שלוש מילים

 שלוש מילים אמר הפרופסור בשנייה שנכנסנו אליו לחדר. "לא היה גידול". 

לקח לנו רגע לעכל את מה שהוא אמר. לא היה גידול. הוא חזר על זה כמה פעמים (אולי כי ראה את הפנים השואלות שלנו) ומייד פצח בהסבר מפורט, איך קרה לא מזמן שמישהי עבר את הניתוח הזה והדו"ח הפתולוגי אמר שלא היה גידול, אבל בעצם פספס גידול קטן שהיה שם, ואחרי שנה היא חזרה עם גרורות (לא סיפר איך זה נגמר....).

מאז אותו מקרה שונה הפרוטוקול בבית החולים ואת הבדיקה הפתולוגיה עורכים לפחות שני מומחים שונים שבודקים אחד את השני ואת הממצאים בנפרד, ורק כאשר כולם תמימי דעים שאכן אין גידול ואין תהליך ממאיר כלשהו - רק אז זה מה שנכתב בדו"ח.

לא היה גידול רק ריקמה דלקתית וצלקתית, שחסמה גם את צינור המרה וגם הגדילה את צינור הלבלב. 

עכשיו הבנו מעט יותר טוב את ההתייחסות הספקנית שלו לגבי הביופסיות הקודמות, את הדאגה הגדולה שלו, את הצורך שלו ביסודיות ובוודאות. 

אין צורך לומר - חשנו הקלה עצומה. 

אחרי שהתאוששנו מעט ו-T דיווח לו איך הוא מרגיש, איך הוא אוכל וכמה פעילות גופנית הוא עושה (והוכתר כמצטיין המחלקה) שאלנו "אז מה בעצם היה שם, לעזאזל?"

והפרופסור ברוב ענוותו ענה שאי אפשר באמת לדעת. אולי אולי אבן/ים מכיס המרה (או בוצה - תוספת שלי) שירדו במורד צינור המרה וגרמו לדלקות שהצטלקו....אבל אי אפשר באמת לדעת. מה שחשוב הוא שכל הג'יפה הזאת (מילה שלי) נוקתה בניתוח באופן יסודי. 

כעת יהיה מעקב כמובן ובדיקות תקופתיות (בין היתר לוודא שהלבלב ממשיך לייצר את האינסולין ושאר האנזימים שהוא אמון על ייצורם, ושהגוף מצליח לספוג ויטמינים שבדרך כלל נספגים על ידי התריסריון שהוסר). אבל בעצם ניתן אור ירוק להמשך החלמה וחזרה הדרגתית לשיגרת החיים, ואולי T יכול לשים את הפרק הנוראי הזה מאחוריו. מאחורינו. 

בעת הביקור הודה הפרופסור ל-T על מכתב התודה וההלל שהוא שלח למנהל בית החולים ועל המתנות שהוא חילק לכל אנשי צוות המחלקה, ו-T נתן לו גם שי אישי מכובד, שגרם לפרופסור מעט מבוכה ואמר "הגזמת לגמרי". גם את מנהלת הדימות T לא שכח - בעצם השיחה איתה היתה זו שעשתה לו סדר בראש לגבי הצורך בניתוח והסיכויים להחלמה מלאה בעקבותיו גם אם כן יתגלה שמדובר בגידול סרטני. ואחרון חביב - T לא שכח לשלוח שי גם לאותו כירורג שפגש אותו לפני חצי שנה בקופת חולים אשר בצע את האבחנה הראשונית של כיס המרה, זימן אותו לניתוח דחוף, ולאחר שהתברר שהסרת כיס המרה אינה מספיקה, העביר אותו אישית לפרופסור. 

אין מילים להביע את תודתנו לכל העוסקים במלאכה - מהרופא הכי בכיר ועד לאח או רופא מתמחה שטוחן משמרות שדאגו ל-T ולשאר החולים במחלקה וטיפלו בהם במסירות אין קץ. 

לאחר הביקור במשרדו של הפרופסור עלינו למחלקה להסיר מ-T את הנקז (זה כאב אבל פחות מאשר בעת הסרת הנקז הראשון) ואת הסיכות מהחתך של הניתוח - ובאותם רגעים בבת אחת הוא הרגיש שיצא לחופשי. הוא הצליח להתיישר, הוא כבר לא הסתובב עם "זנב" - צינור שיוצא לו מהבטן ומטפטף נוזלים לתוך שקית שקופה.

עברנו אצל בתי בדרך הביתה (ושהינו אצלה כל הזמן עם מסיכות, ליתר בטחון), ולמחרת יצאנו עם שותפנו ושריתה למסעדה (באוויר הפתוח!) בקיבוץ "העוגן" לחגוג את התוצאות הטובות. 

מאז T ממשיך להשתפר, היום אפילו הכין כבר גלידת "אוריאו" לנכדים, ממשיך לעשות הליכות בבוקר (בין 6-7 קילומטר בקצב לגמרי לא רע) ונקווה שזה הכיוון גם הלאה. 

אני התחסנתי בחיסון הרביעי ופרט לכאב מקומי בזרוע לא הרגשתי שום תופעות לוואי. ברור לי שלא ברור לי מדוע בעצם קראו לי להתחסן, אבל כמו שכבר אמרתי - כיון ש-T חלש מכדי להתחסן והאומיקרון משתולל, כל פעולה שאני יכולה לעשות כדי להגן עליו קצת יותר - אני מוכנה לעשות. 

בסוגיית השער עוד היתה תקלה קטנה אך מעצבנת - משהו בהרכבה של אחת הכנפיים היה עקום או קצר מדי - לא הצלחתי להבין בדיוק - וזה גרם לכך שבעת הסגירה הכנף הזאת נכנסה פנימה יותר ממה שהיתה צריכה, נתקעה בכנף השנייה, וגרמה לכך שלפעמים לא ניתן היה לבצע פתיחה. 

סוגייה נוספת, לכאורה משנית, היתה שהם לא הרכיבו תאורה שתהבהב בכל פעם שהשער ייפתח או ייסגר. כאשר T שאל היכן התאורה הם טענו שלא הזמנו דבר כזה ושזה כרוך בתשלום נוסף. 

בסופו של דבר T גם שלף להם את התקן המחויב בחוק לשערים חשמליים, גם איים שגם נבטל את התשלום השני, שאמור לרדת בסוף החודש וגם נתבע אותם. 

תוך יום הם שלחו מישהו (אגב, הכי נחמד והכי מקצועי מבין כל אנשי המקצוע שהם שלחו עד כה) שסידר את שני העניינים, ובזאת אני מקווה שסוגיית השער הסתיימה. 

בין לבין הגיע איש התקשורת המעולה שלנו וחיבר את השער לאינטרקום ולקודן, כך נוכל לפתוח ולסגור את השער עבור הולכי רגל מהבית וגם בעזרת הקודן על גדר הבית כמו מקודם. הוא באמת יכול לשמש דוגמא ומופת לאנשי מקצוע - גם חביב, גם רציני, גם אחראי. הלוואי כולם ככה. 

היום הורי היו אמורים להגיע ליישוב שלנו לביקור ראשון שלהם אצל 'רופאהחדשה'. הם הסתבכו מעט עם נושא "הרופא שלי" במכבי, לאחר שהרופאה (שגם היתה שלנו) נכנסה לשמירת הריון ואז לחופשת לידה והודיעה שהיא בכלל לא חוזרת לעבוד ביישוב שלנו אלא רק ברעננה. הורי נמנעו מלעזוב אותה למרות שלא היתה זמינה להם רק בזכות השירות המצוין שהם המשיכו לקבל מהמזכירה שלה. בעצם כל הזמן הזה הם הזדקקו בעיקר למרשמים קבועים לתרופות, והמזכירה עזרה להם לקבל אותם מרופאים אחרים. אבל עכשיו המזכירה אף היא לא היתה זמינה להם והורי היו מעט אובדי עצות מה לעשות עם התרופות שהם חייבים כבר לחדש. עזרתי להם לקבוע את 'רופאהחדשה' כ"רופא שלי" במכבי, אבל כדי לקבל ממנה מרשמים חדשים היה צורך בביקור אחד לפחות במרפאה. 

ובכן כאמור, זה לא קרה, כי הכניסו את אבא שלי לבידוד בעקבות חשיפה לחולה מאומת שהשתתף איתו באחד החוגים ב'אחוזה'. 

אני תכננתי שהם יבקרו אצלנו אחרי הביקור אצל הרופאה ואז נוכל לתת להם את המתנות שקניתי. אז גם זה יחכה. היום כל ה'אחוזה' עברו בדיקות PCR ואם הוא ייצא שלילי ישחררו אותו מהבידוד ונוכל לתת להם את המתנות ואולי לאכול צהריים ביחד - אבל זה יידחה למועד בלתי ידוע. ככה זה, בלת"מים על כל צעד ושעל.

מיינקוני ממשיך להיות מתוק ול' ממשיכה להתעצבן עליו - וזה נכנס לסוג של שיגרה. הפסקתי לצפות לאחוות חתולים מהזוג הזה, אבל אולי בסוף יכונן איזשהו שלום קר ביניהם בכל זאת.

מיינקוני בודק את המדיח

אם יש מדף ובעיקר אם יש בו מגבות - שם נמצא אותו

בגיזרת הספורט כבר הגעתי באימון הריצה לריצה בת חמש דקות רצוף לסירוגין, וזה אפילו ממש לא נורא קשה. איך אומרת הקריינית באתר של LALIWAY - אני מוזמנת בהחלט לעוף על עצמי.

סופשבוע נעים

על הא ועל דא

נכדתי החדשה 'קיקה' וכלתי יצאו שלשום מבית היולדות והלילה הראשון  שלהן בבית עבר בשקט ובשלום. בכל פעם היא ישנה שעה או שעתיים ברצף, מה ששימח את כלתי מאד. זה לא היה ככה כש'סביבוני' נולד. היא רגועה יותר, וסביר להניח שפשוט גם הם מנוסים יותר ולכן רגועים יותר.

סביבוני התעניין בתינוקת קלות ובשלב כלשהו אפילו פחד ממנה. 

אתמול T בישל גיוועץ' (משלל הירקות שמותרים לו) וגם גולש בקר עם תפוחי אדמה. הוא היה מאד מרוצה מכך שהוא מסוגל לעמוד כמה דקות ולבשל. כן, עבורו זו עבודה של כמה דקות. העיקר שיש אוכל טעים שגם לו מותר לאכול. בכל יום מחדש אנחנו מודים על כך שיש לו תיאבון. רבים שעוברים את הניתוח הזה פשוט לא מסוגלים לאכול. 

בחלק מן הימים הוא הולך ארבעה קילומטר ובחלקם - כמו הבוקר - אין לו כוחות והוא הולך אבל פחות. לא מוותר.

לפני כן על הבוקר הוא הלך לעשות בדיקות דם, כדי שתהיינה תוצאות להראות לפרופסור בביקורת ביום שני. 

הייתי אצל הווטרינר לחסן את מיינקוני בחיסון השני, והוא בינתיים גזז ל'מיינקוני' ציפורניים, מה שכבר הקל מאד על המצב. נראה בהמשך מה יוחלט לעשות. ייתכן שנלמד לגזוז לו בעצמנו כל פרק זמן. 

שוחחתי עם הווטרינר גם על נושא התזונה שלו. 

זה תמיד בעייתי כאשר יש בבית גם חתול בוגר וגם חתול גור, בהקשר של מי אוכל את האוכל של מי. בעבר ל' הגיבה מאד לא טוב להחלפת תזונה (הקאות ועוד) והיא גם מבוגרת מאד (בת 12) ולא מומלץ לה לאכול מזון של גורים. מצד שני, כאשר מיינקוני אכל גם מזון של גורים וגם מהאוכל שלה, הוא התחיל קצת לשלשל, היו לו יציאות פעמיים -  שלוש ביום - שזה מוגזם - וגם להפליץ (סליחה, כן?) וארגז השירותים שלהם הסריח ברמות אחרות. 

אז החלטתי לנסות בכל זאת להפריד בין האוכל שלו לאוכל שלה, לתת לו רק מזון שימורים של גורים, ואת המזון היבש שמותאם גם לגורים וגם לבוגרים, ולפנק אותה בנפרד במזון היבש שלה ובשימורים שלה, גבוה על הדלפק שאליו משום מה מיינקוני עדיין לא מגיע כמעט. 

אני שמחה לבשר שהשינוי הזה כנראה השפיע באופן מיידי על מערכת העיכול הגורית של מיינקוני, ואת הראיות (או יותר נכון היעדרן) אפשר לראות ולהריח בארגזי השירותים של החתולים. 

היו שני לילות שבהם הוא ישן בחדר האמבטיה שלנו (במדף של המגבות) במקום איתנו במיטה, וכבר התחלתי להתבאס שהוא כבר לא רוצה לישון איתי....אבל הלילה הוא נצמד אלי וגירגר ושימח אותי מאד. 

בנושא אחר, ממש מוצא חן בעיני פרויקט ה-BLOGANUARY ב-WORDRPRESS, שעדה משתתפת בו,  גם מוטי אור תרם את חלקו ועכשיו ראיתי שגם עדי אדלר כתבה על פי אחד הנושאים שהוצע שם. 

הפרויקט הזה מזכיר לי קצת את מדור השרביט החם, אותו אני מנהלת כבר למעלה משנה, רק שאני משנה נושא בכל שבוע, וב-WORDPRESS יש נושא חדש בכל יום. בכל מקרה זה נראה לי נחמד ממש. 

מחברת הגאז התקשרו לגבות מראש תשלום על אספקת הגאז לצובר, אמרו שיגיעו ברביעי או בחמישי - ובסוף הודיעו היום שיגיעו בראשון. לא נורא, זה לא דחוף. פעמיים בעבר קרה שנגמר הגאז ורק אז הזמנו - ואז היינו כמה ימים טובים ללא גאז בכלל. פעם כי שכחנו לבדוק, ופעם כי היתה דליפה וכל הגאז ברח. מאז אנחנו מקפידים לבדוק גם את זה וגם את זה. 

היום הביאו את השער (המתוקן - בתקווה) והתכנון הוא להתקין אותו ביום ראשון. אגב כאשר התקשרו לתאם את יום ראשון T שאל מתי השער מגיע היום, וקיבל את התשובה התמוהה "הוא כבר אצלך". אכן, מתי שהוא במהלך הבוקר הם הגיעו, הניחו את השער וגם ארגז עם כל מיני חלקים אצלנו בחניה והלכו בלי להודיע שהם באו. מוזר. 

מה עוד? 

אתמול התקשרו מהספא במפתיע, לומר שהיום התפנה מקום אצל המעסה שלי והאם בא לי לנצל את ההזדמנות ולהגיע. כזכור ביטלתי תור לעיסוי שהיה מתוכנן לי יום לפני הניתוח של T (מסיבות לוגיסטיות) ומאז עדיין לא קבעתי תור חדש. מייד הסכמתי אז היום אחר הצהריים אקבל עיסוי. איזה כיף. 

בין כל ימי ההולדת ה"עגולים" שצפויים בקרוב, גם חברתי 'ביוכימיה' חוגגת 70 החודש. בתה ('שנטי') ביקשה שנכתוב לה ברכה, והיא אמורה לערוך את כל הברכות ולייצר אלבום או משהו כזה. בינתיים גם שנטי וגם בתה הבכורה כנראה נדבקו בקורונה (הן לא מחוסנות) אז נראה מתי היא תגיע לזה. אולי אציע לה עזרה בנושא..........

באמת חייבת לחזור לעבוד על אלבום התמונות של בתי, כלתי ו'סביבוני'. הפקתי כבר אלבום למשפחה של בתי, ומן הראוי שאשלים את העבודה גם על האלבום שלהם. יאללה, אמפי, לא להתעצל. לעבודה. 

עדכונים שוטפים

ההחלמה של T מתקדמת לאיטה אבל יפה. יומיים הוא הלך מעל לשני קילומטר בבוקר ואז יומיים הוא התקדם לארבעה קילומטר, והבוקר חזר לשניים. הקצב כמובן הרבה יותר איטי מהקצב הרגיל שלו, אבל אני רואה שיש הרבה סיפוק במסוגלות שלו לעשות הליכת בוקר, לא חשוב באיזה פורמט. 

הוא אוכל יפה מאד, יחסית למה שחששנו כאשר הכינו אותנו לניתוח הזה. ביומיים האחרונים הוא גם ניסה לאכול כמה דברים חדשים, בכמויות קטנות, והבין שזה עוד מוקדם מדי. היתה לו שיחה טובה עם הדיאטנית שלנו, שכיוונה אותו ודייקה אותו לגבי מה ניתן להקדים ועם מה עדיף לחכות עוד קצת. 

כשהוא ישן הוא ישן היטב, עד שמתחילים כאבי בטן או שמגרד לו בתפרים/סיכות וזה משגע אותו. 

הנוזל בשקית הנקז כבר בצבע שקוף צהבהב ולא חלבי לבלבי. 

הפרופסור הקדים את מועד הביקורת אצלו לשבוע הבא במקום בעוד שבועיים, ואז הוא כבר יסיר לו גם את הנקז וגם את הסיכות. מאמינה שאז תגיע הקלה גדולה מאד. 

עדיין אין תוצאות של הפתולוגיה. 

השבוע באימון הריצה הראשון הצלחתי בקלות לרוץ 4 דקות רצוף לסירוגין, מה שאולי אומר שביום שרצתי אינטרוולים של 3.5 דקות הייתי פשוט עייפה יותר. או שהגוף מתרגל. מחר או מחרתיים אעשה את אימון הריצה השני. לפעמים אני עושה שלושה בשבוע אבל בדרך כלל שניים. שאר הבקרים אני הולכת (שמונה קילומטר) או מתעמלת בחדר כושר (שעה על האליפטיקל ואז מכשירים ומזרון). 

לא זוכרת אם הזכרתי כאן שיש לנו צובר של גאז בבית. פעם בשנה וחצי/שנתיים אנחנו מזמינים אספקה של גאז, כשמד הצובר יורד מתחת ל-30%. הפעם כאשר הזמנו גאז הודיעו לנו שחייבים לבצע ביקורת תחילה, ושלחו טכנאי זעפן שרק חיפש למצוא לנו ליקויים. פתאום הוא החליט שכיון שיש מנורות חשמל בגינה במרחק פחות משלושה מטר מהצובר, צריך לבטל אותן. כנ"ל לגבי מצלמת אבטחה אחת. זה היה מקומם בעיקר כי המנורות האלה הרי כבר היו קיימות כאשר בנו את הצובר וגם בעת הביקורת הקודמת שנערכה לפני שש שנים. מצלמת האבטחה הזו אמנם חדשה, אבל היא בכלל 12 וולט ולא ברור מה הבעיה של הימצאותה במרחק של (אולי) פחות משלושה מטר מהצובר. 

החלטנו שננתק את החשמל מהמנורות ומהמצלמה לקראת הביקורת החוזרת ונערכנו למלחמה, אבל אז השבוע הגיע טכנאי חדש וידידותי שפטר את קביעותיו של הטכנאי הקודם כשטויות ואישר הכל. אז השבוע אמורים לספק לנו סוף סוף גאז. 

אצלנו הכיריים על גאז, חימום המים הוא על גאז, והצרכן הכבד ביותר הוא הקמין, שאף הוא על גאז, אבל בו אנחנו כמובן משתמשים רק בחודשי החורף הקרים. וגם חימום המים בעצם פועל בעיקר בחורף כי בקיץ עובד דוד השמש.

בדקתי עכשיו ואני רואה שמילאנו את הצובר בפברואר 2020, שזה הספק יפה מאד. כמעט שנתיים שלמות בין מילוי למילוי. 

עוד בענייני הבית, באו להתקין את השער החשמלי החדש והתברר (כמובן?) ששום דבר הוא לא כמו שסוכם. 

לא ממש התרגזנו, למרות שהיינו אמורים להתרגז, אבל כבר הבנו שהבינוניות פושה בכל, ואיש המכירות וגם איש המדידות שהגיע בעקבות ההזמנה לא באמת העבירו את המידע הנדרש לחברה, ולכן השער חזר כלעומת שבא וינסו לתקן את הליקויים לפי דרישותינו ולהתקינו מחדש בתחילת השבוע הבא. נחיה ונראה. 

השבוע הצלחתי להיפגש עם מחברת בבית קפה (באוויר הפתוח כמובן), פעם ראשונה בעצם שאני יושבת בבית קפה עם חברה מאז הניתוח של T. 

ובחזרה לנושא הניתוח, T החליט על מתנת הוקרת תודה לפרופסור, ומתכנן גם לחלק חבילות שי לכל צוות המחלקה. הוא גם שלח סידור פרחים למנהלת הדימות, על העזרה שלה בפענוח ה-MRI ובעיקר על שיחת הייעוץ שערכה עימו. בנוסף הוא שלח לרוני גמזו, מנהל בית החולים איכילוב, מכתב תודה שבו הוא מפרט את תודתו והוקרתו למחלקה, לבית החולים, ולכל אחד מעובדי המחלקה תוך ציון שמותיהם. 

אני חושבת שזה חשוב מאד שהאנשים היקרים האלה שעשו הכל כדי לעזור ולהקל, ירגישו שמעריכים את מאמציהם ואת עבודתם. 

עוד השבוע גנבו לשותפנו את הרכב. נראה שיש מכת גניבות רכב מוגברת, היות שאין במלאי רכבים חדשים או חלקי חילוף חדשים. וכיון שכך, שותפנו יצטרך כנראה לחכות ליוני או יולי אם יזמין עכשיו רכב חדש. משום מה אין לו בביטוח רכב חלופי במקרה של גניבה, אז ברור שנתנו לו בינתיים את הרכב שלי. כבר מזמן אנחנו מתלבטים בשביל מה בעצם אנחנו זקוקים לשני רכבים, אורח החיים שלנו הוא כזה, שאין לנו באמת צורך בשתי מכוניות. והרי במקרה הצורך יש ל-T גם אופנוע (כאשר הוא יחלים וזה יחזור להיות רלוונטי). 

בינתיים הוא ושריתה החליטו ספונטנית על חופשה קצרה באילת, ושמחנו ממש שאחרי כל הקושי והסבל עם מחלתה ומותה של אמו והדאגה ל-T והסיוע המסור שלו בימי האשפוז - הם לקחו לעצמם את היומיים/שלושה האלה להתאוורר קצת ולנפוש.  

בשיחת וידאו עם בני וכלתי ראינו את 'קיקה' לראשונה בוידאו והיא באמת באמת מתוקונת. היום היא וכלתי משתחררות הביתה מבית היולדות, ואני מתה מסקרנות לראות את המפגש בינה לבין סביבוני (שמפאת הקורונה אסור היה להביא אותו לביקור בבית החולים). 

היום ביקרו אצלנו המהנדס וביוכימיה, והיה נחמד להיפגש אחרי כמה שבועות שרק דיברנו בטלפון. לבית החולים T ביקש שלא יגיעו, ומאז שהוא השתחרר היא היתה מצוננת אז נמנעה כמובן מלהגיע. 

אחר הצהריים לקחתי את מיינקוני לחיסון השני. על הדרך לחצתי את הווטרינר לגבי הסרת הציפורניים שלו. אני מבינה שהוא בבעיה, כי אסור לבצע את הניתוח הזה והוא חושש שעובדות המרפאה תלשנה עליו והוא יאבד את הרישיון שלו. מצד שני הא גם מבין אותי, ולפני שזה נאסר הוא היה עושה שניים/שלושה ניתוחים כאלה כל שבוע. בקיצור הוא יחזור אלי עם העניין הזה, ובינתיים הוא גזז למיינקוני ציפורניים, בתקווה שזה ייקל מעט על סבלנו. אני מבינה שבמקרה שהוא יודיע סופית שלא ניתן יהיה לנתח, נצטרך להסתפק בגזיזת הציפורניים ולקוות שזה יספיק. 

בנושא הקורונה אני לא יודעת מה יהיה באמת עם האומיקרון הזה. הורי התחסנו כבר היום, וגם אנחנו חושבים על זה. T שאל את הפרופסור אם יש מניעה להתחסן והלא ענה (בצניעותו כי רבה) שהוא באמת לא יודע. נראה לי שנחכה עד שייצא הנקז וייצאו הסיכות ו-T יתחזק מעט יותר, ואז נקבע לנו תור לחיסון. 

אני שמחה שהורי לפחות יהיו מחוסנים, ופחות נצטרך לדאוג להם בכל פעם שאנחנו נפגשים איתם. 

ונקווה לטוב. 

כל מיני

משום מה בזמן האחרון אני מנהלת כאן ממש יומן מהסוג של "קמתי, התלבשתי, צחצחתי שיניים" וזה בדיוק מה שמתאים לי. 

זה ממש לא אמור לעניין אף אחד, ולכן בכל פעם מחדש אני מופתעת וגם שמחה כמובן שבכל זאת יש תגובות. אז אני חוזרת שוב - אין חובה להגיב. ממש לא. אבל כיף כשזה קורה. ואולי גם זה חלק מההבנה שלי שחשוב לי לא להיות לבד בתקופה הזאת. 

אז מה היה לי השבוע עד כה? היה לי תור לעיסוי והוא היה מעולה. זו כבר הפעם השנייה שאני הולכת למסאז' מאז שחזרתי לשם אחרי הפסקת קורונה ממושכת, ובכל פעם מחדש אני נוכחת לדעת כמה זה עושה לי טוב. 

השבוע גם לקחנו את אבא שלי לקנות לו סוף סוף נעלי ספורט חדשות. מה שאני אוהבת בחנות הזאת (שהיא חנות היבואן) זה שהמוכרים שם ממש מתמצאים בחומר, יודעים להסתכל איך אדם עומד ואיך הוא הולך ולהתאים את התמיכה המתאימה. יש להם סבלנות אין קץ להביא לך עוד ועוד זוגות כאלה ואחרים ואחר כך גם לוודא שהצבע מוצא חן בעיניך, ובסוף גם מוצאים תירוץ כזה או אחר לתת הנחה. 

אבא שלי לא ממש טרח לבטא את עצמו, לומר מה הוא רוצה או צריך והאם הזוג הזה נוח יותר מהאחר, והייתי ממש צריכה לדובב אותו. כתוצאה מכך המוכרים כל הזמן דיברו אלי במקום אליו. בכל פעם שהפניתי אותם בחזרה אליו, הם נאלצו לחזור אלי כי הוא שתק. בסוף הצלחתי להבין איזה נעליים הכי טובות לו, ואז אמא קבעה נחרצות שצריך להביא לו אותן בשחור (נעליים שלו אבל היא קובעת) וכולם יצאו מרוצים. 

מה עוד עשיתי השבוע? קניתי שטיחונים חדשים לכניסה (גם לכניסה הראשית וגם לכניסה מהגינה) אחרי שזרקתי את הקודמים כשחזרנו מחו"ל כי החתולה ל' השתינה עליהם. א פרו פו החתולה ושתן - הצלחנו להתגבר על הריח בשירותים של בני, אחרי שהיא ריססה שם את החלון והתריס. זה לקח כמה נאגלות של אקונומיקה ושפשופים והרבה אוורור אבל הצלחנו בסוף. ובינתיים אני משאירה את החדר הזה סגור ומחוץ לתחום חתולי. גם ככה כאשר יגיע הגור הוא בטח ייעלם לנו בהתחלה בכל מיני פינות בבית (כדרכם של גורים) אז כמה שפחות חדרים שיהיו זמינים לו, ככה יותר טוב. 

T עבר את בדיקת ה MRI באיכילוב וזה הלך ממש מהר וחלק וטוב. על המקום הוא גם קיבל דיסק ביד כדי שיוכל גם להעביר לעיונו של 'רופאחלופי'. עכשיו נחכה כמה ימים לפענוח.

הגענו הבית בשתיים בלילה ובסוף התעוררתי סופית בשבע בבוקר. יצאתי להליכה והיה מוזר שיש כל כך הרבה שמש בעיניים, אבל היה נעים. T קם אחרי וגם יצא להליכה אבל קצרה יותר. 

'שותפנו' קם מה'שבעה' וכבר באותו היום נערכה כאן פגישה עם לקוחות, אז אחרי שהם הלכו הזמנתי אותו להישאר לארוחת ערב, וראיתי שזה עשה לו ממש טוב, וגם לנו. דיברנו על זה וכמה שהיה כיף להיות ביחד בשבת, והחלטנו שבתקופה הקרובה חשוב שניפגש הרבה. גם הוא זקוק לזה וגם אנחנו. 

בנושא אחר, פתרתי סוף סוף השבוע את סוגיית השער המעצבן של השכנים שסיפרתי עליו כאן. הרי בהתחלה יכולנו לפתוח את השער שלהם באמצעות אפליקציה, וזה עבד לא רע רוב הזמן. אחר כך משהו התקלקל להם ופתיחת השער הפכה לסלולרית - התקשרות למספר טלפון פותחת את השער. הבעייה היא שגם השער הזה כנראה לא משובח במיוחד אבל גם אין כאן קליטה סלולרית (במיוחד ברשת סלקום) אז הרבה מאד פעמים צריך להתקשר לשער הזה כמה וכמה פעמים עד שהוא מואיל בטובו להיפתח. התלוננו הרבה עד שהבנו שאין עם מי לדבר, ואז בשבוע שעבר השכן היה עד לניסיונות הכושלים שלנו לפתוח את השער ולא היה לו נעים (לאשתו זה לא מזיז בכלל שאנחנו מתקשים בזה) ואמר כבדרך אגב "כן, גם אשתי לא מצליחה, אז לקחנו שלט". וואלה יופי, לקחתם שלט ולא סיפרתם לנו שיש אופציה כזאת? כמה פעמים שאלתי לגבי זה? 

אז התאפקתי והייתי מנומסת ושאלתי אם אני יכולה לשאול מהם את השלט כדי לנסות לקודד לעצמי גם שלטים לשער והוא הסכים, אבל אז אמר שהוא לא יודע איפה השלט (?!) והפנה אותי אל אשתו. למרבה ההפתעה היא היתה נחמדה הפעם ואמרה שאין בעייה לקחת את השלט (שהיה אצלה באוטו), וקראתי לתותח המקומי שמשכפל לי שלטים (אחרי שהתברר שהוא חייב להיות מול השער כדי לקודד את השלט) והוא הגיע תוך כמה דקות. שורה תחתונה - יש לכולנו שלט לפתיחת השער, אין צורך בסלולרי המעצבן, ובא לציון גואל. 

מה עוד? לפני כמה שבועות קבעתי לי תור אצל אורתופד כי אני לא מצליחה רק בעזרת התרגילים שאני עושה באופן קבוע להתגבר על הדלקת ששוב התפתחה לי בכתף שמאל. השבוע סוף סוף הגיע התור, ואחרי שהוא שמע אותי ובדק אותי והסתכל על ההיסטוריה שלי - הוא שלח אותי לבית המרקחת לקנות זריקת קורטיזון, ותוך דקות הייתי כבר בחוץ אחרי. מקווה שזה ייתן לי שקט של כמה שנים. 

בתחום המשקל - בשבועיים האחרונים אני כל הזמן מתנדנדנת בין שני קילו יותר ושני קילו פחות. זה מלחיץ אותי. אני כל הזמן חוששת שהגוף שלי יעשה את מה שהוא תמיד עושה, כאשר למרות שאני ממשיכה לאכול אותו הדבר ולהתעמל באופן סדיר, הוא מתחיל בהדרגה להעלות את המשקל. חוששת שאולי הפעם זה לקח לו יותר זמן, בגלל הסקסנדה, אבל זה ה-MO שלו, וככה בסופו של דבר יחזור לסורו. נקווה לטוב.

בתי וחתני הזמינו אותנו לארוחת ששי ודווקא התאים לי לא לבשל. כלומר ברור שנבשל - בטח נביא להם חלק מהאוכל, ובכל מקרה צריך לחדש את מלאי המרק שלנו (עדיין ארוחת הצהריים שלנו כל יום) אבל זה לא כמו לארח את כל המשפחה בששי. אמרתי להורי שאולי נקפוץ אליהם בשבת במקום. הם מאד שמחו דווקא שלא נארח. כל הזמן רוצים שננוח. 

אז אלה היו הימים האחרונים. מחכים לתוצאת ה-MRI ואני מוצאת את עצמי נעה בין סוג של אופוריה בלתי הגיונית שהכל יהיה בסדר לבין תהומות הייאוש שהנה יגיעו התוצאות ואז נחטוף את הכאפה הגדולה. גם על בתי זה "יושב" במשקל של טון. אז נהיה קצת ביחד ואני מקווה שזה יעזור לעבור את ימי ההמתנה האלה. 

ונקווה לטוב.