‏הצגת רשומות עם תוויות שיגרה זה רע?. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות שיגרה זה רע?. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 4 בדצמבר 2025

אז מה קורה אצלנו

אפשר לומר שחזרנו לגמרי לשיגרה, לטוב ולרע.

לרע - זו כמובן המציאות בארץ (וגם שאר העולם לא לגמרי שפוי) והיא מחלחלת אלי בלית ברירה מכל הכיוונים, ובעיקר כאשר T צופה או מקשיב לחדשות...וזה ברקע חלק נכבד מהיממה. לזכותו ייאמר שהוא הפחית מאד את כמות שעות החדשות.....גם זה משהו. 

גם ל-T וגם למיינקוני יש מידי פעם התקפים.

אצל T התקפי הכאב לא כל כך תדירים וגם נראה שהם קלים יותר, ואולי אולי זה בזכות הטיפול החדש - עוד מוקדם לומר בוודאות. הוא דווקא אופטימי. 

אצל מיינקוני הפרכוסים אמנם קלים, יחסית, אבל תדירים קצת יותר. 

בנוסף, שמנו לב שלמיינקוני הצטברו כמה "ראסטות" קשות בגב, וזאת למרות שאנחנו מקפידים לסרק אותו באופן קבוע. בלית ברירה קפצנו איתו למספרת חתולים ("גרומר"ית, בלשון המקצועית) והיא גילחה את החלקים האלה, ובא למיינקוני גואל. 

הפעם לצורך העניין בחרנו לנסוע רק עד כפר סבא - נסיעה קצרה יחסית - ולא עד תל אביב, לגרומרית המצוינת שבה נעזרנו בשנה שעברה - כדי להקל על החתול. הנסיעות הארוכות מקשות עליו מאד. 

הגרומרית בכפר סבא היתה לא רעה בכלל, וגם עבדה מאד מהר. אמנם אין מה להשוות בינה לבין הגרומרית של השנה שעברה - שהיא היתה באמת משהו מיוחד, והקשר הטוב שיצרה מיידית עם החתול פשוט הפיל לנו את הלסת. 

למזלנו הפעם הוא לא היה זקוק לטיפול "גדול", ותוך רבע שעה יצאנו משם. אנחנו באמת מקפידים לסרק ולטפח אותו, והחתול יפהפה, חלק ורך....מתוקי שלנו. 

בכל מקרה אני אמורה לקחת את מיינקוני לחיסון השנתי בקרוב, ואז גם אדבר שוב עם הוטרינר לגבי הפרכוסים ואיך / האם ניתן להקל עליו בעניין הזה. 

סיימתי לקרוא ספר שהיה לו פוטנציאל להיות טוב אבל הוא התחיל בינוני והסתיים ממש מוזר. שמו "השמש לא מעניינת אותי" מאת יעל טבת קלגסבלד, שדווקא שניים מספריה (נמר מעופף, חתן הפרס) הקודמים די אהבתי. גם גיליתי שהיא כתבה את המילים לשירים בתוך (על נשמות שלי), בגידה של ריטה ועוד כמה שאני מאד מאד אוהבת. 

הספר בעצם מספר שלושה סיפורים שונים על שלוש נשים שונות. הסיפורים איכשהו אמורים להתחבר (יש די חיבור בין הסיפור הראשון לשני אבל החיבור לסיפור שלישי הוא רופף במקרה הטוב ומאולץ במקרה הגרוע). בגדול הספר מדבר על ההתמודדות של אמהות שהילדים שלהם פשעו (אבל שוב, הסיפור השלישי לא באמת מתחבר לעניין הזה). 

בקיצור - אני לא ממליצה. או אולי, מי שמוכן לקרוא ולומר לי אם פספסתי בגדול - מוזמן. 

כרגע התחלתי לקרוא את טיפול בשתיקה מאת אבי גריבס (בשפת המקור באנגלית), לאחר ש'שריתה' המליצה בחום. נראה איך זה יהיה. אעדכן בהמשך.

למרות ששותפנו ו-T חזרו מיוון, ההתעסקות עם הבית ממשיכה גם מרחוק. 

בינתיים בזמן הזה הגיעו עוד משלוחים ובוצעו עוד התקנות. ממש מעולה שיש לנו מי שמטפל שם בעניינים ואפשר להיעזר בהם. בנוסף, שותפנו ושריתה הזמינו תמונות און ליין כדי להביא לשם ולמסגר במקום. צריך גם להביא קצת קישוטים להניח על המדפים בסלון ובמסדרון בקומת החדרים הקטנים יותר (מה שאני מכנה "חדרי ילדים" אבל ברור שזה לא רק לילדים).

אנחנו מתכוננים לנסוע לשם בחודש/חודשיים הקרובים להשלים את כל הנדרש כדי שאפשר יהיה כבר להשכיר אותו. T אפילו העלה אותו כבר לאחד מאתרי ההשכרה ברשת, בעיקר כדי להתנסות בעניין ולהבין איך זה אמור לעבוד. אחת המשימות שנותרו בפנינו בסוגיה הזו היא להביא צוות צילום שיכין תמונות וסרטונים מקצועיים לצורך הפרסום. 

בששי האחרון רק בתי ומשפחתה המתוקה הגיעו לארוחה, אבא שלי אמר שאין לו כוח. היה נחמד מאד וטעים מאד, ולרגע נדמה היה ששרי ונשמותק יישארו לישון אצלנו....וברגע האחרון שרי החליטה שלא, ואז בעקבותיה גם נשמותק וויתר.

ביקרנו אצלם בשני אחר הצהריים וזכינו להיות קצת עם הבנים והרבה עם שרי. 

הקטנה רצתה לבנות אוהל בסלון, ומאד התאכזבה כשאמרתי שלהיכנס לאוהל זה לא בשבילי - אבל מצאתי פתרון חלופי, והצעתי לעזור לה לקשט את האוהל והיא כמובן התלהבה. כל מה שקשור ליצירה מלהיב אותה. ציירנו ציורים והדבקנו ל"אוהל" (שבתי עזרה לה לבנות על ידי הנחת שמיכות על מתקן ייבוש הכביסה). נפחנו בלונים וקשרנו להם סרטים צבעוניים והדבקנו גם את זה לאוהל. בקיצור, הילדה היתה מרוצה. היא אכלה את ארוחת הערב שלה בתוך האוהל תוך שהיא צופה בטאבלט בסרט או סידרה כלשהי. 

בשבת בבוקר ביקרנו אצל הורי ב'אחוזה' וגם אחי וכל המשפחה שלו הגיעה (פרט לחבר של אחיינית2, שנוהג לבלות את רוב השבת בשינה), כולל הקטנה של אחיינית1 - וזה היה ביקור מאד נחמד. בעיקר ממוגג לראות איך הקטנה הזאת מחוברת לאחי, מסובבת אותו על אצבע אחת.....והוא סבא שפוט לגמרי. 

בשעה טובה הושלמה החלפת המטפלת לאבא, והורי שניהם מאד מרוצים מהחדשה. אני מקווה מאד שגם היא מרוצה ושהיא תישאר ושלא אצטרך לדאוג לעניין הזה עוד הרבה. בינתיים הצלחתי גם להשלים את שלבי הביורוקרטיה מול התאגיד.

התלונה היחידה שיש לאמא שלי כלפי החדשה היא שהיא מילאה את ארונות המטבח וגם מדף שלם אחד במקרר במצרכים שלה. בניגוד למטפלת הקודמת היא מבשלת הרבה, לעצמה, ויכולה גם לבשל להם. האמת, שהופתעתי לראות כמה מוצרי יסוד היא דחסה בארונות המטבח, וכאשר נגמר לה שם המקום, היא מילאה גם את מדיח הכלים במוצרים (כי הורי ממילא מסרבים להשתמש במדיח והיה בו מקום פנוי 😂). 

אמא שלי אוהבת שהארונות שלה חצי ריקים ושהמקרר ריק...וזה מעיק עליה העומס הזה. גם המדף הבודד שהמטפלת תפסה במקרר מפריע לה. 

בינתיים הרגעתי אותה שאם כל השאר בסדר, נמצא דרך להתמודד גם עם העניין הזה. לכל אחד הרי יש שריטה משלו...

שריתה עברה השבוע ניתוח עפעפיים. אני מקווה שתהיה לה החלמה קלה ומהירה. עוד לפני הניתוח נפגשנו איתם בבית קפה במוצאי שבת והיה כיף כרגיל.

גם 'מחברת' ואני נפגשנו השבוע והיה כיף כרגיל. אנחנו משתדלות להיפגש פעם בשבוע, ובדרך זה זה מצליח לנו.

בגזרת הרכב שלנו, לאחר שהצטברו כמה וכמה בעיות עם ה-ZEEKR: בעיקר בכל התחום של המולטימדיה, ופתחנו קריאה במוקד שלהם. 

אני חייבת לומר שאמנם יש לרכב הזה "חבלי לידה" שכנראה מאפיינים רבים מן הרכבים החשמלים (אם לא כולם), אבל השירות שלהם טוב, עד כה וההיענות שלהם טובה מאד. 

הם מייד קבעו לנו תור במרכז השירות הקרוב אלינו (אי אפשר לקרוא למקום הסטרילי ההיי טק-י שהגענו אליו "מוסך"), דאגו לנו לעדכון גירסא (מה שבעקרון היה אמור לקרות ממילא אוטומטית ומשום מה לא בוצע כבר הרבה זמן) וגם שלחו אחר כך אלינו הביתה טכנאי שהתקין ברכב "סטרימר" שאמור לשדרג את חוויית המולטימדיה - לתווך בין המערכת לבין הטלפונים שלנו, כי אנחנו עם טלפונים של אנדרויד והרכב עובד טוב יותר עם אייפון. גם בלעדיו אנחנו כבר הרגשנו שיפור בחלק נכבד מרשימת התלונות שהגשנו להם.......אז אנחנו די מרוצים. 

עדיין יש פה ושם חריקות - וכמובן נתחיל רשימה חדשה של תקלות להעלות מולם בהמשך. בכל מקרה צבר התקלות כבר ממש ביאס אותנו והתחלנו לחשוב על החלפת הרכב, ועכשיו נראה שאין צורך. 

אז זה היה השבוע שהיה......קצת עמוס אבל בסך הכל בסדר. 

סוף סוף הוחזר החלל החטוף התאילנדי סותטיסאק רינטלאק, וזו היתה הקלה גדולה - רק חסר שרן גואילי יוחזר לנו ולפחות הפרק הזה הנורא, פרק ההפקרה הכפולה והמכופלת....של החטופים החיים והחללים...יוכל להיחתם. 









יום שני, 10 ביולי 2023

מאז שחזרנו

 יום רודף יום ואירוע רודף אירוע ובאמת שבמדינה שלנו אין רגע לנשום. 

מאז שחזרנו אנחנו משתתפים הרבה מאד במחאה, במיוחד T שגם נוסע על האופנוע בשיירות שיבוש, הפגנות מול בתים של חברי כנסת וגם נכח בהפגנה הגדולה בנתב"ג. אני בינתיים הגבלתי את עצמי לקפלן בכל מוצאי שבת. T אומר, ובצדק, שהשבועיים הנוכחיים הם קריטיים במיוחד וצריך לעשות מאמץ יותר מהרגיל.

אני מסכימה איתו, ובמקביל ממשיכה להיות מאד פסימית לגבי היכולת של המחאה הזאת לשנות את הקטר הדוהר של הממשלה הזאת שמורכבת מפושעים מושחתים, טפילים חשוכים ומשיחיסטים גזעניים ששים אלי קרב. 

טוב, משפרקתי את כל זה, אני יכולה לחזור ולהתמקד  בדברים הקטנים ששומרים על השפיות שלי - עולמי הקטן - בית, שיגרה, משפחה, חברים. 

גם בתי והמשפחה וגם הורי התייצבו אצלנו ביום ששי שלאחר חזרתנו והיתה כאן ארוחה נהדרת והרבה מאד חיבוקים חמים, שהראו לנו כמה באמת התגעגעו אלינו וכמה באמת שמחו כולם שחזרנו. ושמחו כמובן מאד מאד מכל המתנות (בעיקר בגדים) שקנינו להם.

השבוע הלכנו כולנו להופעה של הלהקה של חכמוד - הוא על גיטרה חשמלית - שהתקיימה בזאפה הרצליה במסגרת בית הספר למוסיקה שלו. יחסית למופע "רסיטל" של ילדים ונוער, זה היה נחמד מאד. וחכמוד הצטיין. 

נפגשתי עם 'מחברת' והתעדכנו קצת, וגם עם 'שריתה' ו'שותפנו', שעומדים לצאת בעצמם לחופשה - טיפוס הרים בצפון איטליה. טיול מאתגר עוד יותר מהטיולים האחרונים שלנו. מחכה לשמוע איך יהיה להם. אני מתכננת פגישות גם עם 'ביוכימיה' ועם 'שושנה', ובסוף השבוע אנחנו אמורים לארח את המשפחה שוב - כולל משפחתו של אחי. לאחיינית1 יש בשורה משמחת לספר (ולמרות שאני כבר יודעת, עדיין לא סיפרתי לאף אחד, לבקשתה) - היא בהריון ואפילו כבר יודעים שזו בת.

 התרגשות עצומה. 

יש חששות כי חלק מהבדיקות יצאו גבוליות (זה היה ככה גם כשגיסתי היתה בהריון איתה, משום מה) והיא תעבור בדיקת מי שפיר בסוף החודש. נקווה שהכל יהיה בסדר. 

אבא משתפר לאיטו וחזר להשתתף בחוגים, וכעת הוא התחיל חוג "רייקי" ב'אחוזה', שמעבירה אחת הדיירות. בחיים לא הייתי מאמינה שאבא שלי יילך על משהו כזה. בתקופה שהתעסקתי הרבה ברפואה משלימה - עיסוי שבדי, רפלקסולוגיה ורייקי - אני למדתי  ואפילו הגעתי לדרגת 'מאסטר' וערכתי חוגים בעצמי אצלי בבית וכל בני המשפחה שלי גם 'קיבלו' רייקי והם יכולים לטפל באחרים. האמת ששנים אנחנו לא עושים זאת.....אולי עכשיו בזכות אבא שלי נחזור לזה.

בסוגיית הבריאות של T קרה איזשהו נס קטן ובמהלך כל החופשה שלנו והימים הראשונים מאז שחזרנו הוא לא חווה התקפי כאבים. היו פה ושם בעיות "רגילות" של עיכול ובחילות אבל זה, לטענתו, "כסף קטן" לעומת התקף. אבל הנס הזה לא החזיק מעמד ובסוף הוא כן חטף התקף, קל אמנם, וברור שהסיפור הזה לא לגמרי מאחוריו. נקווה לטוב. 

בסך הכל אני חוזרת ומזכירה לעצמי שאני בת מזל - שיש לי חיים טובים ונוחים, בעל מסור ואוהב ומשפחה נהדרת. יש לי חברות וחברים טובים, ואני היום קוצרת את הפירות של העבודה הקשה (מאד) של T ושלי כל השנים - גם בפרנסה וגם בהשקעה במשפחה ובחברים. אני חוזרת ומודה כל יום על הטוב, ומנסה לעשות טוב ולפזר טוב כמה שאפשר. ואני מקווה שהתזכורת הזאת תעזור, ולא אתדרדר בחזרה לדכדוך המתמיד שתפס אותי בחודשי החורף......




יום שלישי, 27 ביוני 2023

לא מספיקה כלום

 יש לי כמה התחלות של פוסטים שבהם ניסיתי לתעד לעצמי ראשי פרקים - על הטיול בקנדה, על השהות הנעימה בביתו של בני בשליש האחרון של החופשה.....ולא קורה עם זה כלום. אני לא מגיעה לתעד, לספר, להעלות תמונות - כלום.

אז רק מעדכנת שהיה נפלא - גם בקנדה וגם בחזרה בבוסטון. 

מעדכנת ששנינו הרגשנו טוב - טפו חמסה עיגולים - ולא היו התקפי כאב (למרות שהיו כמה "התחלות של התקף" שתודה לאל לא התפתחו לשום דבר).

מעדכנת שהשהות עם בני, כלתי והנכדים היתה קסומה ומהנה ומחממת לב ונהדרת.

מעדכנת שהרוקי'ס הקנדיים לא אכזבו ונהנינו מכל רגע. 

מעדכנת שחזרנו בשלום הביתה, וכבר התגעגענו מדי והיינו בשלים לחזור הביתה. 

מעדכנת שהחתולים שמחו לקראתנו, וניכר שהם היו מטופלים היטב על ידי הבת של השכנים אבל נמאס להם להיות לגמרי לבד כל היום.

מעדכנת שטוב להיות בבית, למרות שקשה לחזור למציאות שלנו כאן - ממנה לא התנתקנו אמנם לחלוטין כשהיינו שם, אבל כן משהו הצליח להשתחרר ומשהו הרגיש שם הרבה יותר קליל. 

מעדכנת שאעשה כמיטב יכולתי בכל זאת להעלות תמונות ולכתוב את הפוסטים שמתעדים את הבילוי עם המשפחה ואת הטיול...מתי שהוא בימים הקרובים. 

וכמו שטליק נוהג לומר (ואיזה כיף שחזר לכתוב בבלוג) : תהיו טובים. 

יום שני, 17 באוקטובר 2022

השקט שלפני?

 סופשבוע שקט וחג שקט עוד יותר עובר עלינו.

סיימתי את הספר 'מותו של המרקיז' והוא היה לגמרי לא רע. לא יודעת אם כבר אמרתי, אבל, שהתרגום לאנגלית היה ממש גרוע. חבל שלא קראתי בעברית. אולי חבל שלא העזתי לנסות לקרוא אותו בספרדית במקור.....

בתי ומשפחתה נופשים להם בצפון ומצאנו את עצמנו לבד, במנוחה אמיתית.

ספורט על הבוקר ואז קפה וארוחת בוקר קלה, ואחר כך ....כלום. קריאה, צפייה בסרטים ובסדרות, קצת מטלות בבית, לפעמים עוד ספורט לפנות ערב......שלווה.

וזה כאשר ממחר מתחיל לנו שבוע די אינטנסיבי. 

זה השבוע של התור של T אצל הכירורג מומחה כלי הדם - בעקבות האולטרסאונד של עורקי הצוואר (הקרוטיד).

זה השבוע של הגסטרוסקופיה שלו, שאולי אולי תרמוז משהו על מה שקורה אצלו בפנים.

זה השבוע של מפגש בני דודים שלו, על פני יומיים. 

בין לבין הוא קבע טיפול לאופנוע, כמה פגישות עבודה, וכאילו היה חסר משהו, הוא גם התנדב להתקין מצלמות אבטחה בביתה של אמא של גיסתי - שתפסה את המטפלת שלה על חם במיטה עם גבר זר ונכנסה (בצדק) ללחץ.

האמת? איך לא חשבנו על מצלמות אבטחה כאשר המטפלת רק הגיע? נכון, חותנתו של אחי היא אישה עצמאית, היא לא סיעודית, היא עדיין עובדת (!) בגילה המתקדם, עדיין יוצאת לפגישות עם חברות, היה קשה מאד להשיג לה מטפלת במצב כל כך טוב - אבל עדיין - היא לא בריאה והיא לבד והם הצליחו למצוא לה מטפלת שגם אפשר לנהל איתה שיחות, לצפות איתה בסדרות. מישהי מאד טכנולוגית ומעשית שעוזרת מאד בקביעת תורים, בסידורים, בהזמנת מוניות...מישהי שהקלה מאד על גיסתי ואחותה בכל תחום הלוגיסטיקה בכל הקשור לאמא שלהם. 

אנחנו לא יודעים אם הפעם הזו היתה הפעם הראשונה (כמו שהמטפלת טוענת) שהיא הכניסה את החבר שלה לדירה של אמא של גיסתי. אחותה של גיסתי (שבכלל נופשת כרגע בחו"ל) רצתה לפטר אותה על המקום. אבל האמת היא שלא בטוח שכדאי. קשה מאד היום למצוא מטפלות, במיוחד כאלה. היא יודעת עברית והיא הגיעה עם המלצות מכאן ועד הונולולו - גם מהמשפחה אצלם היתה קודם וגם מאנשים שהכירו אותה כאשר טיפלה בזקנה ההיא. והיה מאד קשה עד שאמא של גיסתי התרגלה אליה. 

נראה מה הם יחליטו בסוף, אבל בינתיים היא יודעת שעומדים להתקין מצלמות, ולפחות זה אמור להרתיע ולגרום לה להתנהג יפה. 

אז מה עוד היה / יהיה? 

בששי לקחנו את הורי למסעדת "פט ויני" בנתניה. היה אמנם רועש (ו-T שכח את מכשיר השמיעה בבית) אבל האוכל היה טעים יותר אפילו מאשר בפרטלי. רק אחרי שהגענו לשם נזכרתי שאכלנו שם צהריים פעם, T ואני, בחורף 2020 (לפני הקורונה) כאשר קנינו את המיטה שלנו. 

היה באמת טעים אבל היה קטע ממש מוזר. בכל המנות היתה תוספת של צ'ילי - גם במנות שבכלל לא נוהגים לשים בהן צ'ילי. למשל סלט קפרזה. ובכלל, האיטלקים לא משתמשים בצ'ילי, ובכלל לא נוהגים להגיש חריף (פרט לרוטב הפוטנסקה המפורסם). מעניין מה עובר על השף שלהם. כך או אחרת לפחות הם נחמדים מספיק כדי להציע להגיש את המנה ללא הצ'ילי, למי שביקש. 

לא הצלחנו לסיים את המנות (פרט לאבא שלי, כמובן, שתמיד משאיר צלחת ריקה), אבל הן באמת היו טובות אז הם ארזו לנו אותן הביתה. 

בתי ומשפחתה המתוקה כבר בדרך הבית מהחופשה. נראה לי שהם נהנו מאד. מחר שרי כבר בחזרה בגן (יש "קייטנה" בגלל ה'איסרו חג') אבל הגדולים עדיין בחופש. 

אבא שלי דחה את מועד הביופסיה שלו (שנקבע לסוף החודש הזה) כי לקראת הביופסיה הוא התבקש לעשות הפסקה של שבוע במדללי הדם שהוא לוקח, ואף רופא שאיתו הוא דיבר לא הסכים לומר לו שזה בסדר. אפילו האורולוג הפנה אותו לקרדיולוג, והקרדיולוג שלו לא היה זמין, כנראה בגלל החגים. בלי להתייעץ ובלי לנסות להשיג חוות דעת של קרדיולוג אחר, הוא פשוט קבע את התור הקרוב ביותר לקרדיולוג שלו, ובינתיים נאלץ לדחות את הביופסיה לסוף החודש הבא! אני מקווה שלא נצטער על זה. ברור לי שללא הפסקה במדללי הדם לא יבצעו לו את הביופסיה. השאלה כמה מסוכן לו להפסיק שבוע לקחת אותם......

בינתיים גיסתי קיבלה בחזרה תוצאות גם של הגסטרוסקופיה שלה (דלקת חריפה בוושט אבל ללא זכר להליקובקטר) וגם של מיפוי העצמות (שום דבר שיכול להסביר מדוע יש לה כאבי גב כל כך חזקים) - ולא ברור מה הלאה. לא ייאמן מה שהבחורה הזאת צריכה לסבול!

לסיום - כשהייתי קטנה (כשרק הגענו לארה"ב) היתה לי תקופה לא קצרה שבה - כנראה בגלל חרדות - פיתחתי אמונות טפלות. בהמשך התפטרתי מהצרה הזאת, אבל לאחרונה אני שמה לב שבכל פעם שמישהו שואל אותי מה עם T ואיך הוא מרגיש והאם היה לו התקף כאבים לאחרונה אני נדרכת - כי אחרי שאלה כזאת תמיד מגיע התקף. 

אז לא, כבר מעל עשרה ימים לא היה התקף. טפו חמסה עיגולים. 

ושיהיה שבוע טוב ואחרי החגים מוצלח לכולנו אמן. 


יום שישי, 25 בפברואר 2022

ושוב בבית

חזרתי הביתה וחיש מהר חזרתי לשיגרה. 

לא סבלתי כמעט מג'ט לג (לא בבוסטון ולא בחזרה בארץ), פרט לשני הלילות הראשונים בהם התעוררתי באמצע הלילה ולקח לי שעה להירדם שוב. בקטנה. 

מיינקוני ול' קיבלו אותי בשמחה וברוגע, ודי מהר זה היה כאילו לא נסעתי מעולם. 

מצאתי את T במצב טוב - גם פיזי וגם נפשי. נכון שידעתי שהוא בסדר כי דיברנו לפחות פעמיים ביום בזמן שהייתי בחו"ל, אבל עדיין לראות אותו כאן ביום יום ולהבין שהוא באמת בסדר - הרגיע אותי ועשה לי ממש טוב. 

הטיפול הפסיכולוגי טוב לו, ולמרות שהוא כבר מדבר על סיום, בינתיים הוא ממשיך להיפגש עם הפסיכולוגית ומרוצה ממנה. עם או בלי קשר לטיפול הוא יצא מהדכדוך שאחז בו בשבועות האחרונים, וגם פיזית כבר מרגיש מצוין - פרט לגירוד מעצבן בצלקת של הניתוח. 

בדיקות הדם שהוא עשה לפני הביקור אצל הפרופסור באיכילוב השבוע יצאו מצוינות, ופרט לברזל (שהוא מתחיל לקחת עכשיו) אין שינוי בהנחיות שלו לחצי השנה הקרובה. 

חזרתי להליכות בחוץ ולחדר הכושר, לבלוג ולחתולים. 

עדיין לא נפגשתי עם אף אחד - בתחילת השבוע כי חתני חלה בקורונה וגם שרי חולה כל השבוע - דלקת באוזן וגרון מלא אבל בדיקות אנטיגן שליליות - והם כמובן כולם מבודדים את עצמם. ועכשיו גם בתי חלתה ובסוף אישרו גם לשרי בדיקת PCR ושתיהן עשו ויצאו שליליות. אז וירוס. אחר. לא קורונה. אבל לא פחות כואב, משבית ומרחיק את אהובי ממני. 

גם בנו של שותפנו חלה בקורונה - קיבל אנטיגן חיובי בדיוק ביום הולדתו ה-17! אגב מאז אותה בדיקה ראשונה כל שאר הבדיקות יוצאות שליליות, כולל האנטיגן המוסדי. אישרו לו בדיקת PCR אבל הוריו מפחדים להסיע אותו לבדיקה מחשש להידבק. מצב הזוי. בינתיים הוא לא מרגיש טוב כך שברור שהוא חולה. 

חשבתי להיפגש היום עם  הורי אבל לא בא להם לצאת ואי אפשר לבוא אליהם ביחד - אז מקסימום אולי אקפוץ אליהם בשבת לבד. לא ראיתי אותם מאז לפני הטיסה.  

'מחברת' היתה השבוע בטיול בחו"ל עם החבר שלה, אז גם אותה עוד לא ראיתי. עם 'ביוכימיה' ו'המהנדס' בעיקר דיברתי בטלפון. 

וגם עם 'החתולה' (שבעצמה היתה חולה בקורונה לפני שטסתי) ועם 'במבה' רק דיברתי בטלפון. 

אז נראה שיהיה לנו סוף שבוע שקט וכנראה ללא מפגשים משפחתיים. וגשם. 

אתמול והיום התעמלנו בחדר כושר ודווקא היה מצוין. הצלחתי לעשות גם אליפטיקל וגם אימון ריצה על המסילה וגם מכשירים וגם כמה תרגילי חיזוק וגם מזרון........מחר הוא סגור כך שאם יירד גשם נהיה מושבתים. 

T כאמור הקדים והזמין כרטיסי טיסה לסוף מאי לביקור של שנינו בבוסטון, וכמו שעשינו בספטמבר - נהיה עם בני וכלתי והילדים שבוע, נסע לטיול בן שבוע ונחזור אליהם לעוד שבוע. זה פורמט שעבר מצוין לכולם - להיות ביחד אבל לא יותר מדי זמן ברצף - כך זה גם פחות מכביד עליהם וגם T לא ישתגע מלהיות יותר מדי זמן בבית.

מחשש שהמחירים עומדים לעלות באופן קיצוני, הוא כבר הזמין גם טיסות - להרי הרוקי'ס של קנדה - גם רכב שכור וגם מלונות לאורך המסלול. וכמובן שאנחנו יודעים שתכנון לחוד, ומציאות לחוד - בכל הקשור לקורונה (ועכשיו גם אולי מלחמת עולם בגלל פוטין ואוקראינה?????) - אבל אין לנו מה לשבת ולחכות שהכל ייגמר. מנסים לחיות בכאן ועכשיו. ומה שיהיה יהיה. אם השנה האחרונה לימדה אותנו משהו, זה שהזמן העובר לא מיטיב עמנו, אנחנו לא נהיים צעירים יותר או בריאים יותר - ואם בא לנו לעשות משהו, אז יאללה - לקום ולעשות. כי מי יודע מה יהיה.........

יום ראשון, 10 באוקטובר 2021

ובינתיים...

כרגע עדיין לא קורה שום דבר עם הניתוח של T, עדיין לא התקשרו לתאם תאריך.

הוא מרגיש טוב ואנחנו משתדלים לדבוק בשיגרה הברוכה שלנו כל עוד אפשר. 

נראה לי שעוד אכתוב מספיק על הנושא הזה ועל כל מה שמסביב, אז כרגע מרשה לעצמי להתעלם. כשזה יגיע, זה יגיע. 

אז חזרנו לישראל. 

איך שנחתנו קיבלנו הודעה ממשרד הבריאות שאנחנו בבידוד עד ליום שלישי בדקה לפני חצות או עד לתוצאה שלילית של בדיקת הקורונה. 

וזאת למרות שנחתנו בארץ ביום ראשון. הבנו שזה משום שהטיסה שלנו מתורכיה היתה אמורה להגיע בשני לפנות בוקר, וכך דיווחנו בהצהרה של משרד הבריאות לנוסעים נכנסים, ומבחינתם "24 שעות" זה עד לסוף היום של היום השני, בלי קשר לשעת הגעתנו. מילא. היינו בטוחים שברגע שהם יקבלו את התוצאה השלילית שלנו זה יתעדכן ונשוחרר לאלתר מהבידוד. 

חחחח. הצחקתי אותי. בפועל לא היתה שום תגובה לתוצאות הבדיקה, וזאת למרות שגם פמי הודיעו לנו שהיא שלילית עוד לפני שהספקנו להתעורר בשני בבוקר, ואפילו במכבי כבר התעדכנו ושלחו גם הם הודעה שיש תוצאות לבדיקה - וכשנכנסנו לוודא ראינו שזה מעודכן במערכת ואכן שלילי. למשרד הבריאות לא היה מושג מכל זה או שזה פשוט לא עניין אותו או שמשהו במערכות שלהם (יותר סביר) לא עבד כמו שצריך. 

בנוסף, קיבלנו גם סמס מהמשטרה, שאם אנחנו מוכנים שינטרו את הבידוד שלנו באופן אלקטרוני (באמצעות הטלפונים שלנו) שניכנס לקישור המצורף ונאשר. אחרת, הם כתבו, יישלח שוטר לביתנו לבדוק שאנחנו לא מפרים את הבידוד. 

אז נכנסנו לקישור והפלא ופלא - הקישור לא עבד. לא היו לנו הרשאות לאתר או משהו טכנולוגי שכזה. כל כמה שעות ניסינו ולמחרת שוב וזה פשוט לא עבד, אז ויתרנו. וכאמור גם אחרי שכבר התקבלה תוצאה שלילית לבדיקות שלנו לא שמענו כלום ממשרד הבריאות. אז התנהגנו כאילו ששוחררנו מבידוד. נסענו לפרופסור לאיכילוב, קפצנו לסופר ולירקן. ביקרנו אצל בתי. אף שוטר לא הגיע אלינו הביתה בשום שלב. 

רק ברביעי אחרי חצות קיבלנו מייל עם מסמך שמאשר ששוחררנו מבידוד. אוקיי. ורק הצלחנו להוריד את התו הירוק החדש.

אז על הביקור אצל הפרופסור כבר כתבתי, ומייד כשיצאנו מאיכילוב נסענו אל בתי והנכדים. הבאנו להם את המתנות שקנינו להם בחו"ל והיו הרבה חיבוקים וכיף גדול להיפגש, בצל העצב כמובן שלנו ושל בתי (חתני לא היה בבית) על הניתוח הצפוי. 

על הג'ט לאג התגברנו מייד (בעזרת המלטונין המצוין), וחזרנו להליכות הבוקר שלנו (כל אחד בנפרד במסלול שלו) ובחלק מהימים גם להליכת ערב קצרה ביחד. 

בשלישי היתה ל-T ולשותפנו הרצאה (במסגרת ההרצאות שהם נותנים מידי פעם כיועצים עסקיים) - T חשש מזה שעדיין לא היה לו אז תו ירוק מעודכן אבל כן היתה לו בדיקת PCR שלילית מראשון בערב אז זה היה אמור להיות בסדר בכל מקרה. ברם, אף אחד לא דרש מהם להראות תו ירוק או כל דבר אחר. 

ברביעי היו להם פגישות עם לקוחות - וזאת למרות שבספטמבר שוב לא שילמו להם (כי "לא היתה כמעט עבודה בגלל החגים אז לא היו כמעט הכנסות"). כמה עוד יועצים עסקיים היו מסכימים לעבוד ככה בחינם או בתשלום מופחת כל כך הרבה זמן? 

ברביעי אפילו הצלחתי להיפגש עם 'מחברת'. היה ממש טוב שוב להיפגש ולהתעדכן. היינו קצת בקשר גם מחו"ל דרך הוואטסאפ אבל אין מה להשוות בין זה לבין מפגש פנים אל פנים. 

א פרו פו וואטסאפ, כאשר קרתה תקלת פייסבוק הגדולה (בשני, נדמה לי) חשדתי לרגע שמארק צוקרברג רוצה להראות לעולם כמה הוא שולט וכמה אי אפשר בלעדיו. 

אני סיימתי  לקרוא את "איש ושמו אובה" ונהנית ומתרגשת מכל רגע. אני לא זוכרת מתי בכיתי ככה תוך כדי קריאה בספר, ולא רק בסוף. מההתחלה ולאורך העלילה. 

מחכה לי עכשיו ספר מד"ב שבני המליץ. האחרונים שהוא המליץ היו טובים אז אני סומכת עליו גם עכשיו.

התחלנו (עוד בחו"ל) לראות את "קליק בייט" בנטפליקס. לא יצירת מופת אבל לא רע בכלל. מלא עונות חדשות של סדרות התחילו עכשיו אז למרות שכמעט אין לי זמן לשבת לצפות, ברגע שזה כבר קורה יש הרבה מה לראות. 

בששי הזמנו את הורי ואת בתי ומשפחתה לארוחה כיפית וטעימה כרגיל. היה טוב להיפגש שוב ולחזור לשיגרה. חכמוד ונשמותק נשארו לישון, סוף סוף אחרי שבועות ארוכים שהם חיכו שנחזור, ובשבת בוקר בתי הגיעה עם שרי ואחר כך גם חתני הגיע לאחר שסיים את אימון הקרוס פיט שלו - והם נשארו עד הצהריים (אבל לא לצהריים). 

בתי וחתני רצו לשוחח עם T על הניתוח וכל מה שמסביב, ואני בינתיים שיחקתי עם שרי ואחיה. 

נשמותק היה עסוק בכתיבת סיפור, ועזרתי לו בהגהה וניסוחים והצעות לחלוקה לפרקים וכדומה. 

חכמוד ניגן מעט בגיטרה החשמלית (שקנינו לה בחו"ל כבל חדש ומיתרים חדשים) וגם בתופים.

שרי היתה עסוקה בעיקר בלהעסיק אותי ואותם. לנגן על התופים או איתי ביחד בפסנתר, או לעלות לחדר השינה שלנו ולהשתולל עם הדובים. היא במיוחד אוהבת את הדוב הכחול הגדול שקיבלתי מבני ובתי ליום הולדתי החמישים. 

כשהם הלכו אכלנו צהריים ועלינו לנוח, ואחר הצהריים היינו מוזמנים עם הורי לאחיינית1 ובעלה לדירתם החדשה.

היה כיף להיפגש איתם ועם אחי וגיסתי, שגם אותם לא ראינו מאז לפני ראש השנה. והדירה שלהם ממש יפה ומושקעת (היה להם מזל שבעלי הדירה הקודמים עשו שיפוץ גדול ממש לפני שמכרו ושהיה להם טעם מצוין). 

קבעתי לי השבוע הרבה מאד דברים עוד לפני הנסיעה, בעיקר כי הייתי בטוחה שבשבוע הראשון אהיה עדיין בבידוד. מתור למספרה ול'שנטי' ועד לטיפול שנתי לרכב -  ועכשיו גם הוספנו תור לחיסון נגד שפעת. 

את האוטו לקחתי הבוקר ואז קבעתי להיפגש עם 'שושנה', איתה לא נפגשתי כבר מעל לשנה. קבענו בבית קפה נחמד באזור התעשייה שם השארתי את הרכב, והיה טוב להתעדכן ולפטפט קצת. 

בנוסף סוף סוף עשיתי מעשה ויצרתי קשר עם פסיכולוג שקיבלתי עליו המלצות חמות, אבל ההמלצה הטובה ביותר מבחינתי היתה לראות את השפעת הטיפול אצלו על חברה קרובה. כיון שראיתי שאני מסתובבת במעגלים עם עצמי ולא מצליחה להחליט לאיזה מאמן/ת להתקשר, חשבתי אולי אחרי שנים של אימון לנסות שוב טיפול פסיכולוגי. השארתי הודעה והוא חזר אלי ואמר שהוא צריך לבדוק אם יש לו תורים פנויים, אז עכשיו אני מחכה לשמוע ממנו. 

אז כמו שאמרתי - חזרתי לסוג של שיגרה.

עד שאי אפשר יהיה. 

יום שני, 16 באוגוסט 2021

שיגרה מעט חלושה

מאז שיצאנו מבית החולים בסך הכל T מרגיש טוב אבל חלש מאד. 

אפילו כשהוא מדבר מרגישים את חוסר הכוח שלו. 

הוא מתעקש לצאת להליכה בבוקר, טוען שהולך לאט  אבל בסך הכל הולך כשעה, בכל יום קצת יותר. זה לא מעט. בימים הראשונים הוא רבץ אחר כך כל היום, לפעמים נרדם על הספה. ביומיים האחרונים נכנסה לו קצת עבודה, אז הוא מבלה יותר זמן על המחשב. זה עושה לו טוב. 

גם אני חזרתי להליכות הבוקר שלי, לפודקסטים, לריחות שמסביב. באחד הבקרים שמתי לב, שאחרי שאני עוברת ליד החממה של הכוסברה, הריח נתקע לי גם בקילומטרים הבאים. יש גם המון זבובים בדרך. אני לוקחת איתי מגבונת זעירה (לנגב את זיעת הפנים תוך כדי הליכה) אז בעזרתה אני מעיפה אותם, את הזבובים הטורדניים האלה, כמו שסוסים מעיפים אותם עם זנבם. 

בהתחלה לא לגמרי הבנתי אם החולשה של T נובעת עדיין מהזיהום שהוא עדיין נלחם בו או בגלל האנטיביוטיקה שהוא לוקח או שניהם, אבל כל יום הוא מתחזק מעט, ומבחינתי זה מה שחשוב.

מאז שחרורו מבית החולים לא נפגשנו עם אף אחד.  T מבודד את עצמו, ביוזמתו, חושש שמערכת החיסון שלו חלשה. מחכה להתחזק.

היום אחרי הצהריים יש לו ביקורת אצל הפרופסור. אנחנו מקווים מאד שתהיה לו בשבילנו כבר תשובה של הביופסיה. בפעם הקודמת התקשרה אליו הרופאה הגאסטרו שביצעה את ה-EUS לבשר לו על התוצאות, אבל הפעם ביצע את ה-ERCP רופא גאסטרו אחר (אותו אחד שביצע את ה-ERCP הראשון), והוא כנראה לא כזה שמתקשר. או שעדיין אין תוצאות. או שיש תוצאות כאלה שלא נותנים בטלפון...😟

השבוע בתי תכננה לחגוג לנשמותק יום הולדת לחברים שלו בבריכה, עוד לפני שנכנסות לתוקף הנחיות התו הירוק המעודכנות. אבל לא ברור אם זה ייצא בסוף לפועל. 

בלילה שבין ששי לשבת שרי הקיאה כל הלילה, ולמרות שבמהלך השבת היא הרגישה מצוין, בראשון בסוף היום בגן עלה לה החום. בינתיים לא נראה שמישהו נדבק ממנה, ואנחנו שמחנו בדיעבד שלא נפגשנו איתם עדיין. 

ברביעי T גם תכנן לקחת את הנכדים לשייט, באמת אין לי מושג אם זה בסוף ייצא לפועל. 

בכל מקרה הוא זקוק למבוגר נוסף שיבוא איתם על הסירה, לא להיות עם הילדים לבד. אולי זה יהיה חתני שיצטרף אליהם. אולי גיסי, למרות שהוא עבר השבוע ניתוח להסרה של כל מיני נגעים מהעור (יש לו היסטוריה של מלנומה וכל שנה מסירים לו כמה נגעים ושולחים לבדיקה) - אז לא בטוח שמותר לו בכלל לצאת לשמש (גם ככה הוא מתכסה לגמרי מכף רגל ועד ראש כשהוא בשמש) ולדעתי ברביעי רק יוציאו לו את התפרים. נראה.

מעבר לכל זה, לכאורה בששי אנחנו טסים להולנד. 

זה נראה לי הזוי ש-T עדיין חושב שנטוס להולנד. 

האמת שאני חווה חרדה בכל פעם שאני חושבת על זה, בדומה לחרדה שאני מרגישה בכל פעם שאני דואגת למצבו של T. טוב, זה כרוך זה בזה אבל זה יותר מזה.

כי קורונה. כי בדיקות וטפסים והרבה אי וודאות לפני. ותוך כדי. ובידוד אחרי. וכל מה שעלול להשתבש. 

ואז זמן קצר אחרי כן אנחנו אמורים לטוס לבוסטון. 

הכל מרגיש לי כל כך הזוי. ומצד שני - האם אני באמת רוצה לוותר? אם הפרופסור יגיד היום שזה אפשרי, שזה לא מטורף וחסר אחריות....האם הבעייה אצלי? 

סביבי כולם חושבים שאנחנו מטורפים לנסוע. גיסתי, הורי. 'שותפנו' ו'שריתה'. בטח גם החברים האחרים. 

אין לי מושג מה נכון לעשות, אין לי מושג מה אני באמת רוצה לעשות. יודעת שאני חוששת. יודעת גם שאני לא רוצה להיות זאת שקובעת. 

בתי (הפסיכולוגית החכמה) אמרה שנוח מאד לאבא להעמיס עלי את תפקיד ה"מבוגר האחראי" ולקחת לעצמו את המרדן שמתעלם מהמציאות ומהשלכותיה. היא ייעצה לי לקחת צעד אחורה, לראות מה קורה כשהוא באמת צריך לקבל את ההחלטה. 

בתי גם הצביעה על כך שזה לא ממש הגיוני ה"0 או 100" הזה - מצד אחד להתבודד כדי לא להיחשף לאנשים על נגיפיהם, ומצד שני לטוס לחו"ל....והיא צודקת. הוא בסך הכל מסיים את המנה של האנטיביוטיקה ביום חמישי. ובששי הטיסה...? הגיוני?

כמו עם כל שאר הדברים התלויים ועומדים מעלינו בחוסר וודאות - גם עם זה, נחכה ונראה. 

והיום אנחנו חוגגים 42 שנות נישואים

יום חמישי, 15 ביולי 2021

עדכונים שוטפים

 אז איך נראה בינתיים השבוע שלי?

בסך הכל T מרגיש טוב. היו קצת כאבים שלשום בבוקר שחלפו די מהר, והוא טוען שהוא מרגיש מצוין ושיש לו אנרגיות . ההמתנה לתוצאות הביופסיה כמובן מרחפות מעלינו, אבל כרגע לפחות הן לא משתלטות על הכל. מקווים לטוב. 

השבוע הייתי סוף סוף בטיפול אצל 'שנטי', שנדחה פעם אחר פעם (גם בגללי וגם בגללה). בסך הכל המצב הגופני שלי טוב, ואני כבר מגיעה אליה בערך פעם בחודש או חמישה שבועות אפילו, בעיקר לצרכי "תחזוקה". אז הפעם ביקשתי ממני לעזור עם המתח והחרדה שמשתלטים לי על הגוף בגלל הדאגה ל-T, והחלטנו שאגיע אליה עכשיו פעם בשבוע עד לסוף החודש, כי באוגוסט היא בחופשה. בטיפול היא מקדישה חצי מהזמן לדיקור, ואת החצי השני לטווינה. זה עושה לי ממש ממש טוב. 

מה עוד?

הוריה של כלתי הגיעו לארה"ב לביקור. כרגע הם אצלם בבוסטון, בהמשך יסעו לבקר קרובים אחרים וחברים ברחבי ארה"ב ולקראת סוף אוגוסט יחזרו אליהם שוב לשבוע או שבועיים לפני חזרתם לישראל. ביקור ארוך אבל לא רצוף, כך שאני מקווה שיעבור בשלום. באופן כללי אני זוכרת שכלתי מסתדרת איתם (בעיקר עם אמא) טוב יותר כאשר המפגש מתרחש בארה"ב מאשר כאן בארץ. אין לי דרך להסביר את ההבדלים. אולי כי כאשר המחותנת הפולניה/בלרוסית שלי נמצאת מחוץ לבית (ולאזורי הנוחות) שלה, היא הופכת להיות יותר ידידותית לסביבה. כך או אחרת גם היא וגם אבא של כלתי חסרי אונים לחלוטין בארה"ב, לא מסתובבים לבד ולא יודעים את השפה ולכן צריך גם להסיע אותם ולדאוג להם לפעילות ולבידור. אבל אני מניחה שכיף לבני ולכלתי שהם לא לבד, שיש עוד מישהו שמשחק עם סביבוני. אני מקווה שנצליח גם אנחנו לנסוע אליהם בספטמבר, למרות שמרגע לרגע אני יותר ויותר מאמינה שגם הנסיעה הזאת, כמו השתיים הקודמות, תבוטל. ולאו דווקא בגלל מצבו של T. 

גיסי (אח של T) חלה בקורונה. הוא מחוסן אבל נדבק כנראה בפאב ביום חמישי בערב כשיצא עם חברים. הסימפטומים התחילו בראשון - חום לא גבוה, שיעול קל, כאב גרון, הרגשה זיפתית. רק ביום שלישי הוא עשה בדיקה. הוא כמובן בודד את עצמו, אשתו יצאה שלילית לקורונה, וכך גם האנשים שאיתו במשרד. מקווה שהוא יהיה בסדר. 

גיסתי האהובה עברה השתלת עצם לקראת שתל שן. היא כאובה ונפוחה, ומזכירה לי את עצמי לפני שנה וחצי במצב דומה. מסכנה. למרות זאת היא הזמינה את כל המשפחה בשבת לכבוד יום הולדתה של אחיינית2. היא הבטיחה שהוא לוקחת מישהו שתעשה קייטרינג ושהיא לא תעבוד בכלל. מקווה שהיא תהיה בסדר. 

בגזרת הספרים, אני קוראת עכשיו את  THE BOOK OF LOST FRIENDS מאת ליסה וינגייט. זו הסופרת של "לפני שהיינו שלך" שקראתי בשנה שעברה. נראה לי שהספר הנוכחי טרם תורגם לעברית. העלילה מתרחשת באותה עיירה בלואיזיאנה במקביל במאה התשע עשרה, לפני-תוך כדי-ואחרי מלחמת האזרחים האמריקאית ושחרור העבדים, ובשנות השמונים של המאה העשרים. בינתיים זה ממש תפס אותי. 

מה עוד? 

מזמן לא עדכנתי לגבי המשקל שלי. הגעתי (מבחינתי) למשקל הרצוי - דבר שמעולם לא באמת האמנתי שיקרה. המשקל הרצוי מבחינתי הוא בדיוק באמצע הסקאלה בין המינימום והמקסימום של ה-BMI שנחשב "תקין". התחלתי להפחית בהדרגה את המינון של תרופת הסקסנדה, בשאיפה להפסיק עם זה בכלל בקרוב. 

בעקרון מותר לי להמשיך לקחת את זה באופן קבוע, אבל אם אצליח לשמור על המשקל ועל אורח החיים (אוכל, ספורט) בלעדיה, אעדיף זאת כמובן. 

T כבר הפסיק (כשהתחילו כל הבלגנים אצלו) ועם כל הצרות שלו כמובן שהמשיך עוד קצת לרדת, בתקווה שכאשר יבריא יתאזן בחזרה. 

מחר בערב שוב נארח כאן לארוחה, ומחרתיים כאמור מוזמנים לאחי וגיסתי - נשמע כמו שיגרה ממש מבורכת. שרק ימשיך ככה. 

יום שני, 12 ביולי 2021

רוצה לכתוב על דברים אחרים

כבר חודשיים שרוב הזמן אני עם הסיפור הזה, הבריאותי (או חוסר הבריאות) של T. רוצה שירגיש טוב, רוצה שיהיה בריא, ורוצה גם שנוכל שנינו לחזור לשיגרה שלנו. 

אז כרגע אנחנו במן אתנחתא שכזאת. 

חמישי-ששי-שבת T היה בבית בחופשה מבית החולים, וזה עשה לו ממש טוב.

הוא בישל, אירחנו את המשפחה לארוחת ששי, התארחנו אצל בתי והנכדים בשבת בצהריים, הוא אפילו עשה הליכה בשבת בבוקר. מידי פעם חווה גל של כאב באזור חגורת הבטן העליונה, מידי פעם היו כאבים באזור המעיים, מידי פעם חווה סחרחורת, באופן כללי היה קצת חלש - אבל היה לו טוב להיות בבית.

הנכדים הם ללא ספק תרופה לנפש וערובה לאושר. הם כל כך מתוקים וכל כך אוהבים, ממש מזור לנשמה. 

החזרתי אותו לבית החולים במוצאי שבת, וקצת אחרי שהוא הגיע למחלקה הוא התקשר לבשר לי שיש לו תור לאולטרסאונד האנדוסקופי (EUS) למחרת על הבוקר. אלה היו חדשות טובות.

אין חכם כבעל ניסיון, אז הפעם הוא דרש לשוחח עם הרופאה שביצע בו את ה-EUS גם אחרי ההליך, וביקש לשמוע מה היה שם. היא דיווחה לו שהיא עברה ביסודיות על כל האזור וכל האיברים שבדרך. סיפרה שהסטנט שהוכנס ב-ERCP יושב במקומו כמו שצריך, אבל דווקא בהמשך צינור המרה (ה-CBD) בחלקו המרוחק, היכן שהוא מתחבר למעי הדק, היא מצאה "תהליך היפואקורי וסקולרי" - אני משתגעת מהמונחים הרפואיים האלה - שאם הבנתי נכון מגוגל אז זהו "מונח מתחום האולטרסאונד המתייחס לאזור בגוף שבו צפיפות החומר נמוכה יחסית לסביבה ולכן הוא מחזיר את גלי הקול של סורק האולטרסאונד באופן חלש יותר. בתמונת ההדמיה נראה מוקד היפואקוגני כנקודה כהה יחסית לסביבתו. לרוב ממצא היפואקוגני מראה על נוזל כדוגמת ציסטה באותו איזור ובדרך כלל אין פירושו גוש סרטני, אך יש להתייעץ עם רופא מומחה."

כל שאר הסביבה נראתה לה תקינה. היא לקחה דגימה מהחומר הבלתי ברור הזה .בתיעוד היא כתבה שזה "אולי SLUDGE?" - כלומר אותה "בוצה" שהיתה לו גם בכיס המרה שהוסר, ונצפתה גם בדרכי המרה בשיקוף שבוצע אחרי הניתוח. יש מצב שה"בוצה" הזאת עלתה על גדותיה ולכלכה כל חלק טובה בדרכי המרה של בעלי היקר? האם אולי הבוצה הזאת מחלחלת גם למעיים ולכן היו לו גם כאבים באזור הזה? אני לא רופאה אבל ככה זה נשמע לאוזני ההדיוטות. בכל מקרה הדגימה נשלחה לביופסיה נוספת, אז שוב שבועיים של מתח וציפיה. 

כאשר T התעורר מההרדמה (שבוצעה הפעם בעירוי ולא במסיכת הנשמה על הפנים) הוא סבל מכאבים עזים בכל אזור הבטן העליונה. כאבים כאלה הוא לא סבל בעקבות ההליך האנדוסקופי הקודם שעבר (ה-ERCP). הם נתנו לו אופטלגין וחיכו שזה יירגע לפני ששלחו אותו בחזרה למחלקה. 

ואז קרה דבר מוזר. מאז שעבר את ה-EUS ועד עכשיו (יום וחצי אחרי) הוא מרגיש טוב. אבל ממש טוב. חיוני, מלא אנרגיה, ללא שום כאבים. ללא סחרחורת. ללא חולשה. זה מוזר אבל מאד משמח. הרופאה הגאסטרו לא אמרה שהיא עשתה משהו כדי להקל עליו, לא תיקנה כלום, לא פתחה שום סתימה, לא ניקתה שום דבר - רק חקרה ובדקה ולקחה דגימה. אבל נראה על פניו כאילו בכל זאת משהו בבדיקה הזאת עשה לו טוב. אין לי מושג. כרגע הוא מרגיש טוב. מברכת על זה. 

לבקשתו שחררו אותו מוקדם מבית החולים (בבוקר במקום בצהריים) כי היה לו תור אצל אורולוג בקופת חולים. מרופא לרופא כוחנו עולה, כמו שאומרים. האורולוג לא התרשם מתוצאות בדיקת ה-PSA וטען שבין השאר T היה עם דלקת בדרכי השתן בזמן שנלקחה הבדיקה. הוא קבע לו בדיקה נוספת בעוד חודש. בנוסף קבע אולטרסאונד לערמונית, שלפוחית, כליות. אמר שהערמונית לא מרגישה מוגדלת במיוחד. ציין שכנראה T יצטרך לקחת את התרופה לערמונית באופן קבוע. אבל בסך הכל לא התרשם בינתיים שיש סיבה לדאגה. חדשות טובות. 

אז אולי נצליח לחזור לאיזושהי שיגרה, לפחות לזמן מה. הלוואי.

בינתיים הספקתי לקרוא את הספר "חמצן" של אמיר זיו. לא קראתי את ספרו הראשון עדיין (ארבעה אבות) ששמעתי שהיה מצוין, אבל גם "חמצן" הוא לא רע. היה מוזר לקרוא ספר שבו סדר הפרקים הפוך. הפרק העשירי הוא הראשון והראשון הוא האחרון, וכך מתגלה העלילה תוך כדי הליכה אחורה כרונולוגית בזמן במהלך כשלושה ימים בחייהם של גיבורי הסיפור. הכתיבה שוטפת ואפילו במצבי הנפשי המתוח הצלחתי להתמיד ולקרוא. בסך הכל - מומלץ. 

בתחום הסדרות גיליתי באיחור רב, שלא רק שיש עונה חדשה של "הטובות לקרב" (the good fight) הנושכת והמצוינת, אלא שהיתה גם עונה בשנת 2020 שפיספסנו משום מה לגמרי, ואנחנו משלימים את צפייתה כעת. 

חזרתי לנסות לצפות ב"אמהות עובדות" (working mothers) בנטפליקס שבתי מאד אוהבת ואני משום מה לא התחברתי בניסיון ראשון ועכשיו דווקא כן. נדמה לי שסיפרתי כאן כבר שהתאהבתי ב"מיליון דברים קטנים" (a million little things) שאמנם יש לי ב-sting tv אבל לא את העונות הראשונות - אז צופה בזה באתר "סדרות". והאתר עושה לי בעיות ביומיים האחרונים. ככה זה בטלוויזיה הפיראטית....אין על מי לסמוך. 

זהו, נקווה לטוב. להרבה טוב. הגיע הזמן. לא? 




יום חמישי, 18 בפברואר 2021

עוד כמה ימים

 אם לא ישתבשו התכניות, בעוד כמה ימים לא ישנה לי אם סוער בחוץ - יהיה לי חדר כושר שאוכל להתעמל בו בכל מזג אוויר. 

אבל היום נשארנו במיטה עד שש וחצי והרגשתי כאילו אני ישנה עד הצהריים. 😉

לכבוד יום המשפחה הכין חכמוד החמוד את הסרטון הבא בשיטת stop motion


 בינתיים התברר שכבר ביום הראשון ללימודים הוא נחשף למישהי מצוות המורים שהתגלתה כמאומתת לקורונה, והוא וכל כיתתו הוכנסו לבידוד. הבן של המחנכת חלה (לא בקורונה) כך שהיא גם לא היתה פנויה ללמד אותם שוב בזום.

בינתיים בדיקה ראשונה יצאה שלילית. נקווה שגם השנייה תצא שלילית ויאללה יחזרו לשיגרה. הבעייה היא שהבדיקה השנייה תהיה רק בשבת, ולכן הוא לא יוכל לצאת מהבית בסוף השבוע הזה. והוא ממש מבואס מזה. ובצדק.

כמובן שנפגשנו כאן כולנו בששי ובשבת בלי לדעת עדיין את דבר החשיפה (שהתבררה רק בשני) - כולל הורי, המחוסנים. ככה זה, זו השיגרה החדשה. 

היתה ארוחה כיפית בששי וסוף סוף ארבעת הדורות נפגשו יחדיו. השבוע מגיעים גם אחי ובני משפחתו, אבל לא ברור אם משפחתה של בתי תוכל להגיע גם אם הבדיקה השנייה של חכמוד תצא שלילית.

שרי הסתייגה מעט מהורי בתחילת הערב, כמובן, אבל הפשירה די מהר ופצחה בסדרת "חוכמות" להראות להם מה היא יודעת לעשות. 

אחרי שהלכו כולם שיחקתי "הרמז" עם חכמוד ונשמותק, ושוב חכמוד ניצח - יש לו ממש חוש למשחק הזה. 

למחרת בבוקר עד שהגיעו בתי עם חתני ושרי, הספקתי לשחק איתם "מונופול". זה היה עם לוח מונופול אמריקאי שאחי ואני שיחקנו בו כשהיינו קטנים. הוא מרוט ומוכתם אבל הוא המונופול המקורי וחשבתי שעל הדרך נתרגל את הקטנים באנגלית, וגם חשבון כמובן, אמנות המשא ומתן, קבלת משכורת, תשלומי מס ושכר דירה....בקיצור החיים.

זה התחיל נהדר אבל מהר מאד הם התחילו להתייאש. ניסיתי לעודד אותם, להתאחד לזוגות, שום דבר לא עזר. בזה אחר זה פרשו כולם, כולל T, וכאשר הגיעו ההורים שלהם עם שרי הם הצהירו ש"יותר לא משחקים במשחק הזה בחיים". אוקיי. 

בתי וחתני היו אחרי החיסון השני, ובעוד שבששי בערב הם עוד הרגישו בסדר, בשבת בתי היתה על הפנים. בחיסון הראשון היה זה חתני שקיבל את תופעות הלוואי קשה. הפעם הוא דווקא היה בסדר, ובתי היתה שפוכה לגמרי. 

מזג האוויר עדיין היה אביבי וישבנו לנו בגינה.

בתי השתרעה על הספסל בשמש

הגדולים שיחקו כדורגל, ושרי התרוצצה לה באושר בין ערוגות הגינה

כאן היא מושיטה לי לטעימה פלפלים חריפים שקטפה (כן, וטעמה ודווקא אהבה 😮)


וכאן היא נהנית לה על נדנדת 'כלב הים' שזרוקה אצלנו בגינה עוד מתקופת הפעוטות של חכמוד. 

בערב הגיעו אלינו 'שותפנו' ו'שריתה' לראות את הגינה ההידרופונית, וזכו גם הם לארוחה. 

היה סופשבוע מהנה. 

כיף שכל המשפחה יכולה להיפגש.

כיף להיפגש שוב עם חברים. 

בשלישי קפצתי אל 'מחברת' לקפה והיה ממש טוב לשבת ולדבר פנים אל פנים.

אולי אולי אפשר להתחיל לחזור לסוג של שיגרה.

יום שישי, 12 בפברואר 2021

השבוע שהיה

בששי שעבר עדיין היה סגר. 

שוב הבאנו את הורי אלינו לארוחת ערב, ו-T הכין אסאדו חלומי וגם כרוב ממולא טעים ברמות. 

הוא הכין גם קציצות בשר - כי חשבנו שבתי תבוא בשבת עם המשפחה, אבל בסוף הם נסעו לטיול אופניים בשמש החורפית הנהדרת הזאת, ולא באו אלינו. לא נורא, הקפאנו את כל מה שנשאר מהארוחה ונגיש את זה היום. ואולי גם מחר, אם 'שותפנו' ו'שריתה' יגיעו לביקור.

סוף סוף הצלחנו להוריד תעודת מתחסן / דרכון ירוק - מהאתר של מכבי, לא מהאתר הכושל של משרד הבריאות. עכשיו נראה למה הוא בכלל ישמש אותנו. 

כל הנושא הזה של מתחסנים לעומת לא-מתחסנים הפך מאד קולני השבוע, והחלטתי שמחר זה יהיה נושא "מדור השרביט החם". מעניין יהיה לשמוע מה יש לאנשים לומר על זה.

סיימתי את הספר TREASON של Orson Scott Card. אגב עד כמה שידוע לי הספר זה לא תורגם מעולם לעברית. חבל. כמו בספר אחר שלו שקראתי (המשחק של אנדר) גם כאן היו כמה טוויסטים יפים בעלילה. אני אוהבת מדע בדיוני משובח ואני אוהבת את הכתיבה שלו, ואהבתי גם שהוא עבר על כל הספר, שהיה ספרו השני בסך הכל,  ותיקן ושיפץ והוסיף דברים כמה שנים טובות אחרי שהוא נכתב במקור (כלומר אי אז בשנות השבעים). 

כאמור השבוע הסגר עדיין המשיך,  אז שוב התייצבנו בימים ראשון, שני ושלישי כדי לעשות בייבי סיטר לנכדים.  

החלק הכי קשה בעניין הזה היה שזה תמיד התקיים בין השעות אחת לארבע וחצי אחר הצהריים. כלומר בול על הסייסטה שלנו. אבל מה לא עושים כדי לעזור לבתנו האהובה? ובסך הכל זו היתה הזדמנות נהדרת להתקרב עוד יותר לשרי, שכבר לגמרי התרגלה שאנחנו מבלים איתה, משחקים איתה, באחד הימים אפילו הצלחתי להרדים אותה. כמובן שלמחרת היא לא נרדמה בכלל - גם זה קורה. 

באחד הימים הגעתי לבדי, ל-T היו פגישות עבודה באותו היום. כיון שהגעתי לשם הישר מהשיננית, הבאתי איתי לארוחת צהריים את המרק של T. שרי כבר סיימה לאכול אבל עדיין ישבה בכיסא האוכל, והביטה כיצד אני אוכלת את המרק. "מי? מי?" היא שאלה כמו תמיד כשהיא רוצה בעצם לשאול "מה זה?". אמרתי לה "מרק. סבתא אוכלת מרק". הילדה הסתכלה על קערת המרק שלי, ואז הצביעה על מגש כיסא האוכל (הריק) שלה ושאלה "שרי?" במלים אחרות "איפה המרק של שרי?" ובאמת, באיזו חוצפה אני יושבת ואוכלת מרק ליד הילדה ה"מורעבת" הזאת (שכרגע סיימה שניצל עם פתיתים ופלפלים טעימים 🤣)? 

הגשתי גם לה מרק, שהיה חם ושתינו עשינו הרבה "פו" עם כל כפית, והיא חיסלה את הכל וגם ליקקה את התחתית של הקערה שלי. שלחתי כמובן תמונה ל-T שירווה נחת מהנכדה שטורפת את המרק שלו. 

חלק מן הימים היא התעוררה מהשנ"צ בבכי, אבל תמיד בסוף נרגעה ושיחקנו, סיפרנו סיפורים, וגם שיחקנו ב"כאילו" עם חיות הצעצוע שלה - היא ממש משחקת משחקי תפקידים, יש לה כבר משפחות של בעלי חיים - אבא סוס, אמא סוס, "שרי" סוס.....היא ממש מבינה את הרעיון של "כאילו". זה מקסים. וכמובן המון המון שירים. ו"עוד" כל הזמן "עוד". 

בזמן שהיא ישנה שיחקתי עם הנכדים הגדולים או צפיתי איתם בטלוויזיה. השבוע הם צפו בסידרה בשם "הבאר" שגם עבורי היתה מעניינת. 

ואז הסתיים הסגר. וביום חמישי הם חזרו ללימודים - הילדים לבית הספר והקטנה לגן. בתי מספרת שכבר בתום שיעור הזום האחרון של יום רביעי, חכמוד סידר לעצמו את הילקוט והניח אותו ערוך ומוכן ליד הדלת. כן, הנכדים שלי כבר היו לגמרי מוכנים לחזור לבית הספר. 

גם שרי, אחרי כמה דקות של הלם ראשוני כשהגיעה לגן, בסך הכל נהנתה מאד. כולם היו מרוצים. באותו הבוקר בתי התקשרה אלי באושר. "איך את מרגישה?" שאלתי אותה. "קלילה," היא ענתה לי. "קלילה מאד". היא עשתה חישוב מהיר בראש ואמרה שירדו ממנה 66 ק"ג (סה"כ המשקל של כל הילדים ביחד). 

אז הערב הם אמורים להגיע לארוחה (אלא אם לא ירגישו טוב, כי היום הם גם מקבלים את מנת החיסון השנייה שלהם), וגם הורי יבואו (הפעם הם יגיעו עצמאית, במונית). ומחר כאמור 'שותפנו' ו'שריתה' יגיעו אחר הצהריים. והנה אולי אולי מתחילים לחזור לאיזושהי שיגרה. 

עד מתי? לא ברור.

יום רביעי, 18 בנובמבר 2020

יומני היקר

 כשאני עושה הליכות, בעיקר בבוקר כאשר אני לבד (אחר הצהריים אנחנו הולכים ביחד, T ואני) עולים בי הרהורים ולעיתים עולות תובנות...ועד שאני מגיעה הביתה הכל נשכח. זה קצת מתסכל.

בסוף אני כותבת באמת את השיגרה הבנלית - קמתי התלבשתי צחצחתי שיניים. אז בתחום השיניים הכל בינתיים רגוע. סיימתי את שתי האנטיביוטיקות (כן, אני ממשיכה לקחת פרו-ביוטיקה וחזרתי גם לכורכומין שהונח בצד למשך שבוע) ואני מתחילה להרגיש את האנרגיות הטבעיות שלי חוזרות. היום אפילו לא נרדמתי בצהריים, אבל כן הקפדתי לנוח קצת. 

היום הספקתי לגהץ ואז לקפוץ לבקר אצל 'מחברת' - ברור שישבנו במרפסת שלה ובמרחק בטוח. 

T נכנס לאטרף של עשייה, קודם שתל פרחים חדשים בגינה, ועכשיו הוא מצפה את הגג של חדר האורחים (שהוא נמוך במפלס אחד מהגן של חדר השינה שלנו) ב"פוליגג" לקראת הגשמים הבאים. על הדרך הוא גם ניקה מרזבים. זהו, הבית מוכן לחורף.

בששי הגיעה בתי עם כל המשפחה שלה, והיה פשוט ממוגג לראות את נוקת רצה אלי וצועקת "תא תא" , זרועותיה פרושות לחיבוק והרמה. היה אוכל טעים מאד וכולם נהנו, כולל הילדים. T הכין רוסטביף מנתח סינטה (הקטנה טרפה את זה כאילו אין מחר) וגם רוטולו ממולא בריקוטה ודלעת. היה מעדן. בנוסף הוא הכין גם פלפלים ממולאים וגם מוסקה - באמת השתגע והגזים. אי אפשר היה לאכול מהכל. אבל פשוט חילקתי את הרוב בקופסאות שיקחו הביתה, השארתי מעט ואכלנו מזה במשך יומיים ואז חזרנו למרק שלנו, מנת הצהריים הקבועה מאז הדיאטה.

אני כבר לא טוחנת את האוכל וכבר לא אוכלת רק דברים קרים, אבל עדיין לא לועסת בצד של השתל. מחכה עוד שבוע ומתפללת שבאמת הפעם לא תתפתח דלקת. נראה לי שהעובדה שלא היתה הפעם עקירה, ובנוסף גם אין לי הפעם תפרים - עושה את כל ההבדל. 

בשבוע הבא אנחנו מתכננים לנסוע לטייל בצפון יומיים. עוד לא החלטנו לאן. הצענו להורי להצטרף אבל ספק אם הם יסכימו. אמא חוששת לצאת בכלל מהאחוזה, ובאופן כללי טוב להם ונוח להם עם השיגרה הקבועה שלהם. 

גיסתי לקחה שבועיים מחלה כי בכל זאת הבינה שלא מסוגלת לעבוד רגיל (ללמד בזום, לרכז את האנגלית ועוד ועוד) בתקופה של ההקרנות. היא כן ממשיכה לבדוק אינספור מבחנים, כך שעד כמה היא באמת נחה - אני בספק. נראה תוך כמה זמן היא תתאושש אחרי שההקרנות תסתיימנה. 

ממשיכה לתרגל על הפסנתר וכבר הורדתי לי תווים ליצירות קלות יחסית ומוכרות כמו "המנון לשמחה" מתוך הסימפוניה התשיעית של בטהובן, "פור אליז", ועוד. 

השבוע T החליט שאין ברירה והוא חייב לקנות ג'ינס חדשים. הישנים גדולים עליו בשני מספרים לפחות, וכבר נגמרו החורים בחגורה. נסענו לנתניה - זה היה כשרק חנויות הרחוב היו פתוחות. מול קסטרו היה תור מכאן ועד ג'מייקה. נרשמנו ברשימה שהיתה מונחת בכניסה, והמיקום שלנו היה 43. אמרו שמספר 10 נכנס, ומישהו אמר שהוא כבר שעה מחכה. עזבנו את קסטרו והגענו ל"נאוטיקה", שם עמדו רק ארבעה בתור. היא יותר יקרה, מן הסתם. נכנסנו די מהר, T מצא ג'ינס וגם מכנסי טריינינג לבית, ותוך כמה דקות כבר היינו בחוץ. גם סוג של חווית קורונה.

אני פשוט הזמנתי לי ג'ינס מרשת שאני מכירה במידה יותר קטנה. מקווה שזה יתאים, ואם לא אז אוכל להחליף כשהחנויות האלה (שלדעתי כולן בתוך קניונים) תיפתחנה. 

ברור לי שהנהירה לחנויות היא לא סתם. כשסגרו אותן עוד היה קיץ. ילדים גדלים וזקוקים לבגדי חורף. נעליים. יש דברים שאי אפשר להזמין און ליין. לא ברור מה יהיה כאן עם הקורונה, אבל הבלגן ממשיך לחגוג וחוסר ההיגיון מאחורי ניהול המצב ממשיך להסתחרר. 

בראיון הפרישה שלו לערוץ 13 הזכיר פרופסור איתמר גרוטו אפשרות חדשה להתמודדות עם הנגיף - סגרים מוגבלים בזמן מתוכננים מראש. אולי יש בזה משהו?

יום ראשון, 14 ביוני 2020

אוסף של תקלות אבל נחת מהמשפחה

בעקבות כל מיני תקלות מצטברות - גם באתרים שונים (בנקים, פנגו, ועוד),  גם בבלוגים בתגובות בדיסקוס וגם בתגובות בבלוגגר ללא דיסקוס, הורדתי דפדפן פיירפוקס (firefox) ואני מנסה לעבוד איתו ולראות אם כאן המצב טוב יותר מאשר בגוגל כרום (chrome).
בעיקר יש לי חששות לגבי הפונט שבו אני כותבת. תיכף אפרסם ואראה אם הוא מספיק גדול וקריא. 

בתחום התקלות - יש לנו מנורה תקולה במטבח, ו-T מתעקש לנסות לתקן אותה בעצמו. החלפת נורות הפלורסנט לא עזרה, ואז הוא קנה איזה רכיב (סליחה על הבורות המוחלטת, לא זוכרת איך קוראים לו) והחליף גם אותו - וגם זה לא עזר. עכשיו לא תהיה לו ברירה אלא להזמין חשמלאי.
בסך הכל זה יפה שהוא מנסה (ובדרך כלל מצליח) לסדר דברים בעצמו בבית.

עדיין בתחום התקלות - האינטרנט עדיין מקרטע אצלנו, פניתי שוב להוט והם תיאמו לי "טכנאי חריג" להיום בצהריים. בעוד אני תוהה מהו "טכנאי חריג" (ומשתשעשעת באופציות השונות של שימוש במושג הפוליטיקלי incorrect  "חריג") מתקשר אלי הטכנאי החביב שהיה אצלי בשבוע שעבר ואז מתברר ששולחים אותו שוב.
חריג, עלאק.
ועוד הבחור המסכן מתחנן שאבטל את הקריאה כי אם קוראים לו בשנית באותו החודש, לא משלמים לו על הקריאה הזאת.

הסברתי לו בעדינות ובחביבות למה, למרות שאני מאד מעריכה אותו אישית ומקצועית (פחות), אין שום סיכוי שאבטל את הקריאה, ואין שום סיכוי שאמתין לחודש הבא בסבלנות, יען כי חיכיתי את כל חודשי הקורונה בסבלנות ועכשיו אנחנו כבר סיימנו להיות סבלניים.
ששי בערב לא היה אינטרנט כמעט כל הערב - כשהנכדים היו כאן ולא ניתן היה לשים להם VOD או נטפליקס לפני השינה - אז נכון שהיו ערוצי ילדים של הוט אבל למה שאסתפק בזה?

הסברתי לו שכיון שכל הבית על אינטרנט, אין לי אפשרות לסלוח על התנתקויות - קצרות או ארוכות - ועל האטות דראסטיות (מהירות של 1 או 10 מגה) כל יום לאורך שעות היום השונות. אנחנו חייבים פתרון, ואם אין מה לעשות אני צריכה לשמוע את זה ממישהו שנמצא בדרגה ניהולית גבוהה יותר ממנו.

הוא שוב הזכיר לי שבבזק ביישוב שלנו אין יותר מ-40 מגה, ואני הגדלתי לעשות ואמרתי לו שגם 40 מגה אין כאן בבזק, והמקסימום שהצלחנו להשיג מבחינת יציבות לאורך זמן היה 15 מגה. זה רוחב פס פרה היסטורי, מבחינת הצרכים שלנו והשימוש השוטף. לא בא בחשבון. ועדיין, אני מרגישה שמגיע לי שירות טוב יותר ממה שקיבלנו בתקופה האחרונה.

הוא אמר שיתקשר לאחראי/ת עליו ויחזור אלי. מחכה בסקרנות.

אז אכן היו כאן בתי והמשפחה בששי והיה כיף גדול. הקטנה כבר ממש מרגישה כאן כמו בבית, לשמחתי הרבה, והגדולים נשארו לישון.
גם בשבת בבוקר היה כיף. הם ביקשו פנקייקס במקום קרפים ו-T נענה בשמחה, ואז שיחנו טאקי, ובתי הגיעה עם נוקת להחזיר אותם הביתה, ועוד יצאנו איתם קצת לגינה (והפעלנו את המצנן, שממש הוריד את הטמפרטורה בכמה מעלות טובות והפך את הישיבה בגינה לנעימה ביותר למרות היום החם).

אחר הצהריים פגשנו את הורי מחוץ לגדר ב'אחוזה' - וכן, זו השיגרה שלנו. סוג של שיגרת קורונה משופרת.
דווקא מחר אני אמורה לצאת מהשיגרה, ללכת למספרה ואפילו לפגוש חברה (את 'שושנה', החברה העולה מארה"ב) בפארק הרצליה - באוויר הפתוח, עם קפה לדרך.

בבוסטון בני וכלתי כבר מתחילים להרגיש חנוקים בבית, וכיון שמזג האוויר משתפר שם וגם התחילו מעט הקלות בתחום הקורונה, הם התחילו לצאת יותר לפארקים (ו'תינוקי' אפילו מחזיק מעמד קצת יותר זמן במכונית, מה שפעם הוא לא סבל בשום אופן), ומחר אפילו מתכננים גן חיות. מחכה לשמוע איך הקטנצ'יק יגיב (אם בכלל) לחיות. זוכרת שכאשר לקחנו את חכמוד בפעם הראשונה לספארי, הוא בעיקר התעניין באיזו תרנגולת שהסתובבה לה על השביל, וגם פחד מאד מבת היענה שהתקרבה אלינו לרכב.

כרגיל אף מילה על אקטואליה - בארץ ובעולם - ודווקא מתוך השתיקה הזאת אני מקווה שהכעס והתסכול מצליח איכשהו לבוא לידי ביטוי. ואולי לא, ואולי אני צריכה להתחיל לכתוב גם את מה שאני חושבת ומרגישה לגבי הדברים..........

יום שני, 4 במאי 2020

מגבירה פעילות

לא מזדרזת לשחרר הגבלות, אבל בכל זאת יצא לי לצאת יותר מהרגיל לאחרונה.

בחמישי יצאנו לסופר, זו פעילות שגרתית גם בזמן קורונה.
עם הכפפות והמסיכה והאלכוג'ל באוטו, זה אפילו לא מרגיש מסובך.
רק בעמדת הדגים T היה צריך להעיר לעובד שניקה לנו את הסלמון לשים את המסיכה שלו על האף והפה, וכשעזבנו את העמדה ראינו שהוא שוב הסיר אותה.

אחר כך הסעתי את T לתל אביב כי משום מה הוא החליט שעכשיו זה ה-זמן להחליף את האופנוע שלו.
ירדתי עליו, על איך שניבא שחורות על המצב הכלכלי (שלנו ובכלל) בגלל הקורונה ועשה לי חור בבטן מרוב דאגות, ועוד לפני שהמשבר בכלל עומד להסתיים פתאום החליט שבא לו להחליף אופנוע.
זה הזוי. אבל זה בדיוק השיגעון של T - יש דברים שלא קשורים אצלו להיגיון.

נכון שעכשיו הוא הצליח להשיג דיל מצוין - העלה מאד את ערך הטרייד אין ושילם מעט יחסית על ההשלמה לאופנוע החדש, אבל עדיין - אני מחכה שיעבור לו כבר הקטע הזה של אופנוע, ובאמת לא נראה לי אחראי להוציא את הסכום הזה, גם אם הוא לא ממש גדול. אבל בנושא הזה כנראה אין עם מי לדבר.

בכל מקרה הסעתי אותו לתל אביב לאסוף את האופנוע החדש (את הישן כבר לקחו מכאן כמה ימים קודם לכן) - לקח לי 35 דקות להגיע מהיישוב שלנו בשרון לרחוב שוקן. שיא עולמי. מניחה שעכשיו שההגבלות מוסרות והכל חוזר לקדמותו, גם הפקקים יחזרו. ובגדול.

בהמשך היום נסעתי להביא סוף סוף את העוזרת מהיישוב הסמוך - החלטנו שכל עוד אנחנו לא באותו החדר בזמן שהיא עובדת, והיא יושבת עם מסיכה במושב האחורי של הרכב כשאני מסיעה אותה - זה כנראה בסדר. הספיק לי לנקות את הבית לבד במשך השבועות האחרונים.

ואז החזרתי אותה הביתה.

היום יצאתי (ברגל) למסור כמה בגדים שדרשו תיקון לתופרת.

בקיצור - מרגיש לי שאני ממש פעילה לאחרונה, יחסית כמובן.

אפילו קבעתי סוף סוף תור לחיסון וניקוי שיניים לחתולים (באיחור של יותר מחודש).

בשאר הזמן אין לי שום בעייה להמשיך להיות בבית, לעשות הליכות (אנחנו משתדלים לעשות זאת כל יום בין חצי שעה לשעה), לקרוא ולכתוב ולצפות בסדרות - ולהמשיך את הקשרים המשפחתיים והחברתיים בטלפון. בינתיים.

לא בוער לי להסתער על חנויות, קניונים, מקומות בילוי. הכל יכול לחכות.

מתלבטת לגבי מספרה - האם לצבוע שוב את השיער בעצמי כמו בפעם הקודמת או להסתכן ולקבוע עם הספר שלי. נראה לי שאחכה עם זה עדיין ואצבע בעצמי.

מחכה לשמוע מה קורה עם הקורונה עם כל החזרה לשיגרה הזאת............ומקווה לטוב.

יום ראשון, 29 במרץ 2020

בידוד מרצון?

אז הדוד של חתני חלה, נבדק, ואובחן כחולה קורונה.
נשמע הזוי אבל מסתמן שהוא נבדק ממשטח במשרד שלו, שנגע בו מישהו שהיה בקרבת חולה קורונה (וכמובן נדבק בעצמו ולא ידע זאת).
בימים שלפני שנבדק, נפגש גם עם אמו של חתני, גם עם דודה אחרת של חתני (שאמם גרה אצלה, אישה לא בריאה בסוף שנות השמונים שלה)....ואמו של חתני נפגשה גם עם אחותו של חתני וילדותיה.
בעקבות הידיעה על הקורונה, פנתה אמו של חתני למשרד הבריאות לבקש הנחיות.
מתברר שהיא עצמה צריכה להיכנס לבידוד של שבועיים מהיום שבו נפגשה עם אחיה, אבל בתה ונכדותיה משום מה לא צריכות להיכנס לבידוד. למה? ככה אומרים במשרד הבריאות. אם תשאלו אותי - המפעיל שיקול דעת יכניס לבידוד גם את הבת והנכדות. לא?

לפי אותו הגיון, פחות או יותר, לאחר שהירקן בפינת הרחוב שלנו חלה בקורונה - הודיעו לכל התושבים היכן הוא היה באילו ימים - אז ביום שבו קנינו אצלו הוא כבר לא היה בחנות, אבל היו שם עובדים שלו שאחר כך התברר שהם נכנסים כולם לבידוד. אז מה זה אומר לגבינו? משרד הבריאות טוען שמי שהיה עם כפפות ומסיכות ושמר על מרחק 2 המטר לא צריך בידוד. האמנם? אז רשמית אנחנו לא בבידוד, אבל בפועל בודדנו את עצמנו, ואני סופרת שבועיים מיום ששי........ומקווה שלא נדבקנו, או לפחות שלא נפתח תסמינים.

הימים עוברים להם בעבודות בית, שיחות טלפון ווידאו ארוכות עם חברים/ות וקרובי/ות משפחה, קריאה וצפייה בסדרות והרבה חדשות (יחסית).
אגב אנחנו ממלאים את השאלון היומי של מכון ויצמן, מקווה שזה עוזר למישהו. הבנתי שהם חזו באופן מדויק את התפרצות הקורונה בבני ברק ואור יהודה...

שמעתי שיש פיילוט של בדיקות קורונה לאנשים שמגיעים לחלק מרשתות השיווק (רמי לוי וויקטורי). זה מרתיח שפתאום אפשר לקחת בדיקות סתם לאנשים שמגיעים לסופר בלי תסמינים, בעוד אנשים שמבקשים בדיקה כי מרגישים לא טוב, אבל לא היו בחו"ל או ליד חולה קורונה מאומת, מסורבים.

מה שמתפתח בתחום הפוליטי מרתיח אותי יותר מיום יום. וזה אומר הרבה, יחסית למישהי שמנסה להימנע מכל התחום הזה.

מעודד ומחמם את הלב לשמוע על כל ההתנדבות וההצעות לעזרה מכל הכיוונים - מאזרחים פרטיים - ובו בזמן מבחיל לראות איך הממשלה על זרועותיה השונות מתמהמהת במתן סיוע אמיתי ודחוף ונדרש. לא יודעת מה יהיה. 

יום רביעי, 25 בדצמבר 2019

תמונות, מתכון, כמה עדכונים

 אוהבת את חנוכה. אוהבת להיפגש עם אנשים ולהדליק יחד נרות ולשיר.

בינתיים עשינו זאת רק פעם אחת, הדלקנו נר שני אצל בתי ואכלנו ארוחת ערב טעימה (שבעצם T הכין שם במקום).
שיחקנו עם נוקת עד שהיא הלכה לישון וצפינו בהנאה איך היא כבר זוחלת על גחונה ומצליחה להגיע לדברים שמעניינים אותה.
הראינו לחכמוד ולנשמותק (שההוכחה לכך שהוא כבר מרגיש טוב היתה ששוב הוא התחיל לקפוץ על הספה, למרות מחאותיה של בתי) את התמונות המרהיבות מהצלילה של T במאלדיביים.
היה ערב מאד מאד מהנה.
[בינתיים הבנתי שאתמול שוב עלה לנשמותק החום....אז עוד מוקדם מדי לשמוח]

בדרך הביתה אמנם נתקענו בפקק מוזר - כנראה הכביש היה חסום לגמרי למשך כמה זמן, לא ברור מדוע - שרגע אחד הווייז אמר שייקח לנו לפחות חצי שעה להגיע הביתה (וזאת רק אם נתחיל לבצע מעקפים דרך המושבים באזור) וברגע אחרי כן הכל נפתח והגענו הביתה תוך חמש דקות.

בנר ראשון הוזמנו באופן ספונטני ל'שלהבת' (השכנה שמטפלת לנו בחתולים) ובהתחלה הסכמנו בשמחה אבל ככל שנקפו השעות בערב (והיא גם דחתה את ההזמנה משמונה וחצי לתשע כי הילדים שלה אחרו להגיע) הבנו שאנחנו בעצם עייפים מדי - T היה אחרי טיסת לילה מהמאלדיביים ואני קמתי מוקדם כדי להביא אותו.....ביקשנו סליחה וויתרנו. הלכנו לישון מוקדם.

אמא מרגישה מעט יותר טוב, למרות שעדיין חלשה ועדיין ניכרת הליחה בשיעול שלה, אבל אני מקווה שהיא באמת בדרך להחלמה.
יותר מדי מפחידים כל הדיווחים על חולי השפעת (גם אלה שכן חוסנו!) שחלקם מגיעים למצב ממש קשה ובודדים אפילו מתו.......

אנחנו חזרנו לשיגרה מלאה, אל לקוחות הייעוץ של T ואל המתאמנים שלי, למפגשים עם חברות (אני) וחזרה מלאה לספורט (שנינו), וסוף סוף אני מרגישה במיטבי, בלי החולשה וההתעייפות שעוד איפיינה את הפעילות הגופנית שלי בשבוע שעבר עם תום המחלה.

לבקשת הקהל אני מעלה כאן כמה תמונות מהמצלמה התת ימית של T
















ולמי שיש סבלנות וחשק לראות את הכל, הנה קישור לאלבום המלא

ספארי צלילה של T במאלדיביים דצמבר 2019

וכמו שהבטחתי, הנה גם קישור למתכון של הג'ינג'ר (זנגביל) המסוכר

@ כל הזכויות של התמונה שמורות לאתר foodal

יום שישי, 20 בדצמבר 2019

כמעט חזרה לשיגרה

מבחינת הבריאות אפשר לומר שחזרתי לעצמי.
ולמרות שהייתי שמחה שיירד קצת גשם, אני דווקא נהנית מהשמש הנעימה ומעובדה שאני יכולה לשבת כאן עם חלונות פתוחים ולאוורר את הבית.

ולצערי יש צורך באוורור הבית, כי החלטתי להכין את הג'ינג'ר המסוכר שעושה לי כל כך טוב בחורף - וברגע של היסח הדעת הצלחתי בעוונותי לשרוף אותו.
אז כן, יש ריח של ג'ינג'ר שרוף....וצריך להיפטר ממנו. מהריח. אולי גם מהג'ינג'ר - נראה אם הוא בכל זאת אכיל.

יש להשיג את הג'ינג'ר הזה, מופחת סוכר, בסופר ובחנויות טבע ותבלינים, ואני אכן קונה אותו - אבל התברר שיש כמה סוגים של ג'ינג'ר, והעונה של הסוג שאני אוהבת (שהוא פחות סיבי ופחות חריף) כנראה הסתיימה, וכעת כולם מציעים את הסוג שפשוט חריף לי מדי ולא טעים לי.
אז החלטתי להכין לבד........נו, טוב - והרסתי איזה 300 גרם של ג'ינג'ר משובח. מילא.

בנוסף אבשל קצת עוף עם תפוחי אדמה, בעיקר כדי שיהיה ל-T מה לאכול כשיגיע בראשון (אמור לנחות בבוקר).
איכשהו במהלך כל השבוע הזה שתחילתו במחלה, לא בא לי על בשר או עוף בכלל - ואכלתי בעיקר ירקות, פירות, ביצים, קצת פסטה ומוצרי חלב (כן כן אני יודעת שלא אוכלים מוצרי חלב כשמקוררים - זה איכשהו לא תופס לגבי).

סיימתי גם כביסות לשבוע הזה (ובהעדרו של T ובגלל שהייתי חולה ומה כבר לבשתי, אין לי בכלל גיהוץ! 😎).

בחמישי פצחתי את הבוקר בנסיעה לסופר, כרגיל, ואספתי את הורי בדרך.
אמא עדיין לא מרגישה טוב ולא ציפיתי שהיא תצטרף אבל כשהגעתי ל'אחוזה' ראיתי אותה עומדת ומחכה לי יחד עם אבא...

אחרי שסיימתי לסדר את כל הדברים שקניתי, נסעתי לבתי.
למרות שנוקת כבר בריאה, לכאורה, אבל עדיין חלשה ועדיין סובלת מתופעת הלוואי הידועה של מחלות אצל ילדים -  הקרואה במשפחתנו "אימיטיס" (כלומר צמודה ובלתי נפרדת מאמא), בתי ביטלה גם את כל הטיפולים בקליניקה של יום חמישי ונשארה בבית.

היא כן לקחה את נוקת לגן למספר שעות, יותר כדי שנוקת תזכור מה זה המקום הזה ואולי גם תיהנה קצת. וזה דווקא הלך ממש טוב. אבל היא אספה אותה בסביבות אחת עשרה, עוד לפני חוג "חיות" (איזה כיף שיש דבר כזה בתינוקיה!), וכשהגעתי הן כבר היו שתיהן בבית.

נוקת הסכימה מעט לבלות איתי בזמן שבתי בישלה וכיבסה וניסתה לעשות כל מיני דברים בבית (את השעות המעטות בהן נוקת היתה בגן היא ניצלה להבריק את הבית, שכבר היה במצב נוראי אחרי כל השבוע הזה שבו נוקת היתה כל הזמן על הידיים ולא היתה לה אפשרות לעשות שום דבר).

בשאר הזמן היתה הקטנה על בתי (בידיים, או עם ציצי בפה) ואני עזרתי עם הכלים וכו.
כשהגיעו אחיה הגדולים מבית הספר אכלנו צהריים ביחד, ואז שיחקנו ביחד - בזמן שבתי ונוקת נמנמו מעט - והיה אחר צהריים ממש מהנה.

אני גאה לומר שהטלוויזיה לא הודלקה אפילו פעם אחת.
ושלמרות שחכמוד לא ממש עזב את הטלפון שלו - במקום להיות שקוע במשחקים ולהתעלם ממני ומנשמותק, הוא השתמש בו לצלם אותנו ולצייר על התמונות תוספות מצחיקות ולשתף אותנו בתוצאות.

שיחקתי "לוטי קרוטי" עם נשמותק וחכמוד לא השתתף, אבל למשחק הקלפים "רביעיות" הוא כבר הצטרף, ובמשחק ה"צוללות" הוא היה המשקיף והשופט - בקיצור הצלחתי לגייס גם את תשומת ליבו ולהרחיק אותה מעט מן המסך הקטן.

כשחתני הגיע נפרדתי מהם ונסעתי הביתה למקלחת חמה, בינג' של סדרות טלוויזיה וארוחת ערב מאולתרת....לא היה לי כוח להשקיע.
בלילה היה לי חם, ואני באמת לא סגורה על עצמי לגבי איזו פיג'מה ללבוש....כי כשאני נכנסת למיטה אז קר לי, ומתי שהוא במהלך הלילה מתחיל להיות לי חם ולא נעים..........ולא תמיד אני מתעוררת מספיק כדי להתחיל להשיל דברים..........

דיברתי פעמיים עם בני ו/או כלתי השבוע והם נראים טוב, ותינוקי פשוש מתמיד.
עכשיו, בנוסף למאמצים הרגילים שלו לעמוד וגם לקחת כל דבר בבית ולהכניס לפה (פרט לאוכל, אוכל לא ממש מעניין אותו), הוא התחיל גם לומר "דה דה " וגם "גה גה" וזה פשוט ממוגג.
והוא לא נח לרגע.
בשיחה עם בני הוא פשוט השתמש בבני כגן שעשועים. טיפס עליו, עבר מצד אחד שלו לצד שני, נעמד, התיישב, התגלגל....איזה ילד מתוק ומצחיק!

היום יום הצלילות האחרון של T ומחר הוא מתחיל את המסע בחזרה הביתה, כאמור יגיע בראשון בבוקר.
אז גם הפרק הזה עומד להסתיים.
בניגוד לגעגועים של תחילת השבוע, בימים האחרונים אני דווקא נהנית מהלבד בבית. אולי כי אני מרגישה טוב יותר. אולי כי אני פשוט התרגלתי. אבל יהיה טוב שהוא יחזור כבר.

הוא לא הצליח להעלות תמונות מהמצלמה התת ימית שלו למחשב/לרשת אז כל התמונות שהוא שלח עד כה הם לא שלו - כשיהיו לי תמונות שלו, אעלה חלק לכאן - הצלילות האלה הן באמת חוויה שלא מהעולם הזה...........

שבת שלום

יום רביעי, 23 באוקטובר 2019

מאז שחזרנו

לוקח לי הפעם זמן לתעד לעצמי את החופשה וזה בסדר - אני לוקחת את הזמן שלי. אף אחד לא רודף אחרי.
מאז שחזרנו אני עייפה יותר, ישנה יותר (כאשר אני ישנה), מרגישה כבדות מסוימת.
זה לא מונע בעדי להתעמל, עכשיו שמועדון הספורט במרחק כמה דקות נסיעה ואין בעיות חניה - אבל לא מרגישה עודפי מרץ.
אפילו לא התחלתי ספר חדש (אחרי שסיימתי את educated המצוין), ובשעות הפנאי אני בעיקר צופה בסדרות בטלוויזיה. זה בהחלט סימן לעייפות החומר אצלי.
אולי עכשיו משהשתפר מזג האוויר, אתחיל לצאת שוב להליכות (בנוסף לחדר הכושר), אולי זה יחזיר לי קצת מרץ לגוף.

אירחנו לא מעט בסוכות - גם ארוחות משפחתיות, גם הנכדים באו ונשארו לישון. לקחתי אותם לסרט ("קסם של מפלצת" סרט מקסים) וליוויתי את נשמותק לשיעור פסנתר. ביליתי קצת זמן איכות עם נוקת, ובעיקר נתתי זמן איכות לשני הגדולים, שכנראה היו זקוקים לזה. בכל זאת בבית חלק מתשומת הלב הולכת עכשיו לקטנה, ואצלי אנחנו עדיין 100 אחוז נטו שלהם. בתי אמרה שהם חזרו מאיתנו שמחים ורגועים - שיחקו נהדר ביניהם ולא רבו אפילו פעם אחת בימים שאחרי.

התברר שכאשר היינו באיטליה אמא שלי חלתה בדלקת ריאות. היא היתה קצת מקוררת לפני שנסענו אבל כל הזמן אמרה שזה ממש בסוף כבר. כאשר גיסתי התקשרה לתאם איתם את ערב ראש השנה, היא שמעה שיעול מדאיג ואז התברר שגם יש חום. היא השביעה את אמא שלי ללכת לרופא באחוזה על הבוקר, וזו השתכנעה רק כי גיסתי הסבירה שנכנסים עכשיו לחג של שלושה ימים ולא יהיה עם מי לדבר.
היא היתה בהלם כשהרופא אמר שהוא לא זקוק אפילו לצילום ריאות כדי לומר שזו דלקת ריאות, נתן לה אנטיביוטיקה חזקה ייעודית, ותוך כמה ימים זה עבר לה.
היא לא אמרה לי כלום וגם השביעה את גיסתי ואת בתי (שהתקשרה אליה כל יום במהלך החג) שלא יגלו לנו. המצחיק הוא שגם אחרי שחזרנו היא לא סיפרה כלום. ברור שבתי וגם גיסתי עדכנו אותי אחרי שחזרנו. מצחיקה האמא הזאת. מילא, לא היה טעם להדאיג אותנו מרחוק בזמן החופשה, אבל אחרי?

בחלקו האחרון של החג דווקא יצא לנו להתארח - ערב אחד אצל 'המהנדס' ו'ביוכימיה', לקפה, וערב חג אצל אחותה של גיסתי - שגם חגגה יום הולדת לאמא שלהן. היה נחמד מאד. והתאים לי להתארח לשם שינוי.

חברה מאמנת ביקשה ממני לשוחח באנגלית עם מתאמנת שלה שמנסה להתקבל לעבודה בחברה בינלאומית ויש לה חוסר בטחון עם האנגלית. אז לשיגרת האימונים שלי הוספתי גם שיחות טלפון באנגלית, כחצי שעה בכל פעם, ואני מקווה שזה יעזור לה להתקבל.

אז הגיע "אחרי החגים", בתי תכניס את 'נוקת' לגן (בהדרגה) בתחילת נובמבר, והיא כבר התחילה לחזור בהדרגה לקליניקה גם בשעות הערב פעמיים בשבוע. בשלב זה חתני לוקח על עצמו את הטיפול ב'נוקת' בשעות שהיא עובדת, אבל כאשר היא תרחיב את שעות פעילות הקליניקה היא תצטרך עוד עזרה, וכרגע הם מחפשים בייבי סיטר.

בני וכלתי יגיעו לביקור עם 'תינוקי' בסוף החודש הבא, אז כולנו מצפים גם לזה, בעיקר למפגש בין התינוקות.

ממש קריר ונעים בחוץ וזה מאד משמח אותי.........האם באמת נגמרו הימים החמים הלחים המזוויעים?
מה שכן - יש מכת זבובים בכל האזור שלנו. מכה רצינית. בקיצור למרות שלא חם, לא נעים לשבת בחוץ יותר מכמה דקות. איך מתפטרים מזה????

יום שני, 2 בספטמבר 2019

שיגרה ברוכה

עד כה החזרה לשיגרה נעימה לי מאד, ולולא הכאבים החוזרים ונשנים בכתפיים, אפשר היה לומר שהכל דבש.

לגבי הכתפיים - הספקתי להיבדק אצל אורתופד לפני שטסנו לכרתים. הוא שלח אותי גם לעוד אולטרסאונד - הפעם לשתי הכתפיים - כדי לראות אם המצב השתנה/התדרדר עוד. וגם לפיסיותרפיה.

וגם נתן לי עוד כדורים (לא ארקוקסיה, משהו אחר מאותה משפחה - לא זוכרת את השם. בטרן אולי....).
אני מקפידה לקחת את הכדורים רק כשממש ממש אין ברירה, למשך יום או יומיים בלבד, ורק אחרי האוכל.

כשהתקשרתי לקבוע תורים לאולטרסאונד ולפיסיותרפיה ניסו לתת לי תור לפיסיותרפיה למרץ 2020 😱.
אמרתי למוקדנית שהיא הצחיקה אותי, חיפשנו מכון חלופי וקיבלתי תור לנובמבר. גם לא עזרה גדולה אבל .....

לפחות אולטרסאונד קיבלתי לספטמבר, וכבר קבעתי לי תור לאורתופד כמה ימים אחרי....לראות איך מתקדמים.

בששי אכלנו במסעדת מו ומו ברחובות לכבוד יום הולדתו של אחי.
אחי חובב בשר משובח ויצא להם לאכול שם כמה פעמים ולאהוב את האוכל, אז אך טבעי היה לקבוע מקום כזה לכבוד יום הולדתו.
הבשר באמת היה משובח אבל כל השאר בינוני ומטה.
רועש, צפוף, שולחן קטנטן שקשה מאד להגיש לו (אז העברנו צלחות מהמלצרית ובחזרה כמו בקיבוץ), והרעש הפריע גם לשמוע את המלצרית אבל גם לשוחח בינינו.
המחירים חסרי פרופורציה יקרים, הסלטים שהזמנו כמנה ראשונה היו סתמיים.
בקיצור - לדעתי לא שווה לנסוע עד רחובות בשביל זה. למרות שהבשר באמת באמת היה טעים.

בשבת התעמלנו ב'אחוזה' ואז חזרנו הביתה עם הורי (שפגשו אותנו בשער) והגיעה בתי עם כל הנכדים (חתני חטף איזה וירוס והיה חולה מאז שחזרנו מכרתים) ואכלנו צהריים ושיחקנו קלפי 'רביעיות מקצועות' והיה נחמד מאד. הבונוס של צהריים במקום ערב הוא ש'נוקת' היתה ערה חלק ניכר מהזמן ואפשר היה "לשוחח" איתה. היא היתה מלאה חיוכים וקולות מתוקים וכולנו התמוגגנו.

אתמול היה לי סוף סוף "טיפול במים" שקיבלתי מתנה ליום הולדתי הששים בינואר מ'מחברת' וטרם קבעתי לי תור. נראה לי הולם לקבוע לאחד בספטמבר, כשהנכדים התחילו בית ספר והשיגרה מתחילה לחזור.....
היה חלומי. זו היתה הפעם הראשונה שלי וזה עשה לי ממש טוב.

אחר כך נפגשתי עם 'מחברת', שרצתה לראות אותי מיד אחרי הטיפול ושמחה מאד שנהניתי. זה טיפול לא זול ואני מאד מעריכה את המתנה הזאת שלה, לא מובנת מאליה.

היום מתחילה את הבוקר במספרה (צבע ואולי מעט קיצור....לא החלטתי) ואז ממשיכה לבתי לעזור עם 'נוקת' (שמקבלת חיסונים היום) והגדולים (שחוזרים לבד מבית הספר). בקיצור - יום עבודה.

לסיום רציתי לומר מילה או שתיים על בלוגרים שלא עונים למגיבים שלהם:
אני יודעת שכל אחד כותב בלוג מהסיבות שלו, וגם אני בעיקרון כותבת "בשביל עצמי" ולא מצפה לתפוצת נאטו ולא מתאמצת להרחיב את מעגל הקוראים שלי.
אבל היה נדמה לי שהמינימום של ה"דרך ארץ" בבלוגיה הוא: אם הגיבו לך, תענה. אפילו "תודה רבה". אפילו "אשמח לא לקבל ממך תגובות מסוג זה בעתיד". משהו.

לא מצליחה להבין בלוגרים שלא עונים למגיבים שלהם. קשה לי קצת גם עם בלוגרים שקוראים את התגובות ועונים עליהן רק כאשר הם נכנסים כבר לכתוב פוסט חדש, אבל את זה אני מבינה - לחץ של החיים וכולי.

הגדיל/ה לעשות בלוגר/ית שבתחילת פוסט חדש העיר/ה הערות תלונה על חלק מהתגובות שקיבל/ה לפוסט הקודם. כאילו גם לא תענה/י למגיבים וגם יש לך דרישות לאופי התגובות.
לא התאפקתי ושאלתי אותו/ה מה העניין. התשובה שקיבלתי "באופן חריג", כמו שהוא/היא כתב/ה לי, לא באמת סיפקה אותי. זה היה משהו בכיוון של "אני כותב/ת עבור עצמי, אין לי עניין לענות למגיבים למרות שבדרך כלל התגובות מחממות את לבי".

טוב, שמתי את זה כאן - כנראה יותר מצורך לשחרר קיטור מאשר כל סיבה אחרת - כי ממילא כל מי שקורא ומגיב כאן כן עונה לי כשאני מגיבה אצלו/ה...............אז תודה על ההקשבה. 🙏🙂

יום שלישי, 23 ביולי 2019

בבית

היומיים האחרונים בבוסטון היו טובים ומיטיבים, גם אתי וגם עם המשפחה הקטנה שלמשך שלושה שבועות הפכתי לחלק ממנה.
תינוקי כל הזמן הראה סימנים שהוא משתנה ומתפתח וגדל לנגד עינינו.
הוא התחיל להתבונן לנו בעיניים, לחייך ואפילו לצחוק ולהשמיע קולות של "דיבור", קולות מתוקים ומצחיקים.

בני ואני יצאנו איתו בעגלה ביום האחרון, בזמן שכלתי נסעה ללמד שיעורי כינור.
היה חם מאד אבל יצאנו לזמן קצר, והקטנצ'יק לא הראה סימני מצוקה או התנגדות.

מהדיווחים היום יומיים שאני מקבלת, יום אחרי שעזבתי הוא לגמרי התחיל להתאפס על עצמו, לישון יותר זמן רצוף בלילה, להסכים להיות לבד בעריסה או בטרמפולינה מידי פעם במהלך היום, להתייחס מעט לצעצועים ואפילו נסע ברכב בלי לבכות כל הדרך.
התינוקי שלנו גדל........כמה מרגש!

בטיסה הארוכה מבוסטון עד רומא הצלחתי לישון לא רע. באופן מפתיע איש לא ישב לידי, ולמרות שאלה היו רק שני מושבים, הצלחתי איכשהו לשכב/לשבת באופן שיכולתי להירדם לסירוגין.
האוכל באליטליה בלתי אכיל, אבל את זה ידעתי ואכלתי בערב לפני שעליתי על המטוס.

בהמתנה לטיסת ההמשך ברומא שתיתי קפה מעולה, קניתי לי בקבוק מים, והעברתי את הזמן עם "אנשים כמונו" של נועה ידלין, שמאז כבר הספקתי לסיים.
אוהבת מאד את הכתיבה של נועה ידלין. אבל. משהו בסגנון הכתיבה בספר הזה (סגנון הדיאלוגים, למשל) הרגיש לי הפעם קצת כפוי ומלאכותי. היה לה מה לומר, מסר להעביר, ויש לי תחושה עמומה שהיא לא מיצתה את זה עד הסוף. היתה לי הרגשה של...........סוג של בלוג. מתחיל מהאמצע ומסתיים באמצע. היא עשתה "סגירה" מסוימת רק בסוגיה אחת מתוך כמה וכמה שנותרו פתוחים ובלתי פתורים. מוזר.
אבל לגמרי אהבתי לקרוא ולגמרי העביר לי את הזמן.
לא יודעת מה אקרא עכשיו - סיימתי שלושה ספרים בנסיעה הזאת - יש המלצות?

למרות שזה היה היום הכי חם בעולם ולמרות עומס העבודה שלו, T התעקש לבוא לפגוש אותי בשדה התעופה. התגעגע מדי. כשיצאתי לאולם הנוסעים הוא פרש את ידיו וכמעט רץ אלי. היה טוב להתכנס בחיבוק הזה. גם אני התגעגעתי.

בפקקים בדרך הביתה מן השדה דיברתי עם הורי, דיברתי עם בתי וחתני והנכדים...כולם שמחו מאד שחזרתי.
החתולים דווקא מפגינים הסתייגות כלשהי - בעיקר החתולה - כאילו "אבא חזר ואת לא". מתוקים שלי.
בינתיים הם חוזרים לעצמם, ואלי,  בהדרגה. שניהם מחפשים את קרבתי אבל אף אחד מהם עוד לא בא להתיישב עלי.
גם ככה הם לא חתולים שמתיישבים עלינו, אבל מידי פעם החתול ד' אוהב להתיישב עלי כשאני שוכבת במיטה, והחתולה ל' אוהבת לבוא התפנק כשאני יושבת על הדלפק ועובדת על המחשב, או כשאני יושבת על הספה וקוראת או צופה בטלוויזיה. אז טרם.

חזרתי לשגרת היום שלי מיד, עם קניות בסופר עם הורי, ביקורים אצל בתי ועזרה עם הנכדים, ערימות של גיהוץ (לא יודעת איך T טען שהוא גיהץ כשלא הייתי........) ואפילו מפגשים עם חברים/ות.

מתחילה בהדרגה להכיר את 'נוקת', שמצד אחד היא התינוקת הכי רגועה ונינוחה וחייכנית בעולם (מאד דומה לבתי בגיל הזה) ומצד שני עוברים עליה כמה ימים קשים (ענייני בטן, איך לא?). כששמרתי עליה הבוקר בזמן שבתי הלכה לשיננית, ראיתי שהיא רוצה נורא לישון אבל משהו מציק לה, והיא מוחה בנימוס - עד כדי בכי - ושוב נימוס. מצחיקונת מתוקונת. בסוף קצת האכלתי וקצת הרמתי לשיהוק וקצת שרתי וקצת טייילתי איתה הלוך ושוב וקצת טפחתי בעדינות על הגב ו.......איכשהו היא נרגעה. לפחות עד שבתי הגיעה. עדיין לא שמעתי דיווח מה היה אחר כך.

בזירת הפעילות הגופנית יותר קשה מאשר בבוסטון - שלמרות שגם שם היה חם (אבל לא עד כדי כך) הצלחתי לעשות לפחות הליכות בבוקר לאורך הנהר. כאן אני מדליקה מזגן כבר מהבוקר (וישנה איתו בלילה) והולכת ברגל מעט וחוזרת גמורה.
הקאנטרי פחות אטרקטיבי במהלך השבוע, הדרכים פקוקות חלק ניכר משעות היום (אם לא בהלוך אז בטוח בחזור) והחניה שם מפוצצת. אנחנו שוקלים לעבור לעשות מנוי במועדון ספורט שקרוב יותר אלינו, אולי בדיור המוגן של הורי. בתקווה שכך נוכל ללכת כל יום.

אז זהו. אני בבית. חזרה לשיגרה.