בשורות משמחות: 'מחברת' בישרה לי שבתה בהריון, שמחתי נורא. היא ובעלה מנסים כבר שנה וחצי, בעצם אף לפני כן - עוד לפני החתונה - ועכשיו זה נקלט והם כבר עברו סקירת מערכות (של שבוע 13, נדמה לי) וזו בת. באמת חדשות מרגשות וטובות. יש ל'מחברת' נכדים משני הבנים הגדולים שלה, אבל היא טוענת שנכדה מהבת....זה יהיה קצת אחרת. ומחכה לזה ממש.
נכדים: שכחתי לספר שבשבת חכמוד יצר בטלפון סרטון נחמד מלווה במוסיקה מתמונות שהוא צילם את מיינקוני. כאשר החמאתי לו על הסרטון הוא מייד ביטל זאת ואמר "זה הטלפון עשה, לא אני" ולאחר מחשבה אמר "סבתא, את לא צריכה להתלהב כל כך כאשר את מחמיאה לנו, זה גורם לנו להרגיש שאנחנו ילדים קטנים". אוקיי, לגמרי כבר בגיל ההתבגרות!
כשניסיתי להסביר שאני מתלהבת ככה לכולם, לא רק כלפיהם (למשל מחמיאה ל-T בכל פעם מחדש על האוכל שהוא הרי יודע שהוא מכין מעולה) הוא אמר "טוב, בסדר....את לא צריכה להיעלב מזה".
הבריאות של T: השבוע הגיע T סוף סוף לביקור אצל הפרופסור, וכך גילה שבעצם הכל בסדר (שוב!) בתוצאות הב-CT. עדיין אין לפרופסור מושג לגבי התקפי הכאבים ותופעות העיכול החריגות אצל T. הוא (שוב) ציין שיש ל-T בקע כלשהו בחלקה העליון של הבטן (באזור הצלקת של הניתוח) ושיש לו "חולשה" באזור הזה, אבל חזר ואמר שזה לא יכול להיות הגורם לכאבים או לתופעות כאלה. מה שהוא כן אמר, בסופו של דבר, זה שלא נראה לו שזה מצב מסכן חיים ("אחרת אולי כבר הייתי מת", הפטיר T בציניות), ושלא נותר כעת אלא "לעקוב" - כלומר לחכות ולעשות עוד CT בעוד כחצי שנה.
הקלה? כן. וודאי.
תסכול? מאד.
האם T נידון לסבול ככה לעד? האם אין משהו או מישהו שמסוגל להגיד לו למה זה קורה ואיך להפסיק את זה? T אמר שאולי עכשיו ינסה לחפש איזה מומחה גאסטרו שאולי ייתן זווית חדשה. בכל מקרה לא מעניין אותו טיפול משלים כלשהו כרגע. טוב, לא נותר לי אלא לכבד את רצונו. או את אי רצונו.
מה שכן, לאחר שחזר הביתה T נזכר ששכח לשאול את הפרופסור לגבי התרופות שהוא עדיין לוקח (אנזימים של הלבלב, תרופה נגד חומציות הקיבה) בעקבות הניתוח. התשובה לא איחרה לבוא - הפרופסור אמר שהוא יכול להפסיק לקחת את התרופות. עכשיו נראה אם חלק מהתופעות תיעלמנה - או אולי חלילה תתגברנה - בעקבות הפסקת התרופות האלה. גם זה עשוי להבהיר מעט את התעלומה.
הורי: השבוע לקחתי את אמא לבקר אצל אבא, ובדרך (עד שהוא סיים את ההקרנה היומית) לקחתי אותה לקנות לה נעליים חדשות. אמא הולכת כ-14 ק"מ ביום (לא בבת אחת) ולכן מצליחה לבלות היטב את נעלי הספורט שלה.
לשמחתה (ולשמחתי) היא מצאה הפעם נעליים שגם היו נוחות מאד ולא פחות חשוב עבורה, הן היו שחורות. נעלי הספורט הקודמות שקנינו לה היו בצבע תכלת, ולא היה את הדגם שהתאים לה בצבע אחר שהיא אהבה - כלומר לבן, אפור או שחור. במשך כל השנה ומשהו האחרונות מאז שקנינו את הנעליים ההן, היא כל הזמן קינאה באבא שלי שנעלי הספורט שלו שחורות. כן, גם בגיל 91 יש קטעים כאלה.
בדיוק כשיצאנו מהחנות אבא הודיע שהוא סיים את ההקרנה אבל שייקח זמן עד שההסעה תיקח אותו ואת שאר המטופלים בחזרה למלונית. אז קבענו שאנחנו נאסוף אותו מבית החולים, וכך יצא שהיה לנו יותר זמן ביחד. היה מקסים ונוגע ללב לראות את המפגש בין זוג היונים הזה - הורי - לאחר שלא התראו מאז ראשון בבוקר. הם כל כך מתגעגעים זה לזו. בינתיים אבא מרגיש די בסדר, למרות שדווקא בעת הביקור היו לו מעט כאבים בשכם ....כאלה שבדרך כלל מסמנים בעייה כלשהי בלב. זה היה מדאיג כי מאז שהוא התחיל לקחת תרופה מסויימת הכאבים האלה נעלמו לגמרי. מקווה שלא מסתמנת בעייה כלשהי בלב, ושלא יהיה דבר שיפריע לו במהלך ההקרנות. רק שיסיים אותן בשלום.
בתי (או במילים אחרות -יודע צדיק נפש בהמתו): כבר מתחילת השבוע שמעתי שביום חמישי צפויה שביתה בגנים ובבתי ספר, ותהיתי, כמובן, אם בתי תיזכר בזה ברגע האחרון ותנסה להזעיק אותנו לעזרה.... T לא האמין שהיא לא אמרה על כך דבר כל השבוע, אבל אני מכירה את הסחורה, ובעיקר לאחר שהיא החליטה לעשות לחכמוד "יום כיף" ברביעי ויצאה איתו לבילוי בקניון רמת אביב במקום לשלוח אותו לבית הספר, היה לי די ברור שהיא לא מודעת לשביתה כלל.
השאלה היתה, מבחינתי, האם הטלפון יגיע ממש בחמישי בבוקר או קודם לכן - ובסוף בתי התקשרה ברביעי בערב.
אגב בששי בערב הם מוזמנים לחמותה אז T הזמין לנו שולחן במסעדה, עם הורי. אנחנו מנצלים את העובדה שאבא עדיין מרגיש מספיק טוב כדי לצאת.
בכל מקרה הגענו בשעה היעודה, עם הבנים כמובן לא היה צורך להתעסק - הם היו בעניינים של עצמם. הקראתי לשרי ספר ארוך מאד (איזידורה מול הולכת לבית הספר מאת הארייט מונקסטר) - לא האמנתי שהיה לה קשב כל כך ארוך אבל היא היתה איתי לאורך כל הספר. אחר כך היא קצת התעסקה לי בשיער, עשתה לי צמות, שיחקנו מעט ב"אנה ואלזה" (היא כמובן היתה אלזה, וגם התלבשה בהתאם) - ובסך הכל העברנו את זמן הבייבי סיטר בנעימים. בזמן הזה T נרדם על הספה, ואחר כך שיחק בטלפון. אבל היה נחמד שהוא בא איתי, בכל מקרה.
שאריות הסתימה בשירותים: לא ייאמן אבל הגיעו סוף סוף מהביטוח לתקן את הבטון שנהרס בעת שנאלצו לחדור דרך החצר של השכנה כדי להגיע לצינור החסום. באותו הבוקר טפטף קצת והייתי בטוחה שזה שוב יידחה, אבל T הכניס את הרצפים הביתה והכנתי להם קפה, ועד שהם סיימו לשתות הגשם פסק והם יכלו להתחיל לעבוד. אגב הם היו די המומים שהכנסנו אותם הביתה. כנראה בדרך כלל אנשים לא עושים זאת....
אז כל מה שנותר מהתביעה הזו הוא לקבל החזר (כלשהו) על הסכום שנאלצנו לשלם לשרברב פרטי כדי להתקין כראוי את האסלה החדשה. העובדה שאנשי המקצוע של הביטוח החליטו לשבור לנו אסלה, כביכול כי לא הצליחו להגיע אל הסתימה בכל דרך אחרת (ובדיעבד זה לא היה נכון), יחד עם העובדה שלא רק שהשרברבים שהם שלחו לנו לא הצליחו להתקין כראוי את האסלה החדשה (שקנינו על חשבוננו ללא השתתפות של חברת הביטוח) אלא הם גם פגמו בערכת ההתקנה כך שגם השרברב הפרטי לא הצליח להתקין בלי לרכוש ערכת התקנה חדשה - אמורה לזכות אותנו בפיצוי כלשהו, למרות שבמקור אין בפוליסה שלנו אופציה לבצע עבודה פרטית ולקבל עליה החזר. נראה מה הם יחליטו להעביר לנו, ובכלל נראה כמה הם ייקחו לנו על ההשתתפות העצמית.
מסתמן סוף שבוע אביבי ונעים, בצל הדכאון של כל מה שקורה במדינה (שבאמת באמת מכניס אותנו לדכאון) - שיהיה לכולנו בהצלחה.
