באופטימיות זהירה אני יכולה לדווח שבינתיים נראה שהשיפצור במדרסים עשה את העבודה ואני סוף סוף מצליחה שוב ללכת.
בימים האחרונים אני גם הולכת לפעמים בנעלי ההליכה הגבוהות שאיתן אני מתכננת לטייל בקנדה בחודש הבא, וזה ממש נוח ותומך וטוב. ברור שאני מעבירה אליהן את המדרסים. הם עוברים איתי מנעל לנעל.
מה עוד?
לפני כמה ימים קבלתי דרישת שלום בלתי צפויה מסבתא שלי (ז"ל כבר הרבה שנים כמובן).
כפי שכבר סיפרתי, קיבלתי מכתב מהבנק שבו פעם היו לי ולמשפחה שלי חשבונות, שיש חשבון "רדום" על שמי (מלפני הנישואים) שלא נעשה בו דבר "מעל לשנה". ובכן, לא נעשה בו דבר במשך כחמישים שנה, כנראה. כנראה סבתא שלי פתחה חשבון חסכון על שמי ומעולם איש לא סיפר לי על כך. לו הייתי יודעת, הייתי מעבירה אותו יחד עם שאר החשבונות שסגרתי בבנק הזה והעברתי לבנק שבו אנחנו מתנהלים מזה הרבה שנים.
במכתב הפנו אותי ליצור קשר עם הסניף בו מתנהל החשבון. למותר לציין עד כמה בלתי אפשרי להשיג סניף בנק בטלפון בימים אלה, ולבסוף הגעתי לאיזה מוקד של הבנק שלא היה מסוגל לעשות עבורי דבר בלי לזהות אותי, ולא ניתן היה לזהות אותי כי לא ניתן היה לשלוח לי קוד בסמס - אולי כי בשנות השבעים לא היה קיים דבר כזה?????!!!!! חלם!
בסוף לקחו את הפרטים שלי ואחרי יומיים מישהו מהסניף חזר אלי, הבין את המצב ואמר שאיאלץ להגיע לסניף פיסית כדי להזדהות עם תעודה, ואז אוכל לקבלת את הכסף שנותר בחשבון. האמת, התלבטתי אם זה שווה את הנסיעה. אולי בשנות השבעים סבתא היקרה הפקידה לי סכום מכובד, אבל היום מדובר על כשלוש מאות וחמישים ש"ח.
בסופו של דבר T היה צריך ממילא לנסוע לאזור מסיבה אחרת אז נסענו ביחד. לא ייאמן כמה ביורוקרטיה מניבה פעולה לכאורה פשוטה של הפעלת חשבון רדום ואז העברת הכסף מתוכו לחשבון אחר (וסגירתו הסופית). כמה זמן, כמה ניירת - ובסוף התברר שלא ניתן גם להעיר את החשבון וגם להעביר את הכסף באותו היום. צחקנו עם הפקידה שהחשבון שהתעורר נמצא בהתאוששות בטיפול נמרץ..... בקיצור אני מקווה שאכן אראה את הכסף בסוף בחשבון הבנק הנוכחי שלי. כך או אחרת זו היתה חוויה, ועל הדרך ביקרנו בשכונה שפעם T היה גר בה, השכונה של נעורינו, שבה התחלנו את היחסים שלנו עוד כשהיינו בתיכון. ובמקרה עשינו זאת 48 שנים בדיוק אחרי הפעם הראשונה שדיברנו ממש והוא הזמין אותי לצאת איתו. סוג של "יום חברות" שכזה. נוסטלגיה.
בינתיים לא שמענו שוב מ'פרופסור-על' ואחרי כשבועיים רגועים T חווה כמה אפיזודות קלות יחסית, אבל ברור שזה לא נגמר.
בסוף נחגוג את יום הולדתו של T במסעדה עם 'שותפנו' ו'שריתה', ולמחרת נעשה לו כאן ארוחת יום הולדת. בתי סיפרה לי שהנכדים כבר הכינו ברכות ומאד מתרגשים לקראת האירוע. מתוקים כאלה. הורי לא יגיעו, אבא שלי עדיין חלש ולפעמים עם סחרחורות....אז לא זז מהבית.
לאחר שזנחתי את 'קדמת עדן' של ג'ון סטיינבק התלבטתי קצת איזה ספר לקרוא עכשיו, והחלטתי להוריד ספר "מטוסים" או כמו ש'ביוכימיה' קוראת לספרים הקלילים האלה: ספרי חוטר.
מי שאלופה בספרים כאלה היא הסופרת הבריטית סופי קינסלה, שבין השאר התפרסמה בגלל סדרת הספרים שלה על מישהי שמכורה לקניות (וגם היה סרט). דפדפתי קצת ברשימת הספרים החדשים יותר שלה ובחרתי את The party crasher, שיצא לפני כשנתיים/שלוש. חביב. בדיוק מתאים לי אחרי הכבדות של סטיינבק.
באופק כבר מרגישים את הנסיעה שלנו אל בני בבוסטון בעוד כשבועיים ובאמצע גם ביקור ברוקיס הקנדיים...אז מתרגשים כבר למפגש איתם ועם הנכדים המתוקים וגם החופשה עצמה והטיול.........בתקווה שהכל יהיה בסדר.
