‏הצגת רשומות עם תוויות שיבושים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות שיבושים. הצג את כל הרשומות

יום שני, 5 במאי 2025

כאבים ושיבושים וקצת זמן איכות בין לבין

אני רואה בטלוויזיה את ההפגנה מול הכנסת נגד הממשלה, בין היתר בגלל ההודעה שלא תוקם ועדת חקירה ממלכתית, ובין התסכול על המצב עצמו, אני מוצפת בתסכול על כך שאני לא שם, מפגינה יחד איתם. 

אבל אנחנו ימים ספורים לפני הטיסה המתוכננת שלנו לבוסטון וכל מיני מכאובים ושיבושים מאיימים להקשות עלינו. ואני לא מתייחסת בכלל לטילים החות'ים, שבכלל מסוגלים לטרוף את הקלפים ולשתק את נתב"ג. אני מדברת על כל מיני דברים "קטנים".

ביום העצמאות, אחרי בילוי מהנה ומוצלח אצל 'שותפנו' ו'שריתה', הצלחתי איכשהו ליפול על המדרכה ממש ליד הבית. קצת ריסקתי את הברך, לא באופן חמור, אבל גם יומיים אחרי כן כל הגוף התלונן בכאבים של חבלות וטלטלות כאלה ואחרות. 

בנוסף (שוב סליחה על החדירה לפרטים אינטימיים) יצאו לי טחורים כואבים בטירוף, ברמה של כאבי תופת יום ולילה, וגם הטיפול שהצלחתי לקבל מהרופאה עדיין לא התחיל להשפיע ולהרגיע. 

במקביל ובלי קשר ל-T התחילה לכאוב שן, ובביקור אצל רופא שיניים פלוס צילום סטאטוס, התברר שהוא חייב טיפול שורש. שנקבע ליום לפני הטיסה. ובאותו יום לפני הטיסה הוא גם צריך להגיע לביקורת (ראשונה) אצל המנתח של הבקע. 

וגם זו היתה סוגיה בפני עצמה, הביקורת הזאת, התברר, היתה נחוצה לטובת הוצאת ביטוח נסיעות - כי מי שעבר ניתוח בשלושת החודשים שלפני טיסה לחו"ל חייב לשלוח את סיכום הניתוח וגם מכתב אישור מהמנתח שהמטופל נייד ופעיל ומצבו הפיסי תקין. והיה חשש שאם נשלח לחברת הביטוח את המכתב בערב שלפני הטיסה, החברה לא תקבל ותעבד אותו בזמן כדי להוציא לנו פוליסת ביטוח לפני הטיסה. ומתברר שלא עושים ביטוח נסיעות אחרי שכבר יצאתם מהארץ. לפחות לא החברה הזאת, שמציעה ביטוח זול באופן משמעותי מחברות אחרות. 

דווקא בפספורטקארד לא עשו לנו בעיות בכלל עם הנושא הזה, גם כי היתה להם כבר כל ההיסטוריה הרפואית של T והם לא החשיבו את ניתוח הבקע כמשהו חמור במיוחד. אלא שהפוליסה שהם הציעו היתה באלף שקל יותר מזו שהציעו בחברה השנייה. אני אישית נטיתי לשלם יותר ולעשות ביטוח בחברה שידועה בשירות הטוב יותר, אבל זה באמת הפרש משמעותי במחיר. בסוף הצלחנו להתפשר ולהעביר לחברה הזולה יותר אישור מרופאת המשפחה, במקום המנתח - וגם זה לא היה פשוט, כי הרי 'רופאהחדשה' לא ממש זמינה, כבר סיפרתי בעבר, ולא הצלחתי לקבוע אליה תור בזמן סביר. אבל התקשרנו למזכירה שלה, והסברנו את הדחיפות, ו-T הצליח להידחק אליה לשתי דקות כדי שתבדוק אותו ותוציא לנו את המכתב. ועל הדרך הוא גם ביקש עבורי את הטיפול לטחורים......אז יצאנו ברווח נקי. 

אבל הכל כואב ודואב ונראה באיזה מצב נעלה (אם נעלה) על הטיסה. לפחות אנחנו טסים עם "אל על" - שהם אמנם גנבים גדולים אבל לפחות אמינים ולא מפסיקים לטוס מ/אל ישראל בכל פעם שקורה משהו. גם כאן היה לי ויכוח עם T בגלל העלויות, אבל למזלי אף חברה אחרת לא טסה ישירות לבוסטון...והיחידה שכן, לא היתה זולה יותר מ"אל על".

המפגש ביום העצמאות אצל 'שותפנו' ו'שריתה' היה בערך האירוע הנחמד היחיד בכל סופ"ש יום הזיכרון / יום העצמאות הזה. 

ערב יום הזיכרון היה עצוב כל כך שפשוט בחרנו באסקפיזם ועברנו לצפות בסרטים וסדרות סתמיים בטלוויזיה. יום הזיכרון עצמו אפוף השריפות היה ממש השיא של העצב והעצבים, וכמובן שלא צפינו בחזרה הגנרלית המוקלטת שארגנה לנו ממשלת הזדון. 

במפגש אצל שותפנו היו בעיקר חברים מהתקופה של חברת האירועים של T ושותפנו, עובדים שלהם לשעבר, ועוד זוג שהצטרף בשנים האחרונות, שהגבר היה לקוח שלהם בייעוץ עסקי ונוצרו ביננו קשרי חברות (וזאת למרות שהם בגיל של הילדים שלי). היה נחמד וטעים וכל הזמן מישהו דאג להסיט את השיחה מהפוליטיקה והמצב ו....ביבי. כדי לא להעכיר את האווירה. 

גם בשבת היה נחמד מאד כשבתי ומשפחתה וגם הורי הגיעו לארוחה. 

אז מצאנו בכל זאת רגעים טובים באמצע כל האפלה. 

והצלחתי להיפגש עם 'מחברת' גם בשבוע שעבר וגם השבוע.

ו-T התמיד בטיפולי הקרניוסקרל, ובינתיים (טפו חמסה עיגולים) גם כשהיו לו התקפים הם היו קלים.......לא יודעת אם זה מקרי או שזה אומר משהו. 

בהמשך לפוסט הזה, היתה לי שיחה עם הדיאטנית בשבוע שעבר, וקיטרתי לה לגבי הבחילות שאני סובלת מהויגובי. התלבטתי יחד איתה אם לעשות הפסקה בהזרקות, והיא - שמכירה את כל ההיסטוריה שלי, החל מהימים בהם הייתי ב-BMI 32 - הציעה לי קודם לרדת בחזרה למינון הכי נמוך, לראות אם זה עוזר. והאמת שבינתיים גם הפסיקו הבחילות, כנראה, וגם עדיין יש השפעה ברורה של הזריקה, אין לי רעב או חשקים  כלשהם. אז בינתיים זה מה שאני עושה. נשארת במינון הנמוך ביותר, ונראה מה הלאה. 

לסיום - אתמול היה יום די מטורלל. עבור בתי במיוחד, עם השביתה בבתי הספר והגנים, כאשר כל שנייה הגיעה הודעה אחרת מבית ספר או גן (כל אחד מהילדים בבית ספר אחר) לגבי מועד התחלה וסיום השביתה. אצל 'חכמוד' כל חטיבת הביניים החליטה לשבות לגמרי, הם לא למדו בכלל אתמול וגם לא היום. אצל נשמותק התחילו באחת עשרה, למרות מה שקבע בית הדין לעבודה, ובגן של שרי התחילו בעשר - היחידים שעבדו לפי ההנחיות הרשמיות.

במקביל שלחו את כולנו לממ"דים בגלל הטיל החות'י שבסוף הצליח ליפול על נתב"ג. איזו מציאות הזויה. 

אני הייתי אמורה להגיע לאסוף את שרי מהגן אחר הצהריים ואז לקחת אותה לשיעור הראשון שלה בחוג שחייה. היא מאד התרגשה, גם מהחוג וגם מהעובדה שאני זו שלוקחת אותה, אבל כשיצאתי לדרך התברר שיש איזו בעייה בצומת רעננה, הרמזורים לא עבדו בגלל הפסקת חשמל או משהו, הצומת היתה פקוקה לגמרי, ואחרי שהבנתי שאין סיכוי שאגיע לגן בזמן, התקשרתי אל בתי. מאד מאד קיויתי שהיא לא באמצע פגישה. היא ענתה לטלפון, וניסתה לשלוח את חכמוד שיאסוף את שרי, ואני אגיע מתי שאגיע כדי לקחת אותה לחוג בחמש וחצי. אבל חכמוד בכלל לא היה בבית. ואת נשמותק בתי בדיוק היתה אמורה לקחת לפסיכולוגית שלו בכפר סבא. 

אז בתי החליטה לאסוף את שרי בעצמה מהגן, לקחת אותה איתה לכפר סבא, וביקשה שאשנה מסלול ואגיע לפגוש אותם שם, לאסוף אותה ולקחת אותה משם לחוג. בתי היתה אמורה לנסוע משם ישר בחזרה לקליניקה לעבוד, ונשמותק תכנן לחזור מהפסיכולוגית באוטובוס. 

איכשהו הצלחתי לעבור מהמסלול הימני ביותר של כביש ארבע למסלול השמאלי ביותר (כאשר הכל פקוק לגמרי), והצלחתי להגיע לכפר סבא שעה שלמה אחרי שיצאתי מהיישוב. כלומר הייתי תקועה בפקק בצומת רעננה במשך כחמישים דקות. שרי רצה אלי לרכב בשמחה, ולמזלי בתי הביאה מהבית את התיק של הבריכה עם בגד הים, וכובע הים והמשקפת והמגבת......כך שיכולנו לנסוע ישר לחוג.

לשם כמובן נסענו דרך כביש 531 וכך לא נתקענו שוב בצומת רעננה הפקוקה. 

הגענו מוקדם והיא היתה רעבה אז התיישבנו בבית קפה שצמוד למרכז הספורט, ופינקתי אותה בבורקס וכדור שוקולד וגם כוס שוקו. כן, אני יודעת, שחיתות לא קטנה - אבל אני סבתא. והיה לילדה שכל לאכול רק חצי ממה שקניתי, כך שכאשר יצאה מרוצה ונוטפת מהבריכה, היא טרפה את השאר. 

המדריכים שם במרכז אפולוניה מאד מאד נחמדים וגם די מקצועיים, גם ממה שאני זוכרת מחוג השחייה של נשמותק בזמנו, הקבוצה קטנה - רק 6 ילדים - עם שני מדריכים לקבוצה. הילדה היתה בעננים ובסוף השיעור בכלל לא רצתה לצאת מהמים. חתני הגיע בדיוק בסוף השיעור ופגש אותנו שם, כך שהוא לקח אותה ואני נסעתי ישירות הביתה. 

סוף טוב ליום קצת מטורלל. 

ובתקווה שהמכאובים של שנינו יירגעו ושהטיסה תצא בשלום ושהמשפחה כאן תהיה בסדר ושנצליח ליהנות ולשמוח עם בני ומשפחתו שם..........

וכמו שמוטי מסיים את התגובות שלו תמיד: שיהיה שבוע טוב עם בשורות טובות. 





יום שבת, 3 בפברואר 2024

תכניות לחוד ומציאות לחוד

בסופו של דבר שום דבר לא התקיים השבוע כפי שתוכנן.

זה התחיל מהאורתופד הפרטי שהזמנתי עבור אבא. 

הוא היה מאד נחמד (גם בטלפון וגם כאשר הגיע בפועל) ומאד זהיר ויסודי, וביקש קודם כל את רשימת התרופות שאבא שלי לוקח, מה שהוביל לכך שהוא אמר שאין אפשרות להזריק לאבא דיפרוספן (שזה מה שהוא בדרך כלל מזריק) אבל יש חומר אחר (הומיאופטי) שהוא עובד איתו. 

היינו סקפטיים אבל בשלב זה היינו מוכנים לנסות כל דבר. 

גם בקביעת מועד הביקור היו עניינים, כי אמא לא היתה מוכנה לקבוע ליום רביעי - לדבריה כי ביום רביעי עושים לאבא את העירוי השבועי של הפוסיד, והיא חששה שזה יתנגש. אז קבענו לחמישי בבוקר. 

ואז ברביעי בבוקר אבא התלונן שחבל שלא קבענו לרביעי כי הוא סובל כאבים. אז הקדמנו אותו לרביעי באחת עשרה. הוא הגיע, בדק אותו בדיקה יסודית, קבע שהמצב הרבה פחות נורא ממה שחשש, והזריק את החומר ההומיאופטי (תוצרת GUNA). 

הוא גם המליץ על מריחת ספריי ג'ל מקומי בשם  SWISS RELIEF, אמר שלדעתו פיזיותרפיה מאד תעזור, וגם המליץ להתחיל להשתמש בהליכון, כזה שגם ניתן לשבת לנוח עליו. 

ברור שמייד נסענו ל"יד שרה" להביא הליכון, ולבית מרקחת להביא את הספריי....

אבל לצערנו לא חלה שום הטבה בכאבים. ביקשתי מאבא שיפנה אל הרופא וידווח לו, והוא ענה שזה לוקח כ-48 שעות אבל....גם אחרי הזמן הזה לא חלה שום הטבה.

האח שביצע את עירוי הפוסיד הציע לאבא שלי לבקש קנביס רפואי....אולי זה ייקל עליו. בינתיים הוא גילה שכאשר הוא שוכב במיטה לא כואב לו כלום, אז הוא בילה את היומיים האחרונים בשכיבה. די מדכא. 

א פרו פו כאבים, בעקבות שיעור היוגה נדלקה לי שוב הכתף השמאלית, כנראה בכל זאת עשיתי משהו שלא הייתי צריכה - אני חייבת לומר לה בשיעור הבא להיזהר עם זה. אני סובלת כבר כמה ימים.

ואז נודע לנו שחתני חיובי לקורונה. גם הוא וגם נשמותק התחילו להרגיש לא טוב בסוף השבוע הקודם, כאשר חכמוד כבר החלים מדלקת הגרון שלו (שהיתה חיידקית והאנטיביוטיקה שהוא קיבל עזרה לו מייד). אבל לא נראה לפי התסמינים שהם נדבקו מחכמוד, ולכן עשו בדיקה. נשמותק דווקא יצא שלילי, אבל השתעל ממש כמו ש-T השתעל כשהיה חולה בקורונה (וגם אחרי). יצאנו מתוך הנחה שגם הוא נדבק, אבל כנראה העומס הנגיפי היה נמוך מדי בשביל הבדיקה. ברביעי גם שרי קיבלה חום ולא הרגישה טוב, ואז הבנו שאין טעם לקיים ארוחה רב משפחתית גם עם המשפחה של אחי, כי אין מצב שחושפים אותם לנגיף. 

T ואני אמורים להיות "מחוסנים" טבעי כי חלינו לפני כמה שבועות, כמובן שזה בערבון מוגבל - לאו דווקא אותו ואריאנט בדיוק וכו וכו. 

בכל מקרה עם אבא במיטה, אין מצב שהוא יכול היה להגיע אלינו לארוחה. 

אז דחיתי.

אבל אז החלטנו שאם כל בני המשפחה של בתי ירגישו כבר מספיק טוב הם כן יוכלו להגיע אלינו, לבד. או שנבוא אנחנו אליהם.

אפיתי את עוגת התותים המסורתית שלי - אבל במהדורה מוקטנת (וגם ככה כמובן שלחתי איתם הביתה את מה שנשאר). יצאה מאד מוצלחת.

הם הגיעו והיה ממש טוב להיות ביחד. 

שרי ציירה לי ציור מתוק של "חתול חד קרן" וכל אחד מהבנים כתב לי ברכה מהלב. נשמותק הסכים שאקריא את הברכה שלו בקול ואילו חכמוד ביקש שאקרא בלב. מתוקים שלי. 

ונשמותק נשאר לישון אצלנו, והיה מתוק כתמיד.

והלילה שלושת הבנים - חתני, חכמוד ונשמותק -  טסים לסקי בצרפת. מקווה שירגישו טוב ומקווה שיהיה להם הכי כיף בעולם. 

בינתיים שמעתי מגיסתי ששתי האחייניות (כל אחת בביתה היא) חטפו איזה וירוס הקאות - אז גם מהבחינה הזאת טוב שלא נפגשנו. בקיצור - זה הארוחה הרב משפחתית כנראה לא נועדה לקרות עכשיו. 

עוד דבר שלא נועד משום מה לקרות היום הוא הפעילות הגופנית שלנו. לא היה רגע אחד של הפוגה מהגשם ולא הצלחנו לצאת להליכה, לא בבוקר ולא אחר הצהריים ולא עכשיו. פשוט לא.

מילא, יום אחד זה לא נורא. ומחר על הבוקר נלך (או נסע) לחדר הכושר. 

ומסביב המצב הולך מדחי אל דחי ואני כבר לא מרשה לאף אחד לדבר איתי על זה - כי די. גדשתי את הסאה. 


יום שני, 28 בנובמבר 2022

ניו זילנד - וולינגטון - WELLINGTON

לפני שאספר על השהייה הקצרה שלנו בעיר הבירה של ניו זילנד - וולינגטון WELLINGTON - כמה הרהורים על החופשה עד כה ועל המפגש שלנו עם ניו זילנד. 

הזכרתי כבר ואומר שוב - זה לא ייאמן כמה הניו זילנדים נחמדים. נחמדים ממש, לא בקטע של נימוס או "הסבר פניך לתייר". 
אנחנו מטיילים הרבה בעולם, בלי עין הרע, ופגשנו כל מיני אנשים - ובסך הכל היו בדרך הרבה מאד אנשים טובים. אבל הנחמדות והנדיבות וטוב הלב של הניו זילנדים בכל זאת הפתיעה ונגעה לנו ללב. 
יש כמובן יוצאי דופן - וזוג אחד כזה פגשנו בהמשך - אבל בכללי אפשר לומר שהתאהבנו בהם. 

עוד "הכללה" מהסוג שאני בדרך כלל לא אוהבת לעשות אבל לפעמים מתפלק לי בכל זאת: אפשר ללמוד משהו מקצב החיים שלהם. לתיירים זה עלול להפריע כמובן כי הרבה מאד עסקים מתחילים לעבוד מאוחר ונסגרים מוקדם (ולא פעם נלקחת גם הפסקת צהריים באמצע היום) אבל עבורם זה נפלא, לדעתי. יש להם זמן עבודה ויש להם פנאי מחוץ לעבודה.
הם עושים ספורט בבוקר והם מבלים עם המשפחה ועם חברים אחרי הצהריים ובערב. 

T התרעם על כך ("מה הבעייה לעבוד במשמרות?") כאשר זה נגע למשל להשכרת הרכב בשדה התעופה (כל שעה שהיתה לפני תשע או שמונה ואחרי חמש נחשבה AFTER HOURS ודרשה טיפול מיוחד). זה מפריע כאשר מחפשים מסעדה ורובן נסגרות בתשע בערב. אבל לדעתי זה הכיוון הנכון - להוריד הילוך, לשמור על הבריאות וכתוצאה מכך - על מצב הרוח הטוב. 

עוד קוריוז: בכל הנסיעה הזאת - גם במלבורן, דרכה עברנו גם בהלוך וגם בחזור - וגם בניו זילנד כולה - לא הזדקקנו לכסף מזומן. בכלל. פעם אחת הוצאנו מזומן מכספומט כאשר היינו בדרכנו למכבסה אוטומטית (LAUNDROMAT) והיינו בטוחים שנזדקק לכך. אז לא. גם שם הכל עבד עם כרטיס אשראי. והמכונות עצמן עבדו עם כרטיס נטען, שברגע שקנינו אותו ניתן היה להשתמש בו גם במכבסות אחרות של אותה הרשת ברחבי האי. זה היה מאד יעיל ונוח. 

ועוד על כסף ותשלומים: אנחנו משלמים בדרך כלל דרך הטלפון. בניו זילנד הם קוראים לזה PAY WAVE. וזה כמובן הפך לפועל YOU CAN PAY WAVE IT. או במקרים מסוים YOU CANNOT PAY WAVE IT. ישנם עסקים שניטרלו את האפשרות לשלם עם WIFI (גם בכרטיס אשראי). אפשר להעביר כרטיס אשראי בדרך הישנה. 

אבל בהרבה מקומות הם מגלגלים את העמלה של כרטיסי האשראי על הלקוחות. כיון שכאמור היינו ללא מזומן רוב הזמן, נאלצנו לשלם את העמלה בגובה שני אחוז הרבה פעמים. 

תזונה: התפריט הניו זילנדי דומה בהרבה לתפריט הבריטי. אין לי מושג כמובן מה קורה בבתים הפרטיים של התושבים, אבל במלונות, צימרים, מסעדות ובתי קפה היו חסרים לנו מאד הירקות והפירות, שביום יום מהווים חלק נכבד מהתזונה שלנו. למזלנו מצאנו פירות וירקות נהדרים בסופרמרקטים ומידי פעם אפילו מצאנו ירקן. כך נהגנו לאכול ארוחות בוקר במלון / צימר / בית קפה בדרך, ארוחות ערב במסעדות, ובצהריים פשוט אכלנו פרי ואגוזים - ממילא לא היינו ממש רעבים אחרי ארוחות הבוקר הנדיבות שקיבלנו. 

במקרה או שלא במקרה המסעדות הכי מוצלחות שיצא לנו לבקר בהן היו דווקא ניו זילנדיות. באותם מקרים בודדים בהם יצא לנו לאכול במסעדות אסייתיות, למשל, נחלנו מפלה. ופעם אחת גם נפלנו גם עם מסעדה אמריקאית - אבל על זה אספר בהמשך. 

עוד קוריוז קשור לקפה. בניו זילנד כאשר מבקשים קפוצ'ינו מקבלים אותו עם אבקת קקאו למעלה. למה? ככה הם חושבים שצריך להגיש קפוצ'ינו. אם לא רוצים את הקקאו הזה צריך לבקש את הקפה "עירום" (כלומר NAKED). כאשר מבקשים סתם "קפה" הכוונה לשחור (מה שנקרא אצלנו "אמריקנו") ואם רוצים אותו עם חלב מבקשים FLAT WHITE. שזה בעצם "הפוך" לא מוקצף. 

הקפה בניו זילנד היה בסך הכל בסדר, אבל כשהגענו למלבורן הבנו ששם לקחו את הקפה לרמות אחרות. הקפה הטוב בעולם, הם טוענים, ונכון לעכשיו לא הצלחתי להוכיח אחרת. אפילו באיטליה - שם תמיד קיבלנו קפה טוב לא משנה איפה הזמנו - לא היה טוב יותר. אבל עוד נחזור למלבורן. 

לו"ז : כפי שכבר בא לידי ביטוי בפוסטים הקודמים, לא הלחצנו את עצמנו בימים עמוסים ודחוסים מדי. הבנו מראש שלא נספיק הכל, וגם כאשר היתה לנו רשימת פעילויות מתוכננת ליום מסוים - תמיד הקשבנו לגוף שלנו, לעייפות שלנו, לחשק שלנו וכמובן למזג האוויר - וידענו מתי הגיע הזמן לנוח - בין אם זה במלון / צימר או בבריכות תרמאליות או ג'קוזי (אם היה במלון או בצימר) או סתם בשיטוט בעיר / עיירה בה שהינו ללא מטרה מסוימת. 

בריאות: בגדול הרגשנו שנינו טוב. אצלי מידי פעם "התעוררה" כף הרגל עם גלי כאב או לפעמים כאב סטאטי - שהתחלתי להתרגל אליו - אבל לא נתתי לזה להפריע למהלך היום. המשכתי ללכת, לטפס, ליהנות - גם אם מידי פעם הייתי צריכה לעצור רגע או אפילו לצלוע קצת. 
גם T רוב הזמן הרגיש בסדר, הבטן לא עשתה לו יותר מדי בעיות, והיה לו התקף כאב רציני רק פעם אחת (ידווח בהמשך). 

תקשורת: לא היו לנו הרבה ציפיות לגבי הרשת הסלולרית - במיוחד כשיצאנו לשטח - ובכל זאת התאכזבנו מאד מרמת הקליטה הסלולרית בניו זילנד, מביצוע הרשת (נמוכים ואיטיים מאד) ובעיקר מרמת ה-WIFI במלונות, מסעדות וכו'. 
בדרכים היו אזורים רבים ללא קליטה בכלל, וכיון שחששתי מזה הורדתי מראש מפות OFFLINE לאפליקציית GOOGLE MAPS מה שהציל אותנו ברוב המקרים. אגב מפות אוף ליין לא עובדות עבור הנחיות הולכי רגל. גיליתי זאת רק עכשיו.

רמת האינטרנט הנמוכה פגעה ביכולת התקשורת שלנו עם הבית והמשפחה וגם הפריעה מאד באותן פעולות שהיינו צריכים לעשות (למשל באתרי בנקים, תשלומי מס הכנסה, הפקדות צ'קים וכדומה). גם מזה חששתי מראש וכל מה שיכולתי לעשות מראש בארץ עשיתי. בסוף הצלחתי שם גם את כל השאר אבל זה היה די מדהים לגלות עד כמה דווקא בישראל הדברים האלה הרבה יותר מתקדמים.  כששוחחתי על כך עם המקומיים הם אמרו שלולא הקורונה אפילו מה שיש היום לא היה. אז תודה לקורונה שהכניסה בכל העולם את עולם האינטרנט להילוך יותר גבוה. 

אז הצלחנו לתקשר עם הורי ועם הילדים (אלה שבבוסטון ואלה שבהרצליה) ועם 'שותפנו' וחברות שלי בעיקר דרך הודעות וואטסאפ ושיתוף תמונות באלבום של גוגל. המזל הוא שכל כך נהנינו וכל יום היה כל כך WOW מבחינתנו - שבעוונותנו לא נורא התגעגענו. בניגוד לחופשות אחרות התנתקנו באמת. היה לנו ממש טוב. ואפילו T הפסיק להתעדכן בחדשות מהארץ (הרי נסענו יום לפני הבחירות). 

אז אחרי כל ההקדמות האלה, נסענו במשך חמש וחצי שעות לוולינגטון. 
זו לא היתה נסיעה קלה, ולא עזר שדווקא בדרך הזו כמעט לא היה היכן לעצור - לא לשירותים ולא לקפה. 
אני המשכתי לא לשתף פעולה ולא החלפתי את T בנהיגה - פשוט לא העזתי לנהוג בצד שמאל של הכביש עם הגה בצד ימין - וכבר רצו באוטו כמה בדיחות על ה"אי נהיגה" שלי. T קיטר - ובצדק - וירד עלי שאני מוכנה לעשות הכל כדי לא לנהוג - לפנק אותו באגוזים ובפירות, לדחוף לו עוד קפה (כאשר התאפשר), העיקר שימשיך לנהוג. 

בנסיעה הזאת נתקלנו גם בהתאוששות האיטית מאד (איטית מדי) של ניו זילנד מהקורונה. היו צמתים שבהן תחנות דלק ובתי קפה שפשוט נותרו סגורים. 
בדרך לוולינגטון 

לבסוף אחרי דרך ארוכה מאד, שמיים אפורים , נופים מהממים והרבה עצירות (היכן שהתאפשר) הגענו ל-WELLINGTON, בירתה של ניו זילנד. 

הגוגל מאפס הוביל אותנו לרחוב ממש על שפת המפרץ היפהפה של העיר, אבל לא מצאנו את הכתובת. כלומר, מצאנו את הבית שלפני ואת הבית שאחרי - והתקשינו להבין היכן הכתובת שניתנה לנו. התקשרנו לטלפון שהופיע בהזמנה, ואז קיבלנו הוראות מפורטות ומוזרות גם לגבי המיקום של החדר ו.....גם לגבי אופן הכניסה אליו. 

אז התברר שהחדר נמצא במעלה הגבעה ותחילה יש להגיע לסמטה קטנה בין שני בניינים. עם הכניסה לסמטה מגיעים אל שער, שאחרי שפותחים אותו יש קודן על הקיר בצד ימין. כאשר מקלידים מספר בן 4 ספרות בקודן, פתאום רואים שמראש הגבעה מתחיל לרדת על לקראתנו קרון קטן דמוי רכבת הרים על מסילה. זו היתה המעלית שלנו, ואחר כך ראינו הרבה כאלה לאורך הרחוב והגבעה. 

כאשר ה"מעלית" מגיעה ונכנסים אליה יש ללחוץ על קומה 5, וכאשר מגיעים למעלה יש להקפיד לסגור את דלת ה"מעלית", אחרת היא נתקעת למעלה ואף אחד לא יוכל לקרוא לה מלמטה - וכן, זה קרה לנו ואישה מסכנה גדולת מידות ומתנשפת שגרה בקומה שמתחתנו דפקה על דלתנו ודיווחה לנו כי נאלצה לעלות את כל המדרגות האלה ברגל!.

לאחר שסגרנו את דלת ה"מעלית" וגם את שער הבטיחות שצמוד אליה, יש לרדת במדרגות קומה אחת ושם היה החדר שלנו - חדר די קטן אבל מאובזר לא רע בכלל, שכל הקיר המערבי שלו היה בעצם דלת זכוכית שהשקיפה על המפרץ. כדי לפתוח את החדר היה קוד נוסף לפתיחת LOCK BOX על עמוד בכניסה לחדר - ושם הוטמן המפתח שלנו. 

מסובך? לגמרי. אבל הסתדרנו. 

כך נראה הנוף מהחדר שלנו בערב

כך נראה הנוף מהחדר שלנו מוקדם בבוקר
אחד החסרונות של החדר הזה היו שבשעות אחר הצהריים היה חום אימים. מזל שהיה קר בחוץ, כי מזגן לא היה שם וגם לא מאוורר. וגם לא בילינו בשעות האלה בכלל בחדר. 

ניסינו ללא הצלחה להזמין מסעדה לארוחת ערב (בדרך כלל חיפשנו בגוגל על סמך ציונים שמסעדות בסביבה קיבלו) אז יצאנו לטייל לאורך הטיילת ונכנסנו לאחת המסעדות שלא הצלחנו להזמין בהן שולחן, מסעדת coene's . לעוד מישהו נדמה שזה בעצם.....כהן? 
התברר שלא ניתן להזמין לאותו ערב - רק למחרת - אבל היה להם שולחן בשבילנו, ואכלנו מצוין וגם קיבלנו שירות מצוין. כל כך מצוין שהזמנו שולחן שם כבר גם לערב המחרת. מומלץ בהחלט. 

הצימר היה אמור לכלול ארוחת בוקר, אבל התברר שזה כלל לחם, חמאה וריבה וקצת דגני בוקר שהושארו עבורנו בחדר, וגם מעט חלב. אז קפצנו למכולת סמוכה וקנינו יוגורט וביצים וגבינת פטה....

בלילה ישנו מצוין, ובבוקר גילינו שאם אנחנו רוצים חביתה עלינו להכין אותה במיקרו - כי לא היו כיריים או ...מחבת. מסתבר שזה אפשרי לגמרי. 

בהליכת הבוקר פגשה אותנו רוח בעוצמה שלא נתקלנו בה עד אז בניו זילנד. ממש יכולתי להישען עליה ולא ליפול. בכל זאת הלכנו ורצנו קצת, ואחרי שחזרנו והתקלחנו יצאנו (שוב ברגל) אל מוזיאון ניו זילנד Te Papa Tongarewa.



המפרץ בהליכת הערב שלנו

עוד "מעליות" במעלה הגבעה 

כשהרגשנו שמיצינו את המוזיאון המשכנו אל מרכז העיר וולינגטון ורחוב קובה הצבעוני. 





כאמור היתה רוח חזקה והיה קר בחוץ וחשנו עייפות גדולה אז חזרנו לנוח בחדר.
שוב נתקלנו בתופעה של רשת אינטרנט חלשה מאד, ובסוף את כל מה שהייתי צריכה לעשות על המחשב דחיתי למחרת היום בשדה התעופה - שם קיבלנו רוחב פס קצת יותר נורמלי וקצת יותר יציב. 

היו לנו כל מיני תכניות למחרת היום בוולינגטון, מאחר שהטיסה שלנו היתה אמורה לצאת לכיוון קרייסטצ'רץ' בשש בערב. אבל אז כאשר קיבלנו דוא"ל מחברת התעופה לבצע צ'ק אין לטיסה, התברר שהיא הועברה לשעה שמונה בבוקר! 

אז אמנם אמרנו תודה שהטיסה לא התבטלה (כפי שקרה לרבים אחרים בתקופה האחרונה) אבל בכל זאת זה עשה לנו בלגן שלם, כי לא רק שקוצץ הביקור שלנו בוולינגטון, גם צריך היה ליצור שוב קשר עם החברה של השכרת הרכב - ולשנות גם את שעת החזרת הרכב ששימש אותנו באי הצפוני בשדה התעופה בוולינגטון, וגם את שעת קבלת הרכב המיועד לנו באי הדרומי בקרייסטצ'רץ'.

לגבי החזרת הרכב בשעות הבוקר המוקדמות נאמר לנו להפקיד אותו במקום המיועד ל AFTER HOURS (איך לא? ) ולהגיע בכוחות עצמנו לטרמינל. בכוחות עצמנו? כן, אמנם זה היה מרחק עשר דקות הליכה מהשדה, אבל חושך וקר ורוח.... 
לא חוויה מרנינה במיוחד. 

לגבי קבלת הרכב בקרייסטצ'רץ' העניין הסתבך קצת. הרכב שהזמנו היה אמור להיות זמין לנו רק אחר הצהריים. בהתחלה הציעו לנו רכב זמני רק לשעות הבוקר, ואז לחזור ולהחליף אותו ברכב המקורי שלנו. לאחר שבעצם הסכמנו לזה, חזרו אלינו עם הצעה לרכב אחר - FORD RANGER (בעצם טנדר 4X4) - לכל התקופה. מה אומר ומה אגיד? ברור שהסכמנו. 


ואיך לא? גם השינוי הזה היה כרוך בתוספת שך "סכום סמלי". 

השינוי הזה בעצם גרם לעצם השהייה בלילה בקרייסטצ'רץ' להתייתר, כי לא היו לנו פעילויות מתוכננות בעיר הזאת - פשוט בתכנון המקורי כשהיינו אמורים לנחות שם לפנות ערב לא היה הגיוני מייד לצאת לדרך במסלול שלנו לכיוון דרום מערב. 

אבל לא נפלה רוחנו והתגברנו על כל השיבושים והשינויים האלה, וכאמור הספקתי להשלים עבודה חיונית על המחשב בזמן שחיכינו לטיסה בשדה התעופה - הכל היה בסדר.
הטיסה לקרייסטצ'רץ' ארכה כחצי שעה.............והמשך יבוא. 

יום שישי, 8 באפריל 2022

אפור

אפור בחוץ. לדעתי גם מזוהם. היתה לי אפס אנרגיה כשיצאתי הבוקר להליכה ואחר כך T דיווח שגם אצלו.

הלכתי "רק" שישה ק"מ. פשוט לא היו לי כוחות. 

נרדמתי אתמול תוך כדי המצוד אחר המרצח בדיזנגוף והתעוררתי הבוקר עדיין עם הדאגה שהאירוע ממשיך להתגלגל, אבל לפני שיצאתי להליכה הגיעה כבר הידיעה שהוא חוסל. ביפו. כלומר הצליח להגיע עד יפו. ואני חושבת לעצמי מה בעצם הבעייה למפגע יחיד לעשות מה שבא לו ואז להימלט....אין מודיעין שיתריע, אין קצה חוט שיוביל אליו. תחושת חוסר אונים מטורפת. 

גם בסוגייה האומללה של הממשלה אני מרגישה חוסר אונים משווע. ואולי זה מה שמאפיין את הימים האלה. תיסכול וחוסר אונים.

בתחום האישי, חזרו אלינו מארקיע עם אישור להזמנה לדובאי, אבל כשהגיע השובר עם כרטיסי הטיסה והמלון, התברר שחסר לנו חדר אחד. מופיע החדר של בתי, חתני ושרי אבל החדר שלי ושל T עם חכמוד ונשמותק לא מופיע בשובר. אז כתבנו לארקיע, גם במייל וגם בוואטסאפ וגם ניסינו להתקשר....כנראה שוב ייקח להם שלושה ימים לחזור אלינו.

ושוב התחושה היא שאולי עדיף ששום דבר מזה לא ייצא לפועל ונקבל (בתקווה) את כספנו בחזרה ושיעזבו אותנו באמא שלהם. 

בסוף נסעתי אל 'מחברת' לעזור לה עם המחשב אתמול, במקום שלשום, ונראה לי שזה הלך די טוב. מקווה שהיא תזכור את מה שהראיתי לה, בסך הכל ניסיתי שכל התהליך יהיה מאד פשוט. 

הרגשתו של אבא שלי ממשיכה להשתפר והורי אישרו הגעה הערב לארוחת ששי. גם משפחתה של בתי אישרו, אז T נסע עכשיו לקנות דגים, לאחר שווידא טלפונית שהגיע מוסר טרי ומשובח.

אני בינתיים השתלטתי על הכביסות וקצת שטיפת כלים (של מה שהוא כבר התחיל להכין) והאמת היא שאין לי מושג מה בא לי לעשות כרגע. סיימתי את "החיים הבלתי נראים של אדי לרו" שהיה מצוין וגם הסתיים מצוין (יש לי שריטה בכל מה שקשור לסיומים של ספרים, סרטים וסדרות) ואני מרגישה סוג של ריקנות שלא מאפשרת לי לצלול ישר לספר הבא. וזאת למרות שכבר הורדתי את הספר הבא - לא יודעת אם הייתי רוכשת אותו בכלל לולא כתבה אותו מישהי שאני מכירה. אי אז בעבר הרחוק נפגשו דרכנו אבל לא שמרנו על קשר בשנים שעברו מאז. כשראיתי בפייסבוק שהיא כתבה ספר מייד רכשתי גרסה מקוונת שלו - בכל זאת לפרגן. התחלתי לקרוא אבל עוד אין לי מושג אם אני אוהבת אותו או לא. אעדכן בהמשך. 

אז כל הפוסט הזה מאופיין במצב רוח ה"אפור" הזה (האמת שכרגע קצת יותר צהוב בחוץ מאשר אפור). 

מקווה שיהיה סופשבוע נחמד ויפיג את התחושה, אבל הכאב על מותם ופציעתם של כל הנפגעים אתמול בערב לא יעזוב אותי כל כך מהר..........

אולי אתיישב לי מול סידרה, אסקפיזם מושלם. 

יום ראשון, 3 באפריל 2022

קצת מקולקלת

 זה התחיל בחמישי אחר הצהריים. לא היה לי כוח לצאת להליכה השנייה עם T והוא יצא לבד.

בערב לא היה לי תיאבון כמעט ואז בלילה התהפכתי והתהפכתי והבטן עשתה לי תרגילים ורצתי לשירותים כמה פעמים...ומאז אני קצת מקולקלת. כנראה וירוס בטן, מצד אחד מתון - יכולה לתפקד ולא רצה כל היום לשירותים - מצד שני ארוך : זה עדיין לא עבר לי גם שלושה פלוס ימים אחרי. 

כן, עשיתי בדיקות קורונה. פעמיים. יצא שלילי. הבנתי שבאומיקרון יש תסמין של שלשולים אבל כנראה זה אף פעם לא "רק" שלשולים. 

במקור הנכדים היו אמורים לבוא לישון אצלנו בששי - ועוד לפני שביטלתי כי אני לא מרגישה מספיק טוב (ובאמת הדבר האחרון שהמשפחה שלהם צריכה זה להידבק מעוד וירוס ולהיות מושבתים שוב כמה ימים) הם הודיעו שחכמוד בכלל רוצה לישון אצל חבר, ונשמותק כנראה לא ירצה לבוא לבד. כאמור בסוף ביטלתי בעצמי אבל בהתחלה הם חשבו אולי בכל זאת להגיע לארוחה ורק אז חכמוד יילך לחבר לישון. כך או אחרת זה התבטל ואמרנו שאולי הם יבואו בשבת אם מצבי ישתפר.

אז מצבי לא השתפר ואמרתי להם לא לבוא. 

ניסיתי לצאת להליכה בשבת וחזרתי אחרי קילומטר עם בחילה קלה. הבוקר דווקא הצלחתי ללכת שישה קילומטר, אבל עכשיו יש לי קצת בחילה וצרבת....בקיצור משהו לא לגמרי תקין. מקווה שזה יעבור בקרוב, וליתר ביטחון קבעתי תור אצל 'רופאה חדשה' (הכי קרוב היה ביום רביעי) אם זה לא יעבור עד אז אז זו באמת סיבה לבירור נוסף.

בשבת בבוקר T קפץ לבד לבקר את הורי לגמרי ביוזמתו. הם כל כך שמחו.

אחר הצהריים גם אחי קפץ אליהם לביקור, אחרי שעשה אנטיגן ויצא שלילי (אחיינית2 עדיין חולה והוא וגיסתי נבדקים כל יום). מצבו של הגב של אבא שלי קצת יותר טוב. 

צחקתי לעצמי שבספר שאני קוראת הגיבורה (וגם הגיבור, זהירות - ספוילר) עשתה עיסקה עם השטן שכמובן סוג של התנקמה בה בסוף (בכל עיסקה תמיד צריך לקרוא את האותיות הקטנות, be careful what you wish for וכדומה) וגם אני - כשהתלוננתי על קילו/שניים מיותרים לא התכוונתי לחטוף וירוס בטן כדי שהם ירדו. 😔

ואני ממש ממש מקווה שלא הדבקתי את T שגם ככה יש לו עדיין בעיות במערכת העיכול בעקבות הניתוח...וזה ממש אבל ממש לא חסר לו. 

העיקר שאני נהנית מאד מהספר והוא מאד ארוך ולפחות יש לי הרבה זמן עכשיו כדי לקרוא בו. 

'שריתה' הבריאה מהקורונה (למרות שגם היא וגם שותפנו עדיין מעט מצוננים) ועכשיו 'המהנדס' ו'ביוכימיה' חטפו - אז בנוסף לעצם הכתף השבורה שלה הם גם בבידוד. 'המהנדס' חטף את זה יותר קשה ממנה עם כאבי ראש מפוצצים ושיעול, אצלה זה רק צינון בינתיים. ועייפות גדולה אצל שניהם. שניהם עברו את השבעים אז אני מקווה שיעברו את זה בשלום ובקלות. בכל זאת מחוסנים ארבע פעמים. 

למי שאוהבים את מלחמת הכוכבים ויצא להם לצפות בסידרת הבת "the mandalorian" (אני בעיקר התאהבתי ב"בייבי יודה" שמככב שם) סיימנו עכשיו עוד סידרת "אחות" בשם "the book of Boba Fett" שגם ממנה מאד נהנינו. לאוהבי הז'אנר. 

אסקפיזם במיטבו.

בתקווה לקצת יותר בריאות וכמובן לכולם וכמובן שקט ושלווה. 

יום שלישי, 25 בינואר 2022

דיסקוס (disqus) השתגע

 למי שהטמיע בבלוג שלו את מערכת התגובות דיסקוס (disqus) בוודאי גילה בימים האחרונים את התקלה. 

מישהו מגיב לפוסט שפרסמת ואת/ה מקבל/ת חיווי על כך במייל: 


כבר במבט מהיר שמת לב שבמלבן האדום כתוב "view post" במקום "reply to" 


אבל הדבר הכי הזוי קורה כאשר לוחצים על view post - במקום להביא אותך לפוסט כדי לראות את התגובות, מקבלים את האתר של דיסקוס


ומילא, גם עם זה ניתן היה "לחיות בשלום", כי יש כאן במסך כפתור "view in discussion" שאמור להעביר אותך מייד לפוסט הנכון ולאזור התגובות.
אלא שהמסך של דיסקוס שמתקבל כולל בכלל תגובות מפוסט אחר לגמרי. כך ש-"view in discussion" כלל לא יעביר אותך לפוסט שעליו הגיב/ה המגיב/ה. 

בקיצור - בלגן. מקווה שמישהו שם ישים לב ויתקן בהקדם את הבעייה
הבעייה היא כללית, ומופיעה גם אם לוחצים על  שם הבלוג שלכם, שמופיע בחלקה העליון של הודעת המייל, מתחת לשם המגיב/ה ליד המילים "replied in". 
גם אז מגיעים לאתר דיסקוס, ל-notifications ובדרך כלל לתגובות לפוסט הלא נכון. 
בקיצור אין כרגע מעקף לבעייה, וכאשר מקבלים חיווי במייל על תגובה, יש ללכת באופן יזום וידני לפוסט הרלוונטי ולחפש את התגובות שם. 
מעצבן מאד............

יום שישי, 21 בינואר 2022

אולי מישהו מכיר צועניה / מכשפה טובה?

 אולי מישהו מכיר צועניה מכשפה משובחת, מישהי שיודעת להסיר "עין הרע" מקבוצה גדולה של אנשים שאיכשהו קשורים זה לזה?

כי נראה לי שאנחנו זקוקים לאחת כזאת.

אמנם מצבו של T ממש (אבל ממש!) משתפר, הכוח חוזר אליו בהדרגה אך בהתמדה ואפילו כאבי הבטן (מערכת העיכול החורקת) מראים סימנים שיש סיכוי שהם הולכים ומתמעטים....

אבל כמות השיבושים, קלקולים, מחלות ותקלות שפוקדות את יקירינו ואהובינו וגם קצת אותנו פשוט הולכת וגוברת. 

אחרי שחתני חטף אבנים בכליות - וזה עדיין לא עבר, האבן/ים עוד לא יצאה/ו והוא עדיין חש כאבים ואי נוחות - אמא שלו חלתה בקורונה (כן, אותה אמא שעברה צנתור ושעדיין לא ברור מה בעצם קורה עם הלב שלה). בדיקת אנטיגן, אגב, יצאה שלילית, אבל מאחר והיא הרגישה על הפנים, היא עשתה בדיקת PCR שהוכיחה שהיא בעצם חיובית.

כיון שבתי וחתני והנכדים נחשפו אליה (היא בילתה עם חתני בשבת במיון ואחר כך החזירה אותו אליהם הביתה ושהתה שם כמה זמן עם כולם) הם החליטו לא לבוא אלינו הערב, כדי לא לחשוף אותנו ואת הורי.

אין להם תסמינים כלשהם והם מוותרים כרגע על בדיקות האנטיגן הלא אמינות, ופשוט יחכו כמה ימים לראות אם מתפתח משהו. 

בינתיים גם אמא של כלתי חולה: חטפה שלבקת חוגרת. כבר שלושה שבועות היא סובלת ובכלל לא רואה את הסוף. 

כן, בהחלט רואים איזה טרנד....

בקטע יותר טכני אצלנו בו זמנית שתי הטלוויזיות (סלון, חדר שינה) התחילו לעשות בעיות. זו של חדר השינה עבדה עם הפרעות וכל הזמן הופיע בצד שמאל למעלה כיתוב שדיבר על שגיאה ו-HDMI 2.... זו של הסלון - 75 אינץ' של סוני - סירבה להידלק. כלומר היא נדלקה, הופיע הכיתוב SONY ואז חזר מסך שחור והנורה שבדרך כלל דולקת בלבן בתחתית המסך הבהבה באדום (שש פעמים והפסקה, ושוב שש פעמים בהפסקה). 

כיון שקנינו אותה מיבואן לא רשמי לא יכולנו לפנות אל היבואן הרשמי לתמיכה, וממילא היא כבר בת שש שנים ולא באחריות חיפשנו באינטרנט תיעוד וניסינו כל מיני פעולות שמצאנו שם, אך שום דבר לא עזר. בסוף T הזמין טכנאי מיישוב סמוך וההוא דווקא הגיע תוך כמה דקות והכריז שכנראה הלכה מנורת לד אחת או יותר, את זאת ניתן לדעת רק כאשר מפרקים את הטלוויזיה לחלוטין, ואז גם יש סכנה שהמטריצה (אני מצטטת, כי הרי אין לי מושג מה כל החלקים האלה) תיפגע בפירוק....ויש גם סיכוי שזו לא מנורת לד בכלל..... בכל מקרה השורה התחתונה היא שזה ייקח כשעתיים (כאן אצלנו בבית). אם זה יצליח זה יעלה לנו 1300 ש"ח ואם לא אז נשלם רק על הביקור 240 ש"ח. 

כיון שאנחנו לא מבינים בזה כלום החלטנו שגם אם הוא עובד עלינו בעיניים, אין לנו ממש ברירה. כלומר בטח היתה ברירה אבל לא היה לנו כוח להתעסק עם זה. אם זה לא יילך יש היום טלוויזיות גם ב-4000 ש"ח (זו עלתה לו 14,400 לפני שש שנים) ואם רוצים משהו באיכות ממש ממש טובה אז 5000-6000 ש"ח. החלטנו ללכת על התיקון.

תוך כדי עבודה כל הזמן הסתמסנו בינינו T ואני בוואטסאפ שבטוח זו עבודה בעיניים ושזה נראה לנו כמו פרק מתוך "יצאת צדיק" אבל ברוח טובה....ובסוף הבחור סיפק את הסחורה והטלוויזיה חזרה לחיים. הוא נתן לנו אחריות לשלושה חודשים ואמר שהיא אמורה לעבוד היטב עוד לפחות 4-5 שנים. אם זה נכון, אז היה לגמרי שווה. 

כשהוא הלך נכנסתי כבר לאמביציה לבדוק מה לא בסדר עם הטלוויזיה בחדר השינה (לא, לא חשבנו להראות לו את התקלה כי למרות שהצליח לתקן, ממש הרגשנו שהוא בעצם נוכל). בהתחלה בדקתי אם התקלה מתרחשת בטלוויזיה עצמה: כלומר כאשר רואים למשל נטפליקס ישירות ב"טלוויזיה החכמה" ולא דרך הממיר של סטינג טי וי. כשראיתי שישירות בטלוויזיה הכל בסדר, ניסיתי תחילה את הדבר הכי פשוט - להחליף כבל HDMI. וואלה, זה עבד. מסתבר שהיתה בעייה עם הכבל עצמו. ובא לציון גואל. נתתי לעצמי 1300 ש"ח דימיוניים וטפיחה על השכם. 

גם סוגיית השער החשמלי החדש עדיין לא נפתרה. המנוע קיצר איך שהתחילו הגשמים ולא חזר לעצמו גם כשהתייבש, אז ביום ראשון יגיעו שוב לנסות לתקן. 

בקיצור, כמו ששאלתי בהתחלה: מישהו מכיר צועניה מקצועית שתסיר מעל כולנו את הנאחס הזה? 

יום חמישי, 11 בנובמבר 2021

גם זמן איכות וגם עוד תקלות ושיבושים

או כמו שאומרים - החיים. כי בחיים יש גם וגם. 

כמו שכבר סיפרתי, היו כמה ימים בהם כל בוקר T חטף גל של כאב. זה קרה מייד אחרי שאכל ארוחת בוקר, וזה הגיע למצב בו הוא ממש פחד לאכול. 

הוא פנה גם אל 'רופאחלופי' וגם אל הפרופסור ושאל מה לעשות עם זה. 

'רופאחלופי' לא מתכתב איתו ישירות וכל ההתכתבות עוברת דרך המזכירה שלו, שדי נפנפה את T והפנתה אותו לרופא משפחה. די ברור שהיא לא מיידעת את 'רופאחלופי' בכלל על ההתכתבות הזאת. זה היה די מאכזב. 

הפרופסור, לעומת זאת, שמתכתב עם T ישירות במייל, ענה מהר מאד וביקש מ-T  לעשות בדיקת דם לתפקודי כבד. אז ביקשנו מ'רופאהחדשה' (שכרגיל הגיבה מייד למחרת) ועל הבוקר הוא כבר הלך לקופת חולים לעשות בדיקת דם. על הדרך גם אני הלכתי איתו, כי 'רופאהחדשה' ביקשה לעקוב אחר רמת הגלוקוז שלי. 

רמת הגלוקוז שלי גבולית כל השנים, לפעמים מתחת לטווח ה"מותר" ולפעמים מעט מעל. אבל 'רופאהחדשה' רק רוצה לוודא שאין מגמת עלייה. היא אמרה שסטרס יכול לגרום לעלייה ברמת הסוכר בדם, גם אם אני אוכלת נכון ומתעמלת וכו. גם הפעם ראיתי שרמת הגלוקוז שלי בדם היא 100, שזה בדיוק על הגבול העליון של הטווח. אין מגמת עלייה ואין מגמת ירידה. זה פשוט קבוע כל השנים. אגב גם כאשר הגבול העליון היה 115 לי היה בין 95-105. מאז ומתמיד. 

בדיקות הדם של T היו די בסדר, באופן כללי. תפקודי הכבד לא היו תקינים לגמרי, ואף היו פחות טובים מאשר בבדיקה הקודמת באמצע אוקטובר, אבל אלה ערכים שלא גורמים לרופאים להריץ אותנו למיון. 'רופאהחדשה' בדקה את התוצאות (ביוזמתה) ושלחה ל-T בקשה לחזור על הבדיקות ביום ראשון הקרוב כדי לראות אם יש מגמת עלייה. היא ציינה, מה שאנחנו כבר יודעים בעצמנו, שהערכים עלו אמנם מאז הבדיקה הקודמת אך הם עדיין לא בטווח שמרמז על חסימה בדרכי המרה. אמרתי כבר כמה שאני מרוצה מהרופאה החדשה הזאת? 

באחד מימי השבוע קפצנו אחר הצהריים לבקר אצל בתי ולבלות איתה ועם הנכדים. היא ושרי חזרו מהגן כשהגענו, ולמרות שברגע הראשון היא ביקשה שארים אותה ושמחה מאד לקראתנו, תוך כמה דקות וראינו שהיא בעיקר רוצה זמן איכות עם אמא שלה. באותו הלילה התברר שהיא שוב חולה, היא היתה עם חום בלילה וכל היום למחרת אבל יום אחרי זה כבר קמה לגמרי בריאה. 

דווקא התאים לנו לבלות קצת זמן איכות עם הגדולים, אז T שיחק שח מט עם חכמוד, ואני שיחקתי "צוללות" עם נשמותק, ואחר כך ארבעתנו שיחקנו "רביעיות בעלי מקצוע"....אז באמת היה לנו זמן איכות ביחד. שרי מידי פעם צפתה במתרחש אבל בעיקר רצה להיות עם אמא. והיה כיף לראות אותן ביחד. 

עוד השבוע קפצתי למספרה, כי היה אמור להיות לי תור בשבוע הבא, ואז החלטנו בכל זאת לרדת לים המלח (ביטלתי את ההזמנה בגלל הניתוח שהיה אמור להיות, ואז כשהוא נדחה הזמנתי מחדש). בדרך כלל אני מאד מרוצה מהספר הזה, הוא גם עושה לי צבע נהדר וגם מספר מצוין, אבל הפעם במספרה היתה תקלה קטנה -ביקשתי ממנו "לכסח" לי את הפוני כמו שהוא עשה בפעם הקודמת, אבל בעוד שאני התכוונתי לדלל אותו, הוא הבין שאני רוצה לקצר אותו, ומפה לשם יש לי פוני ממש ממש קצר, אבל לא נורא. הרי בסוף זה יצמח בחזרה. 

במסגרת השיבושים והתקלות, השבוע T החליט להרכיב על הקיר את מתקן הטעינה של השואב האלחוטי. אני הייתי בשיחת טלפון (עם 'אורה', תיכף אכתוב גם על זה) ושמעתי את T קודח בקיר למעלה בחדר הכביסה. פתאום הוא צעק "לאאאאאאאא!!!" ואני הבנתי שקרה משהו לא טוב. התנצלתי בפני אורה וניתקתי את השיחה, ורצתי למעלה לשאול את T מה קרה. הוא צעק "סגרי את הברז הראשי של המים" וטסתי החוצה לעשות זאת. כשחזרתי עליתי וראיתי שחדר הכביסה מוצף במים. חמים. החור האחרון ש-T קדח עבור מתקן הטעינה של השואב פגע בצינור של המים החמים. 

צריך להסביר רגע לגבי הנושא הזה, כי בעקרון ידוע (למי לשמבין בעיניינים האלה) שצינורות עוברים בקירות בטווח גובה מסוים. קיימים סטנדרטים או כללים מאד ברורים לדבר הזה. אלא מה? קבלן האינסטלציה שעבד כאן בעת שבנינו את הבית לא עבד על פי הכללים והסטנדרטים הידועים. הוא גם לא עבד על פי תכניות האינסטלציה שהוכנו בקפידה. הוא לא הרכיב את הברזים ואת האסלות על פי הוראות היצרנים. הוא עשה פחות או יותר מה שבא לו. וכבר אכלנו אותה כמה פעמים בגללו לאורך 11 השנים שאנחנו חיים בבית הזה. בחדר האמבטיה של האורחים הנגר שהרכיב את ארונות האמבטיה פוצץ ככה צינור בדיוק מאותה הסיבה. לא ניתן לדעת בבית הזה היכן עוברים צינורות בקיר. 

למזלנו השרברב שהתקשרנו אליו הגיע תוך דקות. באמת שלא ציפינו שיסדרו לנו את זה עוד באותו הערב. תוך שעה הוא תיקן את הצינור ויכולנו לחזור להשתמש במים. אמנם הוא שחט אותנו במחיר.....אבל באותו הרגע היינו כנראה מוכנים לשלם כל סכום. 

אז הזכרתי את שיחת הטלפון שלי עם 'אורה'. מזמן מזמן לא דיברתי איתה, בעיקר כי היא מעולם לא מתקשרת ורק אני יוזמת שיחות או הודעות וואטסאפ (אלא אם כן זה יום הולדתי, ואז היא מסמסת מזל טוב). אורה נוטה להשתבלל. אז באותו היום הצלחתי לשוחח איתה ארוכות (למרות שבכל זאת השיחה נקטעה באמצע בגלל הפיצוץ בצינור המים החמים) ונוכחתי שוב לדעת שלא משנה מה קורה במציאות - התגובה שלה תמיד תהיה להשתבלל. להתנתק מהעולם, מרוב החברות והחברים. הפעם זו הקורונה (היא כל הזמן קראה לזה ה-PANDEMIC) שגרמה לה מצד אחד לחרדות תהומיות ומצד שני לכעס גדול והכחשה. אגב אני מכירה עוד הרבה כאלה, שמרוב חרדה מהנגיף ומהשפעותיו, הגיבו בהכחשה. היא הביעה חוסר רצון לשמוע איך המגיפה משפיעה ביום יום על חברים וקרובי משפחה, חוסר רצון לדבר על זה, חוסר מוכנות להאמין לדברים ששומעים בחדשות. שמחתי לפחות שהיא כן התחסנה, אבל כל השיחה הזאת העיקה עלי מאד, ולמרות שניסינו לדבר על דברים שמחים, עדכונים לגבי הילדים והעבודה - נזכרתי מדוע בעצם אנחנו לא מדברות לעיתים קרובות יותר. זה גזל ממנו הרבה מאד אנרגיות. 

אני ממשיכה עם הספר LEVIATHAN WAKES וכבר נשאבתי לתוכו לגמרי, קוראת בכל רגע פנוי. איזה כיף זה כשספר מחכה לי שאתפנה........

החלק המשמח והמרגש ביותר השבוע היה המפגש - סוף סוף - עם חברותיי 'קלי' ו'שני'. 

זמן רב עבר מאז שנפגשנו - זה היה ממש לפני הקורונה, אם אינני טועה. הצלחנו פעם אחת לקיים מפגש בזום, אבל זוכרת שזה הכניס אותנו קצת לדכדוך להיפגש ככה. קבענו אחרי כן פעם אחת וביטלנו (נדמה לי ש'שני' לא הרגישה טוב) ועכשיו סוף סוף זה יצא לפועל.

היה כל כך כיף להיפגש והשעות חלפו בלי שהרגשנו. כל אחת מאיתנו חיה את חייה, כל אחת עם המשפחה שלה ועבודה שלה וכן - גם הצרות שלה - אבל כאשר אנחנו ביחד זו פשוט הנאה צרופה, והקשר ביננו פשוט מיוחד. מקווה מאד שהפעם הבאה לא תהיה עוד המון המון זמן. אבל בין היתר זה תלוי כמובן במה יהיה עם T. 

אז דווקא ביומיים האחרונים הוא לא חווה כאבים, אין לנו מושג מה זה אומר - אולי הסטנט גרם לדלקת מקומית והיא נרגעה, אולי משהו אחר. בתחילת השבוע הבא הוא באמת יחזור על בדיקות הדם ואז נרד לים המלח....ונקווה לטוב. 

שבת שלום. 

יום ראשון, 7 בנובמבר 2021

סוף שבוע פעיל

סוף השבוע עבר מלא פעילות, חלקה משפחתית וחלקה חברתית.

בששי באו אלינו כרגיל הורי ובתי ומשפחתה המתוקה. היה כיף להיות עם כולם והנכדים היו מתוקים כתמיד. 

היה מצחיק לראות איך שרי כבר "מתורגלת" בשיגרה של ימי ששי. בסוף הארוחה היא קראה לאחיה הגדולים לרדת למרתף להביא משם גלידות (מהפריזר שבמרתף). לפני שהלכו הביתה היא שאלה אותם "אתם נשארים לישון פה?" והתעקשה לעלות לחדר שלנו ולהראות לכל אחד מהם מהי המיטה שלו. האמת שנשמותק היה גמור מעייפות והתברר שגם חכמוד היה די עייף, כך שהם נכנסו למיטות עוד לפני שההורים יצאו הביתה. עשיתי לחכמוד קצת מסאז' בשכמות ובגב, הכל היה תפוס לו מהאימון ומהכדוריד. 

הם ישנו מתשע בערב בערך עד שבע בבוקר. לא רע בכלל. 

בשבת בתי הגיעה עם שרי מוקדם מהרגיל כדי לאסוף אותם, כי היו צפויים להגיע אלינו חברים.

מה שקרה, הוא שזוג החברים מאוסטרליה שעברו כאן בארץ באוגוסט, עומדים לחזור לאוסטרליה סוף סוף ממסעם באירופה, ועשו זאת דרך ישראל, וביקשו שניפגש כולנו. הם הציעו למצוא בית קפה בהרצליה, ואז התברר ששום בית קפה לא מוכן לשריין שולחן לעשרה או 12 איש בשבת בבוקר. 

הבחור הציע שהם ילכו מוקדם לאן שהוא וישריינו שולחן ויודיעו לנו היכן, אבל T לא חשב שזה יעבוד, ואז החלטנו להזמין את כולם לפה. אמרנו שנקנה ג'חנון מאחת העגלות שמוקמות באזור שלנו מידי שבת בבוקר, ויש לנו פריזר מלא בגלידות תוצרת בית, ונגיד לכל זוג להביא משהו קטן - וזהו. כך היה. 

פרט לזוג אחד (שהיא עשתה בייבי סיטר לנכדה והוא היה מצונן נורא וחשש להדביק את כולנו) כולם התייצבו - היינו עשרה אנשים. 

ושוב נוכחתי לראות איך, למרות שהחברות שלנו שייכת בעצם לשנות העשר'ה / תחילת העשרים של חיינו, ומאז נפרדו דרכינו ובין רובנו אין קשר שוטף ואין גם הרבה משותף - בכל זאת היה נעים להיות ביחד. דווקא את הנשים אני פחות מכירה, כי פרט לזו שגרה באוסטרליה ועוד אחת שהייתי איתה בקשר קצר בתקופה שבני ובתה הבכורה היו תינוקות, בעצם את האחרות פגשתי לראשונה רק באותם מפגשים בודדים בעשר השנים האחרונות - אבל ממש נחמד לי איתן. 

בסוף המפגש מישהו אמר שאולי הגיע הזמן שניפגש גם בלי קשר לביקורים של הזוג ההוא מאוסטרליה, וכולם הנהנו בהסכמה.

אז נראה, אולי זה באמת יהפוך למנהג תדיר יותר. ושוב, תלוי במצב בריאותו של T. 

לאחרונה הכאבים שלו תכופים יותר, ולמרות שהוא טוען שפרט לגל כאב פעם בכמה ימים הוא מרגיש מצוין, אני כמובן יותר דואגת. אין מה לעשות, אני מתחילה להצטער שדחינו את הניתוח, ואני די בטוחה (וגם הוא) שה-MRI לא יהיה שונה (לפחות לא לטובה) מזה שעשינו בתחילת ספטמבר. מילא, זה מה שהוחלט ועם זה נצטרך לחיות. 

הבוקר T הצליח לתקן את הקצר בתאורת הגינה, אלוף שכמוהו. הרעתי לו כראוי. אז כרגע מה שנותר הוא לחכות לשער החדש (עוד חודשיים....) ולקוות שבעל המקצוע שעשה כאן את "הבית החכם" יגיע בהקדם כדי לתקן את השיבושים במערכת, אם זה אפשרי, או לעזור לנו במציאת פתרון חלופי. 

מחר אולי אקפוץ לבקר אצל בתי, לבלות קצת זמן איכות עם הנכדים בלי לבשל ולארח. 

מחרתיים קבעתי להיפגש עם 'קלי' ו'שני' - ואני מקווה שהפעם המפגש ייצא לפועל (בפעם הקודמת זה בוטל ברגע האחרון, ולפני כן היתה המון קורונה.....).  

מקווה לשבוע נחמד וטוב.

יום שישי, 5 בנובמבר 2021

עוד שיבושים ועדכונים שוטפים

הרצף של השיבושים והקלקולים ממשיך, ועכשיו בנוסף לכל התקלקל (ממש התפרק) לנו השער. מדובר בשער חשמלי מברזל שבנה עבורנו במיוחד מי שעשה לנו הרבה מאד פרזול בבית (כולל מעקה מדרגות יפהפה ומעקות למרפסות) כשבנינו אותו. יש לו שתי כנפיים - האחת גדולה שמיועדת לכניסה ויציאה של מכוניות, והשניה קטנה ומתאימה להולכי רגל. 
בו זמנית השער של המכוניות ממש התפרק לו, ובשער של הולכי הרגל קרה קצר. 
החלטנו שאחרי 11 שנים שבהן היו לנו כל מיני בעיות מידי פעם עם השער הזה, הגיע הזמן להחליף אותו, ועדיף לאלומיניום - שיהיה קל יותר וגם יפה יותר. 
הפעם בגלל אילוצים שתי הכנפיים תהיינה באותו הגודל, כך שעבור הולכי רגל נפתח רק כנף אחת, ועבור המכוניות נפתח את שתיהן. הבעייה היא שזה ייקח כחודשיים. מי יודע מה יהיה איתנו בעוד חודשיים? אבל עשינו הזמנה. צריך שער. 

בנוסף יש קצר גם בתאורת שביל הגישה לבית ובחלק מתאורת הגינה. אולי הגשם שירד בתחילת השבוע גרם לזה ואולי משהו אחר. מעצבן. T לא הצליח לפתור את זה ונצטרך להמתין לחשמלאי. ולא סתם חשמלאי, כי מדובר בחשמל "חכם", ומי שהקים לנו את החשמל החכם בבית סגר את העסק שלו והתחיל לעבוד כשכיר בחברה כלשהי.....אז נצטרך לחכות לאיזה יום ששי שהוא יתפנה ויגיע. 

חוץ מזה לאחרונה T התחיל שוב לחוות כאבים באזור הבטן העליונה. זה קצר יותר מאשר ההתקפים הגדולים שהיו, וזה גם לא באותה העוצמה - אבל זה מדאיג. מדאיג מאד. 
הבדיקה הפתולוגית החוזרת של הרקמות שנלקחו עבור הביופסיות השונות לא הניבו תוצאות חדשות, וגם הצביעה לאיתור IGG4 חזרה שלילית. מחכים עכשיו ל-MRI החוזר בלי הרבה תקוות שזה ישנה את התמונה. כנראה שנלך לניתוח. ומי יודע מה נמצא שם.

מי שמושפע לא פחות מאיתנו מהמצב הזה הוא 'שותפנו', שבאמת מחובר נפשית ורגשית ל-T ולדעתי זה גם עושה לו פלאש בק לתקופה, לפני עשר שנים, שבה בתו היתה חולה בסרטן. אמנם לא אובחן סרטן הפעם עדיין אבל זה החשד וזה הפחד וזה ממש מדיר שינה מעיניו. לא עוזר שאמו גוססת. זה אולי מוזר להגיד את זה מהמקום שבו אני נמצאת אני דואגת לשותפנו, ומנסה לחשוב איך לעזור לו. אני יודעת שבעצם הוא אמור לעזור לי עכשיו, ואני יודעת שכאשר זה יהיה רלוונטי זה בדיוק מה שיקרה. אבל כרגע, בתקופת ה"המתנה" ואי הוודאות - נראה שאני כבר מתמודדת עם זה טוב יותר. אגב הצעתי לו לקחת את הטיפות שאני לוקחת נגד החרדה והדכאון. בינתיים הוא לא הביע נכונות לנסות.....

בבוסטון כלתי החליטה (לשמחתנו הרבה) להתחסן בפעם השלישית. בני כבר התחסן לפני כשבועיים. 
בנוסף הם סוף סוף החליטו להשאיר את סביבוני בגן ליום שלם. היום הם מוציאים אותו בצהריים וזה ממש לא מאפשר להם להספיק כמעט כלום בשעות הבוקר הקצרות. 

לאט לאט אני מתקדמת בספר "Leviathan Wakes" בסידרת הספרים The Expanse ובהדרגה זה תופס אותי, ואני מתחילה להתביית על מי נגד ומי ומה הולך שם. 

סיימתי לצפות במיני הסידרה הדנית "זאב זאב" (זה מוקרן בהוט, לדעתי, אבל אני צופה בזה באתר "סדרות") המצויינת. מומלץ.

אני בדרך כלל לא כותבת על אקטואליה אבל שמחתי וממש הוקל לי כשהבנתי שהתקציב וחוק ההסדרים אושרו. מעצבן אותי שהתקשורת מנסה לייצר בעיות יש מאין ומסתירה את העובדה (לדעתי) שסוף סוף יש לנו ממשלה מתפקדת שמנסה, לפחות, לעבוד עבור אזרחיה. אולי אני טועה אבל זו דעתי. 

שבת שלום. 

יום רביעי, 12 בפברואר 2020

כמה נעים בחוץ

נראה שהגשם וגל הקור מאחורינו והיום היה לי ממש נעים בחוץ. איזה הבדל.

אז מה התחדש בינתיים?
מחשב הבית החכם תוקן (בסוף זה שוב היה רק ספק הכוח - הוא אמנם סיפק כוח אבל לא את רמת הכוח הנכונה). אז לא היה צריך להתקין את כל התוכנה מחדש. הקלה גדולה.
איש "הבית החכם" שלנו התחבר מרחוק, ניקה כמה מאות וירוסים (איך הם הגיעו לשם?) והתקין תוכנת אנטי malware ואנטי וירוס מעודכנת.
לבקשתי הוא פשוט הסיר את כפתור ה"דוד" מהפאנל (כדי שלא נכבה אותו בטעות), סידר שהדוד יהיה דלוק כל הזמן, הורדתי את הפקק של הדוד בארון החשמל, ועכשיו בכל פעם שנצטרך לחמם מים בדוד מסיבה כלשהי, פשוט נרים את הפקק.
אז מבחינתי עכשיו הגאז יכול להיגמר לגמרי - לכל דבר יש חלופה. לחימום המים יש את החלופה של הדוד, לכיריים יש חלופה של כיריים אינדוקציה (חשמליים), ולקמין יש חלופה של מזגן. אני מכוסה מכל הכיוונים.

וכמובן שכיון שהכל בסדר, התקשרו סוף סוף מחברת הגאז שהם באים לספק לנו.
הם באו הבוקר, ולפי המד שלהם היה יותר גאז בצובר ממה שהשעון שלו הראה. זה באג רציני, לדעתי. בכל מקרה יש לנו שקט עכשיו לשנה הקרובה, אפילו יותר כנראה.

נוקת כבר קוראת לבת שלי "מְ-מַא" ולחתני "בָּא" וזה כל כך חמוד! אמנם ביומיים האחרונים היא קוראת לאמא כי כואב לה ולא טוב לה - צומחות לה שתי השיניים הקדמיות העליונות בבת אחת, ובנוסף על כך היא גם משלשלת בטירוף. אבל זה עדיין חמוד.

תינוקי עבר היום בדיקת תפקוד כליות mag3 - עוד מלפני הלידה הם ראו יותר מדי נוזלים בכליה אחת, והם עוקבים אחר זה כל הזמן. ייתכן שיצטרף לעבור ניתוח קטן. הוא היה מאד מסכן - הילד הזה שלא מסוגל רגע אחד בלי לזוז, הולבש ב"חליפת משוגעים" והודבק למשטח הבדיקה עם מאסקינג טייפ, כי אסור היה לזוז שעה שלמה! קטטר, ועירוי - הוא היה ממש מסכן (ואני מתארת לעצמי כמה הוריו סבלו יחד איתו). באיזשהו שלב נתנו לו לצפות בסרט מצויר בטאבלט (משהו שהם אף פעם לא חשפו אותו אליו בבית) וזה עזר להסיח קצת את דעתו.
האורולוג אמר שהוא יתייעץ לגבי אם ומתי לנתח, יש חסימה קטנה בדרכי השתן (שמשאירה יותר מדי נוזלים בכליה, אבל הוא לא מרגיש את זה או סובל מזה, משתין כרגיל) שנפוצה מאד (בעיקר בבנים).
בכל מקרה יעשו אולטרסאונד שוב בעוד חודש ויראו אם זה לא הסתדר בכל זאת בעצמו. לכן הם מחכים עם זה, הרבה פעמים זה פשוט מסתדר לבד.

בששי הקרוב סוף סוף עושים לי את השתלת השן - וכבר התחלתי לקחת אנטיביוטיקה (לפי ההוראות של הרופא). מלחיץ אבל רוצה שזה יהיה כבר מאחורי.
לצערי זה כנראה אומר שלא אראה את הנכדים בסופ"ש - אלא אם באורח פלא לא אסבול יותר מדי מכאבים.

T קיבל אישור ממכבי ל-MRI - עכשיו צריך לראות למתי הוא יקבל תור.

כשהייתי אצל הדיאטנית הצלחתי לדבר איתה קצת גם על אמא שלי.
היא כמובן ביקשה שאמא תגיע אליה, אחרי ששמעה את כל הפרטים, אבל אמא כרגע בשלה - אין לה כוח וזמן, היא מנסה להעלות במשקל בעצמה, ובהמשך אם זה לא יצליח תסכים לבדוק את העניין יותר לעומק. לא לוחצת עליה אבל קראתי קצת באתר של כללית ושל איכילוב  והסכנות הנובעות מתת משקל אצל בני הגיל השלישי מפחידות.

לגבי הדיאטנית אמרה בצער שאני אוכלת נכון (צריכה להוסיף טיפה שומנים בצורת טחינה, אגוזים/שקדים ואבוקדו), מתעמלת מספיק, ובאמת הגוף שלי זקוק למעט מאד קלוריות כדי לתחזק את עצמו (היא אמרה שהיא מכירה את זה אצל עוד אנשים), ולכן קשה לי לשרוף יותר מאשר אני מכניסה. וכל הזמן עולה בהדרגה. אני כאילו תמונה הראי של אמא שלי 😂.

בשלב זה היא נוטה לבקש מהרופאה שלי לקבל טיפול תרופתי לסיוע בהפחתת משקל - כדורים ובהמשך סוג של זריקות יומיות. אני כמובן רחוקה מלהיות מועמדת לשום דבר יותר דראסטי מזה, אבל בגלל שהסוכר שלי גבולי וגם הכולסטרול...זה שווה לנסות. נראה. חוזרת אליה בחודש הבא.

הבית נקי והגינה מסודרת...מוכנה לסופ"ש (וערוכה לכאבים שהוא יביא)

יום רביעי, 8 בינואר 2020

חולה ומשועממת

החדשות הטובות הן שהרופאה ביישוב השכן בדקה אותי ביסודיות אתמול ואמרה שהכל נקי בריאות, בגרון, באוזניים - זה פשוט וירוס מעצבן שיעבור כשיעבור, אין הרבה מה לעשות פרט למנוחה.
וכמובן להקל על עצמי בכל דרך אפשרית, כלומר לקחת דקסמול קולד ו/או סירופ נגד שיעול ו/או מרק עוף ו/או תה עם ג'ינג'ר....
בקיצור כל מה שעוזר.
עד עכשיו האמת שנמנעתי מדקסמולים וכדומה - אבל אחרי הלילה הקשה שעברתי שלשום הבנתי שזו שטות - למה להרגיש כל כך רע כשיש אמצעים מלאכותיים שממש עוזרים? והם ממש עוזרים.
הרגשת ה"לפני" וה"אחרי" היא משמעותית.
בקיצור מאתמול בבוקר אני כל 4-5 שעות לוקחת דקסמול קולד יום (ביום) ודקסמול קולד לילה (לפני השינה). בנוסף לקחתי גם מוקוליט אחד אתמול והיום בבוקר. לשחרר קצת את הגודש.
ונחה.
ומחממת מעט את החדר שבו אני נמצאת (מקסימום 21/22 מעלות, אחרת זה עושה כאב ראש).
ומחכה שיעבור.

בינתיים לנוקת עלה אתמול החום אחרי הצהריים, אבל מאז היא דווקא בסדר אז לא ברור מה זה היה.
היא כבר זוחלת על גחונה וגם מתהפכת כל הזמן........חזרה לאכול כמו שצריך. מתוקה אמיתית.

לעומת זאת בתי חולה הבוקר - וכבר ביקשה מ-T מרק עוף (שכבר מתבשל כאן על הכיריים, ויגיע אליה כשיצא לישיבה בתל אביב לקראת הצהריים). מצוין שיהיה גם לי כאן מרק עוף.
אגב בתי טוענת שגזר, בטטה, דלעת - עוזרים להפחית את הליחה בגוף.

אמא טוענת שהיא לא מרגישה כלום כבר, ולולא הצילום שהוכיח שיש לה דלקת ריאות, והאנטיביוטיקה שהיא עדיין לוקחת, היא היתה יכולה לחשוב שהיא בריאה. אבל בינתיים היא מתאפקת ולא חוזרת לפעילות. ילדה טובה.

במסגרת הקלקולים בבית, הגיע שלשום השליח של הוט עם הממיר החלופי, ואמנם לקח זמן עד שהסתנכרנו הערוצים (ברור שהייתי צריכה להתקשר אליהם....שום דבר לא באמת קורה לגמרי באופן אוטומטי) אבל בסך הכל אני יכולה לדווח שקיבלתי מהם שירות טוב. ועכשיו נראה שהכל תקין.

מייבש הכביסה לפעמים עובד ולפעמים לא, מחר אמור להגיע טכנאי גם לזה. בינתיים אני מנצלת את ה"לפעמים כן".
מקסימום שבמקסימום - אתלה כביסה בתוך הבית. מקווה שלא אגיע לזה.

שוחחתי ארוכות עם בני על הספר "קרקס החלומות" והיו לו תובנות מעניינות ושאלות פתוחות מעניינות עוד יותר.........כיף לדבר איתו על ספרים ולשמוע את הזווית שלו ואיך הוא הבין ואיך הוא התרשם......

תינוקי ממשיך להתפתח יפה, ועכשיו התחיל קצת ללכת לאורך הקירות, ארונות, מיטות - כל דבר שהוא מסוגל לאחוז. ממש אצה לו הדרך לקטנצ'יק הזה - עוד לא בן שמונה חודשים!

ולסיום - גוגל מאפס שולח לי מידי פעם סיכומים אודות מסעותי בארץ ובעולם.
אתמול קיבלתי ממנו סיכום של השנה החולפת - וזה נראה מרשים ביותר.

נראה שב-2019 הספקתי לבקר גם בדרום אפריקה, גם במאוריציוס, גם בארה"ב (פעמיים), גם בכרתים וגם באיטליה. וגם בארץ ביקרתי באילת ובגולן... לא רע בכלל.



כרגע לא מתחשק לי לנסוע לשום מקום - ולא רק כי אני חולה ואין לי כוחות.

אבל אני כבר יודעת שניסע אל בני וכלתי ביוני, ולהולנד עם המשפחה של בתי באוגוסט.
נראה לי שזה מספיק והותר - אבל כידוע, כל תכנית היא בסיס לשינוי, ותכניות צצות אצלנו באופן די ספונטני לפעמים.
וזה בסדר, מוכנה לזרום עם זה.

רק שכולנו נהיה כבר בריאים בבקשה!
לא זוכרת חורף כזה מאז שנשמותק היה תינוק.
זוכרת שכל החורף הייתי חולה / מקוררת. בעיקר זוכרת את זה כי הבת של 'שריתה' ו'שותפנו'  היתה בטיפולים כימותרפיים ולא יכולתי לבקר אצלה.......
מזל ש-T היה קופץ אליה הרבה וגם מביא לה אוכל טעים (גם בתקופות שבקושי הצליחה לאכול).
לא נעים להיזכר בתקופה ההיא, אבל טפו טפו בינתיים היא בסדר ואפילו עשתה שנת מכינה, ועכשיו גם התנדבה לצה"ל.......

ובנימה אופטימית זאת הולכת להכין לי עוד תה עם ג'ינג'ר............
כל הזכויות שמורות לאתר  agogo.co.il

יום ראשון, 5 בינואר 2020

עדכוני חורף

אז שוב אני לא במיטבי.
זה התחיל עם כאב ראש ששום דבר לא הצליח להעביר (לא שינה, לא שתייה, לא אכילה ולא כדור) וזה היה רמז ראשון שמשהו קורה.
בלילה שבין חמישי לששי התחיל הגרון (יותר נכון הלוע) להציק, וקמתי בהרגשה כללית זיפתית.
אז לא, הנכדים לא באו לישון. 
לצערי ולאכזבתם.

בשבת דווקא נראה היה שמשתפר ושאני אעבור את ה"זיפת" הזה מהר ובקלות יחסית אבל ....לא. בלי מיחושים ספציפיים אבל עדיין זיפת, קצת מצוננת, טיפ טיפה משתעלת, טיפ טיפה רגישות בשרירים..........מיקרו שפעת (להזכיר שאני מחוסנת!) שכזאת.

אז לא יצאתי מהבית מאז, למרות שבתוך הבית אני די מתפקדת. אבל ישנה יותר. ושותה הרבה. וכשצריך לוקחת דקסמול קולד אבל ממעטת לקחת........יאללה שיעבור.

נוקת מראה סימני התאוששות אבל עדיין מצוננת נורא ומשתעלת והשיעול כואב לה (הרופא לא מצא דבר באוזניים, גרון, ריאות) - אז למרות שאוכלת קצת יותר וחיונית ומפטפטת, לא ישנה טוב - השיעול מפריע לה. 

אצל אמא התברר שהרופא של האחוזה לא קרא נכון את צילום הריאות וכן יש משהו - גם במכתב שכתב הרופא במכון הרנטגן כתוב שיש משהו ויש בקשה למעקב וצילום חוזר "לאחר המשך טיפול", וגם הרופאה במכבי שראתה את הצילום הרימה מיוזמתה טלפון ואמרה לאמא להיכנס אליה היום אחה"צ בלי תור. 

אז בינתיים אבא נכנס עם המכתב ממכון הרנטגן לרופא האחוזה, שהודה שהוא טעה ורשם אנטיביוטיקה חדשה לעשרה ימים, אבל אני כבר לא סומכת עליו ומאיצה באמא ללכת בכל זאת למכבי לדיעה שנייה. בינתיים אין עם מי לדבר. כשאני מנדנדת אז היא מנדנדת בחזרה שגם אני אלך להיבדק. וואלה זה לא אותו הדבר - אני רק מצוננת!
בינתיים לפחות.

ואז התקשרו מבית הספר שחכמוד לא מרגיש טוב (בתי לא הצליחה כל הימים האלה להרחיק אותם מנוקת....הם פשוט נמרחים עליה מרוב אהבה)....אז T נסע להביא אותו הביתה, ונראה שבינתיים הוא נשאר שם לעזור. 

בתל אביב הגשם וההצפות כבר גבו חיי אדם, וכולנו מחכים בדריכות לתגובה של איראן על חיסולו של סולימני.....
באוסטרליה חותנתו של בן דודי פונתה מביתה בגלל השריפות.....
בלגן. 
שלא לדבר על הבלגנים הפרטיים של מדינתנו שכרגיל - אף מילה לא אכתוב עליהם. 

אז יושבת ליד הקמין (שתוקן אבל עדיין לא ניתן להנמיך את הלהבות - אין לי כוח לקרוא שוב לטכנאי השכן).

אגב גם מייבש הכביסה התחיל לעשות קולות של התקלקלות - כאשר אני מפעילה אותו הוא מצפצף במקום להתחיל, ורק אחרי שאני מתעקשת כמה פעמים הוא מתחיל לעבוד. בכל פעם צריך להתעקש יותר פעמים. בסוף הוא לא יפעל בכלל. 
מהשירות אמרו שיחזרו אלי.

וא פרו פו יחזרו אלי.....
הממיר של הוט התחיל לעשות בעיות (מגמגם בקול וגם מופיעים פסים ירוקים ואדומים וגורמים להפרעה בתמונה) ואחרי הרבה זמן של דחיינות התקשרתי לתמיכה.
עקב זמן המתנה ארוך (מספר הממתינים שהיו לפני היה דו סיפרתי) השארתי מספר טלפון והם הבטיחו לחזור תוך שלוש שעות.
הם חזרו תוך שלוש שעות ועוד עשרים וארבע שעות..........
למזלם הייתי בבית והיה לי זמן להתעסק עם זה.
יחד עם הטכנאי החביב מעבר לקו ניתקתי וחיברתי, שידרגתי גרסאות, הרווחתי תעודת טכנאית מוסמכת לדעת שנינו - ושום דבר כמובן לא פתר את התקלה.
אז מחר אמור להגיע אלי ממיר חדש, אותו כמובן אתבקש להתקין בעצמי (עכשיו שאני כבר מדופלמת). המשך יבוא. 

בינתיים ממילא צופה בעיקר בקודי ובנטפליקס (אחרי שסיימתי שתי עונות של "הריביירה" בהוט VOD) ושם אין הפרעות.......

סיימתי את הספר המצוין "קרקס החלומות" וכרגע עוד לא חוזרת ל"the hate U give" (שלא נראה לי שתורגם לעברית אבל יש סרט) שהתחלתי לקרוא (והאמת אי אז באיזו טיסה גם התחלתי לראות את הסרט) ואיכשהו לא המשכתי........

אולי אדליק טלוויזיה.......אולי אזחל למיטה. 

יום שלישי, 5 בנובמבר 2019

העיקר הבריאות

תענוג של סתיו. נעים במשך היום וקריר בלילות.
הייתי מוכנה שיישאר ככה כל הזמן, כאשר מידי פעם יורד גשם בלילה....מה רע?

בזירה הבריאותית יש עניינים גם אצל אבא שלי, וגם (להבדיל) אצל החתולים, בעיקר החתול ד'.

כיון שהורי (בעיקר אמא שלי) נמנעים מלדווח על כל דבר שקורה להם, הבנו באיחור די גדול שאבא שלי סובל כאבים קשים בגב, מתקשה ללכת, מתקשה לקום ולהתיישב.
באיחור עוד יותר גדול התברר ששבוע קודם לכן הוא נפל ממכשיר האליפטיקל בחדר כושר.
היא טענה שהכאבים לא קשורים לנפילה, כי הם התחילו כמה ימים אחריה, ושמיד אחרי הנפילה הוא הרגיש בסדר גמור.
באיחור גדול עוד יותר התברר שהוא נפל כי פתאום הרגליים לא נענו לו, התקפלו או נרדמו או שהוא נרדם - התיאורים שלו מאד לא ברורים. מה שהדאיג עוד יותר.

גם אני וגם גיסתי התגייסנו לשכנע אותו (אותם) לבדוק את העניין לעומק, ויפה שעה אחת קודם.
קודם כל לטפל בכאבי הגב שממש היקשו עליו לתפקד.
הוא נשלח לצילום שהחזיר תוצאות שאופייניות לגיל 85 ולא מדאיגות, ובלי משהו מעבר לזה.
הרופא באחוזה המליץ לו למרוח משחת וולטרן על האזור ולקחת משככי כאבים.
גיסתי קבעה לו תור אצל אורתופד פרטי שעוזר לספורטאים ושחקני תיאטרון הסובלים מכאבים לעמוד על הרגליים במהירות. כיון שיש לו גלאוקומה הוא אמר שאסור לו לקבל זריקות עם קורטיזון, אבל האורתופד אמר שיש לו חומרים אחרים שהוא מזריק מקומית שיכולים להקל על הכאב.

אבא שלי כנראה נבהל מהסכום (הסביר לגמרי בעיני) של 500 ש"ח שיהיה עליו לשלם לאורתופד הפרטי הזה, וקם למחרת בבוקר כמו חדש ללא כאבים. הוא הכריח את גיסתי לבטל את התור.

מה שכן, שתינו האצנו בו לקבוע עם נוירולוג - כי מה שמדאיג באמת בסיפור הזה הוא מה שקרה לרגליים שלו על האליפטיקל (שאגב מרגע שהפסיקו הכאבים הוא חזר אליו וחזר לכל פעילות הספורטיבית שלו).
לזה הוא הסכים, וגיסתי העבירה לו פרטים של נוירולוג שאחותה המליצה עליו, שניתן ללכת אליו כרופא מומחה פרטי ולקבל החזר ממכבי.
[המוטיב החוזר כאן הוא שלגיסתי ומשפחתה יש קשרים ענפים עם הקהילה הרפואית, ולכן הם אנשי המפתח כשצריך מישהו כזה.........(אוי כמה חסר לנו חמי ז"ל שהיה רופא מעולה בעצמו, דאג לנו ואבחן אותנו בחוש ובידע ובניסיון המעולה שלו,  וידע להפנות אותנו לבדיקות ולרופאים הרלוונטיים בעת הצורך?).]

כשאבי התקשר לנוירולוג והבין שהוא יצטרך לשלם לו קרוב לאלפיים ש"ח (ויקבל החזר חלקי בלבד ממכבי) הוא החליט לבקש הפניה לנוירולוג של מכבי.
בינתיים אתמול הוא הרגיש שכבד לו הראש אחרי הספורט, כבדות לו הרגליים, ויש גם נימול בכפות הידיים והרגליים. נו, מה עוד צריך כדי להבין שמוכרחים לבדוק?
הוא סיפר את זה לאח הראשי באחוזה, וההוא מיד רשם לו הפניה ל-CT במיון.
אבא התקשר אלי ובאתי לאסוף אותם.
לא אלאה בפרטים (שהשארתי אותם בפתח המיון ואז לקח לי יותר מחצי שעה לחנות בחניונים של בית חולים מאיר; שלקח יותר מארבע שעות להשלים את כל התהליך של בדיקות דם ו-CT ופענוח התוצאות), השורה התחתונה היתה שאשפזו אותו.
לא בנוירולוגית, חלילה (זו מחלקה מאד קטנה ומלאה לחלוטין בחולים) אלא בפנימית.
הגענו לבית החולים בעשר בבוקר. הוא קיבל מיטה במחלקה בארבע וחצי.
האמת? לא נורא יחסית למצב בבתי החולים בארץ.

גיסתי התנדבה להביא לו כמה דברים מהבית כשהיא תגיע לבקר אצלו לפנות ערב (אחי עבד עד מאוחר אתמול), אז אמרנו שאקפיץ את אמא הביתה לאחוזה, וגיסתי תעבור אצלה לפני שתסע לבית החולים.

ואז, כשנכנסו לאוטו הוא לא הניע. נאדה. אין מצבר. רק תקתוקים בזמן שאני מנסה לשווא להניע.
טוב, שינוי בתכנית. שלחתי את אמא הביתה במונית והתקשרתי למוקד שירות דרכים דרך הביטוח.
הם כמובן התחייבו להגיע תוך שלוש שעות.
אחרי שעה וחצי בערך של המתנה הגיע T עם כבלים והצליח להניע לי את הרכב.
הודעתי לשירות על ביטול - והם כמובן טענו שהם עוד שנייה עמדו להגיע אלי ושהביטול הזה יעלה לי 120 ש"ח בפעם הבאה שאתקשר אליהם. גם כן שירות VIP אלעק.....

נסענו הביתה, T מקפיד שאהיה לפניו לאורך כל הדרך לוודא שהרכב לא נכבה לי או משהו.
מלאך ה-T הזה.

בינתיים גיסתי הגיעה לאמא, לקחה מברשת שיניים, מטען לנייד, לבנים להחלפה...את הטיפות של הגלאוקומה וכו - והגיעה לאבא, שהיה דווקא רגוע ומבסוט. הוא אהב את ארוחת הערב שנתנו לו בבית החולים (במהלך היום כל הזמן פמפמתי אותם בכריכים וקרואסונים מ"ארומה") ובכלל נראה לי שלהיות בבית חולים, לכאורה מושגח ומטופל, הרגיע אותו מאד.

הלילה עבר שקט. אבא ישן כמו תינוק בבית החולים, ממש תופעת טבע האיש הזה. אני לעומת זאת התעוררתי בשלוש ומשהו בבוקר ולא הצלחתי להירדם במשך כשעה. ואז שוב נרדמתי קצת ואז שוב התעוררתי.
כנ"ל אמא.
בכל מקרה הבוקר אחי אוסף אותה ויהיה אצלו ואני אגיע לשם יותר מאוחר. מחכים עכשיו לשמוע מרופאי המחלקה מתכננים לבדוק הלאה.

בגזרת החתולים הם חטפו משהו שגורם להם להקיא כל הזמן.
הוטרינר טען בטלפון שייתכן שזה וירוס או כתוצאה מאוכל שונה (בפעם האחרונה שהזמנתי היה חסר הסוג שאני בדרך כלל קונה להם). הוא המליץ להחליף בחזרה לאוכל שהם רגילים לאליו, ואם המצב לא משתפר תוך כמה ימים לדבר איתו שוב.
בינתיים בזהירות רבה נראה שהמצב משתפר.......אבל נראה מה קורה היום, מחר.

בפינת חדשות הטובות הבחורה ששוחחתי איתה בטלפון באנגלית התקבלה למשרה הנחשקת, והודתה לי מאד. זה באמת מילא אותי סיפוק והייתי גאה בה מאד. אני בטוחה (וגם אמרתי לה) שתוך כדי עבודה עם אנגלית, גם בדיבור וגם בכתב, האנגלית שלה תמשיך ותשתפר עוד יותר. ממש ממש שמחה שהיא התקבלה, ושהיה לי אולי חלק קטן בזה.

אז ככה התחיל השבוע שהיה אמור להיות רגוע וללא תכניות...........נראה איך הוא ימשיך להתפתח

יום שישי, 22 במרץ 2019

מאוריציוס - החלק הדרומי

חזרנו ארצה מבוסטון הקפואה לאביב ולפורים ולנכדים, ועוד אספר גם על זה וגם על זה, אבל עדיין מתעדת לעצמי את מאוריציוס (ומה שנותר מדרום אפריקה)....

את המחצית השנייה של שהותנו במאוריציוס עשינו באזור הדרום מערבי של האי.
האזור הזה התגלה כשונה לגמרי, מבחינת החופים, מאשר האזור הצפון מערבי.
כאן חלק ניכר מהחופים היה מסופח לריזורטים - מלונות גולף גדולים ומפוארים - כאשר ליד כל אחד מאלה היו גם חופים ציבוריים, אבל זה היה שונה מאד מהחופים בגרנד ביי.

אז באזור הזה הזמנו חדר בבית הארחה בעיירה בשם La Gaulette באזור "הנהר השחור" (Riviere Noire).
העיירה הקטנה לא היתה על החוף, בדומה למלון ששהינו בו בגרנד ביי, אבל היה לנו רכב והאתר של בית ההארחה תיאר את מיקומו כמרחק של כמה דקות נסיעה מהחוף.

כשהגענו לבית ההארחה קיבל את פנינו צרפתי כבן שבעים, שהגיע למאוריציוס לפני שתיים עשרה שנה התחתן עם מקומית, ופתח בית הארחה (שבו כנראה היא עושה את כל העבודה והוא גובה את הכסף).
על פניו נראה הבית חמוד וציורי עם בריכה (שמיד ניצלנו כדי להשתכשך ולהפיג את החום הכבד), הוגש לנו משקה קר, ונאמר לנו שהחדר שלנו עדיין לא מוכן, ושכדאי שנקפוץ לאכול משהו בחוף ונחזור בעוד כשעה.

החוף באמת היה קרוב, היה שם מזנון נחמד שבו הזמנו לנו משהו קטן (את הארוחה העיקרית אכלנו בערב), ובינתיים T ניצל את ההזדמנות לצלם מינים שונים של ציפורים.....












כשחזרנו לבית ההארחה הובילה אותנו אשתו של בעל הבית לחדרנו שבקומה השנייה של הבית.
במעבר דרך הכניסה והסלון הרגשנו שהבית רותח מחום, אבל באתר היה כתוב שיש מזגן, אז הנחנו שאכן יש מזגן בחדר.
היה מזגן.
הוא עבד במלוא הכוח והיה מכוון על הטמפרטורה הנמוכה ביותר האפשרית.
אבל זה לא עשה שום דבר לטמפרטורת החדר.
היה חום אימים בחדר.

חשבנו שאולי צריך לתת למזגן זמן.....
נכנסתי להתקלח ו-T חטף תנומה קלה על המיטה.

חלפו כשעתיים ועדיין לא זז כלום בעניין הטמפרטורה בחדר.
המזגן היה מכוון ל-16 מעלות.
קראנו לבעל הבית ושאלנו מה אפשר לעשות.
האדון הגיע ללא חולצה, נכנס לחדר והתחיל לעשות הצגות. "קפוא פה" הוא קרא וחיבק את עצמו לצורך המחשה.

כיבינו את המזגן, ומד הטמפרטורה (שהראה 16 מעלות כשהוא פעל) קפץ מיד ל-28 מעלות.
"זו הטמפרטורה האמיתית בחדר" אמרנו לו.
הוא הכחיש, התחיל לצעוק עלינו בצרפתית, לא הציע חדר חלופי או כל פתרון אחר.
נשארנו רגועים ואמרנו לו שבתנאים האלה איננו יכולים להישאר.
הוא המשיך להתנגד ולא הראה שום רצון לנסות לפתור את העניין או להציע חלופה.
הודענו שאנחנו עוזבים, שנשלם על הלילה הראשון (אחר כך שאלנו את עצמנו בשביל מה בעצם אמרנו את זה) אבל שאנחנו מבטלים את שארית השבוע.
הוא התעקש לקבל את הכסף הזה במזומן ולא הוציא לנו קבלה.
הקפדנו להודיע על הביטול לאתר בוקינג (Booking) דרכו עשינו את ההזמנה, וגם התלוננו. עד היום לא קיבלנו מענה על תלונתנו. ברור שגם כתבנו עליו ב-Trip Advisor.

ואז התחלנו לחפש חדר חלופי.
היתה לנו בעייה טכנית, שלא היה לנו כרטיס סים מקומי ולכן היינו תלויים ב-wifi עבור אינטרנט.
הזמנו חדר בעיירה סמוכה, במה שהתברר כמעין קומפלקס דירות חדש ויוקרתי.
קיבלנו אישור על ההזמנה שלנו מיד, ויצאנו לכיוון, בלי אינטרנט, ולכן לא ידענו שבעלת הדירה מחפשת אותנו, כי היא עמדה להוריד את הדירה הזאת מהאתר כי המזגן שם לא תקין.

הגענו למקום והשומרת החביבה בכניסה לאתר, שלא מצאה את שמותינו ברשימת המורשים להיכנס, ביקשה מאיתנו לחנות בצד בזמן שהיא מתקשרת לבעלת הדירה.
רק אז התברר העניין, אבל אז הציעה לנו בעלת הדירה מקום חלופי, גם הוא לא רחוק משם.
אמנם הדירה היתה פנויה רק לשלושה לילות, ואנחנו היינו זקוקים לחמישה, אבל ידענו שנצליח למצוא משהו ליומיים האחרונים, וגם היא עצמה אמרה שתנסה למצוא לנו בהמשך.

חיכינו לה והיא הגיעה, נסענו אחריה לקומפלקס דירות לא פחות חדש ויקורתי, ממש על החוף.
הדירה היתה פנטהאוז עם שלושה חדרי שינה, שלושה חדרי מקלחת ושירותים, מטבח מפואר ומאובזר קומפלט וגם.....בריכה במרפסת.




היא הציעה לנו אותו באותו המחיר של הדירה שהזמנו והיא נאלצה לבטל בגלל המזגן התקול.

הבריכה של הקומפלקס גם היא היתה לשימושנו, כמו גם החוף הצמוד.




מה שכן, גם בדירה הזאת היו מזגנים רק בחדרי השינה.
ולא היה ממש קשר בין כוח הקירור שלהם לבין תנאי החום ששררו בבית.
כבר התחלנו להבין שנושא המזגנים במאוריציוס הוא משהו חדש יחסית, תוספת שהוכנסה רק לאחרונה בגלל דרישות התיירים, ומי שביצע את ההתקנות לא באמת הבין מה נדרש כדי לקרר דירה באקלים של האי.

אבל בניגוד למזגן המסכן בבית ההארחה ב-La Gaulette, כאן כאשר נתנו לו לעבוד ברצף, הגיעה טמפרטורת החדר לרמה הרצויה. ופשוט לא כיבינו אותו עד שעזבנו את הדירה לאחר שלושה ימים. רק כך הצלחנו לשמור על הטמפרטורה הנאותה בחדר.
בסלון ובמטבח פשוט פתחנו את כל החלונות ודלתות ההזזה והפעלנו את כל המאווררים (תקרה פלוס נוספים) במעט הזמן שהיינו בדירה. לא היתה אפשרות אחרת לשבת שם בחום המחניק.
וכמובן עזרה מאד הבריכה שבמרפסת...בה יכולנו פשוט לטבול מידי פעם כדי לצנן את הגוף הלוהט.

היה זה שבת בערב ולא הספקנו להזמין מקומות במסעדה.
הגענו למסעדת קְרֶפִּים שה-trip advisor המליץ עליה בחום, אבל לא היה להם מקום בשבילנו.
אז הלכנו מרחק כמה צעדים למסעדה סמוכה בשם Roots Spirits Restaurant Bar שהיתה כמעט ריקה.
בדרך כלל זה לא מבשר טובות, אבל הופתענו לטובה ממש מהמקום הזה ונהנינו מאד, גם מהאוכל וגם מהשירות, וגם מהמוסיקה החיה.

אז למרות כמה תקלות קטנות זה היה יום מוצלח, ולמחרת התחלנו לסייר באזור....המשך יבוא

יום שלישי, 25 בספטמבר 2018

הורים, נכדים, שיבושי טכנולוגיה ו.....געגועים לשיגרה שקטה

אמנם היתה חופשה ורגיעה מלאה באילת בשבוע שעבר, אבל מאז אני מרגישה שאני בטורבו.
מיד כשחזרנו מאילת אספנו את הורי ונסענו לסופר לקנייה השבועית.
למחרת לקחנו אותם לאיקיאה לכמה השלמות לבית (מנורות קריאה, מתקן לנייר טואלט, מגשים לקוביות קרח, מתלה למגבות במקלחת....וכדומה).

בששי לא ארחנו את המשפחה לארוחת ערב, אבל קפצנו עם הורי למסעדת "יונס" ליד אבן יהודה, כדי שלא יהיו לבד בערב שבת.
הם בהחלט מתחילים להתאקלם ב"אחוזה" אבל עדיין חשוב לנו שירגישו שאנחנו כאן, קרובים וזמינים.

למחרת התעמלנו בקאנטרי, כרגיל בשבת, ובערב כבר הגיעו הנכדים לישון אצלנו כי בראשון (ערב חג) לא היתה קיטנה ובתי וחתני עבדו.
הם נשארו אצלנו עד הערב, ו-T בישל ארוחה חגיגית תוך כדי שהם היו כאן, תוך שאני כמובן עוזרת בהכנות ובשטיפות וגם משחקת עם הנכדים...זה היה טיפה מעייף אבל הם כל כך חמודים שזה היה בסדר.

הורי הגיעו מוקדם (במונית). אמא שלי מיד הצטרפה אלי למטבח, ובמקביל גם שוחחה עם הנכדים. אבא שלי פחות לוקח חלק בכל הפעילות המשפחתית הזאת. מידי פעם שואל אם הוא יכול לעזור במשהו.

בתי וחתני הגיעו ממש מאוחר, הם היו עסוקים בריסוס הבית (היתה להם "פלישה" של התיקן הגרמני במטבח) וניקיון. צרה צרורה.
אחרי ארוחה טעימה ומשביעה במיוחד הם נסעו הביתה עם הנכדים, ו-T הקפיץ את הורי ל"אחוזה" כי לא היו מוניות זמינות.

בחג עצמו שוב הלכנו להתעמל בקאנטרי ואחרי כן היינו מוזמנים אל אחי וגיסתי - מאורע נדיר, כי גיסתי כמעט לא מארחת, וגם הפעם היא התעלתה על עצמה ועל כל המיחושים והמחלות השונות מהן היא סובלת בכל רגע נתון של זמן. רק הורי ואנחנו היינו מוזמנים, וגם אמא של גיסתי הגיעה.

היה נחמד וטעים וישבנו שם די הרבה זמן, משוחחים ומעבירים את הזמן בנעימים.

בערב שוב הגיעו אלינו הנכדים לישון, והיום לקחנו אותם לקיר טיפוס של ילדים.
מאד התפעלנו מהמתקנים, ועוד יותר התפעלנו מהיכולות של הנכדים המתוקים שלנו..........

כאן חכמוד - מימין ללא ריתמה, ומשמאל עם....


  



  וכאן נשמותק - מימין בלי ריתמה, ומשמאל עם.....
  


באמת הפתיעו אותנו השניים האלה, גם בכושר שלהם ובכוח הרצון, וגם ביכולות הריכוז והטיפוס....
בסוף חכמוד קצת הצטברח כי היה מתקן אחד שאותו הצליח נשמותק לעשות טוב יותר ממנו.....אבל אין מה לעשות, לא תמיד אתה יכול להיות הכי מוצלח, גם אם אתה האח הבכור.................

חזרנו הביתה מורעבים וחיממנו אוכל לארוחת צהריים - היינו כולנו מותשים.
כשבתי הגיעה בקושי חיכינו שתאכל משהו ותיקח אותם, ועלינו לישון.

ובמהלך כל הימים האלה היו לנו תקלות טלפון, אינטרנט, קושי להתחבר לאזעקה ולמצלמות......המון המון שיבושים טכניים.
פעמיים בתקופה האחרונה כבר היו כאן טכנאים של הוט, שלא לדבר על המון שיחות טלפון לתמיכה וגם צ'אט אחד.....לדעתי אחד מהטכנאים קילקל יותר בזמן הביקור שלו מאשר תיקן, ומחר צפוי להגיע עוד אחד.

ואין לנו באמת אופציות להתנתק, כי האלטרנטיבה היחידה הקיימת כאן היא בזק (כי פארטנר עדיין לא פרס את הסיבים שלו באזור שלנו), והם בכלל לא מסוגלים לתת לנו קו יציב ביותר מ-15 מגה....(אנחנו על 200). בקיצור - שבויים של הטכנולוגיה. נראה מה יתקן/יקלקל הטכנאי מחר.

אבל יותר מכל אני כבר צמאה לשקט שלי. לשיגרה שלי.
כיף שההורים כאן וכיף עם הנכדים וכיף עם כל החגים, אבל מזמן לא ישבתי סתם מול איזו סידרה בטלוויזיה או אפילו ספר (מאז אילת) או בית קפה עם חברה.........................שלא לדבר על קריאה/כתיבה בבלוגים.....כך שאני מקווה שהכל יחזור לשיגרה הברוכה שלי בקרוב. 

יום רביעי, 8 באוגוסט 2018

פריז לונדון יולי 2018 - לונדון היום האחרון, ועוד מפגש משפחתי

הגיע היום האחרון שלנו בלונדון.
באותו ערב כלתי כבר טסה לתחנה הבאה שלה, ביקור אצל אחותה במינכן - לבלות כמה ימים איתה ועם בעלה ובעיקר עם אחייניתה הפעוטה. משם היא המשיכה לפראג לפגוש את הוריה שטסו מהארץ לחופשה קצרה, ויחד איתם נסעה גם לברלין לכמה ימים.

כמה שעות מאוחר יותר היה זה תורו של בני לטוס לציריך, משם ברכבות ואוטובוסים ל-VALS - היכן שהיינו בשנה שעברה, שם הופיע עם ההרכב שלו (שהופיע בלונדון) במשך שבועיים במלון השווייצרי.

אבל בבוקר עוד היינו כולנו יחד, בלי הרבה תוכניות - וכלתי אמרה שיש לה כמה דברים שהיא רוצה לקנות, אז שמנו פעמנו לרחובות ריג'נט (Regent) ואוקספורד (Oxford)....אזור השופינג של לונדון.

אכלנו שם ארוחת בוקר, והסתובבנו בין החנויות השונות, ואפילו קנינו לכלתי מתנה (חצאית) ליום הולדתה, שחל כמה ימים אחרי שנפרדנו ממנה.

בעייה גדולה בחנויות בלונדון: אין מזגן. כמו ברוב אירופה, גם האנגלים עדיין לא הפנימו שבקיץ חם שם. חם מאד לפעמים.
אנחנו עצמנו לא קנינו - גם כי לא היינו זקוקים לשום לדבר, גם כי לא התחשק לנו שום דבר, וגם כי כאמור באנו עם מזוודות טרולי קטנות ולא היה לנו מקום לשום דבר.
אבל ליווינו אותם בכיף, ואפילו נתקלנו בחנות ד"ר מרנטס - נוסטלגיה ממשית משנות העשר'ה המוקדמות של בתי, שניג'סה והתחננה שנקנה לה זוג נעליים מהחנות הנחשקת הזאת...........

אני אישית מעולם לא הבנתי את המשיכה, של נעליים שנראות כמו נעלי עבודה (אבל כמובן בשלל צבעים וטקסטורות) וגם לא נראו לי נוחות בכלל.
לבתי היו בסוף שני זוגות - זוג אחד שהבאנו לה מאיזו נסיעה לאנגליה וזוג אחר שהיא קנתה לעצמה כשביקרה קיץ אחד אצל בני הדודים בלונדון.
לזכותה ייאמר שהיא הלכה איתן עד שהתבלו לגמרי.

נפרדנו מכלתי בשעות אחר הצהריים, ובני נסע איתה לשדה התעופה.
כשחזר יצאנו לפגוש שוב את בן הדוד של T ואשתו.

באותה הזדמנות ביקרנו סוף סוף ב-Barbican, מרכז התרבות היפהפה - ובעיקר בגן המרהיב שבו. באמת פנינה סביבתית המקום הזה.

באותו לילה בני כבר טס, אז נפרדנו ממנו בחיבוקים חמים לפני שהלכנו כולנו לישון, ובבוקר תפסנו רכבת לנמל התעופה לוטון (Luton) כדי לחזור ארצה.

זכרתי כבר שאני לא אוהבת את שדה התעופה הזה, בעיקר בשל הבדיקות הבטחוניות המוגזמות לחלוטין שבו. וגם בגלל הבלגן.
והצפיפות.
מועד הטיסה המתוכנן זז כל הזמן וכבר התהווה איחור ניכר.
ואז החליפו לנו את שער היציאה כאשר כבר היינו בתור לעלייה למטוס.
עמדנו כשלושת רבעי שעה בתור לעלייה למטוס, ואז התברר למה: לא היה "שרוול" והיינו צריכים לרדת לשער כדי לעלות ברגל למטוס. והמעלית היתה מקולקלת. והיו המון, אבל המון מדרגות.
מאז שנקעתי את הקרסול קשה לי יותר לרדת במדרגות (אין לי בעייה לעלות.....).

אבל גולת הכותרת של הטיסה הזאת היתה עוד קודם, בבידוק הבטחוני.
פתחו לי את מזוודת הטרולי ופיזרו את תכולתה על פני כמה מגשים והעבירו אותם שוב בשיקוף. למה? ככה.
לא היה שום דבר חשוד במזוודה שלי, פרט לכמה בקבוקים זעירים (פחות מה-100 מ"ל המותרים) שהיו ארוזים היטב בשקיות ניילות אטומות לפי ההנחיות.

כשהגיעו בחזרה המגשים מהשיקוף, עזר לי T לארוז את הכל בחזרה.
רק כשהגענו ארצה התברר שתיק התרופות שלי ועוד תיק שהכיל את מברשת השיניים החשמלית שלי + מטען + טרנספורמטור - נעלמו.
"נשכחו" או נגנבו על ידי אנשי הביטחון או על ידי נוסעים אחרים........מי יודע.
מעצבן לכל הדעות.

אגב אין לי מושג אם ניתן היה לשלוח על כך תביעה לביטוח הנסיעות לו עשיתי ביטוח מטען - אלא שמשום שנסעתי רק עם מטען יד, לא טרחנו לעשות ביטוח מטען..................

בכל מקרה הגענו הביתה בשלום, לחתולים האוהבים ששמחו מאד לראות אותנו. הם נראו מרוצים ושלווים, וניכר היה שהיו מטופלים היטב על ידי השכנה (ששמחה מאד לקבל את שני זוגות משקפי השמש מלונדון).

וכבר מתחילים לחשוב על היעד הבא............