‏הצגת רשומות עם תוויות חיסונים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות חיסונים. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 4 באוגוסט 2021

בין לבין

אני מרגישה שכאן המקום לעצור רגע ולהודות לכל מי שקורא ומגיב אצלי בבלוג, בכלל, ובימים אלה בפרט. 

לא נחמד אצלי בבלוג לאחרונה, לא יצירתי, לא משעשע במיוחד - ועדיין אתם כאן איתי, קוראים ומגיבים ותומכים וזה לא מובן מאליו. אז תודה. 

אז נכון שכל החיים כרגע נצבעים בצבע הזה של המחלה הלא ברורה והמדאיגה של T, אבל כפי שרבים מכם כתבו וקיוו - בין לבין אנחנו מקפידים להמשיך לחיות. 

בשלישי, למשל, T החליט לצאת לשוט (דרך מועדון השייט שלו) ולצרף אליו את אחיו עם נכדיו (לא שאלנו אילו מהנכדים מגיעים, אני משערת ששני הבנים הגדולים של בתו הבכורה אבל נשמע אחר כך מי מהם הגיע). 

במקור T תכנן לצאת לשייט כדי לעשות כיף לנכדים שלנו. הוא חיפש מבוגר שיצטרף אליו, היות שאני מדירה את רגלי מהסירה. יש לי נטייה למחלת ים, ולדעתי הקרבתי מספיק לטובת התחביב הזה של T לאורך השנים (אולי אספר על כך בהזדמנות), כך שאם אני לא חייבת - אני נמנעת. T גייס לטובת השייט הזה את אחיו, שכבר החלים מקורונה, והציע שגם הוא יביא את נכדיו. 

לפני הרבה שנים, כשהם עשו ביחד קורס סקיפרים, הם קנו סירה משותפת והחזיקו אותה במרינה בהרצליה. בהתחלה שטנו איתם הרבה, באיזשהו שלב זה הלך והתמעט, ובסופו של דבר הסירה הפכה להיות משהו שרק משלמים על הביטוח, התחזוקה והעגינה שלה - ומכרנו. 

אבל עכשיו T נרשם למועדון שייט, מה שאומר שהוא קובע לעצמו שייט עם חברים אחרים מהמועדון או לוקח שיעורים למתקדמים או - כמו בשלישי - משריין לעצמו סירה ומביא חברים/משפחה לשוט איתו להנאתו. עם הנכדים שלנו זה לא יצא השבוע, אבל כדי לא לאכזב את אחיו הוא יצא בכל זאת. מקווה שהם ייהנו. מקווה שהוא ירגיש מספיק טוב. 

שנינו אחרי חיסון קורונה שלישי (עשינו בשני אחר הצהריים) ולמרות ש-T מרגיש מצוין, אני דווקא לא הרגשתי כל כך טוב. כאבה לי הזרוע/הכתף בלילה וקמתי קצת כאובה בבוקר. הלכנו לחדר כושר והצלחתי לעשות שעה על האליפטיקל אבל ויתרתי על המכשירים (כוח) ועל המזרון (בטן), ובסוף בבית גם לקחתי כדור (קומבודקס) כי הרגשתי סוג של "כאבי שפעת" בגב וטיפ טיפה איכס כללי. זה עזר. 

בקופת החולים היה עמוס מאד, נראה שכל הזקנים של האזור הגיעו להתחסן. היענות מדהימה. החיסונים התנהלו למופת ולמרות שכאשר הגענו היו לפנינו 16 איש, זה היה זריז מאד. וכן, הקפדתי שלא "יצבטו" לי את הזרוע ויזריקו כמו שצריך לשריר. אולי בעוד שבועיים שלושה נטרח ונעשה בדיקה סרולוגית, אני קצת סקרנית לגבי כמות הנוגדים שנפתח. לא שיש לי מושג כמה פיתחנו בפעם הקודמת ומה קרה בחצי השנה האחרונה לנוגדנים האלה. 

אחרי החיסון דווקא הרגשנו ממש בסדר, ונסענו לנתניה להיפגש עם זוג החברים שלנו שהגיעו לביקור בארץ מאוסטרליה. 

חיפשתי עכשיו ומשום מה אין שום אזכור לחברים האלה בבלוג שלי, לא כאן ולא בישראבלוג. מוזר. הם היו בארץ לפחות פעמיים מאז שהתחלתי לכתוב - ומשום מה לא מצאתי לנכון לתעד את המפגשים איתם. 

הגבר היה חבר טוב של T בתקופת התיכון,  וכאשר T ואני התחלנו לצאת (גם אנחנו התחלנו בתקופת התיכון) היינו נפגשים איתם הרבה, גם לבד וגם עם שאר החבר'ה. האישה היתה במחזור שמעלי (T והחבר היו שני מחזורים מעלי) ומעולם לא נעשינו חברות ממש בלי קשר להקשר הזוגי אבל הסתדרנו טוב כל השנים והמשכנו להיות בקשר גם אחרי שהם ואנחנו התחתנו. היתה תקופה שהם שמרו מרחק מאיתנו, כי התקשו להיכנס להריון ולנו היו שני ילדים, אבל מאד הבנו את הקושי וחזרנו להיפגש איתם ברגע שהיא נכנסה להריון ויצרה קשר. 

כן קצת צרם לי (לפחות לאמפי בשנות העשרים לחייה זה צרם) שמרגע שנכנסה להריון ונולדו הילדים היא לא הפסיקה לקטר כמה קשה איתם....אבל בדיעבד גם זה ממש טבעי ומובן. 

באיזשהו שלב הם החליטו להגר לאוסטרליה, ואז לא היה אינטרנט או סמארטפון והקשר די אבד. לפני עשר או 11 שנים הם באו לביקור בארץ ואיכשהו יצרו קשר עם חלק מהחבר'ה של פעם, ונערך מפגש בדירה של אחד מהם - ומאז אנחנו כולנו שומרים על קשר שוב. בזמן הקורונה גם היו כמה וכמה שיחות זום קבוצתיות איתם ועם חלק מהחברים כאן בארץ.

אוסטרליה לא מאפשרת לאנשים לצאת לחו"ל, ומי שיוצא בהיתר חריג לא מורשה לחזור כל כך מהר (מינימום שלושה חודשים) וגם אז לא בטוח שיכניסו אותם בתאריך שנקבע, כי יש מכסה של 1000 נכנסים (אזרחים אוסטרלים!) שמובלים עם הגיעם הישר למלון קורונה לבידוד בן שבועיים על חשבון האזרח. 

החברים האלה מנהלים כאן בארץ משפט בענייני ירושה, וזו הסיבה שהתירו להם בכלל לצאת. כשהם ביקשו לצאת כי הבת שלהם מתחתנת באנגליה, הם לא קיבלו היתר. אז עכשיו הם מנצלים את היציאה שלהם לנסוע גם לאנגליה, לחתונה של הבת. 

בקיצור הם סיימו בהצלחה את כל הבדיקות (PCR, סרולוגי)  ואושרה להם היציאה מבידוד, אז נסענו להיפגש איתם אתמול. מה אומר? החיים שלהם לא פשוטים. ולא רק בגלל הקורונה. והיחסים שלהם עם בני המשפחה שלהם לא משהו. עצוב. בין היתר נזכרנו שעם כל הדאגות והצרות שלנו, בסך הכל החיים שלנו דבש. ממש דבש. 

מה עוד עשינו השבוע? השאלתי את האוטו שלי לבתי כי המזגן שלה היה מקולקל והיא הכניסה את הרכב למוסך. בסוף התברר שהיה זה המאייד שעשה את כל הצרות. זה היה תיקון מאד יקר. נראה לי שהגיע הזמן שלה להחליף את האוטו. בינתיים כשלקחתי את הרכב שלי בחזרה שמתי לב שמצלמת הרברס שלי הפסיקה לעבוד.....אז אמנם T אמר "היא הרסה לך את האוטו" אבל לא ברור באמת איך ולמה זה קרה. היא טוענת שאצלה היא עבדה מצוין. נראה שגם אני בקרוב אצטרך לקפוץ למוסך.....

מה עוד? הגיעו הטיפות ששנטי המליצה לי לקחת, והתחלתי - מחכה לראות אם ואיך זה ישפיע. החברה מאוסטרליה אמרה שהיא מכירה אותן ושעלי לשים לב כי לפעמים הן עושות בדיוק את ההיפך - כלומר גורמות לדכאון וחרדה. בהחלט אשים לב. 

אז עם כל הקורונה המשתוללת והדאגות עם T, הדבר האחרון שאני חושבת עליו הוא לטוס לחו"ל, אבל נכון לעכשיו עדיין מתוכננת לנו החופשה בהולנד עם הילדים בסוף החודש והטיסה לבני וכלתי באמצע ספטמבר. והנה שלשום פתאום הגיע מייל מאל על הקדמת הטיסה בחזרה מהולנד בתום החופשה. ככה סתם העמידו אותנו בפני עובדה. קיצרו לנו את החופשה ביום, ולמי אכפת שכבר שילמנו בכפר הנופש על שבוע שלם לשבעה אנשים!

בהתכתבות עם התמיכה של אל על (שהשתרעה על פני יומיים) הם פחות או יותר אמרו "זה מה שיש, טיסות מתבטלות" וכאשר T דרש פיצוי על היום האבוד הם עודדו אותו לפנות אליהם אחרי שנחזור. למה לא עכשיו? אלה הנהלים שלהם. T התבטא (בכתב) לא כל כך יפה וכתב ש"הנהלים שלהם לא מעניינים את ה@#$% שלו", והם ענו בנימוס רב שהוא מוזמן לבטל את הטיסות ולקבל החזר כספי. 

בהתייעצות עם בתי וחתני החלטנו כרגע לא לעשות כלום, לחזור יום קודם ולריב איתם אחר כך. ממילא ייתכן שהטיסות תתבטלנה - אם בגלל הקורונה בארץ ומגבלות חדשות כלשהן, אם בגלל ההולנדים, אם בגלל מצבו של T. מה שכן עודדתי אותם לנסוע בכל זאת עם הילדים (הם חייבים חופשה!) אם יתאפשר, גם אם T ואני לא נוכל להצטרף מכורח הנסיבות הבריאותיות. נראה מה יהיה. 

יום שני, 29 במרץ 2021

גם טוב וגם פחות טוב

את החדשות המבאסות קיבלנו כשהיינו ברכב בדרך אל בתי לארוחת ערב ספונטנית בששי. 

בני וכלתי התקשרו אלינו בשיחת וידאו. בקשת הויזה של כלתי נדחתה. אותה "ויזת אמן" שבני כבר קיבל פעמיים מאז שסיים את לימודיו (בכל פעם לשלוש שנים) ושזו לה ההגשה הראשונה כי עד עכשיו כל השנים היתה על תקן סטודנטית. 

לא ידוע מדוע הבקשה נדחתה. במהלך השבוע אמור להגיע מכתב בדואר שיפרט את העילה לדחייה. אולי העיתוי של ההגשה היה מחורבן: קודם היא היתה בחופשת לידה, ומיד אחר כך פרצה הקורונה - וכנראה לא היה ב"תיק ההגשה" שלה מספיק חומר שענה על הדרישות לויזה. 

אולי (זה מה שכלתי חוששת) "חפרו" הרבה בעברה ו"עלו" על פעמים שבהם היא עבדה באופן לא חוקי כשהיתה סטודנטית צעירה (בתואר הראשון). זה לא סביר בעיני אבל אולי.

ואולי זו בכלל דחייה טכנית, כי עורכת הדין (המעצבנת) שטיפלה בתיק הגישה את הבקשה ביום איחור, ואצל האמריקאים זה מספיק כדי לדחות על הסף.

כאמור את זה הם יגלו בעוד שבוע בערך, ואז נראה איך הם מתארגנים להמשך. 

בעקרון ברגע שמקבלים דחייה, אמורים תוך שבועיים לעזור את ארה"ב. בפועל הם בדיוק התחילו בתהליך החיסון עכשיו, והתקווה היא שיתחשבו בהם ויאפשרו להם לפחות להישאר עד שיהיו מחוסנים לגמרי (שבוע אחרי החיסון השני). 

כרגע הם בודקים אילו אפשרויות עומדות בפניהם - גם עם עורכת הדין (המעצבנת) וגם דוגמים עורכי דין אחרים, לצורכי בדיקה והתייעצות. אופציה אחת היא בינתיים לבקש ויזת "נתמך" - כלומר אישור שהייה בארה"ב מעצם היותה אשתו של בני, שיש לו ויזה בתוקף. את זה כנראה יאשרו בוודאות, ואז אפשר במקביל לנסות לשפר את הבקשה המקורית ולהגיש אותה שוב, או לחפש ערוץ אחר. 

כך או אחרת כנראה נראה אותם כאן לכמה שבועות לפחות בעתיד הקרוב. 

בינתיים בני התחסן ביום רביעי וכלתי התחסנה בשבת, ובעוד שלושה שבועות קבעו להם את החיסון השני - אז אלה חדשות טובות.

עוד חדשות טובות אצלם הן ש'סביבוני' מתפתח כל כך מהר וכל כך יפה, פשוט תענוג איתו. הוא גם משתתף יותר בפעילויות הגן, מתייחס יותר לילדים כאשר הוא בגן שעשועים, מצליח לבטא יותר ויותר דברים. שלשום הצליח סוף סוף לומר "מה" - שעד כה היה מצמיד את שפתיו ומוציא דרכן אוויר אבל לא משמיע צליל. מכאן לדעתי הדרך ל"אמא" קצרה.

א פרו פו "אמא", 'שרי' התחילה פתאום לקרוא לבתי "אמא". פתאום לפני שלושה לילות במקום לקרוא לה 'מאי' כשהיא התעוררה בלילה, היא קראה "אמא, אמא" ומאז היא כל הזמן אומרת "אמא" וזה מתוק בטירוף. היא עדיין אומרת 'מאי' בהקשרים מסוימים, אבל יש לי הרגשה שה'מאי' בדרך להיעלם. 

גם ה - 'כָּ-פֹּה' (שילוב של 'כאן' ו-'פה') נעלם לה, שהיה כל כך מתוק. גם היא מתבגרת ומתפתחת בקצב מהיר. היא ממשיכה לשלוט בכולנו, והמילה הכי שגורה בפיה כעת היא 'קום' - כלומר קום, קומי, ומייד אחר כך ציווי נוסף כמו 'בואי' ('קום' זה תמיד בזכר ו'בואי' זה תמיד בנקבה אצלה). כל היום מחלקת הוראות. 

ארוחת הערב בששי אצל בתי וחתני והנכדים היתה נחמדה מאד וטעימה ונהנינו איתם מאד. 

למחרת חל ליל הסדר, וחתני הכריז שהוא רוצה להתחיל בשעה חמש, אז הבאנו את הורי ברבע לחמש, והכל היה מוכן - וחיכינו חיכינו....והתברר שכל המשפחה של בתי נרדמה, ובסוף הם הגיעו בשבע. לא נורא, האמת שאנחנו רגילים לאיחורים האלה. פעם זה היה קורה הרבה יותר. 

בסך הכל טוב שהם ישנו. 

סדר פסח היה נעים וטעים וכיפי, ולמרות ההרכב החסר (יחסית, ללא משפחתו של אחי) היה שמח והרבה שירים וצחוקים. חכמוד ונשמותק השתתפו בסבב הקראת ההגדה, התעכבנו כרגיל לשיר את כל השירים לשמחתה של 'שרי', שבכל שיר פצחה בריקודים. היא פשוט רקדנית מלידה הילדה הזאת, וגם ספורטאית מלידה.

בניגוד לשנים עברו, אפילו לא ניסינו להמשיך לקרוא בהגדה אחרי האוכל (בדרך כלל טסנו בחלק הזה ובעיקר עשינו הרבה צחוקים עם 'כי לעולם חסדו' ו-'ויהי בחצי הלילה') אבל כן שרנו במלואו את 'אחד מי יודע' כאשר כל הנכדים ממחיזים בריקודים ובתנועות את תוכן השיר, ואפילו קצת את 'חד גדיא'. היה כיף גדול.

שמחתי שהורי הגיעו למרות שאמא עדיין לא לגמרי במיטבה. היא נראתה נהדר - החליטה להפסיק לצבוע את השיער, והסתפרה קצוץ, והתאים לה מאד האפור. ממש. 

הנכדים הגדולים נשארו לישון ובתי וחתני לקחו את הורי הביתה (בסביבות עשר וחצי). גם אנחנו כולנו הלכנו ישר לישון, היינו גמורים. 

למחרת הנכדים התעוררו הרבה אחרי שחזרנו מהליכת הבוקר, T הכין להם את ארוחת הבוקר (הלא כשרה לפסח) ואני המשכתי להקריא מהספר השני של 'חוט"ם' ונהנינו מאד. 

חתני הגיע מוקדם עם 'שרי' לקחת אותם הביתה, ובצהריים אספנו את הורי ונסענו אל אחי וגיסתי לארוחת צהריים של חג. 

אני ממש לא זוכרת מתי היתה הפעם האחרונה שביקרנו אצל אחי וגיסתי בבית. לדעתי זה היה לפני כשנתיים, אולי. הייתי אמורה לנסוע לשם לבד בערב של המקווה של אחיינית1 אבל כזכור הייתי עם התסבוכת והסבל של העקירה והשתלת השן ולא יכולתי לנסוע. 

היה ממש כיף להיות שם, וגם אמא של גיסתי הגיעה, ואחיינית1 (בעלה לא הגיע כי הוא שומר כשרות פסח). הארוחה היתה טעימה ונעימה, ואחרי הארוחה ישבנו לצפות קצת בסרטי וידאו - כמו מסיבת ההפתעה שהכנו לאמא שלי ליום הולדתה ה-70. היה מצחיק ומרגש לראות את כולנו צעירים ב-19 שנים. בתי היתה בצבא, בני היה בתיכון, האחייניות היו קטנות ומתוקות. השקענו אז ממש במסיבה - נפגשנו הרבה לפני כן וערכנו חזרות. ניגנו ושרנו מחרוזת שירים שאמא היתה שרה לנו ולנכדים, אחי ניגן קטע קלאסי שהיא אהבה על הגיטרה 

ואני ניגנתי קטע בצ'לו (לא זוכרת איך קוראים לו, נדמה לי שזה ג'יג ואולי של באך או אולי סוויטה של באך....) שהתאמנתי עליו המון ולקחתי כמה שיעורי צ'לו לרענון במיוחד לקראת יום ההולדת. 

ביחד ניגנו כולנו את the sound of silence של סיימון וגרפונקל שאמא נורא אהבה, ובאופן כללי ואז שמנו טנגו שהיא נורא אוהבת וכולנו רקדנו והשתטנו - כיף שתיעדנו את זה (במצלמת וידאו שכורה כי אז לא היו סמארטפונים).

האחייניות הקטנות רקדו והרביצו הופעה וכולנו היינו על הריצפה מצחוק. היה כיף להיזכר. אמא לא זכרה את כל זה בכלל והתרגשה מחדש, וזה היה כיף ממש. 

בדרך הביתה בני וכלתי ו'סביבוני' התקשרו שוב בוידאו וניכר היה שהם במצב רוח קצת יותר אופטימי מאשר בשיחה הקודמת, ובסך הכל אני מאמינה שהם פשוט יתמודדו עם הסיטואציה כמיטב יכולתם - וכמובן נתמוך בהם בכל אשר ירצו או יזדקקו. 

ישנו "סייסטה" מאוחר - בערך מחמש אחר הצהריים עד שבע בערב, ושאר הערב התנהל בעצלתיים. אני קוראת עכשיו את הספר 'שיבה' של יא ג'סי. סיפור קשה, נראה איך יתפתח. כל כך הרבה רוע. זה אחד הספרים (הדיגיטליים) שקיבלתי במתנה מ'שותפנו' ו'שריתה'. אעדכן בהמשך. 

הבוקר יצאתי להליכה ארוכה מן הרגיל, ו-T קיצר כי הוא קבע לעצמו שייט במועדון השייט החדש אליו הצטרף לאחרונה. מעבר לכך לא עשינו תכניות לשבוע הזה, אז נזרום....

שמחה לבשר שלא הקשבתי לחדשות כבר שלושה ימים. אין לי כל כך מושג מה קורה, וממש טוב לי כך. מועדים לשמחה.

יום שישי, 26 במרץ 2021

שלל עדכונים לפני פסח

בשבוע שעבר החלטנו לקפוץ לאיקאה לקנות קולב לחדר ארונות. 

הצעתי זאת ל-T אחרי שהיה לי ברור שהוא לא יצליח להיגמל מהנחת הבגדים שלו על השרפרף ועל הסולם, ולי זה ימשיך להפריע בכל פעם שארצה לשבת לגרוב גרביים או ללבוש מכנסיים או לעלות להוריד משהו ממדף או מתלה גבוה בעזרת הסולם. 

אגב לא היתה לי בעייה פשוט לשבת על הבגדים שלו על השרפרף כל עוד הוא לא התחיל להניח שם גם את הג'ינס עם החגורה, ובכל פעם הייתי חוטפת מכה בעצם הזנב מהאבזם של החגורה (או נזכרת רגע לפני הישיבה ומסיטה את כל ערימת הבגדים קצת הצידה). בעזרת קולב גם חשבתי שהבגדים גם יתאוורו להם קצת בין שימוש לשימוש, יהיו נגישים לו יותר (במקום להיות זה מעל זה בערימה).

בקיצור נסענו לאיקאה, קנינו את הקולב וכמובן עוד כמה דברים קטנים, כי תמיד כשמסתובבים שם מוצאים משהו שצריך, כמו לדוגמא עוד קעריות למרק או עוד מקציף או שטיחונים חדשים לאמבטיה. 

כך נראה חדר הארונות אחרי הרכבת הקולב

וכך השרפרף נראה רגע אחרי כן


 כי ברור לפרינססה שפיניתי את השרפרף במיוחד בשבילה.

מזג האוויר ביום הבחירות ולמחרתו תאם את האווירה ואת התחושה שלי ביחס לבחירות.

מימין אפליקציית מזג האוויר שלי בשלישי, ומשמאל ברביעי. 
 
בשלישי בבוקר עוד היה יפה אצלנו ויצאנו להליכה הרגילה (הארוכה) בבוקר. 
ברביעי כבר חיכינו שחדר הכושר ייפתח (זמני פוסט קורונה / תו ירוק) בשמונה.
אמנם ירד גשם זלעפות בבוקר אבל הוא לא ניקה את האוויר.  

ברביעי בערב הנכדים (הגדולים) באו לישון אצלנו.
היו להם הרבה מאד תכניות לחופשת הפסח שלפני הפסח (שבוע שלם) - חברים, בני דודים, סבים/סבתות. מכל התכניות נותרו רק הסבים/סבתות. יום אחד אצלנו ולמחרת אצל אמו של חתני. כל השאר הוברז / התמסמס בצורה כזו או אחרת, והם נשארו מאוכזבים בבית.
גם מזג האוויר המגעיל ביום הבחירות, שבו היו כל המשפחה בבית, לא סייע. 
וגם העובדה שחתני חולה כבר מיום ראשון (הוא מרגיש יותר טוב, וכבר נסע לעבודה אבל עדיין לא החלים לגמרי). 
 
היה ממש כיף עם הנכדים - כמו תמיד. אחרי ארוחת הערב שיחקתי איתם רביעיות פרחים ואחר כך גם טאקי, ואז הם עלו לצפות קצת בטלוויזיה אצלנו בחדר השינה, עד שגם אנחנו עלינו לישון והם עברו למיטות שלהם.
בבוקר אחרי הליכת הבוקר שלנו T הכין להם קרפים, וכיוון שסיימנו לקרוא את "חוט"ם כלב כמעט מושלם" והם הצטערו ממש שזה נגמר, בהחלטה של רגע החלטתי להוריד את הספר השני - "חוט"ם - כלב כמעט מושלם 2 - אוזן קשבת לכל בעייה". כמה קל ופשוט זה להוריד ספר דיגיטלי (וגם הרבה יותר זול), כמה מהיר ומיידי, וכאשר יש תמונות אין בעייה להראות להם אותן בטלפון. אז פשוט המשכנו את הסיפור בדיוק מהיכן שסיימנו אותו בשבוע שעבר. 
 
א פרו פו ספרים - סיימתי את "אחכה לך במוזיאון", שהיה לי ממש מוזר כשהתחלתי לקרוא. ספר שלם שהוא כולו חליפת מכתבים בין שני אנשים שלכאורה אין להם שום דבר משותף זה עם זה הוא לא ז'אנר שאי פעם חשבתי שאני אתחבר אליו. אבל ככל שהמשכתי לקרוא הספר ושני האנשים האלה - אשת האיכר ממזרח אנגליה והארכיאולוג החוקר הדני ממוזיאון סילקבור - פשוט שאבו אותי פנימה. אהבתי את הספר ואהבתי את האופן שבו אן יאגנסון בחרה לסיים את הספר (יש לי איזה עניין עם סופים של ספרים, מאז ומתמיד). מומלץ.

בחזרה ליום כיף עם הנכדים, אחרי שהתקלחנו (מההליכה) יצאנו איתם לקנות (מראש) את מתנת האפיקומן (הם זכרו בדיוק איזה לגו היה יקר מדי כאשר יצאנו "סתם" לקניות בחודש שעבר, אבל עכשיו עמד בדרישות התקציב) 

 
וקנינו גם כלבלב חמוד עבור 'שרי'. 
 

 
בנוסף T רצה מאד לקנות להם משחק הרכבה (לא לגו) והם כבר ישבו שלושתם כשהגענו הביתה והתחילו להרכיב את זה לפני שבתי באה לאסוף אותם
 
הקטנים החמודים גם ליוו אותנו בכיף אצל הירקן ובסופר, ועזרו לנו עם השקיות. פשוט תענוג איתם.


בנוסף לחתני, גם אמא חלתה השבוע, ולכן היא ואבא לא הגיעו לארוחת ששי.
כמו אצל חתני, זה התחיל עם כאב גרון, אבל בניגוד לחתני זה התפתח להחמרה בשיעול - הכרוני שיש לה מאז דלקות הריאות של השנה שעברה - וכאשר היא הלכה לרופאה באחוזה, היא קיבלה אנטיביוטיקה. 
אני לא יודעת אם אנטיביוטיקה זה מה שהיא היתה צריכה באמת, אבל היא מאד רצתה והרופאה כנראה חשבה שזה נחוץ (או שסתם שיתפה איתה פעולה). הבחירה בסוג האנטיביוטיקה תמוהה בעיני - זינת (בדרך כלל מיועד לבעיות בכליות ובדרכי השתן....עד כמה שאני יודעת) אבל אמא שלי היתה מרוצה, והיא טוענת שהיא כבר מרגישה יותר טוב. חלשה אבל יותר טוב. הרופאה גם הרשתה לה להתעמל. אולי זה פשוט פסיכוסומטי וברגע שהיא קיבלה אנטיביוטיקה אמא הרגישה בטוחה יותר ומוגנת יותר והרשתה לעצמה להרגע ולהחלים בנחת.

הזכרתי לעצמי, שכיון שמדובר באישה בת 89, אז פחות רלוונטי לחפור לה לגבי פיתוח עמידות לאנטיביוטיקה  וכדומה - למרות שדווקא לקשישים יש נטייה לפתח דלקות ריאות וזה הרבה פעמים מה שהורג אותם. באופן כללי אני מנסה להזכיר לעצמי פחות לנדנד לה - היא שונאת את זה ובעיקר היא שונאת שדואגים לה, שמדברים עליה, שמתעסקים איתה. כמו ש'שותפנו' כל הזמן אומר - הלוואי עלינו להגיע לגיל הזה ובמצב בריאותי וקוגניטיבי כזה. או שיש להם גנים טובים או שהם פשוט חיים נכון. 

מה עוד? 
פציינטית של חברתי 'מחברת' חלתה בקורונה, למרות שהיא מחוסנת. התברר שהיא נדבקה מהבן שלה. היא התחילה להרגיש לא טוב אחרי שהיא חזרה הביתה מפגישתה אצל 'מחברת', וכיוון שבנה לא הרגיש טוב כבר יומיים, היא החליטה לעשות לשניהם בדיקת קורונה. ושניהם יצאו חיוביים. 

היא מייד התקשרה ל'מחברת' להודיע לה, כמובן, ומסרה גם את שמה בחקירה האפידמיולוגית. התקשרו אל 'מחברת' ממשרד הבריאות, ואמרו לה שאמנם היא מחוסנת ולכן לא מחויבת בבידוד, אבל שכדאי לה להיבדק - ליתר ביטחון. 

הפציינטית חווה סימפטומים קלים בלבד, אז מהבחינה הזאת אלה חדשות טובות. 
 
'מחברת' התלבטה אבל החליטה לעשות את הבדיקה. באופן פרדוקסלי בקופת החולים הודיעו לה שהם לא יכולים לזמן אותה לבדיקה כי היא מחוסנת (?!) והפנו אותה למתחמי הבדיקות של פיקוד העורף. היא נבדקה בחמישי (הפגישה עם הפציינטית היתה ביום שני, והמליצו לה לחכות כמה ימים לפני שתיבדק). בינתיים היא לא נפגשה איתי ולא הלכה לנחם חברה שאמה נפטרה, אבל כן המשיכה ללכת לעבודה כרגיל וכן ביקרה אצל הנכדים שלה. בכל מקרה הבדיקה של 'מחברת' יצאה שלילית, וזה כמובן משמח ומרגיע מאד.

בבוסטון בני התחסן בחיסון הראשון (של פפייזר) ברביעי, ופרט לכאב מקומי בזרוע (וכמוני, גם בזרוע השניה 🙄) וכלתי תחוסן בשבת. אמנם במסצ'וסטס עדיין מחסנים רק גילאי 65 ומעלה, אבל יש מבצע חיסון למורים - ולשמחתנו שניהם עונים לקטגוריה הזאת.

בליל הסדר בסוף יהיו כאן רק בתי ומשפחתה והורי (בתקווה שאמא תרגיש מספיק טוב). המחותנת שלי בסוף לא תגיע, לא כי היא לא רצתה - היא מאד רצתה - אבל אחיותיה עשו לה "רגשי" שהיא חייבת להיות איתן ועם אמא שלהן. כמה טוב שאצלנו במשפחה אף אחד לא עושה "רגשי" לאף אחד בחגים!

בחג עצמו, אם גיסתי תרגיש מספיק טוב, אנחנו מוזמנים אל אחי לצהריים יחד עם הורי. 
אין לנו תכניות לחול המועד, אנחנו נוהגים להישאר קרוב לבית כאשר כל עם ישראל מסתובב לו בחוץ, אבל אני מניחה שגם אז נבלה חלק מהזמן עם הנכדים. אבל עד השבוע הבא יש זמן. 

הגפילטע פיש כבר מוכן (בפריזר), גם החזרת (טעימה מאד וחריפה מאד) וגם המרק הצח. 
 
השנה לא נעשה קניידלעך אלא רק "אטריות" מקמח תפוחי אדמה. T מכין קרפים ופורס רצועות דקות ואין אטריות כשרות לפסח טעימות יותר. 
בנוסף הוא יכין בשר סינטה בתנור, וגם תפוחי אדמה ובטטות אבל גם אורז. הנכדים שלנו אוהבים אורז, וכיון שיש לנו את חתני (שהוא לא אשכנזי) אז החלטנו שגם לנו זה בסדר. 

אין קינוח מיוחד לפסח אבל יש פירות ויש גלידות - נראה לי שזה מספיק מעל ומעבר. 
 
מאחלת חג שמח, חג של ביחד לשם שינוי, בניגוד לפסח של השנה שעברה.
 
מאחלת לכולם את מה שאני מנסה לעשות בעצמי: להתמקד במה שטוב וגם לנסות להגדיל את הטוב, לפחות בקטן, לפחות כל אחד בסביבה שלו. 


פסח שמח ומהנה

יום שישי, 12 בפברואר 2021

השבוע שהיה

בששי שעבר עדיין היה סגר. 

שוב הבאנו את הורי אלינו לארוחת ערב, ו-T הכין אסאדו חלומי וגם כרוב ממולא טעים ברמות. 

הוא הכין גם קציצות בשר - כי חשבנו שבתי תבוא בשבת עם המשפחה, אבל בסוף הם נסעו לטיול אופניים בשמש החורפית הנהדרת הזאת, ולא באו אלינו. לא נורא, הקפאנו את כל מה שנשאר מהארוחה ונגיש את זה היום. ואולי גם מחר, אם 'שותפנו' ו'שריתה' יגיעו לביקור.

סוף סוף הצלחנו להוריד תעודת מתחסן / דרכון ירוק - מהאתר של מכבי, לא מהאתר הכושל של משרד הבריאות. עכשיו נראה למה הוא בכלל ישמש אותנו. 

כל הנושא הזה של מתחסנים לעומת לא-מתחסנים הפך מאד קולני השבוע, והחלטתי שמחר זה יהיה נושא "מדור השרביט החם". מעניין יהיה לשמוע מה יש לאנשים לומר על זה.

סיימתי את הספר TREASON של Orson Scott Card. אגב עד כמה שידוע לי הספר זה לא תורגם מעולם לעברית. חבל. כמו בספר אחר שלו שקראתי (המשחק של אנדר) גם כאן היו כמה טוויסטים יפים בעלילה. אני אוהבת מדע בדיוני משובח ואני אוהבת את הכתיבה שלו, ואהבתי גם שהוא עבר על כל הספר, שהיה ספרו השני בסך הכל,  ותיקן ושיפץ והוסיף דברים כמה שנים טובות אחרי שהוא נכתב במקור (כלומר אי אז בשנות השבעים). 

כאמור השבוע הסגר עדיין המשיך,  אז שוב התייצבנו בימים ראשון, שני ושלישי כדי לעשות בייבי סיטר לנכדים.  

החלק הכי קשה בעניין הזה היה שזה תמיד התקיים בין השעות אחת לארבע וחצי אחר הצהריים. כלומר בול על הסייסטה שלנו. אבל מה לא עושים כדי לעזור לבתנו האהובה? ובסך הכל זו היתה הזדמנות נהדרת להתקרב עוד יותר לשרי, שכבר לגמרי התרגלה שאנחנו מבלים איתה, משחקים איתה, באחד הימים אפילו הצלחתי להרדים אותה. כמובן שלמחרת היא לא נרדמה בכלל - גם זה קורה. 

באחד הימים הגעתי לבדי, ל-T היו פגישות עבודה באותו היום. כיון שהגעתי לשם הישר מהשיננית, הבאתי איתי לארוחת צהריים את המרק של T. שרי כבר סיימה לאכול אבל עדיין ישבה בכיסא האוכל, והביטה כיצד אני אוכלת את המרק. "מי? מי?" היא שאלה כמו תמיד כשהיא רוצה בעצם לשאול "מה זה?". אמרתי לה "מרק. סבתא אוכלת מרק". הילדה הסתכלה על קערת המרק שלי, ואז הצביעה על מגש כיסא האוכל (הריק) שלה ושאלה "שרי?" במלים אחרות "איפה המרק של שרי?" ובאמת, באיזו חוצפה אני יושבת ואוכלת מרק ליד הילדה ה"מורעבת" הזאת (שכרגע סיימה שניצל עם פתיתים ופלפלים טעימים 🤣)? 

הגשתי גם לה מרק, שהיה חם ושתינו עשינו הרבה "פו" עם כל כפית, והיא חיסלה את הכל וגם ליקקה את התחתית של הקערה שלי. שלחתי כמובן תמונה ל-T שירווה נחת מהנכדה שטורפת את המרק שלו. 

חלק מן הימים היא התעוררה מהשנ"צ בבכי, אבל תמיד בסוף נרגעה ושיחקנו, סיפרנו סיפורים, וגם שיחקנו ב"כאילו" עם חיות הצעצוע שלה - היא ממש משחקת משחקי תפקידים, יש לה כבר משפחות של בעלי חיים - אבא סוס, אמא סוס, "שרי" סוס.....היא ממש מבינה את הרעיון של "כאילו". זה מקסים. וכמובן המון המון שירים. ו"עוד" כל הזמן "עוד". 

בזמן שהיא ישנה שיחקתי עם הנכדים הגדולים או צפיתי איתם בטלוויזיה. השבוע הם צפו בסידרה בשם "הבאר" שגם עבורי היתה מעניינת. 

ואז הסתיים הסגר. וביום חמישי הם חזרו ללימודים - הילדים לבית הספר והקטנה לגן. בתי מספרת שכבר בתום שיעור הזום האחרון של יום רביעי, חכמוד סידר לעצמו את הילקוט והניח אותו ערוך ומוכן ליד הדלת. כן, הנכדים שלי כבר היו לגמרי מוכנים לחזור לבית הספר. 

גם שרי, אחרי כמה דקות של הלם ראשוני כשהגיעה לגן, בסך הכל נהנתה מאד. כולם היו מרוצים. באותו הבוקר בתי התקשרה אלי באושר. "איך את מרגישה?" שאלתי אותה. "קלילה," היא ענתה לי. "קלילה מאד". היא עשתה חישוב מהיר בראש ואמרה שירדו ממנה 66 ק"ג (סה"כ המשקל של כל הילדים ביחד). 

אז הערב הם אמורים להגיע לארוחה (אלא אם לא ירגישו טוב, כי היום הם גם מקבלים את מנת החיסון השנייה שלהם), וגם הורי יבואו (הפעם הם יגיעו עצמאית, במונית). ומחר כאמור 'שותפנו' ו'שריתה' יגיעו אחר הצהריים. והנה אולי אולי מתחילים לחזור לאיזושהי שיגרה. 

עד מתי? לא ברור.

יום חמישי, 14 בינואר 2021

החיסון השני - דו"ח ביניים

 אתמול קיבלנו את המנה השנייה של החיסון לקורונה.

בינתיים זה עובר עלינו בדיוק כמו המנה הראשונה.

אזור ההזרקה מעט כואב, ל-T זה הפריע בלילה יותר מאשר לי.

יצאנו הבוקר להליכה לגמרי רגילה עם רמת אנרגיה לגמרי רגילה. אפילו טובה.

אז כמו שאומרים - so far so good.

לקראת סוף ההליכה התחיל לרדת קצת גשם אבל לא חזק מדי וממילא יצאתי עם מעיל גשם ליתר ביטחון.

עשיתי מסלול שונה מהרגיל, לא להתרחק מדי מהבית ולא ללכת בשבילי עפר מחשש לגשם. בסוף יצא שהלכתי 7.5 ק"מ (בדרך כלל אני הולכת 7 ק"מ בבוקר). לא רע.

היום הורי מתחסנים, ואתמול כשאיחלתי לאמא שלי מזל טוב ליום הולדתה ה-89 דיברנו על יום כיף שנעשה בסיום הסגר, לקנות לה נעליים ולשבת בבית קפה. כן, זה קצת wishful thinking, אני יודעת, אבל מה אכפת לי לפנטז?

לסיום רוצה להעלות תמונה של ניצני הרקפת באדנית בכניסה לבית שלנו. 

תמיד מרגש אותי כשפקעת ש-T שתל לפני כמה שנים מתעוררת לה מחדש. 

עדה - זה בעיקר בשבילך.



יום חמישי, 24 בדצמבר 2020

סגר שלישי וחיסון ראשון

עשינו זאת. קיבלנו את החיסון הראשון נגד קורונה. 

לגמרי רגע היסטורי בחיינו.

למדתי מביבי ובאתי עם חולצה קצרה.  זכרתי שבחיסון השפעת הייתי צריכה להוריד חלק מהחולצה כדי לקבל את החיסון בזרוע העליונה.

חיכינו אולי חמש דקות בתור, וחיכינו עשר דקות אחרי הזריקה - כך שנראה לי שמרגע שיצאנו מהבית ועד שחזרנו בקושי עברה חצי שעה. עוד שלושה שבועות החיסון השני. 

אזור החיסון באמת כואב קצת, וזה הציק מעט בלילה (לי זה הציק מעט, ל-T זה ממש הפריע לישון) אבל בבוקר קמנו ועשינו הליכה כרגיל והכל היה בסדר. היה לנו גם מזל גדול כי בשנייה שנכנסנו הביתה התחיל לרדת גשם שוטף.

בינתיים, לפני שהוכרז רשמית על סגר שלישי, בתי בדקה איתי אפשרות להגיע אליהם קבוע פעם בשבוע בשעות אחר הצהריים. בלי עין הרע, יש לה הרבה מטופלים, ועכשיו שיש לה קליניקה משלה היא יכולה לקבוע בימים ובשעות שנוח לה, בלי להיות תלויה בבעלת הקליניקה (כפי שהיה קודם) או באחרים ששכרו את הקליניקה לפי שעה כמוה. קבענו בימי ראשון, כך היא תוכל להתחיל לעבוד בארבע, ועד הלילה. נאסוף את 'שרי' מהגן ונהיה עם הילדים עד שחתני יגיע מהעבודה, בדרך כלל בסביבות שש או שש וחצי. באותה הזדמנות דיברתי איתה שוב על הבלת"מים - והיא הבטיחה לנסות לצמצם אותם למינימום. 

היום היא כבר התקשרה לבשר לי שמצאה בייבי סיטר לראשון הקרוב, בגלל הסגר. דווקא בראשון הקרוב עוד היינו יכולים להגיע, למרות שהסגר מתחיל כבר בחמש.....בכל מקרה שמחתי שהיא תפסה יוזמה ופתרה את הבעייה הנקודתית הזאת. עכשיו צריך יהיה לחשוב על כל שאר הימים, בהם היא עובדת בשעות הצהריים - והרי הגנים ייסגרו באחת (עוד חוליה בשרשרת החלמאות של הממשלה הזאת).

השבוע גם ניצלנו את מכירות 'סוף החורף / לקראת סגר' וקניתי עוד זוג נעלי ריצה, כך במקרה שהנעליים שלי נרטבות בגשם או מתלכלכות נורא יהיה לי תחליף. 

T קנה לעצמו עוד שתי חליפות טריינינג, והתברר שהוא כבר במידה מדיום (!). אז שלפתי מהארון שלי חליפות טריינינג שקניתי כשהייתי בשיא המשקל, שימדוד. אני מעדיפה טריינינגים של גברים, והתברר שכל החליפות שלי (פרט לזוג מכנסיים אחד שהיה לו קצר) מתאימות לו בול. עלי הן היו קצת ארוכות, אבל הייתי חייבת את המידה בגלל הרוחב 😔.

הורי הודיעו שהבדיקה האחרונה שלהם (בודקים אצלם קורונה כל שבוע) שוב שלילית, כצפוי, ושהיום הם יתחסנו. חדשות מעולות. 

גיסתי גם קיבלה אישור להתחסן (כי היא בקבוצת סיכון, מאז הסרטן, למרות שהיא עדיין לא בת ששים). אבל טרם קיבלה תור. היה בלגן גדול עם התורים אבל אני מקווה שבימים הקרובים זה יסתדר. 

מחר משפחתה של בתי תגיע לארוחת ששי ואחר כך מי יודע מתי ניפגש שוב. נראה איזה סוג סגר זה יהיה, האם אי אפשר יהיה בכלל לנסוע אליהם או שניתן יהיה לעזור עם הילדים. כרגיל הכל מבולבל והכל ברגע האחרון והכל חסר היגיון לחלוטין. ובתקווה שזה יהיה הסגר האחרון.

יום שישי, 4 בדצמבר 2020

מעט אופטימיות

 מזג האוויר בשבוע האחרון פשוט מושלם, ואני נהנית מכל היבט שלו.

נהנית שאנחנו כבר ישנים מתחת לשמיכות הפוך (סליחה, מוֹךְ, אני יודעת שפוך זה בפולנית).

נהנית שעדיין נעים גם בשעות הבוקר המוקדמות ומספיק לצאת להליכה עם שתי שכבות מעל לחולצת הספורט (טוב, נו, גם עם כובע ושרוולון על הצוואר), וכן נהנית שלא יורד גשם למרות שזה גם מעורר בי קצת רגשות אשם כי צריך גשם. תמיד. 

נהנית שאני לא לגמרי שטופת זיעה בכל פעם שאני עושה הליכה. כן, ברור שאני מזיעה, אבל בקטנה.

נהנית שבאמצע היום אפשר ללכת עם בגדים קלים, אפילו קצרים אם נמצאים בחוץ מספיק זמן. 

נהנית שבערב אפשר להדליק את האח אבל רק לכמה דקות, והבית נעים. 

סיימתי לקרוא את "הביקור" של הילה בלום ואני חייבת לומר שהתאכזבתי. מזמן לא קראתי ספר שבו הסופרת כל כך מאוהבת במילים של עצמה ובסגנון הכתיבה של עצמה ברמה כזאת שזה פשוט פוגם ברצף ובעלילה. וכן, היא בנתה איזה מתח סביב נושא סתמי לחלוטין, קפצה אחורה וקדימה ברצף הכרונולוגי באופן לגמרי מוגזם, ובסוף בכוונה השאירה נושא מרכזי לגמרי פתוח, בצורה כל כך יומרנית ש....נו, לא אמהר לקרוא את הספר הבא שלה, אם ייצא אי פעם (כן זה היה סיפרה הראשון, עד כמה שאני יודעת). 

עכשיו אני קוראת את "ולא כפי שפורסם" מאת יואב שפיר בירן, וגם זה סיפרו הראשון. נקווה שהפעם לא צפויה לי אכזבה. בינתיים הוא טוב. 

התחלתי לצפות בעונה החדשה של "הכתר" והלב פשוט מתכווץ כשאני רואה את דיאנה הצעירה, התמימה, ההרפתקנית - פוסעת בעינים די פקוחות (למרות חוסר הניסיון והתמימות, היא הבינה עוד לפני החתונה פחות או יותר למה היא נכנסת) לגיהנום הזה שנקרא ארמון בקינגהאם ומשפחת המלוכה. 

מעניין גם לראות את תחילתה של כהונתה של מרגרט ת'אצ'ר כראש ממשלת אנגליה. ההבדל התהומי בין האופי שלה לבין כל אנשי האצולה (בקבינט ובפרלמנט) והמלוכה (בארמון) והיחס שהיא מקבלת, והיחס שהיא מחזירה. זה ממש מרתק ולמרות שאין לי זמן לצפות בבינג' בכל הסידרה, מוצאת את עצמי מחכה בכל פעם לראות את הפרק הבא. 

טיילנו שוב השבוע אבל הפעם קרוב לבית - באזור עמק חפר יש את "אגמון חפר" שגם הוא, כמו אגמון החולה, מהווה אטרקציה למגוון רחב של ציפורים, וכרגע יש בו בין היתר המון שקנאים. נסענו לשם עם 'שותפנו' ו'שריתה' והלכנו גם מעט ברגל, ובסוף ישבנו לעשות פיקניק קטן - זה היה נחמד מאד. 

גם לכאן T הביא את המצלמה שלו אבל עדיין לא הוריד את התמונות כך שאני לא יכולה לצרף אותן לכאן עדיין. 

עוד מעט נצא לאסוף את נוקת מהגן. היא קיבלה חיסון (בעצם הרבה חיסונים בו זמנית) והיתה קצת מסכנה יום אחד אבל נראה שהתגברה על זה.

הערב בתי ומשפחתה מוזמנים לאמו של חתני, אבל אולי יגיעו אלינו מחר. מתגעגעת לילדים (את נוקת נראה עוד מעט אבל חכמוד ונשמותק כבר אצל הסבתא השנייה שלהם) אבל דווקא מתאים לי ששי בערב בשקט עם ספר או טלוויזיה. 

גיסתי סיימה את ההקרנות שלה השבוע וכעת נמצאת בשלב הכי קשה, מתברר, של החלמה מהכוויה הקשה שהן גרמו ומהחולשה הכללית שזה גרם. מקווה שכל יום שעובר וכל שבוע שמסתיים מקרב אותה לשלב שבו הסרטן הזה והניתוח והטיפולים יהפכו לזיכרון שהולך ומתרחק.

בתוך כל הבלגן של הבחירות שאולי מתקרבות בצעדי ענק והתחלואה הגוברת והקשקשת בתקשורת (שאני כבר כמעט לא מקשיבה לה), שמעתי שיש חיסונים בדרך לישראל ופתאום יכולתי לראות שמתי שהוא יחסית בקרוב, הורי יחוסנו והם ישתחררו מהסגר שכפו על עצמם באחוזה ויוכלו לבוא שוב לארוחות ששי אצלנו. ודווקא בפרט הקטן הזה פתאום החלטתי להיאחז ולהרשות לעצמי מעט אופטימיות.