השיגרה הנוכחית

אז מה היה לנו בימים האחרונים?

T לקח את חכמוד לצילום רנטגן בתל אביב, לאחר שנפצע בתחרות MMA והרגל לא מפסיקה לכאוב לו. הוא לקח אותו על האופנוע, וחכמוד אמר שזה היה  אחד הדברים הכי כיפים שהיו לו בחיים. עוד אין לי מושג מה תוצאות הצילום, אגב. 

גם השבוע לא היתה ארוחת ששי כי בתי וחתני ערכו מסיבת יום הולדת (אחרונה בהחלט) לשרי בבריכה עם עוד שני ילדים מהכיתה,  ובשבת הם כבר התחילו להעביר דברים לדירה החדשה. עכשיו בעצם הכל בסימני מעבר הדירה. מחר אני אמורה לשעשע את שרי בזמן שבתי בוחרת מנורות לבית. 

עדיין לא הצלחנו להשכיר את הדירה שלהם. היו שלוש סטודנטיות שרצו מאד לשכור את הדירה, אבל לאחת מהן יש עדיין חוזה שכירות בדירה הנוכחית שלה עד סוף ספטמבר, אז אלא אם היא תצליח להשיג תת שוכר (סבלט) במקומה לחודשיים האלה, הן כנראה תוותרנה. בינתיים הגיעו עוד סטודנטיות והתלהבו מהדירה, אבל בינתיים לא החזירו תשובה. וגם מלון אחד התעניין לשכן בה כמה מעובדיו.....אבל לא יצא מזה כלום בינתיים.....אז נראה מה יהיה.

המטפלת של הורי עזבה בשעה טובה ומוצלחת (ואגב המשיכה לבשל לעצמה עד הרגע האחרון!). בביקור אצל הורי בשבת שמענו עוד על התחצפויותיה ומעלליה, ושמחתי שהיא באמת כבר איננה. מחר אמור להגיע עובד חדש לניסיון, ובאמת אין לי מושג למה לצפות. נחכה ונראה. 

הצלחתי להיפגש כמה פעמים עם 'מחברת' בימים האחרונים, נראה שהיא ממש זקוקה לזה וגם לי זה עושה טוב. 

בינתיים T התחיל ניסיונות של שיתוף פעולה עם עוד וילות ביוון בקירבת מקום לזו שלנו, כי יש הרבה מאד פניות גם לגבי תאריכים שכבר תפוסים אצלנו, וגם יש קבוצות גדולות יותר, כך שהבית שלנו לא מספיק להם. יהיה נהדר אם תהיה עזרה הדדית בינינו לבין וילות סמוכות....

בששי עשינו אזכרה לחמי יחד עם גיסי וגיס-טי. זה היה קצר וענייני - אנחנו בעצם עושים את זה כי לחמי וחמותי הדברים האלה היו חשובים, אבל האמת שלנו זה לא אומר שום דבר. 

הפריזר שקנינו להורי התברר כלא מוצלח - T לא שם לב שהוא קנה DF ולא NF - כלומר מקפיא שמייצר קרח שצריך להפשיר אותו ידנית ולא מקפיא שלא מייצר קרח. והוא התחיל לייצר קרח במיידי, עד כדי כך שמגירה אחת סירבה להיפתח כבר אחרי שבועיים של שימוש. אז עכשיו אבא שלי התחיל תהליך החזרה, ונמצא לו מקפיא חדש. למזלנו מדיניות ההחזרה של רוב החברות מאפשרות לאזרחים ותיקים להחזיר עד 4 חודשים אחרי הרכישה, ולא שבועיים כמו שאר האוכלוסיה. נקווה שיסתדר. 

בביקור בשבת אצל הורי שוב הרגשתי שאין לי כוח אליהם. בעיקר אמא שלי עם ההתעקשות שלה לא לטפל בבריאות שלה - לא השיעול שהיא משתנקת איתו כל הזמן, ומסרבת לבדוק ולטפל, וגם החירשות שרק מחמירה והיא מסרבת לבדוק ולהתאים מכשיר שמיעה. 

"אלה דברים שמפריעים לכם יותר משהם מפריעים לי" היא פוסקת בכעס, כאילו זו הצדקה. הלוואי והיתה צועקת על המטפלת כמו שצעקה עלי באותו בוקר. היתה אולי קוטעת את החוצפנות שלה באיבה. מילא. זה מה שיש. לא אשנה אותה, הרי. 

הערב מסיבת המקווה של אחיינית2 ... דווקא מצפה למפגש הבנות הזה אצל אחי וגיסתי. איזו שבירת שיגרה שכזו והזדמנות להתחיל להתרגש מכל אירוע החתונה הזה שכל כך מלחיץ את אחי וגיסתי. 

המשך יבוא

שבוע של דברים טובים ופחות טובים וגם הרבה פחות טובים

אז עוד שבוע עבר חלף לו. 

במוצאי שבת, למרות שכאב לי התחת שכאבו לי עצמות האגן מהרכיבה על האופנוע בפקקים של רביעי שעבר, לאחר התלבטות קצרה אם בכל זאת לנסוע עם הרכב להפגנה אחרת - בכפר סבא או רעננה - החלטנו להתייצב בקפלן בתל אביב. 

T המשיך להתנהג יפה ולא נסע מהר מדי, אבל לצערי לא הערכתי נכון את הטמפרטורות בחוץ ולא התלבשתי מספיק חם. היה קר בדרך, במיוחד על כביש 4 באזור שבין היישוב שלנו לבין רעננה....הטמפרטורות בחלק הכביש הזה צונחות בארבע או חמש מעלות לעומת מקומות אחרים. 

 בהפגנה עצמה לא סבלתי מהקור, מפאת כמות האנשים סביבי, אבל בדרך....לא היה כל כך נעים. מילא. זה עבר בקלות ומהר. ולא מהר מדי.

בהפגנה היו עוד יותר אנשים מאשר בשבוע שעבר, וכמו בשבוע שעבר היו גם משפחות עם ילדים, צעירים ומבוגרים (חלק מבוגרים מאד), דתיים וחילוניים, שמאלניים וימנים, סטרייטים וגאים, אפילו נכים קשים. כולם התנהגו למופת (אנחנו כבר לא היינו שם מאוחר יותר בקטע שחלק מהמפגינים ירדו לאיילון) וגם הנאומים היו טובים. 

מייד אחרי שחנינו עם האופנוע, קבלתי הודעה מאחי שגם הוא ואחיינית2 הגיעו, אז הלכנו אלה לקראת אלה ונפגשנו באמצע והיינו ביחד - משפחה מאד אנרכיסטית 😂 - במהלך רוב ההפגנה. כשהם עזבו והתחלנו את דרכנו בחזרה לכיוון האופנוע, פגשנו גם זוג לקוחות של T ו'שותפנו'. ממש מחט בערימת שחת. 

T חטף "התחלה של התקף" עוד לפני שפגשנו אותם, מהסוג שהיה לו כבר שלוש פעמים בחודש האחרון - התקף שמאיים להתחיל אבל לא מתפתח. לאחר מכן הוא הרגיש קצת חלש, אבל בעלי עקשן וגיבור ושרד את הנסיעה הביתה ואפילו יצא לחדר הכושר למחרת בבוקר, אבל קיצר את האימון - בעיקר כי בין השאר נתפס לו (או נדלק לו) שריר בירך (או בישבן....לא ברור). 

בימים הבאים הוא סבל מאד בשירותים (כולל הקאות) וגם אחר כך חטף שני התקפי כאב גדולים מאד בהפרש של יומיים זה מזה - רק שכל התיאוריות והתקוות לגבי התרופות (שהפסיק סוף סוף לקחת) עפו דרך החלון. אוף אוף אוף. 

פורים חל השבוע, ובראשון בבוקר בתי צילמה את שלושת הנכדים מחופשים. 

נשמותק התחפש לאיש עם טיל (JETPACK) על הגב - זו תחפושת מהסוג המתנפח, כאשר הרגליים של האיש כאילו באוויר והרגליים האמיתיות של נשמותק בתוך הטיל שממנו יוצאות להבות. ממש מדליק. 

שרי התחפשה ל"אלזה - רוח המים",

וחכמוד, שהתחפושת שבתי הזמינה לו לפני מעל לחודש לא הגיעה, התחפש ברגע האחרון לשחקן כדורסל מהשיקגו בולס (BULLS). חמודים.

בשבת התאושש חכמוד לגמרי, ולא נותר זכר למחלה שלו. שמחתי מאד, גם בגלל פורים וגם בגלל החופשה שלהם לרמת הגולן שתוכננה לשבוע זה. בסוף הבנתי שגם חתני חטף את זה, מה שזה לא היה, וירוס כזה או אחר, אבל זה לא עצר בעדו לצאת עם המשפחה צפונה, ואחרי יום אחד מקרטע, גם הוא התאושש וכולם נהנו מאד. 

עוד השבוע, היה לי תור אצל שיננית שעבר ממש בסדר - מסתבר שהעבודה היסודית שאני עושה עם השיניים נושאת פרי. מה שכן, היא המליצה לי ללכת לבדיקה אצל רופא שיניים כי לטענתה מתחילה לי עששת בצד אחד....אוף. קבעתי תור לבדיקה לעוד ארבעה חודשים, ואז למחרת לפנות בוקר התחילה לכאוב לי שן באזור הזה...זה בא והולך אז בין אם זה פסיכולוגי ובין אם זה אמיתי.... אני מחכה קצת. אם זה ימשיך (או חלילה יתגבר) אקבע תור לעזרה ראשונה כבר עכשיו אצל רופא שיניים. אוף אוף אוף.

אחרי השיננית נפגשתי עם מחברת, וזה תמיד עושה לי טוב, למרות שדעותינו הפוליטיות ממש שונות זו מזו, וכמה שאנחנו נזהרות לא להיכנס לויכוחים "על המצב", לפעמים זה בכל זאת קורה וזה לא כל כך נעים. ברור לשתינו שאין טעם לנסות לשכנע זו את זו במשהו, אז עדיף לנו פשוט להמנע מן הנושא. 

השבוע גם הלכתי לתור החודשי (בדרך כלל) שלי לעיסוי. הפעם המעסה ממש פירק אותי לחלקים. האמת, די סבלתי. לא היה חלק אחד בגוף שלי שלא היה תפוס או כאוב. לא זוכרת מתי הייתי ככה. כנראה כל המתח וכל הדאגה אצורים אצלי ככה בשלד ובשרירים.....והמשכתי להרגיש את זה גם כמה ימים אחרי כן. נראה לי שאבקש ממנו בפעם הבאה לעבוד מעט יותר בעדינות.

באחד הימים השבוע אספתי את אמא ונסענו יחד אל אבא. הפעם לא היו לנו כל תכניות לסידורים או לקניות בדרך, וכשהוא הודיע שהוא כבר בהסעה בדרך למלונית, נסענו אליו ישר לשם, והיה לנו הרבה יותר זמן להיות איתו, מה ששימח את שניהם מאד. 

השבוע מלאו בתי 41 אביבים, וכחלק מחגיגות יום ההולדת קבענו שנלך כולנו יחד במוצ"ש למסעדה. 

בנוסף אפיתי את עוגת התותים המסורתית שלי, תוך שקיוויתי שהם יגיעו גם לארוחת ששי, ואז אוכל להזמין גם את משפחתו של אחי ולחגוג לה כמו שצריך. בא לי לפצות על יום הולדת 40 שלה, שהתקלקל עקב מחלתם בקורונה והסכסוך הלא נעים שהיה לנו עם חתני. אבל בסוף הם הודיעו שהם לא מגיעים בששי, בא להם לנוח בבית, אז קבענו במקום זאת לקפוץ אליהם עם העוגה ביום ההולדת עצמו, וכך פצחנו בחגיגות.  

משלוח זר הפרחים שהזמנתי לה מבעוד מועד הגיע באותו היום בצהריים, עם בלון ושוקולדים. בקיצור - דאגתי להרבה טרראם שאכן ייצא מוצלח. הגענו אליהם בערב והזמנו טייק אאוט טעים מאד ממסעדת טנדורי (כולנו, כולל הילדים, מאד אוהבים אוכל הודי). היה ערב מאד נחמד והיה כיף לבלות זמן איכות ביחד. 

אגב חתני כבר בא אלי בטענות פעם שהרגלתי את בתי מילדות שיום ההולדת שלה הוא הפקה שלמה, ולכן קשה לו מאד לרצות אותה ולעמוד בציפיות שלה בכל יום הולדת מחדש. מה אומר ומה אגיד? בעייה שלו. ומה שהיה מצחיק, הוא שגם הוא קנה לה פרחים - בדיוק את אותם פרחים!!! על זה נאמר GREAT MINDS THINK ALIKE 😉.

לסיום נסענו בחמישי שוב לקפלן במסגרת "יום השיבושים" השבועי. 

נסענו על האופנוע, לאחר ש-T "שידרג" לנו את חוויית הנסיעה וקנה לנו מערכת שמע שמותקנת בתוך הקסדות, כך שאנחנו יכולים לשוחח תוך כדי נסיעה. 

הדרך לתל אביב וגם הדרך חזרה היו פנויות לגמרי, ורק בסביבות קפלן, עזריאלי וכו' נתקלנו בחסימות והצטרפנו כמובן להפגנות. הבנתי שצומת רעננה היתה פקוקה וחסומה זמנית חלק מהזמן אבל כאשר אנחנו עברנו שם היא היתה פתוחה לתנועה. 

הערב הסתיים כמובן בעצב וזעם על הפיגוע בדיזנגוף.......אנחנו פשוט חיים במציאות בלתי אפשרית. ונראה שכל מי שאמון לנהל את המצב ולדאוג לאזרחים (מכל הצדדים ומכל הכיוונים ומכל העמים באזור) עסוק בכלל בדברים אחרים לגמרי. עד מתי? 

על הורים וילדים ונכדים וספרים ובנקים ועוד עניינים...ושוב האופנוע

ב"יום השיבושים" בשבוע שעבר יצא הגורל והיה לנו תור בתל אביב באיזה משרד ממשלתי.

בלית ברירה הסכמתי שוב לרכב לשם על האופנוע, לא לפני ש-T הבטיח "להתנהג יפה". 

בסופו של דבר הוא באמת התנהג יפה, והצלחנו להגיע ליעדנו די מהר, למרות החסימות והפקקים, וגם התור עצמו הלך די מהר ודי חלק - בניגוד למה שהייתי מצפה ממשרד ממשלתי. הבעיות התחילו בדרך חזרה הביתה. 

בשלב הזה כבר כמעט כל כיוון שניסינו לנסוע בו היה חסום ו/או פקוק, ולמרות שהיינו על אופנוע, שלכאורה יכול לעבור בין טורי המכוניות, לא באמת היו "טורי מכוניות" - זה דמה יותר לעדר צפוף שפשוט לא ניתן היה להשתחל או לתמרן דרכו. 

בנוסף היה חם מאד - היינו עם הז'קטים הממוגנים של האופנוע - והרגשתי את הזיעה מטפטפת לי מתחת לחולצה. 

באותו היום גיליתי שלא פחות קשה מלנסוע במהירות מטורפת על אופנוע, זה לשבת על אופנוע שעומד בפקק. כמה ימים אחרי כן עדיין כואבות לי עצמות האגן. אבל היי, לפחות T התנהג למופת. ולמרות כל הפקקים וכל החסימות הצלחנו להגיע הביתה ממש מהר. כל הסיבוב מרגע שיצאנו מהבית ועד שחזרנו אליו ארך פחות משעתיים. מרשים ביותר. 

בחמישי בבוקר התקשרה בתי עוד לפני שאכלנו את ארוחת הבוקר, אחרי חדר הכושר. היא שאלה אם יש ארוחה השבוע. צחקנו קצת על חשבונה (אחרי שסיימנו את השיחה), כי בדרך כלל אנחנו שואלים אותם כבר ביום רביעי אם הם באים בששי, כדי לדעת מה לקנות בסופר. בדרך כלל אנחנו צריכים לשאול כמה פעמים עד שאנחנו מקבלים תשובה. הפעם שכחנו לשאול ובפעם הראשונה בחייה, הילדה התקשרה. זה היה נחמד אבל זה גם הצחיק אותנו. אז כן, אמרנו לה, ברור שיש ארוחה. 

T התעלה על עצמו (אם זה בכלל אפשרי) והכין גם דגי לברק שלמים (יותר גדולים מזה שקיבלתי שבוע קודם במסעדה), גם כבד עוף מטוגן, גם עוף בתנור עם תפוחי אדמה ובטטות, גם ניוקי בולונייז וגם כל מיני סלטים. והייתה גם פסטה "רגילה" עבור הילדים שלא אוכלים ניוקי. 

למותר לציין שהניוקי חוסל, אמנם, אבל מכל השאר הדברים נשארו שאריות, ואני בספק אם נספיק - T ואני - לאכול את הכל עד סוף השבוע. אני אכלתי רק מהדגים, הסלטים וטיפה מהניוקי - אז מצפה לטעום היום קצת מהמאכלים האחרים. 

הנכדים לא נשארו לישון כי חכמוד לא הרגיש טוב. לא ברור מה יש לו, אבל זה התחיל במהלך החמסינים הקשים של השבוע - והתופעות היו כמו אלרגיה - גירוד ועקצוץ באף ובגרון - וגם עייפות גדולה. זה גם קרה אחרי שהוא היה במבדקים בחטיבת הביניים - הוא מנסה להתקבל לכיתה מיוחדת (נדמה לי שקוראים לזה "נחשון"). ובאותו הערב גם יצא למסיבת בת מצווה שהסתיימה מאוחר. כן, הוא כבר בגיל הזה שיש מסיבות בת מצווה לבנות הכיתה. בקיצור הילד שפוך, אכל אמנם יפה בארוחה אבל נרדם אחרי כן על הספה עד שהם נסעו הביתה.

השבוע פורים והם יוצאים לחופשה ברמת הגולן. מקווה שמזג האוויר יאיר להם פנים. ושחכמוד ירגיש טוב. 

בשבוע הבא היא תחגוג יום הולדת ואני כבר חושבת איך ומה לחגוג לה......אחרי שיום הולדתה ה-40 השתבש במיליון דרכים שונות, הייתי רוצה שהשנה - למרות שזה לא עגול - זה יהיה יום הולדת קצת יותר מוצלח. 

אני מתקדמת בספר EVERY LITTLE SIGN של Michele Pace ודי נהנית ממנו. 

בינתיים קרה הלא ייאמן ואמא הסכימה לנסות לקרוא ספר בטאבלט. בהנחייתי אבא הוריד לה אפליקציה ונתתי לה בינתיים את המשתמש שלי, והמלצה על ספר, והולך לה לא רע. היא אפילו מציינת את היתרונות של קריאה בטאבלט על פני קריאה על ספר מנייר, שהיא כל כך רגילה ואוהבת. אני שמחה כי כך נפתחת לה אפשרות גישה להרבה מאד ספרים בלי שנצטרך לקנות לה או להשאיל לה. 

הורי נכנסו קצת ללחץ כי קיבלו הודעה מאחד הבנקים (האמריקאים) שבו הם מחזיקים את החסכונות שלהם, שהוא עומד להיסגר ועליהם להעביר את כספם לבנק אחר. זה באמת מעצבן ומלחיץ כשדבר כזה קורה אבל בסך הכל יש להם זמן לעשות את כל ההעברות ולהודיע לכל מי שצריך לגבי החשבון החדש, ומזל שאבא מיומן גם במחשב ובביורוקרטיות השונות וגם בכל העניינים הפיננסיים שלהם, ונראה כרגע שהם מסתדרים עם זה יפה בכוחות עצמם. אני כמובן התנדבתי לעזור כפי יכולתי, וכרגע העזרה שלי מצטמצמת להדפסות וסריקות של מסמכים עבורם. 

אבא תמיד שיבח את הבנק הזה שהוא נותן את הריבית הטובה ביותר, אבל עכשיו חשבתי לעצמי שאולי הבנק הזה נתן ללקוחותיו תנאים כל כך טובים ש....בסוף הוא נאלץ להיסגר? מה שמחזיר תמיד את השאלה עד כמה הבנקים צריכים להרוויח כדי שכספינו יהיה בטוח. 

אני מניחה שהערב נצא שוב להפגנה, אבל לא בטוחה אם נסע שוב לקפלן (ואז זה יצטרך להיות על האופנוע) או לאחת הערים הקרובות יותר לכאן. וזה כל מה שאני מתכוונת לכתוב על המצב הפעם. 

על אבא ואמא ספרים וקניות... ואופנוע

בששי יצאנו עם הורי למסעדה, כי כאמור בתי הייתה מוזמנת לחמותה.

שוב אכלנו ב"פרטלי" האיטלקית בנתניה, ובסך הכל היה טוב, פרט לעובדה שכולם כמעט סיימו את המנות שלהם עד שהמנה שלי סוף סוף הגיעה. היו הרבה התנצלויות והסברים שחלה אי הבנה במטבח, אבל השורה התחתונה היתה שאני ישבתי ואכלתי (מנת ספיישל מוצלחת ביותר של דג לברק שלם על מצע של ירקות) בזמן ש-T והורי כבר ישבו וחיכו שאסיים. 

המסעדה רצתה לפצות אותנו בדרך כלשהי והבטיחה קינוחים ושתייה חמה על חשבונם, אבל אנחנו לא היינו מעוניינים בשום דבר מכל אלה, והייתי מעדיפה - למשל - שלא היו מחייבים אותנו על המנה המאחרת. אבל לא הספקתי אפילו להציע פתרון שכזה, כי אבא החליט להזמין חשבון תוך כדי שאני עדיין אכלתי, וכך יצא שכאשר אני עדיין באמצע הארוחה, הגיעה מלצרית עם החשבון. 

לא משנה, היה טעים בכל מקרה. והעיקר שאבא עדיין מרגיש טוב. 

במוצ"ש נסענו על האופנוע להפגנה בקפלן, שהייתה עוד יותר גדולה וצפופה ומוצלחת מאי פעם. מה שכן, בדרך חזרה הביתה T התלהב יתר על המידה ובערך מצומת רעננה האיץ כך שממש הרגשתי שפועלים עלי כמה וכמה כוחות ג'י. זה היה נורא. דבר ראשון, הרגשתי שאני מאבדת שליטה על השרירים שלי, ומזל שהזרועות שלי היו שלובות היטב מתחת לרצועות התרמיל שהוא הרכיב על גבו - כי לו הייתי רק מחזיקה עם ידיי הייתי מייד עפה מן האופנוע. דבר שני, עלתה בי בחילה נוראית, וממש צרחתי - כמו ברכבת הרים מטורפת אבל בלי הכיף שבעניין. T לא שמע בכלל את הצרחה שלי - בכלל, אין לנו דרך לתקשר בזמן הנסיעה - ואני לא העזתי להזיז שום איבר כדי לא להטות את האופנוע ולהפר את שיווי המשקל  - בטח לא במהירויות כאלה - אז סבלתי בשקט, ולמזלי (במהירות הזאת) הגענו מהר מאד ליישוב שלנו והוא האט בחזרה. 

למותר לציין שהוא חטף ממני כשירדנו מן האופנוע. כמובן שלא היה לו מושג על מה אני מדברת, וכמובן שהוא התנצל והבטיח שזה לא יקרה שנית. בכל מקרה ככה אני לא עולה איתו שוב על האופנוע, זה ברור. 

בשני קבעתי שוב עם אמא שאקח אותה לביקור אצל אבא. היא הסכימה בתנאי שנעבור קודם בחנות "של גיסתי" בפתח תקווה, ואממש את שובר המתנה שגיסתי קנתה לי ליום ההולדת. במקור תכננו לעשות זאת שבוע קודם, אחרי שקנינו לאמא נעליים, אבל אבא סיים את הטיפול מוקדם ולא הספקנו. 

התלבטתי, כי זכרתי שאני לא ממש נהנית לעשות קניות בגדים עם אמא שלי, ואולי בכלל כאן טמון רמז לסיבה מדוע אני לא אוהבת לעשות קניות בגדים בכלל, אבל הסכמתי. 

בסך הכל מדדתי כמה חולצות, אבל זה הספיק לי כדי להיזכר כמה מוזר היה לי תמיד לקנות בגדים עם אמא שלי. 

דבר ראשון הטעם שלה בבגדים שונה לגמרי משלי. היא אוהבת גיזרה גברית, בעיקרון, ושחלילה לא יהיה שום דבר צמוד לגוף (כך כנראה התחיל אצלי תסביך החזה הגדול), ואסור שרצועת החזייה תבצבץ חלילה, אבל זה בסדר גמור שהחולצה תהיה שקופה. משהו מוזר להחריד. כל שנות ההתבגרות שלי חזרו כהרף עין בדקות (המעטות) שמדדתי בגדים בחנות ההיא. זה היה די מצחיק - כי כמובן היום אני כבר בשלב שבו אני יודעת מה אני אוהבת ומה הולם אותי ולא מתייחסת לחוות דעתה. כך או אחרת בסוף (כמו שקורה בחנות הזאת בדרך כלל) מצאתי יותר דברים שהיו לטעמי ממה ששובר המתנה של גיסתי כיסה, ותכננתי להשלים את הפער בעצמי - אבל ברגע האחרון אמא דחפה כרטיס אשראי למוכרת, וכך קיבלתי שתי מתנות באותו היום. דווקא נחמד. 

משם נסענו לאסוף את אבא מתל השומר והחזרנו אותו למלונית. היו הרבה מאד פקקים - גם בדרך לפתח תקווה וגם משם לתל שומר וכמובן גם מתל השומר לגבעתיים - אבל פטפטנו ביחד ברכב וזה לא באמת שינה איפה אנחנו, העיקר שהיינו ביחד. העיקר שהורי היו ביחד. 

השבוע הם חוגגים יום נישואים - 65 שנים - והם לא ביחד כדי לחגוג. קצת עצוב, אבל אין מה לעשות. מתפללת שאבא ימשיך להרגיש טוב כמה שיותר - נותרו עוד שלושה שבועות עד שיסיים את ההקרנות. ומתפללת שההקרנות תבצענה את המשימה. 

סיימתי את THE MIDNIGHT LIBRARY מאת MATT HAIG. הספר איננו יצירת מופת אבל בסך הכל נהניתי לקרוא. מפה לשם השורה התחתונה הזכירה לי מאד את 'האלכימאי' מאת פאולו קואולו, שאמנם היה כתוב היטב אבל לטעמי עשו ממנו בזמנו הרבה יותר ממה שהוא באמת היה שווה. בקיצור - לא ממש ממליצה. 

אז כרגע בחרתי ספר קליל יותר של תעלומת רצח בשם EVERY LITTLE SIGN מאת Michele Pace, שעלה לי שני דולר בקינדל. אבל אני לא מצליחה לקרוא הרבה, כי רוב הזמן יש ברקע רדיו או טלוויזיה עם "המצב" שמסיחים מאד את דעתי. 

אז בגזרת "המצב" אנחנו עוברים מדחי אל דחי ומרגיש שהכול הולך לעזאזל הרבה יותר מהר אפילו ממה שציפיתי. 

אבל מרגיש לי כאילו מיציתי את כל האנרגיות שלי בנושאים האלה בפוסט הקודם....אז לא אכנס לזה עכשיו. 

הפגנה, אופנוע ועוד כל מיני

לא הקשבתי לחדשות כשסיקרו (האם סיקרו באמת?) את ההפגנה שהיתה במוצאי שבת ברחבת מוזיאון תל אביב, אבל מהתגובות שקיבלתי מחברים אחרים שהלכו - לעיתים נשמע שלא היינו כולנו באותה ההפגנה.

אולי זה קשור לשעת ההגעה, והיכולת להתקרב יחסית לאזור הבמה.
אולי זה קשור לאישיות הספציפית של כל אחד מהחברים האלה (רמז: 'שריתה' הנוטה לשיפוטיות יתר ולהגזמות).
כך או אחרת - בלי לדעת כמה אנשים באמת התייצבו שם מתוך חשש לאובדן הדמוקרטיה במדינת ישראל, אנחנו הרגשנו טוב.

הקרבתי את הקורבן האולטימטיבי לטובת המטרה - והסכמתי לנסוע להפגנה על האופנוע.
כך דילגנו על (רוב) הפקקים (בתוך רחובות תל אביב היה צפוף וקשה לעבור בין המכוניות, מה גם ש-T הבין שאני בכל זאת בלחץ מהחוויה הראשונית של לרכב על האופנוע ומיעט לזגזג בין המכוניות) ולא הזדקקנו לחניה, והתייצבנו ברחבת המוזיאון (טוב, נו, איפה שהוא בקרבת רחבת המוזיאון) בשעה שמונה וארבעים.

לא ראינו את הבמה ולא את המסך/ים (אם היה/היו?) אבל שמענו היטב וברור את הנואמים - שדיברו יפה ומדם לבם - ואת טיסלם הנהדרים ששרו את "פרצופה של המדינה".

סביבנו היו אנשים טובים. אין מילה אחרת להגדיר אותם.
חלקם עם שלטים, דגלים או ילדים על הכתפיים.
אף אחד לא דחף או התלונן.
כולם מחאו כפיים במקומות הנכונים, קריאות בקצב בזמן המתאים, לעיתים שריקות תמיכה.
כולם נתנו לכל אחד לעבור - בין אם רצה להתקרב לאזור הבמה או להתרחק.
היה אוויר לנשום. לא הרגשנו דחק.

התקדמנו לאט כמה שיכולנו ומצאנו את עצמנו על אי תנועה - ממש אוויר פסגות. 
ובתום הנאומים (אני חושבת שזה היה תום הנאומים, בסביבות עשר או עשרה וחצי) שמנו פעמנו בחזרה לאופנוע ומשם תוך עשרים או עשרים וחמש דקות - הביתה.

הערה לעצמי: הגוף שלי לא בנוי לרכיבה על אופנוע. הגב (שגם ככה בוגד לאחרונה) זועק, האגן הרגיש אחרי הרכיבה כאילו רכבתי יום שלם על סוס. אבל מה לא עושים למען המטרה?
כאמור לא שמעתי סיקור של ההפגנה הזאת אז אין לי מושג כמה הגיעו, האם ועל מי זה השפיע, ומה יהיה הלאה.

אבל שמחה שנסענו.
כי פרט להצבעה בקלפי ביום הבחירות, אין לנו דרך אחרת להביע את קולנו.

בינתיים אתמול היה לי עיסוי (מצוין) וטיפול שני אצל רופא השיניים (ממש בסדר, לא כאב תוך כדי או אחרי) והליכה לפנות ערב עם T ביישוב - היה ממש קריר. תענוג.

הבוקר הגיע סוף סוף מכשיר הסודה סטרים (קוראים לו Spirit One Touch למי שהתעניין) המבוקש, ו-T שמח ממש על המתנה. סוף טוב הכל טוב. ן.
התנצלתי שזה אמנם לא רחפן.....והוא צחק ואמר שהוא לא באמת רוצה רחפן.
טוב, חשבתי לעצמי, אולי לא כרגע. אבל זה עוד יגיע...........

קבעתי להיפגש עם 'מחברת' לצהריים (אחרי שסיימתי את הגיהוץ), וכיון ש-T לא היה בבית, הצעתי לה שנאכל כאן אצלי.

נשאר אוכל טעים מארוחת ששי, והיא הסכימה בשמחה (אחרי שהבטיחה שגם היא תזמין אותי לאכול אצלה, ואחרי שאמרתי בכנות מוחלטת שזה ממש לא נדרש).
היה כיף כרגיל, ואחרי שהלכה עליתי לשנ"ץ במזגן - ואז T גם הצטרף אלי כשחזר.......

אז בתחום הבית הכל טוב.
בתחום הלאומי.........מי יודע. יהיו עוד בחירות? באמת?
ועוד שאלה: מי לוקח סירת מפרש לשייט על הכינרת, בלי לדעת לשוט ויותר מזה: בלי לדעת לשחות???????