‏הצגת רשומות עם תוויות בר מצווה לנשמותק. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות בר מצווה לנשמותק. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 9 באוגוסט 2025

אין זמן לכתוב

הביקור של בני ומשפחתו המתוקה עובר בנעימים ומהר מאד. עוד יומיים הם כבר טסים מכאן, ולכולנו נשאר טעם של עוד.

מטבע הדברים אין לי זמן לכתוב, וגם לא קוראת כמעט - לא בלוגים ולא ספרים. 

הנכדים מתוקים מדבש וגם בני וכלתי חמודים וכיף ביחד, לא מרגישה שהאירוח מכביד עלינו או שמשהו מעיק או מפריע. 

אנחנו מבלים ביחד כמה שיותר, בים, בבריכה, ביחד עם בתי והמשפחה, ויש להם גם מעט פעילויות שהם עושים מידי פעם בלעדנו. עכשיו, למשל, הם מבקרים אצל בני דודים של כלתי (בן דוד שלישי, נדמה לי, אבל הם קרובים מאד). היה להם גם מפגש בני דודים שלה בחוף הים בשבוע שעבר, ויום אחד בת דודתה הגיעה לבד לביקור ושתיהן נסעו לקניון לקצת זמן איכות ביחד, ובני ואנחנו נשארנו עם הקטנים. יום אחר נשארתי עם סביבוני וקיקה בזמן שבני וכלתי ביקרו אצל הורי - ביקור שני, כי בביקור הראשון הם היו עם הילדים, שבשלב כלשהו איבדו כבר את הסבלנות והיה צורך לקצר את הביקור. 

בששי בני ומשפחתו וגם אני התארחנו לארוחת בוקר אצל אחי וגיסתי וגם האחייניות היו שם - בלי התינוקת, ששוב חטפה איזה וירוס. היה מאד נחמד להיות יחד וסביבוני וקיקה נהנו מתשומת הלב שקיבלו מכולם. החבר של אחיינית2 אפילו רקד עם קיקה והיה שמח ומצחיק. בזמן הזה T וכל המשפחה של בתי היו בקונסוליה הרומנית, בתקווה שזה היה השלב האחרון לקראת קבלת האזרחות.

וכמובן נפגשנו כאן כולנו יחד עם הורי לארוחת ששי שעבר. השבוע אנחנו מארחים במוצאי שבת. 

באמצע השבוע חגגנו יום הולדת 45 לחתני והם אירחו את כולנו לארוחת ערב.

החיבור בין כל הנכדים שלי, בני הדודים, ממש מדהים. נדמה כאילו גדלו יחד כל חייהם. נכון שהם בקשר בוידאו וגם בני וגם בתי דואגים לדבר איתם על בני דודיהם שמעבר לים, אבל עדיין זה לא מובן מאליו שהם כולם כל כך שמחים לבלות ביחד ומוצאים את המשותף ביניהם - עם קשיי השפה והבדלי הגילאים והכל. מבחינתי זה האושר האוליטימטיבי. כל הילדים שלי וכל הנכדים שלי ביחד ואוהבים אלה את אלה. 

וזה הדבר היחד כמובן שעוזר לי לשמור על השפיות בשבועות האלה, כשכל המסביב כל כך קשה - ונהיה יותר ויותר קשה. 

השבוע גם חגגנו בשעה טובה בר מצווה לנשמותק, והוא היה מקסים והכל התנהל למופת - גם בבית הכנסת - שהפעם נבחר על ידי בתי, והיא זו שארגנה את הכל עם הרב (בניגוד לבר המצווה של חכמוד שהיה באחריותו של חתני) וגם במסעדה - למרות שכמעט היתה תקלה איומה עם המסעדה.

את בר המצווה של חכמוד חגגנו במסעדת ג'ויה בהרצליה, והיה מאד מוצלח. ואז, אחרי שאכלנו פעם עם הנכדים במסעדת ג'ויה ברעננה, נשמותק החליט שהוא רוצה את בר המצווה שלו שם. T ארגן את הכל מול המסעדה, באנו כולנו יום אחד לבחור את התפריט (פשוט אכלנו שם צהריים, ואלה היו ה"טעימות"), ונראה שהכל מסודר. עד ששבוע לפני האירוע לאחר סיכום סופי, T שם לב שבסיכום ששלחה מנהלת האירוע, מופיע שהאירוע יתקיים במרפסת. במרפסת? באוגוסט? בלי מזגן? T היה בטוח שמדובר בטעות, בשום שלב לא הוזכרה המרפסת בהקשר של האירוע. הוא התקשר אליה מייד, וגילה ש"הם לא עושים אירועים במסעדה אף פעם, רק במרפסת". WTF. בתי נסעה לשם מייד לבדוק את מצב המרפסת ואישרה שזה לא בא בחשבון - גם אין מזגן וגם אין באמת מספיק מקום לכל המוזמנים. מה עושים, שבוע לפני האירוע????

לשמחתנו מנהלת האירוע הבינה את מצוקתנו, בדקה עם שאר סניפי המסעדה - ואמרה שאמנם סניף הרצליה סגור כי הוא עובר למיקום חדש בקרוב, אבל גם ברמת החייל וגם בפתח תקווה הסניף פנוי במועד האירוע. בתי וחתני נסעו לרמת החייל והתקבלו בסבר פנים מאד יפות ואמפתיות, כולל הצעות לצ'ופרים ופיצויים על עוגמת הנפש. המקום התאים וכך העתקנו את מיקום בר המצווה לג'ויה רמת החייל. היה אירוע מאד מוצלח (למרות שהמלצרים היו פחות מקצועיים מאלה של הרצליה). ל-T היו כמה תלונות אבל שאר האורחים התעקשו שהיה מושלם. כולם מאד נהנו. 

נשמותק היה מקסים, התרגש מאד אבל באמת שיחק אותה - ובסוף הטקס כשנתנו לו את המיקרופון כדי לומר כמה מילים הוא אפילו הצליח להצחיק - אמר לכולם "תודה שבאתם, חלקכם לא הוזמנתם אבל בכל זאת תודה שבאתם" - שזה כל כך אופייני להומור של נשמותק....

ראיתי שצירפתי לפוסט על בר המצווה של חכמוד את הברכה שכתבנו לו, אז אעשה זאת גם עכשיו: 

"נשמותק אהוב שלנו 07/08/2025

התקשינו מעט בכתיבת הברכה הזאת לכבוד בר המצווה שלך. 

הסיבה לכך היא, שאין באמת מילים שמסוגלות לתאר בדיוק ההולם את האדם שאתה, את הילד, הבן, הנכד, האח, בן הדוד, את האחיין שאתה. 

מאחורי הצחוקים והחכמולוגיות ומעטה הציניות והפנים המתוקות, שוכנת נשמה עצומה, פועם לב עצום וטהור, שוכן מוח מורכב ומבריק – שלא נח לרגע. 

נשמותק, אתה לא מפסיק לשמח אותנו, לגרום לנו גאווה ונחת ולהפתיע אותנו ככל שהזמן עובר וככל שאתה גדל ומתבגר. 

אין באמת גם מילים הולמות כדי לתאר את מה שאנחנו באמת רוצים לאחל לך בכל יום ובכל רגע של חייך. 

העולם טוב יותר ושמח יותר כי אתה נמצא בו, וכולנו רווים ממך נחת. 

וזה אומר הרבה, במיוחד בתקופה הזו של מלחמות, של חטופים שטרם חזרו, של חיילי סדיר ומילואים שעדיין לא רואים את הסוף, של כאבן של המשפחות השכולות וסיבלם של הפצועים הרבים, ושל משפחות שעדיין מפונות מבתיהם. והלוואי ויבוא מזור לכולם ושכולם כולם ישובו לביתם בשלום בקרוב. 

אז נותר לנו רק לאחל לך מזל טוב ואושר ובריאות ושגשוג והנאה מכל מה שאתה בוחר לעשות (וגם, אם אפשר, ממה שאתה חייב לעשות), לומר לך את מה שאתה כבר יודע – שאנחנו אוהבים אותך בכל לבנו

מסבא T וסבתא אמפי (וגם מיינקוני כמובן)."

אז עוד מעט כאמור הביקור המתוק הזה מסתיים, והגעגוע יחזור - לפחות עד הפעם הבאה שניסע אליהם. 

אולי כשיסעו, ויהיה לי זמן, אשב להיזכר ברגעים החמודים והמצחיקים, אעלה פוסט נוסף עם ההברקות של קיקה וסביבוני ורשמים נוספים מהביקור. 

אבל בינתיים, בחזרה למציאות.........

יום שבת, 5 ביולי 2025

הקיץ הזה תלבשי לבן

באופן יוצא דופן (עבורי) זהו פוסט אודות שופינג לבגדים. מודה שגם לי זה מוזר. 

כשהיינו אצל בתי בשבוע שעבר היא התעסקה בבחירת תיק הטלית והתפילין של נשמותק, והזמנת שמלה לבר מצווה עבור שרי, ותוך כדי שיחה היא פלטה משהו "ואתם לא תבואו בשחור כמו שבאתם לבר המצווה של חכמוד, תלבשו לבן". הייתי מופתעת. לא ידעתי שהפריע לה איך ש-T ואני התלבשנו לבר המצווה של חכמוד, ובכלל לא הבנתי שחשוב לה איך שאנחנו נהיה לבושים. 

האמת שגם T וגם אני לא ממש הקדשנו מחשבה למה שלבשנו לבר המצווה. זה היה בדצמבר 2023, באמצע המלחמה, בדיוק חזרנו מביקור אצל בני בארה"ב (שם גם חלינו בקורונה ואחר כך גם חליתי בוירוס בטן) ו-T היה אמנם זה שאירגן את קבלת הפנים שאחרי בית הכנסת אבל לא התעסקנו בעצמנו, בלבוש שלנו, באיך אנחנו נראים. 

הסתכלתי בתמונות של בר המצווה וראיתי שאכן T לבש חולצה שחורה וז'קט שחור, ואני לבשתי סריג בורדו וגם כן ז'קט שחור. ובכן כן, אני אוהבת צבעים של "חורף" (וכן, גם היה חורף). אני גם חיוורת מאד (ולא מתאפרת) ופחות מתאימים לי לבנים, בז'ים, צבעי פסטל למיניהם. ואין לי בכלל לבן במלתחה. 

אבל בששי בבוקר, כשהבנתי שמארחים בשבת בצהריים ויש לנו ששי בוקר פנוי מבישולים, הצעתי ל-T ללכת לשופינג. אני הרי שונאת לקנות בגדים, אבל עם T זה תמיד יותר קל - הוא אלוף בזה - ואם בתי אמרה שצריך, אז צריך. 

הוא הציע לנסות את הקניון החדש ברמת השרון - ביג פאשן גלילות. האמת שזה קניון יפה מאד מבחינת ויזואלית. זה מסוג הקניונים ה"פתוחים" - כנראה ככה זה בכל קניוני "ביג". הגינון יפה וגם הארכיטקטורה. חנינו בחניון התת קרקעי (וראינו שמי שרוצה יכול לבקש גם חנית "VALET". מעניין). 

החנות הראשונה שפגשנו כשעלינו מהחניון היתה זארה, ולמרות שאני אישית לא מתחברת לזארה - לא זוכרת שאי פעם מצאתי שם משהו שאהבתי - חשבתי שאולי נצליח למצוא משהו עבור T, ובכל זאת בדקתי גם את מחלקת הנשים. 

ההתרשמות שלי לאורך השנים, היא שזארה זו חנות מוזרה שבה הבגדים מסודרים בצורה שלעולם לא אבין את ההגיון שלהם, אבל איכשהו מצאנו שם מכנסיים וגם חולצה (סוג של עליונית) עבור T, וגם ז'קט קצרצר עבורי - הכל בלבן. היה לי ברור שאזדקק לז'קט או סוג של עליונית כי אוגוסט ומזגנים........

החידוש המרענן בחנות היה עמדות תשלום עצמאיות, ללא צורך בקופאי. תוך דקות היינו בחוץ, למרות העומס בחנות. 

אה, כן, שכחתי לציין - זו היתה טעות ללכת ביום ששי. אנחנו פנויים במהלך השבוע כשכולם בעבודה...אז למה? מילא. 

משם נכנסנו למנגו - חנות שבשנות עודף המשקל שלי בחיים לא העזתי להיכנס אליה, אבל עכשיו אין לי בעייה. שם מצאתי מכנסיים (נכון, לבנים), וגם - בלי קשר לבר המצווה - עוד חולצות בצבע לבן ושחור. לבר מצווה בחרתי כבר חולצה בצבע כחול עז (פעם קראו לזה כחול מזעזע) שקניתי בארצות הברית באחד הביקורים וטרם יצא לי ללבוש. כן, קבלתי מבתי אישור על החולצה. 

ידעתי שיש לבתי במנגו "חברות מועדון" אז נתתי את מספר הזהות שלה, כדי שתצבור נקודות. והייתי מאד גאה בעצמי על שזכרתי בעל פה את מספר תעודת הזהות שלה.....

חיפשנו ולא ממש מצאנו שם חנויות נעליים, כי כל מה שיש לי בארון הן נעלי ספורט, נעלי הליכה גבוהות, מגפיים, כפכפים וסנדלי "קרוקס" (CROCS). 

היה לי ברור שאין לי סיכוי למצוא סנדלים יפים שגם יהיו נוחים, ושאצטרך לסבול למשך כמה שעות בבר מצווה כדי לנעול משהו "יציג". 

בינתיים מצאתי ב"WESHOES" סנדלים שחורים עדינים על עקב לא גבוה, שיהוו גיבוי למקרה שלא אמצא את מה שאני מחפשת. במקור חשבתי, שעדיין יש לי את זוג הנעליים השחורות (יחסית נוחות על עקב נמוך) שקניתי לחתונה של בתי, ואשר שירתו אותי בנאמנות מאז באירועים חגיגיים. אבל הנעליים האלה כבר עשו את שלהן, כמו שאומרים. אמשיך לחפש.

בסך הכל מרוצים מעצמנו ומהקניות שלנו התיישבנו ב"שייק שאק" (SHAKE SHAK), רשת מזון מהיר שאנחנו מכירים מארה"ב. למותר לציין שהאוכל היה פחות טעים מאשר בארה"ב והרבה יותר יקר. 

בדרך חזרה לרכב, נכנסנו ל'הודיס' (HOODIES) ו-T קנה לעצמו חולצות T חלקות (כן כן, T קנה חולצות T), שאת אחת מהן הוא ילבש עם המכנסיים הלבנים, והחולצה הלבנה תשמש כעליונית. 

אז בלי הרבה חשק בכל זאת הוכתר בהצלחה מבצע "בגדים לבנים לבר מצווה". 

ובשבת כשכולם באו לארוחה, קיבלתי את האישור הסופי גם מבתי, שהיתה מאד מרוצה מהבחירות שלנו. 

יום שני, 27 בינואר 2025

כאבים והקלות

השבוע T הרגיש די לא טוב באופן כללי. התפרים החדשים כאבו ודקרו וכל צלקת הניתוח גרדה בטירוף, והיתה הרגשה כללית של איכס וגם נמאס לו מההחלמה האינסופית הזאת שלא נגמרת.... מסכן. 

הבוקר הוא התעורר במצב טיפה יותר טוב, ובכל מקרה הוא החליט שאם כואב לו הוא פשוט ייקח כדור לשיכוך הכאב ולא יסבול סתם. 

אצלי הדלקת בגיד אכילס (או מה שזה לא יהיה) ממש החמירה, בעיקר לאחר השימוש באליפטיקל, אז הפסקתי עם האליפטיקל לגמרי, עברתי רק להליכות - בחוץ או על המסילה - וירדתי לפעילות גופנית אחת ביום. גיליתי (בדרך הקשה) גם שאחרי ששה קילומטר גם זה מתחיל לכאוב אז אני הולכת פחות מהרגיל. וזה עוזר. ובינתיים מחכה לתור שקבעתי אצל האורתופד.

בנוסף פתאום אתמול והיום קמתי עם כאבי גב. אתמול זה השתחרר די מהר אבל הבוקר זה היה די נורא. לא ברור מה קורה איתי. מרגישה כמו גרוטאה, שעוד מעט - מחר - בת 66. לא מתאים. 

יום אחרי שהייתי אצל בתי ושמרתי על שרי, חכמוד חלה שוב. היה לו חום גבוה ממש. פעם אחת הגיע, לפי המדחום שלהם, ל 41.6 וכולנו נבהלנו נורא כמובן, במיוחד לאור המקרים ששמענו בחדשות על ילדים בגילאים שונים ללא מחלות רקע שנפטרו פתאום משפעת וכדומה. הם מייד הורידו לו את החום, גם בעזרת כדורים וגם במקלחת, ועכשיו הוא מרגיש הרבה יותר טוב, אבל כמובן לא התראינו איתם מאז. וגעגוע. 

ביקרנו אצל הורי ונראה היה שמצבו של אבא טוב יותר, או שלפחות הוא מתמודד איתו טוב יותר. 

היה אצלו קלינאי תקשורת מומחה לבליעה סוף סוף - וכל הכבוד לאח במרפאת האחוזה שגרם לזה לקרות - אבל כמו כל הקלינאי תקשורת הקודמים, גם הוא נתן לאבא אור ירוק לשתות רגיל, ומייד התחילו אצל אבא השיעולים וההשתנקויות כתוצאה מכך, אז הוחלט ברוב קולות של המשפחה להתעלם מזה ולהמשיך להסמיך את כל הנוזלים וזהו. פחות נעים, פחות מרווה, אבל מציל חיים. 

ביקרה אצלם גם עובדת סוציאלית מביטוח לאומי, כנראה לוודא בעיניים מה מצבם, והשאירה את רמת התלות / סיעוד של שניהם כפי שנקבע מלכתחילה. בסך הכל הכסף שהם יקבלו כתוצאה מכך (ישירות לחשבון שלהם בלי לעבור דרך חברת סיעוד כלשהי) די יכסה את רוב ההוצאות על המטפלת, כך שהם מרוצים. 

יחד עם T המשכתי לתכנן את טיול בר המצווה המתוכנן של נשמותק (שמתוכנן לחגי תשרי) וכאשר שלחנו להם קישור של הקרוז שהזמנו, נשמותק התקשר אלינו ביוזמתו כולו בעננים כדי להודות לנו. איזה ילד! הוא אמר שלא יכול היה לבקש יותר מזה. שמחנו לבשר לו שיהיה עוד יותר מזה........בסופו של דבר. רק שבאמת נהיה בריאים ושהמצב יאפשר זאת. 

אבל לאורך כל השבוע - גם בימים וגם בלילות - מה ששלט לי בגוף ובראש היה נושא החטופים/ות. המתח והלחץ לקראת השחרור, והעדרה של ארבל יהוד מהרשימה של השבת האחרונה, ואחר כך עצירת הנסיגה מציר נצרים והחשש שהעסקה תתפוצץ ולא נקבל עוד חטופים........המתח די גמר אותי. 

ההקלה הבוקר כשהתעוררתי לחדשות שגם ארבל וגם אגם וגם עוד מישהו - אולי קית סיגל - ישוחררו באמצע השבוע, ובשבת יהיו עוד שלושה חטופים חיים............היתה עצומה. עדיין המתח שולט, עד שזה יקרה כמובן בפועל. ושהעיסקה תמשיך. ושיסכימו גם על השלב הבא. לחץ עצום. 

וגם עם לבנון הושגה איזושהי הסכמה - הארכת הפסקת האש ודחיית הנסיגה של צה"ל בעוד כשבועיים שלושה....נראה מה יהיה עם זה, וברור לי לגמרי שהתושבים חוששים לחזור לבתיהם בצפון. 

רק בתוך מדינתנו המסכנה אין הסכמות בין אף אחד לאף אחד, ועכשיו משבר חוקתי בין שר המשפטים ובית המשפט העליון......אנחנו נתפרק מבפנים הרבה לפני שאויבנו יפרקו אותנו מבחוץ............כך אני מרגישה. 

יום רביעי, 22 בינואר 2025

השבוע שהיה

היה שבוע רווי מתחים והתרגשות. 

בששי רווינו הרבה נחת מבתי ומשפחתה, שהגיעו לארוחת ערב. למרות שהוא לא במיטבו, T התעקש להכין ארוחה, והיה טעים ונעים מאד. 

אחרי האוכל ישבנו ותכננו קצת את טיול בר המצווה של נשמותק. אם הכל יסתדר, אנחנו מתכננים לנסוע איתם לארה"ב בחגי תשרי. גם לטייל ולבלות וגם לבקר אצל בני. כולם מאד מתרגשים לקראת טיול כזה. 

כמובן שכאשר בתי התיישבה למלא את בקשות הויזה (ESTA) האמריקאית, היא גילתה שהיא חייבת לחדש את הדרכונים של חתני ושני הבנים. טוב שיש זמן. ונקבע כבר תור במשרד הפנים לבנים באפריל (חתני יכול לחדש בדואר, מסתבר). 

בשבת נפגשנו עם אחי, גיסתי ואחיינית2 אצל הורי, כדי לחגוג לאמי יום הולדת. אי אפשר לומר שזו היתה חגיגה בכלל, להורי אין מצב רוח לחגוג, לא הוגשה אפילו שתייה... אבל היה מפגש משפחתי נעים. אחיינית1 ונכדנית1 היו חולות אז לא יכלו להגיע. 

אבא שלי היה כאוב ובקושי השתתף בשיחה, ואז בסוף כשקמנו ללכת אמר שכיף שבאנו ושקשה לו עם זה שקודם היינו מבקרים כל יום ועכשיו רק פעם בשבוע. "רק זה חסר לנו" אמר לי T כשיצאנו משם. "לבקר אצלו כל יום" כמו שעשינו כשהיה מאושפז ובשיקום. האמת שאין לי (אין לנו) כל כך כוח אליו, למרות שאנחנו עדיין עושים הכל כדי לתמוך ולעזור. אני לגמרי מודעת לכך שאני עושה הכל מתוך חובה ונאמנות אבל לא יותר מזה. 

אני יודעת שזה לא נשמע טוב, אבל אין ביני לבין הורי את אותה הזרימה של אהבה פשוטה שאני מרגישה ביני לבין הילדים שלי. אני יודעת שהם מאד אוהבים אותי, ועכשיו הם גם מאד מאד זקוקים לי ודי תלויים בי (בנו, ב-T לא פחות מאשר בי), אבל אלה לא היחסים שלמדתי שקיימים לאחר שאני נהייתי אמא. ככה זה, אין מה לעשות. עדיין אני (אנחנו) לגמרי כאן בשבילם בכל מה שהם צריכים. ובאמת השבוע הגענו איזה בוקר לשבת עם אבא על המיסים בארה"ב. 

בראשון חזרו שלוש החטופות הראשונות, והמתח היה בשיאו ואחר כך גם ההתרגשות. אני מרגישה שלא ממש אנשום עד שכולם יחזרו, ושיש חשש גדול מאד שמישהו יטרפד משהו בדרך ולא כולם יחזרו. זה גומר אותי. ובסוף השבוע צפוי הפרק הבא. מלחיץ ברמות על. 

ואז בתחילת השבוע הדליפה של T השתנתה, מנוזל לגושים - כנראה קרישים - ובאיזשהו שלב הם פרצו את התפרים ונפער לו בור קטן מתחת לטבור. משהו מפחיד. צילמתי ושלחנו למנתח, שמייד זימן אותו לאיכילוב ותפר אותו היטב, ועכשיו התפרים האלה דוקרים ומכאיבים לו מאד.......כך שהסאגה רחוקה מלהסתיים. לפחות נראה שהדליפה נפסקה. אבל יש כנראה עוד קרישים כאלה מתחת לעור, והתקווה היא שהם ייספגו פשוט בגוף. איזה סרט מסובך זה! 

בשלישי אספתי את שרי מהגן, כשבתי היתה בלימודים, וביליתי זמן איכות איתה ואפילו חלק מהזמן עם נשמותק וחכמוד, למרות שרוב הזמן הם היו כמובן בחדר. קבלתי הרבה מאד חיבוקים משלושתם וזה היה כיף גדול. את T השארתי הפעם בבית, כי הוא היה כאוב ועדיף היה לו להישאר לנוח. כששרי שמעה שסבא לא מרגיש טוב היא מייד רצתה שניסע אלי הביתה כדי שהיא תוכל לטפל בו. כזאת מתוקה. אחר כך עברנו בסופר, כי חכמוד ביקש איזה שוקולד שהוא אוהב. קנינו לנשמותק עוגיות שהוא אוהב אבל דווקא את השוקולד שחכמוד ביקר לא מצאנו שם. ואז שרי הורידה מהמדף דגני בוקר שהיא מאד אוהבת ושהם הפסיקו לקנות, בגלל הסוכר, וביקשה שאקנה ואשים אצלי בבית "שאבא לא יראה" כדי שהיא תוכל לאכול את זה לארוחת בוקר כשתבוא לישון אצלנו. תחמנית הקטנה הזאת. 

ל"קינוח" התפתחה לי כנראה דלקת בגיד אכילס ברגל שמאל. אני צריכה לבדוק מה בדיוק אפשר לעשות עם זה. אולי גם זה פתיר באמצעות שיפצור המדרסים....בכל מקרה ניסיתי מנוחה (כשהייתי חולה הרי לא התאמנתי בכלל) וניסיתי כדורים נוגדי דלקת...זה לא עזר, ועכשיו אני עושה תרגילים (סיבוב הקרסול, פוינט ופלקס וכו) ונראה שיש הקלה.... כמו כן נראה שזה פחות כואב בהליכה ויותר בעת האימון על האליפטיקל, אז אולי אעשה הפסקה עם האלפיטיקל לזמן מה ונראה אם זה עוזר.....