‏הצגת רשומות עם תוויות פעילות גופנית. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פעילות גופנית. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 30 בינואר 2024

יום הולדת 65 🎈ועוד עניינים

בסוף נשארנו בבית למשך שארית השבת. 

ל-T היה התקף כאב קל בבוקר בזמן הליכת הבוקר, ושאר היום הוא לא הרגיש כל כך טוב. אז אפילו אל הורי לא נסענו.

בסוף קפצתי אליהם הבוקר, וישבתי עם אבא עוד קצת על "חפיפות" בעניני ביורוקרטיה - הפעם הוא הראה לי איך הוא עושה הורדה של מסמכי מס הכנסה ממקורות שונים לצרכי הדיווח שלו ל-IRS (מס ההכנסה של ארה"ב). אמא שלי התבדחה בסוף שעכשיו הוא יכול למות בשקט, אז עניתי לה באותה הלשון שהוא צריך לחכות לפחות עד שיסיים להראות לי כיצד הוא מדווח ל-IRS. זה יקרה בהמשך כאשר כל המסמכים מהמקורות השונים יגיעו. לא כולם מוכנים עדיין בשלב זה.

הכאבים שלו בגב חזקים והוא מתקשה ללכת וסובל כשהוא עובר מישיבה ולעמידה ולהיפך. שום משכך לא עוזר, והחלטנו, למרות מחאותיו, לפנות לאורתופד מומחה שאמא של גיסתי נעזרת בו כבר שנים, שעושה זריקות שממש מצילות אותה (אמא של גיסתי סובלת מאד מכאבי גב וגם יש לה אוסתיאפרוזיס קשה).

היה קשה לשכנע את הורי להתקשר אליו, כי זה רופא פרטי ואבא הרי מתקשה מאד להוציא כסף - אבל אמא החליטה שכן, על אפו ועל חמתו. התקשרתי בנוכחותם והרופא ביקש רשימה של כל התרופות שאבא מקבל. שלחתי, וכעת אני ממתינה לשמוע ממנו, האם הוא יסכים להגיע להזריק לו. ותוהה גם האם זה יעזור. או יזיק. אוף. 

בראשון היה לי יום הולדת, ו-T קבע לנו טיפול זוגי בספא חדש ביישוב סמוך. זו היתה הפתעה בעצם, אבל T הבין שצריך לשריין את המועד כדי שלא אקבע לי משהו אחר באותו הזמן, אז ידעתי שמתוכנן משהו.

בסופו של דבר זה התברר כבחירה הנכונה ביותר ליום הזה בזמן הזה. הרי אין חשק לחגוג ממש, אין מצב רוח, וגם הגשם לא הפסיק לרגע אז התאים להתרגע בספא ולקבל טיפול.

הטיפול ארך כשלוש שעות וכלל עיסוי זוגי, סאונה אינפרה אדום מיוחדת (שטרם ראינו כמותה) ואז ציפה בחשיכה בבריכת מי מלח כאשר התקרה זרועה ב"כוכבי" נורות לד. 

בהחלט הרגשנו איך הגוף נרגע, גם אם הנפש לא מסוגלת. 

זה היה בשעות אחר הצהריים, ובבוקר 'מחברת' הגיעה אלי לקפה, בזמן ש-T נסע עם 'שותפנו' להיפגש עם לקוח. זה היה נחמד. מחר אני מתוכננת להיפגש עם 'ביוכימיה' אחרי המון זמן שלא נפגשנו. 

כל הזמן נכנסו הודעות ברכות יום הולדת וגם כמה טלפונים, וגם בני וגם בתי שלחו לי פרחים. 

הזר מבתי חתני והנכדים

הזר מבני וכלתי והנכדים

באותו בוקר, על הבוקר לפני שיצאנו לחדר הכושר, הצלחתי להתרסק על הישבן בזמן שסידרתי דברים במטבח. כמובן שזו היתה שטות. הסתובבתי ודרכתי בטעות על הרגל של הסולם, לא הבנתי שזה סולם וחששתי שאני דורכת על חתול, נבהלתי ואיבדתי את שיווי המשקל ו...זהו. 

למזלי פרט לכאב בעצם של הישבן הימני לא נראה שנגרם נזק. אפילו הצלחתי להתעמל כרגיל, גם אם יותר במתינות בגלל הכאב, וצריכה להיזהר כשאני מתיישבת.

הבוקר, לפני שנסעתי אל הורי, היה לי סוף סוף שיעור יוגה. קבלתי את הטלפון שלה מ'שנטי' לפני כחצי שנה כבר, אבל כל הזמן דחיתי ודחיתי עד שבשבוע שעבר סוף סוף התקשרתי אליה וקבעתי. קיוויתי לשיעור קבוצתי אבל לא היה לה כרגע בשעות הבוקר, ולא כל כך מתאים לי אחר הצהריים / ערב. אז בינתיים קבעתי לי כמה שיעורים פרטיים. היה מצוין. 

עכשיו אחר הצהריים יצאנו להליכה אבל אחרי קילומטר התחיל גשם די חזק, שיחד עם הרוח הרטיב אותנו לגמרי (המעיל והכובע הגנו עלינו אבל הרגליים כבר היו ספוגות), אז עשינו "אחורה פנה" וחזרנו הביתה. לא נורא. זה היה קצת יותר טוב מכלום. 

בששי מתוכננת ארוחת יום ההולדת שלי עם כל המשפחה (כולל של אחי) - מקווה שכולם יהיו בריאים ושגם אבא יצליח להגיע. מצב הרוח די בריצפה - בכל יום כל מה שקורה במדינה ובעולם מצליח להרגיז אותי עוד יותר ולדכדך עוד יותר - כך שמפגש טוב עם אנשים אהובים זה בדיוק מה שהנפש צריכה. 


יום חמישי, 12 באוקטובר 2023

עמוק בכאב ובזעם

כך אני מרגישה בימים אלה. 

כואבת, זועמת. מאוכזבת. מוצפת. הבכי מתפרץ ללא הודעה מוקדמת ואני פשוט נותנת לזה לקרות. 

הרדיו או הטלוויזיה דלוקים רוב הזמן (דווקא כרגע לא - וזה שקט מבורך). בכל הזמן שומעים וצופים בחדשות, כל הזמן מרגישים את העצב, את הכעס, את האכזבה. כל הזמן עולה החשש מהתפתחויות נוספות, זוועות נוספות שמתגלות ממה שכבר קרה, וממה שעוד עתיד לקרות. 

הזוועה - של הנטישה של המדינה, של הסבל של החטופים, של משפחות ההרוגים, הנעדרים, של הפצועים. של האזרחים שהבינו שאין מי שדואג להם, אין מי ששומר עליהם, ואין מי שמטפל בהם גם תוך כדי ואחרי שקורה האסון. מי שלא תיפקד לפני השבעה באוקטובר בממשלתנו ובכל הדרגים לגמרי לא מתפקד מאז. מי שדאג רק לעצמו או לסקטור או ל"בייס" שלו לפני, לא מתפקד ובפועל לא קיים גם עכשיו. 

הרשלנות הפושעת של מי שקיבל "סימנים" או "רמזים" או סוג אחר של התרעות לגבי כוונת החמאס ולא התייחס לזה כמו שצריך, אפילו לא קצת "ליתר בטחון". מחכה לשמוע עד היכן הגיעו ההתרעות האלה בשרשרת הפיקוד. 

העם - כן, הרבה זמן לא הרגשתי בנוח להשתמש במונח הזה - הוא היחיד שמתייצב ברגע שעולה הצורך. האנשים. חיילים ואזרחים שמתעלים על הנסיבות ומפגינים גבורה ואומץ לב מול מצבים לא אנושיים, בלתי אפשריים. עוד לא שמענו את כל הזוועות, אבל כל יום זה מתגלה יותר ויותר. בלתי נתפס, בלתי יאומן ובלתי נסלח. פוגרום על סטרואידים. שחיטה. ונטישה. נטישה מתמשכת. כואבת. 

הטיסה שלנו לבוסטון בוטלה על ידי חברת התעופה, וכרגע אנחנו לא מזדרזים לקבוע מחדש. אמנם בני ומשפחתו זקוקים לנו, אבל בינתיים לא מרגישה שאני מסוגלת לעזוב כאן. לא במצב הנוכחי. 

הוריה של כלתי, שמבקרים אצלם בבוסטון,  "תקועים" שם מאותה הסיבה - אין טיסות חזרה (עם אותה חברת תעופה). אז לפחות הם ביחד שם. הבנתי שמצאו להם סידור חלופי, דרך אירופה. כלתי לא רוצה שהם יחזרו (הם גרים בצפת, ואם תהיה מערכה גם בצפון.........) אבל אמא של כלתי נדרשת בעבודה במיוחד עכשיו, בעזרה לאזרחים בעיר, והיא מאד רוצה לחזור כבר. 

מה שעושה לנו טוב, משחרר קצת לחצים , זה הספורט. ההליכה בחוץ, הפעילות בחדר כושר. פעמיים ביום אנחנו מזיעים, מתאמצים, משחררים את כל מה שמצטבר. זה עוזר קצת.  

כשאנחנו מסתובבים בין המושבים אנחנו רואים סיורים של מג"ב, וגם זה עושה לנו טוב. 

באחד הימים בתי התקשרה אל T ושפכה קצת את ליבה. יש לה מטופלים שעוברים תקופה קשה - רופאים בבית חולים, חיילים...נוער שמתקשה עם כל מה שקרה וקורה. גם כשהיא עם הילדים היא מחזיקה את עצמה. באיזשהו שהוא שלב היא כבר הרגישה מוצפת, והשיחה עם אבא עשתה לה טוב. הוא בעיקר הקשיב, והיא פרקה.

היא תרמה חצי בית לילדים המפונים מיישובי העוטף, וגם ניסתה להתנדב כפסיכולוגית במרכזי הסיוע וגם לתרום דם. הודיעו לה שכרגע יש להם מספיק ואין צורך. אני מניחה שבהמשך אולי בכל זאת יקראו לה. 

יום אחר היתה זו כלתי שהתקשרה אלי מבוסטון, ועשתה את אותו הדבר. היא מתקשה להתמודד עם כל מה שקורה כאשר היא כל כך רחוקה. השיחה איתי עזרה לה מאד. 

בין לבין קפצנו אל אבא  שלי כדי לקבל "חפיפה" על נושאים שנצטרך לטפל בהם אם וכאשר הוא לא יוכל לעשות זאת. 

היה קשה, בעיקר כי הוא בלגניסט...ועכשיו עוד יותר מבולבל. בילינו שני בקרים ארוכים אצלו ובסוף עשינו קצת סדר בבלגן וקיבלנו את כל המידע שנזדקק לו למקרה שהוא לא יהיה מסוגל או חלילה יילך לעולמו. 

בימים אלה אני כל הזמן מקבלת שיחות והודעות טקסט מבני דודים שלנו בארה"ב, באנגליה, באוסטרליה ובארגנטינה וגם מחברתי 'ג'ינג'ית'. הדאגה שלהם כנה ועמוקה, והם כולם חיממו את לבי. 

באחד הימים השבוע חתני הביא אלינו את שלושת הנכדים, בזמן שגם הוא וגם בתי היו צריכים לעבוד. קבלנו אותם עם ארוחת בוקר "של סבא". 

לשני הגדולים היו שיעורים ב"זום" במהלך הבוקר, ואני שיחקתי עם הקטנה. בזמן ארוחת הצהריים בתי כבר הגיעה, הצטרפה אלינו, ולקחה אותם הביתה. 

הם ילדים נהדרים. שרי די שואבת אנרגיה, ואני יוצאת מותשת מהבילו איתה, אבל היא מתוקה מאד. 

'שותפנו' ו'שריתה' קפצו אלינו ערב אחד "כדי להעביר את החרא הזה ביחד" והאמת שזה עשה לכולנו טוב.

גם שיחות טלפון עם 'מחברת' עושות לשתינו טוב. 

כל יום נערכות הלוויות של הרוגים מהיישוב. 

הבוקר ירדנו לממ"ד/מקלט שלנו, למרות שהאזעקה ששמענו היתה בבירור מיישוב סמוך, כי האפליקציה כן התריעה. מסתבר שהאפליקציה יותר "רגישה" מהאזעקות של היישוב. היא מתריעה בטווחים גדולים יותר. שמענו את הנפילות מהמשולש. 

בסופר (הפעם לא בטירה אלא בנתניה) היו הרבה מאד מדפים ריקים, בעיקר במחלקת הירקות/פירות ובשר/עוף, אבל השגנו חלק ניכר ממה שרצינו. 

התכנון הוא לערוך כאן ארוחה בשבת בצהריים, לילדים ובתקווה גם להורי, למרות שלא בטוח שאבא ירגיש מספיק טוב כדי להגיע. 

אחרי מה שהרגיש לי כמו נצח, קמה סוג של ממשלת חירום - עם ההנהגה הכושלת בשלמותה פלוס גנץ, שבעצמו (לדעתי) חתום על כשלון ה"מכשול" המפואר בגבול עזה. אני לא מתרשמת. אבל עם ישראל הוכיח לי שהוא עדיין כאן, שהוא עדיין קיים, שיש לנו את זה עדיין - וזה אולי אולי נותן לי קצת תקווה. 

שיגרת מלחמה. מקווה לטוב אבל מתכוננת לרע. 

יום שני, 18 בספטמבר 2023

מאז שחזרנו מאוסטריה

חזרנו מאוסטריה בשבת בצהריים ועברנו ב"טיב טעם" כדי לקנות קצת חלב וירקות ופירות וגבינה שיהיה לנו לימים הראשונים, עד שנעשה את הקנייה השבועית בסופר. מייד באותו הערב נסענו להפגין בקפלן, לקראת הדיון בבג"ץ באותו השבוע שדן בחוק "יסוד" שביטל את עילת הסבירות. 

זו היתה הפגנה מצויינת, עם נואמים חשובים ורהוטים, והצימוק שבעוגה - הופעה חד פעמית ומרגשת של שלום חנוך. הוא שר את "משיח לא בא" שמככב תמיד במוסיקת הרקע של ההפגנות האלה, אבל חשבתי על עוד כמה שירי מחאה מצויינים שלו שהוא יכול היה לשיר. 

השבוע חזרנו לשיגרה שלנו, לחדר הכושר בבוקר והליכות הערב שלנו, וגם לתפריט הצנוע יותר - שהוריד חזרה כמה גראמים מיותרים (לא רבים מדי, האמת, כי הוצאנו הרבה מאד אנרגיה בטיול) שצברנו בחו"ל. 

נפגשתי עם 'מחברת', שבדיוק כאשר נסענו נולדה לה נכדה חדשה - נכדה ראשונה מהבת שלה. עד כה יש לה נכדים משני הבנים הגדולים שלה (שניים מהבכור ושלושה מהשני) אבל זו הנכדה הראשונה מהבת, ואני רואה כמה זה שונה, ובמיוחד שהבת ביקשה ש'מחברת' תהיה איתה ועם בעלה בלידה. זה היה מרגש מאד ומיוחד עבורה. שמחתי מאד בשבילה. בשביל שתיהן. 

הייתי בבדיקה תקופתית אצל האופטלמולוג ושמחתי לגלות שהכל עדיין בסדר עם עצב הראייה שלי, ואין שום רמז לגלאוקומה שממנה אבא שלי סובל כל השנים. 

כמובן ש-T נסע לירושלים להפגנה מול בית המשפט העליון. הוא חזר די גמור, האמת, הנסיעות האלה לא פשוטות (על האופנוע)....אבל הוא חדור מטרה. 

שמעתי חלק נכבד מהתהליך בבג"ץ למחרת, ובין "קבוצת האליטה של אוליגרכים פריווילגים" של רוטמן לבין "37 אנשים אקראיים שלא נבחרו ולא ייצגו אף אחד וחתמו על טקסט שנכתב בחופזה" הבנתי (שוב) מול מה ומול מי אנחנו מתמודדים עכשיו....והבנתי (שוב) כמה מצבנו חמור. לא יודעת מה יהיה. 

השבוע גם אספנו את שרי מהגן, כאשר בתי לקחה את נשמותק לנוירולוג - להתחיל סוף סוף לבדוק ולאבחן גם את בעיית הקשב וריכוז שהוא כנראה סובל ממנה, וגם את בעיית הטיקים, מהם הוא סובל מאז ומתמיד. הוא לא עם הפרעת קשב ברורה וקלאסית, כי הוא מסוגל להתרכז מאד לאורך זמן בדברים שמעניינים אותו - אבל זה ברור שיש לו איזה קושי - למשל במבחנים, למרות שהוא יודע מצוין את החומר - והוא גם מפוזר מאד ושוכח המון דברים, וזה מערים עליו קשיים. המורה שלו משוכנעת שזה הכל בעיקר רגשי, והמליצה לבתי על טיפול פסיכולוגי ולהמנע ממתן תרופות (שגם עלולות להגביר את תופעת הטיקים). 

בתי החליטה גם ללכת איתו לפסיכולוגית וגם לנוירולוג, והאמת שההיגיון מאחורי זה הוא לא רק לעזור כמה שאפשר לילד, אלא גם להבטיח תיעוד רשמי וכתוב של האבחנה שלו, כבר מעכשיו - כאשר הוא עדיין בכיתה ו' - למקרה שיצטרך להוכיח, לצרכי הקלות וכדומה, בעתיד. 

לפני שהגענו לגן של שרי בתי התקשרה להזהיר אותנו שהגננת התקשרה קודם ששרי במצב רוח ולא מרגישה כל כך טוב, ושהיא מרשה לנו להושיב אותה עם סרטונים בטלפון אם יהיה צורך בכך.

לא היה צורך בכך. שרי שמחה לקראתנו, והסבירה לנו שהיא פשוט סבלה נורא מהחום בחצר (שהגביר מאד את הגירוד של העקיצות המרובות שיש לה), וזה מה שהעכיר את מצב רוחה. הילדה כל כך בוגרת ואינטליגנטית לגיל ארבע, שזה מדהים. הגננת בגן החדש (אותו גן שחכמוד היה בו שנתיים בזמנו) עדיין לא מכירה היטב את הילדים, וביקשתי מבתי לספר לה ששרי היא הבת של אבא שלה, כמו הבנים גם, שהם בעצם "גופי חימום" מהלכים, סובלים מחום באופן יוצא דופן. 

כשנכנסנו לרכב שרי העירה לנו על כיסא הבטיחות - "למה כיסא כזה גדול?" היא שאלה, והסבירה שברכבים של הוריה יש כבר כיסא קטן. כלומר בוסטר. הבטחנו שבפעמים הבאות נביא בוסטר. הרי היא כבר ילדה גדולה. 

בבית חיכו לה שתי שמלות חדשות, חולצה חורפית חדשה ופיג'מה חורפית חדשה שבתי הזמינה לה במחירים מצחיקים און ליין, אז מצב הרוח התרומם עוד יותר ופצחנו במדידות והצטלמויות. 


אגב אלה הסנדלים שקנינו לה, שהיא בחרה בעצמה

חכמוד היה בבית ואמר שהוא רוצה לעזור לנו איתה, אם צריך, אבל מהר מאד התברר שלא צריך - שרי היתה במצב רוח מצוין - והוא חזר למשחקי המחשב שלו בחדר. 

בהתחלה היא אמרה שהיא רוצה להתקלח, אבל כשנכנסנו לחדר שלה לבחור בגדים להחלפה נתקענו - כי היא לא הסכימה ללבוש אף בגד שמצאתי בארון (כי זה רק לגן) וגם לא את הפיג'מה שהיתה זרוקה על המיטה שלה. מהר מאד הבנתי שמקלחת לא תהיה כאן, והיא הושיבה אותי על כיסא קטן, הביא קופסת תכשיטים (שלה) וערכת איפור (גם כן שלה) והתחיל לעשות לי מייק אובר 😂.

נתתי לה לעשות מה שהיא רוצה, והיא היתה מאד מרוצה. בדיוק אז בתי ונשמותק חזרו, וגם בני במקרה התקשר בוידאו וכולנו שוחחנו איתו ביחד (והראתי לו איך אני "מאופרת ומקושטת") והיה נחמד מאד. 

בשאר השבוע ערכנו קניות לחג ולכל השבוע (כבר ממש לא נשאר לנו שום דבר בבית) וגם נסענו לקנות מתנות יום הולדת לאחי (שחגג 59 בסוף אוגוסט) ולגיסתי (שחגגה 58 בתחילת השבוע), כדי שנוכל לתת להם כשיגיעו בראשון. 

בששי בבוקר ביקרנו אצל הורי, ואבא נראה קצת יותר טוב. התברר שהוא היה סוף סוף בביקור אצל הקרדיולוג, שעשה לו סדר בתרופות, הוריד מינונים וגם הנחה אותו לא לקחת תרופות חדשות, ומאז יש פחות תופעות לוואי, ונראה שחל שיפור בתחושה הכללית ובעייפות הרבה. 

אחר הצהריים שוחחנו בוידאו שיחה קבוצתית עם בני הדודים של T בארץ ובעולם, וכנראה בעקבות השיחה הבינו גיסי וגיס-טי שאנחנו לבד בבית בערב חג, והזדרזו להזמין אותנו אליהם ברגע האחרון. הודינו להם מקרב לב אבל הסברנו שממש מתאים לנו להיות בשקט שלנו. 

יצאנו להליכת ערב - והיינו די לבד בחוץ. היו פה ושם אנשים עם עגלות תינוק/פעוט או אנשים עם כלב, וכמובן אנשים שהגיעו להתארח (זה היה מוקדם מדי לדעתי לחוזרים מבתי הכנסת), אבל היתה אווירה נעימה ונחמדה של שקיעה בערב חג. 

בשבת התחלנו עם הבישולים, כאשר אני בעיקר עוזרת ושוטפת כלים תוך כדי, אבל גם אפיתי עוגת שזיפים - נשאר לי עוד החשק ל"לינדזר טורט" שאיכשהו לא הצלחנו למצוא בשום מקום באוסטריה. בדיעבד טוב שלא מצאנו, כי אני חשבתי שזו עוגת שזיפים, והתברר לי שזו עוגת ריבת שזיפים - ממש לא מה שדמיינתי. 

ביקשתי מחברתי 'אורה' את המתכון לעוגת השזיפים הנהדרת שזכרתי שהיא נהגה לאפות, אבל היא לא מצאה אותו, ורק מצאה את המתכון שלי לעוגת התותים המפורסמת 😂. נו, טוב, את זה אני לא צריכה, באמת תודה. בת דודה של T שלחה לי קישור למתכון שכלתה אופה, אבל מצאתי און ליין מתכון שנראה לנו מוצלח יותר, ובשינויים קלים אפיתי אותו, ואם זה ייצא מוצלח אעלה אותו כאן בהמשך. 

אז אלה העדכונים מהשבוע שלנו מאז שחזרנו, ובהמשך אמשיך לתעד את הטיול באוסטריה. 

רוצה לאחל גמר חתימה טובה לכולנו, ואני תמיד מזכירה לעצמי שעל עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר, ואלה הן העבירות החשובות באמת - אז בעצם אני מאחלת לכולנו שניטיב אלה עם אלה ושנסלח אלה לאלה - ולא רק לקראת יום הכיפורים אלא כל השנה. 

יום שבת, 27 במאי 2023

חג השבועות ועוד שיבושים

הימים האחרונים חלפי עלינו עם עוד תקלות ושיבושים גם בבית וגם בגוף.

פתאום דלת הכניסה החדשה שלנו התחילה לעשות בעיות. זה התחיל עם חיווי שגוי כאילו היא פתוחה - וזה הפעיל את האזעקה. ואז T סידר משהו ועכשיו קשה לפתוח ולסגור אותה. ולפעמים ממש בלתי אפשרי לפתוח אותה - לא מבפנים ולא מבחוץ - וזה מלחיץ כי אם הבית סגור ואין אף אחד אז אין דרך אחרת להיכנס. ובכלל, אם במקרה אין חשמל והתריסים סגורים, אז גם אין דרך אחרת לצאת. אותי מאד מלחיצים מצבים כאלה בהם אין חלופה. תמיד מעדיפה מצב שיש גיבוי לכל סיטואציה. ואני חושבת על הבייבי סיטרית של החתולים בתקופה שלא נהיה..... אוף. 

ניסיתי לנטרל פשוט את החיישן של הדלת באזעקה, כדי שלא ייתייחס אליו בכלל, אבל משום מה "ניטרול קבוע" לא עובד. אצטרך לדבר שוב עם איש התקשורת/אזעקה שלנו - ששוב ייקטר שתמיד אנחנו פונים אליו ממש לקראת נסיעה וזה תמיד דחוף בהול. מה אפשר לעשות? 

בנוסף, המדיח שוב קיצר, שבועות ספורים אחרי ש"תוקן". היה לי ברור שהטכנאי לא באמת עשה משהו אמיתי ובמקרה המדיח עבד תקין מאז. בהתחלה שוב הזמנו טכנאי, שהיה אמור להגיע ביום ראשון הקרוב, אבל בינתיים החלטנו פשוט להזמין מדיח חדש. המדיח הזה כבר עשה את שלו.  בינתיים הפעלנו אותו שוב והוא שוב עבד תקין, אז נמשיך לנסות ככה עד הנסיעה. ומקסימום אין לי בעייה לשטוף כלים. הבעייה היחידה שלי היא עם הפלסטיקים - קופסאות הפלסטיק מתנקות כמו שצריך רק במדיח. מילא, זה ייאלץ לחכות. 

בעקבות התקלה החוזרת של האינטרנט, הגיע שוב הטכנאי של הוט, החליף חלק כלשהו בתשתית - שלדעתנו לא ממש היתה לו חשיבות - ואנחנו צופים שהתקלות תחזורנה על עצמם. בינתיים תקין אבל הגיוני שתהיינה תקלות בזמן שלא נהיה בארץ, ואז לא נוכל להתחבר מרחוק למצלמות, לאזעקה, לבית החכם....עוד אוף. 

השבוע גם עשיתי ממוגרפיה - אני מקפידה על כך פעם בשנתיים ומכבי בטובם מתקשרים לתאם לי בלי שאצטרך אפילו לזכור לעשות את זה. אקבע תור לבדיקה קלינית אצל כירורג אחרי שאקבל את התוצאות. 

ל-T היו שני התקפי כאב ביום אחד, בערב החג, וראיתי שזה טלטל אותו יותר מהרגיל. זה היה מפחיד. מעולם זה לא קרה, שניים ביום אחד. עם כל זה הוא התעקש לבשל לערב חג כרגיל.

גם בתי ומשפחתה המתוקה הגיעה וגם הורי. כולנו כל כך שמחנו שהם פה, חודשיים חלפו מאז היו כאן לאחרונה. 

רמזתי לבתי בעדינות שחבל שהם לא קופצים לבקר אצל הורי מידי פעם, והיא היכתה על חטא שבאמת הם היו מרוכזים בעצמם בזמן האחרון. לא הגבתי על "בזמן האחרון". אמרתי לה שיש להם הזדמנות עכשיו שאנחנו נהיה בחו"ל, והיא אמרה שתשתדל. לא תולה בכך הרבה תקוות. 

הבנות של אחי מגיעות אליהם פעם בכמה שבועות, וגם בני וכלתי מתקשרים אליהם בוידאו לעיתים קרובות. בתי וחתני באמת באמת מרוכזים בעצמם, תמיד היו וכנראה תמיד יהיו. גם בנו ובבריאותנו יש תקופות שהם לא מתעניינים יתר על המידה, כבר קיטרתי כאן על זה, ואני מבינה שככה זה. זו המציאות ואין לי סיבה לצפות שהיא תשתנה. אני לא אומרת כלום כי אני מבינה שיש דברים שאין סיכוי שישתנו, ולכן מניחה להם. אני יודעת שזה לא מחוסר אכפתיות או מחוסר אהבה. 

לקראת ערב החג T שאל בקבוצה המשפחתית אם הם מזמינים משהו מיוחד לארוחה, והיחיד שענה היה חכמוד, שביקש חריימה ופסטה ברוטב בולונז. אז זה מה ש-T הכין. בנוסף אפה לחמניות ממולאות בבשר כבש מפורק, והכין "על הדרך" גם גולש טעים, שאנחנו אוכלים ממנו עכשיו כל השבוע. חלבי לא היה כאן. הם לא מתלהבים מחלבי. מה שכן, T אפה עוגת ריקוטה נהדרת, שבסוף הערב חולקה בין הורי לבין משפחתה של בתי. 

אחי היה בכנס בחו"ל בסוף השבוע של החג אבל ניסיתי להזמין גם את גיסתי והאחייניות לערב החג והן היו מוזמנות כבר אל אחותה של גיסתי. לא נורא, היום קבענו להיפגש אצל הורי, כך שנספיק להתראות לפני שאנחנו טסים לבוסטון. 

שיבוש נוסף שקרה לי הוא מן כאב לא ברור בראש - בצד ימין של הגולגולת קרוב לאוזן. זה בא בפולסים, התחיל בערב החג ונמשך כל הלילה וכל היום שלמחרת. מאד מוזר. קצת נבהלתי מזה, ונבהלתי עוד יותר כשחשדתי שאולי זה בכלל מוקרן מהשיניים. ממש לא מתאים לי סיפור שיניים עכשיו לקראת הנסיעה. בינתיים הלילה זה נפסק והיום בינתיים לא חזר, אז מחזיקה אצבעות. 

מהתכתבויות וואטסאפ עם 'מחברת' אני מבינה שלא קל לה הטיול הזה בחו"ל, למרות הנופים המרהיבים והערים המתוקות, בין כאבי הגב וכל מיני עצבים שהיא חוטפת על החבר שלה, אבל היום סוף סוף היא נשמעה קצת יותר מפוייסת. מקווה שבסך הכל הכללי החוויה תהיה טובה. יש לי הרגשה שלא יהיה מנוס מניתוח גב, במקרה שלה, ואני דואגת. גם לזוגיות הזאת המקרטעת אני דואגת.... אבל לא יכולה כמובן לעשות דבר פרט להקשבה ותמיכה. מקווה שהיה תהיה בסדר. 

בינתיים סיימתי בהנאה רבה את "THE SILENT WIFE" ובהמלצתה של תיאו (המקור הכי מהימן שלי עד היום לספרים מכל הסוגים) הורדתי ספר קליל וחמוד נוסף בשם "פי שניים" מאת סופרת שאינני מכירה רביטל ויטלזון־יעקבס. ממש לא "ספרות יפה" אבל כיפי לגמרי. כפי הנראה זה מה שהולם את הלך רוחי ומצבי הרגשי בימים אלה. אז תודה לך, שוב, תיאו יקרה. 

הספקנו לצאת להליכה (אני כבר לא רצה אבל T כן) הבוקר לפני שנהיה יותר מדי חם (נהיה קצת חם לקראת סוף ההליכה, בסביבות שבע וחצי) ועכשיו אנחנו בסבבה במזגן, שבת שקטה ובתקווה גם חסרת אירועים - עד לביקור אצל הורי אחר הצהריים ואולי (כנראה שכן) גם הפגנה שוב הערב. 

אז עוד חג מסתיים לו, ובקרוב אנחנו טסים לבוסטון. שבוע טוב שיהיה. 

יום רביעי, 17 במאי 2023

חזרה לשיגרה

באופטימיות זהירה אני יכולה לדווח שבינתיים נראה שהשיפצור במדרסים עשה את העבודה ואני סוף סוף מצליחה שוב ללכת.

בימים האחרונים אני גם הולכת לפעמים בנעלי ההליכה הגבוהות שאיתן אני מתכננת לטייל בקנדה בחודש הבא, וזה ממש נוח ותומך וטוב. ברור שאני מעבירה אליהן את המדרסים. הם עוברים איתי מנעל לנעל. 

מה עוד? 

לפני כמה ימים קבלתי דרישת שלום בלתי צפויה מסבתא שלי (ז"ל כבר הרבה שנים כמובן).

כפי שכבר סיפרתי, קיבלתי מכתב מהבנק שבו פעם היו לי ולמשפחה שלי חשבונות, שיש חשבון "רדום" על שמי (מלפני הנישואים) שלא נעשה בו דבר "מעל לשנה". ובכן, לא נעשה בו דבר במשך כחמישים שנה, כנראה. כנראה סבתא שלי פתחה חשבון חסכון על שמי ומעולם איש לא סיפר לי על כך. לו הייתי יודעת, הייתי מעבירה אותו יחד עם שאר החשבונות שסגרתי בבנק הזה והעברתי לבנק שבו אנחנו מתנהלים מזה הרבה שנים. 

במכתב הפנו אותי ליצור קשר עם הסניף בו מתנהל החשבון. למותר לציין עד כמה בלתי אפשרי להשיג סניף בנק בטלפון בימים אלה, ולבסוף הגעתי לאיזה מוקד של הבנק שלא היה מסוגל לעשות עבורי דבר בלי לזהות אותי, ולא ניתן היה לזהות אותי כי לא ניתן היה לשלוח לי קוד בסמס - אולי כי בשנות השבעים לא היה קיים דבר כזה?????!!!!! חלם! 

בסוף לקחו את הפרטים שלי ואחרי יומיים מישהו מהסניף חזר אלי, הבין את המצב ואמר שאיאלץ להגיע לסניף פיסית כדי להזדהות עם תעודה, ואז אוכל לקבלת את הכסף שנותר בחשבון. האמת, התלבטתי אם זה שווה את הנסיעה. אולי בשנות השבעים סבתא היקרה הפקידה לי סכום מכובד, אבל היום מדובר על כשלוש מאות וחמישים ש"ח. 

בסופו של דבר T היה צריך ממילא לנסוע לאזור מסיבה אחרת אז נסענו ביחד. לא ייאמן כמה ביורוקרטיה מניבה פעולה לכאורה פשוטה של הפעלת חשבון רדום ואז העברת הכסף מתוכו לחשבון אחר (וסגירתו הסופית). כמה זמן, כמה ניירת - ובסוף התברר שלא ניתן גם להעיר את החשבון וגם להעביר את הכסף באותו היום. צחקנו עם הפקידה שהחשבון שהתעורר נמצא בהתאוששות בטיפול נמרץ..... בקיצור אני מקווה שאכן אראה את הכסף בסוף בחשבון הבנק הנוכחי שלי. כך או אחרת זו היתה חוויה, ועל הדרך ביקרנו בשכונה שפעם T היה גר בה, השכונה של נעורינו, שבה התחלנו את היחסים שלנו עוד כשהיינו בתיכון. ובמקרה עשינו זאת 48 שנים בדיוק אחרי הפעם הראשונה שדיברנו ממש והוא הזמין אותי לצאת איתו. סוג של "יום חברות" שכזה. נוסטלגיה. 

בינתיים לא שמענו שוב מ'פרופסור-על' ואחרי כשבועיים רגועים T חווה כמה אפיזודות קלות יחסית, אבל ברור שזה לא נגמר. 

בסוף נחגוג את יום הולדתו של T במסעדה עם 'שותפנו' ו'שריתה', ולמחרת נעשה לו כאן ארוחת יום הולדת. בתי סיפרה לי שהנכדים כבר הכינו ברכות ומאד מתרגשים לקראת האירוע. מתוקים כאלה. הורי לא יגיעו, אבא שלי עדיין חלש ולפעמים עם סחרחורות....אז לא זז מהבית. 

לאחר שזנחתי את 'קדמת עדן' של ג'ון סטיינבק התלבטתי קצת איזה ספר לקרוא עכשיו, והחלטתי להוריד ספר "מטוסים" או כמו ש'ביוכימיה' קוראת לספרים הקלילים האלה: ספרי חוטר

מי שאלופה בספרים כאלה היא הסופרת הבריטית סופי קינסלה, שבין השאר התפרסמה בגלל סדרת הספרים שלה על מישהי שמכורה לקניות (וגם היה סרט). דפדפתי קצת ברשימת הספרים החדשים יותר שלה ובחרתי את The party crasher, שיצא לפני כשנתיים/שלוש. חביב. בדיוק מתאים לי אחרי הכבדות של סטיינבק. 

באופק כבר מרגישים את הנסיעה שלנו אל בני בבוסטון בעוד כשבועיים ובאמצע גם ביקור ברוקיס הקנדיים...אז מתרגשים כבר למפגש איתם ועם הנכדים המתוקים וגם החופשה עצמה והטיול.........בתקווה שהכל יהיה בסדר. 

יום שלישי, 20 בספטמבר 2022

קצת כמו לחזור הביתה

 באתר מדד העומס של נתב"ג טענו שבשעות שאנחנו אמורים להגיע לשדה יהיה עומס קל בלבד.

הם כנראה לא הביאו בחשבון שיהיו רק שני אנשי ביטחון במקום ששה או שמונה (מניסיון העבר וגם לפי מספר העמדות שעמדו שם ריקות) ובילינו כשעה וחצי בתור לבדיקה הבטחונית. 

בבית ניסינו לעשות צ'ק אין און ליין אבל משום מה רק לי זה הצליח, ל-T זה אמר שעליו לעשות וידוא ( verification) בדלפק של חברת התעופה. 

ואז, כשהגענו לדלפק של דלתה, היתה לפקידה איזו בעייה עם הדרכונים שלנו, ואחרי שהיא ניסתה ללא הצלחה להעביר אותם בקורא דרכונים כמה וכמה פעמים, היא ביקשה סליחה רגע ונעלמה איתם. היא חזרה כעבור המון זמן (לא מדדתי בדיוק), אמרה שאין לה מושג מה היתה הבעייה אבל הם הצליחו להתגבר עליה ולהנפיק לנו כרטיסי עלייה למטוס. 

אני תוהה באמת מה היתה הבעייה ומקווה שהיא לא תחזור על עצמה בהמשך. 

בכל מקרה כתוצאה מכל ההמתנות הארוכות האלה, לא היה לנו הרבה זמן לשוטט באזור הדיוטי פרי, הספקנו לשתות קפה ו-T קנה ויסקי להביא מתנה לבני וכלתי. 

הטיסה היתה מפוצצת אבל כמו בפעם הקודמת היא היתה ממש מצוינת. המטוס היה נקי ונוח, הצוות היה ידידותי ויעיל, הטייס היה מקצוען אמיתי וכנראה גם היה לו מזל עם מזג האוויר ולא סבלנו בכלל מרעידות או כיסי אוויר. גם האוכלוסיה שטסה איתנו היתה מתורבתת, שקטה ונקייה. זה יתרון עצום. טיסת לילה בין ששי לשבת.....מומלץ בחום. 

הגענו תוך פחות מ-11 שעות לשדה תעופה ריק לגמרי בבוסטון. נחתנו קצת אחרי חמש בבוקר והיינו הטיסה הראשונה שנחתה באותו היום. אפילו היה חשש שהמכס עדיין לא יהיה פתוח, אבל למזלנו הוא נפתח ולא עיכבו אותנו. 

בביקורת דרכונים (מה שנקרא immigration) היינו הטיסה היחידה והכל עבר ממש חלק. כשאמרנו שאנחנו באים לבקר את הבן והנכדים קיבלנו חיוך והועברנו מהר (לי לקחו שוב טביעות אצבע משתי הידיים - לא ברור למה - אבל T לא היה צריך).

למרות המהירות שבה עברו את ביקורת הדרכונים, המזוודות שלנו כבר חיכו על המסוע. הכל עבר חלק. מפאת השעה הפצרנו בבני ובכלתי שלא יעלו על דעתם אפילו להגיע לאסוף אותנו מהשדה. לא בא לנו ללכת עד לחניה הייעודית שבה פוגשים את נהגי ה-UBER וה-LYFT אז יצאנו לתפוס מונית. בשעת בוקר כה מוקדמת לא עמדו שם מוניות, אבל היה טלפון שמעליו שלט שמורה לנו להרים את השפופרת ונהג ייצא לאסוף אותנו. היה קר - כשמונה מעלות - אבל לשמחתנו המונית הגיעה מהר. 

בסוף הנסיעה עלתה עוד פחות ממה שהאובר עלה לנו בפעם הקודמת. אולי בגלל השעה והכבישים הריקים. 

כשהגענו כלתי וקיקה כבר היו ערות - קיקה מצמיחה שיניים, נמצאת באמצע קפיצת גדילה ובנוסף היא גם מקוררת מאד. אבל היא עדיין אחת התינוקות המתוקות, אם לא ה....

סביבוני התעורר וירד בעצמו במדרגות - משהו שהוא עושה לפעמים, בעיקר בסופי שבוע. הוא קיבל אותנו בשמחה, ואפילו ניסה לומר "סבא T" ו"סבתא אמפי" בדרך המשובשת שלו אבל בקול הכי מתוק בעולם. לא ייאמן איזו קפיצה הילד הזה נתן בשלושת החודשים מאז היינו כאן לאחרונה. הוא מדבר כל הזמן, רוב הזמן קשה להבין אותו אבל הוא משתדל - פעם זה פשוט לא עניין אותו. ומאז שהוא התחיל את הטיפול אצל קלינאית תקשורת וקיבל טאבלט ייעודי, הוא יודע גם להקיש על הטאבלט את מה שהוא רוצה לבטא, אם אנחנו לא מבינים את מה שהוא אומר. זה מדהים. ומרגש. 

גם הוא מצונן מאד (וכמובן שגם T כבר מצונן וכואב לו הגרון מהבוקר, ובטח גם לי זה יקרה עוד מעט). 

גם קיקה התפתחה מאד בשלושת החודשים שעברו מאז הביקור האחרון, נעמדת כל הזמן, זוחלת במהירות טיל, טועמת כמובן כל דבר שנקרה בדרכה (בעיקר צריך להיזהר מאהבתה היתרה למוצרי חשמל) ומאוהבת קשות באחיה הגדול. גם את סבא שלה היא אוהבת במיוחד, ו-T מתמוגג כמובן. בניגוד לסביבוני היא מסכימה לטעום ולאכול כמעט כל דבר, וכבר שוקלת מעל לשמונה קילו. בלי עין הרע. 

שוב גילינו שלהגיע לבית של בני וכלתי זה קצת כמו להגיע הביתה. טוב לנו ונוח לנו כאן. בבית, בשכונה, בסופר המקומי. הפעם אנחנו רק סבא וסבתא. לא תכננו לנסוע לטיולים, זה ביקור קצר יותר מהרגיל - רק 11 יום - וכל כולו מוקדש לבילוי עם האהובים שלנו ובעיקר כמובן לעזור להם ולפנק אותם. בנוסף לעזרה עם הילדים אנחנו מבשלים, שוטפים כלים, מכבסים ומקפלים...כל מה שאפשר לעשות כדי להקל עליהם ולו רק למשך הזמן הקצר שבו אנחנו איתם. ובעיקר להסניף ולנשנש את הקטנטנים, שכבר רגילים אלינו ומקבלים אותנו כחלק בלתי נפרד מהמשפחה. 

חזרנו להליכות / ריצות לאורך נהר הצ'ארלס - שמפלסו ירד מאד בעקבות הקיץ היבש שעבר עליהם. לטיולים עם העגלה (וכשנמאס לה - על הידיים או המנשא) עם קיקה, לגני השעשועים עם סביבוני, לארוחות הטעימות ש-T מכין ולשיחות החולין מסביב לשולחן. השבוע תכננו גם לצאת פעמיים למסעדות - פעם בערב ופעם בצהריים. תכננו גם לחגוג את ראש השנה ביחד אבל צריך לראות איך ומתי לעשות זאת, כי בערב החג בני עובד - מנגן בבית הכנסת - ולמחרת לכלתי יש חזרה בערב. אולי פשוט נעביר את ארוחת החג לצהריים. אולי הם יזמינו חברים. 

ביום שהגענו היו לבני שתי הופעות, באחת מהן הצלחנו לצפות. היא התקיימה בבית פרטי, אצל אנשים שאוהבים להזמין הרכבים מוזיקלים, לתת להם ארוחת ערב, להזמין חברים ובני משפחה להקשיב ולהרחיב אופקים, ולקבל תרומות שרובן מוענקות אחר כך לנגנים. היה נעים מאד לשבת שם בחצר, עטופים במשהו חם, להקשיב למוזיקת הג'אז - חלקה מקורית של בני וחלקה קטעי ג'אז מוכרים. להופעה השנייה - במועדון בשם Wally's - כבר לא הגענו באותו הערב. הג'ט לאג והעייפות מכל יום/ליל הטיסה הכריעו והלכנו לישון. בזכות המלטונין (ה-CIRCADIN - בשחרור מושהה) לא סבלנו מהג'ט לאג בכלל אחרי יום הטיסה. 

מזג האוויר נעים ואף קריר ולעיתים אף גשום. היה רק יום אחד חם. תענוג ללבוש בגדים ארוכים, ליהנות מאוויר צח וקריר. 

T הרגיש טוב ולא סבל מהתקפי כאב עד כה (לא היה התקף כבר למעלה משלושה שבועות) אבל אתמול פתאום כשהיה בשירותים חטף שוב בחילה נוראית וממש הקיא את ארוחת הצהריים שלו וכמעט התעלף. זה היה מוזר והפעם לא ניתן היה להאשים את הברזל - כי כבר שבועיים שאינו לוקח. דווקא שמחתי שהוא לא התחיל עדיין לקחת את הברזל המיוחד שקנינו ש-n_lee המליצה עליו, כי בטוח היינו "מאשימים" אותו בתופעה של אתמול. עוד כמה ימים הוא יתחיל לקחת את הברזל ונראה אילו תופעות כן תחזורנה, אם בכלל. 

המשך יבוא. 




יום שלישי, 13 בספטמבר 2022

מתחילה להתארגן לטיסה

כששוחחתי בשבוע שעבר עם 'היידי' (זה הכינוי שהחלטתי לתת לחברה החדשה/ישנה) בוואטספ, היא שאלה בין היתר אם ההכנות בעיצומן. אז לא, בשלב ההוא הנסיעה לבוסטון עדיין לא השתלבה במטלות היום יום שלי. 

אבל היום התחלתי. יש לי רשימת מטלות (א.ק.א. צ'קליסט) קבועה לנסיעות ואני מעתיקה ומעדכנת אותה לקראת כל נסיעה מחדש. אתמול עשיתי "חבילת חו"ל" בטלפון. ביטוח נסיעות עשיתי מזמן. היום התחלתי עם התרופות - שלו ושלי - לוודא שיש כל מה שצריך (ועוד טיפה ליתר בטחון), חלק בתיק היד שלי, חלק יילך למזוודה. בתקווה שהיא לא תאבד. 

קבעתי עם הבת של השכנים שתבוא לטפל בחתולים ובעציצים, והערב כאשר שותפנו ושריתה יגיעו לביקור, אוודא שאפליציות האזעקה והמצלמות שלנו מעודכנות בטלפון של שותפנו. הוא ה"אפוטרופוס" של העניינים שלנו כאן כשאנחנו נוסעים. 

השבוע הגיע סוף סוף התור החדש של T לשיננית של מכבי, לאחר שבפעם הקודמת סירבו לטפל בו, חששו מהתרופות שהוא לוקח ומהניתוח שהוא עבר. הפעם הוא הגיע מצויד באישור מ'רופאהחדשה', וגם עבר תחילה אצל רופאת השיניים - לא ממש ברור לשם מה זה היה נחוץ - אבל סוף סוף עבר ניקוי שיניים. השיננית דווקא אמרה לו שמצבו לגמרי לא רע, למרות שחלפו יותר משלושה חודשים מאז הניקוי הקודם. אז את הפעם הבאה הוא כבר קבע לעוד ארבעה חודשים. 

כמו שקיוויתי, הצלחתי להיפגש עם 'מחברת' השבוע. המפגשים השבועיים איתה ממש חשובים לי, ובין לבין אנחנו גם בדרך כלל מצליחות לדבר בטלפון. 

עם עם 'היידי' הצלחתי להיפגש שוב השבוע, לשמחתי הרבה. הפעם ישבנו בבית קפה נחמד לא רחוק מביתה, ושוב כאשר הגיע הזמן ללכת, הרגשתי שאני מסוגלת להמשיך לשוחח איתה עוד ועוד. 

דווקא עם 'קלי' ו'שני' שוב לא עלה בידי להיפגש, אבל אני מקווה שכאשר אחזור מחו"ל זה סוף סוף יקרה. 

הפרופסור סוף סוף ענה ל-T (לאחר ש-T תזכר אותו במייל) ואמר שהוא ממליץ לעשות גאסטרוסקופיה. המזכירה שלו אמורה לעזור לנו בלוגיסטיקה של זה. בינתיים עברו מעל לשבועיים ללא התקף, וגם מערכת העיכול פחות עושה בעיות. לפעמים יש ל-T תחושה שדומה להתחלה של התקף אבל זה לא מתפתח לשום דבר, ומותיר אותו חלש. מוזר. 

עוד תכננו לקפוץ לבתי ולנכדים לביקור פרידה לקראת סוף השבוע, אבל אחרי ששמענו את לו"ז החוגים ופעילויות אחר הצהריים שלהם (והימים בהם היא עובדת בקליניקה בערב) הבנו שהסיכוי היחיד לראות אותם לפני הטיסה היה אתמול. קפצנו לאחר צהריים נעים ורגוע אצלם, שתינו קפה, פטפטנו עם בתי וחכמוד, צפיתי בשרי עושה אמבטיה ו-T שיחק שש בש עם נשמותק. חתני נסע לאימון מיד אחרי העבודה אז אותו לא יצא לנו לפגוש. 

בתי הזכירה תוך כדי שיחה שהיתה רוצה לנסוע לחופשה בסוכות עם הילדים, אבל כמובן שהתקציב שלהם מאד מצומצם, עקב קניית הדירה. היא חשבה אולי לרדת איתם לסיני....אני לא בטוחה מה אני מרגישה לגבי זה. אמנם רצינו ותכננו לנסוע איתם לשארם בפסח שעבר, אבל זו היתה טיסה, לא מעבר גבול בטאבה..... טוב, נראה. 

דווקא הייתי מאד גאה בה כשהחליטה לצאת לקמפינג (רגיל! לא גלמפינג!) בחורשת טל באוגוסט האחרון, כדי לחסוך בכסף ועדיין לא לוותר על בילוי קיץ עם הילדים. כשאנחנו היינו הורים צעירים אלה היו החופשות שלנו איתם. אוהל על הכינרת או סוג של סוכה או בקתה באכזיב...מקלחות משותפות, הכי פשוט שיש. זה מה שיכולנו להרשות לעצמנו, והאמת שכך הילדים נהנו הכי הרבה - להסתובב חצי ערומים בטבע, לאכול כריכים ו"על האש" וירקות חתוכים...לטייל בסביבה ברגל (אז עוד היינו נוסעים גם עם הכלבה). הרבה יותר מאוחר התחלנו עם בתי מלון (בעיקר מאז שהתחלתי לקבל 'דיל'ים ממקום העבודה) וכמובן - חו"ל. 

בימים האחרונים לא יוצא לי כמעט לקרוא. התחלתי עמודים בודדים של "סודו של המרקיז" של דולורס רדונדו (באנגלית) אבל פשוט לא יצא לי להתיישב בנחת ולקרוא. כל הזמן יש לי דברים אחרים לעשות. 

כן יצא ל-T ולי לצאת יחד להליכות ערב כמה וכמה פעמים השבוע. לא תמיד זה מסתדר, אם יש לנו פעילות אחר הצהריים או בערב, אבל כאשר אנחנו פנויים אנחנו אוהבים את ההליכה השנייה הזאת יחד (בבקרים אנחנו יוצאים כל אחד במסלול שלו, או שהולכים לחדר כושר). 

ואולי אפילו נספיק לצאת היום, עוד לפני ששריתה ושותפנו יגיעו. 

יום רביעי, 3 באוגוסט 2022

שני אנשים הולכים ברחוב ומלקקים גלידה

הפוסט הזה מתכתבת עם הפוסטים שכתבה עדי לאחרונה, בהם היא מספרת על המאבק שלה במשקל ובניסיונותיה החוזרים ונשנים בהרזיה. 

תודה עדי על השיתוף של תהליכים הלא פשוטים שהדרך הזאת מציבה בפנייך.

אנשים רזים מסתכלים על אדם עם עודף משקל ולא מצליחים להבין למה הוא לא משיל את הקילוגרמים העודפים. 

אנשים שאין להם את בעיית ההשמנה או שאין להם "אכילה רגשית" או שסתם לא נמשכים לאוכל מתוק או שמן או סתם לא בריא - שומעים על הקשיים להתמיד בדיאטות ועל הכשלונות החוזרים וחזרה למאכלים מפתים, לא בריאים וכמובן משמינים וקשה להם להבין, ולכן גם קשה להם לפרגן. קשה לתמוך במישהו שמפגין חולשה, כך זה נראה להם, ואובדן של כוח הרצון.

אבל כשאני שומעת סיפורים כאלה על קשיים בירידה במשקל או קשיים בהתמדה בתפריט כזה או אחר וגם קשיים בהתמדה בספורט - אני מזדהה לגמרי. אני מרגישה את זה בעומק הנשמה. 

חלפו מעל לשנתיים מאז פצחנו, T ואני, בפרויקט הירידה במשקל ושינוי אורח החיים שלנו לצורך הרזיה. 

אני והגוף שלי כבר היינו למודי דיאטות לרוב ועם שנים (עשרות שנים) של השלת קילוגרמים והעלאתם מחדש. T, שתמיד היה שמנמן בילדותו ונערותו, רזה בתחילת שירותו הצבאי ואז עלה בהדרגה במשקל מאז, עשה באופן יזום דיאטה רק פעמיים לפני כן בחייו. בשתי הפעמים Vהן הוא פשוט סתם את הפה - לא עסק בספורט אבל הוריד בכמויות ובסוגי המאכלים שהוא צרך - ובשתי הפעמים הוא ירד הרבה מאד קילוגרמים מהר מאד......וכמובן בהדרגה העלה אותם מחדש. 

כשפרצה הקורונה היינו, כל אחד מאיתנו, במשקל שיא של עצמו. ואז החלטנו לעשות מעשה. 

במאי 2020 עשינו שלושה צעדים לטובת ההורדה במשקל. 

התחלנו להתמיד בפעילות גופנית, יותר ממה שנהגנו לעשות לפני כן. אם לפני כן הצלחנו להתעמל במשך כחצי שעה פעם עד שלוש פעמים בשבוע, מרגע שקבלנו את ההחלטה לרזות ביחד, התחלנו להתעמל כל יום ובהדרגה להאריך את זמן הפעילות ואת הקושי שלה. 

התחלנו מהליכה של שני קילומטר ליום, והגדלנו בהדרגה במשך כמה חודשים עד שאני הגעתי לממוצע של 6-8 קילומטר ביום (או שעה על האליפטיקל בחדר כושר) ו-T הגיע לממוצע של 10-12 קילומטר ביום. 

שינינו מן הקצה אל הקצה את התפריט שלנו. הורדנו לגמרי את המתוקים והורדנו חלק ניכר מהפחמימות. התחלנו לאכול ארוחת בוקר, דבר שמעולם לא עשינו פרט לחופשות בבתי מלון. ארוחת הבוקר שלנו היא יוגורט עם פרי (בדרך כלל בננה) וכאשר אין יוגורט אז שני שקדים או אגוזי קשיו. 

בצהריים התחלנו לאכול מרק מלא בירקות, לפעמים עם בשר בקר ולפעמים (בדרך כלל) עם עוף. ופרי לקינוח. 

בערב התחלנו לאכול סלט ירקות גדול עם ביצה וגבינת קוטג' או לבנה. T גם אוכל פרוסת לחם. ושוב קינוח של פרי. 

והמרכיב שאיפשר את השינוי הדרמטי הזה: התחלנו לקחת סקסנדה. עשינו זאת בליווי של רופאת המשפחה ושל דיאטנית. הדיאטנית הזאת עדיין מלווה את שנינו, כאשר כיום אנחנו פשוט משוחחים איתה בטלפון פעם בשלושה חודשים, אבל בהתחלה היא עזרה לנו להרכיב את התפריט על סמך מרכיבים שאנחנו אוהבים ושקל לנו לקנות ולהכין. וזה עוד משהו שמסתכל מאד הרבה פעמים אצל דיאטנים או מנחי קבוצות הרזיה, כפי שעדי סיפרה בפוסטים שלה: שבמקום לזרום עם האנשים על המאכלים שהם אוהבים או לפחות מסוגלים להתמיד באכילתם, הם מושכים לבניית תפריטים שאין סיכוי שהאדם יתמיד בו, בסופו של דבר, גם אם בהתחלה יהיה חדור מוטיבציה וישתדל מאד. 

הסקסנדה היתה הדבר שהפחית לנו את הרעב ואת החשקים ואיפשר לנו לפתח הרגלים חדשים.

היו גם תופעות לוואי לא מעטות לאורך הדרך. אצל T זה התבטא בעצירות בדרך כלל, אצלי (שגם ככה סובלת מעצירות כל חיי) היו כמה חודשים של בחילות. אבל הרצון לרזות היה עז כל כך אצל שנינו, שלא נתנו לתופעות הלוואי האלה לקלקל לנו את התכניות.

לאט ובהדרגה התחלנו להשיל קילוגרמים. אני הייתי בטוחה ש-T - בהיותו גבר וגם כי גופו לא היה למוד דיאטות - יירד הרבה יותר מהר ממני. אבל אולי משום שהפעם הוא לא צם אלא אכל בצורה מסודרת, גם הוא ירד בערך שני קילו בחודש, אולי קצת יותר. 

תוך שנה ירדנו שנינו מעל ל-24 קילו, ואז הפסקנו לקחת את הסקסנדה והמשכנו לרדת עוד שניים שלושה קילו והתייצבנו. הרגלי ההתעמלות והאכילה כבר התקבעו אצלנו, ושנינו שמרנו על המשקל מאז. 

כמובן של-T גם היו תלאות בריאותיות לא קטנות בתקופה הזאת, אבל בכל זמן שיכול היה לאכול רגיל ולהתעמל רגיל הוא התמיד בזה. 

אבל עכשיו אני מגיעה לפואנטה של הפוסט הזה. נשמע כאילו הכל טוב והגענו למנוחה ולנחלה. אז לא לגמרי. כי אני עדיין מאד מאד אוהבת מתוקים ומתגעגעת אליהם. עדיין מדי פעם אני רואה אנשים הולכים ברחוב מלקקים גלידה ואני מרחמת על עצמי כי אני יודעת שאסור לי, ושאם אתפתה לזה יש סכנה שכל מה שבניתי באורח חיי הנוכחי ייהרס.

כי עדיין יש שעות במהלך היום (בדרך כלל אחר הצהריים) שאני נהיית פתאום רעבה - ואם אני אוכלת משהו, אפילו משהו בריא, אפילו משהו קטן - אני מייד מסתכנת בהעלאת קילו או שניים. כי ככה הגוף של כבר מגיב לכל תוספת קטנה בכמויות שהוא מקבל. 

וקשה לי. הקילו או שניים האלה מלחיצים אותי וגורמים לי להרגיש שזה מדרון חלקלק ושקל מדי ליפול ולהתחיל לעלות שוב במשקל. 

בחורף התמודדתי עם הרעב הזה של אחר הצהריים על ידי יציאה להליכה/ריצה בחוץ במקום לנסות לעמוד בפיתוי של הליכה למקרר. זה היה רווח נקי כי גם נמנעתי מלנשנש וגם שרפתי עוד קלוריות. בקיץ החם והלח והמגעיל שיש עכשיו בחוץ, זו לא אופציה. ואני נאבקת באותם קילו/שניים שעולים ואז יורדים שוב ושוב ומתעצבנת על זה ועל עצמי. 

כשיש כאן ארוחות ואנחנו מאכילים את כולם במטעמים ובקינוחים - קל לי לעמוד בפיתוי ולא לטעום. אבל אם נשאר כאן משהו מכל זה אחרי שהם הולכים לפעמים קשה לי להתנגד לחשק לקחת פרוסת עוגה או שבמקום זאת אני אוכלת יותר פירות ממה שאני אמורה (בכל זאת זה סוכר טהור). 

מה שאני אומרת הוא שזה מאבק לכל החיים. מאבק לא פשוט. וגם מי שלכאורה ניצח, וירד כמוני מ-BMI 32 ל-BMI 22 לא יכול פשוט לעשות V על המשימה ולחזור להרגלים הישנים. נדרשת התמדה וזה קשה. זה אולי קשה יותר מאשר לרדת את אותם קילוגרמים בפרויקט הראשוני. 

ולפעמים אני שוקלת לחזור שוב לקחת סקסנדה כדי להקל על עצמי קצת, אבל אז אני שואלת את עצמי - עד מתי? ועד כמה כלי העזר הזה שהציל אותנו בהתחלה בעצם גם גרם או עלול לגרום לנזק לטווח הארוך? 

אז מה אני רוצה לומר בעצם? שאני מבינה את מי שנאבק במשקל ובאכילת יתר ובאכילת שעמום ובאכילה חברתית ובאכילה רגשית. ושהייתי רוצה לבקש מאלה שאין להם את הבעייה הזאת אבל פוגשים אחרים שסובלים ממנה - להתייחס בחמלה, בהבנה, לתמוך ולעודד. זהו בעצם. ראיתי שני אנשים הולכים ברחוב ומלקקים גלידה וזה הניב את כל הפוסט הזה............

יום שני, 11 ביולי 2022

ימי קיץ

 חם ולח ולא בא לי כמעט לצאת החוצה, ודווקא בגלל זה אני מקפידה להשכים קום וללכת/לרוץ גם בחוץ - ולא רק בחדר הכושר - כי את רוב שאר היום אני מבלה במזגן. 

הימים ממשיכים להיות די גדושים בפעילויות אבל בהדרגה אני מסמנת V על רוב המשימות ובסך הכל מתחילה לחזור לאיזושהי שיגרה.

בסוף השבוע בסוף לא הרגשתי טוב - קמתי מהשנ"צ של ששי עם סחרחורת קשה וקצת בחילה. לא ברור מה זה היה. בתי ארה שזה בדיוק מה שהיה לה, כנראה ויראלי, ושאצלה זה לקח כמה ימים עד שעבר והיה מלווה במיגרנות. לי לא כאב הראש וזה עבר תוך יום. 

בדיוק ברגע שגיליתי את הסחרחורת שלי, T עבר התקף כאבים - אמנם קצר ויחסית קל - אבל זה בעצם היה הראשון מאז ההתקף ההוא בחנות בארה"ב. מה שאומר שזה לא נגמר, בלי קשר להרכב ומינון התרופות שהוא לוקח. אוף. 

בכל מקרה זה גרם לנו לבטל את היציאה עם הורי למסעדה בששי בערב - והאמת שטוב שביטלנו כי תכננו לקחת אותם ליונס והתברר שבגלל החג המוסלמי המסעדה הזאת היתה בכלל סגורה בסופ"ש. 

במקום זאת קפצנו לבקר אצלם בשבת בבוקר - לא לפני שעשיתי בדיקת אנטיגן לוודא שזו לא קורונה - בהזדמנות זו גם ניקינו להם קצת קרח מהפריזר. לא ברור אם הוא לא היה סגור כמו שצריך או שיש חדירה של אוויר לח מבחוץ. לא היה הרבה קרח - אבל במדף הכי תחתון היה קרח "קשה" שתפס מקום. המסנו אותו עם מייבש שיער (שהבאתי במיוחד מהבית כי אמא שלי לא משתמשת) ופתאום התפנה להם הרבה מקום. 

לפני כל זה, בששי בבוקר הגיעה 'החתולה' לביקור. אנחנו בקושי מתראות - היא עדיין עובדת (במקום העבודה הקודם שלי) וגרה בגבעתיים - וגם לא מדברות הרבה בטלפון, אבל בכל מפגש אנחנו מגלות שוב כמה אנחנו קרובות וכמה אוהבות זו את זו - ולא פחות חשוב, היא מסוגלת לשבת כאן ולדבר איתי באופן חופשי גם כאשר T בסביבה, ואין לה בעייה עם זה. בכלל, מזמן כבר הבנו שהיא ו-T מאד דומים, ואולי גם זו אחת הסיבות שהחיבור בינינו עובד טוב כל כך. צחקתי שהיא הגיעה בכלל כדי לפגוש את מיינקוני - וזה די נכון. היא מתה על חתולים (ומכאן שמה) וגם הנסיך שלנו מייד התעניין בה והתחבר אליה. היה כיף ממש. 

בשבת אחר הצהריים הגיעו לביקור 'ביוכימיה' ו'המהנדס' - גם אותם לא ראינו המון המון זמן. דווקא איתם המינון המופחת הזה מתאים לנו. 

מזמן לא דיווחתי אבל כשהייתי בחו"ל הספקתי לקרוא שני ספרים (שניהם כרגיל בהמלצתה המצוינת של תיאו). הראשון, באנגלית, היה By any other name שמוגדר כרומן רומנטי אבל מבחינתי זה לא הוריד מערכו או מההנאה בקריאתו. בפועל הצטערתי שהוא הסתיים. השני, בעברית, היה "זה שהיה כאן קודם". לא הכרתי את הסופר, אורי לברון, ונהניתי מאד מהקריאה. 

מרוב שהייתי עסוקה לא התחלתי ספר חדש הרבה זמן, אבל לפני כמה ימים סוף סוף התחלתי את  "איך ללטף קיפוד" ובינתיים אפשר לומר שאני רק מחכה להתפנות קצת כדי לחזור אליו.  

השלמתי את אלבומי התמונות של בני, כלתי וסביבוני מהשנים 2020, 2021 וכבר קיבלתי הודעה שהם מחכים לי בחנות BOXIT הקרובה (הפסקתי להשתמש בתאי ה-BOXIT אחרי כמה וכמה טעויות מעצבנות). התחלתי את האלבום השנתי של המשפחה של בתי, אבל אני די מתבאסת על האיכות הנמוכה של התמונות שהם מצלמים. מצד שני אין להם הרבה תמונות אז אני מנסה לעבוד עם מה שיש (ובעיקר על מה שאנחנו צילמנו). בדרך כלל כאשר אני מקטינה את התמונה באלבום אני מצליחה להגיע לאיכויות סבירות. 

הפרויקט הבא בתחום הזה יהיה האלבום הראשון של קיקה....ואחר כך כבר די מהר צריך יהיה להתחיל שוב אלבום משפחתי - הפעם של ארבעתם.  

בסוגיית ויזת התיירים האמריקאית עבור משפחתה של בתי, השלמתי את כל הפרטים הנדרשים בבקשה של חתני, וכעת נותר להם רק להעלות תמונות פספורט, לשלם עבור כל ויזה ולקבוע תאריך לראיון. שלחתי להם את הקישורים הנדרשים והנחיות ושיהיה להם בהצלחה. אני סיימתי להתעסק עם זה. 

עוד השבוע עשינו, גם T וגם אני בדיקות דם. אני - כי חלפה שנה וגם הגניקולוג וגם הדיאטנית ביקשו שאעשה, ו-T לקראת הביקורת אצל הפרופסור. 

לשמחתנו שנינו קיבלנו תוצאות ממש מצוינות. מה זה אומר, מבחינתו, ומה יהיה עם הכאבים האלה? אולי נהיה חכמים יותר אחרי שייפגש עם הפרופסור. 

באחד הימים האלה גם נפגשתי סוף סוף עם 'מחברת'. היא גם היתה עסוקה מאד בעבודה ובלימודים אבל גם אחד הנכדים שלה מאושפז - דווקא התינוק בן השמונה חודשים - עם איזה חיידק אלים שלקח המון זמן עד שאבחנו אותו ועד שהתחילו טיפול. הוא היה כמה ימים בטיפול נמרץ וכעת מצבו מתחיל להשתפר אבל.....פחד אלוהים. מקווה שהוא יהיה בסדר ובעיקר שיבינו איך ולמה הגיע החיידק הזה (שכנראה חי בדרך כלל במעיים) למחזור הדם של הקטנצ'יק. 

השבוע יש גם לי וגם ל-T תור אצל שיננית - בפעם הראשונה במכבי דנט. החלטנו לנסות, בעקבות המלצתו של 'שותפנו' (ואחייניתו רופאת השיניים). השיננית שלנו רק מעלה ומעלה את המחיר בצורה מוגזמת. נראה אם אלה שבמכבי דנט מספיק טובות......

אולי נארח את הנכדים השבוע ואולי ננסה למצוא בסביבה בריכה כדי לקחת אותם (הים עכשיו שורץ מדוזות). 

כרגיל - אף מילה על פוליטיקה. המשך שבוע טוב. 

יום חמישי, 26 במאי 2022

נכדים, בריאות ויוקר המחייה

השבוע לא היה שבוע טוב מבחינת הבריאות של T. 

היה לו עוד התקף כאב בבטן העליונה - קשה מאד אבל למזלו קצר מאד. לחוסר מזלו של שותפנו, זה שוב קרה כשהם היו ביחד. אחרי שההתקף חלף T עדיין הרגיש חלש וחסר אנרגיות, גם מערכת העיכול לא מסתדרת לו לגמרי, ואם הוא סוף סוף קבע את התור לביקורת אצל הפרופסור (אמנם רק לאחר שנחזור מארה"ב) סימן שהוא באמת מבין שמשהו לא בסדר. או לפחות מודאג. או לפחות מתבאס שכל הסיפור הזה עדיין לא הרחק מאחוריו. 

כל זה לא מונע בעדו להמשיך להתעמל כל בוקר - בין אם בהליכה/ריצה בחוץ ובין אם בחדר הכושר. לפעמים הוא מקצר מעט את האימון כי אין לו מספיק כוח. עקשנות לא חסרה לו. 

זה גם לא מנע בעדו לצאת לשייט עם אחיו, ולמרות שבאותו בוקר הוא לא הרגיש טוב כל כך, בשייט עצמו הוא הרגיש מצוין. זה עשה לו טוב. 

השבוע גם בקרנו אצל הנכדים איזה אחר צהריים אחד. אני תכננתי לנסוע אליהם לבד כי T היה אמור להיות בפגישה עם לקוחות אבל אז התברר שהפגישה בכלל מתוכננת למחרת היום. 

הביקור היה ממש נחמד. כולם שמחו ממש לקראתנו, וזה תמיד מחמם את הלב. קבלנו המון חיבוקים - אבל ממש המון - מכל השלושה וגם מבתי. שרי רצתה לשחק עם בובת הספיידרמן החדשה שלה - הילדה חולה על ספיידרמן. לבובה שלה יש אביזר של קורי עכביש שיורה חיצי פלסטיק, ואני זרמתי איתה ובמשך זמן רב היא פשוט ירתה את החיצים ואני התפעלתי. אני מנסה להיזכר איך היא אומרת ספיידרמן - זה נשמע משהו כמו "סָפְֶֶּּרְפֶּר" - מצחיק וממוגג. אני גם מתמוגגת מאיך שהיא אומרת "שרפרף". זה משהו כמו עַפעַפְעַף.

חכמוד היה זקוק לעזרה בהתקנה של משחק פורטנייט על המחשב שלו ובתי אמרה לו ש"סבתא אלופה במחשבים". הוא האמין לה, בתיאוריה, אבל אחרי ההתקנה הוא ממש התפעל ושוב קיבלתי המון חיבוקי תודה.

נשמותק פרש לחדרו בשלב כלשהו עם ספר אבל הגיח מידי פעם רק כדי לקבל עוד חיבוקים. הזמנתי לו ולחכמוד את שני הספרים הראשונים בסידרת "כנפי האש" שנדמה לי שהם יאהבו. בינתיים הזמנה עדיין בסטטוס "בטיפול". אני מקווה שיישלחו אליהם בקרוב. בכוונה נתתי את הכתובת שלהם כי אנחנו טסים בשבוע הבא לבוסטון. 

לשרי יש יום הולדת בתחילת יוני, כאשר לא נהיה כאן, אז שאלנו מה היא רוצה מאיתנו מתנה ליום הולדת והיא ביקשה "את הבובות של החצר". 


אחרי בירור קצר עם הגננות, התברר שיש בחצר הגן בובות - שנמכרות רק לגני ילדים - ששרי ממש אוהבת. בתי שוחחה עם החנות והזמנו שתיים מהן, שכבר הגיעו, וביום ששי כשהם יבואו ניתן לה אותן. 

היה ממש נחמד לבלות יחד ובמיוחד הצחיקה אותי הקטנה כשאמרה שהיא רוצה ללכת לבקר אצל חברה מהגן. בתי קבעה עם האמא של החברה וקיבלה ממנה את הכתובת אבל לא זכרה את שם המשפחה של הקטנה כדי לדעת באיזו דירה היא גרה, ושאלה את שרי מה שם המשפחה. שרי ענתה "אמא שלה ואבא שלה". כאילו, מה לא ברור? זו המשפחה! מתוקה הקטנה הזאת. 

במהלך הביקור דברנו הרבה עם בתי על הרצון שלהם לעבור דירה ועל חוסר היכולת שלהם לעשות זאת. נדמה לי שכבר סיפרתי כאן על העניין הזה - T אמר להם כבר לפני כשנתיים שעכשיו זה הזמן ושיזדרזו עם החיפושים וקבלת ההחלטות - אבל לבתי ולחתני יש קצב משלהם לעשות דברים, תמיד, ועד שהם התעוררו המחירים רק עלו והאמירו עוד ועוד. בנוסף הם מחפשים רק דירה מסוג מסוים בגודל מסוים בשכונות מסוימות (ורק בהרצליה), ובזמן שהם חיפשו וניהלו משא ומתן עם כמה קבלנים - המחירים רק המשיכו לעלות. גם דירות שטרם נמכרו במשך כמה וכמה חודשים המשיכו להתייקר. לדעתו של T הם גם לא מעריכים נכון כמה הם עשויים לקבל עבור מכירה הדירה הנוכחית שלהם. 

באיזה שהוא שלב הם פשוט ירדו מזה כי הבינו שזה לא ריאלי. לא משנה כמה הם חסכו וכמה משכנתא הם מסוגלים לקחת וכמה יקבלו על הדירה שלהם - את מה שהם רוצים לקנות אין להם שום סיכוי להשיג. בדיקה של אפשרות להשכיר את דירתם ולשכור דירה או בית גם התבררה להם כלא ריאלית, מבחינה כספית, מבחינתם. 

אז כרגע הם התחילו לסדר קצת את הדירה הנוכחית כדי שיהיה להם לפחות נעים יותר לגור בה. הם התחילו לצבוע את החדרים וקבעו עם מעצבת פנים, וסידרו לכל אחד מהבנים חדר משלו. במקום חדר משחקים/עבודה הם סידרו חדר לנשמותק, שמאד מאד רצה מרחב פרטי משלו, ואת חדר הילדים הם סידרו מחדש עבור חכמוד. אין להם חדר עבור שרי כי זו דירה של ארבעה חדרים, אז תיאורטית החדר של חכמוד הוא עדיין גם החדר של שרי אבל בפועל היא הרי ישנה עם ההורים כל לילה, כל הלילה.

היתה תקופה ארוכה שבה היא היתה נרדמת במיטה שלה ועוברת את ההורים באמצע הלילה אבל כבר מעל לשנה לדעתי שהם פשוט הולכים לישון שלושתם ביחד. אני יודעת שיש תורה שלמה שדוגלת בעניין הזה (עקרון הרצף) אבל זה לא המקרה כאן. משהו בדינמיקה שבין בתי לבין שרי התפתח ככה והיא פשוט הפסיקה להילחם בזה, והבנתי שגם חתני הפסיק להילחם בזה באיזה שהוא שלב. 

נראה שהכל בסדר בזוגיות שלהם, ואני מניחה שהם מוצאים לעצמם את הזמן ואת הדרך להיות ביחד לבד למרות הקונסטלציה שנוצרה. 

עוד בביקור הזה בתי דיברה על הרצון של חכמוד לחגוג את בר המצווה שלו בטיול בארה"ב. כבר הרבה זמן שהם מתכננים לבקר אצל בני ומשפחתו וגם הוזכר ביקור בדיסני וורלד. הבעייה היא שהם לא הוציאו ויזות לארה"ב מעולם, ואז פרצה הקורונה והשגרירות האמריקאית הפסיקה לתפקד וגם עכשיו קשה מאד להשיג תורים. בתי ניסתה כמה פעמים להיכנס לאתר השגרירות, למלא את הטפסים ולקבוע תור - אבל התייאשה די מהר, לא הצליחה להבין מה רוצים ממנה שם.

בקיצור - היא ביקשה ממני לעזור. אז כבר יומיים שאני ממלאה את הבקשות שלהם (צריך בקשה נפרדת עבור כל אחד מבני המשפחה) באתר של השגרירות, וכמובן שאני לא יכולה להשלים את התהליך כי בכל פעם חסר לי נתון אחר - תאריך לידה של אבא של חתני, מועד תחילה העבודה שלו וכדומה. גם טרם שלחו לי תמונות פספורט שיש להעלות לאתר. בקיצור גם בסוגייה הזאת יש להם קצב משלהם. אני עושה כמיטב יכולתי לעזור אבל תלויה בקצב ובהיענות שלהם. 

עוד השבוע התחלנו לבדוק אפשרות לרפד מחדש את הספה והכורסאות שלנו שהתבלו וקצת שקעו עם השנים וקיבלו מכת שריטות בחודשים הראשונים של מיינקוני אצלנו בבית. אמנם לא הסרנו את הציפורניים שלו בסוף אבל הוא יותר משתמש במתקני הגירוד שלו ופחות "משחיז" על הרהיטים, והחלטנו שהגיע הזמן לחדש.

רמזו לנו שהחידוש יעלה אותו הדבר כמו לקנות חדש, אם לא יותר, אז גם התחלנו להסתכל על ספות, וראינו דגם שמצא חן בעינינו שיצא הרבה פחות יקר ממה שציפינו. אנחנו מחכים להצעה מהרפד עבור החידוש ועד אז טרם התקבלה ההחלטה. 

לסיום שמחתי מאד השבוע לראות את הפוסט הקצר שכתבה N_LEE שעדכנה בקצרה לגבי מצבה הבריאותי ושלבי החלמתה. מאחלת לה המשך החלמה והתאוששות מלאה וחזרה לחיים פעילים ובריאים. 

הערב היה אמור להתקיים מפגש של החברים שלי מקורס מאמנים אצל אחת מאיתנו בבית אבל זה בוטל כי לא היו מספיק אנשים שאישרו הגעה. מצד אחד הצטערתי כי כיף תמיד להיפגש איתם ומזמן לא היה מפגש כזה, אבל מצד שני התפנה לי הערב ואיכשהו זה תמיד טוב. 

מחר מארחים כאן את משפחתה של בתי ואת הורי ובשבוע הבא נטוס לפגוש את הבן ומשפחתו המתוקה, שעברו כבר את הקורונה ולאט לאט חוזרים בעצמם לשיגרה. 

שבת שלום. 

יום שבת, 21 במאי 2022

חתולים, נכדים ויום הולדת ל-T

 אז מה היה לנו השבוע? 

בתחילת השבוע קיבלתי מסאז' שהאמת הותיר אותי די כאובה. מזכירה לעצמי לבקש ממנו לעשות מעט פחות חזק בפעם הבאה....

היה מפגש נחמד בבית קפה בליקר בקניון החדש של כפר יונה עם 'מחברת' לאחר שהחלימה מקורונה.

לקחנו את נשמותק לשיעור שחייה שלישי - הפעם עם מדריכה שונה שהיתה אפילו מוצלחת יותר מהמדריך הקודם - ואחרי שהחזרנו אותו הביתה נסענו לפגוש את 'שותפנו' ו'שריתה' במסעדת "נומי" בכפר מונש, לכבוד יום הולדתו של T שחל השבוע. אציין שזו מסעדה לגמרי פלצנית עם מחירים גבוהים ומנות קטנות (לא כולן) ושהייתי זקוקה להסבר ופירוש התפריט על ידי המלצרית - ובכל זאת היה מאד מוצלח ומאד טעים, וכתמיד היה ממש כיף לבלות ערב איתם. ישבנו בחוץ והגענו מוקדם אז זכינו ליהנות מהשקיעה בנוף הכפרי שהיה שם, וזה היה שווה. 

ביום ההולדת של T עצמו לא ממש חגגנו - זה היה יום של עוזרת, ויום שבו לקחתי את החתולה ל' לחיסון ואת מיינקוני לסירוס. הכל עבר בשלום, ולמרות שאני עדיין מצטערת שבסוף לא יעקרו לו את הציפורניים, אני מבינה שככה זה וניאלץ לגזוז לו מידי פעם ולחיות עם זה. 

הווטרינר שלי (בעל הבית) לא נכח, ובדיעבד אני מצטערת שלא התעקשתי לוודא שהוא יהיה שם ושהוא יהיה זה שינתח. בפועל היתה וטרינרית שאני לא מכירה שניסתה (כמו כל הווטרינרים) להעמיס עלי עוד ועוד בדיקות (דם וכו) לפני ההרדמה. הבאתי גם את ל' לחיסון וביקשתי שיזריקו לה את החומר נגד פרעושים שהווטרינר מביא במיוחד מחו"ל כי אין אותו בארץ. בהתחלה לא מצאו היכן הוא מאוחסן, וכשמצאו התברר שהוא כבר שנה לא בתוקף. והרי ביררתי במיוחד אם יש אותו ולכן הבאתי את ל' לשם לחיסון ולא חיסנתי אותה כאן ביישוב. מעצבן. 

גם עם מיינקוני התעצבנתי. הבאתי את החתול בשמונה וחצי בבוקר ובאחת עשרה הווטרינרית התקשרה לומר שהיא גילתה אצלו איוושה בלב ואולי לא כדאי להרדים אותו לסירוס לפני שייבדק על ידי קרדיולוג. כמובן שלוקח חודשים לקבוע תור אצל קרדיולוג חתולים או שצריך לקחת אותו לבין דגן. T התעצבן בשלב הזה ושאל מה קורה אם נוותר על הקרדיולוג (ומה בעצם קרדיולוג יעשה). היא אמרה שכדאי לעשות אקו לב ובדרך כלל הטיפול הוא תרופתי (ולא "בדרך כלל" - יציעו צינתור? ניתוח? יש גבול למה שאנחנו מוכנים לעשות עם חיות המחמד שלנו!). T שאל אם אפשר לדלג על זה והיא ענתה שהיא יכולה לתת חומרי הרדמה "אחרים" שפחות עלולים לפגוע בלב (!?) וזה מה שהורינו לה לעשות. הווטרינר שלנו בדק אותו יסודית כשרק הבאנו אותו בגיל חודשיים, איך הוא לא שמע אז את האיוושה? 

ואז לא שמענו מהם המון זמן (כמה זמן לוקח סירוס???), וכשהתקשרתי בשלוש ענו לי שעדיין לא סירסו אותו כי הגיע מקרה חירום של כלבה שהורעלה (בסוף היא מתה) וכולם היו עסוקים רק בניסיונות להציל אותה. 

כשהתקשרתי בחמש אמרו שעכשיו התעורר ושאפשר לבוא לקחת. מעצבנים. לפחות גזזו לו את הציפורניים כך שיש לנו שקט לשבוע/שבועיים. 

בסוף בכל מקרה הכל עבר בשלום. 

החתלתול הרי היה בצום מהלילה לפני הסירוס, וכשחזר הביתה היה מורעב. הזהירו אותי לא לתת לו הרבה אוכל בבת אחת כדי שלא יקיא (בכל זאת רק התעורר מהרדמה) אז נתתי לו טיפה כל שעה עד שהלכנו לישון. גם למחרת הוא עדיין היה מורעב וטרף תוך דקה כל מה שנתנו לו. 

הוא כבר שוקל 4.3 קילו בגיל שבעה וחצי חודשים, אבל כיון שהוא מיין קון הוא צפוי לגדול עוד הרבה יותר. מה שכן, כנראה בזכות נוכחותו בבית, גם החתולה ל' עלתה קצת במשקל לאחרונה. היא תמיד היתה אכלנית גרועה ומפונקת, אז אולי בזכות ה"תחרות" על האוכל היא סוף סוף אוכלת טוב יותר. עדיין, היא שוקלת בסך הכל 4 ק"ג. היא חתולה "רגילה". 

על הנחיות ברשת, התחלתי לנהל טבלה כדי לנטר את הגדילה שלו ולדעת כמה להאכיל אותו על פי משקלו. פחות מדי זה לא טוב אבל גם יותר מדי זה לא טוב. בקיצור - לגדל מיין קון זה לא כמו לגדל כל חתול אחר. ועכשיו עוד יש את ה"איוושה בלב" הזאת....אבל החלטנו בשלב זה להתעלם ממנה. 

אז ביום ההולדת של T לא ממש חגגנו אבל בששי בערב הזמנו מקומות במסעדה לנו ולהורי, לחגוג איתם ולקחת לעצמנו ששי אחד חופשי מהמטבח. בתי והמשפחה הוזמנו לארוחה אצל אמא של חתני. הם יבואו שבוע אחרי כן להיפרד מאיתנו לפני שנטוס אל בני לארה"ב. 

עם הורי היינו במסעדת פראטלי בנתניה. הזמנו לשש ורבע - שעה שמתאימה להורי שאוהבים לאכול מוקדם ולישון מוקדם וגם מקדימה את הבלגן של ששי בערב במסעדות. מודה ש-T טעה וחשב שהמסעדה נמצאת במיקום אחר בנתניה, ולכן חשב שמדובר במסעדה אחרת שפעם היינו בה והיה טובה - אבל בסוף לא נפלנו גם שם. לפחות בשש ורבע השירות היה טוב ומהיר, המנות היו טעימות ולא יקרות. נכון שבפסטה עם שרימפס לא היו מספיק שרימפס והם גם היו מסוג נחות ומהקפאה כנראה, ובפסטה עם בשר מפורק לא היה כמעט בשר - אבל הלזניה תרד היתה מצוינת וגם השניצל הנפוליטני (הענק) שאבא שלי לא הצליח לסיים. לקינוחים כבר לא היה לנו מקום וממילא T ואני לא אוכלים קינוחים. היה נחמד, בקיצור. 

בני וכלתי וכנראה גם הקטנטנים שלהם חולים בקורונה. בני כבר בסיום המחלה וגם על כלתי נראה שהיא עוברת בקלות יחסית. ארבעתם היו מקוררים מאד מזה כמה שבועות וקיקה גם פיתחה שיעול קשה ובסוף קיבלה אנטיביוטיקה, אבל הרבה מאד זמן הם כולם עוד יצאו שליליים בבדיקות הקורונה. בני יצא חיובי ראשון ובהתחלה בודד את עצמו משאר המשפחה, אבל אחרי כמה ימים, כאשר גם כלתי יצאה חיובית (עם פס שני חלש) הם ביטלו את הבידוד התוך משפחתי ומתמודדים עם הנגיף כולם ביחד. בששי הם אמורים לעשות בדיקה כדי לבדוק האם סביבוני וגם בני יכולים לחזור לעבודה / גן בשני בבוקר. 

בשלב כלשהו בני קבע תור טלפוני עם רופא בגלל השיעול הבלתי נסבל שלו, וההוא רשם לו תרופה בשם BENZONATATE שהגיעה במשלוח. צחקנו כמובן על השם (ואמרתי שכדאי שהתרופה תעבוד "משהו בן זונה") אבל היא עשתה את העבודה. לגמרי. 

עכשיו נותר לקוות שהם כולם יבריאו לפני שנגיע לשם, ושאנחנו לא נחטוף בינתיים, כי כדי להיכנס לארה"ב עדיין נדרשת בדיקה שלילית. 

הבוקר סוף סוף חזרתי לרוץ (לסירוגין) בהליכת הבוקר, משהו שמאז שהייתי מקוררת עדיין לא חזרתי אליו עד עכשיו. גם T רץ לסירוגין בזמן האחרון אבל הבוקר באמצע ההליכה חטף התקף אלרגי שדי השבית אותו. מזג האוויר הזה..........

עוד מעט אתקשר אל בתי ונשמע מה שלומם ואיך עובר עליהם סוף השבוע. 

המשך שבת שקטה. 

(ואף מילה על המצב הפוליטי - מתייאשת מרגע לרגע).

יום שישי, 6 במאי 2022

יום העצמאות תשפ"ב

כשהתחילו להגיע אתמול בערב הדיווחים הראשונים על הפיגוע באלעד אני כבר מזמן ישנתי. 

הייתי גמורה מעייפות אחרי יום שבו, למרות שעדיין לא הרגשתי מאה אחוז בריאה, בכל זאת נסענו אל שותפנו ושריתה לחגוג איתם ועם עוד שני זוגות חברים (עובדים של T ושל שותפנו לשעבר שנשארו חברים שלנו כל השנים) את יום העצמאות.

הלכתי לישון בתחושה שהנה עבר עוד יום עצמאות אחד בשלום, ולא היה לי מושג מה מתרחש. 

ואז קמתי לחדשות הנוראיות בבוקר. ועל כל הילדים החדשים שהפכו בן רגע ליתומים. 

היה מאד נחמד להיפגש עם החבר'ה וכרגיל גם היה מצחיק, וכמובן עשו "על האש" ולמרות שבאמת בקושי אכלתי - הרגשתי כל כך מפוצצת שכאמור בבית כבר לא אכלתי כלום בערב והלכתי לישון בסביבות שמונה ומשהו. 

הרגשתי טוב יותר הבוקר מבחינת הצינון, אבל הוא "ירד" לי קצת לאזור החזה ואני מרגישה שהוא מלא ומידי פעם אני משתעלת. מקווה שזה "בדרך החוצה" ואל בדרך להתפתח למשהו יותר חמור. 

לפני שנסענו אתמול אל שותפנו ושריתה עשיתי שוב בדיקת קורונה ליתר בטחון. 

הבוקר ניסיתי לצאת להליכה, אמרתי לעצמי שאלך לאט ולא אנסה ללכת את כל הקילומטראז' שבדרך כלל...אבל אז תפס אותי גשם שוטף - לא טפטוף קל - ממש גשם שוטף, ומזל שהייתי במקרה עם מעיל (כי פחדתי שיהיה לי קר ובכל זאת אני עדיין מקוררת) אבל המעיל היה ספוג עד שהגעתי הבית (אחרי פחות משני קילומטר). 

הערב אנחנו מארחים פה את כל המשפחה (כולל של אחי, כולל אמא של גיסתי, כולל אחיינית1 ובעלה) לכבוד יום הולדתו ה-88 של אבא שלי שחל בשבוע שעבר. גיסתי היתה ממונה על המתנה מכולנו, ואחרי הרבה התלבטויות היא החליטה על קונספט של 8 מתנות (לכבוד ה-88). 

סנדלי אצבע, מגבת גוף גדולה, מגבת גוף קטנה, סינר, חולצה, מכנס, פיג'מה וסט גרביים.

מקווה שהכל יהיה לטעמו, ואם לא אז כל דבר ניתן להחלפה. 

במטרה לקלוע ספציפית לדברים שאבא שלי אוהב במיוחד, T הכין לזניה ענקית ואני אפיתי את עוגת השוקולד של סבתא שלי - זו שהיא בעצם עוגת קקאו עם קפה וקינמון - שלא אפיתי כבר שנים. בנוסף לכך שזו לגמרי עוגה רטרו, אפיתי אותה בסיר הפלא של סבתא שלי (שהביאה איתה מאיטליה כשהאוניה שלהם עגנה שם בדרך ארצה מארגנטינה). 

בנוסף T מכין גם עוף בתנור עם תפוחי אדמה ובטטות, כל מיני סלטים (אבא שלי מת על סלטים) וגם את מאפה המנגולד עם פטה עיזים שכולם מאד אוהבים. ויש כמובן גלידות. 

איכשהו למרות כל הדיבורים על המתנות שגיסתי קנתה ועל כך שגם אמא שלה מגיעה, T שכח את כל זה כשתכנן את הבישולים שלו, לא הביא בחשבון שנהיה 15 איש בארוחה, והבוקר הוא החליט שאין לו מספיק אוכל וקפץ לקצב לקנות עוד כמה דברים. תוך דקות הוא חזר כלעומת שבא, לאחר שהבין שלא נשאר כלום אצל הקצב שלנו. רוקנו לו את החנות לגמרי. עכשיו הוא קפץ לטירה, שם אני מקווה שיהיה לו קצת יותר מזל. 

והבוקר מכרתי את האוטו שלי. 

כלומר, מכרנו אותו לפני כמה ימים. T פירסם מודעה ביד2 וגם בפייסבוק באותו יום ששותפנו החזיר לי אותו, ומייד קיבלנו המון טלפונים של אנשים שעוד לא ראו את האוטו אבל כבר ניסו להוריד את מחירו ביותר מ-10,000 ש"ח. זה קצת הצחיק אותנו כי היום השוק של המכוניות המשומשות לגמרי חם והאוטו במצב מצוין עם קילומטראז' נמוך ולא היתה באמת סיבה להוריד במחיר המחירון. 

בכל מקרה מהר מאד הגיע הבחור שקנה אותה אותה בסוף במחיר המחירון פחות אלף ש"ח. הוא הגיע במיוחד מעיר מרוחקת בדרום כדי לראות את האוטו ולא רצה אפילו לבדוק אותו. T סיפר לו בכנות מפורטת את כל מה שעבר על הרכב (כולל התאונה שלא פגעה בשילדה אבל הביאה להחלפת הפגוש האחורי, כולל התקלה לסירוגין במצלמת הרברס שלא הצליחו להעלות עליה במוסך, כולל התקלה לסירוגין בחלון של הנהג שגם עליה לא הצליחו לעלות במוסך), והבחור העביר מקדמה וקבענו את המסירה והעברת הבעלות להיום.

כיון שהדואר סגור היום (רק אלוהים מבין למה) גילינו שיש אפשרות לעשות היום העברת בעלות לרכב און ליין באתר הממשלה. צריך לשם כך להרשם לאזור האישי באתר ואז יש הרבה מאד פעולות שניתן לעשות באופן מקוון, בין השאר העברת בעלות לרכב. וזה אשכרה עובד. 

אז היום, בניגוד לאתמול, אני מתכננת לישון בצהריים ולאגור כוחות להערב, ומקווה שארגיש מספיק טוב וגם לא אתקרב אל אף אחד בתקווה לא להדביק. 

ומקווה שיהיה מצב רוח מספיק טוב כדי לחגוג יום הולדת, למרות האירוע הקשה אתמול. 

שבת שלום. 

יום רביעי, 4 במאי 2022

קצת חולה

בסתיו כשהיינו בבוסטון נדבקתי מ'סביבוני' והייתי מצוננת ועם קצת כאב גרון במשך כמה ימים.

כל החורף דווקא הייתי ממש בסדר, אבל מאז שלשום בערב התחיל כאב גרון וצינון נוטף מעצבן - תחלואי אביב. 

גם T, שבהתחלה בכלל סבל מאלרגיה בגלל פריחת האביב, פיתח באיזה שהוא שלב צינון וכאב גרון. אצלו זה כבר כמעט עבר. אצלי זה בשיא. עשיתי בדיקת קורונה ביתית והיא יצאה שלילית. כמו שהרוקחת שלנו אמרה השבוע: יש עוד הרבה נגיפים חוץ מקורונה. 

אתמול עוד התאמנתי בחדר כושר (אבל לא יצאנו להליכת ערב) אבל הבוקר טרם יצאתי להליכת בוקר. בינתיים לקחתי שני "דקסמול קולד יום" ואני מחכה לפחות שהנזילה המתמדת תירגע. אולי בכלל לא אצא לפעילות גופנית היום, נראה. 

אני מכירה שתי אסכולות שונות בהקשר של פעילות גופנית כשחולים. יש את אלה (כמו חתני) שמתאמנים כרגיל בתקווה שהאימון יבריח את המיקרובים, ויש את אלה (בדרך כלל אני) שמשביתים הכל ונחים ושותים ומחכים שזה יעבור. אני לא מרגישה מספיק רע כדי לשכב במיטה כל היום, אבל האם יש לי כוח לספורט? נראה. 

היום קריר ונעים ולא תהיה לי בעייה לצאת להליכה יותר מאוחר. 

אתמול אחרי חדר הכושר עשינו את קניות השבוע (במקום יום חמישי) ו-T כבר הספיק לבשל חלק מהמנות לששי הקרוב שבו נחגוג עם המשפחה המורחבת את יום הולדתו ה-88 של אבא שלי. מקווה שארגיש טוב יותר עד אז.

האמת שאני מקווה שארגיש טוב יותר עד מחר, כי אנחנו מוזמנים לשריתה ושותפנו עם עוד כמה חברים למפגש מסורתי ליום העצמאות שנפסק בשנים האחרונות (לדעתי עוד לפני הקורונה) ואני שמחה שמתחדש. יהיה לי ממש חבל להפסיד בגלל שאני לא מרגישה טוב (וכדי לא להדביק את האחרים). 

א פרו פו להדביק - שמתי לב שלא רק אני עדיין עוטה מסיכה כאשר אני נכנסת לחנויות ומקומות סגורים. עדיין יש עוד אנשים שממשיכים עם זה. אישית אני חושבת שזה מנהג לא רע בכלל בלי קשר לקורונה. 

מזמן לא סיפרתי על 'מיינקוני' המתוק, שהולך וגדל בקצב פראי וממשיך להיות מתוק ושובב. 

אוהב לשכב על המקלדת של המחשב

הוא ממשיך להיות ה"חתול בהזמנה" בדיוק כפי שרציתי, בא לשבת עלינו ולהתפנק מידי פעם, מגיע גם לביקורים לפעמים בלילה (לא תמיד להתכרבל, לפעמים לנשוך בחביבות את אצבעות הרגליים המבצבצות מבעד לשמיכה). 

הוא עדיין אוכל שלוש פעמים ביום את האוכל הרטוב (ומנשנש מהאוכל היבש במהלך כל היממה) וכבר מזמן עבר את החתולה ל' בגודל. היא עדיין רוטנת ורושפת לעברו כאשר הוא מתקרב אליה, והוא לגמרי מתייחס אליה כאל ה"אלפא" בבית למרות שהיא כבר קטנה ממנו בגודל, אבל עדיין לפעמים הוא מנסה להתקרב ואפילו להציק, כיאה לגור. 

באמצע פיהוק

קבעתי לו תור לסירוס בעוד שבועיים. מזמן מזמן הבנו שזה די סיוט להחזיק בבית חתול זכר לא מסורס, הוא הורס את הבית עם הריסוסים וה"סימונים" שלו. למדנו את הלקח מהחתול הראשון שלנו פ', שהגיע לבגרות מינית (ואכן הרס את הבית) לפני שהבנו שחייבים לסרס. 

את הציפורניים שלו נשאיר בסוף, וננסה לגזוז לו כל שבועיים/שלושה....ואם לא נצליח נקפיץ אותו מידי פעם לוטרינר שיעשה זאת עבורנו. 

ערב יום הזיכרון היה עצוב ושקט, כרגיל, וכך גם הבוקר. בכל שנה נוספים חללים חדשים - חלקם חיילים, חלקם אף ילדים. זו המציאות שבה אנו חיים. פעם עוד קיוויתי שזה עשוי להשתנות. היום אני הרבה פחות אופטימית.......

מאחלת יום זיכרון משמעותי ויום עצמאות שמח.



יום שלישי, 19 באפריל 2022

החול והמועד והחול

 הרבה זמן לא כתבתי ולא תיעדתי לעצמו את ימי החול שלפני החג, את החג ואת הימים עד כה בחול המועד. 

לא התחשק לי לכתוב ולא הכרחתי את עצמי. מנסה להתמקד בעשייה של דברים שאני רוצה לעשות, ובאי עשייה של דברים שאינני רוצה לעשות. 

כרגע מרגישה שרוצה לתעד, אז כותבת. 

בשבוע שעבר החלטנו לצאת לטיול פריחה - כל עוד עדיין יש פריחה - אבל קצר, חצי יום, לא רחוק. 

החלטנו לנסוע למקורות הירקון ומצאנו המלצה למסלול שהתחיל דווקא בגן לאומי מגדל צדק, שתואר כמצודה מרהיבה מימי הביניים שהפכה לבית אחוזה ערבי בתקופה העות'מאנית. בפועל בילינו את הבוקר במצודה ולא המשכנו לשאר חלקי המסלול. 





לא ממש הלך לנו באותו יום. היתה תנועה רבה והנהגים בדרך היו פרועים, עצבניים ואלימים. אולי הם תמיד כאלה ואנחנו פשוט פחות מסתובבים בכבישי הארץ, ואולי בעקבות הפיגוע של סוף השבוע העצבים של כולם היו על הקצה. כך או אחרת אחד הנהגים שהשתולל בפראות בין המסלולים, חתך אותנו וגם מכוניות אחרות ובאופן כללי התנהג כבריון דרכים - הצליח בשלב כלשהו גם להיכנס בנו קלות ברכב. 

ראיתי ש-T קצת לחוץ ועצבני אז לא התערבתי ונתתי לו להתמודד לבד עם האידיוט, להחליף פרטי רישיונות וביטוח ולצלם את התאונה. רק אחר כך, כאשר הנהג הפרוע הזיז את רכבו לאחור והתנתק מהרכב שלנו, התברר לנו שבעצם לא רואים (כמעט) בכלל את הפגיעה. לא ברכב שלנו וכנראה גם לא ברכב שלו. אחר כך כשהצצתי בצילומי הביטוח והרישיון שקיבלנו ממנו, ראיתי שהרכב שלו מעוקל והביטוח פג בנובמבר האחרון. או שהמסמכים שהיו אצלו בתא הכפפות לא היו מעודכנים. כך או אחרת T החליט שהוא לא מדווח על התאונה הזאת בכלל לחברת הביטוח. אני לא בטוחה שזה חכם, בעיקר כי ההוא עשה קולות של לטעון ש-T בכלל אחראי על ההתנגשות. אבל נחכה ונראה. 

כשהמשכנו בנסיעה התברר של-WAZE אין מושג היכן הגן הלאומי הזה שאליו אנחנו נוסעים, והתברברנו בין המחצבות שסמוכות לראש העין עד שויתרנו ונכנסתי לאתר "טיולי" ושם היה כתוב באופן ברור שהכניסה למגדל צדק נמצאת בכניסה לראש העין הדרומית בכביש 444 לפנות מזרחה ומיד אחרי הרמזור לפנות ימינה. מרגע שפנינו לכיוון הזה הכל עבר חלק והגענו לשם תוך דקות. 

כאמור אחרי ביקור קצר במצודה עצמה התחלנו לטייל בשבילי הגן ונהנינו מהאוויר, מהפריחה ומהנוף. כבר לא המשכנו הלאה. משם חזרנו הביתה. אגב תוך כדי הליכה T החליט גם להתקשר לחברת ארקיע כדי להבין לאן נעלם חדר המלון שלנו החסר בדובאי (קיבלנו שובר לטיסות ורק לאחד מחדרי המלון). שעה ארוכה שמענו את מוזיקת ההמתנה של ארקיע עד שענה לנו בחור חביב, וכל הזמן הזה המוזיקה הזאת שימשה לנו רקע לטיול. זה היה קורע. 

בהתחלה כשנתנו לבחור את מספר ההזמנה שלנו בארקיע הוא הקליד אותה לא נכון או משהו ואמר "אין בכלל מלון על ההזמנה הזאת, רק טיסות". בשלב הזה אמרתי לו שאם ככה שיואיל לבטל את כל ההזמנה כי זה כבר עבר כל גבול. אבל אז הוא הבין שמשהו לא הגיוני או שראה שם שונה מזה שנתנו לו - כך או אחרת הוא הקליד את המספר שהכתבנו לו שוב, עלה על ההזמנה הנכונה, אמר ששני חדרי המלון אושרו לנו ושלח בנפרד בדוא"ל את השובר החסר. זהו. טסים לדובאי. זה קורה. 

בשאר השבוע לא היו אירועים מיוחדים. בהליכות הבוקר עדיין נהנים מהפריחה המקומית 





פעמיים או שלוש בשבוע גם הולכים לחדר הכושר. שם, על האליפטיקל, אני על הדרך משלימה צפייה בסדרות בסטינג טי וי או בנטפליקס. בין השאר סיימתי לצפות ב"עוזרת בית" המצוינת (גם אם מתסכלת מאד לעיתים) וגם הסידרה הישראלית / ספרדית המפתיעה לטובה "ילדים ביער". 

לליל הסדר התחלנו להתארגן כבר (או רק, תלוי את מי שואלים) ביום רביעי, אז קנינו את הדגים (שהזמנו מבעוד מועד), את הבשר ואת הירקות/פירות, התחלנו (כלומר T התחיל ואני עזרתי) לבשל, ואז בחמישי השלמות בסופר ועוד בישולים ובששי עוד......

ברור שאמרתי ל-T שלא צריך להתפרע ובבקשה להצטמצם בכמות ובמגוון האוכל, וכמובן שהוא לא ממש הקשיב. טוב, אם תשאלו אותו אז הוא הכין הרבה הרבה פחות סלטים מאשר בדרך כלל. אוקיי. 

אפשר לדלג לפיסקה הבאה כי עכשיו אספר מה הוכן: 

גם גפילטע פיש (לא מתוק, שזכה למחמאות מכל האורחים כולל נכדים וכולל יוצאי בוכרה ומרוקו) וגם חריימה (וקיבלתי הסבר סוף סוף מה בעצם ההבדל בין חריימה לבין דג מרוקאי).

גם עוף בתנור עם תפוחי אדמה ובטטות וגם בשר "אסאדו" בתנור עם שומר (שגדל בגינה) ואורז. לצורך העניין לא היינו אשכנזים.

היה גם מרק "קונסומה" (מרק בשר צלול) עם אטריות מקמח חומוס ש-T הכין בעצמו. לא היו קניידלעך. 

גם כבד קצוץ וגם טרין כבד עם ריבת קומקוואט (תפוז סיני שצמח ב"עציץ" בחצר שהיה פעם אסלה).

וחזרת תוצרת עצמית. מצוינת. וגם חרוסת תוצרת עצמית. 

וסלט חסה וסלט ירקות קצוץ. 

לקינוח היה גם קרם ברולה וגם מגוון עצום של הגלידות של T, שנוסף להן הפעם טעם חדש - זעפרן. וגם עוגת פסח כנראה מצוינת (לא טעמתי) שאמא של חתני הביאה. 

האורחים היו הורי, בתי והמשפחה, אחותו של חתני עם המשפחה ואמא של חתני עם בן זוגה. היה ממש נחמד וטעים ושמח וכולם קראו בהגדה וכולם שרו. הבנות של גיסתה של בתי מתוקות ומשחקות מאד יפה עם שרי ובאופן גורף כולם מעידים שהיה ערב מאד מוצלח. 

הנכדים הגדולים נשארו לישון אבל לא הספקנו לעשות הרבה ביחד. הם נרדמו מייד כשכולם הלכו (נשמותק עלה לישון עוד קודם, נרדם בלי להחליף לפיג'מה ובלי לצחצח שיניים) ובבוקר הספיקו בערך חצי סרט "ספיידרמן - מימד העכביש" לפני שחתני הגיע לקחת אותם כי לנו עוד היו הרבה תכניות. 

היינו מוזמנים לצהריים עם הורי לאחי וגיסתי ובין השאר היינו צריכים לנסוע למצוא מתנה כי אי אפשר לבוא להתארח בלי להביא משהו. מכה על חטא שלא הספקתי לחפש לה משהו בימים שלפני החג. נסענו לטירה אבל החנות האהובה עלינו סגורה מזה כמה זמן (לדעתי בלי קשר לראמאדן) ועוד חנות מתנות מולה גם היתה סגורה (נפתחה כנראה יותר מאוחר) אז בסוף נאלצנו לקנות מתנה הרבה פחות שווה והרבה יותר יקרה בסניף של "FOX HOME" בטירה, שאמנם היה פתוח אבל העובדות היו חסרות ידע וחסרות אונים ונתקענו בקופה המון זמן עד שהם הצליחו לחייב את כל מי שהגיע לקנות משהו. זה היה מתסכל אבל פשוט לא היתה לנו ברירה. התנחמתי במחשבה שגם אם המתנה לא תמצא חן בעיני גיסתי, היא תוכל להחליף אותה לפחות בכל סניף של FOX HOME. בסוף היא נראתה דווקא מרוצה.

משם עוד נסענו ליישוב סמוך לאסוף חבילה של אבא שלי שהגיעה בטעות ללוקר BOXIT של משפחה אחרת, שכאשר גילתה את הטעות (מאוחר מדי, אחרי שכבר הביאה את החבילה הביתה ופתחה אותה) טרחה ליצור קשר עם אבא (מזל שהטלפון על החבילה) ולתת לנו את הפרטים כדי לבוא לקחת. אחרי התקרית הזאת והקודמת (שבה BOXIT פתחו לי תא ריק ונאלצתי לחזור לשם כמה ימים אחרי כן עד שתיקנו את הטעות) הוחלט ברוב קולות שמפסיקים להשתמש בשירות הזה ומשלמים עוד כמה שקלים כדי לקבל את החבילה הביתה. או לחנות כלשהי. 

אחרי כל זה נסענו אל אחי וגיסתי והיה גם שם טעים ונעים, האחייניות היו שם (ללא בעלה של אחיינית1 ששומר כשרות פסח) וגם אמא של גיסתי. 

בחול המועד בינתיים חם ומגעיל ו-T עם אלרגיית אביב מטורפת אז לא עושים הרבה. הוא יצא לשייט עם מועדון השייט אבל לא היתה רוח והיה חם מאד, ואז הוא קיבל הודעה על בן דוד שנפטר ונסע גם ללווייה בחום הגדול. לא נעים.

בזמן הזה התלבשתי על ארון התרופות, שמאז מחלתו של T נהיה עמוס מדי בכל מיני תרופות ותוספי מזון שהוא התחיל לקחת והתחיל להיות בו בלגן. קניתי קופסאות פלסטיק גדולות ונוחות וסידרתי פחות או יותר לפי נושאים ומידת שימוש, ואני מקווה שהסדר הזה יחזיק כמה זמן לפני ששוב יתחיל להתבלגן. 

הבוקר נפגשתי עם 'מחברת' לבקשתה בכפר סבא הירוקה ושוב נוכחתי לדעת איזה שירות גרוע ויחס לא אכפתי יש בקפה לנדוור שם וכמה אין סיבה לחזור אליו. זכרתי את זה מהפעמים האחרונות שנפגשתי שם עם 'קלי' ו'שני' ובאמת לא נראה שלמישהו שם אכפת. הסניף מתמלא גם ככה. אין תודעת שירות, אין ניהול. כלום. חבל. 

מחר נשמור על הנכדים בבוקר ואולי ניקח אותם לבילוי כלשהו, ואז כבר נתחיל להתארגן לחופשה בדובאי - בדיקות קורונה וכו'. לא רוצה לחשוב על שדה התעופה ביום הטיסה אבל זה שלב הכרחי בדרך לחופשה הזאת ואני מקווה שבכל זאת נעבור את זה בלי יותר מדי דאגות ועצבים.

אז מועדים לשמחה והמשך שבוע טוב

יום שישי, 8 באפריל 2022

אפור

אפור בחוץ. לדעתי גם מזוהם. היתה לי אפס אנרגיה כשיצאתי הבוקר להליכה ואחר כך T דיווח שגם אצלו.

הלכתי "רק" שישה ק"מ. פשוט לא היו לי כוחות. 

נרדמתי אתמול תוך כדי המצוד אחר המרצח בדיזנגוף והתעוררתי הבוקר עדיין עם הדאגה שהאירוע ממשיך להתגלגל, אבל לפני שיצאתי להליכה הגיעה כבר הידיעה שהוא חוסל. ביפו. כלומר הצליח להגיע עד יפו. ואני חושבת לעצמי מה בעצם הבעייה למפגע יחיד לעשות מה שבא לו ואז להימלט....אין מודיעין שיתריע, אין קצה חוט שיוביל אליו. תחושת חוסר אונים מטורפת. 

גם בסוגייה האומללה של הממשלה אני מרגישה חוסר אונים משווע. ואולי זה מה שמאפיין את הימים האלה. תיסכול וחוסר אונים.

בתחום האישי, חזרו אלינו מארקיע עם אישור להזמנה לדובאי, אבל כשהגיע השובר עם כרטיסי הטיסה והמלון, התברר שחסר לנו חדר אחד. מופיע החדר של בתי, חתני ושרי אבל החדר שלי ושל T עם חכמוד ונשמותק לא מופיע בשובר. אז כתבנו לארקיע, גם במייל וגם בוואטסאפ וגם ניסינו להתקשר....כנראה שוב ייקח להם שלושה ימים לחזור אלינו.

ושוב התחושה היא שאולי עדיף ששום דבר מזה לא ייצא לפועל ונקבל (בתקווה) את כספנו בחזרה ושיעזבו אותנו באמא שלהם. 

בסוף נסעתי אל 'מחברת' לעזור לה עם המחשב אתמול, במקום שלשום, ונראה לי שזה הלך די טוב. מקווה שהיא תזכור את מה שהראיתי לה, בסך הכל ניסיתי שכל התהליך יהיה מאד פשוט. 

הרגשתו של אבא שלי ממשיכה להשתפר והורי אישרו הגעה הערב לארוחת ששי. גם משפחתה של בתי אישרו, אז T נסע עכשיו לקנות דגים, לאחר שווידא טלפונית שהגיע מוסר טרי ומשובח.

אני בינתיים השתלטתי על הכביסות וקצת שטיפת כלים (של מה שהוא כבר התחיל להכין) והאמת היא שאין לי מושג מה בא לי לעשות כרגע. סיימתי את "החיים הבלתי נראים של אדי לרו" שהיה מצוין וגם הסתיים מצוין (יש לי שריטה בכל מה שקשור לסיומים של ספרים, סרטים וסדרות) ואני מרגישה סוג של ריקנות שלא מאפשרת לי לצלול ישר לספר הבא. וזאת למרות שכבר הורדתי את הספר הבא - לא יודעת אם הייתי רוכשת אותו בכלל לולא כתבה אותו מישהי שאני מכירה. אי אז בעבר הרחוק נפגשו דרכנו אבל לא שמרנו על קשר בשנים שעברו מאז. כשראיתי בפייסבוק שהיא כתבה ספר מייד רכשתי גרסה מקוונת שלו - בכל זאת לפרגן. התחלתי לקרוא אבל עוד אין לי מושג אם אני אוהבת אותו או לא. אעדכן בהמשך. 

אז כל הפוסט הזה מאופיין במצב רוח ה"אפור" הזה (האמת שכרגע קצת יותר צהוב בחוץ מאשר אפור). 

מקווה שיהיה סופשבוע נחמד ויפיג את התחושה, אבל הכאב על מותם ופציעתם של כל הנפגעים אתמול בערב לא יעזוב אותי כל כך מהר..........

אולי אתיישב לי מול סידרה, אסקפיזם מושלם. 

יום שבת, 26 במרץ 2022

שבוע מורכב

שבוע מורכב עבר עלינו. 

בראשון בערב באמת ביקרנו אצל 'המהנדס' ו'ביוכימיה' - שמתאוששת משבר בעצם הכתף - והיה ביקור נחמד. 

השבר הזה מזכיר לכולנו שלא חייבים לעסוק בספורט אקסטרים כדי להיפגע, מספיק להיתקל בפינת המיטה בחדר השינה וליפול לא טוב. בסך הכל מצבה משתפר והיא התחילה פיזיותרפיה, מקווים להחלמה מלאה תוך כמה שבועות.

למחרת נודע לנו שאחיינית1 חולה בקורונה, והרי נפגשנו איתה בששי בערב. וגם הורי נחשפו אליה (למרות שלא התקרבה אליהם ולא חיבקה אותם). בינתיים אנחנו לא מרגישים כלום, אבל אין לדעת. 

מצד שני השבוע T לא הרגיש כל כך טוב. מערכת העיכול עושה לו בלגנים, אחרי שכבר נדמה היה שהכל נרגע. התכווצויות וכאבים ושינה לא טובה בלילות. לא משהו. 

בשני בבוקר היתה לו נפילת לחץ דם כשקם לפנות בוקר לשירותים, והוא הרגיש שהוא כמעט מתעלף. 

ואז יותר מאוחר כשהתחיל את הליכת הבוקר הוא חטף התקף כאבים דומה לאלה שקרו לו במהלך החודשים שלפני הניתוח. 

זה היה מאד כואב ומעתיק נשימה ממש, והפיל אותו לריצפה, אבל חלף תוך דקה. והבעל המוכשר שלי פשוט המשיך את ההליכה ("רק" כשבעה קילומטר).  

אין צורך לומר, זה היה מבהיל. מייד כתבנו לפרופסור לדווח על כך ולהתייעץ, והוא ענה (הוא תמיד עונה!) שזה לא נורא מדאיג, ושכדאי לעשות בדיקות דם. כבר אמרתי שהוא מתאים לעבוד בשב"כ הפרופסור הזה? פרט ל-T עצמו לא מכירה עוד מישהו שמצמצם כל כך במילים! 

העובדה שזה לא נורא הדאיג אותו מעט הרגיעה אותנו (אבל רק מעט, האמת). ואז בדיקות הדם יצאו תקינות לחלוטין (כולל שיפור במצב הברזל, למרות שעדיין מתחת לטווח התקין). כששלחנו לו את התוצאות ביקשנו בנימוס שירחיב מעט מדוע אינו מודאג. הוא ענה שאכן הכל תקין, ושכאבים כאלה מידי פעם וגם בעיות העיכול שכיחים מאד לאחר ניתוחים כאלה. הוא אמר שאפשר להגיע אליו לביקור אם צריך אבל לא ראינו צורך. לא כרגע. נראה מה יהיה בהמשך. עדיין מברכת יום יום על הפרופסור הזה. 

זה לעומת הקרדיולוג של אבא שלי (ברור שהוא מחליף אותו!), שלא עונה בכלל על מיילים או על הודעות שמשאירים אצל המזכירה שלו - הודעות מסוג "הנה מכתב השחרור שלי מהמיון עקב פרפור פרוזדורים, מבקש הנחיות ומרשמים לתרופות שהם נתנו לי והפניה לאקו לב". כלום. כאילו הוא אוויר. כאשר אבי היה אצלו בביקור הוא התעסק רק עם המחשב ועם המסמכים ולא הסתכל עליו בכלל, שלא לדבר על לבדוק אותו, להקשיב ללב, כלום. בביקור טלפוני כשאבי שאל אותו לגבי תופעות לוואי של תרופה אחת (שיעול טורדני) וניסה לספר לו על מצבו באופן כללי קטע אותו ב"מה זה קשור אלי?" בוטה. 

בסוף את התרופות החדשות הוא קיבל מהרופאה של האחוזה, אבל גם עליה אנחנו לא לגמרי סומכים. עובדה שהיא נתנה לו פוסיד בגלל הבצקת שהיתה לו ברגליים אבל לא טרחה לבדוק אם הבצקת נעלמה ולהפסיק את נטילת הפוסיד. הרי לא בריא לקחת פוסיד לאורך זמן. וגם ככה הוא סובל מהריצות לשירותים בגלל כאבי הגב.....

לבקשתי הוא פנה ל'רופאהחדשה' בבקשה להמלצה על קרדיולוג טוב, וכבר קבע תור אצל אחד מאלה שהיא המליצה עליהם. 

מה עוד היה השבוע?

נסעתי לשמור על 'שרי' כשבתי עבדה בקליניקה כי היתה לה דלקת עיניים ולא קיבלו אותה ככה לגן. זה היה בייבי סיטר קצר ודי קל, כי הילדה היתה גמורה מעייפות אחרי התרוצצות בין המרפאה (לקבלת טיפות לעיניים) לבין כמה בתי מרקחת (כי הטיפות היו חסרות) ופקקים בין לבין (כי בכל מקום בכל שעה עכשיו פקקים) שרוב הביקור שלי היא פשוט ישנה. 

היא קמה במצב רוח טוב ושמענו שירי פסח ופטפטנו קצת עד שבתי חזרה. 

אגב בששי התקלקל לנו טוחן האשפה. אמנם הוא היה בן שמונה או תשע שנים אבל לא ברור איך ומדוע זה קרה. כשהגיע טכנאי הוא הראה לנו שאין משהו שתוקע אותו אבל שהוא התעקם לגמרי והוסט הצידה ולא יכול להסתובב בכלל לכיוון אחד ונתקע בדפנות. בקיצור - הלך. הטכנאי רצה למכור לנו משהו מאד יקר מאד ביוקר, אבל הבחור שאנחנו קונים ממנו בדרך כלל מוצרי אינסטלציה הציע אותו ביותר זול ובכלל המליץ על אחד אחר בחצי מחיר ועם שבע שנות אחריות. על הדגם הזה (אבל יותר ביוקר) הטכנאי הציע רק שלוש שנות אחריות. בינינו אני לא סגורה על כך שלא היינו צריכים לקנות את היקר יותר (אצל הבחור בזול יותר) - נראה לי שמה שכן הזמנו פחות חזק ובהחלט הרבה יותר מרעיש. אבל חצי מחיר - עם זה אי אפשר להתווכח. שלחנו את הטכנאי לדרכו והטוחן החדש הגיע והותקן תוך יומיים, ונקווה שיהיה בסדר. 

השבוע המשכנו את שגרת הספורט שלנו ובימים שניתן היה ללכת בחוץ גם יצאנו להליכה שנייה בערב, ביחד. לא שזה עוזר לי להיפטר מהקילו/שניים המיותרים שיושבים עלי (שרק לדעתי הם מיותרים) אבל לפחות זו פעילות בריאה, ביחד, וכנראה שעושה לנו טוב. 

בימי הגשם הסתפקנו בחדר הכושר, בשעות שכמעט אין אנשים אחרים. הכי טוב כך. במיוחד עם הקורונה הגואה. 

בחמישי קנינו לאבא שלי מנורה עומדת - עוד פריט שישלים את ארגון הממ"ד שלהם כחדר קריאה / צפייה בטלוויזיה. נסענו להביא לו ולהרכיב אותה עבורו ועכשיו הם יושבים שם שניהם כל אחד על הכורסא הנינוחה שלו. 

במזל היינו שם ממש קצת זמן (רק מספיק כדי להרכיב את המנורה ולנסוע) ובכל הזמן הזה היינו עם המסיכות - כי אחר כך נודע לנו ש'שותפנו' חיובי לקורונה ונפגשנו איתו בשלישי. מאד מאד מקווה שלא הדבקנו את הורי. זה באמת סוגר עלינו מכל הכיוונים.

אחרי הורי נסענו לקנות לי בגדים לחתונה משפחתית שיש לנו בראשון הקרוב. כבר ציינתי שאני שונאת לקנות בגדים? אז מתברר שהשנאה שלי לא הגיעה דווקא מהעובדה שהייתי במשקל עודף ושום דבר לא נראה עלי טוב. גם כשאני במשקל מצוין (למרות הקילו/שניים) והרוב נראה טוב, אני עדיין שונאת לקנות בגדים. 

ועכשיו בחנויות שבהן הייתי קונה פעם רוב הבגדים גדולים עלי. ובחנויות אחרות אני לא מסתדרת עם הדגמים. ובשום חנות אני לא מבינה את בחירת הצבעים. לאן נעלמו הצבעים? שחור, חום, אפור, בייז'....לפעמים תכלת או וורוד עתיק או פוקסיה....משהו זוועה. איפה הכחולים, הירוקים, האדומים? הסגולים, למען השם? ולבן הרי לא אלבש לחתונה. לא, זו ממש חוויה נוראית עבורי לקנות בגדים. מזל שהייתי עם T. בלעדיו הייתי חוזרת כלעומת שבאתי. בזכותו הצלחתי לצאת עם ז'קט מחנות אחת, מכנסיים מחנות אחרת, וחולצה (שכנראה לא אלבש דווקא אותה לחתונה הזאת) מחנות שלישי. רק בזכותו. 

סוף השבוע היה שקט - בתי עם משפחתה נופשים ברמת הגולן בתקווה לתפוס את השלג האחרון (כנראה) של החרמון ואת הפריחה הנהדרת והזרימה השופעת בנחלים. אחרי כל כך הרבה מחלות ושבועות שלמים בין ארבע קירות הבית הם שוועו כבר לקצת אוויר צח ושינוי אווירה ושבירת שיגרה. 

באוקראינה הסבל והמצוקה רק מתגברים ואני לא רואה איך שמים לזה סוף. בין הפיגוע הנוראי בבאר שבע לבין הקורונה המתגברת, פחות מדווחים על זה ועבר כבר חודש. 

עוד מעט נצא להליכת הערב שלנו. ונאחל שיהיה שבוע יותר טוב מזה שהיה. 

יום רביעי, 16 במרץ 2022

עדכוני השבוע

בסוף בתי היתה מאד עסוקה ביום שרציתי לנסוע אליהם, עם קניות והכנות משלוחי מנות לפורים שטרם הספיקה להשתלט עליהם, וביקשה שלא נבוא. היא היתה בכל כך הרבה לחץ שאפילו לא הספיקה לצלם את הילדים בתחפושות שלהם לפני ששלחה אותם למסגרות בבוקר. 

לי היתה כל הזמן הרגשה שמדובר ביותר מרק זה, ומאז בכל פעם שדיברתי איתה וניסיתי להזמין אותה שתבוא עם הנכדים כשייצאו לחופש פורים, היא שאלה: "ומה עם השיחה עם אבא?" עם חתני. וגם איתי. כאילו שבאמת זה איכשהו כרוך זה בזה. כן, היתה לי הרגשה שמדובר ביותר מזה. היא רוצה שנדבר וניישר את ההדורים לפני שחוזרים לשיגרה. הבנתי שחתני מוכן לזה, רק לחוץ מאד בעבודה. אני לא בטוחה אם T כבר מוכן לזה. 

ואני עצמי מוכנה אבל חוששת - כי שיחות עם חתני יכולות להגיע בקלות לפיצוץ. אוף. 

בינתיים לשמחתנו והקלתנו מצבו של הגב של אבא שלי השתפר, ונסעתי לקנות לו עוד מדבקות נגד כאבים (קיבל מרשם לסוג חזק יותר) אחרי שהוא ניסה לרכוש אותן בסופרפארם כאשר ביקר אצל האורולוג (האנטיפט, אותו אחד שקיבל גם את T בקיץ) אבל לא היה להם במלאי.

בדקתי בסופרפארם ביישוב שלי והיתה להם רק קופסא אחת. אז קניתי אותה ונסעתי ל-B ביישוב סמוך, שם היתה להם קופסא דווקא, אבל אז התברר שקופת חולים מכבי לא מאפשרת להשלים את ניפוק התרופה שסופקה חלקית בבית מרקחת אחר, וחסמה את האפשרות לתת לי את הקופסא. חוצפה. 

בכל מקרה קפצתי לאחוזה להביא לאבא שלי את מה שכן השגתי והתרשמתי שהוא הרבה יותר טוב. אבל אז בערב היו לו כאבים באזור השכמה הימנית - מה שקורה לו לפעמים אבל רק לדקות ספורות והפעם זה ארך רבע שעה - והרופאה של האחוזה, למרות אקג תקין, הזמינה אמבולנס והטיסה אותו למיון. כשהגענו למיון הוא ואמא כבר היו שם אחרי בדיקות דם ולחץ דם אבל לפני צילום חזה. בדיקת הדם העלתה חשד באנזים כלשהו של הלב, והשאירו אותו כמה שעות עד לבדיקה נוספת. בסופו של דבר הוא שוחרר עם עוד שתי תרופות והפניה לעוד אקו לב. אין רגע דל. אבל הוא מרגיש טוב. לפחות מבחינת הלב. 

T מצא דיל ממש זול לטיסה לאיטליה בפסח. שאל אם בא לי. אין לי מושג אם בא לי. 

המצב עם בתי והמשפחה מכניס אותי למועקה אמיתית. האם אני רוצה לקבוע עובדות בשטח ולא להיות כאן בסדר פסח? אמנם זה מה שאנחנו בדרך כלל עושים - בורחים בחגים (עוד מאז שחמי נפטר, T שונא להיות כאן בחגים). אבל האם זה מה שאני רוצה עכשיו? אין לי מושג.

מיינקוני התאושש כבר באותו היום שהרגיש לא טוב, ובינתיים נראה שהכל בסדר אצלו. דבר אחד פחות לדאוג לו כרגע. 

התחלתי מחדש את "החיים הבלתי נראים של אדי לרו" ועכשיו זה לגמרי תפס אותי.

סיימנו את "אני אף אחת" ולמרות שאהבתי את הסידרה, נראה לי ש(כרגיל) היה להם קשה לסיים אותה כראוי. מעניין איך הספר (שעליו היא מבוססת) הסתיים במקור. 

בנוסף התחלנו לראות את  הסידרה "חשד" שהיא הגירסא האמריקאית ל"כפולים" הישראלית. הביקורות משמיצות אבל אנחנו בינתיים צופים בהנאה. 

ומי שאהב (כמונו) את yellowstone - ממליצה מאד על ה-prequel שלה 1883.

היתה לי השבוע שיחה טלפונית עם הדיאטנית, בה דיווחתי לה כרגיל על הרגלי האוכל והספורט שלי אבל גם קיטרתי לה שעליתי קילו/שניים (זה משתנה) ושאני חוששת כי הגוף שלי תמיד בסוף עושה את זה. גם כשאני ממש מקפידה. בסוף הגוף "מתרגל" ומתחיל להעלות קילוגרמים למרות שאני לא משנה כלום בתפריט או בפעילות הגופנית, ואני חוששת שגם עכשיו (אמנם באיחור גדול) זה יקרה. 

הדיאטנית אמרה, שהיא לא באמת דואגת גם אם אעלה כמה קילוגרמים, שעדיין אהיה ב-BMI תקין. אז נזפתי בה (בצחוק אבל לא באמת) ואמרתי לה שהיא אמורה להיות השוט ולהחזיק אותי קצר ולא לומר לי דברים כאלה. אז היא צחקה ואמרה שנראה לה שאני שוט מצוין עבור עצמי. וגם הזכירה לי שבמקרה הצורך יש לי אישור קבוע לסקסנדה ואני יכולה לקחת שוב כמה זמן כדי לעזור לעצמי לרדת בחזרה. אז נכנסנו לשיחה שלמה אודות הסקסנדה והחששות שלנו שאולי היא זו שגרמה ל-T את כל הבלגן בדרכי המרה.

אבל היא אמרה, ובצדק, שעד כה אין עדויות או תוצאות מחקר כלשהן שמצביעות על כך שסקסנדה גורמת לנזקים במרה או בכבד או בלבלב, ודווקא יש הרבה מאד עדויות שירידה מאסיבית במשקל כן גורמת לאבנים ודלקות בכיס המרה. ושבסופו של דבר אחרי כל הפחדים והחששות - זה בעצם מה שהיה ל-T. אבנים (או בוצה) שגלשו מכיס המרה לדרכי המרה ויצרו חסימה ודלקות...וגרמו לכל הבלגן. נו, לא יודעת אם אי פעם נדע. כך או אחרת מקווה שלא אצטרך להתלבט אם לקחת או לא לקחת סקסנדה שוב, ואצליח לשמור על המשקל בכוחות עצמי. 

ובאמת אתמול גם היינו בבוקר בחדר כושר (שעה על האליפטיקל ועוד רבע שעה של תרגילי בטן ומכשירים) ועוד שלושת רבעי שעה הליכה אחרי הצהריים. והבוקר הליכה של שמונה ומשהו ק"מ בשמש הקפואה עם כל הפריחה שמסביב. נהדר. 

אגב קיבלתי תוצאה של תרבית שלילית בבדיקת השתן שעשיתי בתחילת השבוע, ופניתי ל'רופאהחדשה' לשאול מה בכל זאת אפשר לעשות כדי להקל על התסמינים שעדיין מציקים לי, למרות שאין חיידק ואין זיהום כלשהו. היא רשמה לי משחה למריחה מקומית, ואני לא באמת יודעת אם זה יעזור. אז התחלתי לקחת כדורי חמוציות (כי חמוציות ומיץ חמוציות מכילים די הרבה קלוריות), וגם איזה כדורים בשם  UTIPRO PLUS  שאמור לעזור ללא אנטיביוטיקה ובעיקר - ללא מרשם רופא. אז אדווח בהמשך. 

הלילה חלמתי שבאתי לבקר את n_lee בבית חולים ונפגשנו לראשונה ודיברנו והיא קמה קצת מהמיטה והיתה במצב יותר טוב. זה כמובן לא יקרה אבל מקווה מאד שהיא באמת ממשיכה להחלים ולהשתפר. 

חג פורים שמח לכל החוגגים.