יום ראשון, 28 בספטמבר 2025

למדור השרביט החם - יום הכיפורים שלי

 בתאריך 26/09/2025 ביקש מוטי לדעת במדור השרביט החם איך נראה יום הכיפורים שלנו. מוטי שואל האם אנחנו צמים, הולכים לבית כנסת, רוכבים על אופניים? וגם לספר על יום כיפור שלנו לאורך השנים. 

כשהייתי ילדה בירושלים יום כיפור היה באמת יום של קדושה וצום ושקט מסביב - וגם שקט בבית מתוך התחשבות בשכנים אבל אצלנו אכלו כרגיל. אני הייתי הולכת הרבה פעמים בערב לבית הכנסת הקרוב לבית עם הילדים של השכונה אבל הורי מעולם לא ציינו את יום כיפור בבית. 

פעם אחת, אחרי שכבר היה לנו רכב, לאבא נכנס רעיון משונה - לנסוע מקריית יובל לבית הכנסת הגדול (היכל שלמה) לראות את התפילה שם. כמו שאומרים ב"אישה יפה": BIG MISTAKE. בדרך כמובן שחטפנו אבנים מילדים חרדים שקיללו אותנו ביידיש, וכשחזרנו לאוטו אחרי התפילה ראינו שהוציאו לנו את האוויר מהצמיגים. אני אפילו לא זוכרת איך חזרנו משם בסוף. 

כשגרנו בארצות הברית היהודים נהגו לא ללכת לבית הספר ולעבודה בימים הנוראים, וגם חלק ניכר מהמורים שלי לא הגיעו בגלל זה לבית הספר בראש השנה וביום כיפור, אבל שוב היה להורי רעיון מקורי - לנצל את יום החופשה הזה כדי לנסוע לדיסנילנד. כמובן שנהננו מאד שם, רק שהורי הזהירו אותנו לא לדבר בעברית..........כי לא נעים. באותו רגע לא חשבתי על זה שאם מישהו שם היה מבין עברית, זה די אומר שגם הוא לא היה אמור להיות שם ביום כיפור 😅.

בחזרה בישראל, כשהייתי בחטיבת הביניים נכנס לי לראש שאני רוצה להתחיל לצום ביום כיפור. הבית כאמור היה אפיקורסי לגמרי, אז הלכתי לישון אצל חברה שלי, שאצלה צמו וקיימו את מנהגי החג. נהניתי מזה מאד והפכתי את זה למסורת, והמשכתי לצום כל שנה ביום כיפור, ואז התחלתי לצאת עם T וגם אצלו צמו וגם הלכו לבית כנסת, אז השתלבתי שם יפה מאד. 

אחרי שהתחתנו התפתח מנהג לבלות את יום כיפור אצל הוריו בבית יחד עם אחיו וגיס-טי, וכך היינו ישנים על הספה בסלון, בחדר ה"ילדים" לשעבר וגם על השטיח בסלון - תלוי כמה אנשים היינו, אוכלים יחד את הסעודה שלפני הצום ואז נפגשים עם המשפחה המורחבת לסעודה המפסקת שבסוף הצום (או שהמפסקת היא לפני הצום? לא זוכרת את המונחים המדויקים). 

היתה גם מסורת להיפגש מחוץ לבית הכנסת עם חברים מהתיכון לשעבר, ואחר כך לשחק קלפים אל תוך הלילה.....

הבעייה היתה אחרי שנולדו הילדים, וכל העניין התחיל להיות מסובך יותר. גם היה צריך להאכיל את הילדים כאשר אנחנו צמנו, וזה קצת היקשה על העניין, וגם כאשר בני נולד הוא היה בשנתיים הראשונות מאד בכייני והיה קשה להיות איתנו בתקופה הזאת. 

זוכרת גם איך בתי נסעה על אופניים יחד עם אחיינית-T1 ואיכשהו הן נפרדו ובתי הלכה לאיבוד בכל הדוחק והצפיפות של הילדים ברחובות, והתחילה לבכות וגם הקיאה מרוב לחץ, וכשאשר עצרו עוברים ושווים לעזור לה ושאלו אותה איפה היא גרה, היא אמנם ידעה את הכתובת - אבל את הכתובת שלנו ברעננה, ולא של סבא וסבתא ברמת אביב 🙈. כמובן שבסוף מצאנו אותה........

באיזשהו שלב בדחילו ורחימו ביקשתי מ-T להפסיק את המסורת ולהישאר בימי כיפור בבית, ולשמחתי הוא מייד הסכים והודיע להוריו - שלא שמחו במיוחד על הרעיון אבל בלית ברירה השלימו עם זה. 

המשכתי לצום ביום כיפור עוד שנים אחר כך, ואז T היה במילואים בשנת 1996 בדיוק בזמן אירועי פתיחת מנהרת הכותל והיו מהומות ומן הסתם הוא לא הצליח לצום (בהחלט אחת מן ה"הברקות" המוקדמות של ביבי בקדנציה הראשונה שלו) ומאז הוא הפסיק עם הצום ביום כיפור לגמרי. כמה שנים אחר כך זנחתי את זה גם אני. 

היום אם אני בארץ יום כיפור שלי לא שונה בהרבה מימים אחרים, פרט לעובדה שאינני נוסעת לשום מקום. אני יוצאת כרגיל להליכת בוקר, אני אוכלת כרגיל, אני צופה בטלוויזיה, עובדת על המחשב, קוראת, משוחחת בטלפון. אין לי ארוחה מפסקת לפני או אחרי.....ולצערי גם אבדה לי תחושת החגיגיות והשלווה שתמיד היתה מתלווה ליום כיפור וגם לראש השנה. וזה עצוב לי קצת.

אם אנחנו בחו"ל יום כיפור הוא כמו כל יום אחר, בין אם זה טיול, עבודה או חופשת בטן גב. גם השנה אנחנו מתוכננים להיות בחו"ל ביום כיפור........ולא נראה לי שנציין אותו בכלל. ובלי קשר - מאז השבעה באוקטובר החגים הם כבר לא אותו הדבר.......בטח ובטח לא חגי תשרי.........

ועדיין מתוך נימוס והתחשבות באחרים, אני נוהגת לברך בשנה טובה ובגמר חתימה טובה. 

יום שישי, 26 בספטמבר 2025

יוון - ספטמבר 2025 - פרק ב'

 את ארבעת הימים הראשונים של השנה (בעצם כולל היום האחרון של השנה הקודמת) עשינו ביוון. 

הפעם נסענו אנחנו גם עם שותפנו וגם עם שריתה

מטרת הנסיעה - לחתום על החוזה הסופי של רכישת הבית, לשלם כמובן ולקבל את המפתח.

מטרה נוספת חשובה לא פחות - להתחיל עם הזמנת הרהיטים לבית החדש. 

כשביקרנו שם שלושתנו - שותפנו, T ואני - עברנו בארבע חנויות רהיטים והתכנסנו על מה שמצא חן בעינינו, שיתפנו את התמונות כמובן עם שריתה - שנשארה בארץ - ובמקביל התחלנו משא ומתן על המחירים עם החנות שהכי מצאה חן בעינינו (שהרמה והעיצוב של הרהיטים בה היו הכי לטעמנו), בעיר KALAMATA, משא ומתן שהמשיך גם כשחזרנו ארצה (דרך וואטסאפ). 

ברור שלא הזמנו שום דבר לפני ששריתה ראתה ובדקה ואישרה שמקובל גם עליה. 

ביום שהגענו היה יום ראשון ואף אחד לא עבד וכל החנויות היו סגורות, אז אחרי שלקחנו את הרכב השכור (באותה חברה מצוינת בה שכרנו בביקור הקודם) ונסענו לעיירת הנמל Nafplio, שם שהינו באותו מלון בו לנו עם שותפנו בתחילת החודש. ניצלנו את שארית היום כדי לטייל קצת ולהצטייד במים וחלב ופירות בסופר ב-Nafplio, ונסענו לכיוון כפר חמוד בשם TOLO, בעל חוף ים יפהפה ומהווה אטרקציה תיירותית בחודשי הקיץ. 


חוף TOLO


במקור התעניינו לרכוש בכפר הזה בית, אבל הבתים בכפר הזה גם קטנים יותר ממה שחיפשנו וגם יקרים יותר. 

הלכנו קצת לאורך החוף והסתובבנו בכפר, ומשם נסענו לעיירה ARGOS הנחמדה שהיא לדעתי העיר הקרובה ביותר לכפר בו רכשנו את הבית. 

אכלנו שם ארוחת ערב באותה מסעדה בה אכלנו בביקור הקודם


זו מסעדה שממוקמת במידרכוב במרכז ארגוס, שלא משנה מתי הגענו אליה (נראה לי שאכלנו שם כבר שלוש פעמים) תמיד היא היתה מלאה בזקנים ששיחקו קלפים או צפו בספורט בטלוויזיה. אין לי מושג ממה המסעדה מרוויחה כי לא ראינו אף אחד מהזקנים האלה אוכל. 

עבורנו בעל הבית העמיד שולחן וכסאות מחוץ למסעדה (כך גם לא סבלנו מהסיגריות שלהם) והאוכל היה פשוט וטעים. ירקות מאודים, סלט יווני, ציזיקי, דגיגי אנשובי מטוגנים.לא זוכרת מה עוד. וכולם (חוץ ממני) שתו בירה יוונית כזו או אחרת. כיף ממש. 

למחרת קמנו T ואני מוקדם ויצאנו להליכה ב-Nafplio, ואחרי ארוחת הבוקר נסענו ארבעתנו לבנק, שם הוספנו את שריתה לחשבון המשותף שפתחנו, משם המשכנו לעורך הדין לחתימה הסופית על החוזה וסגירת העיסקה על רכישת הבית. 

אחרי החתימה נסענו כולנו, כולל סוכן הנדל"ן, אל הבית. כאן המקום להעיר שכל בעלי המקצוע (כולל אשת הקשר שלנו בבנק, עורך הדין והנוטוריונית, רואה החשבון וסוכן הנדל"ן) וגם המוכר של הבית היו מהרגע הראשון סופר נחמדים ושירותיים ויעילים ומשתפי פעולה איתנו בכל דבר. זו היתה חוויה טובה והאמת שדי מפתיעה. 

בבית עברנו שוב על הכל, כולל בדיקה של התיקונים והתוספות שביקשנו מהמוכר לעשות עבורנו (הוא הקבלן שבנה את הבית, ובעצם בנה אותו עבור עצמו - ובסוף אשתו העדיפה לעבור לגור באתונה), קבלנו את המפתחות, וחזרנו לנוח קצת במלון. 

זה היה יום עמוס ודי מתיש  ודרש ריכוז (מעבר על החוזה, הכנסת תיקונים, העברת התשלומים לכולם, מעבר על הבית מהמסד עד הטפחות) - ולמרות זאת נסענו שוב לכפר "שלנו" בערב לאכול במסעדה ששותפנו התלהב כל כך מהגירוס שלה ("הגירוס הכי טוב שאכלתי בחיי" הוא קרא לזה). גם הפעם לא התאכזבנו, אבל אני כבר הייתי ממש גמורה מעייפות בשלב הזה. בנוסף לא יצא לנו לאכול באופן מסודר עם כל הסידורים והעניינים האלה ואני לא מתפקדת כמו שצריך כשאני רעבה ולא אוכלת בזמן. אז נשנשתי מעט סלט יווני ובזה סגרתי עניין, ובאותו לילה ישנתי רצוף כמעט עד הבוקר, בלי לקום אפילו לשירותים (אולי פעם אחת........). שלא כהרגלי. 

בבוקר רצינו להשכים לצאת לכיוון KALAMATA, לחנות הרהיטים כדי להחליט סופית מה אנחנו רוצים ולבצע את ההזמנה. כיון ששנינו ישנו כל כך טוב לא התעוררנו בזמן להליכת הבוקר, אז הסתפקנו בחצי שעה בחדר הכושר (שכעת שמזג האוויר היה קצת פחות חם, כבר היה נוח יותר להתאמן בו למרות שהמזגן קרטע). 

הנסיעה ל-KALAMATA ארכה כשעה וחצי, והספקנו לשבת לשתות קפה בבית קפה נחמד לא רחוק מהחנות, לפני השעה שקבענו עם המוכרת.

בחנות היינו הרבה זמן, גם כי היינו צריכים להסכים (ולא תמיד שריתה אהבה את מה ששותפנו, T ואני בחרנו בפעם הקודמת והיינו צריכים להיות בטוחים שכולנו שלמים עם הבחירות הסופיות) וגם כי המשא והמתן על המחיר (ש-T ממש הצטיין בו) לקח הרבה זמן ועצבים של ברזל. אבל בסוף הכל התכנס והסתדר, בעלת החנות (שאיננה חלק מרשת) הצליחה לבוא לקראתנו לא מעט במחיר, ומצידנו ויתרנו על כמה פריטים שגם היו יקרים מדי לטעמנו וגם לא דחוף לנו שיהיו בבית מההתחלה. נמשיך לחפש אותם בחנויות אחרות. 

בתום ההזמנה נסענו לשוק בו ביקרנו עם שותפנו בביקור הקודם ואכלנו באותה מסעדת דגים מצוינת שגילינו אז. 

משם חזרנו לכפר "שלנו", ירדנו לחוף ה"כמעט פרטי" שמתחת לבית (T ספר 59 מדרגות מדלת הבית ועד לחוף) וטיילנו קצת לאורך החוף היפהפה הזה. 

אחר כך עשינו עוד סיבוב בשתי חנויות הרהיטים שבדקנו בביקור הקודם, אבל לא התלהבנו משום דבר, וסיימנו את היום בחנות מצעים (שעובדת עם בתי מלון) כדי לקבל הצעת מחיר על כלי מיטה, מצעים, מגבות וכל מה שצריך לחדרי השינה של הבית. 

זה היה באמת "ביקור עבודה" וראיתי ששריתה מתקשה עם הקצב ועם התכליתיות שלנו, נטתה להתפזר וגם להיעלם לנו פתאום - הלכה להסתכל בחלונות ראווה או סתם שוטטה ברחובות - ויצא שהרבה פעמים חיכינו לה המון זמן. 

כשחזרנו למלון וסיכמנו את הביקור שותפנו התפלא שבביקור הנוכחי לא נותר לנו בסוף כל יום זמן לטבול בבריכה כמו שעשינו בביקור הקודם, ותהה מה השתנה הפעם. לא אמרנו כלום אבל כשחזרנו לחדר והיינו לבד, הבטנו זה על זו T ואני ואמרנו את אותו הדבר - בעצם מה שהשתנה זו שריתה. בפעם הקודמת היא לא היתה איתנו והכל זרם בקצב. לא היו עיכובים ולא היו התפזרויות. אבל זה חלק מהדינמיקה ונצטרך להרגיע ולהבין שדברים יתנהלו באופן שונה ממה שאנחנו אוהבים ורגילים וזה יצטרך להיות בסדר. 

למחרת קמנו מוקדם כדי להספיק להחזיר את הרכב ולהגיע לשדה התעופה בזמן, ובדיעבד הבנו שהיינו שאננים מדי (כי עשינו צ'ק אין און ליין וחשבנו שיש לנו המון זמן) - ונתקענו בפקק ענק בכניסה לאתונה בדרך לשדה. זה היה ממש על הקשקש, כמו שאומרים, אבל למזלנו חברת השכרת הרכב המצוינת לא עיכבה אותנו בכלל, הגענו לשדה התעופה בדיוק בזמן ובקושי הספקנו לשבת לפני שקראו לנו לעלות למטוס. גם כאן שריתה התאכזבה שאין לה זמן לקנות בושם........

חזרנו הביתה ומיינקוני היה בסדר בכל ימי היעדרנו, אבל מעט אחרי שהגענו הוא חטף התקף פרכוס רציני, ולמחרת עוד אחד קטן. אין ספק שיש בעייה שלא תיעלם, אבל אין לנו כרגע שום אפשרות לעשות עם זה משהו - בתחילת השבוע הבא אנחנו כבר טסים שוב. נקווה שהילד הקט סיטר יסתדר - ובכל מקרה ניתן לו אנשי קשר להזעיק במקרה הצורך. ונקווה לטוב. 

הורי בינתיים המשיכו להחלים ולהתאושש. הם עדיין חלשים אבל כבר מרגישים טוב מעבר לתשישות ולחולשה. אבא כבר חזר לפעילות מלאה על המחשב, בטלוויזיה, הקשבה לפודקסטים וקריאת עיתונים, ואמא הצליחה לעשות הליכה של רבע שעה. היא כבר החליטה שמחר היא תחזור לחדר הכושר "בקטנה". זו הקלה עצומה לראות שעם כל מה שעבר עליהם, שוב הם מצליחים לצאת מזה. אלופים האנשים האלה. 

בינתיים במציאות ההזויה שלנו הכל ממשיך להתדרדר.......ועדיף לא לומר על זה כלום.

שנה טובה וגמר חתימה טובה לכולם. 

יום רביעי, 24 בספטמבר 2025

למדור השרביט החם - מה יש לכם בבגאז' של האוטו שלכם?

במדור השרביט החם בתאריך 19/09/2025 מבקש טליק לדעת מה יש לנו בבגאז' (תא המטען) של הרכב. 

אצל טליק היו בקבוקים למחזור, למשל. 

האמת? אין לי כלום בבגאז'. 

כלומר, יש מתחת לריצפת הבגאז' תא מיוחד שבו יש משאבה חשמלית לניפוח מהיר של צמיגים, ויש גם תרסיס למילוי זמני של תקר בצמיג - זאת פשוט משום שאין ברכב שלי גלגל ספייר. בכלל. ככה הוא מגיע. 

בתא הזה יש גם כבל לטעינה חשמלית מחוץ לבית. יש גם כפפת ניקוי שכזאת ש-T משתמש בה לעבור על הרכב כאשר יש עליו אבק. וזהו. 

הבגאז' שלי ריק ופנוי כל הזמן, פרט ליום הקניות - שבו הוא מתמלא כשאנחנו הולכים לירקן ולסופר, ומייד מתרוקן כאשר אנחנו מגיעים הביתה. 

אני זוכרת תקופות שבהן היו למשל כסאות ושמשיה לים, כשהילדים היו קטנים. אבל אני לא חושבת שהסתובבתי עם זה בבגאז' כל הזמן. 

אני זוכרת ששמעתי מזמן מזמן ברדיו שככל שיש דבר מיותר בבגאז' זה גורם לצריכה מוגברת של דלק. 


יום שבת, 20 בספטמבר 2025

הימים האחרונים של שנת תשפ"ה

עוד שבוע לא פשוט עבר על מדינתנו ועל משפחתנו, אבל היו גם דברים טובים. תמיד איכשהו מתערבב הטוב עם הרע. 

שוב היה פיגוע ונהרגו בעזה חיילים - באותו היום, כמו שבוע לפני כן. עד מתי???? ועכשיו טראמפ אומר שארבעים חטופים הם חללים בכלל.......

במישור הפרטי, היו ל-T שני התקפים קשים ביממה אחת, אחד מהם הכי קשה שהיה לו אי פעם. וזה עוד היה ביממה שאחרי טיפול. בתי טוענת שאולי זו דווקא ריאקציה לטיפול, אבל T מתחיל לחשוב שהטיפול הזה לא עוזר לו. כך או אחרת אנחנו לא נהיה כאן כמעט בשבועות הקרובים אז לא יהיו לו טיפולים, וביקשתי שלא יפסיק אותם עד שלא ימצא משהו אחר......

באותו יום גם למיינקוני היה התקף פרכוסים, ושלושה ימים אחרי כן עוד אחד קצרצר, שהוא התאושש ממנו מהר מאד. אני מרגישה מאד לא טוב עם עצמי שאנחנו משאירים אותו ככה - בעיקר כלפיו אבל גם כלפי הילד של השכנים, הקט סיטר, אבל כרגע אני לא רואה אופציה אחרת. מה שיהיה, יהיה. 

למחרת ההתקפים האלה היה ל-T יום מאד לא טוב, הוא לא הרגיש טוב ולא ידע להסביר בדיוק מה עובר עליו. זה היה מלחיץ מאד. חשבתי אולי זה וירוס אבל בסוף זה שוב היה קשור למערכת העיכול - ולקראת סוף היום ביקור בשירותים פתר את העניין. 

למרות החולשה וההרגשה הלא טובה, T ממשיך במלוא הקיטור גם לעבוד על ענייני הבית ביוון, כולל הקמת אתר, לצורך השכרות טווח קצר, חיפוש ריהוט ואביזרים לבית, חיפוש מנהל נכסים שיטפל בבית ובשוכרים ועוד. 

במקביל הוא ממשיך עם עבודות האפוקסי שלו ויש לו כבר מלאי מרשים ומגוון. 

זה די מרשים שלמרות שלפעמים הוא לא במיטבו מבחינה פיסית, שום דבר לא עוצר אותו והוא ממשיך להתקדם בכל התחומים שמעניינים אותו וחשובים לו. 

עוד השבוע תכננתי להיפגש עם 'קלי'  אבל לצערנו הרב זה לא הסתדר, וקבענו שניפגש כשאחזור מחו"ל. במקום זאת הצלחתי להיפגש פעם שנייה השבוע עם מחברת

מצבו של אבא שלי משתפר בהדרגה אבל אמא שלי עדיין על הפנים. לחצתי שוב על האח מהאחוזה להביא להם רופא שיקשיב להם לריאות, ולא הצלחתי להבין מדוע הרופא הקבוע של המרפאה לא הגיע אליהם, אבל האח החליט פשוט להזמין רופא מ'נטלי', שהגיע סוף סוף שלשום, בדק אותם ורשם לשניהם אנטיביוטיקה ייעודית לדלקת ריאות וגם סירופ נגד שיעול. הוא נתן להם מנה אחת כבר באותו ערב, ונסעתי אליהם על הבוקר בששי כדי לקחת את המרשמים (הידניים...כי מ'נטלי' אין להם גישה למערכת של 'מכבי') וקניתי להם את התרופות. נראה אם זה יעזור. נקווה שזה יעזור. 

במקביל גם אבא של חתני שוב לא בסדר, בדומה למה שעבר עליו בדיוק לפני שנה. הוא "רק" בן 77 אבל סכרתי וגם בלוטת התריס לא משהו והוא גם על תרופות פסיכיאטריות, ובפעם הקודמת טענו שיש לו איזה דימום פנימי מסתורי שמשום מה לא הצליחו לאבחן מאיפה ולמה. בשנה שעבר הוא בסוף התאושש לגמרי אבל עכשיו פתאום זה קורה לו שוב. הוא נפל בלילה וגרושתו (שמטפלת בו במהלך היום) - אמא של חתני - מצאה אותו על הרצפה בתוך שלולית של שתן. הוא סירב להתפנות לבית חולים, ועכשיו חתני ואחיותיו עושים ביניהם סבב להיות איתו ולשמור עליו במהלך היממה. גם כאן - נראה מה יהיה. 

בששי בבוקר גם עשינו עם גיסי וגיס-טי אזכרה לחמותי. 

ואז בערב היינו מוזמנים למסיבת הפתעה לאחי וגיסתי. גיסתי חגגה יום הולדת ששים בתחילת החודש, ולשניהם היה יום נישואים ארבעים באוגוסט. אז אחייניות אחת ושתיים תפסו יוזמה והרימו מסיבת הפתעה נהדרת עבורם. באמת לא היה להם מושג מה מחכה להם, כשהחברים הכי טובים שלהם הזמינו אותם למלון בתל אביב לסוף שבוע ולקחו אותם בששי בערב "למסעדה". 

היה יפה וטעים ומרגש מאד, ואחייניותי המתוקות הגדילו לעשות - גם הכינו להם אלבום תמונות נהדר (שגם אני תרמתי תמונות מעברם הרחוק לטובתו), גם הכינו ברכות מרגשות ומצגת יפהפיה, לכבוד יום ההולדת וגם לכבוד יום הנישואים, וגם הכינו משחק טריוויה ממש נחמד בשם KAHOOT!

לא הכרתי את המשחק, שכולל אפליקציה בטלפון שכל משתתפי החידון מתחברים אליה, והיא כללה שאלות טריוויה לגבי אחי וגיסתי והקשר ביניהם.....וכולנו התבקשנו לענות על השאלות ובסוף......ניצחתי. כלומר, הייתי יחד עם T ובתי (חתני לא הגיע כי שמר על אבא שלו) אבל אני זו שידעה את כל התשובות. היה מצחיק ומהנה מאד. 

בקיצור היה ערב מאד מוצלח, באמת כל הכבוד לאחייניות המתוקות. 

אז אמנם בילינו גם עם בתי אתמול בערב אבל את הנכדים לא יצא לנו לראות, אז נראה אם יסתדר להיפגש מתי שהוא היום. מחר אנחנו כבר טסים עם שותפנו, והפעם גם עם שריתה, ליוון לכמה ימים, לחתום סופית על חוזה הבית ולקבל אותו, ולהמשיך לחפש רהיטים ואביזרים....

אז את ראש השנה נבלה בניכר.....

מאחלת לכולם שנה טובה, שנה מתוקה, שנה בריאה, שנה שתביא נחת ושמחה ולא עצב ומרמור. 

אני מדרבנת את עצמי בימים האחרונים לא להתייאש ולהאמין שבסוף נצליח להפוך את המציאות שלנו לטובה יותר. 



יום רביעי, 17 בספטמבר 2025

למדור השרביט החם - מאכלי עדות או עמים

בתאריך 12/09/2025 שאל מוטי במדור השרביט החם אם אנחנו אוהבים לאכול את האוכל העדתי של העדה שלנו, אם יש לכם בכלל עדה מבחינתנו, איזה אוכל אנחנו מעדיפים להכין בבית והאם אולי אנחנו בכלל מעדיפים לאכול בחוץ.

אני מודה שעד גיל 13 בערך (כשחזרנו מארבע שנות מגורים בארה"ב) לא ידעתי בכלל שיש בקרב היהודים עדות. 

לא ידעתי על אשכנזים וספרדים או מזרחים, על אפלייה ועל קיפוח, על שווים יותר ועל שווים פחות. פשוט לא הייתי מודעת.

גדלתי בקרית יובל בסביבה שבה היו יהודים מכל המוצאים וכנראה מכל העדות. בשכונה שלנו גרו חילונים ודתיים ומסורתים ואפילו חרדים - מעט מאד - והשכנים שלי הגיעו מרוסיה, רומניה, אנגליה, תוניס, ארגנטינה (אנחנו) והיו גם צברים שאין לי מושג מנין הגיעו הוריהם (כלומר הסבים והסבתות). 

ברחוב שלנו היה בית כנסת אחד (אין לי מושג אם הוא היה בנוסח אשכנז או ספרד או תימן...) וכולם הלכו בחגים לבית הכנסת הזה בלי קשר למוצא. מי התפלל שם באופן קבוע בשבתות? אין לי מושג, מאחר שהיינו חילונים ולא היינו מעורים בדבר. 

בבית אכלנו ערבוביה של אוכל "ישראלי" - למשל חביתה, לבן וסלט לארוחת ערב - קצת אוכל יהודי מזרח אירופי (כי הוריה של סבתא שלי היגרו לארגנטינה מאוקראינה) ואוכל "ארגנטינאי" שחלקו הגדול היה בעצם היה בעיקר איטלקי, מאחר שבארגנטינה (בנוסף לבשר כמובן) השתרשו הרגלי אכילה שמקורם כנראה במהגרים איטלקים. בשר - שזה מה שבעיקר רווח בארגנטינה - פחות היה אצלי בבית באותן שנים מסיבות כלכליות בעיקר. בערבי ששי לפעמים סבתא שלי הכינה פיצה (עם בצק עבה) כאשר בארץ עדיין לא היו פיצריות. 

כשעברנו לגור בארה"ב למדנו לעשות על האש, גם בשר וגם עוף היו בשפע, למדנו לאכול בחוץ המבורגרים ופנקייקים וכל מיני דברים שלא הכרנו עד אז. אה, כן - ודגני בוקר כמובן. 

בבית משפחתו של T אכלו בעיקר אוכל הונגרי ויהודי מזרח אירופי גם, כי למרות שמוצאם היה מרומניה, הם היו מאזור טרנסילבניה ששם שלטה אז התרבות והשפה ההונגרית. 

T למד את סודות הבישול מאמא שלו, הבשלנית המעולה, ואחר כך למד מנהל בתי מלון בתדמור, כאשר כל השנה הראשונה של הלימודים הוקדשה לבישול, מזון ומשקאות. אז הוא למד להכין עוד הרבה סוגי מזון - למשל את המטבח הצרפתית הקלאסי ואת ה"nouvelle cuisine" מה שנקרא אז "המטבח החדש" הצרפתי. 

אז אצלנו בביתנו המשותף הכל הולך. מאכלי עמים ומאכלים מסורתיים וסתם אוכל "ישראלי". יכול להיות לנו על שולחן ארוחת החג גם חומוס ש-T הכין בעצמו וגם "געפילטע פיש" או "פאלצ'ע פיש" (שנראה כמו געפילטע אבל עשוי מעוף טחון) וגם פסטה בולונייז וגם צ'יפס (שמכינים ב-air fryer ועדיין זה טעים כאילו נעשה בטיגון עמוק), וגם סלט פאפאיה ירוקה שהכרנו כשטיילנו בויאטנם, וגם וגם וגם........

ועכשיו שבתי התחתנה עם חתני, שמוצאו חצי מתימן וחצי מבוכרה, התוודענו גם למאכלים האלה והוספנו אותם לרפרטואר. כל מה שטעים. וכן, כמו מוטי, גם אנחנו אוהבים אוכל הודי ויפני ותאילנדי......אבל לעיתים יותר רחוקות.

ולסיום סתם קוריוז קטן לגבי אוכל ארגנטינאי - בארגנטינה אוהבים קינוח שמורכב מגבינה וריבה. הגבינה היא לא מסוג שקיים בכלל בארץ, והריבות גם הן פחות רווחות בארץ - ריבת בטטה, ריבת חבושים וכמובן ריבת חלב (שאת זה כבר רוב הישראלים מכיר). כשביקרנו בארגנטינה התענגנו על הגבינה הזאת עם הריבה......




יום ראשון, 14 בספטמבר 2025

אז מה היה לנו בשבוע האחרון?

אתחיל דווקא ממה שקרה בארץ ובעולם - עוד אחד מהשבועות הקשים וההזויים שמאפיינים את החיים שלנו ושל העולם. 

הפיגוע הקשה עם שישה הרוגים ועוד הרבה פצועים בירושלים, עוד צוות שלם של טנקיסיטים "הותר לפרסום", שום חטוף לא חזר, ישראל החליטה לעשות סיכול ממוקד בקטאר - ובסופו של דבר זה היה סיכול ממוקד גם של המשא ומתן לשחרור חטופים וגם עוד צעד בדרך של בידוד עולמי ואובדן בעלי הברית האחרונים שעוד נותרו לנו. אפילו בארה"ב היה רצח פוליטי הזוי שאיכשהו קשור אלינו גם כי הוא היה "תומך ישראל". וכמובן עוד הדרה של ישראל מתחרויות ספורט או איירוויזיון או לא יודעת מה. ואו טו טו כולם יכירו במדינה פלסטינית, אגב בלי שהפלסטינים ערוכים לזה בכלל, לדעתי. לתהום אין סוף ואנחנו ממשיכים להתדרדר. 

אבל צדק המגיב הטרול "מיץ גזר" שהגיב לי באחד הפוסטים האחרונים בכעס ובזלזול על הדיסוננס שבין התלונות שלי על המצב מצד אחד לבין מה שקורה בחיים הפרטיים שלי מצד שני. צדק, אין מה לומר. בהעדר כל שליטה על כל מה שקורה מסביב, אני חיה את חיי הקטנים והלא חשובים כמיטב יכולתי, תוך הבנה שבכל רגע הכל עלול להתפוצץ לי בפרצוף. אולי אלה ימי פומפיי האחרונים......מי יודע? 

אז בחזרה לחיי הקטנים והלא חשובים:

התברר שאבא שלי חולה בקורונה וגם לחץ הדם שלו צנח לריצפה. הרופא (החדש) של ה'אחוזה' נבהל ושלח אותו לאשפוז, שם עקבו אחריו במשך יומיים (והרבה עירוי נוזלים, כי התברר שגם הבחור לא שתה מספיק מים וגם שתה יותר מדי קפה) ושחררו אותו הביתה. כבר סיפרתי על ההנחיות המדאיגות לגבי הורדה של תרופות משתנות - הרופא של 'האחוזה' העלה את המינון בחזרה, לשמחתי, והם באים למדוד לו פעמיים ביום את לחץ הדם.

בינתיים כמובן שגם אמא שלי נדבקה בקורונה, ושניהם נשפכו למיטה למשך כמה ימים. הם סרבו להשאיר את המטפלת בשבת (גם אחרי שאיימתי להגיע להשגיח עליהם בעצמי) וטענו שהם "עייפים אך מתפקדים". ונראה שהם צדקו. בינתיים אבא מתחיל להראות סימנים די ברורים של התאוששות, אנחנו מחכים ומקווים שנראה משהו דומה גם אצל אמא תוך יום יומיים.......

היה גם ויכוח לגבי השהות בבית החולים - אני התעקשתי להביא לשם את המטפלת (שהם השאירו בבית כשנסעו למיון), הורי הכריחו אותי להחזיר אותה הביתה כי "היחס במחלקה מצוין ואין לה מה לעשות שם", וכמובן שעד לתום האשפוז כבר התברר שצדקתי והייתי צריכה להשאיר אותה איתו. אולי הם למדו את הלקח לפעם הבאה. אולי לא. 

לגבי מיינקוני: החתלתול חטף עוד התקף אפילפטי בדיוק חמישה ימים אחרי ההתקף השני, שקרה בדיוק חמישה ימים אחרי ההתקף הראשון. לפי ה"חוקיות" הזאת מחר הוא אמור לחטוף עוד אחד. הוא מסכן ומבולבל בדקות שאחרי ההתקף אבל אחר כך מתאושש וגם מקבל בולמוס אכילה מטורף, ואז חוזר להתנהג כרגיל. בינתיים זה מה שיהיה, כנראה, ונקווה לטוב. 

בשבת בבוקר המחשב שלי סירב להידלק - ואחרי שלקחתי אותו לטכנאי עדיין לא ברור לי מה קרה שם. המחשב נכנס ל"קומה" - סוג של - ואחרי כמה שעות קיבלתי אותו בחזרה תקין בלי הסבר של מדוע זה קרה והאם זה עלול לקרות שוב. ושילמתי 380 ש"ח כמובן. נחכה ונראה. 

באותו יום אירחנו כאן לארוחת שבת צהריים את בתי עם המשפחה, והיה נעים וטעים. 

היום שמרתי בצהריים על שרי, שאחרי שהיתה חולה יומיים ולא הלכה לבית הספר, ביקשה לא להיות היום בצהרון. היה לי כיף איתה, וגם עם הבנים שהגיעו הביתה מבית הספר בזה אחר זה, ואחרי שבתי חזרה מהקליניקה, גם הקפצתי את נשמותק לפסיכולוגית שלו. בדרך שוחחנו, כרגיל, ובאיזשהו שלב הוא אמר לי ש"יש מספיק פסיכולוגיה ברכב הזה עכשיו, אולי אפשר לוותר על התור שלי ולחזור הביתה" - כלומר, שהשיחה איתי עשתה לו טוב. מתוק שלי. 

אז באופק יש עוד טיסה ליוון - לסגור סופית את החוזה על הבית ולהמשיך לחפש ריהוט ואביזרים עבורו - וכמה ימים אחר כך הטיסה הגדולה לארה"ב עם בתי ומשפחתה. 

אנחנו מתכננים, ומה שיקרה יקרה. ושיהיה לכולנו בהצלחה. 

יום חמישי, 11 בספטמבר 2025

למדור השרביט החם - לישון עם מזגן או בלי

בתאריך 05/09/2025 שאל טליק במדור השרביט החם על הרגלי השינה שלנו - עם או בלי מזגן. 

טליק סיפר על הרגלי המזגן שלו, ועל ההבדלים בינו לבין אשתו. 

אצלי אפשר לחלק את החיים לשתי תקופות: זו שלפני גיל המעבר ואז אחרי שהתחלתי לקחת הורמונים לגיל המעבר, וזו שבשנים שהתחילו תופעות גיל המעבר ועדיין לא קבלתי שום טיפול עבורן. 

ב"רגיל" - כלומר גם לפני גיל המעבר וגם מאז שהתחלתי את הטיפול ההורמונלי, אני סובלת מקור. אולי יותר מאחרים. אמנם לא כמו אחי, שבכלל קיצוני בעניין הזה וחייב טמפרטורה של מינימום 28 מעלות כדי להרגיש בנוח, אבל אצלי מתחת לעשרים וארבע מעלות אם אני לא בתנועה נהיה לי קר. 

מצד שני מעל עשרים ושש מעלות אני סובלת מהחום, במיוחד אם הוא מלווה בלחות - שזה המצב באזור שבו אני חיה רוב חיי - כך שאני די "מפונקת" מבחינת האקלים שנוח לי בו. 

הדרך שבה למדתי להתמודד עם זה היא לשים מזגן על עשרים וארבע או עשרים וחמש מעלות בבית, ואם אני במקום שבו קר יותר, אני לובשת משהו - טריינינג, גרביים, כל מה שעוזר. וכן, גם בלילה בקיץ אנחנו ישנים עם מזגן, על עשרים וארבע מעלות ושמיכת קיץ דקה. ותמיד יש לי זוג גרביים ליד המיטה למקרה שפתאום קר לי. 

ל-T בדרך כלל חם יותר, ולכן גם בבית וגם ברכב הולכים לפי הצורך שלו (כי לסבול ולהזיע זה נורא) ומקסימום אני לובשת משהו. וברכב שלנו כרגע יש אופציה, כמו אצל מוטי לכוון את המזגן לטמפרטורה שונה אצל הנוסע ואצל הנהג. כמו שאמרתי בתגובה אצל מוטי, אי אפשר לכוון את עוצמת המאוורר בנפרד, אז כאשר באמת חם ל-T והוא מפעיל מאוורר חזק, אני ממש מעלה את הטמפרטורה בצד שלי ל-23 או אפילו 24 מעלות...כדי שלא יהיה לי קר. 

אבל בתקופה שהתחלתי את גיל המעבר וסבלתי גם מגלי חום נוראיים, סבלתי מזה נורא וממש הקפאתי את הבית (ואת T המסכן, שהיה ישן עם פוך ופיג'מת חורף גם בקיץ בגלל זה). סבלתי ככה שלוש וחצי שנים עד שחברה מבוגרת יותר אמרה לי שאמנם הורמונים עלולים להזיק, אבל אין לי (או לבעלי) איכות חיים כרגע, וכדאי שאשקול..............אני מודה לה מקרב לב. 

@כל הזכויות שמורות לאתר https://www.menopausecentre.com.au/hot-flushes/

רופא הנשים שלי - שהוא גם מומחה לגיל המעבר, עד כמה שיש בכלל התמחות כזאת בישראל - גילה לי שיש נשים שזה ממשיך להם עד הסוף....לא נגמר אחרי כמה שנים, שזה כנראה המצב אצלי. בינתיים אני לוקחת את ההורמונים ומתפללת לטוב. 

בחזרה לנושא הפוסט - יש לנו מאוורר תקרה בחדר השינה, אבל אנחנו מפעילים אותו בעיקר בעונות המעבר, כאשר כבר פחות חם ולח בלילות ואפשר לישון עם חלונות פתוחים. מצד שני יש בשכונה שלנו בעייה של נביחות כלבים, גם בלילה, כך שלפעמים זו הסיבה שאנחנו סוגרים את כל החלונות (וזה ממש אוטם את הרעש) ואז בכל זאת אין ברירה ומדליקים מזגן. 

יום שלישי, 9 בספטמבר 2025

עוד גיחה קצרה ליוון - ספטמבר 2025

ראשית עדכוני בריאות: 

אבא שוחרר מבית החולים והחזרתי אותו הביתה הבוקר.

הוא חלש מאד אבל זה ברור, כל עוד יש לו קורונה. לפחות לחץ הדם תקין כרגע. 

הבנתי שיש איזון עדין מאד אצלו בנושא הנוזלים. מצד אחד הוא חייב לקבל תרופות משתנים (כמו פוסיד ועוד) כי אחרת מצטברים אצלו נוזלים ומתחילות בצקות והוא בסכנת אי ספיקת לב. מצד שני כאשר הוא לא מקבל מספיק נוזלים (או לחילופין מאבד יותר מדי נוזלים בגלל המשתנים) לחץ הדם שלו יורד לרמות מסכנות חיים. בכל פעם שהוא אושפז בעבר שיחקו לו עם המינונים של התרופות האלה ובכל פעם זה עשה לו בלגנים. גם עכשיו שחררו אותו עם הנחיות להוריד למחצית את מינון התרופות המשתנות. ואני כמובן נלחצת מזה. 

בקיצור - צריך להיות עם יד על הדופק. לוודא שהוא שותה מספיק (מים, ולא קפה! שעוד יותר משתן), לבדוק שאין בצקות ברגליים או התנפחות של הבטן כמו שקרה לפני שנה, לבדוק את לחץ הדם באופן תדיר לוודא שהוא לא יורד לרמות מסוכנות. אוף. 

מיינקוני בינתיים נראה רגיל לחלוטין, ולמרות שאני יודעת שאם היו כבר (לפחות) שני התקפי פרכוסים ייתכן מאד שיהיו עוד - משמח אותי לראות אותו בסדר. אוכל, עושה צרכים, מתפנק וחמוד. 

אז עכשיו אפשר להמשיך בנושא הפוסט...........

החופש הגדול הסתיים והנכדים חזרו כולם ללימודים. 

במקביל כל מיני תהליכים ביורוקרטיים בנושא רכישת הבית ביוון הושלמו, אז הגיע הזמן לעשות עוד גיחה ליוון - ארבעה ימים מרוכזים שבהם הספקנו הרבה אבל גם נהנינו.

נסענו עם שותפנו אבל בלי שריתה, שהחליטה שהיא צריכה לתעדף מתי להיעדר מן העבודה ומתי אנחנו יכולים להסתדר שם בלעדיה.

כנראה בגיחה הבאה היא תסע, ואם זה יהיה בשבועות הקרובים אז אני כנראה אשאר בבית. אבל שום דבר לא סגור עדיין בעניין הזה. 

בלילות שלפני הטיסה וגם בלילה הראשון ביוון T התעורר בשלוש או ארבע כל יום לפנות בוקר ולא הצליח להירדם שוב. אני מכירה את זה אצלו, כאשר יש מתח כלשהו או הרבה עניינים על הפרק - זה גומר לו את השינה או לפחות מקצר אותה מאד. 

אבל לשמחתנו הכל הלך לנו חלק, החל מהטיסות, דרך השכרת הרכב (שבנסיעה שלנו ביולי היתה קצת מעצבנת ובחרנו הפעם חברה אחרת, מאד מאד מוצלחת), המלון וגם כל הפעולות שתכננו לבצע שם.

יצא שאת כל הפגישות - עם הבנק, עורך הדין, רואה החשבון, סוכן הנדל"ן ובעל הבית ריכזנו ביום השני, כך שביום הראשון היה לנו זמן לעשות דברים אחרים.

בדרך מאתונה לפלפונז עצרנו בתעלת קורינתוס

היינו מאד סקרנים לגבי התעלה הזאת, שמקצרת את הדרך מהים אל פיראוס, ולא התאכזבנו. זה היה מראה מרשים ביותר. 

תעלת קורינתוס


אבל לצערנו על הגשר שצופה לתעלה נתקלנו במה שישראלים ויהודים רבים נתקלים בו ברחבי העולם בימים אלה. 




זה היה לא נעים, בלשון המעטה. 

המשכנו למלון, שהפעם שכן מעט מחוץ לעיר נפליו (Nafplio) וכלל בריכה. 
זו היתה בחירה מוצלחת מאד של T, כי התברר שהיה טוב מאד בסוף כל יום להתרגע מעט בבריכה לפני ארוחת ערב ולפני שצנחנו גמורים מעייפות למיטות. 

השארנו את המזוודות במלון ומייד יצאנו לדרך, עוצרים בחנויות רהיטים ומוצרי חשמל. 
זה יהיה פרויקט בפני עצמו לרהט ולאבזר בית שלם.

אחר כך התחשק לנו לנסוע כבר באותו ערב אל הכפר בו נמצא הבית שאנחנו קונים. 
זה היה לקראת השקיעה, ואמנם רק למחרת קבענו עם בעל הבית לבקר בו שוב, לקחת מידות, לשאול שאלות ולבקש בקשות, אבל בערב הראשון פשוט רצינו שוב לראות אותו מבחוץ וגם שוב את הסביבה. 

זה השביל ביציאה מהבית שיורד לחוף חבוי וכמעט פרטי, החוף ששבה את לבנו בנסיעה הקודמת והיה גורם מרכזי בהחלטה לקנות דווקא את הבית הזה (למרות שמה שהכריע את הכף בסופו של דבר היה הבית עצמו). 



וכך נראה החוף עצמו. 




כיוון שכבר היינו שם, החלטנו לחפש מקום לאכול ארוחת ערב בכפר עצמו. 
מצאנו מסעדה לא רחוק מהבית, שהגישה אוכל יווני מצוין וזול - שלושתנו אכלנו גִירוֹס....T ושותפנו שתו בירה (או אוּזוֹ....לא זוכרת כבר) וזו היתה באמת הארוחה הכי טובה שהיתה לנו בנסיעה הזאת. 

למחרת היה יום עמוס שהתחיל מוקדם בבוקר בבנק, המשיך אצל רואה החשבון, משם פגשנו את סוכן הנדל"ן ואת בעל הבית בבית עצמו ועברנו על הכל (לפחות על הרוב) תוך כדי מדידות שונות, בדיקה שמערכות פועלות תקין (כמו המיזוג), שאלות לגבי תחזוקה ועוד. 

משם נסענו כולנו לעורך הדין כדי לחתום על החוזה הראשוני (מה שנקרא אצלם PRELIMINARY CONTRACT) שבעצם סוגר את העיסקה ויוצר סוג של "הערת אזהרה" לוודא שהבית כבר לא יכול להימכר למישהו אחר. 

לאחר שסיימנו את כל המשימות החשובות האלה וירד המתח, נסענו לעוד חנות רהיטים. 
זאת היתה חנות ש-T מצא ברשת עוד מהארץ, וכולנו אהבנו את מה שראינו באתר שלהם. האמת שנסענו לשם ביום הראשון שהגענו, אבל היא כבר היתה סגורה. 
ובאמת כבר מהיום הראשון נתקלנו בתופעה מעניינת: רוב העסקים ביוון נסגרים בשתיים בצהריים. חלקם נפתחים שוב בחמש פעמיים או שלוש פעמים בשבוע, אבל רוב הזמן אין עם מי לדבר אחרי שתיים. 

מאד הופתענו מזה, כי עד כה כאשר שוחחנו או התכתבנו גם עם סוכן הנדל"ן שלנו וגם עם עורך הדין ורואה החשבון, הם כולם עבדו עד מאוחר מאד. בכל מקרה למדנו קצת על אורח החיים ביוון.

היה ברור לנו שאנחנו לא מקבלים החלטות בלי שריתה, אבל צילמנו את כל מה שמצא חן בעינינו ותיעדנו מחירים ומידות, ושיתפנו אותה בכול כדי שבהמשך נוכל להחליט ארבעתנו ביחד. 

כאמור ביום השני החנות נפתחה בחמש ונסענו אליה - אלא שמשום מה לא עבדו שם בכלל המזגנים.
בחוץ 35 מעלות והחנות גדולה וכמובן סגורה לגמרי בלי חלונות, המוכרת עצבנית (כנראה גם כן בגלל העדר המיזוג) ואנחנו טפטפנו שם זיעה ואיבדנו מהר מאד את הסבלנות לשוטט ולבדוק רהיטים. כששאלתי את המוכרת אם המזגן פועל היא פשוט ענתה "לא" בלי להסביר או להתנצל. פשוט ברחנו משם. 

אחר כך טבלנו קצת בבריכת המלון וזה אושש אותנו מעט, יצאנו לארוחת ערב נחמדה בעיר העתיקה של נפליו, ובלילה הזה סוף סוף T ישן "כמו מת" ובקושי הצליח להתעורר בבוקר. 
אני דווקא התעוררתי מוקדם כרגיל, ומשראיתי שאין עם מי לדבר והבחור ממשיך לישון, ירדתי לחדר הכושר של המלון לבד - כמובן שהייתי צריכה לבקש מהם שיפעילו את המזגן וידליקו את האור - ועד שחזרתי לחדר ראיתי שהוא כבר ער, עדיין קצת מסטול מהשינה אבל בסדר גמור. 

מאחר שהספקנו ממש את כל מה שתכננו לעצמנו ביומיים הראשונים, החלטנו להקדיש את היום השלישי למעט תיירות. 
יצאנו לכיוון טריפולי (Tripoli) ומשם לעיר היפה קלמטה (Kalamata), ואפילו נסענו לחורבות הטירה במעלה ההר וצילמנו את הנוף. 
בטירה עצמה, שהיתה כולה בחורבות, לא היה שום דבר מעניין........העיקר שלקחו לנו 5 אירו כל אחד עבור הכניסה...


מלמעלה ראינו שוק שתפס את עינינו, אז ירדנו לשם והספקנו להסתובב בו לפני שגם הוא נסגר. 

הספקנו לשוטט בשוק ולשטוף את העיניים וליהנות מהפירות, הירקות, הדגים, שמן הזית......היתה שם סחורה פשוט מדהימה. באופן כללי התענגנו על הפירות והירקות ביוון, גם בביקור הזה וגם בביקור של יולי. וכמובן גם על שמן הזית.
בקצה השוק גם מצאנו מסעדת דגים נחמדה שם אכלנו צהריים. 

כשבאנו לצאת בחזרה לנפליו ראינו שאנחנו עוברים ליד חנות רהיטים גדולה והחלטנו להיכנס ולהסתכל. 
זו התבררה כהחלטה מוצלחת. חנות הרהיטים, שאיננה חלק מרשת,  היתה נהדרת והמוכרת ידעה אנגלית מצויינת וגם סיפקה הרבה מידע והבטיחה הנחה גדולה. 
בהמשך היא שלחה הצעת מחיר ו-T כרגע בשלבי התכתבות איתה, אבל כמובן שאת כל ההחלטות נקבל ארבעתנו יחד. 
עברנו שם גם בסניף IKEA קטן - ממש קטן - אבל לא היו שם דברים שמשכו לנו את העין. 

בחזרה במלון שוב עשינו אתנחתא קלה בבריכה, שוב יצאנו לארוחת ערב בעיר העתיקה של נפליו - והפעם בחרנו במסעדה שזכרנו מהביקור הקודם שלנו ביולי. מנהלים אותה בעל ואישה - כאשר האישה ממונה על המטבח והבעל על השירות - והתענגנו על כל ביס. ועדיין, זה היה פחות טעים מאשר האוכל בערב הראשון במסעדה כפר שבו קנינו את הבית. 
אגב עוד תופעה שנתקלנו בה גם בביקור הזה וגם בביקור הקודם - כאשר מבקשים חשבון ביוון הרבה פעמים מקבלים את הפירוט אבל לא את סך כל הסכום. כאילו, אנחנו אמורים לחשב את זה בעצמנו. מוזר......... מה שכן, הם לא מצפים שם לתשר כלשהו.

הערה קטנה לגבי האוכל - מאחר וכולנו עלינו במשקל בנסיעה הקודמת שלנו, החלטנו מראש להיזהר עם הארוחות ולהמנע מנשנושים בין הארוחות ובוודאי שלא אכלנו מתוקים - אפילו לא פירות - ושמחתי לגלות בחזרה ארצה שהמשקל שלי (אמנם עדיין לא אידיאלי) נותר בעינו. 

בבוקר יצאנו לשדה התעופה, החזרנו את הרכב וטסנו הביתה. אפשר לומר שזו היתה נסיעה מוצלחת מכל הבחינות. 

בבית חיכה לנו חתול חמוד ומבסוט שטופל היטב על ידי הילד של השכנים. 
לשמחתנו ולמזלנו. לא נראה שהיו תקריות מיוחדות בזמן שנעדרנו. 

וזהו, עד הנסיעה הבאה.....

יום ראשון, 7 בספטמבר 2025

דאגות

 טסנו ליוון וחזרנו מיוון והכל הלך שם בסדר גמור, אבל לפני שאתעד לעצמי את הנסיעה הזאת, אני רוצה לדבר על הדאגות שלי למיינקוני, והאמת גם לאבא שלי. 

אתחיל מאבא כי הוא היה ממש בסדר הרבה מאד זמן, יותר מבסדר - חזר לפעילות מלאה - גם גופנית וגם בחוגים והשתתפות בהרצאות באחוזה, ובאמת היינו כבר צריכים לרמוז לו לא להגזים כדי לא להתיש את עצמו יתר על המידה.

בחמישי בערב הוא עוד השתתף בהרצאה, כנראה מאד מוצלחת, על שפינוזא - ואז בששי בבוקר הוא קם חלש לגמרי. 

איכשהו הוא עוד הכריח את עצמו לקום להליכת בוקר ואף ללכת לחדר כושר - אבל אז הוא הרגיש שהוא רוכב על אופני הכושר ממש בהילוך איטי, בלי כוחות, והבין שהוא חלש מאד וחזר הביתה.

כשבאנו לבקר אצלם הבוקר הוא שכב במיטה.

באמת מפחיד לראות את אבא שלי שוכב במיטה, אבל כרגע אין שום תסמינים נוספים מעבר לחולשה, למרות שאמא אמרה שכאשר הוא עמד היא ראתה אצלו תנועות לא רצוניות של הראש. התסמין הזה היה לו כבר בשנה שעברה כשהיתה בעיית הצטברות הנוזלים ובעיות הבליעה, כך שקצת נבהלנו. אבל גם אז הבדיקות לא הראו בעיה נוירולוגית כלשהי (כמו התחלה של פרקינסון או משהו) וכשהוא התחיל להרגיש טוב יותר גם זה חלף, אז אולי זה רק קשור לחולשה עצמה.

האמת שייתכן שהוא פשוט חולה. חטף איזה וירוס - אולי אפילו קורונה - אבל בלי התסמינים האופייניים של קורונה או שפעת....

בכל מקרה כמובן בקשנו שיראה את הרופא באחוזה, שהאח יבוא לבדוק אותו....ובינתיים בהחלט שיישאר במיטה. 

ברור שבגילו הכל יכול לקרות. אבל בכל זאת מקווים שזה יעבור...ומהר. 

לגבי מיינקוני - ביום ראשון בלילה, ממש כשעלינו לישון לקראת הטיסה שלנו למחרת ליוון, פתאום שמענו קולות מוזרים מהסלון. וכאשר T ירד לבדוק מה קורה שם, הוא ראה שמיינקוני עובר איזה התקף פרכוסי / אפילפטי ממש. 

אין צורך לומר שזה הבהיל אותנו נורא. זה ארך דקות ארוכות ופרט לפרכוסים החתול גם העלה קצף מהפה ופלט הרבה מאד נוזלים. 

אחרי שהוא נרגע ראינו שהוא מבוהל ואין גם לו מושג מה עובד עליו, והוא נהם קצת - כמו שהוא עושה כשיש אזעקה. 

ליטפנו אותו וניגבנו אותו (ואת הריצפה) ונשארנו איתו עד שראינו שהוא מתאושש וחוזר לעצמו, והרגשנו קצת חסרי אונים עם הטיסה על הבוקר. מה עושים בדיוק במצב כזה? 

מי שהגיע לטפל בו פעמיים ביום בזמן העדרנו הוא הבן של השכנים, אחיה הצעיר של הקט-סיטרית הקבועה שלו בשנים האחרונות. הסיבה לכך היא שהקדימו לה את הגיוס במפתיע, וכשהתקשרתי אליה לשאול אם היא יכולה לטפל במיינקוני כמה ימים היא ענתה (אחרי הרבה מאד שעות) שהיא בטירונות. אבל היא הפנתה אותנו אל אחיה, שמראש היא הכינה אותו להחליף אותה במשימה הזאת. 

הילד בגיל של חכמוד, אוהב מאד בעלי חיים (יש להם כלבה, שני חתולים וגם הם מאכילים את חתולי הרחוב - סליחה, "חתולי הקהילה") ונראה מאד אחראי ונלהב לתפקיד. 

הסברנו לו שאמנם אנחנו טסים אבל שמיינקוני לא הרגיש טוב ערב קודם, ושבמקרה שהוא רואה שמשהו לא בסדר, שיתקשר אל שריתה - שנשארה בארץ הפעם ולא טסה עם שותפנו, עם T ואתי ליוון - והיא הבטיחה שהיא תיקח אותו במקרה הצורך לוטרינר. 

היינו בקשר שוטף עם הילד במהלך ארבעת הימים של הנסיעה, והוא דיווח שמיינקוני יותר מבסדר, אוכל ומתפנק ומשחק - ונרגענו קצת. 

חזרנו בחמישי אחר הצהריים, ומיינקוני קיבל אותנו בשמחה וברוגע, מתפנק כרגיל ואוכל תקין ועושה את צרכיו כרגיל, אבל בששי בבוקר כשחזרתי מהליכת הבוקר הוא חטף התקף אפילפטי נוסף. 

ההתקף הזה היה קצר יותר וכנראה חמור פחות מזה של ראשון בערב - כי אמנם הוא העלה קצף אבל לא פלט נוזלים כמעט - אבל זה היה מבהיל ומייד יצרתי קשר עם הוטרינר. 

בהתחלה התקשרתי לוטרינר בפינת הרחוב שלנו, אליו עברנו עוד עם החתולה ל' אחרי שהחתול ד' נפטר, כי הוטרינר שטיפל בחתול ד' אמנם מקצועי ומבוקש מאד ביישוב שלנו, אבל כל ביקור אצלו זו המתנה מטורפת בלי קשר אם קבענו תור בשעה מסוימת או לא. הוא גם יקר מאד (כולם יקרים, אבל אלה שבפינה כאן הרבה פחות). 

הוטרינר בפינת הרחוב הוא היחיד שמכיר את מיינקוני מההתחלה והוא קיבל ממנו את כל החיסונים עד כה - אבל כשהתקשרתי למרפאה קבלתי הודעת "המנוי אינו זמין" - ומדובר בטלפון קווי, לא סלולרי. זה היה מוזר מאד, ולא היה לי זמן להתלבט ויצרתי מייד קשר עם הוטרינר הקודם - שקיבל אותנו מיד. 

עוד לפני שהגענו אליו T שאל את ה-AI האם יש לחתולים אפילפסיה, וקיבל תשובה מלאה ומקיפה שכן, אמנם זה נדיר יותר מאשר בכלבים (כך גילינו שכלבים נוטים לסבול מאפילפסיה) אבל זה קיים. 

ה-AI פירט שיש סיבות אפשריות פיסיולוגיות כמו זיהומים שונים, בעיות כבד או כליות, יש סיבות נוירולוגיות כמו גידולים, ויש רעלים שעלולים לגרום את זה. 

כך אמר גם הוטרינר, שביקש להשאיר את מיינקוני לבדיקות מקיפות, בטשטוש. 

החתול נשאר אצלו שעות שעות שבמהלך נשללו בעיות כבד וכליות, זיהומים שונים כמו דלקת קרום המוח ואחרות, ובסופו של דבר ההמלצה היתה לפנות לנוירולוג, אולי לעשות MRI, בדיקת נוזל עמוד השידרה ועוד. 


אומר כבר עכשיו - אנחנו לא נוטים לעשות דברים כאלה עם חיות המחמד שלנו.
למה אני מתכוונת?

אנחנו מחסנים באופן קבוע, מטפלים בפרעושים, תולעים (אגב אני עכשיו פתאום חושדת בחומר נגד פרעושים ותולעים שהוא זה שגרם את ההתקפים האלה אצלו), נותנים את האוכל הכי משובח.....ואם יש מחלה או פציעה אנחנו מטפלים. 
כשהחתול ג' אובחן עם סכרת, הזרקנו לו אינסולין פעמיים ביום במשך שנתיים וחצי עד שבסוף קיבל איזה הלם סכרתי כנראה, איבד את ההכרה והחלטנו פשוט להרדים אותו. אבל זה היה בגיל 17.5 ומיינקוני בן ארבע בחודש הבא. 
אבל גם אז עם החתול ג' לא רצנו לעשות בדיקות דם תקופתיות לעקוב אחר מצב הסוכר או שום דבר כזה.
וזה לא רק בגלל הטירחה או הכסף (שעלול להגיע לסכומים אסטרונומיים), זה גם בגלל הטרטור והסבל לחתול, שלא מבין בכלל מה קורה איתו. 

בקיצור - נראה מה יהיה ונראה מה עושים, אם בכלל. 
כי כן, יש אפשרות שלא נעשה כלום ופשוט נחכה לראות מה קורה.......ומה שיהיה יהיה. 
ככה ברגיל הוא נראה מצוין, מתנהג רגיל, מרגיש טוב....

המשך יבוא