אחרי המון המון זמן שבו לא אירחנו כאן את המשפחה של אחי לארוחת ששי, החלטתי להזמין אותם כדי לחגוג לחכמוד את יום הולדתו ה-15.
הייתי עושה זאת לעיתים יותר קרובות, ובמקור תכננתי לעשות זאת כמעט כל חודש, אבל הבעייה היא ש-T מתחיל "להתפרע" עם ההכנות כאשר אני מזמינה יותר מאשר ה"קבועים" - המשפחה של בתי והורי - ואני לא רוצה שהוא יעבוד כל כך קשה. כאשר יש יותר אנשים צריך לדעתי להכין פשוט כמויות גדולות יותר. אפשר אולי להכין במיוחד את מה שהאורחים הלא קבועים אוהבים. אבל אין שום סיבה, לדעתי, להכין שלושה סוגי מנה עיקרית (גם עוף, גם דגים וגם בשר), כמה סוגי תוספות, כל מיני סלטים ושני סוגי קינוח. זה מוגזם. לדעתי. ובכל פעם שאני מנסה לשכנע את T להרגיע קצת, זה לא ממש עובד לי. אז אני פשוט עושה זאת לעיתים רחוקות יותר - את ההרחבה של קשת המוזמנים בששי בערב.
הפעם ידעתי שחכמוד ישמח מאד שגם המשפחה של אחי תהיה שם. וכמובן שגם הורי שמחו מאד, וכיף לראות את בני הדודים כשהם ביחד. אני לא זוכרת אם יצא לי לספר כאן שאחיינית2 מתחתנת ביוני הקרוב. זו באמת שמחה גדולה במשפחה. שרי כבר ביקשה ממנה להיות השושבינה שלה, וגם הנכדה של אחי (שתהיה בת שנתיים וחצי) תצטרף לחגיגה הזאת בדרך כלשהי. זו אולי תהיה קצת בעייה כי זו תהיה "חתונה הפוכה", שבה קודם מגישים את ארוחת הערב ורק מאוחר יותר מקיימים את החופה, ואחרי את הריקודים. נראה איך הקטנות יחזיקו מעמד עד שעה מאוחרת......
לצורך החגיגה ולאור שיפור מה במצב הכאבים של אמא שלי, גם הורי הסכימו להגיע - וכשאספתי אותם ראיתי שאמא הולכת הרבה יותר טוב וגם מצליחה מעט ללא ההליכון.
הארוחה היתה הצלחה גדולה והנכדה של אחי כיכבה כמובן, מתוקה שכזאת, וגם שרי היתה מקסימה איתה ובכלל, וכולם מאד נהנו.
שרי ביקשה להישאר לישון והחלטתי להסכים, ולשלוח את T לישון באחד מחדרי האורחים. כך הוא יישן טוב בלילה גם אם שרי תתעורר כל הזמן. וגם אני אהיה רגועה יותר ככה.
אז T ישן בחדר של בני (או "חדר המוסיקה"), ומיינקוני הצטרף אליו וישן לידו על המיטה כל הלילה, אז שניהם יצאו מרוצים מאד. שרי ישנה ב"ספסל הנכדים" ואפילו לא ביקשה תוספת של אור (היה אור קטן, שממש האיר לה ישירות לפנים, אין לי מושג איך היא מצליחה לישון ככה) כך שגם עבורי זה לא היה נורא כל כך. היא התעוררה בסוף רק פעמיים והצלחתי להירדם מהר אחרי כל פעם, כך שהלילה ממש עבר בשלום.
בבוקר לא יצאתי להליכה, כי ידעתי שהיא תילחץ ותפחד אם היא תתעורר ולא אהיה בבית - רק אמרתי לה שאם אני לא במיטה אני או בשירותים או למטה בסלון. שמתי אינטרקום כך שכאשר היא קראה לי מייד עליתי אליה, והיא שוב קמה במצב רוח מצוין ואמרה שישנה טוב.
אחרי ארוחת בוקר ניגנו שתינו בפסנתר ואחר כך היא קשקשה גם בגיטרה ועל התופים, ואז היא ביקשה לצבוע בצבעי מים, אז התלבשנו חם ויצאנו לחצר לצבוע על שולחן הגינה. נכנסנו רק כשכבר נהיה לנו ממש קר מדי, ואז חתני כבר הגיע לאסוף אותה. אז אפשר להכתיר את הביקור הזה כהצלחה גדולה.
השבת עברה ברוגע, ובערב יצאנו להליכה - גם כי רציתי לחזור לשיגרה הזאת שלנו, "ההליכה השנייה" של היום, שזנחנו בחודשים האחרונים, וגם כמובן כי לא יצאתי בבוקר כדי לא להשאיר את שרי לבד.
גם היתה לנו שיחת וידאו עם הבעלים של הבית שסמוך לביתנו ביוון, איתו יצרנו קשר על מנת לקיים שיתופי פעולה איתו - למשל למקרים שבהם מספר האנשים שיבקשו לשכור את הבית יעלה על המקסימום האפשרי מבחינתנו או מבחינתו. הוא אמר שינסה לקפוץ ליוון לפגוש אותנו בזמן שהותנו שם בשבוע הבא. אנחנו טסים עם שותפנו ושריתה על מנת להשלים את העיצוב של הבית והכנתו הסופית גם להשכרה, כולל הבאת צלם מקצועי לצורך הפרסום.
בראשון קבעתי בבוקר פגישה בבית קפה עם מישהו שהיה איתי בצבא ולאחרונה פתאום יצר קשר, אחרי עשרות שנים שבהם לא היינו בכלל בקשר. מי שיצרה בינינו את הקשר היתה 'החתולה', שאחרי שהיא מכירה אותו שנים כאיש מכירות של חברה שמקום העבודה שלנו עובד מולה, רק לאחרונה הם גילו שבעצם היו באותה יחידה בצבא - בהפרש של כמה שנים - ושיש להם כמה וכמה מכרים משותפים משם, בין היתר אותי. הוא ממש התלהב לשמוע שאנחנו חברות ומאד רצה ליצור איתי קשר, והיא נתנה לו את הטלפון שלי.
הוא יצר קשר ממש ביום שחזרנו מארצות הברית, ואני אז הייתי חולה ובדיוק איבדתי לגמרי את קולי, כך שכתבתי לו שלא מתאים עכשיו אבל שנחמד שיצר קשר. אחר כך שכחתי מזה לגמרי, ובשיחה עם 'החתולה' היא שאלה אותי אם שוחחנו והזכירה לי את כל העניין. כשכתבתי לו התברר שהוא בחו"ל, ולבסוף הוא יצר קשר בשבוע שעבר וקבענו להיפגש בראשון בבוקר.
זכרתי שהוא היה נחמד ושהיינו חברים טובים בתקופת הצבא, גם אם לא שמרנו על קשר לאחר השחרור. גם 'החתולה' אמרה שהוא נחמד מאד, אז לא היתה לי סיבה שלא להיפגש. בסופו של דבר ישבתי איתו שעתיים בבית קפה והקשבתי בזמן שהוא סיפר לי את כל סיפור חייו, שופך ושופך (שלא לומר - חופר), בלי לעצור לרגע לנשום או חלילה לשאול אותי משהו על עצמי. זה היה יכול להיות מצחיק לולא זה היה מתיש. יצאתי משם עם ראש מנופח והחלטה ברורה שזו הפגישה הראשונה וגם האחרונה שלנו. כן, אני ממש טובה בהקשבה, אבל כבר אין אנרגיות למערכות יחסים שואבות אנרגיה שכאלה. במיוחד שבאמת היו לו חיים לא פשוטים, אפילו טראגיים, וכל הסיפור היה כבד מנשוא.
רק כחצי שעה אחרי שהתחלתי לומר שאני צריכה ללכת, הצלחתי באמת לקום ולצאת משם. למחרת הוא שלח לי הודעה של "שמחתי להיפגש" ועניתי לו ש"שמחתי גם" אבל לא הצעתי פגישת המשך ואעשה כמיטב יכולתי להתחמק להבא. אני מקווה שהוא לא יעיק.
עדיין לא שוחחתי מאז עם 'החתולה', לברר אם לה גם הוא חופר ככה, ואם כן - למה הפילה אותו עלי. ייתכן שאיתה הוא זהיר יותר, כי היא כמו T ואין לה סבלנות לדברים כאלה. או שכיון שזה היה בעבודה זה היה אחרת. לא משנה וכבר לא רלוונטי.
בשני לקחתי את אמא לפיסיותרפיסטית ולשמחתי אמא התרשמה ממנה מאד לטובה. היא אהבה את היסודיות שלה ואת היחס שלה, הקשיבה לעצות ולהנחיות לתרגילים ודרכי התנהלות, ואני מקווה שהיא תיישם את דרכי ההתנהלות (איך לשבת, איך לקום מישיבה או משכיבה) ולא רק את התרגילים, שאותם אני בטוחה שהיא תבצע באדיקות. הפיסיותרפיסטית גם טיפלה בה באולטרסאונד וקצת לחיצות...כמובן שאמא עוד לא מרגישה הבדל אבל זה ייקח זמן. אביא אותה שוב כשנחזור מיוון.
היום נפגשתי בבוקר עם 'מחברת' ועוד מעט אצא למפגש עם 'קלי' ו'שני' - אחרי ששלושתנו יחד לא נפגשנו מעל לשנה. איזה כיף שזה יוצא לפועל סוף סוף.
אצל T עבר שבוע שקט ללא התקפים, אז אולי מותר שוב להיות קצת אופטימיים..........
