עוד בשיגרת הקיץ

בשבת נסענו אל בתי וחתני לחגוג לו יום הולדת, וכל המשפחה שלו היתה שם. 

כל המשפחה של חתני (פחות אבא שלו, שכמעט לא בתמונה) זו אמא שלו ושתי אחיותיו על משפחותיהם. הגדולה עם ארבע ילדים, שניים מהם תאומים בין חמש. הקטנה עם שלושה ילדים, הקטן בן כחצי שנה. זו משפחה חמודה ועליזה אבל הם כולם שם כמעט כמו על סטרואידים. היפר היפר היפר אקטיביות - ורעש ובלגן ועניינים. ממש מוזר שחתני לא יצא כזה. ולא רק שהוא לא כזה, זה גם מפריע לו. לכן הוא די ממעיט במפגשים רב משפחתיים שכאלה. בעצם גם האחות הקטנה לא כזאת אבל הבת האמצעית שלה....וואו, קרציה (סליחה, כן? מאד לא פדגוגי מצידי). כל הילדים מתוקים אבל האנרגיות שלהם כל כך לא מתאימות לאנרגיות של הנכדים שלי. 

הגדולים ניסו לארח את בני הדודים שלהם בשעות הראשונות אבל התייאשו מהם מאד ופרשו כל אחד לעיסוקיו, ושרי כל פעם באה במצוקה גדולה לבתי ואמרה לה "בואי תראי מה הם עושים בחדר שלי!". T בעיקר סבל מהרעש, ההמולה, וההצקה של הילדים אלה לאלה. זה ממש לא בשבילו. גם לא בשבילי אבל הרגשתי שאני "מהצד" ויכולתי לנתק את עצמי מכל ההתרחשות ולשוחח בנחת עם מי שהיה לידי. האמת, כל הכבוד לאמא של חתני שברגיל מטפלת בחלק ניכר מהילדים האלה. אמנם זה גם מי שהיא, אבל היא בגילנו ולא לגמרי בריאה. לא פשוט. 

במקום להיסחף בהשתוללות של בני הדודים שלה, שרי באה למטבח ועזרה לבתי לקשט את עוגת יום ההולדת, ואז כשהתעניינתי במה שהיא עושה לקחה אותי להשוויץ במעשה ידיה. מתוקונת. 

משם נסענו לקפלן, כשהפעם הנאומים היו כולם של נשים, וכולם ריגשו אותי ברמה שאף נאום באף הפגנה עד היום לא הצליחו לעשות. זה לא שהתמלאתי פתאום תקווה או אופטימיות. אבל היה טוב. בחדשות אחר כך אמרו שהיה תגבור של המשטרה לאור הפיגוע שהיה לפני כן בתל אביב אבל חייבת לומר שלא ראיתי שום תגבור או שום היערכות מיוחדת.

בראשון נפגשתי עם 'מחברת' בבוקר. אני אוהבת את המפגשים שלנו ובעיקר אני שמחה שאנחנו מצליחות להיפגש ולשוחח וליהנות ביחד למרות שהדעות שלנו שונות בהרבה תחומים זו מזו (בטח בפוליטיקה) והחיים שלנו תפסו כיוונים שונים זו מזו. בעיקר אני חושבת שיש הרבה פתיחות ויש הרבה הקשבה ופרגון ותמיכה - וכנראה יש גם דברים שאנחנו מקפידות לא לשפוט זו את זו. הלוואי וכולם היו מתנהלים ככה. 

אחר הצהריים קבענו עם נשמותק וחכמוד שניקח אותם סוף סוף לקולנוע - הם רצו לראות את הסרט החדש של "אינדיאנה ג'ונס" עוד מתחילת החופש הגדול, והם לא התאכזבו. שמחתי שהם ראו אצלנו בבית שניים מסרטיו הישנים, כדי להיות בעניינים לגבי מיהו ומה קורה בעלילה בכלל. 

תוך כדי ארוחת ערב צפינו בבית בעוד סרט - "פארק היורה" הראשון (שגם הם כבר ראו בעבר) ולמחרת בבוקר בזמן שנשמותק עוד ישן, חכמוד צפה ב"עולם היורה" תוך כדי ארוחת הבוקר. בצהריים כש-T ואני עלינו לשנ"צ הם צפו ב"מלתעות" הראשון המקורי - וכך יצא להם לצפות בהרבה מאד "קלאסיקות" ביומיים האלה. מעניין ש"מלתעות" הפחיד את חכמוד הרבה יותר מאשר סרטי היורה השונים. אולי כי זה היה לכאורה מציאותי יותר. 

הם לא הכירו כמעט את סרטי סטיבן שפילברג (למרות שכן ראו את אי.טי כמה פעמים) אז נראה לי שזה יהיה ה"פרוייקט" הבא שלי, להכיר להם עוד סרטים שלו. 

אחרי שגם נשמותק התעורר ואכל (T הכין ערימה גדולה של פנקייקים, אולי כדי לפצות על המחסור בהם במלון בשבוע שעבר)  יצאנו לבריכה ביישוב הסמוך. 

השניים האלה כמעט לא יצאו מהמים, כאשר T ואני מצטרפים אליהם מידי פעם או יושבים בצל מידי פעם. למרות ערימת הפנקייקים הם כמובן אכלו ארטיקים, ובסביבות שתיים עשרה כבר שאלו אם אפשר ללכת למסעדה בארוחת צהריים. בהחלט מתבגרים.........לא מפסיקים לטחון. 🤣

שמתי לב שכאשר הם היו לבד במים הם הסתדרו מצוין ולא היו ויכוחים או ירידות (בעיקר של חכמוד על נשמותק), וכיון שאפשר הרי לדבר איתם על הכל, שאלתי אותם אם ייתכן שכאשר הם לבד הם ממש אחלה ביחד, והירידות והמריבות קורות בעיקר כאשר יש לידם מבוגר. הם מייד אישרו שזה נכון וחכמוד אמר במבוכה שאין לו מושג למה זה. אז שאלתי אם כדאי שאשאיר אותם לבד והם הפצירו בי להישאר איתם, והתאמצו להיות נחמדים זה לזה כל הזמן. מתוקים כאלה. חכמים כאלה. איזו מודעות עצמית. 

כשהיינו בים המלח ולקחנו אותם לצהריים מחוץ למלון זכרתי שנשמותק רצה המבורגר וחכמוד רצה פיצה ובסוף לקחנו אותם לפיצה (לא היה שם מבחר גדול ממילא). לכן הפעם הצעתי שנלך לאכול המבורגר, ואז התברר שגם חכמוד רוצה, אז לא היו ויכוחים. T נזכר ששמע על מסעדת המבורגרים טובה בתחנת דלק ליד קדימה "בורגר סלון" ונסענו לשם, ולא התאכזבנו. לשמחתנו לא היה עמוס, אכלנו וחזרנו הביתה לנוח, לא לפני ש-T הגיש להם גלידה לקינוח וקצת אבטיח.

כשקמנו מהשנ"צ התברר שחכמוד שוב רעב (!). הוא זכר שנשאר טוסט גבינה מארוחת הערב ושאל אם אוכל להכין לו סלט קטן. אני בטוחה שבבית בערב הוא אכל ארוחה כרגיל. מדהים מה שגיל ההתבגרות עושה להם. זוכרת את הימים בהם היינו צריכים לעשות שמיניות באוויר כדי לגרום לילד הזה לאכול משהו. 

החזרנו אותם הביתה אחר הצהריים ועוד עלינו איתם כי T קנה מיתרים חדשים לגיטרה החשמלית של חכמוד ועזר לו להרכיב אותם. בתי היתה עם שרי בהצגה, וכשנכנסו לדירה היה מוזר לא לראות שם את החתולה. 

איכשהו דילגתי על העובדה שבשבוע שעבר בתי וחתני החליטו שהגיע הזמן להרדים את החתולה הזקנה (והאנטיפתית) שלהם. כבר הרבה זמן שהיא דועכת אבל לאחרונה היא גם התחילה לעשות את צרכיה בכל הבית ומידי פעם נהייתה משותקת ולא יכלה לזוז, והם הבינו שאין טעם להאריך את הסבל שלה. הם הכינו את הילדים ואיפשרו להם להיפרד והקטינו את הסבל של החתולה בכך שהזמינו הביתה את הווטרינר שירדים אותה ואז ייקח אותה איתו. היה שם הרבה בכי והיו הרבה שיחות ואני חושבת שהם עשו את זה באופן מאד נכון ומאד יפה. עזר כמובן שהם ידעו שגם אנחנו עברנו את זה עם חיות המחמד שלנו מן העבר, ואפילו הם נפרדו מהחתול ד' שלנו לפני שנתיים, ובכו איתנו גם אז. 

כשהיינו אצלם בשבת היו מלא אנשים ולא היתה הזדמנות לדבר עליה, אבל ראיתי שכלי האוכל והמים שלה עוד היה וגם השירותים (האוטומטיים, שאנחנו העברנו אליהם אחרי שהחתולה ל' סירבה להמשיך להשתמש בהם). הבנתי מבתי שהילדים העדיפו לא להיפטר בבת אחת מכל מה שמזכיר להם אותה. 

יהי זיכרה של החתולה האנטיפתית פ' ברוך. בשלב זה הם לא מדברים על חיית מחמד נוספת. 

מתמקדת בטוב

מנסה לפחות, להתמקד בטוב.

בשבוע שעבר שותפנו ושריתה הביאו איתם, כשבאו לארוחת הערב, צרור שושנים צחורים.

בהתחלה הם היו עדיין ניצנים סגורים

 

ואז הם התחילו לפרוח

וזה משמח אותי מאד.

עדיין מוקדם לקבוע, אבל ייתכן שהטיפות האלה שהתחלתי לקחת באמת קצת משפיעות. 

זה לא שאין לי דאגות או חרדות פתאום, אבל נדמה לי שאני מרגישה אותן טיפה יותר עמומות. אבל אולי זה כי בסך הכל הימים האלה די טובים, ואולי כאשר T יתאשפז לבדיקה הקרובה הכל יחזור לעוצמות הקודמות....אז זהירה מאד באמירות שלי. בכל מקרה כרגע מעט יותר טוב.

בגיזרת הבלוגיה - נראה לי שדיסקוס מתאושש קצת והתחיל לשלוח לי מיילים בכל פעם שמישהו מגיב אצלי בבלוג ולפעמים אפילו כאשר עונים לי על תגובה בבלוג שלהם. גם כאן אני אומרת זאת בזהירות עדיין, אבל נראה שהם מנסים למטפל בתקלה. 

בכל מקרה בזכות עדה (כרגיל) גיליתי שאם נכנסים להגיב דרך דיסקוס אצלי בבלוג או אצל מישהו אחר, ניתן לראות אם מחכות לי תגובות שטרם קראתי. 

לחיצה כפולה על העיגול האדום עם המספר בתוכו שצמוד לכינוי הדיסקוס שלי פותחת לי חלון עם כל התגובות והמענים לתגובות שלי, בסדר כרונולוגי מהמאוחר יותר למוקדם יותר. 

עוד בבלוגיה - בינתיים למרות ההצהרות של גוגל - feedburner ממשיך לשלוח מייל עדכון בכל פעם שבלוג שאני מנויה עליו מפרסם פוסט חדש. לא ברור מה קורה שם, אבל כרגע יוצא שאני מקבלת שלושה מיילים בכל פעם שבלוג שאני מנויה עליו מפרסם פוסט חדש - אחד כרגיל באמצעות feedburner של גוגל, אחד באמצעות blogtrotter ואחד באמצעות follow.it. זה קצת מבול של מיילים אבל מעדיפה יותר מדי מאשר לפספס פוסט של בלוג אהוב. 

בגזרת החיסון  - קמתי לגמרי בסדר ברביעי בבוקר, נראה שתופעות הלוואי חלפו לגמרי. עשיתי הליכה, התעמלתי, תפקדתי כרגיל בבית. אני שמחה שהתחסנו. במיוחד לאור האשפוז הצפוי לצורך הבדיקה של T והסתובבות בבית חולים ובכלל הסתובבות במקומות הומי אדם. אין לי מושג עד כמה החיסון הזה יעזור אבל ברור לי שגם בפעם הבאה שיציעו לנו בוסטר נקח את זה. 

בגזרת הרכב - נראה שמצלמת הרברס של האוטו שלי בכל זאת עובדת, לא ברור מה היתה התקלה הרגעית אבל היא חלפה בפעם הבאה שנסעתי איתו. יש לאוטו הזה דברים כאלה לפעמים. חלון שנפתח ומסרב להיסגר. בלותות' שפתאום לא מגיב בשיחות נכנסות. באגים קטנים. אולי בפעם הבאה שאקח אותו לטיפול אבקש שיבדקו חלק מהדברים האלה. 

השייט של T עם אחיו ושניים מנכדיו היה מוצלח מאד. אני מקווה שייצא לו בקרוב לעשות זאת גם עם הנכדים שלנו. שמחתי על ההזדמנות שלו לשוט, כאשר בתקופה האחרונה הוא היה צריך לבטל כל כך הרבה פעמים בגלל הבריאות. שמחתי גם על ההזדמנות שלו להכיר קצת את הנכדים של אחיו, אנחנו לא כל כך בקשר עם הענף הזה של המשפחה, בגלל יחסים מורכבים בין T לבין אח שלו. וגם יחסים מורכבים ביני לבין אשתו. חבל לי כי היינו קרובים מאד לאחיינים. ועכשיו לכולם יש גם ילדים משלהם. 

השבוע בתי התקשרה בשמחה וצהלות רמות לבשר לי שנשמותק עשה שוב את המבחן של המחוננים והפעם התקבל. היא כל כך שמחה בשבילו, כי חברים שלו התקבלו לשם גם וכך ייצא לו להשתתף איתם בחוגים מחוץ לבית הספר, וגם כי הבטחון העצמי שלו בריצפה, שלא בצדק. הוא שאל אותה אם זה זמני....והיא ניסתה להבין אם הוא מתכוון לחוג עצמו, למסגרת, או לעובדה שהוא הוכרז כמחונן.

היא הסבירה לו דבר ראשון שהוא תמיד היה מחונן, ופשוט כרגע יש עוד אנשים שיודעים את זה. היא הסבירה לו שהוא יהיה מחונן כל החיים. היא סיפרה שהחוג הזה שבית הספר נותן יהיה קיים כל עוד הוא בבית הספר הזה, ושאחר כך אם הוא ירצה יוכלו למצוא לו מסגרות דומות נוספות, בהן הוא יוכל - אם ירצה - ללמוד דברים שמעניינים אותו. בעיקר היא אמרה לו שהוא יכול להשתתף במסגרות המוצעות לו של המחוננים כל עוד הוא עצמו ירצה בכך. אני מקווה שהוא ייהנה ממש שיציעו לו שם, ושיהיה לו שוב משהו שהוא רק שלו - בכוחות עצמו, בכשרון שלו - כמו שהיה לו בזמנו עם הפסנתר. 

השבוע גם נפגשתי עם 'מחברת'. סוף סוף מצאנו זמן שבו שתינו פנויות, ואחרי התלבטות קצרה החלטנו שהיא תבוא אלי. בלי בית קפה, בלי חיבוק. כמה שפחות סיכוי להיחשף לקורונה. מחברת כל הזמן מתקשרת אלי ומסמסת לי ותומכת בי, נפשית, בתקופה הזאת שאני עוברת עם T. ודוקא כשהיתה כאן הייתי בסדר, והייתי פנויה להקשיב לצרות שלה. באותו היום היא באה מאוכזבת, כי ביום הולדת שלושים של בתה (זו שהתחתנה) הילדים שלה ייפגשו עם האבא שלהם ולא איתה. אני מבינה את הקושי שהוא חווה בכל פעם מחדש מהמצב הזה, המצב של ארבע השנים האחרונות מאז שהם פירקו את הנישואים האלה. ימי הולדת, חגים - שם זה תמיד מתנגש. הפעם היא גם היתה מאוכזבת מכך,  שהאקס לא הציע לה להצטרף למפגש הזה. בכל זאת יום הולדת עגול. מצד שני אולי היא שוכחת שבעבר היא היתה זו שהתעקשה לחגוג ימי הולדת של ילדים ונכדים בנפרד. אני לא יודעת אם האקס שלה בכלל חשב שזו אופציה. בנוסף היא סיפרה שהיא מאוכזבת שהילדים לא ממש מקבלים את החבר שלה. בסך הכל קשה לילדים - גם כשהם גדולים - כאשר ההורים מתגרשים. במיוחד כשזה נעשה עם דרמה כזאת גדולה. גם את החברה של האבא הם לא אוהבים. ככה זה כל כך הרבה פעמים, ילדים מתקשים לבלוע את השינויים שההורים עוברים במצבים כאלה. אני מבינה אותם ואני מבינה אותה. לא פשוט. 

בגזרת הבריאות של T - כרגיל בדקה התשעים הגיעה ההתחייבות לאשפוז ממכבי (את הבקשה הגשנו לפני שבועיים), וכמובן שיש טעות בקוד וההתחייבות הזאת בעצם לא שווה כלום. ברגע האחרון T הצליח לתפוס את מתאמת האשפוז מאיכילוב שתדריך אותו מה צריך לומר למכבי כדי שיתקנו את ההתחייבות, וברגע העוד-יותר-אחרון הוא תפס את מכבי וקיבל מהם הבטחה שהם יעבירו את הדרישה לתיקון ההתחייבות באופן מיידי. ברם, עד לרגע זה לא קיבלנו מהם כלום, והם כמובן לא יעבדו שוב עד יום ראשון, והאשפוז כבר במוצאי שבת.....אז נראה מה יהיה. 

בחמישי היה יום הולדת לחתן שלנו אז נחגוג לו בארוחת ערב ששי. בקיצור, אנחנו מנסים "עסקים כרגיל" כל עוד אפשר. בחמישי בערב אפילו יצאנו להליכה (אחרי שבבוקר כבר היינו בחדר כושר). היה חם מאד ולח אבל שנינו הרגשנו שחייבים לחלץ קצת עצמות, והיה טוב ללכת ביחד בחוץ.

המשך יבוא.