למה שזה יילך חלק (2)?

כרגיל בתקופה האחרונה החתולה העירה אותי בארבע בבוקר. לא רציתי לקום וניסיתי להמשיך לישון אבל כל כמה דקות היללה המתפנקת שלה העירה אותי שוב.  

בסוף קמתי סופית בעשרה לחמש, ובאופן אוטומטי התלבשתי להליכה או לחדר כושר ואז פתאום הבנתי שאני מדלגת הבוקר על הספורט ונוסעת ישר לבית החולים. ככה כמו שהייתי, בבגדי הספורט. 

וכשעליתי במעלית אל המחלקה הכירורגית קיבלתי מ-T טלפון שמורידים אותו עכשיו להליך הגאסטרוסקופי. ממש עכשיו. ובדיוק הגעתי. 

וזה הלך דווקא חלק. ולקח שעה. והוא אפילו התאושש לא רע מהטשטוש (הוא תמיד ממש רע בלהתעורר מהרדמה או טשטוש). 

ועוד לפני שהוא התאפס על עצמו לגמרי שמעתי אותו פתאום מרים טלפון ומזמין שניצלים בבאגט עם צ'יפס וחמוצים וכל מיני דברים טובים לכל אנשי הצוות (איזה עשרים מנות הוא הזמין). רצה לפנק אותם, בגלל הטיפול המסור בו. הם כל כך נהנו וכל כך התרגשו. 

ואז הגיעה רופאה לדווח לנו מה היה בטיפול. 

התברר שהיתה חסימה אבל זו לא היתה אבן. הם מצאו "רקמה פוליפואידית" שצמחה לה בתוך צינור המרה. ולקחו ביופסיה. ולמרות שתוצאות הבדיקה הפתולוגית של כיס המרה עצמו חזרה תקינה לגמרי, עדיין אנחנו מאד מאד חרדים לתוצאות הביופסיה. וכבר אוכלים על זה סרטים.

בינתיים פתחו את החסימה עם סטנט זמני (מפלסטיק) שבעוד כחודש (ואחרי שכבר תגענה תוצאות הביופסיה) יהיה צורך להסיר, ומקסימום להחליף בסטנט עמיד יותר לאורך זמן. כלומר בכל מקרה יצטרכו להיכנס שוב. 

אבל הביופסיה תיקח שבועיים שלושה וכרגע ההתמקדות היא בהחלמה מההליך, בתקווה שלא תתפתח דלקת בלבלב או דימום או דליפת מיצי מרה ועוד כל מיני תופעות חולירות שעלולות לקרות אחרי ההליך הזה. ואם זה הכל בסדר ותפקודי הכבד שלו מחר תקינים, הוא יוכל לצאת הביתה, ולחזור ולו זמנית לשיגרה כלשהי. 

לא התוצאות שפיללנו להן. אבל זה מה שיש ועם זה צריך להתמודד.

 

התבהרות חלקית

החדשות הטובות הן שהחליטו לבצע את ה-ERCP (הליך גאסטרוסקופי שמטרתו לחפש אבנים בדרכי המרה ואיברים אחרים בדרך ואם צריך אז להוציא אותן) ביום ראשון בבוקר. 

בששי תכננו לשחרר אותו הביתה לחופשת סוף שבוע אבל עלה לו החום וזה דרש בירור נוסף. 

זה היה ממש מדכא להישאר במחלקה בסופ"ש. לקחו שוב דם ושתן והתחילו לתת לו סדורל (שאין לי מושג מדוע רופאת המשפחה לא נתנה לו בנוסף לאוגמנטין) והחום ירד ולא עלה מאז שוב, וחל גם שיפור בתסמינים של הדלקת בדרכי השתן. בדם לא היו ממצאים מיוחדים אז בכל זאת שחררו אותו הבוקר הביתה לכמה שעות, בתנאי שיחזור הערב לקראת הפרוצדורה של מחר.

כרגע אנחנו בבית.

מה עוד קרה בימים האחרונים?

'ביוכימיה' עברה צינתור נוסף. במהלך הצינתור (שבו משום מה נכנסו דרך אותה זרוע שדרכה נכנסו יומיים לפני כן) פגעו לה בעורק והיד שלה התנפחה כמו בלון וכאבה בטירוף והחליפה צבעים....כל המחלקה הקרדיולוגית (פלוס תגבורת ממחלקת כלי דם ומחלקות אחרות) התרוצצו שם בטירוף (ושכחו לגמרי שהיא בעצם שם בגלל הלב) בגלל הנזק שהם עשו, אבל הצליחו להשתלט על המצב ואפילו שחררו אותה הביתה יומיים אחרי כן, עדיין כאובה (ביד) ונפוחה וצבעונית. מאז היא מתאוששת לה וחוזרת לאט לאט לשיגרה (במגבלות של אחרי צינתור). לא שאלתי אבל לדעתי היא כרגע לא מעשנת. 

מה עוד? 

בבוסטון בני חזר להופיע, כעת משהקורונה בנסיגה (לפחות שם), ובאיזשהו יום בשבוע שעבר היתה לנו שיחת טלפון ממש טובה וארוכה באחת הנסיעות שלו בדרך חזרה מהופעה. היה לו זמן ושקט ויכולנו לדבר על ההורות שלו, על הטיפול הפסיכולוגי שהוא עובר, על הכל. היה טוב.

גם עם בתי היו לי כמה שיחות טובות השבוע, בין היתר הרצון שלהם להחליף לילדים בית ספר וגם לעבור דירה. מזה זמן רב שהם מאד לא מרוצים מבית הספר של הילדים, במיוחד מהשיכבה של חכמוד,  ועכשיו הם חידדו לעצמם בדיוק מה הם כן רוצים עבורם - וזה יבוא לידי ביטוי בסופו של דבר גם בבית ספר אחר וגם בשכונה אחרת (הם לא רוצים לעזוב את הרצליה). כרגע הם פועלים בשני מסלולים מקבילים בו זמנית - לטובת החלפת בית ספר מיידית, אם אפשר כבר בתחילת שנת הלימודים הקרובה, וחיפושי דירה ובירורים על מחירים, אזורי מגורים עדיפים, האפשרויות העומדות לרשותם ועוד.

השבוע הייתי גם בחתונתה של בתה של 'מחברת'. הייתי לבד כי T היה בבית החולים, ולמזלי הכרתי שתיים מהחברות שלה והיה לי עם מי לשוחח שם. מחברת חששה קצת לקראת החתונה בגלל הגירושים וכל הסטאטוס המשפחתי שהשתנה, וגם היתה מבואסת כי הרבה מחברותיה הודיעו שלא יכולות להגיע. אבל היתה חתונה יפה ומרגשת מאד, הזוג הצעיר היו חמודים מאד וכך גם החברים שלהם והאחים שלהם, שהכינו סרטון ברכה מקסים בסגנון "סליחה על השאלה".

מה עוד? 

לפני ש-T הובהל לבית החולים עם ההתקף האחרון, הספקנו לצפות בשני סרטים טובים ב"קודי". הראשון נקרא "אף אחד" עם בוב אודנקירק (סמוך על סול), והשני נקרא "הדברים הקטנים" עם דנזל וושינגטון ורמי מאליק (רפסודיה בוהמית, מיסטר רובוט) המצויינים. 

האמת שרצינו כבר מתי שהוא ללכת לקולנוע, אבל טרם יצא לנו, מפאת הנסיבות.

לא מצליחה לקרוא ספרים בימים האחרונים, בעיקר קוראת בלוגים, מקשיבה לפודקסטים, משחקת משחקי קלפים בטלפון, וכשאני לבד בבית צופה בסדרות. 

נראה לי שזהו להפעם. כרגע נהנית להיות בשקט ביחד עם T בבית,  אחרי שנ"צ שכבר הרבה זמן לא יצא לי לעשות. המשך יבוא.

עדכונים שונים בנושאי בריאות ומנויים במייל

 בחמישי היתה ל-T ביקורת באיכילוב אצל הרופא המנתח.

כבר במכתב השחרור מבית החולים היה כתוב שהוא מוזמן לביקורת ושיש להגיע עם תוצאות עדכניות של בדיקות דם (ספירה ותפקודי כבד).

עוד ביום השחרור העברנו את הבקשה לרופאת המשפחה שלנו וגם למכבי כדי לקבל טופס 17 עבור הביקור. רופאת המשפחה לא הגיבה. בכלל, למרות שעד כה היא הוכיחה את עצמה כמצוינת, לאחרונה אנחנו מרגישים שהיא פחות "על זה" כפי שהיא היתה קודם. 

בראשון אחרי ש-T גם התחיל להרגיש משהו מוזר בדרכי השתן, כתבתי למזכירה של הרופאה (שלזכותה ייאמר שהתגובה שלה יחסית מהירה, למרות שגם כן לא תמיד מיידית) בוואטסאפ של T שהוא חייב בדיקות עדכניות לקראת התור בחמישי ושבבקשה תתן גם בדיקה לאבחון דלקת בדרכי השתן. למרבה העצבים ההפניה לבדיקות הגיעה רק בשלישי בערב, כלומר רק ברביעי בבוקר הוא עשה בפועל את הבדיקות.

דווקא ההתחייבות (טופס 17) של מכבי הגיעה בזמן. 

נוצר מצב שבו הגענו לרופא עם תוצאות חלקיות בלבד של הבדיקות. בנוסף גם הבדיקה הפתולוגית של כיס המרה שהוסר עדיין לא הסתיימה, ובסופו של דבר הוא ביקש שנגיע אליו שוב בשבוע הבא. 

בינתיים הוא לא התרגש מתוצאות הבדיקות החלקיות שכן הגיעו וגם אמר שבבדיקה הפיזית הכל מרגיש לו בסדר, אבל שמדאיג אותו החום שמלווה את T כל השבוע, ושאם הוא יעלה על 38 יש להגיע למיון לעשות אולטרסאונד. כאשר T שאל אותו מה זה עלול להיות הוא אמר "שלא נדע" וזה כמובן הדאיג אותנו יותר מהכל. זה, יחד עם החשש לקראת תוצאות הפתולוגיה של כיס המרה המודלק. נו, מחכים. מה לעשות?

הוא הסביר את החולשה הגדולה של T בכך שהגוף אחרי הניתוח אוכל ריקמת שריר וסיבים כדי להשתקם, וביקש ש-T יגביר את כמות החלבונים שהוא אוכל. הוא אמר משהו מעניין - שעם החלבונים צריך להוסיף פחמימות (כמו אורז, תפוחי אדמה וכו) "כדי שהחלבונים יגיעו למקום הנכון" היה הניסוח המדוייק שלו. 

את הכאבים באזור הבטן והכתף הוא הסביר בנוזל שנכנס לאזור שבו היה פעם האיבר הכרות. משום מה העצבים שם משותפים גם לבטן/סרעפת וגם לכתף, ולכן ההקרנה לכתפיים. מוזר מאד. הנוזל הזה אמור להיספג עם הזמן בגוף. 

אז הבוקר הגיעו שאר תוצאות הבדיקות וסוף סוף חזרה תרבית השתן - והתברר שכן, יש דלקת ואפילו היה כתוב לאיזו אנטיביוטיקה החיידק רגיש. מזל טוב. מייד כתבנו למזכירה של הרופאה, שמייד העבירה את המסר לרופאה, שלקחה את הזמן שלה אבל בסוף העבירה מרשם. 

עמוק בפנים אני מקווה שהחום של T נבע מזה, ולא מהניתוח, ושלא נדע לעולם מהו ה"שלא נדע" של הרופא. אני מקווה שתוך יומיים שלושה של אנטיביוטיקה הוא יתחיל להרגיש יותר טוב. 

אז T חשב לעשות ארוחת ערב היום, למרות הכל, אבל הנכדים שלנו מקוררים ובתי וחתני החליטו לא לחשוף את T למיקרובים שלהם, וטוב עשו - לדעתי. אמרנו גם להורי לא להגיע, והחלטנו להעביר עוד סוף שבוע שקט במנוחה והחלמה. 

'ביוכימיה' עברה אתמול צינתור נוסף, והוא עצמו עבר בשלום אבל בדרך פגעו לה בעורק ביד וזה התנפח וכאב נורא ו....בקיצור פישלו. בגלל זה היא בינתיים נשארה להשגחה בבית החולים, למרות שבמקור תכננו לשחרר אותה כבר הביתה.

האמת שהיא ממש לא מרוצה מהיחס שהיא מקבלת שם מרוב אנשי הצוות - בעיקר רופאים. היא חווה מהם הרבה מאד האשמה והתנשאות סביב העובדה שהיא הפסיקה בזמנו עם המעקב הקרדיולוגי (אחרי ההתקף הראשון) וחזרה לעשן - מה שמצד אחד מובן אבל מצד שני לא לגמרי במקום. האם גם מי שגורם לתאונת דרכים ונפצע מקבל יחס מאשים כזה בבתי חולים? אני לא בטוחה. במיוחד אם הנפגע היחיד הוא עצמו....

בנושא אחר: כפי שכבר הזכרתי בעבר, מי שעשה לבלוגים של בלוגגר/בלוגספוט מנוי במייל (באמצעות ה-feedburner של גוגל) יפסיק ביולי לקבל עדכונים במייל לגבי הבלוגים שהוא מנוי עליהם. לפני כמה זמן כתבתי פוסט על אלטרנטיבה לא רעה של blogrotter למי שרוצה באופן יזום להירשם לעדכונים במייל של בלוגים אהובים. 

לאחרונה התוודעתי לאתר נוסף בשם  https://follow.it שמאפשר גם הרשמה לקבלת עדכונים במייל של בלוגים נבחרים וגם הטמעת גאדג'ט (חפיץ) בבלוג עצמו כדי לאפשר לקוראים להירשם כמנויים במייל, באופן דומה לזה ש- feedburner עשה. 

יש בו הוראות די ברורות ופשוטות (לדעתי) כיצד לשלב את הגאדג'ט בבלוג, אבל מי שירצה עזרה אשמח לעזור לו כמובן. 

בכל מקרה בבלוג שלי וגם ב"מדור השרביט החם" כבר הטמעתי את הגאדג'ט וזה נראה ככה

קצת דומה לגאדג'ט הקודם של feedburner אבל כאשר ממלאים את כתובת המייל ולוחצים על "הרשמה" מקבלים את המסך הבא:

שמבקש לאשר שאתם לא רובוטים. ואז מתקבל המסך הבא:

שאחריו מופיע המסך הבא: 

שמפנה אתכם לתיבת הדואר האלקטרוני הנכנס שלכם, לשם יגיע מייל עם קישור לאישור ההרשמה.

יש לפתוח את המייל 

ללחוץ על הכפתור הירוק 

ואז מתקבל המסך הבא: 

שבעצם מהווה אישור על ההרשמה. מרגע זה ואילך עבור כל פוסט חדש שיפורסם בבלוג שנרשמתם אליו תגיע אליכם הודעה על כך במייל. 

לאתר הזה של follow.it אפשר להירשם וכך לעקוב אחר כל הבלוגים שאתם מנויים אליהם, וכאמור דרך האתר הזה אפשר לשלב את הגאדג'ט להרשמה למנוי על עדכונים במייל בבלוג שלכם. ושוב, אם מישהו זקוק להבהרה על ההסברים הברורים למדי שלהם, אשמח לעזור. 

בברכת בריאות שלמה לכולנו, שבת שלום

שיגרה של אי וודאות

 אני מזכירה לעצמי שצריך פשוט לנשום ולהסכים לחוש את כל הדאגות והחרדות שעולות עקב ההחלמה האיטית והבלתי עקבית של T.

בשבת הכאבים שלו - גם באזור הכתפיים וגם באזור הבטן - היו קשים ובסוף הוא אפילו לקח כדור נגד כאבים. למה "אפילו"? כי כאשר זה "נסבל" - כך הוא מגדיר את זה - הוא מעדיף שלא לקחת. 

הלילה שבין שבת לראשון דווקא עבר בסדר, יחסית, ויום ראשון היה יום הרבה יותר טוב מכל הבחינות - עד הערב. בערב החלו כאבים עזים בכל מוקדי הכאב והלילה - וגם הבוקר - רע מאד. 

בנוסף התחילו לו תחושות מוזרות בדרכי השתן - לא כאב או צריבה אלא יותר כמו הרגשה או נוכחות יתר של כל המסלול שהשתן עושה בדרך - מסלול שהוא לא אמור להרגיש אותו. כתבנו למזכירה של רופאת המשפחה (כי פניה דרך האתר או אפליקציה נענית תוך חמישה ימים) בוואטסאפ בבקשה לבדיקת הימצאות דלקת. בכל מקרה הוא צריך לעשות בדיקות דם על תפקודי כבד וספירת דם לקראת הביקורת שיש לו אצל הרופא המנתח בחמישי הקרוב. בינתיים היא עוד לא הגיבה. 

אני מנסה לא לנג'ס לו יותר מדי אבל כן מוודאה שיש לו כל מה שהוא צריך. 

במקביל אני מנסה לקיים את השיגרה שלי - הספורט, הלימודים, הקריאה, מטלות הבית.

לצורכי הלימודים התחלתי לקרוא את "האם יש סיכוי לאהבה" של סטיבן מיטשל, ומהר מאד הבנתי שאני לא מספיק מרוכזת כדי לקלוט את מה שהוא כותב, אז זנחתי את זה קצת לטובת עוד ספר של סופי קינסלה - "אפשר לגלות לך סוג?". משהו קליל יותר, בלי צורך בריכוז גבוה. 

T ואני צפינו ביחד בקודי בסרט "טנט" המשובח. זהו הוא סרט של קריסטופר נולן (inter stellar, midway ועוד) המוכשר. אקשן ומדע בדיוני וסיבוכיות ברמה כזאת שצריך או להתאמץ ממש כדי להבין מה הולך או לשחרר ולהסכים לא להבין הכל. ועדיין ליהנות מהסרט. ממש. 

משום מה מאז שצפינו בסרט אנחנו לא מצליחים לצפות בשום דבר בקודי (למי שמכיר - אין מקורות לשום דבר), וכאשר T ירגיש קצת יותר טוב הוא יצטרך לנבור בזה ולראות איך מסדרים את זה (זו הטריטוריה שלו, אני לא מתעסקת עם זה). טוב שיש STING TV, NETFLIX וגם אתר "סדרות" המשובח כך שאין לנו בינתיים מחסור במקורות צפייה. 

ההצגה הכי מרתקת (ולעיתים מבחילה) אתמול היתה כמובן בכנסת ישראל. כמו שאמר מישהו עכשיו בתכנית החדשות של הבוקר - לא היתה פלישה אלימה כמו לקפיטול אבל היתה אלימות מבפנים. עד כדי כך שגם יאיר לפיד וגם מיקי לוי (יו"ר הכנסת הנכנס) ויתרו על הנאומים שהם הכינו מראש. בושה וחרפה. 

בוואטסאפ (ואני מניחה שגם ברשתות החברתיות האחרות) הסתובבה אתמול תמונה של "הלך" שעוצבה כמו תמונת ה"לך" שאיפיינה את המחאה נגד נתניהו בשנים האחרונות. ואני מצאתי את עצמי מאופקת. זהירה. כן, הלך, אבל ......לא שקטה. נקווה לטוב גם בגיזרה הזאת. שיהיה לכולנו בהצלחה. ושוב - העיקר הבריאות.

למה שזה יילך חלק?

בששי בבוקר הוציאו ל-T את הקטטר ותוך זמן לא רב הוא הצליח לתת שתן (וגם סוף סוף המעיים עבדו כמו שצריך אחרי שלושה ימים של עצירה). 

נותרו לרופאים מספר מועט של בדיקות (דם, לחץ דם, א.ק.ג, חום ובדיקה גופנית) לפני שהחליטו לאשר את שחרורו מבית החולים. השתחררנו לקראת הצהריים. הוא היה כאוב מאד וחלש מאד אבל שמח.

בבית אכלנו והלכנו לישון. שנינו ישנו עמוק, וקמנו בשעות אחר הצהריים קצת אפופים. תכננו ערב שקט בבית עם טלוויזיה וחתולה - ואז בסביבות שמונה וחצי עלה לו החום.

האמת שאני ממש - אבל ממש - נלחצתי. לא פחות, אם לא יותר, מאשר בהתקף הראשון שהיה לו שבגללו הזמנתי אמבולנס. הגוף שלי פשוט נכנס לסטרס מטורף, החזה הרגיש כמו במלחציים, הבטן התהפכה (ומייד רצתי להתרוקן בשירותים!). בדיוק הכנתי ארוחת ערב ולא הייתי מסוגלת להכניס כלום לפה. נהיה לי קר. התחושה היתה של חוסר אונים, למה דברים לא יכולים לעבור חלק? למה זה כל הזמן צריך להסתבך?

הראש עבד בצורה יותר רציונלית. אולי זו דלקת בדרכי השתן בגלל הקטטר (זה קורה הרבה אחרי שמוציאים). אולי נדבק בחיידק בית חולים. אולי אזור הניתוח הזדהם. כל מיני מחשבות רצו לי במקביל. בדקתי מתי סוגרים את מוקד הרפואה הדחופה של מכבי (ביום ששי בתשע וחצי בערב). קראתי שוב את ההנחיות במכתב השחרור. לא היה מקום לספק. במקרה של חום פונים לרפואה דחופה.

T כתב לכירורג (ההוא שהפנה אותו לניתוח) בוואטסאפ (שזה בכלל ליגה - מתי אי פעם היה לנו קשר ישיר לרופא מנתח?) וההוא קרא את ההודעה מייד וענה מייד. "תחזור למיון באיכילוב", הוא הורה. "זו הנחיה של משרד הבריאות. גם אם זה בסוף מתברר ככלום, זו ההנחיה". אז נסענו.

בבית החום התחיל עם 37.4 ועלה די מהר ל-38 אז התחושה היתה שזה רק מתחיל לעלות ושזה ימשיך.

אבל אז החום התחיל לרדת מעצמו. עד שהגענו לאיכילוב במיון כבר מדדו לו 37.2.

לקחו לו דם ושתן ועשו צילום חזה. חיכינו. היה קפוא שם. הבאתי לו שמיכה. הגיע רופא מתמחה שזיהה אותו, כי ביקר אצלו במחלקה עוד באותו הבוקר. הוא שאל מה קרה וסיפרנו לו, והוא הזעיק כירורג כדי שיבדוק אותו ויעריך את מצבו. הכירורג לא איחר להגיע, למרבה המזל. הוא דיווח שאין שום ממצא מדאיג בתוצאות הבדיקות, ואחרי תשאול קצר ובדיקה של אזור הניתוח הוא אמר שלדעתו אפשר להשתחרר הביתה. T שמח מאד לשמוע את החדשות האלה. הכירורג טען שכרגע אין סיבה להישאר בבית החולים, אבל שכמובן בכל מקרה של עלייה בחום או החמרה בהרגשה יש לחזור. בסך הכל היינו במיון פחות משלוש שעות. 

הלילה עבר בשלום, עם הכאבים הרגילים - שזה שילוב של כאב בתפרים, כאבים שונים והתכווצויות בתוך הבטן (בעיקר אחרי שתיה או אוכל) ובעיקר כאבים באזור הכתפיים (בגלל האוויר הכלוא עדיין בחלל הבטן שלוחץ על הסרעפת). זה בא בגלים, וכשזה בא הוא ממש סובל אבל אז זה עובר. הוא מסרב לקחת עוד אופטלגין, אומר שזה נסבל.

בינתיים עד כה הוא שמר על חום של 37.2 או 37.1 היום, שזה לא חום שדורש ריצה למיון אבל זה מרמז שהגוף בכל זאת עדיין מתמודד עם משהו. מחכה כבר לשיפור נוסף. העיקר שאמרו לו שזה ניתוח קטן. בכל מקרה אם לא תהיה קטסטרופה הוא מוזמן לביקורת ביום חמישי אצל הרופא המנתח. נקווה לטוב.

באמת בריאות זה הדבר הכי חשוב.

כשאין שיגרה

אזור הדרום לא יודע מנוחה, הוא מופגז כל הזמן. 

בכל בוקר אני בודקת באפליקציה של פיקוד העורף מה עבר על בתי (בהרצליה) ואחי (בפתח תקווה) בלילה הזה, ובכלל ביממה האחרונה. 

כבר כמה ימים שהאזעקות לא מגיעות לא להרצליה ולא לאזור שלנו, אבל פתח תקווה מופגזת כל יום וכל לילה. עניין של מזל, של זווית, של טווח. 

הצלחתי לא להקשיב לחדשות ביומיים האחרונים ובכל זאת מטפטף לי מידע, כי T מקשיב וכי איכשהו זה תמיד מטפטף - ואני יודעת שלא טוב. לא טוב בדרום וגם לא טוב בצפון, ועלול להיות הרבה יותר גרוע. ולא טוב בתוך המדינה, במצב בין האזרחים היהודים לערבים. ולא טוב בפוליטיקה. ממש ממש לא טוב. 

אני שמחה שבני וכלתי עם סביבוני נמצאים בצפון עכשיו ובינתיים, לפחות, שקט שם והם מטיילים בשמורות טבע ונפגשים עם חברות של כלתי ומצליחים לנהל חופשה נורמלית. 

עדיין לא ברור אם בכלל תהיה להם טיסה הביתה לבוסטון ביום ששי. אולי הם ייתקעו בישראל עוד כמה זמן. 

ל-T היה התקף כאב באזור הבטן העליונה ביום ששי, התקף ממש גדול די דומה למה שהוא חווה בשבוע שעבר, כאשר הובהל למיון. אבל הפעם הוא ידע מה זה, או יותר נכון - מה זה לא (התקף לב) ופשוט התעקש לחכות שזה יעבור, וזה אכן עבר תוך רבע שעה בערך. רבע שעה/עשרים דקות של סבל נוראי. 

חשבתי לנסוע עם T לאולטרסאונד שלו אבל עכשיו הוא יצא לבד עם האופנוע. אז לא נותר לי אלא להישאר כאן ולחכות. 

איכשהו אנחנו תולים המון תקוות בתוצאות האולטרסאונד הזה. שהוא יבהיר את כל העניין. שבעקבותיו (ובעקבות בדיקות הדם שנלקחו בחמישי, והראו תוצאות עדיין לא טובות אבל טובות יותר מאשר בשבוע הקודם) הרופאים יידעו מה צריך לעשות. כדי לפתור. כדי להקל. כדי לסיים את הפרק הזה. ובמקביל יש בי קול קטן שפוחד מהתוצאות. פוחד שיגלו שזה בכלל לא כיס המרה, ואלה בכלל לא אבנים או דלקת. קול קטן אבל עיקש שהולך לתרחיש הגרוע מכל. ואני לא מבטאת אותו בקול רם, את הקול העיקש הזה, גם כדי לא להפחיד וגם כדי לא לגרום לו להיות אמיתי יותר. אבל הוא שם. כל הזמן ברקע. 

האצבע הנשוכה של T השתפרה מאד - וזו הקלה גדולה. הבעל העקשן שלי רצה להפסיק עם האנטיביוטיקה (זו של האצבע) וצעקתי עליו שלא מפסיקים אחרי ארבעה ימים, ואיך בן של רופא לא יודע שאם מפסיקים לקחת לפני הזמן, אז החיידקים החזקים, אלה שעדיין לא מתו, ירימו ראש ויחזרו בגדול. הוא נכנע, אבל זה תמיד מלחיץ אותי כשהוא מתנהג ככה בחוסר אחריות. 

החתול לא משתפר בכלל ונראה לי שנפסיק עם האנטיביוטיקה. מסכן קטן, הגרון שלי חנוק מדמעות כשאני מלטפת אותו, מנסה להאכיל או להשקות אותו. הוא עדיין מצליח לקום קצת, לעלות למעלה במדרגות, לרדת בחזרה. אבל רוב היום נמנע מזה. פשוט רובץ.

בשבת בתי קפצה לכאן בבוקר עם הילדים - זה מאד שימח אותנו. הקטנים שמחו להיות כאן, T הכין להם ופל בלגי והם חגגו. "טָבַּא, קוֹלָד פֹּה פֹּה" הנחתה שרי את סבא  שלה לשים לה עוד נוטלה בצלחת. כל הזמן חילקה פקודות. "טָטַא קוּם" פקדה עלי (סבתא קומי) ללכת איתה לחדר של בני לחפש אוצרות. היא יצאה משם בחיוך גדול עם הבלון הגדול של מיקי מאוס שבני וכלתי קנו לסביבוני ליום ההולדת, ואמרה "תֶל שֶרִי" (של שרי). יצאנו קצת לגינה, עלינו קצת לחדר השינה שלנו לשחק עם הדובים הגדולים שיש שם, שיחקנו בקוביות. היה טוב להיות איתם קצת. התגעגעתי. עדיין הרגשתי שזה לא מספיק, שאין לי מספיק זמן עם הילדים בתקופה האחרונה. רוצה עוד. 

לא היתה כאן ארוחה, מן הסתם, השבוע, אז בשבת אחרי הצהריים קפצנו אנחנו לבקר קצת אצל הורי. 

כבר לא מחכה, כמו בקורונה, לחזור לשיגרה. כבר הבנתי ששיגרה לא תהיה כאן. וכרגע נראה שהמצב רק הולך ומתדרדר. וצריך ללמוד לחיות עם זה.