‏הצגת רשומות עם תוויות בן דודי משיקאגו. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות בן דודי משיקאגו. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 13 בנובמבר 2025

טיול בר המצווה של נשמותק בארה"ב - בוסטון היום השלישי

כשהתחלנו לתכנן את הטיול בארה"ב ואת המפגש המשפחתי הגדול בבוסטון, תיאמנו עם בני וכלתי שיפנו יומיים שלמים מעבודה והופעות לצורך בילוי עם המשפחה, וגם תיאמתי עם בת דודי מאורגון שהיא תגיע לבוסטון ותפגוש את כל המשפחה ותשהה יומיים אצל בני. אנחנו הרי שכרנו בית, כך שחדר האורחים אצל בני היה פנוי. 

בת דודי סיפרה לי שהיא מגיעה לבוסטון יומיים לפני פגישתנו כדי לבלות יומיים עם חברה טובה מימי התואר השני, אליה היא מגיעה כמעט כל שנה לביקור של כמה ימים. 

אז קבענו שבבוקר היום השלישי שלנו בבוסטון, נסע לבית של החברה שלה באחת השכונות היפות יותר של בוסטון כדי לאסוף אותה. 

כשהגענו התקשרנו אליה שתצא, והיא ביקשה שנחנה וניכנס לבית, כי היא רוצה שנפגוש מישהו. היינו בטוחים שהיא רוצה שנפגוש את החברה שלה, אבל כשנכנסנו לסלון, מי שחיכה לנו שם היה......בן דודי משיקאגו! שוב הוא החליט להפתיע ולהגיע, בדיוק כמו שהוא עשה לנו באורגון לפני שנה וחצי, והמפגש היה מצחיק ומרגש. 

כמובן שהתוספת הבלתי צפויה הצריכה התארגנות מחודשת - גם עבור אחת הפעילויות שתוכננה לאותו ערב, כי כלתי קנתה לכולנו כרטיסים מראש, וגם הזמינה לכולנו מקומות במסעדה (שאת זה היה די ברור שלא תהיה בעייה לעדכן), וגם עבור סידורי השינה. 

אחרי בירור קצר הבנו שבת דודי ואחיה לא מוכנים לישון באותו חדר - בעיקר כי היא נוחרת לטענתה והוא גם ככה ישן ממש גרוע ומתעורר מכל שטות - אבל הסוגיה נפתרה כשבני וכלתי הציעו לו לישון על מזרון במרתף (שהוא אטום במיוחד לרעשים - הרי משמש לשיעורי תופים וג'אם סשן'ס של ג'אז), אז בת דודי ישנה בחדר האורחים כמתוכנן וכולם היו מרוצים. בן דודי תיאר אחר כך את השינה שלו בשני הלילות האלה כטובה ביותר מזה שנים רבות. 

בדרך חזרה לבית השכור לפגוש את כל המשפחה עשינו איתם שתי עצירות. 

הראשונה היתה בבית קפה - כמובן - כי בן דודי פריק של קפה משובח ויש לו אפליקציה שמסמנת היכן נמצא הקפה המשובח ביתר בכל מקום בעולם אליו הוא מגיע - והשנייה היתה כדי לאפשר להם (לבקשתם) לקנות מתנות לנכדים שלי. 

כשחזרנו איתם לבית השכור המפגש היה מאד שמח ומרגש. 


 
אז נכנסנו כולנו - שלושה עשר אנשים - לשלוש מכונית (ברכב שלנו נכנסו שבעה) ושוב נסענו לעיר בוסטון, הפעם התחלנו ב-Public Garden הצמוד ל-Common. 

כפי שניתן לראות בתמונות היה אפרורי מאד באותו יום וקר. והלך והתקרר ככל שהיום התקדם. היחידה שהיתה לבושה כמו שצריך הייתי אני.......

בני ובתי עם קיקה ושרי

שמחתי שהיה לבני ולבתי הרבה מאד זמן איכות ביחד ביום הזה. בדרך לעיר הם גם עברו דרך שכונות קודמות בהן הם גרו, הבית שבו סביבוני נולד, ובתי מאד התרגשה לראות סוף סוף היכן הם הסתובבו כל השנים האלה מאז שהוא נסע ללמוד בארה"ב. 
בהמשך גם עברנו ליד האוניברסיטה בה עשה את התואר הראשון. 

שרי ואווזי הבר של בוסטון

הסתובבנו לנו ברחובותיה של העיר היפה הזאת, ואחת התחנות היפות במיוחד היתה הספריה. 

קיקה בספריה


כרוב גדל בגינה בחצר הפנימית של הספריה

זה הרגיש הכי טבעי להסתובב בעיר היפה הזאת, שלושה עשר אנשים בני משפחה אחת בגילאים בין 68 לשלוש וחצי.....וכל מה שבאמצע. 

לא ייאמן אבל אפילו הצלחנו להיכנס לבית קפה באמצע היום, להתיישב כולנו - לא לגמרי ביחד אבל כן די קרובים אלה לאלה. 

תוך כדי הליכה והנאה ממראות העיר שוחחנו בינינו, בכל פעם עם מישהו אחר. שמחתי כל כך כשראיתי את הנכדים הגדולים שלי משוחחים עם בני הדודים שלי, לומדים להכיר זה את זה, מתקרבים זה לזה. 

בני ובתי הלכו הרבה ביחד, הנכדים הלכו יחד והתעכבו לטפס על כל מיני דברים, לקפוץ ולרוץ בכל הזדמנות שהיתה פיסת דשא או גן שעשועים. 

זו באמת היתה חוויה מיוחדת, שכולם יצאו ממנה שמחים ונפעמים. 


עברנו ליד האוניברסיטה שבני למד בה לתואר הראשון, והגענו לכיכר של "המדע הנוצרי" - Christian Science המפוארת, שרק עכשיו הבנתי שנולדה כאן בניו אינגלנד. 

קיקה ושרי



תמונה קבוצתית של כולנו.
השמאלי ביותר מקדימה הוא בן דודי, הימנית ביותר מאחור היא בת דודי

התקדמנו לכיוון נהר הצ'ארס וטיילנו לאורכו כאשר מאחורינו העיר בוסטון ומולנו מעבר לנהר השתרעה קיימברידג', ונראו הבניינים של אוניברסיטת הארווארד. 

בני ובתי
          
   

בשלב הזה הבינו רוב בני המשפחה שהם חייבים להצטייד טוב יותר נגד הקור, ועצרו בדרך לקנות מעילים. 

המעיל החדש של T (כי השאיר את מעיל החורף המשובח שלו בבית השכור) וקיקה על הכתפיים



נשמותק עם שרי על הגב

נשמותק עם סביבוני וחכמוד עם שרי

חכמוד בנדנדת פעוטות ונשמותק דוחף

זה היה מדהים ומחמם לב לראות איך חכמוד נפתח והשתחרר והתחיל לשחק ולהשתולל כמו הילדים הקטנים יותר ושחרר את ה"פאסון" שהוא עוטה על עצמו מאז שנכנס לגיל ההתבגרות. 
בכלל, הטיול הזה גיבש מאד גם את האחים בינם לבין עצמם וגם את כל הבני הדודים אלה עם אלה.

חתני, בתי ובני 

נשמותק, בתי, חתני, שרי וחכמוד

קיקה ועלי השלכת



נשמותק, סביבוני, חתני עם שרי על הכתפיים וחכמוד


שרי

כשהרגשנו שמיצינו את העיר להיום וגם הלך והתקרב מועד המופע שכלתי הזמינה לנו, כולם נהיו רעבים והיה ברור שלא נחזיק מעמד עד זמן ארוחת הערב שהיא הזמינה לנו במסעדה - אז עצרנו בעיר לאכול פיצה לפני שנסענו למופע, וכולם כל כך התמלאו בפיצה, שנאלצנו לבטל את המסעדה....זה הפסיק להיות רלוונטי.

נכנסנו לרכבים ונסענו לגן החיות של בוסטון שם התקיים מופע האורות. 
אגב, ראיתי שעכשיו מעלים את מופע כזה בדיוק גם בארץ. 
אבל שם קראו לו BOSTON LIGHTS, פשוט הלכנו בתוך גן החיות מוקפים ב...דברים מרהיבים ביופיים. 




אני לא יודעת כמה זמן אמור לארוך המסלול המקורי, אבל אחרי כשעה וחצי כולנו התעייפנו מאד (וגם הרי התהלכנו ברגל כל היום), וחיפשנו דרך לחתוך ולחזור הביתה. זה לא היה פשוט וחלקנו הצליח (זה מזכיר לי "קיצורי דרך" באיקיאה שלא כל אחד מכיר) וחלקנו פחות, אבל בסוף כולם הגיעו הביתה מותשים ומרוצים. מאד מרוצים. 

יום שלישי, 11 באפריל 2023

חג נחמד ביותר (בתוספת מעט שיבושים)

לקראת ליל הסדר אירעו כל מיני שיבושים קטנים שאיימו לקלקל את החג.
זה התחיל מהפסקת חשמל ענקית שאירעה כאן בכל האזור כאשר מסוק אזרחי התרסק באזור נתניה, כנראה פגע בתשתית של חברת החשמל. מסכן הטייס נהרג. אני הייתי במספרה כשזה קרה, וברור שלא היה להם גנרטור. אבל הספר הגאון שלי התעשת מהר, נזכר שהמספרה שלו צמודה לחדר הבטחון של הקניון, שבו יש חשמל בכל מצב, התקשר מהר אל אשתו שתביא לו כבל חשמל מאריך, וכך יכול היה באור החיוור של נורות החירום להמשיך לתת שירות מלא ללקוחותיו. 

אחרי כן נסענו לירקן ולסופר, גם עבור ערב החג וגם עבור האירוח המשפחתי של חול המועד, וכאשר סידרתי את המצרכים נפל ונשבר לי בקבוק תירוש - שגם פיזר את המיץ האדום והדביק על פני רוב המטבח, וגם פיזר המון המון זכוכיות שחדרו לכל מיני מקומות ולקח לי המון זמן למצוא ולנקות. בסוף כמובן גם הצלחתי להיחתך קצת. 

הפסקת החשמל הגדולה הקפיצה את מכשיר חימום המים בגז, ונראה היה שגם כאשר הדלקנו אותו בחזרה הוא לא חזר מייד לפעול. למזלנו יש לנו גם דוד חשמל לגיבוי, וכך התקלחנו בערב החג, אבל למחרת נראה היה שהמכשיר חזר לתפקד. נקווה שהוא בסדר. הפסקות החשמל האלה פשוט הורסות מכשירי חשמל!

בעת הליכת הבוקר שלי באותו היום פתאום בשני הקילומטרים האחרונים התחיל לי כאב מוזר בכף הרגל. לא כאב בכרית כף הרגל כמו שהיה לי לפני הטיסה לניו זילנד אלא בגב כף הרגל, כאילו הגיד נדלק או משהו דומה. זה עדיין כואב לסירוגין, לא ברור לי מה זה. מעצבן. 

עוד כשהיינו בסופרמרקט התקשר בן דודי, שהיה אמור לשהות יומיים אצל בת דודה אחרת שלו, לספר שבתו חטפה בלילה התקף אלרגיה קשה אצל בת הדודה - כנראה השמיכות שהיא נתנה להם היו מלאות בקרדית האבק - היא במצב לא טוב והם מחפשים רופא שייתן לה ונטולין או משהו אחר כי הם שכחו את המשאף שלה בשיקאגו והמרשם האמריקאי שלה לא תופס בבתי מרקחת כאן. כך גיליתי כבדרך אגב שהוא כלל לא עשה ביטוח נסיעות ובדומה לכל בני משפחתו של אבא שלי, התקמצן לקחת אותה למרפאה בתשלום. הם יצאו מהבית וככל שהסתובבו בחוץ מצבה הוטב, אז הוא החליט שכל הטיפול סובל דיחוי כי ממילא בסוף השבוע הם חוזרים הביתה כבר, ושאל אם זה בסדר שיחזרו אלי יום קודם, כי לא רצו להמשיך לישון אצל בת הדודה. 
הם הבטיחו שלא יסתובבו לנו בין הרגליים בעת הבישולים וההכנות לליל הסדר, ויעזרו עד כמה שאפשר. ברור שאמרתי שזה בסדר.
הילדה התעקשה להכין קינוח די "מושחת" שכלל מצה טבולה ב"טופי" תוצרת בית (בעצם סוכר חום מומס מעורבב עם חמאה) ושוקולד מומס, ועל זה פיזרו מלח גס או פיסטוקים. זה נשמע די נורא אבל בפועל היה מאד טעים. 

הורי הודיעו שהם לא מגיעים לליל הסדר כי אבא ממש חלק ולא מרגיש טוב וסובל מעוד כל מיני תופעות לוואי ידועות של פוסט הקרנות. זה היה צפוי אבל עדיין הצטערתי מאד. גם למחרת, כשהיינו מוזמנים לצהריים אצל אחי וגיסתי, הם הודיעו שהם לא מצטרפים אלינו. 

ביום של ליל הסדר עצמו T הרגיש  מאד לא טוב. במהלך הבוקר הוא חטף התקף כאבים חזק ואחר כך הרגיש חלש. יותר מאוחר הוא חטף גם התקף אלרגיית אביב, ו"לקינוח" רוב היום היו לו כאבי בטן.
כל זה לא מנע בעדו לבשל ולערוך ליל סדר למופת. תופעת טבע הבעל הזה שלי. 
ליל הסדר עצמו היה נחמד וטעים מאד וכולם היו במצב רוח טוב. חכמוד מצא את האפיקומן תוך שניות, וכל הילדים קיבלו "דמי חג". 

בתי ומשפחתה נתקעו בפקקים בדרך אלינו לליל הסדר, כך שאמנם קיימנו אותו כהלכתו עד ל"שולחן עורך", אבל אחרי הארוחה לא היה להם כוח אפילו לשירים. בסוף "הכרחנו" אותם לשיר לפחות את "אחד מי יודע", שהיה מאד נחמד, והתברר שאפילו בן דודי זכר אותו מימי התיכון הפרטי היהודי שלו, ואז הם נסעו הביתה עם שרי. חכמוד ונשמותק נשארו לישון אצלנו, ובבוקר שיחקנו כולנו עם בת בן דודי מונופול שוב. היה כיף ממש. 

למחרת חתני הגיע לאסוף את הנכדים ואנחנו נסענו עם בן דודי ובתו להתארח אצל אחי. גיסתי - שלא מארחת כמעט מפאת תחלואיה השונים - התעלתה על עצמה והכינה ארוחה לתפארת. היה טעים והיתה אווירה טובה ונהנינו כולנו מאד. אחיינית2 אפתה עוגה כשרה לפסח שיצאה מאד מוצלחת. 

בערב בן דודי ובתו היו מוזמנים לבת דודה נוספת לארוחת הערב, כך שהיה לי ול-T ערב נינוח בבית. 
בששי בבוקר הם טסו בחזרה לשיקאגו, ואנחנו התחלנו להיערך למפגש המשפח-טי הרב דורי שארחנו כאן בחול המועד.  

בערב הוזמנו אל בתי וחתני יחד עם אמו ואחותו הצעירה ומשפחתה, והיה ערב טעים ונעים ביותר. 

סיימתי את הספר THE NETANYAHUS של JOSHUA COHEN - וכמו שבן דודי הגדיר זאת לא רע, כל המחצית השנייה של הספר הרגישה לי כמו "לצפות בתאונת דרכים". מצד אחד זה נורא ומצד שני אי אפשר להפסיק להסתכל. ברור שזהו אינו ספר ביוגרפי וברור שחלק מהפרטים מומצאים, וברור עוד יותר שהסיפור המאד קטן הזה של המפגש בין הפרופסור היהודי האמריקאי עם בן ציון נתניהו ומשפחתו הצעירה אינו באמת בעל איזו חשיבות היסטורית. אבל הוא כן נותן הצצה לתוך המשפחה הזאת והאמת - מסביר הרבה מאד דברים לגבי מי שעומד בראש ממשלתנו ומשפחתו הנוכחית. 
אגב כל החלק הראשון של הספר, בו עדיין לא מופיעים כלל הנתניהו'ז, היה אף הוא בעל ערך, מבחינתי, והיווה הצצה אל חייהם של יהודים ב"ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות", "ארץ החופש"....שגם במאה ועשרים וכפי הנראה גם היום, נגועה בסוג של אנטישמיות סמויה וגלויה, שמי שנולד וחי כל חייו בישראל לא מסוגל כלל לתאר לעצמו. 
הספר, אגב, כתוב באנגלית כל כך גבוהה, שאפילו אני נאלצתי מידי פעם להיעזר במילון עבור מילה או שתיים. מסקרן אותי איך טיפל בכך המתרגם ארז וולק ובאילו מילים עבריות הוא בחר.

המפגש המשפח-טי היה הצלחה מסחררת. הגיעו כמעט כל בני הדודים של T על ילדיהם, נכדיהם וניניהם. כמעט שבעים איש. נדיר למצוא משפחות שמקיימות ביניהן קשר שכזה, ולמרות שנכדי בני הדודים בקושי מכירים אלה את אלה, בין חלקם נוצר בכל זאת קשר כלשהו במפגש הנדיר הזה, והשאר הסתדרו בינם לבין עצמם וזרמו ואכלו היטב ושיתפו פעולה עם ההורים. 

נשמותק וחכמוד נשארו לישון ולמחרת לקחנו אותם לקולנוע - ראינו את "האחים סופר מריו - הסרט", שהיה מצחיק מאד והזכיר לקטנים "שלבים" במשחק הוידאו המוכר, ולנו ה"זקנים" הזכיר את בני ובתי הקטנים יושבים בסלון עם משחק ה"מגסון" (תואם 'נינטנדו') שלהם וממציאים לדמויות השונות שמות משלהם............

היום יצאנו לבית קפה עם 'שותפנו' ו'שריתה' ואנחנו לוקחים לעצמנו פסק זמן לנוח מכל האירוח וכל הבישולים....ונחים בערב החג ובחג. ביום ששי כבר נחזור לשיגרת האירוח הרגילה. 
חג שמח לכולם. 

יום שני, 3 באפריל 2023

ימים קצת עמוסים

נדמה שהימים הופכים פתאום יותר אינטנסיביים. 

מנסה להיזכר מתי כתבתי. 

נזכרת שהורי הודיעו שהם לא יגיעו אלינו לארוחה בששי, שאבא עייף ואין לו כוח לצאת מהבית. ברור שקפצנו מייד לביקור קצר אצלם בששי בבוקר. אבא באמת נראה חיוור וחלשלוש. בלי קשר, אמא נראתה דו מימדית ממש, ירדה עוד יותר במשקל. היא כבר שנים בתת משקל, אבל עכשיו זה עוד יותר גרוע, ואף אחד לא מצליח לשכנע אותה שאו שתשרוף פחות קלוריות או שתצרוך יותר קלוריות. כן, די ברור מהיכן הגיעו השריטות שלי... מצד שני אי אפשר להתווכח עם העובדה שיש לנו כאן אישה בת 91 שעדיין עושה ספורט בטירוף ומתפקדת כמו בת שבעים ומשהו. 

בשלב כלשהו גם בתי הודיעה שהם עדיין לא החלימו וגם להם אין כוח אז גם הם לא יגיעו. 

ידענו שהנכדים הגדולים רוצים לבוא לישון כאן, אבל בשלישי לא הסתדר להם וברביעי לא התאים לנו, ועל חמישי אף אחד מאיתנו לא דיבר - וחבל, כי זה היה יכול להיות רעיון מצוין. לא קרה. ואולי טוב שלא קרה, כי שרי נשארה בבית מהגן עם דלקת בעיניים והגדולים שמרו עליהם בזמן שבתי בכל זאת הלכה לעבודה בקליניקה. 

כיון שהבנתי שרק בן דודי ובתו יהיו אצלנו בסופ"ש, ליתר בטחון הזמנתי שולחן במסעדה סמוכה כדי לקחת אותם לארוחת ערב כשיחזרו בששי מהטיול בדרום. 

המסעדה היתה עמוסה כבכל ערב ששי, על אחת כמה וכמה בימי הרמדאן, והשירות היה קצת צולע, אבל התאים לנו שמישהו אחר בישל ושטף כלים, האוכל היה ברובו טעים (הילדה לא אהבה את הסטייק שהזמינה לאחר שאמרנו שזו לא מסעדה של סטייקים אבל התעקשה בכל זאת). אכלנו בזריזות וחזרנו הביתה לגלידה הביתית הטרייה ש-T הכין. כולם היו מרוצים.

בשבת לקחנו את אורחינו לטיול ביפו, כאשר גולת הכותרת מבחינתם היתה מאפיית אבולעפיה. 

היה יום יפה ויפו היתה מלאה בתיירים. התהלכנו ב"שטח הגדול" ובשוק הפשפשים (שהיה ברובו סגור כמובן) וגם נכנסנו לחלק מהגלריות, והיה נחמד מאד. התכנון היה ללכת לאורך הטיילת גם לכיוון תל אביב, אבל בתו של בן דודי לא מסוגלת ללכת לאורך זמן, אז קיצרנו את הטיול, הכנו ארוחת צהריים זריזה בבית והספקנו אפילו לשנו"ץ. 

היתה מחשבה שבתי ומשפחה יקפצו אחר הצהריים, אבל אז התחילה לבתי מיגרנה ששוב שינתה את התכניות, ואז התקשר נשמותק שהוא וחכמוד רוצים לבוא לישון אצלנו. שמחנו מאד כמובן, אז התפצלנו - T נסע לבדו להפגנה בקפלן, בעוד בן דודי ואני נסענו להביא את הנכדים אלינו. הם הסתדרו לא רע עם האנגלית ועם בת הדוד - שהיא בגילו של חכמוד - והיה לכולנו כל כך נחמד ביחד, שהוחלט שהם ישנו אצלנו גם הלילה.  

כל כך התגעגעתי לחמודים האלה בשבועות בהם בכל פעם מישהו אחר אצלם היה חולה, וכל כך כיף לנו לבלות איתם, לשוחח איתם, לצחוק איתם. בלי להתכוון לכך יוצא גם שאני משווה בינם לבין ילדים אחרים, למשל בת בן הדוד - וכל כך שמחה שהם הנכדים שלי. בטוח שהחתולים שלי מעדיפים את הנכדים שלי. הילדה הזאת כל הזמן מציקה להם, ונראה לי שהחתולה ל' במיוחד נכנסה קצת ללחץ - באחד הימים היא חירבנה בקומת הסלון ליד המדרגות במקום בארגז החול. ביקשתי מבתו של בן הדוד שתשמור ממנה מרחק קצת. הסברתי שקשה לה שיש אנשים בבית שהיא פחות מכירה. אני מקווה שהיא לא נפגעה, אבל יש גבול....

אתמול הקפצנו אותם לכמה שעות הביתה כדי שיוכלו ללכת לחוגים שלהם, וכי לא רצו להתלוות אלינו לטיול בירושלים. נסענו אל הכותל ולשוק בעיר העתיקה, שם בין היתר קיבלה הילדה שיעור במיקוח. היה מעניין לראות את הכל דרך העיניים שלהם, תיירים אמריקאים שמתקשים עם הסגנון של המוכרים בשוק. בסוף הם קנו כמובן כל מיני דברים, כמו חמסות וסימניות וקטורת ושטויות. 

ישבנו לאכול צהריים בממילא כשכבר היה מאוחר והייתי ממש מורעבת. ושוב זה בערך כל מה שהספקנו, כי לא היו לילדה כוחות להסתובב בעוד מקומות. עשינו סיבוב מהיר עם הרכב ליד הכנסת ובית המשפט העליון, ובן דודי הפגין בקיאות מחאתית כאשר פתח את חלון הרכב וצעק החוצה "בושה, בושה!" וגם "לא ניתן, לא ניתן". מצחיק האיש הזה. 

בדרך חזרה מירושלים אספנו שוב את הנכדים מהבית, ובערב שיחקנו כולנו מונופול - תוך שאנחנו מתרגמים את הדורש תרגום לאורחים האמריקאים. בסך הכל העברנו את הזמן בנעימים. 

עכשיו הנכדים כבר בבית שלהם. בן הדוד ובתו יצאו על הבוקר לתל אביב, ומתכננים לבלות את היומיים הקרובים עם בת דודה שלהם מצד אמו, ואז הם יחזרו אלינו רק בערב החג ויעשו את הסדר איתנו. 

עדיין לא ברור אם הורי יגיעו לסדר - אמרנו להם כמובן שהם יכולים להחליט ברגע האחרון אם אבא מרגיש מספיק טוב. למחרת אנחנו מוזמנים אל אחי וגיסתי וגם לזה הורי יגיעו רק אם יהיה לאבא כוח. 

אז היום סוף סוף התפניתי לקצת סידורים וביורוקרטיה. מחר כבר צריכים לעשות קניות גם לליל הסדר וגם לאירוח המשפחתי בחול המועד. אין רגע דל. 

אני ממשיכה לקרוא בספר THE NETANYAHUS. זהו ספר די מטריד. לולא נכתב על ידי סופר יהודי, שלכאורה מספר סיפור אמיתי, שסופר לו מגוף ראשון על ידי האיש שמגלם את הדמות הראשית, הייתי נוטה לקצת לייחס לו אנטישמיות. אולי בעצם כולנו קצת אנטישמים. או שבן ציון נתניהו ומשפחתו באמת היו כאלה נוראיים. ואגב אם התיאורים של צילה מדויקים, לא פלא שביבי מסתדר מצוין עם שרה. הוא רגיל מהבית. 

יום שבת, 25 במרץ 2023

אורחים ו"המצב" וענייני בריאות

בן דודי משיקאגו הגיע כמתוכנן עם בתי הצעירה, והמפגש היה מאד מלבב. 

הם אכלנו אתי ועם T ארוחת ערב ושלחנו אותם לישון מייד (עם מלטונין, וזה באמת עזר לג'ט לאג) ולמחר בבוקר, לאחר ארוחת בוקר כיפית הם יצאו לטיול בצפון לכמה ימים. 

ב"יום השיבושים" או "יום השיתוק" או איך שקראו לזה השבוע יצאנו להפגנה בתל אביב על האופנוע החדש במזג אוויר מושלם. זה באמת הרבה יותר נוח. 

בתל אביב נפגשנו עם גיסי וגיס-טי שהגיעו גם הם להפגין. הוא הגיע עם האופנוע שלו ישר מהעבודה, והיא הגיעה מהבית ברכבת. באמצע ההפגנה הלכנו לאכול במסעדה סמוכה של אחד הלקוחות של T (סמולניים פריווילגים שכמותנו, קופצים לארוחת צהריים באמצע הפגנה!) וחזרנו להפגין לעוד כמה שעות. 

כשהגענו הביתה גם T וגם שותפנו היו אופטימיים מדי כאשר התחילו להישמע ידיעות על פיהן שר הביטחון גאלאנט עומד לצאת בהצהרה לתקשורת, ובעקבותיו גם ראש הממשלה. ניסיתי להנמיך את ציפיותיהם, שכן בתוך עמי ותחת שלטון ביבי אני חיה מזה הרבה שנים ומכירה את ה"סחורה", והיה לי ברור - לצערי כי רב - שאין שום סיכוי שתיעצר כרגע החקיקה ותחזור השפיות. 

בששי בתי הודיעה שהיא וחתני חולים - חטפו את אותו הוירוס שתקף בשבוע שעבר את נשמותק ובשבוע שלפני כן את חכמוד. שוב, כמו בשנה שעברה (רק שאז זו היתה הקורונה) המשפחה שלהם מבלה את חודש מרץ במחלות - כל שבוע מישהו אחר. 

בנוסף - ואת זה בתי ביקשה ממני לא לספר לאף אחד במשפחה - חתני עובר תקופה לא טובה, שבה הוא משום מה יצא מהאיזון עם תרופות ה-SSRI (נוגד חרדה ודכאון) שהוא נוטל מזה שנים רבות, זה פוגע לו בשינה וכתוצאה מכך בעצם פוגע בכל שאר היבטי חייו - מפאת עייפות, עצבנות, חוסר סבלנות ואינסוף מחשבות טורדניות. הפסיכיאטר שחתני ביקר אצלו לא אבה להחליף לו את הכדור, אז הוסיף לו כדור אחר - שבשלב ראשון התגובה של חתני אליו לא טובה. בקיצור - צרות. מאד מקווה שיסתדר לו, ובקרוב. בהתחלה, כשהוא התחיל להרגיש את הסימפטומים של הווירוס, בתי נבהלה שגם זו תגובה לכדור החדש, וכבר שקלה לקחת אותו למיון ואף לאשפז אותו. מזל שגם היא התחילה להרגיש חולה, ואז שניהם הבינו שהם פשוט נדבקו מהילדים. איזה סרט רע!

כאילו זה לא הספיק, T חטף  עוד התקף כאב קשה מאד, בסך הכל ארבעה ימים אחרי ההתקף הקשה הקודם. כפי שייעצה לי תיאו היקרה, מייד אחרי ההתקף - לאחר שהוא נרגע מעט - הצעתי לו בעדינות לדבר עם הפרופסור עצמו לגבי מה שהציעה רופאת המשפחה. והוא הסכים. במיוחד לאחר שהתבדחתי איתו על כך שעד גיל תשעים ומשהו הוא יסבול מזה, והאם זה נראה לו הגיוני. הוא כמובן צחק עלי שאני אופטימית לגבי הגילאים שהוא יגיע אליהם, וטען שאין לו שאיפות כאלה והוא בסדר עם כל אורך חיים שצפוי לו, ואני כרגיל אמרתי שכל עוד אני מתה לפניו אז אין לי שום בעייה עם זה. סגרנו עניין. 

אבא שלי עדיין עייף מאד ובנוסף משתין כל חצי שעה - גם ביום וגם בלילה - שזה ממש פוגע באיכות החיים אבל הוא די משלים עם זה. הפצרתי בו להתייעץ עם האורולוג או האונקולוג, האם זה סביר בשלב הזה של המחלה והטיפול, והאם לא ניתן לעזור לו במשהו. הוא הבטיח לחשוב על זה. 

בגזרת הסדרות סיימתי לצפות בסידרה "פליישמן בצרות" (או "טובי פליישמן בצרות"....לא זוכרת) ואני ממליצה בחום. בתי אמרה שאני חייבת לראות את הסידרה (המשודרת בדיסני פלוס), וכשהתחלתי עם הפרקים הראשונים אני זוכרת שתהיתי האם שוב מדובר בהבדלי טעם, גיל או דור ביני לבין בתי. זה מה שהיא חושבת שאוהב? שאלתי את עצמי. עוד שאלתי את עצמי תוך כדי צפייה - בתחילת הדרך - מה עושה השחקנית התותחית קלייר דיינס בסידרה שכזאת....ובכן, קיבלתי מענה מלא לכל השאלות. זו סידרה מצויינת, לא פחות מזה. והושקעה מחשבה רבה בליהוק. ולא מסוגלת לדמיין מישהי שהיתה עושה את התפקיד טוב יותר מקלייר דיינס. זה רק מתגלה בהמשך..... בקיצור, ממליצה בחום. 

אז בשבת צפויה ארוחה משפחתית עם בן הדוד ובתו ועם משפחתו של אחי. הורי מתוכננים להגיע, בתקווה שאבא ירגיש מספיק טוב, אבל לא נראה שהמשפחה של בתי תגיע. רק מתפללת ש-T ירגיש טוב.....