפריז ולנסות לפתח שם את הקריירה המוסיקלית שלו, לא חשב בכלל על חתונה או משפחה, אמנם הציע לה להצטרף אליו בתום השירות אבל לא התחייב לשום דבר. אבל זו לא היתה הבעייה העיקרית ביחסים ביניהם. מה שהדליק לאוסטרלית את כל הנורות האדומות היתה הקנאה והרכושנות שלו לגביה. הבחור התחרפן בכל רגע שלא ידע היכן היא בדיוק ועם מי, חשד כל הזמן שהיא עדיין אוהבת את האוסטרלי (וייתכן מאד שהוא צדק), בודד אותה מחברות ופעילויות שהיא נהגה לעשות שלא קשורות אליו....ובסופו של דבר היה לה השכל לעזוב אותו. היא סיפרה לאוסטרלי שהיא נפרדה מהבחור, והוא לא היסס לרגע - סיים את הקשר עם הבחורה החדשה והם חזרו. 

עכשיו הבנתי ממנה שגם בזמן הלימודים באוניברסיטה היה איזה רגע שמישהו שלמד איתה "תפס" את תשומת ליבה, וכמעט את ליבה, והיא שוב כמעט עזבה את האוסטרלי - אבל איכשהו ברגע האמת היא החליטה שאיתו יהיו לה חיים טובים יותר. ונשארה. 

הם התחתנו כשנה או שנתיים אחרינו, וכשהיא סיימה את לימודיה במכון ויצמן הם עברו לגור ברעננה, וחידשנו איתם את הקשר באופן יותר הדוק ממה שהיה בתקופת הצבא והלימודים. וכמו בתקופת בית הספר, גם עתה הם אהבו לארח את החברים אצלם בבית, וכך התחדש הקשר עם חלק נכבד מה"חבר'ה". 

ואז התחלנו רובנו לעשות ילדים. בזה אחר זה נולדו לכולנו ילדים, וה'אוסטרלים' לא הצליחו להיכנס להריון. זה הכניס את האוסטרלית ללחץ ולדכאון, היא לא יכלה לסבול לראות את כל ההריונות והתינוקות סביבה בעוד אצלה זה לא הולך. בינתיים גם האוסטרלי וגם T גויסו ונלחמו במלחמת לבנון הראשונה, ונדמה לי שכבר אז הוא, לפחות, התחיל לחשוב על האופציה לעזוב את הארץ. הניסיונות להרות המשיכו ללא הצלחה, ובאופן די מעורר הערכה, לפחות מצדי, הם באו ואמרו לנו את האמת: שקשה להם לראות אותנו עם ילדה, בעוד הם לא מצליחים. הם ביקשו סליחה אבל התנתקו מאיתנו לגמרי. באמת באמת הבנו אותם וקיבלנו את זה בלי לעשות עניין. 

לאחר כשנתיים הם פתאום יצרו מחדש קשר, ומייד הבנו שהיא כנראה בהריון סוף סוף. גם אז לא עשינו מזה עניין, בדיוק ילדתי את בני, ויצא לנו להיפגש איתם פה ושם, אבל הקשר לא חזר להיות כפי שהיה. מה שמצחיק, או יותר נכון טראגי, הוא שמרגע שנולד להם בנם הבכור האוסטרלית לא הפסיקה לקטר כמה זה קשה. בדיעבד היא הבינה שהוא כנראה אלרגי לחלב שלה, אבל אף אחד בטיפת חלב או במשפחה שלה לא הביא זאת בחשבון, והיא המשיכה להניק אותו במשך כתשעה חודשים והוא לא הפסיק לבכות יום ולילה. זה היה סיוט ממש. מרגע שהיא העבירה אותו לפורמולה, זה פסק בבת אחת. כמה עצוב. אני חושבת שבזמן הזה היא באמת ראתה כמה המשפחה שלה לא תומכת בה, כמה יש להם בעיקר ביקורת עליה ואפס חמלה, והתחושה כנראה הלכה וצברה תאוצה ותרמה להחלטה שלה לעזוב. 

בסופו של דבר מה שהכריע אצלם את הכף היתה מלחמת המפרץ דווקא. בשלב הזה כבר היו להם שני ילדים, והרופאים הודיעו לה שיותר היא לא תוכל ללדת. איתנו משום מה הם היו פחות בקשר כבר - אבל איכשהו נודע לנו שהם עוזבים לאוסטרליה. 

במקור כנראה ש'האוסטרלי' ניסה לארגן לעצמו תפקיד כמהנדס תעשייה וניהול בחברה אוסטרלית כלשהי, וכך השיג את ויזת ההגירה. אני לא לגמרי מעורה בפרטים. בפועל, כאשר הם הגיעו לאוסטרליה עם שני ילדיהם, התברר שהתפקיד לא קיים, והם נאלצו לאלתר. איכשהו הוא השיג עבודה בתחנת דלק (אני מניחה שכמנהל התחנה ולא כמתדלק), והיא בשלב כלשהו מצאה את עצמה עובדת במעבדה במקצוע שלה - כטכנולוגית מזון. 

ההתחלה היתה קשה, גם כלכלית וגם תרבותית וחברתית ונפשית כמובן - גם להם וגם לילדים. 

והתברר שגם ההמשך קשה.

המכה השנייה שהם חטפו (לאחר שהעבודה המובטחת לאוסטרלי התאיידה לה) היתה שהגיס של 'האוסטרלית' - בעלה האוסטרלי של אחותה - התנכר להם והתנגד לנוכחותם. 'האוסטרלית' חושבת שמשום שהוא היה בן יחיד ותמיד היה רגיל לקבל את כל תשומת הלב של הוריו, כעת היה רגיל לקבל את כל תשומת לבה של אשתו (שהיתה לבד בעולם כי כל משפחתה היתה בישראל), וממש לא התכוון לשתף אותה עם אחותה ומשפחתו. אז מצד אחד אחותה של 'האוסטרלית' עזרה לה הרבה מאד בקליטה בשנים הראשונות, אבל בו בזמן כל הזמן היו חיכוכים עם בעלה, שהערים קשיים על עצם הקשר ביניהן. התקווה הגדולה שלה לעזוב את בני המשפחה המתנכרים לה כאן בארץ ולהתאחד עם אחותה האחת האהובה - גם היא לא ממש התממשה לפי התכנית.

אני דולה מתוך הסיפורים הרבים ששמעתי, גם בטיול הנוכחי וגם כששוחחנו ארוכות כשהיינו איתם במלבורן, ומנסה לקשר חלקי דברים ואיכשהו לסדר אותם נכון כרונולוגית. אז לא ברור לי בדיוק אם זה היה ממש כשהם הגיעו לאוסטרליה או קצת אחרי כן - שה'אוסטרלית' גילתה פתאום שהיא בהריון. וזה אחרי שהודיעו לה ללא כחל ושרק שהיא לא מסוגלת להיכנס עוד להריון. אז בנם השלישי נולד כבר באוסטרליה. 

'האוסטרלי' עבד מאד קשה - ממש מסביב לשעון - והאוסטרלית בעצם היתה היחידה שטיפלה בילדים ובבית, בנוסף על עבודתה שלה. הוא היה מגיע מאוחר מאד הביתה ועוזב מוקדם מאד בבוקר, והיא והילדים בעצם ניהלו חיי בית ומשפחה די בלעדיו. ואז, לאחר הלידה, כשהאוסטרלית והתינוק שוחררו מבית היולדות, הוא בא לאסוף אותם, הוריד אותם בבית והמשיך לעבודה. 

לפי מה שהיא מספרת עכשיו, שם שוב היה רגע (אולי אפילו תקופה) שהאוסטרלית תהתה בינה לבין עצמה אם לעזוב את האוסטרלי או לא. החיים שלה ממש לא נראו כפי שדמיינה אותם, לבד בארץ זרה כמעט בלי חברים - הם עבדו מסביב לשעון והיא גם גידלה את הילדים ולא ממש היה לה זמן לטפח למצוא חברים ולטפח חיי חברה - ועם גיס מנוכר שלא ממש מאפשר לה קשר כמו שחלמה עליו עם אחותה. ובעצם גם בעלה מתעלם ממנה ומהילדים רוב הזמן.........

אבל היא המשיכה. היא התמודדה. היא הסתדרה. והיא לא עצרה לרגע, גם על חשבון הבריאות שלה. ובאיזה שהוא שלב (לא ברור לי קו הזמן במיוחד) היא חלתה. זו היתה מחלה מתעתעת. כמה ימים של חום וכאבי בטן, ואז כאילו "החלמה" וחזרה לשיגרה, ואז שוב. ושוב. וכמה במשך כמה שבועות, וכל הזמן הזה היא ממשיכה כרגיל - עם החום ועם הכאבים - הולכת לעבודה, מתפקדת, מטפלת בילדים ובבית. עד שהמצב החמיר והרופאה שלחה אותה לבית חולים. ושם התברר שהתלבש עליה איזה חיידק טורף (היא אמרה לי את שמו אבל לא הכרתי ואינני זוכרת), שבקושי הצליחו למגר. שישה שבועות היא היתה מאושפזת בבית החולים, ותקופה ארוכה לאחר השחרור המשיכה תקופת השיקום. כנראה שמאז התחילו גם הקשיים הפיסיים, הבריאותיים, הרגישויות ורוב שאר ה"חולירות" שהיא סובלת מהם עד היום. וגם בתקופה הזאת - של המחלה, של האשפוז, של השיקום וההחלמה - היא היתה לבד. האוסטרלי קבר את עצמו בעבודה. כנראה לא היתה ברירה או שהרגיש שאין ברירה. 

כאמור, אני לא מסונכרנת עם הזמנים, ואין לי מושג מה אירע במקביל למה, אבל מתי שהוא פוטר האוסטרלי מתחנת הדלק, היה מובטל שנתיים, והתחיל לנסות מזלו בעסקים. בהתחלה הוא רכש תחנת דלק וניהל אותה כמה שנים, אבל העסק הזה לא הצליח. לא יודעת אילו עוד עסקים עברו שם בדרך. בשלב כלשהו הוא החליט לפתוח מפעל סלטים. בתקופה ההיא לא הכירו באוסטרליה סלטים בסגנון שכל כך מוכר לנו בישראל. הוא חשב לחדש, ולהיעזר במומחיות של האוסטרלית כטכנולוגית מזון שגם התמחתה בתחום הזה עוד בארץ. לא עזרו תחנוניה שיבחר עסק אחר - משהו בלי חיי מדף, משהו פשוט יותר. האוסטרלי התאהב ברעיון של מפעל הסלטים ובלית ברירה היא שיתפה איתו פעולה. וכך הוא הקים את המפעל והיא עבדה איתו בסופי שבוע כאשר בשאר הזמן היא המשיכה במשרה הרגילה שלה במעבדה, בניהול הבית ובחינוך הילדים. 

הם היו ממש עבדים של העסק. אבל לאט ובהדרגה הם הצליחו, מכרו למסעדות ולקמעונאים (תחת המותג של הקמעונאי עצמו, לא היה להם מותג משל עצמם) ולחברות קייטרינג, והמפעל הצליח. ולא פחות חכם מצדו, היה שהוא רכש את הנכס עצמו, את הנדל"ן שבו עמד המפעל. 

אני מדמיינת לי שבתקופה הזאת הילדים לא ראו גם אותה. זו היתה כנראה תקופת ההתבגרות שלהם, סוף התיכון ותחילת הקולג' וחייהם הבוגרים. הבן עבר לכמה שנים לקנדה, הבת עזבה לאנגליה. לבן הצעיר התחילו בעיות לב בסביבות גיל עשרים והוא עבר כמה וכמה ניתוחים שהצילו את חייו, ובו היא כן תמכה והיתה שם איתו. אבל האוסטרלי המשיך להיות כל הזמן רק בעבודה. 

השתמע מהסיפורים של שניהם שסוף סוף התחילה להם תקופה של רווחה כלכלית. לא היה להם זמן לשום דבר, אמנם, מחוץ לעבודה, אבל לפחות הם היו סוף סוף במקום יציב וטוב בקטע הפיננסי. הם קנו קרקע ובנו עליה שני בתים גדולים ויפים (שאת האחד הם משכירים ובשני הם גרים). עיסוקים אחרים לא היו וחברים בקושי היו - עד שפתאום התאפשר להם לצאת לגמלאות.

לפני כמה שנים קיבלו ה'אוסטרלים' הצעה לרכישת העסק שלהם על ידי מפעל מזון גדול, ולאחר התלבטות קצרה הם הסכימו למכור. הם נשארו עוד שנתיים בניהול ותפעול העסק והעברת השרביט למנהלים החדשים, ופתאום נאמר להם שתודה רבה, שירותיהם כבר לא נחוצים. עם הכנסה גדולה מאד ממכירת המפעל פלוס המשך שכר דירה שוטף על הנכס עצמו, מצאו את עצמם זוג האוסטרלים במצב כלכלי מצוין וללא עבודה. 

מרגע שהתפנו פתאום, פנה כל אחד מהם לעסוק בדברים שהם אהבו. היא התחילה ללכת לכל מיני חוגים וקורסים, בעיקר שקשורים לנפש ולגוף-נפש, ונכנסה גם לתחומים יותר "רוחניים" (גם אני הייתי שם, בעיקר בשנות התשעים, אז לא באמת התכוונתי למרכאות באיזו שיפוטיות או משהו כזה) ושם גם התחילה לפתח לעצמה חברויות חדשות. היא התחילה לעסוק באמנות וכשביקרנו אצלם במלבורן ראינו שהבית שלהם באמת מלא בתמונות יפות שהיא ציירה ופסלים מקוריים מדהימים שהיא יוצרת. היא חיפשה ומצאה לעצמה עיסוקים כגון התנדבות לעזור לאמהות טריות שאין להן תמיכה הורית או אחרת בחודשים הראשונים לאחר הלידה. היא עברה קורס הכשרה מיוחד לשם כך. 

הוא חזר לנגן בפסנתר אחרי שנים שלא נגע בכלי. גם הוא חיפש ומצא לעצמו חברים, בין אם ישראלים או מהקהילה היהודית, ואין יום שבו הוא לא מתקשר לחבר ומציע להיפגש, לפעמים על קפה עם כמה יחד. 

ובין לבין כל אלה הם התחילו לטייל בעולם. טיול גדול אחד בדרום אמריקה שהיה מתוכנן לשנת 2020 התבטל כמובן בגלל הקורונה, אבל הם הספיקו להשלים אותו מאז. לו זה היה תלוי ב'אוסטרלי', הם היו כל החיים בטיולים. ה'אוסטרלית' דווקא מרגישה שהשיגרה של החוגים והקורסים והאמנות שלה חסרה לה, ושהטיולים הארוכים קוטעים לה הרבה מאד מזה באמצע. 

דבר אחד צריך להבין לגבי אוסטרלים בכלל - עד שהם כבר יוצאים מהמדינה הם בדרך כלל נשארים הרבה זמן מחוץ למדינה, לפחות חודש. כי הטיסות לכל מקום כל כך ארוכות. הם פשוט גרים בסוף העולם. זה לא כמו לקפוץ מכאן לאירופה ואפילו לא לארצות הברית. לא פשוט. 

בכל מקרה, איכשהו שניהם יחד וכל אחד לחוד בשלב כלשהו ביחסים עם אחרים מגיעים לשלב שבו החבר או החברה מתרחקים, מתנתקים, לפעמים אפילו בצלילים צורמים. בעיקר לאוסטרלי זה קורה שוב ושוב. 

בנוסף, שניהם הצליחו להסתכסך עם כל (אבל כל!) קרובי המשפחה שלהם בישראל. 

היחסים של האוסטרלית עם אחיה ואחיותיה תמיד היו מתוחים, והרי בגלל זה היא ברחה כל הדרך לאוסטרליה, אבל גם האוסטרלי הצליח לבודד את עצמו ממשפחתו ולכעוס על כל העולם ואשתו. ענייני ירושה גם נכנסו לעניין - אצל שניהם - וכמובן שכולם לא בסדר ורק הם נדפקים כל הזמן. 

אנחנו לא מגיעים מעמדה של שיפוט, כמובן, ואין לנו מושג מה העניין (בכל החזיתות), וכמובן שאנחנו הרי (קצת כמו פסיכולוגים 😂) שומעים רק את הצד שלהם. אבל יצא ש-T שאל בעדינות ועד כמה שהצליח לו, בהומור, האם זה לא נשמע מוזר שכולם כאלה פסיכים ורשעים. אבל כולם! "כולנו משוגעים וכולנו קצת דפוקים" הוא אמר לאוסטרלי כמה פעמים בחצי חיוך, אבל האוסטרלי לא שיתף פעולה. "אתם?" הוא שאל בתמהון, "אתם האנשים הכי נורמלים שאני מכיר". נו, שוין. 

בנוסף על הכל, יש את היחסים שלהם עם הילדים שלהם. 

שלושת הילדים כנראה לא ממש אוהבים או מעריכים את האוסטרלי. את אבא שלהם. פסיכולוגיה בגרוש תקפוץ מייד ותאמר - הוא לא ממש תיפקד כמו אבא כל השנים. מצד שני הוא קרע את התחת כדי לפרנס אותם כל השנים. שלושתם זכו לקורת גג וחינוך וגם לימודים גבוהים. ובכל זאת. 

ושני הילדים הגדולים עם יחסים בעייתיים גם עם האוסטרלית. מהתיאורים נשמע שהיא סוג של שק אגרוף עבורם. 

הגדול גם התחתן עם מישהי (אוסטרלית באמת) שכנראה לא סובלת את 'האוסטרלית' שלנו ומצד שני מאד מאד קשורה לאמא שלה, ולמשל את הנכדה של ה'אוסטרלים' מהבן הזה הם בקושי זוכים לראות, ולעולם לא משאירים אותה איתם לבד. היא כבר בת למעלה משנה, ומעולם לא עשו לה בייבי סיטר או בילו איתה כמה שעות לבד. ה'אוסטרלי' טוען ששנה שלמה הוא אפילו לא זכה להחזיק אותה על הידיים. 

הבת, שגרה בלונדון (שני הבנים גרים קרוב אליהם במלבורן, לאחר שהגדול חי כמה שנים בקנדה), גם היא ביחסי אהבה-שנאה אליהם, והם לא זוכים ממנה להרבה נחת. לא נשמע שקיימת הקירבה האופיינית, השיתוף. לדוגמא - הם תכננו את הטיול הארוך לדרום ומרכז אמריקה, וסיפרו זאת לילדים, כולל תאריכים והכל - והבת לא אמרה להם מילה על כך שהיא בהריון. היה לה חשוב כל כך לחכות עם הבשורה עד שהיא תעבור את כל הבדיקות ותוודא שהכל תקין, שעד שהיא סיפרה להם בסוף על הלידה המתקרבת, כבר היה קשה ויקר מדי לשנות את מועדי הנסיעה. בסוף הם נאלצו לנסוע עד לדרום אמריקה, לטייל שבועות ארוכים, לטוס כל הדרך חזרה לאוסטרליה, ואז אחרי שבועיים לטוס שוב לאנגליה לקראת הלידה. בלי לדבר על העלויות (היה כל כך פשוט יותר לחזור מדרום אמריקה ישר ללונדון, למשל), כל הטיסות הארוכות האלה הם סיוט של ממש. 

וגם בלונדון, כאשר הם עמלים יום יום לעזור בבית ועם התינוקת - בכל יום יש אליהם טענות חדשות. לטענת הבת לפעמים הם פחות מדי איתם ולפעמים הם יותר מדי, לפעמים הם הכינו אוכל משמין מדי ולפעמים לא מספיק. שק אגרוף כבר אמרתי? 

לא פשוט. 

והם באמת רוצים לעזור ונהנים מאד להיות עם התינוקת. לפחות אותה מרשים להם להרים ולטפל. להיפך - הבת (בת ארבעים בערך) ממש לא מתנהגת כמישהי שכרגע הפכה לאם. היא כל הזמן יוצאת להיפגש עם חברות, מתכננת נסיעות לחו"ל בלי התינוקת (ומנסה לשריין את הוריה לבוא במיוחד לאנגליה שוב כדי לשמור עליה)...כאילו לא קולטת שהחיים השתנו. שיש עכשיו מישהי שתלויה בה כל הזמן. מוזר. אבל אני סוטה מהעיקר.

העיקר, בעיני וגם בעיני T, הם היחסים בין בני הזוג ה'אוסטרלים' עצמם. 

לאורך כל המפגשים שלנו בשנים האחרונות, בין אם אלה הקצרים בישראל בפעמים המעטות שהם הגיעו לבקר ובין אם אלה השיחות הארוכות שניהלו איתם בעת שהיינו במלבורן או עכשיו באוסטריה, בין כל סיפורי ה"עשו לנו עוול, אכלו לנו, שתו לנו" על המשפחה / החברים / ממשלת אוסטרליה / הילדים....הם כל הזמן הדגישו שלפחות יש להם זה את זו. וזה חימם את הלב. 

עד שהתחלנו לזהות, גם T וגם אני, שיש כאן סוג של יחסים לא כל כך מאוזנים. זה התחיל לחלחל בקטן - עוד לפני ששמעתי את הסיפורים על איך שהחיים שלהם התנהלו כל השנים - כששמענו כיצד היא נאלצה לקטוע קורסים וחוגים ואפילו טיפולים רפואיים (כמו טיפולי שיניים) באמצע כי הוא התעקש לצאת לטיול כזה או אחר. 

היו הערות פה ושם למשל על העובדה שהוא מתאמן על הפסנתר בשעות שהיא מנסה לנוח וזה מפריע לה, אבל האימון כל כך חשוב לו שהוא מסרב להתאים את עצמו לצרכים שלה. והרי יש לה ממילא בעייה עם רעש.....אבל עדיין, אלא עניינים קטנים שתמיד אפשר למצוא בין בני זוג, ולא חייבים לעשות מזה עניין גדול. 

ואז במהלך השבוע שלנו יחד באוסטריה התברר שבטלפון שלה אין בכלל כרטיס "סים", ובארנק שלה אין בכלל כרטיס אשראי כלשהו. הבחורה תלויה בו, תקשורתית וכלכלית, במאה אחוז. לא יודעת מה קורה בבית, במלבורן, אבל הם בחו"ל שלושה חודשים עכשיו, והיא לא יכולה ללכת לבד לשום מקום. היא לא יכולה לקנות שום דבר בלי לקבל את אישורו. אף אחד לא יכול להתקשר אליה אלא רק דרכו. זה הדליק לנו מיליון נורות אדומות. 

זה הסביר קצת, למשל, את הנטייה שלה לעשות WINDOW SHOPPING אבל בסוף לא לקנות דבר, או אם כבר קנתה - אז מתנה לאחד הילדים או לאחת הנכדות. 

זה צרם לנו מאד, והשאיר טעם רע מאד בפה. אלה סממנים מובהקים להתעללות פיננסית.....

וואו, הפוסט הזה יצא לי ארוך ואולי מעט מבולבל, אבל נדמה לי ששפכתי את כל מה שהיה לי על הלב. תיעדתי לעצמי כל מה שאני זוכרת וכל מה שאני מרגישה. ואפילו הספקתי לעשות זאת לפני שיום כיפור נכנס...לא שזה משנה משהו. 

עכשיו אתן לו "לשבת" קצת לפני שאחליט אם ומתי לפרסם אותו..........

שנה טובה וגמר חתימה טובה (ואם כבר הגיע סוכות - חג שמח ומועדים לשמחה).



יום חמישי, 14 בספטמבר 2023

טיול באוסטריה - היומיים הבאים - זלצבורג והדרך אליה

לא זוכרת את ציינתי שאת השבוע הזה באוסטריה הגדרנו מראש כטיול "טעימות". מראש היה לנו ברור שלא נראה הכל ולא נראה מספיק, ונחווה מה שנחווה וננסה פשוט ליהנות מהרגעים הקטנים. עכשיו כאשר אני עוברת על המסלול שעשינו ועל התמונות, אני רואה שכך בדיוק היה. בכל יעד ראינו מעט מאד, יחסית למה שהיה לו להציע. אבל לא היתה תחושה של החמצה או של להספיק "לעשות V" על יעדים ומשימות. וההנאה היתה שלמה. מהטיול עצמו. עם החברים היה מעט יותר מאתגר, אבל גם כאן - מהפגישות המעטות שיצא לנו להיפגש איתם בביקוריהם בארץ בשנים האחרונות ובעיקר מהימים בהם נפגשנו איתם במלבורן, ידענו מראש שלא יהיה פשוט, ממש עשינו לעצמנו הכנה נפשית ופיסית, והצלחנו לא רע לזרום עם כל מה שעלה. 

בבוקר הנסיעה לכיוון זלצבורג פצחנו תחילה בהליכת בוקר נמרצת ברחובות וינה המתעוררת ליום עבודה רגיל, וה'אוסטרלים' הצטרפו אלינו. זה הפך למנהג יום יומי כמעט במהלך כל השבוע שלנו ביחד באוסטריה - פרט לבוקר אחד שבו הם השלימו שעות שינה כי לא ישנו טוב בלילה. 

באופן כללי הבנו ששניהם לא ישנים טוב בלילה - כל אחד מסיבותיו. אצלו הלילה בדרך כלל מסתיים בשלוש לפנות בוקר, לפעמים עוד לפני כן - לא כל כך ברור למה. אולי הרגל של השנים בהן ניהל את העסק שלהם (מפעל מזון) והיה משכים בשתיים בלילה לעבודה, אולי איזו היפר אקטיביות שגרמה לכך שחמש שעות שינה בדרך כלל הספיקו לו, והיינו נוחתים גמורים מעייפות במלון בדרך כלל בתשע בערב, כך שהלכנו לישון כל ערב מוקדם. 

אצל ה'אוסטרלית' היו סיבות יותר מבאסות. משהו אצלה בגוף השתבש לגמרי, לאחר שלפני שנים רבות היא חטפה איזה זיהום כללי מחידק טורף ובקושי יצאה מזה לאחר אשפוז של ששה שבועות. אז יש מעט מאד מאכלים שהיא מסוגלת לאכול, וגם כשהיא מקפידה על התזונה עדיין לפעמים זה משתבש. בדרך כלל זה התבטא בגאזים וכאבי בטן ונפיחות, שהעירו אותה קבוע בלילות, ולעיתים זה גם לווה בכאבי ראש. בנוסף לבעיות הפיסיות, היא סובלת גם מרגישות לדברים רבים אחרים. רעשים, ריחות...כל מיני דברים שבן אדם רגיל לא מתייחס אליהם בכלל, גורמים לה לסבל גדול וגם למיגרנות. בקיצור - קשה להיות 'האוסטרלית', וכפועל ישיר, לפעמים קשה להיות במחיצתה. 

לזכותנו ייאמר שזרמנו לגמרי עם כל מה שהיא ביקשה ורצתה, וזה כלל לאיזה מקומות (לא) נכנסים, באיזה מקומות (לא) מסתובבים, היכן (לא) אוכלים ובעיקר - באילו שעות. לאחר שביומיים הראשונים הגענו לארוחת הערב בסביבות השעה שבע וחצי, לאחר מכן הם דרשו מאיתנו לאכול בשש בערב. גם עם זה זרמנו. לא שזה עזר לה לעבור בשלום את הלילות הבאים. מילא. 

לאחר ההליכה וארוחת הבוקר, עלינו 'אוסטרלית' ואני כל אחת לחדרה כדי לארוז, וה'בנים' נסעו לחברת השכרת הרכב.

בזמן שהמתנו בלובי, מצא חן בעיני משהו שראיתי על השולחן

ברושור שמצאנו בלובי שמצא חן בעיני. 

היינו מוכנות כבר ולאחר צ'ק אאוט כאשר הם הגיעו עם הרכב, ויצאנו לדרך. 

בדרך לזלצבורג עצרנו במנזר יפהפה עם נוף לא פחות יפהפה MELK ABBEY





הערת אגב: את התמונות צילמנו ארבעתנו - גם ה'אוסטרלים' וגם אנחנו, והעלנו לאלבום גוגל משותף. מהר מאד הבנו, שה'אוסטרלים' מעדיפים להצטלם בעצמם, על רקע נוף או אתר כזה או אחר, מאשר לצלם את האתר או את הנוף עצמו. לי אישית נמאס מהר מאד להצטלם, ואני גם אוהבת לתעד לעצמי את הטיולים שלנו נטו - בלי הפרצופים שלנו תקועים באמצע כל תמונה. סלפי אחד או שניים, תמונה משותפת כזו או אחרת - הספיקה לי לכל הטיול. הם מאד התפלאו כשאמרתי את זה, אבל בלית ברירה כמובן הסכימו, ואנחנו כמובן הסכמנו לצלם אותם ככל שביקשו. 

ממנזר MELK המשכנו לכיוון זלצבורג, ובדרך עצרנו ליד אגם יפהפה בשם אגם ATTERSEE








עם כל הכבוד לוינה ולערים היפות שעוד נראה, אין דבר שעושה לי טוב בנשמה יותר מנופים כאלה. 

כשהגענו לכאן כבר היינו כשעה לפני ההגעה לזלצבורג, וכבר היתה שעת אחר צהריים מאוחרת. אז כאשר נכנסנו לעיר מייד שמנו פעמינו למלון המשפחתי הקטן, שהיה ממוקם בשכונה שקטה קצת מחוץ לעיר. 

כאן נתקלנו לראשונה (אבל לא לאחרונה) במה שאיפיין את רוב המלונות בטיול שלנו: חדרים ללא מזגן, שיפועים בתקרת החדר ששוב ושוב נתקלנו בהם בטעות. מצד שני במלון הזה, בניגוד לאחרים, היתה מעלית. וארוחת הבוקר היתה מצויינת, לא פחות מהמלון הנהדר בוינה. 

בבקרים יצאנו גם כאן להליכות, וכיוון שהיינו מחוץ לעיר, אפשר היה לטייל בשדות ממש, לראות פרות רועות באחו וגידולים חקלאיים שונים, כמו דלעת ואחרים. 

הגענו והתמקמנו ויצאנו לארוחת הערב המוקדמת, ואת הסיורים בעיר עצמה השארנו ליום הבא. 

שניצל וינאי מצוין שלגמרי תיקן את הטעם של ההוא הפחות מוצלח בוינה

בלילה, למרות העדר המזגן ולמרות השיפועים המסוכנים בתקרת החדר, אנחנו דווקא ישנו מצוין. בבוקר הם ביקשו שנצא לבד להליכה, כי כאמור הם משלימים שעות שינה, והפרבר המתעורר בטמפרטורות האידיאליות של 13 מעלות עם השדות שלו והפרות שלו קיבלו את פנינו בשלווה ירוקה ומרעננת. 

לאחר ארוחת בוקר נהדרת, נסענו ליעדנו הראשון: טירת hohensalzburg. חנינו בחניון מחוץ לעיר העתיקה, ועלינו למעלה - קצת ברגל וקצת ברכבל.








הטירה נבנתה כנראה עוד בתקופת האימפריה הרומית, והיתה הרבה יותר קטנה וצנועה כמובן מכפי שהיא כיום. עם השנים נוספו עוד ועוד חלקים, שנועדו בראש ובראשונה לחזק מפני פולשים ותוקפים. למרות כל החיזוקים והתוספות, הבנו שכאשר הגיע נפוליאון, שוכני הטירה הבינה שהנשקים שלהם וההגנות שלהם מיושנות וחלשות לעומת התוקף, והם נכנעו ללא קרב. 

היופי של הטירה הוא כמובן בעיקר בנוף שנשקף ממנה אל זלצבורג הבארוקית, וגם לראות את הארכיטקטורה ואת שיטות הבנייה השונות מהתקופות ההיסטוריות השונות. 

היתה גם תצוגה של כלי נגינה מהתקופה





הכיכר למרגלות הטירה

מבט מלמטה


משם התהלכנו לכיוון מנזר Nonnberg שהיווה השראה לסרט "צלילי המוסיקה", ואומרים שאת סצינת החתונה של מריה עם הבארון צילמו כאן. 


בכיכר באחד הדוכנים מכרו את החולצות האלה...........בול מתאימות לחברינו מאוסטרליה 😉


אחר כך פשוט שוטטנו לאורכה ולרוחבה של העיר העתיקה של זלצבורג, נכנסנו לכנסיות ולבית בו גדל מוצרט, בעיקר נהנינו מהרחובות והבניינים היפים וגם חצינו את הנהר salzach.




אני לא מבינה גרמנית, ובהתחלה צחקתי מכל שלטי ה"שמוק" השונים, עד שטרחתי לחפש בגוגל והבנתי שמדובר ב....תכשיטים 😂





לא הספקנו את כל מה שתכננו בפוטנציה לראות בזלצבורג, אבל מראש ידענו שזה מה שכנראה יהיה. 

בערב (כלומר, בשש אחר הצהריים) אכלנו ארוחת ערב במסעדת בשרים נחמדה ושירותית מאד, והדבר היחיד שכמעט קלקל את החוויה היה שביציאה מהחניה (החשוכה ובלתי מוארת) בסוף הערב, T נכנס בלי לשים לב למן בור באספלט - שבאמת לא ניתן היה להבחין בו בחושך, ובטח לו בנסיעה לאחור..... היה קצת מלחיץ אבל בכוחות משותפים דחפנו אותו החוצה, ולמרות רעשים מוזרים שאבני חצץ קטנות עשו בתחילת הנסיעה (עד שנשרו להן מעצמן) התברר שהכל תקין. 

למחרת כבר יצאנו לכיוון HALLSTATT, אבל על זה כבר בפוסט אחר. 

יום שני, 11 בספטמבר 2023

טיול באוסטריה - היומיים הראשונים בוינה

הטיסה לוינה עם RYAN AIR היתה קלה והפתיעה לטובה. אכלנו בשדה התעופה לפני שעלינו למטוס (אין ארוחות בטיסות האלה, יש אוכל בתשלום שאנחנו בדרך כלל ממש לא אוהבים) והורדנו מבעוד מועד סרטים למחשב (שלי) ולטאבלט (של T) כך שגם היה לנו איך להעביר את הזמן (אין מדיה בטיסות האלה). 

במונית למלון היו כמה רגעים של עצבים של T, כי הוא פתח Google Maps בטלפון שלו, וראה שהנהג לא נסע לפי ההוראות (וחדש שהוא מעריך את הנסיעה בכוונה כדי לעקוץ אותנו), אבל כשהגענו פתאום למלון, התברר ש-T מנווט בכלל למלון אחר של אותה הרשת 🤣. מזל שהוא התעצבן רק "בלב" ולא אמר כלום לנהג, שבסך הכל הביא אותנו ליעד ביעילות ובזריזות. 

את הלילה והיום הראשון בוינה העברנו לבד, והחברים הצטרפו אלינו רק למחרת. 

בלי להתמהמה השארנו את הדברים בחדר ויצאנו לעיר. רצינו לתפוס קונצרט בארוק, והתברר שכבר באותו הערב מתקיים ב-Palais Auersperg, מרחק חמש דקות הליכה מהמלון שלנו. 

Auersperg Palace - התמונה מהאתר שלהם

הזמנו כרטיסים און ליין ובינתיים חיפשנו מקום לארוחת ערב זריזה.  

משום מה בשבת בערב רוב המסעדות באזור היו סגורות. לא היה ברור אם הן "עדיין" היו סגורות כי מוקדם מדי, או "כבר" סגורות כי פותחים רק עד חמש או משהו כזה, או שהן פשוט סגורות בשבת. 
בסוף מצאנו מסעדה איטלקית חביבה, והיה נעים מספיק לשבת בחוץ, מזג אוויר נעים וחמים שליווה אותנו אחר כך במהלך כל השבוע. לא חם מדי, לא קר מדי, ופרט לכמה טפטופים ביום שלמחרת הגעתנו, גם ללא גשם.

אני ביקשתי קולה זירו וקבלתי Fritz Kola ו-T הזמין בירה וקיבל "באסה" 🤣 שהיתה טובה מאד

האולם שבו נערך הקונצרט היה ערוך עם כסאות מאד לא נוחים שגם היו מחוברים זה לזה (סטייל "אמפי שוני" ללא כסאות פלסטיק ואזיקונים) אבל האקוסטיקה היתה פשוט מושלמת. הקונצרט כלל הרבה מאד קטעים של מוסיקה קלאסית קלה פופולרית, כולל קטעים של ויולדי, מוצרט, בטהובן, מונטי, וכמובן שטראוס ועוד כמה שלא זיהיתי. זו היתה תזמורת קאמרית - בסך הכל שבעה נגנים, והם היו וירטואוזים אחד אחד. בחלק מהקטעים הוכנסו גם קטעי בלט (עם שני רקדנים בסך הכל) או קטעי אופרה (עם שני זמרים), שאישית לא אהבתי (לא את הבלט ולא את האופרה) אבל המוסיקה היתה מושלמת מבחינתי, ונהניתי מכל רגע. היינו עייפים אבל החזקנו מעמד עד הסוף (בסך הכל שעה וחצי כולל הפסקה של רבע שעה באמצע), גם כי היה יפה מאד, וגם כי הנגנים שזרו הרבה הומור וקלילות בהופעה, והצחוק תרם לעירנות הקהל. 

המלון היה נוח מאד וארוחת הבוקר היתה מצוינת, ישנו מצוין בלילה, ועוד לפני ארוחת הבוקר למחר יצאנו להליכה קצרה (של 4 ק"מ) ברחובות וינה היפים. בטמפרטורה ממוצעת של 13 מעלות בבקרים, היה הרבה מרץ וחשק ללכת ברגל. וינה של יום ראשון בשש בבוקר שקטה לגמרי וכמעט ריקה מאנשים ומרכבים. 

בניין הפרלמנט ביום ראשון בשבע בבוקר


עברנו ליד פארקים יפהפיים ובאזור האורוות והמוזיאונים, וחזרנו למלון לארוחת בוקר מצויינת ומקלחת, וישר יצאנו ליעדנו הראשון. היה חשוב ל-T לראות את ארמון SCHÖNBRUNN PALACE, ובעיקר את הגנים היפהפיים שלו ואת הנוף מהגבעה שמאחוריו. 


החלטנו לצאת לשם ברגל - הליכה של למעלה משעה - שבדיעבד קצת הצטערנו, גם כי זה מחוץ למרכז העיר היפה ורוב ההליכה היתה באזורים ירודים יותר ולא מעניינים, וגם כי בשלב הזה כבר היה יותר חם (אמנם 27 מעלות אבל בשמש...).

סנדלריה של פעם   



הארמון היה באמת מרשים, ובעיקר אהבנו את הגנים שמאחוריו. 






הנוף ממעלה הגבעה אל העיר היה מרהיב


הביקור בארמון כולל ההליכה לשם ארכה בעצם בוקר שלם, ורצינו להספיק לראות עוד משהו בעיר לפני שה'אוסטרלים' הגיעו בטיסה מלונדון (שם הם שוהים בחודשים האחרונים מאז שבתם ילדה שם בת ראשונה), אז תפסנו מונית בחזרה למרכז העיר וביקרנו בביתו של זיגמונד פרויד, שהפך למוזיאון (לבקשתה של בתי, שמאד רצתה שנבקר שם).

עבור בתי, T תיעד כמעט את כל המוזיאון ויצר בגוגל "אלבום" במיוחד בשבילה, אביא כאן רק תמונה של הקליניקה שלו - עם הספה המפורסמת. 

זוהי בעצם תמונה של תמונה - הרהיטים המקוריים הוצאו משום מה מהקליניקה, לאכזבתנו הרבה. 

בתום הביקור בביתו של פרויד כבר התעייפנו קצת והיינו רעבים - בכל זאת כבר היה שלוש אחר הצהריים! אז התיישבנו במסעדה סתמית בדרכנו חזרה למלון, T אכל מרק ואני אכלתי שניצל (איך לא?) - ואני חייבת לציין שזה היה השניצל הפחות טעים מבין כל השניצלים שאכלנו בהמשך. 
בשלב הזה החברים כבר נחתו והגיעו למלון, וכתבו לנו שהם יצאו לשוטט קצת בעיר, אז חזרנו להתקלח ולנוח קצת, ואז נפגשנו ויצאנו ביחד, ונפלנו במקרה על פסטיבל סרטים שלידו הוקמו המון דוכנים של סוגים שונים של אוכל, והיתה להקה ששרה מאד יפה, ואווירה עליזה ונחמדה...וכך בילינו את הערב השני בוינה, לקראת היציאה לכיוון זלצבורג למחרת בבוקר.