‏הצגת רשומות עם תוויות בתי והמשפחה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות בתי והמשפחה. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 28 ביולי 2026

שקט יחסי

הימים האחרונים עברו עלינו בשקט יחסי, בכל החזיתות פרט לשני התקפי כאב שהעירו את T גם בלילה שבין ששי לשבת וגם בלילה שבין שבת לראשון. באמת מתסכל הדבר הזה. אין לנו מושג כרגע מה לעשות עם זה.

אז באמת לא היתה ארוחה בסופ"ש אצלנו ובשבת בבוקר בקרנו אצל הורי, שאגב לא מספיקים להתפעל מהמטפל החדש. 

בששי שעבר בארוחת ששי כאשר הורי סיפרו עליו, חתני דווקא אמר שזה נשמע לו חשוד....כאילו טוב מכדי להיות אמיתי. אבל מה אפשר לעשות עם החשדנות הזאת? כרגע הם חשים כזאת הקלה וכזאת הכרת תודה על השינוי ביחס והשינוי באווירה בבית, ונהנים כל כך מהעזרה שלו ומהנוכחות שלו, שלא נותר לכולנו אלא לברך ולקוות שזה פשוט ימשיך ככה. 

בראשון הייתי שוב אצל הפיסיורפיסטית, ובינתיים הכתף שלי מתנהגת יפה, יחסית. מידי פעם יש איזה כאב עמום שמזכיר לי שהיא לא באמת מאה אחוז, ואני באמת שומרת עליה יותר מהרגיל. קבלתי מהפיסיותרפיסטית שני תרגילים מאד מאד עדינים ואני נזהרת מאד מתנועות אחרות, מאמץ, הרמה וכו. אני נאלצת לבקש יותר דברים מ-T, דבר שאני לא ממש רגילה לעשות ביום יום, אבל כרגע לפחות - אצטרך להתרגל. יש תנועות שפשוט אסור לי לעשות. 

שותפנו ושריתה החליטו להזמין כרטיסי טיסה ליוון והם יישהו ב"ארמון" חמישה ימים, ובזאת סוגרים בעצם כל הימים הפנויים שהיו בקיץ הזה. שאר החודש מלא לגמרי באורחים וגם רוב ספטמבר. אנחנו אמורים להיות שם סביב ראש השנה עם בתי ומשפחתה, ומייד אחרינו גם הם יגיעו שוב עם הילדים ואמא של שריתה 

חתני טס לנסיעת עבודה של יומיים ליוון ולרגע בתי חשבה להצטרף אליו ולעשות גם הם גיחה קצרה ל"ארמון", בין העזיבה של האורחים שנמצאים שם עכשיו לבין ביקורם של שותפנו ושריתה, אבל בסוף הבינה שזה לא מתאים כרגע - לא מבחינה כספית, לא מבחינת הילדים והחופש הגדול (למרות שהיינו שמחים לארח אותם אצלנו בזמן הזה) והאמת שגם לא מבחינת 'לני' - שבכל זאת זקוקה לזמן בין אורחים לנקות ולסדר ולהכין את הבית. למרות שלא היתה שום בעייה שבתי וחתני יישהו בו בזמן שהיא מנקה ומסדרת. לא משנה, זה בסוף לא יקרה. חתני יטוס אבל בתי נשארת בבית. 

באחד הימים השבוע קפצנו לבקר אצלם אחר הצהריים ונשארנו לאכול איתם ארוחת ערב (כולם היו פרט לחכמוד שנסע לראות איזה מופע MMA בתל אביב עם חבר) והיה מאד נחמד לשבת אצלם, לשחק עם שרי, לראות את השקיעה היפהפיה בים - היתה ראות מדהימה באותו ערב - וליהנות מהדירה החדשה שלהם. 

לבסוף קבלתי הודעה משגרירות ארה"ב שהדרכון שלי עם הויזה מוכן לאיסוף, נסעתי לאסוף אותו - ובזאת סוף סוף הסתיימה סאגת הויזה האמריקאית שלי לעשור הקרוב. זה היה די ניג'וס הפעם, אני מודה, אבל נגמר. יש לי מהם שקט לעשר השנים הקרובות. 

היום נפגשתי עם מחברת, שמצב רוחה השתפר מאד לאחרונה מאז שנודע שהטיפולים של הבת שלה נשאו פרי ויסתיימו בקרוב, ובתקווה שתוכל לשים את כל פרק המחלה הנוראית הזאת מאחוריה ולהמשיך בחייה. אלה היו באמת חודשים קשים מאד עבורה, עבור כל המשפחה. 

התחלתי לקרוא ספר חדש בשם המדריך למכשפה מהעבר לדייטים מודרניים מאת ססיליה אדוארד, שגם עליו המליצה רעות אסתר סוקרת. אני לא קוראת כל ספר שעליו היא ממליצה כי היא באמת מגוונת מאד בסקירה, קריאה והמלצות שלה, אבל בינתיים כל מה שקראתי על פי ההמלצות שלה היה טוב. 

אני עדיין עם הרכב החלופי, ולא שמענו דבר מהמוסך שאמור לתקן לי את הרכב, אבל לפחות יש לי איך להגיע ממקום למקום אז אני לא מתלוננת. ובאופן כללי אני משתדלת לא להתלונן, כרגע, אלא להמשיך להתמקד בכל דבר טוב שקורה. 

יום שבת, 6 ביוני 2026

בוסטון 05-2026 הימים האחרונים והחזרה ארצה

חזרנו לבוסטון לגשם וקור. הגשם פסק בשלב כלשהו ביומיים האחרונים אבל הקור ליווה אותנו עד לעלייתנו למטוס חזרה ארצה. 

את הימים האחרונים שלנו עם בני, כלתי והנכדים הקדשנו בעיקר להרבה חיבוקים והרבה זמן איכות איתם. 

איך שחזרנו קיקה הודיעה ל-T שהוא "יכול לאפות עוד עוגה" והזמינה עוגת תותים, והוא כמובן נענה ואף נתן לה לעזור להוסיף את התותים ואת הקצפת. 

נסענו איתם בבוקר לגן ולבית הספר וגם אספנו אותם כמה פעמים בסוף היום, על חשבון השנ"צ...היה לנו חשוב יותר להיות איתם מאשר לישון. 

סביבוני התלהב מלימודי היוונית שלי בדואולינגו, אז הורדתי לו לטאבלט דואולינגו לילדים ללימוד עברית והוא נהנה מזה כאילו זה אחד ממשחקי הוידאו שלו, בהם מותר לו לשחק רק בסופי שבוע וגם אז זה מוגבל בזמן. 

בערבים הצטרפנו להשתוללויות שלפני האמבטיה (מה שנקרא אצלם ATTACK TIME), לרחצה עצמה ולסיפורים לפני השינה.

היה לנו יום אחד שלם שבו גם בני וגם כלתי היו פנויים מעבודה ונסענו יחד לבוסטון וטיילנו לאורך טיילת הנמל החדשה שבנו מדרום לטיילת שהכרנו. באותו ערב גם יצאנו ארבעתנו למסעדה שכבר שנים אנחנו מנסים להזמין בה שולחן. אף פעם לא הצלחנו פרט לביקור האחרון באוקטובר, שאז היה לנו שולחן מוזמן לכולנו (כולל בתי כולל בני הדודים שלי) וברגע האחרון ביטלנו כי היינו גמורים מעייפות בסוף יום גדוש פעילות. אז הפעם סוף סוף אכלנו שם ונהנינו מאד. 

הבילוי המשפחתי היה מענג וגם משך הביקור הפעם היה מדויק - לא הספקנו להרגיש שדי, מספיק, רוצים הביתה. ובכל מקרה כבר יש לנו כרטיסי טיסה לביקור הבא בסתיו. 

הטיסה עברה חלקה ובשלום - אבל כיון שזו היתה טיסת יום (בניגוד לטיסת לילה) לא ממש הצלחנו לישון, והגענו ארצה מוקדם בבוקר גמורים מעייפות. 

הגענו ליישוב שלנו ישר להפסקת חשמל בת כשעתיים, ובסופה הגיעו הטכנאים שהזמנו מראש כדי להתקין את המזגן החדש בסלון, לאחר שהמזגן שלנו שבק ממש לפני שטסנו. 

לקח להם יום שלם - עד הערב - להשלים את רוב ההתקנה, ואנחנו כבר לא ראינו בעיניים מרוב עייפות. 

עדיין נותרו להם כמה פעולות כדי להשלים את ההתקנה אבל כבר אפשר להשתמש במזגן והוא מעולה. 

בששי על הבוקר T הצטרף למסע אופנועים לזכרה של התצפיתנית רוני אשל אל בסיס נחל עוז.



זה היה אמור להתקיים במרץ ונדחה כמובן בגלל המלחמה. T אמר שהיה ממש מטורף, כאלף שש מאות אופנועים שנסעו בשיירה מיבנה לנחל עוז. מאד מרגש. 

בזמן הזה אני ביקרתי אצל הורי - הבאתי לאבא תרופות וישבתי איתו על כל מיני משימות טכניות במחשב, בטלפון ובטלוויזיה.....בסך הכל ישבתי אצל כשעה וחצי. 

שוחחנו שוב על המטפלת ועד כמה קשה לאמא איתה, אבל בשורה התחתונה אמא הודיעה לי שהיא לא רוצה כרגע שינויים, ובבקשה להשאיר את המצב כמו שהוא. לא לנסות להחליף אותה. אני לא יודעת אם זו ההחלטה הנבונה נכון לעכשיו אבל לא אפעל בניגוד לרצונם. אבא מרוצה ממנה ואמא אמרה שהם הגיעו לאיזה סטטוס קוו.........מי אני שאתווכח? 

היום אחר הצהריים נקפוץ לבקר אצל בתי ונראה אותה ואת הנכדים.

הם עסוקים מאד עם הדירה החדשה, ובמקביל מנסים להשכיר את הדירה הנוכחית...כדי שלפחות תהיה הכנסה כלשהי בזמן הזה עד שיצליחו (אם יצליחו) למכור אותה. מקווה שההשכרה לפחות תצליח. 

יום שני, 13 באפריל 2026

שנייה לפני שהמלחמה חוזרת...

הפסקת האש קרתה - כרגיל - מעכשיו לעכשיו. 

בלילה עוד נפגשנו בממ"ד עם המשפחה של בתי, ובבוקר הם כבר ארזו וחזרו הביתה. למחרת הנכדים כבר הלכו ללימודים. אנחנו נשארנו קצת המומים, ולקח לי קצת יותר מיומיים לסיים עם הכביסות של כל המצעים והמגבות ולהחזיר אותם לארונות בחדרי האורחים. 

עברנו ששי שבת שקט, רק שנינו, עם גיחה קצרה אל הורי - כי צריך. כן, כי צריך, ולא כי באמת בא לי להיות איתם. אני מודה בפעם המי יודע כמה: פחות ופחות מתאים לי לבלות זמן עם הורי. לא בא לי לדבר איתם, לא בא לי להיות איתם. ברור שאני מטפלת בכל מה שהם צריכים ואעשה הכל בשבילם, אבל פשוט לא בא לי עליהם. מה לעשות? זה מה שיש. 

כשאמא פתאום אמרה שעכשיו היא רוצה לקנות נעליים חדשות, מייד קבעתי איתה למחרת. לגמור עם זה. עד שהיא כבר מבקשת משהו. וכמובן שכל הדרך היא היתה עסוקה בכמה שהיא מטריחה אותנו וכמה זה רחוק ובטח היא מפריעה לנו לעשות דברים אחרים שאנחנו רוצים. לא עזר שאמרנו שלו היו לנו תכניות אחרות היינו קובעים ליום אחר. אין עם מי לדבר. 

לפחות סוף סוף אחרי שלוש שנים יש לה נעל ספורט משובחת ותקינה, אחרי שאת הנעליים הקודמות שקנינו לה היא כבר שחקה ל"פיתה". כמובן שהיא לא מסכימה איתנו. "הנעליים האלה עדיין טובות". כן, בסדר. 

היא גם מסרבת לקנות בגדים חדשים לקראת החתונה של אחיינית2, וברור לי שגיסתי תיאלץ להכריח אותם, את שניהם, לצאת איתה לקניות. אני לא בעסק - זו לא החתונה שלי. לו זה תלוי באמא שלי היא היתה באה בטרנינג ונעלי ספורט. כאמור - לא בעייה שלי, הפעם. 

בששי שבת היינו מאד עסוקים דווקא עם הבית ביוון. גם נכנסו בפעם הראשונה דיירים "משלמים", וליוינו את מנהלת הבית דרך הטלפון כדי לוודא שהכל מסודר ומוכן והיא יודעת מה צריך לעשות. מאז שאיבדה את אמה היא מאד מבולבלת והראש שלה ממש לא עובד, והיא נעזרת בנו המון כדי לזכור דברים. ואנחנו כמובן משתפים פעולה ועוזרים בכול. היא הגדילה לעשות והכינה לאורחים (בעידודו של T) יין ופירות וגם ביצים צבעוניות לכבוד הפסחא. הכל כדי שירגישו את הכנסת האורחים שלנו. 

מי ששכר את הבית ליומיים של הפסחא האורתודוקסית הוא לא אחר מאשר הקבלן שבנה ומכר לנו את הבית. זה מצחיק מצד אחד ומשמח מאד מצד שני. הוא לקח את הבית עבור אחיו והוריו, והם כולם חגגו בו את החג וערכו סעודה ועל האש והכל. 

הם כולם כל כך התלהבו ממה שעשינו עם הבית שקבלנו הרבה מאד מחמאות, וזה ריגש את T לקבל תגובות כאלה.

בנוסף באותו היום הגיעו שתי פניות חדשות לשכור את הבית, האחת לשבוע בקיץ והשנייה לשכור אותו לשלושה חודשים בחורף. לפנייה הזו סירבנו, גם כי אסור לנו בעצם להשכיר את הבית - שמיועד לטווח קצר - ליותר מחודש לשוכר, וגם כי בחורף אנחנו בדרך כלל מגיעים.......... 

אבל שמחה לדווח שעונת הקיץ - בין סוף יוני לאוקטובר - כבר די מלאה. זה משמח מאד. חלק ממזמינים הם ישראלים וחלק אירופאים. אני מקווה שמנהלת הבית תסתדר.......

בשבת גם קבלנו במפתיע מבתי והמשפחה מכתב תודה מרגש שאני מביאה כאן כלשונו: 

סבוש וסבתוש יקרים, 

רצינו להגיד לכם תודה. 

אבל איך אפשר להודות על כל מה שעשיתם עבורינו? 

לקחתם אותנו לתקופה ארוכה כ"כ, חיבקתם, דאגתם, בישלתם, ניקיתם, סבלתם אותנו, הו הרבה סבלנות הייתה לכם :) 

תודה שנתתם לנו להרגיש שיש לנו מקום בטוח ושקט בתוך תקופה מאוד לא פשוטה ואפילו סוערת ולא יציבה. החיים בכפר היו טובים ונעימים ואפשרו איזה רוגע לא מובן מאליו. 

תודה שנתתם לנו ההורים להרגיש גם קצת ילדים שדואגים להם, ותודה שנתתם לנו ולילדים ידיעה שאתם כאן עבורינו לכל דבר קטן כגדול. 

אנחנו יודעים שזו היייתה תקופה לא פשוטה עבורכם, מלחיצה ואף מיאשת. ולכן התודה כפולה ומכופלת. 

אוהבים ומוקירים

למכתב הזה הם צירפו כרטיסים למופע סטנד-אפ של יוחאי ספונדר שהם מאד אוהבים. בסוף דחו את המופע ובמועד החדש אנחנו אמורים להיות בבוסטון (האם זה יקרה באמת?) אז כרגע זה מבוטל, אבל זו הכוונה שחשובה. 

אמרנו לילדים בכל מקרה שהחדרים ערוכים ומוכנים לקבל אותם בחזרה בכל רגע - והאמת שאני באמת מאמינה שהיא תחזור, במוקדם או במאוחר. אז נכון שאם זה יחכה חודשיים-שלושה כבר יהיה להם ממ"ד משלהם, בדירתם החדשה, אבל בייבי סיטר צמוד לשרי זה עדיין כאן..................