יום רביעי, 29 במאי 2024

עדכונים כאלה ואחרים

בששי בערב נסענו לכפר סבא להופעה נהדרת ומרגשת של אדיר מילר.

צחקנו על עצמנו שהשעה בה החלה ההופעה היא השעה שאנחנו בדרך כלל כבר עולים למיטה. יותר מזה, לאחר הליכת הערב התקלחנו ושנינו כמעט לבשנו פיג'מות מתוך הרגל...עד שנזכרנו שבעצם יוצאים להופעה.

גם במופע הוא צחק קצת בחביבות על הקשישים מבינינו, בעיקר על הזוגות שחיים יחד כבר הרבה שנים. הוא צחק גם על בני ה-18 שהראש שלהם זמנית לא באמת מתפקד. כרגיל הוא צחק על כולם. 

אבל בו בזמן הוא גם ריגש. היה איתנו ביחד. בעצב ובייאוש. פתאום קלטתי כמה זה שונה לראות הופעה של מישהו שהוא "משלנו", שמרגיש מה שאנחנו מרגישים וגם כשהוא צוחק, יש הבנה והזדהות ובעיקר התחשבות במה שעובר עלינו. 

כהרגלו הוא ניהל דו שיח עם אנשים מהשורות הראשונות (יש אנשים שקונים כרטיסים לשורות האלה בכוונה) וזו בעצם החוזקה שלו, היתרון שלו (בעינינו) על פני סטאנדאפיסטים שבעיקר מגיעים עם חומר מוכן מראש. הוא מאלתר על המקום ויש לו הברקות. 

היה קטע מרגש במיוחד כאשר פתאום באמצע ההופעה זוג אחד קם והתחיל ללכת. כשדבר כזה קורה אדיר אף פעם לא מתעלם ומייד פנה אליהם ושאל מה קרה, למה הולכים, עשה את עצמו קצת נעלב.....ואז הם סיפרו לו שקיבלו כרגע הודעה מהבן שלהם שהוא יוצא מעזה. 

כל הקהל פרץ במחיאות כפיים, וראיתי שאדיר מאד התרגש. הוא ביקש מהם לצלם אותו בוידאו והקליט לחייל ברכה, וגם עשה סלפי עם הוריו....היה מאד מרגש. 

מה עוד? 

מבצע ניקוי המרתף ומסירת / מכירת הפריטים הוכתר בהצלחה. עד ליום ששי בערב כמעט כל הדברים נלקחו, ועוד כמה פריטים נמסרו בימים הבאים. נותרו בעצם שניים או שלושה פריטים למכירה. אני מניחה שבהזדמנות נמכור גם אותם.

בשבת היינו מוזמנים לדירה של אחיינית2 והחבר שלה לבראנץ'. הם מאד התרגשו לארח אותנו והכינו מטעמים (פחות לטעמנו, בעיקר פשטידות ובצקים...המון בצקים). היה ממש כיף לראות איך הם חיים ביחד ומתחילים את חייהם המשותפים. הבאנו איתנו את הורי וכמובן גם אחי וגיסתי היו, וגם אחיינית1 עם בעלה והתינוקת המתוקה. 

נהנינו מאד, אבל אחר כך T חטף כאב בטן מהגיהנום, וזה ביטל את שאר התכניות שלנו למוצ"ש. לא יצאנו להליכת ערב (וגם היה מאד חם), ולא נסענו להפגנה. 

לפנות ערב קיימנו שיחת טלפון עם בת דודתי לקראת הנסיעה והטיול המשותף באורגון. היא סיפרה, בין היתר, שגם בתה הצעירה של בת דודתי (זו שביקרה אצלנו בקיץ לפני שנתיים אחרי שסיימה "תגלית") מצטרפת אלינו לחצי הראשון של הטיול שלנו ביחד. מאד שמחנו לשמוע. 

גם בשני וגם בשלישי ביקרנו אצל בתי והנכדים. רצינו כמה שיותר זמן איכות ביחד לפני שניפרד לכמה שבועות. בשלישי הם גם הזמינו אותנו לארוחת ערב. היה ממש טוב, ובאמת כבר התחלתי להתגעגע...למרות שעוד לא נסענו. 

עכשיו מתארגנים לקראת הטיסה ובמקביל מנהלים כל מיני ביורוקרטיות של הרגע האחרון...אין רגע דל. 

עם החדשות יותר ויותר קשה לי להתמודד, באמת שנמאס לי כבר לומר שאנחנו הולכים מדחי אל דחי בכל יום שעובר אבל מה לעשות? זה נכון. גם מבפנים וגם מבחוץ. 

כולם אומרים לנו לנסוע ולהתנתק קצת אבל אני מכירה את עצמנו - אין מצב שבו אנחנו מתנתקים לגמרי. נראה איך יהיה לנו ומה יתרחש כאן בינתיים. 

אמן שתהיה טיסה הפעם, שתעבור בשלום ואולי אפילו שתעבור בנעימים, אבל אולי זה יותר מדי לבקש. 

יום שני, 27 במאי 2024

למדור השרביט החם - מתכון אחד (בעצם שלושה...)

במדור השרביט החם  מבקש טליק השבוע שנביא מתכון אחד משלנו.

מגיל מאד צעיר נכנסתי למטבח.

אמנם גדלתי בבית שבו גם אמא בישלה וגם (ובעיקר) סבתא בישלה את רוב הארוחות ואפתה את רוב העוגות, אך למרות זאת (או אולי בזכות זה) מאד התעניינתי בבישול ובאפייה משלב מאד מאד מוקדם. 

זוכרת אפילו שהיה לי סט של תבניות וסירים, צעצוע אמנם, אבל זה היה מאלומיניום כנראה, וניתן היה להכניס לתנור. סבתא שלי היתה מכינה בלילה של עוגה, למשל, "בעזרתי", ואז כשיצקה אותה לתבנית (בדרך כלל  "לסיר פלא" ) היתה יוצקת גם ל"סיר פלא" הקטנטן שלי, וכך היתה גם יוצאת עוגה זעירה "שלי". 


מגיל 12 בערך התחלתי ממש לעבור על ספרי בישול ולהכין משם מאכלים שאהבתי, בעיקר לאפות עוגות אבל גם אוכל ממש.

ואמנם התחתנתי עם בשלן מעולה שאחר כך גם נהיה שף של ממש, אבל רוב השנים הוא היה רוב היום בעבודה, וכך את האוכל הביתי ביום יום, וחלק ניכר מהאירוח, בישלתי ואפיתי אני. ולמרות ש-T הוא הבשלן העיקרי והמועדף אצלנו, בכל זאת יש כמה מאכלים ומאפים שבמשפחה שלנו מאד מאד אוהבים כשאני מכינה אותם. 

התלבטתי מאד, בין כמה מתכונים, ומתוכם בין "אוכל" לבין עוגות. 

אז כרגע בחרתי ב"אוכל", דווקא משום שבשנים האחרונות - מאז ש-T בפנסיה חלקית והשתלט על הבישולים בבית - אני לא זו שמבשלת את הארוחות בדרך כלל, אבל אלו שלושה מאכלים שכאשר אני מכינה אותם כולם מאד מאד נהנים. 

וכדי לא להתלבט יתר על המידה, הבאתי לא אחד אלא שלושה מתכונים.

בבקשה:


עוף בתנור (מתכון של של סבתא שלי)

החומרים:

יין אדום יבש (או חומץ בן יין)

סוכר

פלפל

פפריקה מתוקה

מלח

חרדל

שום

אורגנו

עלי דפנה

פטרוזיליה

אופן ההכנה:

להשרות את העוף בתערובת (כל הלילה עדיף)

לחמם את התנור לחום בינוני (180 מעלות)

לקראת האפייה להעביר את העוף עם הנוזלים לכלי שיש לו מכסה (או לחילופין נייר כסף)

כשרק מכניסים את העוף לתנור, להעביר לגריל (חום עילי) בלבד ללא מכסה

לאחר כעשרים דקות מכסים את העוף ומחזירים לחימום רגיל (עילי + תחתי) 

אופים עד שמתרכך (בערך שעה נוספת)


עוד עוף בתנור:

החומרים:

שמן זית או קנולה

אבקת גריל עוף או תערובת תבלינים לעוף

אורגנו

פפריקה מתוקה


אופן ההכנה:

לערבב את החומרים הנ"ל 

למרוח את העוף בתערובת

להעביר את העוף ושאריות התערובת  לשקית COOKIE גדולה, לסגור אותה ולחורר מעט מלמעלה

לאפות בתנור בחום בינוני (180 מעלות) במשך שעה

ולאחר מכן להוריד את הטמפרטורה ל-120 מעלות – להשאיר כך בתנור עוד כשעה נוספת

העוף מתבשל, משחים יפה ומתרכך.

אופציונאלי:

להכניס ל-COOKIE גם תפוחי אדמה מקולפים, בטטות, טבעות של בצל לבן, פלפל אדום, גזר....ועוד ירקות שורש לפי הטעם ולפי מה שיש בבית. 


צלי בשר כתף בקר:

החומרים:

כתף בקר (קילו או חצי קילו לפי הצורך)

קמח

מלח, פלפל

בצל, סלרי, שום, גזר, פטריות

כוס יין אדום

2 כוסות מים

4-5 כפות אבקת מרק פטריות


אופן ההכנה:

לפרוס את הבשר לפרוסות (כמו סטייק)

לטבול את הפרוסות בקמח + פלפל + מלח

לטגן את הפרוסות במחבת בשמן להשחמה

להניח את הפרוסות בתבנית פיירקס

לטגן בצל, סלרי, שום, גזר ופטריות באותו מחבת.

להוסיף כוס יין אדום ו-2 כוסות מים

להוסיף 4-5 כפות אבקת מרק פטריות, מלח ופלפל לפי הטעם

לבחוש במשך כשתי דקות

לצקת על הבשר שבפיירקס

לכסות את הפיירקס בנייר כסף

להכניס לתנור מחומם ל-200 מעלות למשך כשעתיים

ניתן להשאיר אחרי כן בתנור על חום נמוך (120 מעלות) אך להקפיד לצקת מהנוזלים מדי פעם על הבשר. 


בתיאבון


יום שישי, 24 במאי 2024

אז מה היה לנו בימים האחרונים?

מאז שצפינו שוב ושוב בסרטון של חטיפת התצפיתניות והתבשרנו על עוד שלושה נופלים במערכה בעזה....קשה יותר להתייחס לענייני היום יום.

איכשהו אנחנו מצליחים לרדת בכל יום יותר ביגון שאולה. 

אבל הבטחתי שאתמקד בדברים הקטנים ואשקיע במציאת הדברים הטובים....ולכן אני מנסה לקיים.

במוצאי שבת נסענו להפגנה בקפלן. טוב, לא בדיוק דברים טובים, אבל טוב להרגיש שאנחנו עושים משהו, למרות שאני לא אופטימית שזה משפיע על משהו או על מישהו.

הופתענו כשיאיר לפיד היה הנואם הראשון. הוא נתן נאום חוצב להבות - והספיק לעשות זאת עוד לפני הנאום העמום והמיותר של גנץ, שפספס את הרכבת כי גלנט הקדים אותו ואמר את כל מה שהוא היה אמור לומר כבר מזמן. 

במצב רוחי הנוכחי אפילו לפיד לא הצליח להלהיב או לסחוף אותי, אבל הוא אמר את כל הדברים הנכונים. לא יודעת מה יהיה.

אחר כך נאם מישהו מ"אחים לנשק" - ואי שם באמצע הנאום המצוין שלו, הגב שלי התחיל לאותת שדי ומספיק. אז פנינו בחזרה לאופנוע ונסענו הביתה. 

עוד לפני כן, בדרך לשם, איזה אופנוע אחר, פוחז וחסר אחריות (כמו רוב האופנעים, לצערי) החליט פתאום שהוא נכנס לנתיב בו נסענו, בלי להסתכל ובלי לאותת, ו-T נאלץ לבצע בלימת פתע. זה לא עניין פשוט לבלום עם אופנוע, ו-T עשה זאת במיומנות מעוררת התפעלות. הבעייה היא שבכל זאת חוקי הפיזיקה פועלים תמיד, אני נצמדתי אליו ואז הראש שלי עף אחורה, ואחר כך ביומיים הבאים היו לי כאבי צוואר ושכמות שמזכירים WHIPLASH. למזלי זה עבר. 

בראשון הצלחתי להיפגש עם 'מחברת' וזה היה טוב מאד, כרגיל. אני לא יודעת אם נצליח להיפגש שוב לפני הנסיעה שלנו לבוסטון. 

בשני נסעתי לפגוש את שרי ואת בתי בקניון בהרצליה, כדי לבחור לשרי את מתנת יום ההולדת שלה: עגילים. כבר שנה כמעט שהיא מנדנדת לבתי שהיא רוצה חורים באוזניים, ובתי הבטיחה שבגיל חמש - והנה זה עוד מעט מגיע. אמרתי שאנחנו נקנה לה את העגילים הראשונים שלה, ונסענו ביחד לבחור. היא עדיין לא עשתה את החורים - היא זקוקה להכנה נפשית קצת יותר ממושכת לפני כן - אבל היא מאה אחוז בטוחה שהיא רוצה. 

זה מדהים כמה שהיא (כמו בת, ממש בת קלאסית) מוכנה לסבול למען היופי.

למחרת הגענו לאסוף אותה מהגן - כי בתי היתה בלימודים והמשפחה של חתני הלכה לחתונה משפחתית - והתברר שיש לילדה מהגן יום הולדת בגן הציבורי שקרוב לביתם. שרי חזרה הביתה ומייד שלפה את הבגד אותו רצתה ללבוש למסיבה. לא עניין אותה שהוא מעט גדול עליה, שלא ממש נוח להתרוצץ ולשחק בזה - מה שהיה חשוב לה זה איך שהיא נראית.



היא מאד התרגשה וכל הזמן רקדה, עד שגם לה וגם לחברה הטובה שלה נמאס מהמפעיל (שבאמת לא היה שווה הרבה) והן פרשו לגן השעשועים הצמוד, ולמרות הבגדים החגיגיים והלא נוחים, נהנו להתגלש ולהתנדנד ולהשתולל....עד ששמעו מרחוק שעומדים לחלק את עוגת יום ההולדת ואז חזרו למסיבה. 

לא פשוט להתנהל עם שרי - בניגוד לאחיה הגדולים, יש לה צורך עצום בשליטה, וקשה מאד לומר לה מה לעשות. היה כיף איתה במהלך יום ההולדת, אבל חששתי מאד מהרגע שבו נצטרך ללכת, והיא לא תרצה. ולא משנה שהמסיבה נגמרה ושהיא אכלה את העוגה וגם קיבלה שקית הפתעות הביתה...היא פשוט לא אוהבת לסיים דברים. כך קשה להוציא אותה מהאמבטיה וכך גם קשה להחזיר אותה הביתה מיום הולדת.

למזלי הגדול, היא חיפשה את חברתה הטובה וגילתה שאבא שלה כבר לקח אותה הביתה, ואז שרי התרצתה ובאה אתי, לא לפני שהיא החליטה לשנות מסלול וללכת מכיוון שונה מזה שממנו הגענו. ככה היא, צריך לדעת ולנסות כמה שיותר לזרום ואז הכל טוב.

היא היתה במצב רוח טוב במשך כל אחר הצהריים, ואפילו הצלחתי לגרום לה להסתבן ולחפוף כמו שצריך באמבטיה, בין לבין משחקים למיניהם (ומיליון פעם של "תעצמי עיניים" כי היא רוצה לעשות לי קסם כזה או אחר) וכשהיא שמעה ש-T הכין קרפים לבנים לארוחת הערב, היא הסכימה לצאת וללבוש פיג'מה והצטרפה אליהם. 

בזמן שאנחנו היינו במסיבת יום ההולדת, T ישב עם הבנים ואיכשהו התגלגלה שיחה עליו, על מקומות בהם הוא עבד ואנשים (בעיקר "סלב"ים) אותם הוא פגש לאורך השנים. נשמותק השתתף בחלק מהשיחה, בא והלך, בא והלך, אבל חכמוד היה מרותק ומאד התפעל מקורות חייו של סבא שלו, ואחר כך גם סיפר בהתלהבות לבתי כשחזרה הביתה. גם תוך כדי שיחה הוא כל כמה זמן שאל "ואמא יודעת על זה?". מתוקי כזה. 

יום קודם, כשחזרנו מהקניון עם העגילים החדשים של שרי, גם לי יצא קצת זמן איכות עם חכמוד (נשמותק היה בחוג טניס באותו הזמן), ובין השאר הוא חקר אותי לגבי כל קרובי המשפחה שיש לנו בעולם. מי מהצד שלי של המשפחה ומי מהצד של T..... 

וכמובן שהוא התעניין לדעת אם הוא יכול, למשל, להוציא דרכון ארגנטינאי...

לצערי לא, אגב. לא שיש כיום ערך לדרכון כזה בעולם. היה לי דרכון ארגנטינאי כשהייתי קטנה, מתוקף היותי הבת של הורי, ועם הדרכון הזה נכנסנו בשנת 1967 לארה"ב עם גרין קארד. אבל הורי לא טרחו להאריך את תוקף הדרכון ההוא, וגם הם עצמם ויתרו על הדרכון הארגנטינאי שלהם, לדעתי כאשר השיגו אזרחות אמריקאית (ואולי יש מגבלה...רק שתי אזרחויות, והם העדיפו להישאר עם הישראלית). 

T עובד על דרכון רומני לעצמו, לבתי ולנכדים. אבל זה לוקח זמן. אמנם זה דרכון של האיחוד האירופי אבל זה פחות שווה בכל מקרה לדעתי מדרכון גרמני או צרפתי, עד כמה שאני יודעת. 

מה עוד היה?

במסגרת המשך השיבושים התקלקל לנו תריס חשמלי אחד, וכשהוא עף מהמקום הוא העיף גם את הרשת.... אבל כבר למחרת הגיע האיש החמוד של התריסים ותיקן צ'יק צ'ק. לפחות יש דברים שאמנם משתבשים אבל מייד מסתדרים.

אגב קיבלתי הודעה ממישהו שטוען שראה את העגיל האבוד שלי בערב יום הזיכרון, הרים אותו מהריצפה והניח אותו על גדר "כדי שמי שאיבד אותו יאסוף אותו". מבריק. ממש גאוני. הוא הסביר בדיוק היכן זה היה, וכמובן שהעגיל כבר מזמן לא שם. "חבל שלא לקחתי אותו איתי" הוא הצטער לאחר מעשה. כן, באמת חבל. 

בשעה טובה הביטוח הלאומי אישרו ל-T קבלת קיצבת זיקנה, כעת משהגיע לגיל 67. עכשיו שנינו מקבלים קיצבת זיקנה. מרגישים ממש קשישים.

הערב אנחנו הולכים להופעה של אדיר מילר. קניתי את הכרטיסים מתנה ל-T ליום הולדתו. אמנם ההופעה בעשר וחצי, שזו השעה שאנחנו בדרך כלל עולים לישון (קשישים, אמרתי?) אבל לא הצלחתי להשיג כרטיסים להופעה מוקדמת יותר בשום מקום ובשום תאריך. כנראה שככה זה תמיד. מקווה שנחזיק מעמד...ושנהנה. אוהבים אותו ומרגישים שיש לנו צורך לצחוק קצת....

אין אצלנו ארוחה הערב, גם בכלל שיוצאים להופעה וגם כי בתי ומשפחתה מוזמנים ליום הולדת במשפחה של חתני. מחר אנחנו מוזמנים עם הורי לאחיינית2 לבראנץ' בדירה אליה עברו היא והחבר שלה לפני כמה חודשים. אז מצאנו את עצמנו בששי בבוקר פנויים לחלוטין, והחלטנו שעכשיו זה זמן מצוין לעשות קצת סדר במרתף.

שלפנו מיליון צעצועים, משחקים ועוד המון דברים שכבר אין בהם שימוש הרבה מאד זמן - הנכדים הולכים וגדלים ולא מתוכננים נכדים נוספים - אז מיינו וערמנו ופרסמנו בקבוצות כאן באזור וכבר הגיעו שניים ולקחו חלק מהדברים....בתקווה שבימים הקרובים עד הנסיעה שלנו נעיף מכאן את הכל. 

לא מזמן ראיתי שנמצאו וחולצו עוד שלוש גופות של חטופים....המספר הולך ופוחת, ומי יודע כמה נותרו חיים ועוד כמה יוותרו בחיים עד שסוף סוף נזכה להחזיר אותם הביתה. 

אז התחלתי עם הייאוש ובאמצע מאד השתדלתי להיות שגרתית לחלוטין ואפילו חיובית ....והנה אני מסיימת עם הייאוש. כנראה שאין מנוס..........



יום שני, 20 במאי 2024

למדור השרביט החם - כל עוד בלבב פנימה

 במדור השרביט החם השבוע מבקש מוטי לדעת מה דעתנו על ההמנון הלאומי "התקווה" והאם אולי הגיע הזמן לשנות או להחליף אותו. 

כשאני מקשיבה להמנונים של ארצות אחרות, למוסיקה, למקצב, למילים, אני רואה את ההבדל הברור בינם לבין "התקווה".

למשל כמה דוגמאות: 

ההמנון הצרפתי הלוחמני המדמם שקורא לחיילים להביס את האויב

המנון ארצות הברית שהוא כולו גאווה על הדגל זרוע הפסים והכוכבים המתנוסס תוך כדי התפוצצות הפצצות והרקטות במהלך הקרב מעל ארצו של האדם החופשי וביתו של האדם האמיץ.

שלא לדבר על ההמנון הגרמני על גלגוליו השונים - הבנתי שכיום שרים רק את הבית השלישי, הפחות נוטף לאומניות ולא מזכיר למשל את גבולות המדינה (שמופיעים בבית הראשון) - אבל שבכל מקרה מדבר על הארץ, על המולדת.

הם גם כולם בסגנון של  "מארש" - מקצב צבאי. 

לעומת זאת ההמנון שלנו שקט ומינורי. רגשי. לא מיליטנטי. 

ב"התקווה" מדברים על העם. על נפש העם. על תקוות העם. מזכירים את ארצנו בהקשר של העם, שרוצים להיות חופשי בארצו. אין סגידה למולדת עצמה, אלא מדברים בעצם על הגשמת התקווה של העם שהוגלה מארצו ושמר על ייחודו מאות שנים בגולה, לא שכח מאין בא ולאן הוא חולם לחזור. 

ולאחרונה ההמנון מושר הרבה יותר מאי פעם, וקיבל מטען רגשי גדול יותר מאי פעם - כאשר מדינתנו בסכנה, כאשר הדמוקרטיה בסכנה. 

נכון, ההמנון הוא המנון העם היהודי ולא המנון כל אזרחי המדינה. זו מדינה שקמה במיוחד עבור היהודים. המדינה היחידה בעולם שיש ליהודים. 

ההמנון כהמנון לא מבטא את רגשותיהם, תקוותיהם ושאיפותיהם של המיעוטים החיים עמנו, וחלק מהמילים אף מתעלמות מהיהודים בינינו שלא גרו ממערב לישראל ("לפאתי מזרח קדימה"). 

לצורך תיקון ניתן אולי לשנות חלק ממילות השיר, להתאים אותן לטובת אזרחינו האהובים הלא יהודים - כמו הדרוזים למשל - ולטובת היהודים הלא מערביים, כפי שהציע מוטי  בפוסט שלו בנושא. 

בנוסף יש דרכים אחרות, לדעתי, חשובות לא פחות, אם לא יותר, לגרום להם להרגיש שהם אזרחים שווים עם זכויות וחובות. שהם חלק מהמדינה, גם אם לא לגמרי חלק מהעם היהודי. 

לדוגמא: לבטל את חוק הלאום המטומטם והמסוכן.

לדוגמא: לכתוב סוף סוף מגילת זכויות האדם וגם חוקה - שתעגן גם את הדמוקרטיה וגם את זכויות כל האזרחים.

לדוגמא: להפסיק להתייחס לערבים ולדרוזים ולשאר המיעוטים כאל סוג ז' ולתת להם את אותם התנאים ואותן הזכויות שנותנים ליהודים. 

מה הסיכוי שכל זה יוסדר וייושם הלכה למעשה? אין לי מושג.

מהבחינה הזאת, די ברור שלא די רק בעריכת שינויים במילות ההמנון, ועדיין זה רעיון לא רע בכלל. 

יום שבת, 18 במאי 2024

יום הולדת ל-T ומשמעות החיים

יום רודף יום והחדשות אינן טובות.

אני לא יודעת מה קיויתי לשמוע כאשר ראיתי הודעה שתהיה הודעה חריגה של דובר צה"ל בששי אחר הצהריים....אבל מעבר להקלה הגדולה שאולי קיבלו שלוש המשפחות שהתבשרו שגופות יקיריהן חולצו מעזה - מגיע הכאב הגדול, לפחות על שניים מהם, שלא ידענו שהם נרצחים. מי יודע כמה עוד כאלה יש? 

ואגב - עוד מישהו שומע מכל מיני כיוונים, רציניים ולא רציניים, שהקיסר שלנו סובל מסרטן הלבלב? 

הערב כמובן שנסע להפגין. 

ובמעבר חד....

ארוחת יום ההולדת של T בששי בערב היתה באמת באמת נהדרת.

היינו בסך הכל תשעה, מה שנקרא The usual suspects....הורי ומשפחתה של בתי ואנחנו.

וזה כל מה ומי שהיינו צריכים.

T הכין כל מיני דברים שהוא אוהב, שלאו דווקא קשורים זה לזה : היה צלי בקר עם תפוחי אדמה ובטטה, שהתבשל כתשע שעות על הגאז, כמו שאני אוהבת.

היה פילה דג בתנור - גם מוסר ים וגם סלמון (גם כי לא היה מספיק מוסר ים בחנות, וגם כי היה מבצע מטורף על הסלמון, ושניהם היו ממש טריים ויפים).

T גם הכין רוטב לדגים, עם שרימפס. 

היה אורז וסלט ירקות וחומוס טרי ש-T הכין באותו הבוקר.

היה פלאפל שהוא הכין בעצמו וגם גיוזה, משני סוגים, שברגע האחרון הוא החליט לטגן במקום לאדות, והגיש עם שלושה רטבים (מיונז חריף, צ'ילי מתוק וסויה). 

היתה שעועית ירוקה ברוטב. 

והיו עוגות השמרים שאפיתי ליום העצמאות ומייד הקפאתי חצי מהן, שעדיין היו נהדרות.

וכמובן עוגת שוקולד (חלב) - לנכדים - שכוווולם נהנו ממנה. ושעליה גם שמנו את הנרות. 


היה טעים והיה שמח, ובאמת במצב הרוח הכללי ואישי שכל אחד מאיתנו שרוי בו בימים אלה, זו היתה חגיגה לגמרי נחוצה ולגמרי במקום. 

הנכדים תכננו להישאר לישון אבל בזה אחר זה החליטו לוותר - לאכזבתי הרבה - ושרי הכריזה שהיא רוצה להתקלח אצלנו אבל לא להישאר לישון "כי אני רוצה להיות עם אמא ואבא". מתוקונת. היא מאד מאד אוהבת להתקלח אצלנו. 

כשהיתה בחדר האמבטיה היא התחילה לעבור אחד אחד על כל מה שהיא ראתה שם, ובזה אחר זה גילתה את כל "סודותינו". "מה זה, סבתא?" שאלה על הספריי לכיסוי שורשי השיער ("סבתא לא רוצה שיער שיבה של סבתות" אמרה לה בתי), על המכונה להסרת שיער פנים ("גם אמא מסירה שיער מבית השחי, שרי, נכון?" אמרה לה בתי, ועניתי שכן, אבל סבתות כבר צריכות גם להסיר מהפנים). "למה יש לכם משחת תינוקות?" היא המשיכה (כי אנחנו מורחים בבית השחי ובעוד מקומות לפני הספורט)....

כשהיא עברה לחדר הארונות ורצתה לעבור על כל התכשיטים T עצר אותה. מספיק. 

ואז היא ביקשה ממני להישאר שם ולא לחזור איתה למקלחת "כדי שלא תראי את הגוף הפרטי שלי". מתוקה כזאת. לא משנה שבבית שלהם ישבתי איתה בזמן שהיתה באמבטיה. פתאום לא בא לה שאהיה שם. ברור שיצאתי.

המשפחה הזאת, הנכדים האלה, העובדה שהורי עדיין איתנו ויכולים להגיע לארוחת ששי...העובדה שלמרות כל מה שעבר עם הבריאות שלו, T חוגג 67 ובתקווה לעוד הרבה ימי הולדת בהמשך. כל אלה מהווים חלק בלתי נפרד מהמשמעות שיש לחיינו. בלעדיה לא יודעת מה היינו עושים. 

אני קוראת עכשיו את "האדם מחפש משמעות" של ויקטור פרנקל וברור שמאד מושפעת ממנו.

תמיד ידעתי כמובן כמה חשוב לי למצוא את נקודות האור בחיים, להתמקד בטוב כמה שאפשר, לעשות עבור אחרים, בכל פעם קצת, בכל פעם אדם אחד, כדי שהאדוות יתפשטו וישפיעו על הכלל.... אבל בעת האחרונה זה קשה לי יותר. והספר הזה עושה לי קצת "איפוס", סוג של RESET....מחזיר אותי לעצמי.

הרי בכל קנה מידה חיי טובים פי אלף, פי מיליון, יותר מאשר החיים במחנות ההשמדה בהם חי פרנקל במשך שלוש שנים....


יום חמישי, 16 במאי 2024

עדכוני הימים האחרונים

יום הזיכרון ויום העצמאות הזיכרון השני  עברו בעצב ובכבדות.

כאשר 'שותפנו' ו'שריתה' אמרו שנפגשים אצלם בצהריים ל"על האש" כמו תמיד ביום העצמאות, לא ממש הבנתי איך אני עושה את זה. הרגשתי שלא מתאים. שאין בי את הכוחות למפגש חברתי בזמן הזה.

מצד שני אני יודעת שבתקופה הזאת, יותר מתמיד, חשוב לי לא לשקוע לבד בבית עם העצב והדמעות, וחשוב לי להיות עם האנשים שאני אוהבת. אז זרמתי.

וככשאלנו מה להכין או להביא, אמרו לנו שאנחנו אחראים על הקינוח. 

אז אפיתי לכבוד המפגש את עוגת השמרים "המפורסמת" שלי (בעצם של רות סירקיס, עם שינויים שהכנסתי לאורך השנים), שאי פעם היתה שם דבר במשפחתנו ובאירועים משפחתיים, ושמזמן מזמן הפסקתי לאפות אותה - גם כי T השתלט פחות או יותר על המטבח, כולל על הקונדיטוריה בשנים האחרונות, וגם כי אני עצמי נמנעת ממתוקים ובעיקר ממאפים, וממילא לא נראה לי שזו עוגה שהנכדים יתלהבו ממנה....

אבל הפעם אפיתי - כרגיל שתי עוגות - אחת עם מילוי קקאו ואחת עם מילוי קינמון - ואפילו יצא לי מעולה. 

T הכין גם קרם ברולה פיסטוק, וגם פפנאש, ולמרות שכרגיל היה הרבה מאד אוכל - גם בשרים וגם סלטים - אנשים התלהבו ואכלו מהכל. 

ישבנו יחד חמישה זוגות חברים, שכולנו מכירים שנים וכולנו באותו ראש פחות או יותר. גם הילדים של שותפנו ושריתה נכחו חלק מהזמן - הבת, שלומדת רפואה בבאר שבע הגיעה עם החבר שלה, הבן קיבל חופשה לא צפויה מהצבא וגם החברה שלו הגיעה באיזשהו שלב. ובאיזשהו רגע הגיע במפתיע גם חבר של שותפנו "מהים". כלומר, חבר שגולש איתו ב-סאפ (SUP), שנותר לבד בחג כי הילדים היו אצל גרושתו. 

בדיעבד אני מאד מאד שמחה שהמפגש הזה התקיים. יצאתי משם הרבה פחות כבדה ועגמומית מאשר איך שהגעתי.

בגזרת ה"מכות" שנפלו עלינו לאחרונה:

קבלתי הודעה מכרטיס האשראי שלי שקבלתי חזרה את הכסף על שתי הרכישות שביצעו הפושעים שפרצו לחשבון עלי אקספרס של T.

את העגיל לא מצאתי, למרות שעברתי הלוך ושוב על כל המסלול שעשיתי באותו הבוקר, וגם איש לא יצר קשר לבשר שהוא נמצא. אני עדיין די מבואסת מזה, אבל מבינה שזה כנראה אבוד. 

בענייני רשויות המס האמריקאים קבלנו דיווח ביניים מפורט מרואה החשבון החדש שלנו - איזה שינוי מרענן מכל הקודמים שהיו לנו!!! - ולמרות שלא הכל נפתר עדיין, אנחנו רואים שהוא "על זה". 

בעניין  היבלת הדואבת על כרית כף הרגל והפריחה המשונה על העור: המשחה שרופאת המשפחה נתנה לי למרוח אכן עזרה, וכשהתחילה פתאום פריחה חדשה גם על הגב, T מרח לי אותה במשך שלושה ימים וזה חלף. איש המדרסים התותח עשה לי הגבהה מוגברת בקשת של המדרס הימני כדי שיהיה פחות לחץ על היבלת, אבל ה"לק" ש'רופאהחדשה' נתנה לי למרוח עליה לא עזר. התור לרופא העור נותר רחוק, וגיסתי נזפה בי, שכאשר יש משהו דחוף - הולכים לרופא פרטי. 

נו, מילא, גיסתי כל הזמן הולכת לרופאים פרטיים, אנחנו פחות. אבל החלטתי שהיא צודקת, ושבסך הכל אני יכולה להרשות לעצמי פעם ב... ללכת לרופא פרטי, וגיליתי מסלול "מהיום למחר" במדיקל סנטר של הרצליה. 

התברר שבמסלול הזה קורה גם שמקבלים תור "מהיום להיום" והגעתי לרופאת עור תותחית, שלגמרי במקרה היתה תלמידה של רופאת העור המיתולוגית שלי, שתמיד חיכיתי חצי שנה לכל תור אצלה ושעכשיו ממילא פורשת לגמלאות. חבל שהיא מקבלת ב"כללית" ולא ב"מכבי", אבל עכשיו אני יודעת שכאשר יש לי משהו באמת דחוף - יש לי למי לפנות.

בנושא הפריחות האקראיות על העור, היא פסקה שעלי להחליף מיידית גם את סבון הגוף וגם את קרם הגוף בהם אני משתמשת, שמכילים SLS. היא אמרה שהמשחה שנתנה לי רופאת המשפחה היא טובה אבל לא נועדה כמובן לשימוש לאורך זמן. הסבון וקרם הגוף ללא SLS, לעומת זאת, ניתנים לשימוש ללא הגבלה. 

את היבלת היא מייד הסירה לי, ופסקה שזו איננה יבלת ויראלית, כפי שחשד איש המדרסים, אלא משהו בשם קאלוס, שנגרם מחיכוך יתר או לחץ יתר או גירוי אחר כלשהו. בקיצור - הפתרון הוא אכן במדרסים עצמם, והוא כמובן אמר מייד שאין בעייה לפתור לי גם את זה. 

בנוסף היא נתנה לי, בלי שאבקש, טיפול לנגעים (מנזקי שמש, בילדותי הרחוקה) שיש לי בפנים, אבל כמובן שלא אעשה אותו עכשיו אלא לקראת החורף כנראה. 

אבא שלי עיקם אתמול את הקרסול, אז שוב הוא קצת מושבת. הוא חשב שזה נקע אבל שום דבר לא התנפח, ואני מקווה מאד שתוך כמה ימים הכאב יחלוף והוא יוכל לחזור לתפקד. 

בשבת T חוגג יום הולדת 67 ובששי אנחנו עושים ארוחה משפחתית - בתקווה שאבא יצליח להגיע. לכבוד יום ההולדת קניתי לנו כרטיסים להופעה של אדיר מילר בשבוע הבא. T מאד אוהב אותו. 

אין ממש מצב רוח לחגוג, בטח לא אחרי הדו"צ שהיה בעזה ובו טנקיסטים שלנו הצליחו להרוג לעצמנו חמישה חיילים ובכלל כל מה שקורה בזמן האחרון. אבל יום הולדת זה יום הולדת ואני מקווה שיהיה מוצלח. 

יום שלישי, 14 במאי 2024

ימי הזיכרון תשפ"ד

לא מרגיש לי כמו יום העצמאות. 

לגמרי לא. 

לא מרגיש לי חג.

יום הזיכרון היה קשה במיוחד השנה, והיום, יום העצמאות ה-76 של מדינת ישראל - בעצם מרגיש לי כמו המשך שלו. עוד יום זיכרון. 

בעצם, התחושה היא כאילו חזרתי - מבחינה רגשית ונפשית - לאוקטובר 2023.

וכמו אז, שהמדינה והנהגתה בעצם לא היתה נוכחת, גם עכשיו - המדינה והממשלה עסוקה בשלה. מנותקת.

מתנהלת בתוך עצמה ומספרת לעצמה ולנו סיפורים לגבי המציאות, שאין קשר בינם לבין המציאות.

כבר אפילו לא שואלת מה יהיה. 

לא לגמרי סגורה על מה עכשיו. 


יום ראשון, 12 במאי 2024

מישהו מכיר מכשפה טובה?

כי יש לי הרגשה ששמו עלי ועל T "נאחס" גדול, או "שחור" או "עין הרע" או איך שכל תרבות קוראת לזה. 

אז אולי אנחנו צריכים לחפש איזו מכשפה מקצועית שתסיר את זה. 

זה התחיל עם כל מיני עניינים כספיים, דירה מושכרת שהעיריה התחילה לעשות עליה בעיות, רשויות מס שמערימות קשיים (כאשר כמובן זה קורה דווקא לאנשים שמדווחים ומשלמים עד השקל או הדולר האחרון)

ואז פרצו לחשבון "עלי אקספרס" של T והוסיפו שם שתי כתובות חדשות למשלוח (אחת בארה"ב ואחת בקולומביה) וקנו לעצמם כמה דברים (קטנים אמנם)... 

ואז בהליכת הבוקר אתמול נפל לי אחד העגילים ש-T קנה לי, אחרי שהוא שכנע אותי לקנות עגילים חדשים לאחר שגם לפני חצי שנה אחד העגילים (שהוא קנה לי לחתונה) נפל לי.....

לשני העגילים יש ערך סטנימנטלי עצום ולצערי גם ערך כספי לא קטן...ואני פשוט לא מבינה מה הקטע. 

אז עם ענייני העיריה והדירה אנחנו מתמודדים באמצעות עורך דין, עם ענייני רשויות המס (האמריקאים) אנחנו מתמודדים באמצעות רואה חשבון.

את הרכישות ב"עלי אקספרס" T הצליח לבטל, אבל לאחר שלא הצליח לבטל את כתובות המען החדשות למשלוחים הוא פשוט ביטל לגמרי את חשבון ה"עלי אקספרס" שלו.

את העגיל חיפשנו לאורך כל מסלול ההליכה שלי וגם גייסתי את השכנים ותושבי היישובים בסביבה (דרך כל מיני קבוצות) ליצור איתי קשר אם יימצאו אותו, ומחר בהליכת הבוקר אשחזר את אותו המסלול ואמשיך לחפש אותו, אבל אני לא מאד אופטימית. 

בקיצור - מישהו מכיר באמת מכשפה טובה? 


יום שישי, 10 במאי 2024

למדור השרביט החם - שורה משיר

 במדור השרביט החם ביקר טליק לספר על שורה משיר שחקוקה בזכרוננו.

הוא גם היה "לארג'" ואיפשר לתת כמה שורות מכמה שירים. 

מייד קפצו לי לראש שלושה שירים, אחד מאד מאד אישי ושניים דווקא יותר לאומיים...משום מה. 

השיר האישי הוא של לאה גולדברג מאוסף "אהבתה של תרזה די מון" :

מַה יִּשָּׁאֵר? מִלִּים, מִלִּים כָּאֵפֶר

מֵאֵשׁ הַזֹּאת שֶׁבָּהּ לִבִּי אֻכַּל,

מֵחֶרְפָּתִי, מִכָּל אָשְׁרִי הַדַּל

רַק אוֹתִיּוֹת הַחֲתוּמוֹת בַּסֵּפֶר.

 

מִי יַאֲמִין בְּהֵעָלֵם הַגַּל

בְּעָצְמָתוֹ אֲשֶׁר אֵינָהּ חוֹזֶרֶת –

לוּ גַּם נוֹתָר בִּכְסוּת-חוֹלוֹת חִוֶּרֶת

סִימָן שֶׁל מַגָּעוֹ, רָפֶה וָקַל?

 

פָּלְטָה אַהֲבָתִי אֶת אַלְמֻגֶּיהָ,

וְדַיָּגִים שֶׁנִּזְדַּמְּנוּ בַּחוֹף

אָסְפוּ אוֹתָם וַיִשָּׂאוּם הַרְחֵק,

וְזָר מִשְׁתַּעֲמֵם בָּהֶם נוֹגֵעַ,

 

וּבְעוֹלָם חוֹפֵז וּבֶן-חֲלוֹף

הַזְּמַן בָּהֶם כְּיֶלֶד יְשַׂחֵק.


בכלל אני מאד מאד אוהבת את לאה גולדברג, את שיריה וגם את סיפוריה (קראתי בעיקר סיפוריה לילדים). בשיר הזה השורה שחקוקה לי היא "מה יישאר? מלים, מלים כאפר". אולי זה מה שלגמרי לא במודע דוחף אותי כל הזמן לכתוב......


השיר השני שקפץ לי הוא דווקא "ירושלים של זהב" מאת נעמי שמר. 

בפזמון היא חוזרת על 


ירושלים של זהב ושל נחושת ושל אור

הלא לכל שירייך, אני כינור


בלי קשר לסנטימנט שמאחורי השיר, בלי קשר לימין ושמאל, אני מתחברת לתחושה הזאת של המשוררת, האהבה הגדולה שהיא חשה, שיש לה את העונג ואת הכבוד להוות ליווי מוסיקלי לישות הזאת שהיא קוראת לה ירושלים ושיש לה משמעות גדולה עבורה. 


והשיר הלאומי השני הוא דווקא "התקווה". 

והשורה היא "להיות עם חופשי בארצנו".

מעולם, מעולם לא לקחתי כמובנת מאליה את העובדה שאנחנו כאן במדינה משלנו. שיש לנו מדינה עבור כל יהודי שרוצה בכך. שאנחנו חיים בחופש ובדמוקרטיה, ואנחנו יכולים לחיות כיהודים באופן גלוי ואנחנו גם יכולים לבחור איך - אם בכלל - לבטא את יהדותנו.  שאנחנו מגינים על עצמנו ובונים את העתיד של עצמנו ושל ילדינו ונכדינו... לא מובן מאליו בכלל. 

ויש מי שמעמיד את כל זה בסכנה - גם מבחוץ, תמיד, אבל לאחרונה גם ובעיקר מבפנים. וזה מטלטל אותי עד עומק הנשמה. ואעשה כל שביכולתי להגן על המקום הלא מובן מאליו הזה שנולדתי לתוכו ושירתתי בצבא, ושהורי הגיעו אליו ועזרו לבנות במו ידיהם וגם נלחמו עליו כשהיה צורך...שבעלי שירת וילדיי שירתו וכנראה גם נכדיי יישרתו. 

יום שני, 6 במאי 2024

יום השואה ושאר הימים

השנה יום השואה הרגיש קשה מתמיד. קרוב מתמיד. שייך מתמיד.

ולא, אני לא מאלה שחושבת שמה שקרה לנו בשבעה באוקטובר אפילו התקרב להשמדה ההמונית והמערכתית שהתנהלה נגד עמנו במהלך השואה. 

אבל גם קצת כן. 

כי בדומה לפוגרומים ופרעות אחרות שקרו לבני עמנו בעולם במשך כל הדורות וגם כאן בארץ, יהודים (וכל מי שלרוע מזלו היה איתנו, כמו עובדים זרים, בדואים, תיירים ועוד) נרצחו ועונו ונאנסו ונחטפו ובתיהם נבזזו והופצצו ונשרפו.....אך ורק משום שהם יהודים. וישראלים. 

הרג לשם הרג. הרס לשם הרס. התעללות לשם התעללות. ללא אבחנה בין אזרחים לחיילים, בין קשישים לילדים לנשים....כלום. מתקפה שמצד אחד היתה מתוכננת היטב והרבה זמן מראש, ומצד שני שחררה את כל היצרים המרושעים והאפלים שיש באדם. 

ויש, לצערי, בבני אדם יצרים כאלה בשפע. כן, גם אצל חלק מבני עמנו, לצערי. רק שכאן אני מתפללת שנצליח לרסן אותם. ושם - שלהבו אותם ועודדו אותם ושחררו אותם לטרף.

אז יום השואה לופת את הקרביים יותר מתמיד. ויש לי הרגשה שבשבוע הבא אני פשוט אציין שני ימי זיכרון. לא מרגישה שום דרך שבה אוכל לחגוג יום עצמאות. לא השנה. 

בענייני דיומה - את  ארוחת ששי השבוע קיימנו בלי הבנים, נשמותק וחכמוד, שברגע האחרון התברר כי יש להם תכניות אחרות. זהו, הם רשמית מתחילים להתבגר השניים האלה. 

הם חסרו לנו מאד, ולא רק כי T הכין לכל אחד מהם את המנות שהם הזמינו במיוחד - שניצל בקר לנשמותק ושניצל בציפוי קורנפלקס לחכמוד. אבל כמובן ששלחנו אליהם עם ההורים ועם שרי הביתה את כל השאריות הטעימות.

T גם הכין פנה קוטה, עם "שטרויזלשטרויזל" למעלה, לאחר שנשמותק כל כך התלהב (בעיקר מהשם) מהשטרויזל שהיה חלק מהקינוח (הלא מוצלח) שקבלנו במסעדה כשיצאנו איתם בחודש שעבר. 

ואני בעוונותי ניסיתי לאפות להם "אלפחורסאלפחורס" אחרי בערך ארבעים שנה שלא ניסיתי שוב את המתכון - וחירבשתי אותו לגמרי. בעיקר רשמתי לעצמי עכשיו באותיות מודגשות: צריך להכין וללוש את הבצק רק ידנית, בלי לערב מערבל מזון. בנוסף, אמנם הגדלתי ראש והכנתי את דולסה דה לצ'ה בעצמי מפחית של חלב מרוכז, אבל הוא היה דליל מדי וניתן היה למרוח בין העוגיות שכבה דקה מדי. בקיצור - יהיה מתי שהוא מקצה שיפורים. בינתיים כולם נהנו מהעוגיות (פשוט עוגיות!) הדי טעימות שיצאו לי שלא דמו בכלל לאלפחורס. 

סיימתי את הספר THE WOMEN שהתברר כמרתק, וסיפר את סיפורן של אחיות אמריקאיות שהתנדבו לצבא ארה"ב בויאטנם בתקופת מלחמת ויאטנם והמשיך את סיפורן גם בשנים שלאחר המלחמה. עד כמה שידוע לי הוא עדיין לא תורגם לעברית. 

כרגע אני קוראת בהנאה רבה מאד את הספר שדכנות למתחילים מאת מדי דוסון בהמלצתה של אמאל'א. ממש ממש נהנית. תודה אמאל'א. 

היה לי תור לעיסוי הבוקר, שקבעתי מזמן ומשום מה לא שמתי לב שזה יום השואה. הצפירה כמובן התרחשה באמצע, והמעסה מייד יצא מן החדר לשתי דקות, כך יכולתי לעמוד לבדי בפרטיות מוחלטת ולהתייחד עם ששת המיליונים ללא מבוכה. בכל מקרה הגוף שלי מודה על הטיפול, כל סנטימטר וסנטימטר שבו. כבר קבעתי תורים גם לסוף החודש הבא וגם לזה שאחריו. 

במקביל, ומאד מאד לאט (כפי שאופייני לי) התחלתי לעבוד על מפת הלידה (באסטרולוגיה) של בתם של 'שותפנו' ו'שריתה'. היא ביקשה ואני הסכמתי בהיסוס רב, בעיקר כי זה תמיד לוקח לי הרבה זמן ואנרגיה, ואני כבר כמעט שלא מנתחת מפות לאנשים. 

בכל פעם אני ניגשת לניתוח המפה בדרך אחרת, והפעם היתה לי הרגשה שכדאי לי ללכת מן הכבד אל הקל. מה זה אומר? 

בדרך כלל אני מתחילה מהכוכבים "האישיים". שמש, ירח, מרקורי, וונוס ומארס. הכוכבים "הקלילים", אלה שמאפיינים אותנו אבל תכל'ס - אם נעשה עבודה רצינית ואמיתית עם עצמנו, יש הרבה מאד דברים שנוכל לעבוד עליהם באישיות שלנו ולתקן ולשנות, ומה שמופיע במפה הוא לא "סוף פסוק" כמו שאומרים. 

מצד שני, יש השפעות במפת הלידה שהן "כבדות" יותר, קארמתיות יותר, כאלה שקשה עד בלתי אפשרי להילחם בהשפעה שלהן עלינו, ורק אם אנחנו מאד מאד מודעים ומאד מאד מוכנים לעשות את העבודה ההתפתחותית הנדרשת, אפשר לפחות לבחור במודע כיצד להגיב אליהן כך שחיינו יהיו טובים וקלים יותר. 

אז עם 'בת-של' החלטתי שהכי קל יהיה לי להבין את הרעיון המרכזי של המפה שלה דרך הכוכבים הכבדים ומיקומם בבתים. בעיקר פלוטו, שאמנם המזל שלו במפת הלידה משפיע על דור שלם, אבל כאשר הוא ממוקם בבית כלשהו - הוא מאד מאד אישי ומשפיע עוד יותר מאשר הכוכבים האישיים. ונראה שהחלטתי נכון, כי כבר שם, בפלוטו שלה, קבלתי תיאור מתומצת מדהים ומדויק של הבחורה (בת 24 סטודנטית שנה שלישית לרפואה שהתגברה על סרטן העצמות בברך בגיל 12), ומכאן אפשר להתחיל להתעמק. לאט לאט....בסוף אשלים את הכל, אני מקווה. 

אז אולי היום נקיים את המסורת שנקטעה במהלך הפסח ונקפוץ לבקר אצל בתי, ואולי נזכה לבלות קצת זמן איכות עם נשמותק וחכמוד, אם הם יהיו בבית ופנויים. 

יום שבת, 4 במאי 2024

למדור השרביט החם - שפות זרות

 במדור השרביט החםבמדור השרביט החם מבקש מוטי לשמוע על היחסים שלנו עם שפות זרות.

אני נולדתי בארץ להורים עולים חדשים מארגנטינה, ולמרות שהורי הקפידו מאד לדבר סביבי ואיתי רק בעברית (ועוד עברית צחה וגבוהה, כך שהעברית שלי כילדה היתה מדהימה, ובאיזשהו שלב בגיל ההתבגרות אפילו נאלצתי "לשנמך" אותה קצת כדי שלא יצחקו עלי), היתה זו סבתא שלי שהקפידה שבמקביל לעברית אלמד גם ספרדית.

כל מילה חדשה שלמדתי בעברית היא לימדה אותי גם בספרדית. 

הורי גם לימדו אותי לקרוא בגיל מאד צעיר (שלוש או ארבע) ובד בבד עם קריאה בעברית, סבתא שלי לימדה אותי גם לקרוא בספרדית.

כך בעצם מגיל אפס הייתי דו לשונית.

אגב מגיל צעיר מאד (ארבע או חמש) גם לימדו אותי לקרוא תווים, וניגנתי על הרמוניקה עוד לפני שיכולתי לקבל שיעורי מוזיקה פורמליים (שהתחילו עם חלילית והמשיכו עם פסנתר, צ'לו ולבסוף לימדתי את עצמי גם קצת גיטרה). 

לדעתי זו עוד שפה שלמה, שפת המוזיקה, שכאשר חושפים ילדים אליה בגיל צעיר מעשירה אותם מאד. 

כשהייתי בת תשע הורי התכוננו להגר לארצות הברית. אני כמובן לא ידעתי זאת בזמנו, הורי סיפרו לי שאנחנו "נוסעים בשליחות" רק לא היה ברור של מי, אבל בפועל הם התכוונו אז לרדת מהארץ. לקראת הנסיעה הם שלחו אותי ללמוד אנגלית. היינו אז חברים בי.מ.ק.א (גרנו בירושלים) והיתה שם מורה אנגליה שהעבירה קורס אנגלית למתחילים לילדים. האנגלית שהיא לימדה היתה כמובן אנגלית בריטית, מה שעזר מעט אבל לא באמת כשהגעתי בפועל לארצות הברית חצי שנה לאחר מכן. 

כך או אחרת ילדים הם ילדים, ולי גם היה כשרון לשפות כנראה וגם עזרה הספרדית שכבר ידעתי (שבכל זאת היא שפה לטינית, וחלק ניכר מהאנגלית גם הוא מקורו בלטינית) ותוך שלושה חודשים די "שחיתי" בשפה האנגלית, ותוך שנה כבר דיברתי וקראתי וכתבתי ברמה של שפת אם. 

בסופו של דבר הורי (כלומר אבא שלי) החליטו לחזור לישראל אחרי ארבע שנים, ובמקום לחזור לירושלים הם שכרו דירה ברמת אביב, כי אבא שלי עבר לעבוד בסניף התל אביבי של אותה החברה בה עבד לפני שעזבנו. 

הייתי אז בת שלוש עשרה וחצי ולמדתי בחטיבת הביניים בכיתה ח', ומי שגר ברמת אביב הלך לבית הספר "אליאנס - כל ישראל חברים", שבו השפה הזרה העיקרית היתה צרפתית, ולא אנגלית. 

לי זה היה מצוין, כי את האנגלית ברמת שפת אם כבר היה לי, וכך הוספתי לרפרטואר השפות הזרות שלי גם את הצרפתית, אותה לימדו באליאנס ברמה מאד גבוהה. בתיכון גם למדתי במגמה דו לשונית הומאנית (ששילבה גם שפות וגם ספרות ברמה גבוהה - אז עוד לא היתה שיטת היחידות) כך שלמדתי ספרות צרפתית וקראתי הרבה בצרפתית במקור, ולמרות שאינני משתמשת בה כמעט ואני די חלודה, צרפתית לגמרי נחשבת לאחת השפות בהן אני בקיאה.

היו לי הרבה מאד כוונות ללמוד שפות נוספות אבל בינתיים לא יצא מהן כלום.

אחת השפות שלדעתי חשוב מאד להבין כאן בארץ היא ערבית. באליאנס לא היתה אופציה של ערבית בכלל, וגם אם כן - סביר להניח שלא היתה זו השפה המדוברת שהיא בעצם מה שחשוב ללמוד. 

עוד שפה שהיתה יכולה להיות לי מאד שימושים היא הרוסית, גם בגלל השימוש הנרחב שלה בארץ מאז העלייה הגדולה של שנות התשעים, וגם כי כלתי ומשפחתה דוברי רוסית וזה היה יכול להיות נחמד לקשקש איתם בשפתם.

אני קצת מבינה איטלקית, פורטוגזית וקטלונית - אבל פחות כשמדברים אותן ויותר כשכותבים אותן. כי על הכתב הן מאד דומות לספרדית ואני יכולה להבין בגדול את פשר הכתוב, אבל ההיגוי שונה לגמרי. 

היה יכול להיות נפלא להבין סינית וגם יפנית תמיד ריתקה אותי.........אבל אלא אם באמת ארשם לקורס או אוריד את אחת האפליקציות שכולם מדברים עליהן....זה כנראה כבר לא יקרה.