על הספסל בשמש החמימה של סוף נובמבר

לא יודעת איך זה בשאר המקומות אבל כאן בישוב נעים היום וקריר אלא אם יושבים ממש בשמש. אז כדי להפשיר מעט התיישבתי על הספסל בגינה, והתחרדנתי מעט בשמש הסתווית של סוף נובמבר, וזה עשה לי טוב. 

לגבי ה-MRI: מזל שיש לנו קשרים. התברר שאחיינית של שותפנו (שהיא בכלל רופאת שיניים) היא החברה הכי טובה של מנהלת ה-CT באיכילוב, ובקרוב עומדת להתמנות למנהלת יחידת הדימות כולה שם. כך, כאשר שותפנו פנה אליה לקראת ביצוע בדיקת ה-MRI של T וביקש ממנה לזרז עבורנו את הפענוח, התברר שהרדיולוג שהיה אמור לפענח יצא לחופשה. 

אז מה שהיא עשתה היה לפענח את ה-MRI בעצמה אבל גם מסרה אותו לרדיולוג MRI נוסף, וכך שניהם יחד הוציאו פענוח מפורט וברור עוד יותר מהקודם.

בשורה התחתונה - לא נראו שינויים בגודל ההרחבה בצינור המרה מאז ה-MRI הקודם. הרי היה גידול בהתרחבות בין ה-CT שבוצע ביוני לבין ה-MRI שבוצע בתחילת ספטמבר. אבל מאז ספטמבר ועד היום לא חל גידול נוסף. ולא צצו ממצאים נוספים, כנראה. אז אלה חדשות טובות בסך הכל, במיוחד כשחששתי שדחיית הניתוח עלולה לגרום לגידול - אם זה גידול - לגדול ואף להתפשט. אז על פניו זה לא נראה כך. 

בנוסף הם לא מתרשמים שהריקמה ממאירה. וזה תואם את פענוח הדימות של תל השומר מספטמבר (של 'רופאחלופי' והצוות שלו) שגם הם אמרו שהתמונה לא נראית ממאירה. 

T שלח את את הפענוח גם לפרופסור באיכילוב וגם ל'רופאחלופי' בתל השומר ועכשיו מחכים לשמוע מהם.

הסיכום אמנם היה שיהיה ניתוח אלא אם תחול הקטנה של ההתרחבות. ובכן זה לא קרה, אז הגיוני שבכל זאת יהיה ניתוח. אבל כרגע, לפחות, T פחות נוטה לחשוב שזה סרטן. 

אז זה לגבי זה. 

אתמול סוף סוף הגיע איש הבית החכם לתקן את המחשב החכם שעושה בעיות. סיפרתי שהוא התחיל לעבוד כשכיר ולכן פחות זמין ללקוחות הפרטיים שלו, אבל בסוף הצלחתי לשכנע אותו להגיע, לא לפני שהוא וידא שנהיה מוכנים לשלם 500 ש"ח לשעה פלוס מע"מ, לדעתנו מוגזם לחלוטין אבל זו מערכת שהוא פיתח ואנחנו לקוחות שבויים. 

הגיע ועבד שעה וחצי ופתר. לפחות זה. אמרתי כבר כמה אני לא אוהבת כשיש משהו מקולקל בבית? אז כיף גדול כשהכל עובד כמו שצריך.

כיון שבעוד שבוע כבר נסע להביא הביתה את החתול החדש, הזמנת קצת ציוד ומזון לקראת בואו. ראינו בבית הגידול שלו מתקן גירוד שמשמש גם מתקן שעשועים, וחשבנו שיהיה נחמד אם יהיה לו (ואולי גם לחתולה ל') כיף לשחק עם זה, ובעיקר לגרד את הציפורניים על זה לפחות עד שנצליח (בתקווה שנצליח) להסיר לו את הציפורניים הקדמיות. מוצאת את עצמי מתרגשת לקראת בואו של היצור החמוד החדש. 

אתמול בבוקר T התקשר אלי באמצע ההליכה (בבוקר אנחנו הולכים כל אחד בנפרד) והזהיר אותי לא לעבור במושב בו התקיף אותי הכלב ההוא כי הוא שוב מסתובב בחוץ חופשי וניסה להתקיף גם אותו. אני כבר לא עוברת במושב ההוא מאז תקרית הכלב. פשוט מצאתי לי מסלול אחר, ועל הדרך גם הוספתי קילומטר להליכת הבוקר שלי. 

אחר הצהריים עברנו שם ליד הבית ההוא בתקווה לתפוס את הבעלים אבל לא היה אף אחד בבית. לא היה גם מספר או שם על הבית. הכלב עדיין הסתובב בחוץ, נבח עלינו אבל לא התקיף. השער היה פתוח, וכשהתקרבנו (וצילמנו, אותו ואת הבית ואת הרכב שעמד שם בחניה) הוא נכנס לגינה, אז סגרנו עליו את השער. 

פתחנו קריאה במוקד המועצה שלנו אבל המפקחת חזרה אלי ואמרה שהמושב הזה מחוץ לתחום השיפוט של היישוב שלנו, והיא אמרה שהיא תיצור קשר עם הפיקוח של המושב ותעדכן אותי. 

בערב היינו מוזמנים אל בתי וחתני והנכדים לארוחה, והיה ממש נחמד. הגענו מוקדם ושיחקנו עם הנכדים, ואז אכלנו ביחד ונהנינו מאד.

'שרי' התנדנדה בטבעות שחתני התקין בחדר המשחקים עוד בימי הסגר הראשון, וכל הזמן אמרה "תפתא תיאי" (סבתא תראי) והרמתי לה ושיבחתי אותה והיא שמחה מאד. אחר כך היא ביקשה שגם אני אתנדנד, ובלי לחשוב הרבה אמרתי שכואבת לי הכתף, אז היא הכריחה אותי לחשוף את הכתף כדי לראות, וכמובן שלא ראו כלום אז היא ממש רצתה שאתפשט כדי לראות טוב יותר. "זה לא פצע" הסברתי לה, "זה כואב בפנים". היה לה קשה להבין.

במהלך הארוחה היא ביקשה מיץ, וחתני - שהחליט להמעיט מאד את צריכת הסוכר בבית - הודיע שאין מיץ. היא היתה עייפה מאד והתחילה לבכות "מיץ, אני רוצה מיץ" ובתי (הרכרוכית) כמעט נכנעה ("היא עייפה, מה ייצא לנו מזה שהיא תבכה עכשיו כל הערב?") אבל חתני אמר (ובצדק) שאם הם אמרו לו אז ממש לא מתאים להישבר עכשיו אחרי סצינת ויכוחים ובכי. שרי המשיכה לבכות "מיץ, מיץ" עוד כמה זמן ואז בבת אחת עבר ל"חלב, אני רוצה לשתות חלב", ואת זה כמובן מייד הסכימו לתת לה. מצא חן בעיני איך שכל זה התנהל. 

היא נרדמה מייד אחרי האוכל, ועוד ישבנו כולנו ופטפטנו וצפינו קצת בתכנית עם סיינפלד וסלב'ים אחרים שנוסעים במכוניות שוות ושותים יחד קפה. זה היה בנטפליקס, אני חושבת.

בתי וחתני מאד רוצים לעבור דירה, אבל הם מהסוג שמתבשלים לאט עם ההחלטות שלהם, ומאז שהם התחילו לבדוק אפשרויות המחירים של הדירות רק עלו ועלו. דירה אחת שהם בדקו עלתה תוך כמה חודשים במיליון שקל. זה ממש הזוי מה שקורה.

בסך הכל היה ערב ממש נעים, חזרנו הביתה די מוקדם והבוקר קמנו "מאוחר" בשש להליכה. 

בתי סיפרה לי על תכנית בשם laliway שמאמנת נשים שאף פעם לא רצו, לריצה. זו תכנית שלא עובדת כמו תכניות הריצה הרגילות, ובתי המליצה בחום. הורדתי אותה (בתשלום) והתחלתי הבוקר את האימון הראשון. בעקרון זו תמיד תהיה ריצה של מקסימום חצי שעה, מקסימום יומיים בשבוע. בתי עושה לפעמים שלוש פעמים. 

באימון הראשון הולכים שתי דקות ורצים דקה, לאורך כל מחצית השעה. אני בכושר טוב אז זו לא היתה בעייה. בסך הכל הלכתי שעה וחצי אבל מתוך חצי שעה עשיתי את האימון הזה. היה מצוין.  בתי סיפרה שהיא חוזרת על אותם אימונים ככל שהיא צריכה עד שהיא מרגישה שהיא מסוגלת לעבור לדרגת הקושי הבאה. גם אני אעשה ככה. יצאתי מאד מרוצה מעצמי.

אחרי שאכלנו ארוחת בוקר והתקלחנו קפצנו לבקר אצל הורי, כך שלמרות שהם לא היו מוזמנים לבתי וחתני אמש, הם לא יצאו מקופחים. 

לא יודעת מה עוד נעשה היום אבל סוף השבוע התחיל מצוין. 

כל מיני

משום מה בזמן האחרון אני מנהלת כאן ממש יומן מהסוג של "קמתי, התלבשתי, צחצחתי שיניים" וזה בדיוק מה שמתאים לי. 

זה ממש לא אמור לעניין אף אחד, ולכן בכל פעם מחדש אני מופתעת וגם שמחה כמובן שבכל זאת יש תגובות. אז אני חוזרת שוב - אין חובה להגיב. ממש לא. אבל כיף כשזה קורה. ואולי גם זה חלק מההבנה שלי שחשוב לי לא להיות לבד בתקופה הזאת. 

אז מה היה לי השבוע עד כה? היה לי תור לעיסוי והוא היה מעולה. זו כבר הפעם השנייה שאני הולכת למסאז' מאז שחזרתי לשם אחרי הפסקת קורונה ממושכת, ובכל פעם מחדש אני נוכחת לדעת כמה זה עושה לי טוב. 

השבוע גם לקחנו את אבא שלי לקנות לו סוף סוף נעלי ספורט חדשות. מה שאני אוהבת בחנות הזאת (שהיא חנות היבואן) זה שהמוכרים שם ממש מתמצאים בחומר, יודעים להסתכל איך אדם עומד ואיך הוא הולך ולהתאים את התמיכה המתאימה. יש להם סבלנות אין קץ להביא לך עוד ועוד זוגות כאלה ואחרים ואחר כך גם לוודא שהצבע מוצא חן בעיניך, ובסוף גם מוצאים תירוץ כזה או אחר לתת הנחה. 

אבא שלי לא ממש טרח לבטא את עצמו, לומר מה הוא רוצה או צריך והאם הזוג הזה נוח יותר מהאחר, והייתי ממש צריכה לדובב אותו. כתוצאה מכך המוכרים כל הזמן דיברו אלי במקום אליו. בכל פעם שהפניתי אותם בחזרה אליו, הם נאלצו לחזור אלי כי הוא שתק. בסוף הצלחתי להבין איזה נעליים הכי טובות לו, ואז אמא קבעה נחרצות שצריך להביא לו אותן בשחור (נעליים שלו אבל היא קובעת) וכולם יצאו מרוצים. 

מה עוד עשיתי השבוע? קניתי שטיחונים חדשים לכניסה (גם לכניסה הראשית וגם לכניסה מהגינה) אחרי שזרקתי את הקודמים כשחזרנו מחו"ל כי החתולה ל' השתינה עליהם. א פרו פו החתולה ושתן - הצלחנו להתגבר על הריח בשירותים של בני, אחרי שהיא ריססה שם את החלון והתריס. זה לקח כמה נאגלות של אקונומיקה ושפשופים והרבה אוורור אבל הצלחנו בסוף. ובינתיים אני משאירה את החדר הזה סגור ומחוץ לתחום חתולי. גם ככה כאשר יגיע הגור הוא בטח ייעלם לנו בהתחלה בכל מיני פינות בבית (כדרכם של גורים) אז כמה שפחות חדרים שיהיו זמינים לו, ככה יותר טוב. 

T עבר את בדיקת ה MRI באיכילוב וזה הלך ממש מהר וחלק וטוב. על המקום הוא גם קיבל דיסק ביד כדי שיוכל גם להעביר לעיונו של 'רופאחלופי'. עכשיו נחכה כמה ימים לפענוח.

הגענו הבית בשתיים בלילה ובסוף התעוררתי סופית בשבע בבוקר. יצאתי להליכה והיה מוזר שיש כל כך הרבה שמש בעיניים, אבל היה נעים. T קם אחרי וגם יצא להליכה אבל קצרה יותר. 

'שותפנו' קם מה'שבעה' וכבר באותו היום נערכה כאן פגישה עם לקוחות, אז אחרי שהם הלכו הזמנתי אותו להישאר לארוחת ערב, וראיתי שזה עשה לו ממש טוב, וגם לנו. דיברנו על זה וכמה שהיה כיף להיות ביחד בשבת, והחלטנו שבתקופה הקרובה חשוב שניפגש הרבה. גם הוא זקוק לזה וגם אנחנו. 

בנושא אחר, פתרתי סוף סוף השבוע את סוגיית השער המעצבן של השכנים שסיפרתי עליו כאן. הרי בהתחלה יכולנו לפתוח את השער שלהם באמצעות אפליקציה, וזה עבד לא רע רוב הזמן. אחר כך משהו התקלקל להם ופתיחת השער הפכה לסלולרית - התקשרות למספר טלפון פותחת את השער. הבעייה היא שגם השער הזה כנראה לא משובח במיוחד אבל גם אין כאן קליטה סלולרית (במיוחד ברשת סלקום) אז הרבה מאד פעמים צריך להתקשר לשער הזה כמה וכמה פעמים עד שהוא מואיל בטובו להיפתח. התלוננו הרבה עד שהבנו שאין עם מי לדבר, ואז בשבוע שעבר השכן היה עד לניסיונות הכושלים שלנו לפתוח את השער ולא היה לו נעים (לאשתו זה לא מזיז בכלל שאנחנו מתקשים בזה) ואמר כבדרך אגב "כן, גם אשתי לא מצליחה, אז לקחנו שלט". וואלה יופי, לקחתם שלט ולא סיפרתם לנו שיש אופציה כזאת? כמה פעמים שאלתי לגבי זה? 

אז התאפקתי והייתי מנומסת ושאלתי אם אני יכולה לשאול מהם את השלט כדי לנסות לקודד לעצמי גם שלטים לשער והוא הסכים, אבל אז אמר שהוא לא יודע איפה השלט (?!) והפנה אותי אל אשתו. למרבה ההפתעה היא היתה נחמדה הפעם ואמרה שאין בעייה לקחת את השלט (שהיה אצלה באוטו), וקראתי לתותח המקומי שמשכפל לי שלטים (אחרי שהתברר שהוא חייב להיות מול השער כדי לקודד את השלט) והוא הגיע תוך כמה דקות. שורה תחתונה - יש לכולנו שלט לפתיחת השער, אין צורך בסלולרי המעצבן, ובא לציון גואל. 

מה עוד? לפני כמה שבועות קבעתי לי תור אצל אורתופד כי אני לא מצליחה רק בעזרת התרגילים שאני עושה באופן קבוע להתגבר על הדלקת ששוב התפתחה לי בכתף שמאל. השבוע סוף סוף הגיע התור, ואחרי שהוא שמע אותי ובדק אותי והסתכל על ההיסטוריה שלי - הוא שלח אותי לבית המרקחת לקנות זריקת קורטיזון, ותוך דקות הייתי כבר בחוץ אחרי. מקווה שזה ייתן לי שקט של כמה שנים. 

בתחום המשקל - בשבועיים האחרונים אני כל הזמן מתנדנדנת בין שני קילו יותר ושני קילו פחות. זה מלחיץ אותי. אני כל הזמן חוששת שהגוף שלי יעשה את מה שהוא תמיד עושה, כאשר למרות שאני ממשיכה לאכול אותו הדבר ולהתעמל באופן סדיר, הוא מתחיל בהדרגה להעלות את המשקל. חוששת שאולי הפעם זה לקח לו יותר זמן, בגלל הסקסנדה, אבל זה ה-MO שלו, וככה בסופו של דבר יחזור לסורו. נקווה לטוב.

בתי וחתני הזמינו אותנו לארוחת ששי ודווקא התאים לי לא לבשל. כלומר ברור שנבשל - בטח נביא להם חלק מהאוכל, ובכל מקרה צריך לחדש את מלאי המרק שלנו (עדיין ארוחת הצהריים שלנו כל יום) אבל זה לא כמו לארח את כל המשפחה בששי. אמרתי להורי שאולי נקפוץ אליהם בשבת במקום. הם מאד שמחו דווקא שלא נארח. כל הזמן רוצים שננוח. 

אז אלה היו הימים האחרונים. מחכים לתוצאת ה-MRI ואני מוצאת את עצמי נעה בין סוג של אופוריה בלתי הגיונית שהכל יהיה בסדר לבין תהומות הייאוש שהנה יגיעו התוצאות ואז נחטוף את הכאפה הגדולה. גם על בתי זה "יושב" במשקל של טון. אז נהיה קצת ביחד ואני מקווה שזה יעזור לעבור את ימי ההמתנה האלה. 

ונקווה לטוב. 

נכדים, חתולים ושותפים

הארוחה בששי בערב עברה בנעימים, וזאת למרות ששרי היתה עייפה (לא נחה בכלל באותו היום) וגם לא בא לה לאכול שום דבר. היא רצתה לישון אבל לא רצתה לישון, והסוף הם הלכו מוקדם יחסית והיא מייד נרדמה ברכב בדרך הביתה. 

אחרי שהם הלכו הפסדתי במונופול לחכמוד, והוא ונשמותק המשיכו לשחק בלעדיי, עד שבשבת בבוקר נשמותק גם הוא הפסיד. שמחתי והתפלאתי שוב באיזו רוח טובה התנהל המשחק ואף אחד לא כעס או נעלב. 

בבוקר לפני שהנכדים התעוררו הספקנו לצאת להליכה לפני שחזר הגשם.

אחרי ארוחת בוקר של פנקייקים הנכדים ביקשו ללכת ל"פיראט האדום" שוב, וחכמוד ביקש קלפי פוקימון - שזו האובססיה העכשווית שלו ועל זה הוא מוציא את כל כספו. כשהגענו הבית ופתחנו את החפיסה גילינו שכל הקלפים היו דבוקים זה לזה, ונסענו להחליף. תקלה מוזרה.

לנשמותק קנינו משחק "שבץ נא" ולימדנו אותם לשחק. נשמותק התלהב, חכמוד פחות.

בתי וחתני עם שרי נסעו לאבא של חתני לחגוג לו יום הולדת וגם לבקר קצת אצל אמא של חתני (הם גרושים) אז לקחנו את חכמוד ונשמותק איתנו לבית של שותפנו ושריתה, הבאנו איתנו אוכל ואכלנו איתם צהריים. חכמוד היה די נבוך (ולא רצה להסיר את המסיכה לאורך כל הביקור) אבל בסך הכל היה נחמד שם והם נהנו. בתי וחתני באו לשם לאסוף אותם, ושוב שרי נרדמה ברכב. 

נדמה לי שסיפרתי באחד הפוסטים הקודמים, שהחתולה ל' "ריססה" את התריס והחלון בחדר האמבטיה של בני (כלומר השתינה כדי לסמן טריטוריה), וניסיתי לנקות כמה פעמים אבל לא הצלחתי להיפטר מהריח. T התלבש על העניין הזה ופצח במבצע "אקונומיקה" - הוא כבר עבר על הכל כמה פעמים ונראה שמאמציו נושאים פרי. באמת אין לי כוח לריחות של שתן של חתולים בבית. פעם בכמה שנים קורה משהו כזה מסיבה כלשהי (הפעם כנראה זו תגובה של החתולה לחתולי הרחוב שמסתובבים שם מחוץ לחלון ו"מסמנים" בעצמם) ואני מרגישה שבאמת אין לי כוחות לזה. מקווה שבקרוב הריח ייעלם, הבעיה תיפטר והמקרה הנוכחי יהיה מאחורינו. 

עוד בנושא החתולים, בשבת ובראשון התלבשנו ברצינות על חיפושי גור החתולים החדש. בדקנו המלטות של "סקוטי" (שזה הגזע של החתולים ד' ז"ל ול' - תיבדל לחיים ארוכים) ושל "מיין קון", וגם שוחחתי בטלפון עם בית גידול של "סיבירי".

השיחה עם בית הגידול של הסיבירי היתה קצת הזויה:

אני: "שלום, אני מעוניינת לרכוש גור חתולים סיבירי ורציתי לדעת אם היתה המלטה".

בית גידול: "למה את רוצה חתול סיבירי?"

אני (קצת מופתעת על השאלה): "אה...אנחנו מגדלים חתולים כבר כשלושים שנה ולאחרונה התוודעתי לגזע הזה, שהבנתי שהם עדינים וחמודים עם המשפחה והילדים וגם היפו-אלרגניים".

בית גידול: "טוב, אז ההמלטה הראשונה השנה צפויה להתרחש באביב, זאת אומרת שהגורים יימסרו רק בקיץ, ויש רשימת המתנה. כל גור עולה כעשרת אלפים ש"ח, ואם את רוצה לשריין גור מראש עלייך לשלם מקדמה".

הבנתי. לא רלוונטי. תודה. 

בסוף החלטנו על הגזע "מיין קון". ביקרנו בכמה בתים שהיו בהם המלטות ובחרנו בגור זכר אחד, שיהיה מוכן לעזוב את אמו בעוד כשבועיים. 

איך בחרנו דווקא אותו? כולם היו חמודים, אבל רצינו זכר - גם כי ל' היא נקבה וחשבנו שתסתדר טוב יותר עם זכר. גם כי בתשאול בעלי חתולים שונים הבנו שהזכרים שהם מכירים רגועים יותר, סמרטוטיים יותר וגם נאמנים יותר, דומים יותר לכלבים מאשר לחתולים. אה, כן, וגם גדולים יותר. מיין קון הוא גזע של חתולים שבפוטנציה מגיעים לגדלים מדהימים. 

מצד אחד זה די מטורף לקחת גור חתולים חדש כאשר מצבו הבריאותי של T לוט בערפל וייתכן שבעוד שבועיים הוא יהיה תוך כדי או אחרי ניתוח.....ומצד שני כולם (בעיקר T עצמו) שכנעו אותי שדווקא עכשיו זה זמן טוב. אני לא באמת הבנתי אבל קיבלתי. שילמנו מקדמה ושריינו את אחד הגורים (שהכי דמה לאבא, שנראה גדול ומתוק ועדין) ובסיעתא דשמיא נסע לקחת אותו בעוד שבועיים. פחות אפילו. שני בדצמבר, היא אמרה. 

אז ככה עברו לנו הימים האחרונים. היום T נוסע לשבעה של שותפנו (לבד, על האופנוע) וקבעתי לקחת את אבא שלי לקנות לו (סוף סוף) נעלי ספורט חדשות. הוא לא קנה נעליים חדשות כבר כמה שנים, מאז שהם חיו בארצות הברית. הוא אמנם הולך פחות מאשר אמא שלי, וגם איכשהו הנעליים אצלו נשמרות כמו חדשות תמיד, אבל בכל זאת נעלי ההליכה שלו (שהן בעצם נעלי ריצה) כבר בטח בלויות לחלוטין, ואפילו הוא (שלעולם לא חושב שצריך לקנות חדש) הבין שהגיע הזמן. 

היום יש לי תור למסאז' ומחר בלילה ה-MRI של T. נקווה להמשך שבוע טוב. 

אירועי השבוע

האירוע שצבע את השבוע שלנו היתה פטירתו של אמא של 'שותפנו'. 

מזה שלושה שבועות שמצבה אנוש, בעצם, עם אבחנה (מפתיעה, יש לומר, לא היה להם מושג) של סרטן שמפושט לגמרי ו...מה שאולי הרג אותה בסופו של דבר: תסחיף ריאתי. 

היא היתה מטופלת בבית, בהוספיס ביתי, היה לה נוח, היא לא סבלה כאבים (דאגו לכך), היא לא היתה מודעת כל כך למצבה (היא היתה דמנטית ובשנה האחרונה מצבה הקוגניטיבי התדרדר עד מאד) ובסך הכל זה היה צפוי ואפילו סוג של הקלה כאשר לבסוף החזירה את נשמתה לבורא. 

ועדיין, זה עצוב. עצוב לאבד את אמא האהובה, ששותפנו היה קשור אליה מאד. עצוב, כמו שכתבה בבלוגה בזמנו אמאל'א: לאבד את זוג העיניים האחרון שעקב אחריך מאז שנולדת. עצוב להתייתם. אביו של שותפנו נפטר לפני כעשר שנים, וזה היה פתאומי אז שותפנו לקח את זה הרבה יותר קשה, לכאורה, מאשר את מותה הצפוי והמבורך של אמו עכשיו. ובכל זאת - עצוב. מאד. 

הלוויה התקיימה בעיר קטנה שהיא די רחוקה מכאן, בשעות אחר הצהריים, בשיא הפקקים. אז קיבלתי החלטה מושכלת (יש שיאמרו - הזויה) שנסע לשם על האופנוע של T. כן, אני שלעולם כמעט לא עולה על האופנוע הזה, שדואגת בכל פעם שהוא נוסע עליו, שמייחלת כל השנים שימכור אותו כבר (כלומר - שימכור ולא יקנה חדש במקומו) - אני החלטתי שרוכבים לשם על האופנוע. 

האמת? טוב עשינו. מצב העומס בכבישים הפך להיות בלתי נסבל, כפי שכל אחד יודע ומרגיש על בשרו. בנסיעה הלוך האופנוע חסך לנו כחצי שעה. בנסיעה חזור זה חסך לנו שעה שלמה. היה שווה. היה שווה את הפחד (כן, כרגיל כאשר אני על האופנוע, מלמלתי את "שמע ישראל" כל הדרך לשם ובחזרה). היה שווה את הכאב (עד עכשיו) בעצמות האגן מהישיבה הלא נוחה ובלימת הזעזועים הבלתי קיימת. היה שווה.

בית העלמין בעיר הקטנה קטן אף הוא ושקט, היינו הלוויה היחידה שם, וזה היה שינוי מרענן מבתי העלמין הענקיים כמו ירקון או חולון או חיפה. אני אישית לא מייחסת חשיבות כלשהי לקבר או למצבה - אני לא פוקדת את מתי ולא עורכת אזכרות (סבתא שלי קבורה ברעננה וסבא שלי בירושלים, והסבים האחרים שלי קבורים בכלל בקליפורניה). אבל למי שכן, נראה לי שנעים יותר לפקוד חלקת קבר בבית עלמין קטן ושקט כזה. 

למחרת נסענו לנחם ב"שבעה". נסענו לפני הצהריים, בשעות שלא באים כמעט אנשים לנחם. רוב האנשים מגיעים אחרי הצהריים ובערב. חלק מהזמן היינו לבד עם המשפחה - עם שותפנו, אחיו ואחותו. בשלב כלשהו הגיעה מישהי, שהתברר שהיא אלמנתו של דוד של אמא של שותפנו. הייתי קצת בהלם. אמא של שותפנו היתה בת 86 במותה. איך ייתכן שאשתו של דוד שלה עדיין בחיים? כנראה זה היה דוד צעיר מאד. וכנראה התחתן עם אישה הרבה יותר צעירה ממנו. 

בכל פעם שאני ב"שבעה" אני מודעת לרגשות סותרים בתוכי. חלק ממני ממש אוהב את המנהג הזה, לא להשאיר את האבלים לבד בימים הראשונים, לעטוף אותם, לדובב אותם על המנוח ועל שלל נושאים אחרים. חלק ממני הבין שזה גם מכביד על המשפחה. מכביד על שותפנו. לשבת שבוע שלם (טוב, ישנו חלק מהסופשבוע באמצע לנוח) לקבל אנשים, שאת חלקם אתה בכלל לא מכיר. חלקם מגיעים בשעות שאתה עייף או רעב או ממש רוצה לנשום קצת אוויר בחוץ. 

הזמנו אותם לארוחת ששי אצלנו עם המשפחה אבל התברר שהוריה של 'שריתה' כבר הקדימו והזמינו אותם לפנינו. אם יהיה להם חשק וכוח אולי הם יבואו אלינו בשבת לצהריים. קיבלתי הרגשה שמצד אחד הם לא רוצים להיות בבית, אבל מצד שני הם כל כך מותשים שייתכן שיעדיפו לנוח לפני החזרה ל"שבעה" במוצאי שבת. 

אז מה עוד קרה השבוע? לחברתי 'מחברת' נולד נכד חדש - ילד שלישי לבנה השני. מזל טוב למחברת. את טקס הברית הם החליטו לעשות במעמד המשפחה הגרעינית בלבד - כלומר הסבים/סבתות דודים/דודות לא היו מוזמנים. מחברת התעצבה על זה אבל כמובן שהשלימה עם החלטת בנה וכלתה. 

לפחות היחסים שלה עם בתה השתפרו מאד והיא מרגישה שעוד מעט הם יחזרו להיות כפי שתמיד היו. אני מקווה שזה נכון. היתה לי הרגשה שזו פחות תקופה שעוברת על הבת, שלא באמת קשורה או לא לגמרי קשורה ליחסים בין שתיהן. אני יודעת שמחברת מחכה כבר שגם בתה תיכנס להריון ותלד, כי היא בטוחה שעם הנכדים של הבנות זה אחרת מאשר עם הנכדים של הבנים. שמעתי רבות על העניין הזה מאנשים רבים, אבל אני לא יודעת לומר שזה בוודאות נכון. 

מה עוד היה השבוע? 

'חכמוד' אמר לבתי, שהוא חושב שנכנס כבר לגיל ההתבגרות. כשבתי שאלה את הילד (עוד מעט בן 11) על סמך מה הוא חושב את זה, הוא ענה לה שלאחרונה הוא מרגיש שכולם נגדו, ושהוא לא ממש אוהב את עצמו, ונראה לו שזה סימן שהוא התחיל את גיל ההתבגרות. רמת המודעות של הילד הזה מפתיעה אותי בכל פעם מחדש. 

השבוע גם קרה ש'שרי' קיבלה מכה בכרית כף הרגל בגן, וכשבתי באה לקחת אותה היא אמרה שכואב לה ושהיא לא מצליחה לדרוך על הרגל כמו שצריך. הגננות בדקו את כף הרגל ולא מצאו שום סיבה לכאב, שום סימן לחבורה או שריטה או קוץ שנכנס....אבל הילדה באמת לא הצליחה לדרוך כמו שצריך. בתי לקחה אותה על הידיים ולקחה אותה הביתה, אבל כשהגיעו לבית,  'שרי' פתאום אמרה "אבל לא אמרתי שלום לכל החברים שלי". הסתבר שלפני ש'שרי' הולכת הביתה מהגן היא עוברת בין כל הילדים, אחד אחד, ונפרדת מהם לשלום. והפעם, בגלל המכה ברגל, דילגו על הטקס הזה. מתוקה הילדה זאת. באמת לא קבלתי עדכון מה מצב הרגל שלה. עוד מעט הם יגיעו ואני מקווה שהיא בסדר. 

הדבר האחרון שעשיתי השבוע היה לקחת את החתולה ל' חיסון נגד פרעושים, וזריקה נגד תולעים. כל השנים טיפלנו בחתולים אצל וטרינר מסוים ברעננה, עוד מהתקופה שחיינו שם. גם כשעברנו ליישוב הזה, המשכנו לנסוע לשם פעמיים בשנה, לחיסון של כל אחד מהם ולזריקה המיוחד נגד פרעושים שרק הוטרינר הזה נותן (כל השאר נותנים חומר למריחה על העורף). הזריקה הזאת גורמת לדם של החתולים להפוך את הפרעושים לעקרים, ולכן אם מדובר בחתולים שלעולם לא יוצאים מהבית, תוך מחזור חיים אחד, הפרעוש מת ולא מטיל ביצים ולא מתרבה. שנים אנחנו כבר עם הזריקה הזאת, ובעיקר בזכותה שנים אנחנו נאמנים לוטרינר הזה. בקורונה התחלנו לקחת את החתולים (עוד כשהחתול ד' היה בחיים) לוטרינר כאן ביישוב, שהוא עשה רושם בסדר גמור אבל שני דברים לא מצאו חן בעיני אצלו. הראשון הוא שאין לו את הזריקה הזאת נגד פרעושים. השני הוא שגם נגד תולעים הוא נותן כדור ולא זריקה. את הכדור צריך לגרום לחתול לבלוע (אני לא טובה בזה) וצריך לתת פעמיים או ארבע פעמים בשנה. את הזריקה נותנים פעם בשנה יחד עם החיסון המרובע, וזהו. 

יש עוד סיבה מדוע החלטתי להישאר נאמנה בכל זאת לוטרינר ההוא מרעננה. 

כשקיבלנו את החתול הראשון שלנו, החתול פ', קיבלנו אותו בלי ציפורניים בכפותיו הקדמיות. הבעלים של אמא של פ' היו בטראומה מהחתולה שלהם צ', ששרטה להם את כל הבית - הקירות, הרהיטים, הכל! כל הבית שלהם היה "פראנזים" מרוב ה"השחזות" של החתולה צ'. כאשר נולדו לה הגורים, הם לקחו אותם לניתוח הסרת הציפורניים הקידמיות, וכך קיבלנו חתול נטול ציפורניים. החתול יכול היה "להשחיז" את ציפורניו כמה שהוא רצה על מה שהוא רצה, וזה לא עשה נזקים לבית (או לנו). 

כאשר לקחנו, אחרי ארבע שנים, את החתול ג', היינו חייבים להסיר גם לו את הציפורניים - אחרת "זה לא כוחות" בין שני החתולים. מתי שהוא הניתוח הזה הפך להיות לא חוקי, מפאת התאכזרות לחתול, אבל אצלנו המשכנו עם זה בעצם, כי שוב - כאשר החתול פ' נפטר והבאנו את החתול ד', אי אפשר היה להשאיר לו ציפורניים מול החתול ג' שלא היו לו. ואז שוב עם החתולה ל' מול החתול ד'. בעייה. והוטרינר ההוא ברעננה שיתף איתנו פעולה, למרות שרשמית אסור לו.

היה ונחליט עכשיו להביא לחתולה ל' חבר חדש, שוב ניאלץ לעשות את הניתוח הזה. ולכן מעדיפה בינתיים להישאר עם הוטרינר ההוא ברעננה....בתקווה שהוא יסכים. ולעניין ה"התאכזרות" - את הניתוח בדרך כלל עושים ביחד עם ניתוח העיקור/סירוס (שזה בוודאות אני עושה לכל חתול, מאז שהחתול פ' "סימן" והרס לי את כל הבית כשהגיע לבגרות מינית), ההחלמה קלה ומהירה, וכיון שהם לא יוצאים אצלי החוצה, הם לא זקוקים לציפורניים כדי להגן על עצמם. מה גם שיש להם ציפורניים ברגליהם האחוריות, וגם שיניים - כפי שהחתול פ' הוכיח לא פעם כאשר התנהג כ"חתול שמירה" והתקיף אנשים שבאו אלינו הביתה. 

בקיצור, התחלנו להסתכל על מודעות לגורי חתולים. אני רציתי הפעם חתול סיבירי , גם בגלל אופיו הנינוח וגם בזכות התכונות ההיפו-אלרגניות שלו. אבל לא נראה לי שיש חתולים כאלה למסירה/מכירה בארץ. 

ברור שאפשר שוב לקחת סקוטי שמוט אוזניים או בריטי (החתול ד' היה סקוטי שמוט אוזניים גזעי, והחתולה ל' היא חצי סקוטית וחצי בריטית). 

עכשיו קיבלנו המלצה על מיין קון הענק, והיתה המלטה בכפר סבא, כך שאולי נלך מחר לראות. 

מצד אחד אני מרגישה שגם אנחנו וגם החתולה ל' כבר זקוקים לעוד חתול בבית הזה. 

מצד שני אני גם מרגישה שזה לא הזמן להתחיל עם גור חדש, כאשר כמעט בטוח T הולך לניתוח ואנחנו נכנסים לתקופה לא פשוטה עם הרבה אי וודאות ואולי גם הרבה היעדרות מהבית. 

בקיצור - לא סגורים על זה. נראה. 

חופשה בים המלח וקצת עדכונים

כמו שקורה לי בזמן האחרון, סוף השבוע היה מורכב מאירועים טובים וגם פחות טובים. 

ביום ששי בזמן הליכת הבוקר, כשעברתי ליד כלב רועה גרמני שישב על המדרכה (כנראה) ליד ביתו שבמושב סמוך ליישוב שלי, הוא קם ללא סיבה וללא התראה ונתן לי נשיכה קטנה בירך מאחור. 

זה בא ממש משום מקום, והייתי כל כך בהלם שפשוט המשכתי ללכת. אחר כך חשבתי שהייתי צריכה לדפוק על הדלת שלהם ולדרוש לראות את החיסונים שלו, שלא לדבר על לנזוף בהם מדוע הם משחררים לרחוב כלב כזה שמתנפל על אנשים שעוברים סתם ככה ליד הבית. התלבטתי אם אני צריכה עכשיו לעבור את הוִיָה דולורוזה של קופת חולים - זריקת טטנוס ואולי אפילו סידרת זריקות נגד כלבת...והחלטתי (בניגוד לכל היגיון) שלא בא לי. חוסר אחריות משווע, אני יודעת. זו היתה יותר "מכה" עם השיניים שלו מאשר נשיכה, למרות שאחר כך T הסתכל וראה ששן אחת כן פצעה את העור וחדרה פנימה. מרחנו על זה יוד ומשחה אנטיביוטית, וליתר ביטחון בימים הבאים לקחתי יותר כורכומין מהרגיל (תחסכו ממני את ההטפות שכורכומין הוא תבלין ולא חומר אנטיביוטי) וקיוויתי לטוב. עכשיו יש לי שם חבורה לא יפה אבל זה בדרך להיעלם. אני מקווה. 

בדרך כלל בהליכות שלי כל הכלבים שרואים אותי ניגשים אלי בשמחה לליטוף ולכן ההלם היה כפול ומכופל. 

מאוחר יותר באותו היום ירדתי לחדר של בני, המכונה לאחרונה "חדר המוזיקה" - כי שם מערכת התופים של בני והפסנתר וכל הגיטרות ולאחרונה הנכדים יורדים לשם כמעט מידי שבוע כדי לנגן. לא הייתי שם כל השבוע והעוזרת לא ניקתה שם באותו שבוע כי נתתי לה לעשות דברים אחרים, אבל החתולה מבלה שם הרבה במהלך היום, ורציתי לוודא שהכל נקי ואין הפתעות.  אז לא היו סימנים של כדורי שיער שהיא הקיאה (קורה לפעמים) אבל בשירותים הרחתי ריח די חריף של שתן. מתי שהוא היא החליטה "לסמן" שם - לא ברור לי מתי (כי היה ריח אבל הכל היה יבש), ואני חטפתי על זה את הקריזה. 

T הסביר לי שחתולי הרחוב "מסמנים" טריטוריה מחוץ לחלון (זה חדר שחלקו מתחת לאדמה) וייתכן שזו הסיבה שהיא מצאה לנכון "לסמן" את הצד שלה. כך או אחרת פצחתי במבצע ניקיון יסודי שם וסגרתי את דלת החדר הזה, שלא תוכל להיכנס לשם. חדר האורחים (בקומה השנייה) כבר חסום בפניה, וכך גם המרתף (מאז שהפכה אותו לשירותים לפני כמה שנים, כשהיו בעיות עם ארגז הצרכים שלה) - כך ששטח המחייה שלה בבית הולך ומצטמצם אבל עדיין יש לה הרבה איפה להסתובב ולישון ולהתפנק ויש גבול לסובלנות שלי בכל הקשור לעשיית צרכים ברחבי הבית. עד כאן. 

בששי הגיעו הורי ובתי ומשפחתה המתוקה לארוחת ערב כרגיל, וחכמוד ונשמותק נשארו לישון. בשבת בבוקר בא להם לראות סרט, ומצאתי בקודי את "קליפורד - הכלב האדום הגדול", שמשחק עכשיו בקולנוע, שאמנם היו לו רק כתוביות באנגלית אבל עם מעט הסברים ממני ומ-T הם הסתדרו עם זה. זה היה סרט מאד חמוד, מומלץ.  

אחרי כן הספקנו לשחק עוד קצת ב"מונופול כרטיסי אשראי" - משחק בהמשכים שאנחנו משחקים כבר כמה שבועות ברצף, לפני שבתי הגיעה עם שרי. חתני דיבר עם T בטלפון ואמר שהם רוצים להיות איתנו גם הבוקר ולאכול איתנו צהריים (הודיע, לא שאל) והציע להביא בשר לעשות על האש. T צחק שיש מספיק אוכל מהארוחה של ששי ואין צורך, אבל בינינו לבין עצמנו תהינו לפשר ה"התנחלות" הזאת אצלנו. האמת? זה לא ממש הפריע לי אבל גם לא לגמרי התאים לי. דמיינתי לי את יום שבת קצת אחרת. אבל שתקתי. 

חתני היה באימון עדיין אז יצאנו עם בתי והילדים לגן השעשועים הגדול והמושקע לא רחוק מהבית. היה חם אבל הם נהנו, וחתני הגיע בסוף האימון ופגש אותנו שם. 

כשחזרנו הביתה הם עלעלו בהנאה באלבום התמונות החדש שסוף סוף הכנתי עבור השנה וחצי האחרונה. אני משתדלת להוציא אלבום פעם בשנה, אבל השנה עם כל מה שהיה עם T לא היה לי מצב רוח ולא היתה לי סבלנות לזה. אז סוף סוף הדפסתי אלבום מעודכן למשפחה שלהם, ועכשיו אני עובדת על אלבום לבני, כלתי וסביבוני. הם מצלמים הרבה הרבה יותר תמונות, כך שיותר קשה לבחור תמונות ולהחליט מה להכניס ומה לא. זה יהיה כנראה אלבום עב כרס ביותר. 

בראשון בבוקר ירדנו לים המלח. 

ביום הראשון לא הייתי בטוחה אם זו היתה החלטה נכונה, להזמין מחדש חדר במלון ולצאת לחופשה בעת הזאת. נראה היה לי ש-T במצב רוח משונה, שהוא הציע בכל זאת לנסוע בעיקר כי אני כל כך אוהבת את ים המלח, אבל שלא ממש בא לא. התבאסתי. גם מזג האוויר האביך לא תרם למצב הרוח הכללי. 

הגענו למלון "לוט" ועוד לפני שנכנסנו לחניה ראינו שניים או שלושה אוטובוסים פורקים אורחים בפתח המלון. גם זה לא עזר למצב הרוח. אבל בלובי התברר שהם כולם יעשו צ'ק אין באופן מרוכז (גמלאי חברת החשמל וחברת מקורות) ולא עמדתי יותר מדקה בתור בקבלה. 

למרות שהיה מוקדם עדיין, החדר שלנו כבר היה מוכן. שמו אותנו באגף החדש, בחדר יפה ומרווח שפנה לים, עם חדר אמבטיה גדול ויפה. בסך הכל היינו מרוצים.

את שלושת הימים הבאים בילינו בין בריכת מי המלח שבספא (המשופץ) לבין הבריכה (המחוממת ל-28 מעלות) לבין הים (אין על ים המלח! אין ! אין! אין!). יצאנו להליכות קצת לפני הזריחה בטיילת המושקעת - שזכרנו מהביקור הקודם באפריל. מהמלון שלנו ועד לסוף הטיילת בקצה הצפוני יש חמישה ורבע קילומטר. כך שהלכנו בכל בוקר בין שמונה לעשרה וחצי קילומטר. לא רע בכלל. 

מי המלח והברום והאשלג שבאוויר והמנוחה באופן כללי שיפרו את מצב הרוח של T, ומהר מאד התחלנו ליהנות מהחופשה הזאת. גם בדיקות הדם הנוספות שהוא עשה בראשון בבוקר לפני שיצאנו לדרך - שהראו שיפור בתפקודי הכבד - והעובדה שהכאבים לא חזרו, כנראה עשו את שלהם. 

כיון שבים המלח תמיד לוקחים חצי פנסיון (כי אין בינתיים בסביבה כל כך מענה מבחינת מסעדות) אכלנו גם את ארוחת הערב במלון, וכמו במלון הקודם (מילוס) גם כאן היא ממש לא היתה טובה. אני לא מצליחה להבין מה קשה כל כך בלהגיש ארוחת ערב טעימה, פשוטה אבל טובה. זה לא כל כך מסובך. 

ארוחת הבוקר היתה מושקעת, לעומת זאת, בדומה לכל ארוחות הבוקר בכל המלונות בישראל. מהבחינה הזאת באמת אין על המלונות בארץ. 

ירדנו לים המלח דרך ערד, אז החלטנו לחזור דרך ירושלים. הדרך יפה וזמן הנסיעה דומה - והיה נחמד לגוון קצת. 

הנה כמה תמונות.....

היה כיף, והכי כיף בבית. החתולה ל' קיבלה אותנו בפעיות והתפנקות. טוב שנסענו וטוב שחזרנו.

גם זמן איכות וגם עוד תקלות ושיבושים

או כמו שאומרים - החיים. כי בחיים יש גם וגם. 

כמו שכבר סיפרתי, היו כמה ימים בהם כל בוקר T חטף גל של כאב. זה קרה מייד אחרי שאכל ארוחת בוקר, וזה הגיע למצב בו הוא ממש פחד לאכול. 

הוא פנה גם אל 'רופאחלופי' וגם אל הפרופסור ושאל מה לעשות עם זה. 

'רופאחלופי' לא מתכתב איתו ישירות וכל ההתכתבות עוברת דרך המזכירה שלו, שדי נפנפה את T והפנתה אותו לרופא משפחה. די ברור שהיא לא מיידעת את 'רופאחלופי' בכלל על ההתכתבות הזאת. זה היה די מאכזב. 

הפרופסור, לעומת זאת, שמתכתב עם T ישירות במייל, ענה מהר מאד וביקש מ-T  לעשות בדיקת דם לתפקודי כבד. אז ביקשנו מ'רופאהחדשה' (שכרגיל הגיבה מייד למחרת) ועל הבוקר הוא כבר הלך לקופת חולים לעשות בדיקת דם. על הדרך גם אני הלכתי איתו, כי 'רופאהחדשה' ביקשה לעקוב אחר רמת הגלוקוז שלי. 

רמת הגלוקוז שלי גבולית כל השנים, לפעמים מתחת לטווח ה"מותר" ולפעמים מעט מעל. אבל 'רופאהחדשה' רק רוצה לוודא שאין מגמת עלייה. היא אמרה שסטרס יכול לגרום לעלייה ברמת הסוכר בדם, גם אם אני אוכלת נכון ומתעמלת וכו. גם הפעם ראיתי שרמת הגלוקוז שלי בדם היא 100, שזה בדיוק על הגבול העליון של הטווח. אין מגמת עלייה ואין מגמת ירידה. זה פשוט קבוע כל השנים. אגב גם כאשר הגבול העליון היה 115 לי היה בין 95-105. מאז ומתמיד. 

בדיקות הדם של T היו די בסדר, באופן כללי. תפקודי הכבד לא היו תקינים לגמרי, ואף היו פחות טובים מאשר בבדיקה הקודמת באמצע אוקטובר, אבל אלה ערכים שלא גורמים לרופאים להריץ אותנו למיון. 'רופאהחדשה' בדקה את התוצאות (ביוזמתה) ושלחה ל-T בקשה לחזור על הבדיקות ביום ראשון הקרוב כדי לראות אם יש מגמת עלייה. היא ציינה, מה שאנחנו כבר יודעים בעצמנו, שהערכים עלו אמנם מאז הבדיקה הקודמת אך הם עדיין לא בטווח שמרמז על חסימה בדרכי המרה. אמרתי כבר כמה שאני מרוצה מהרופאה החדשה הזאת? 

באחד מימי השבוע קפצנו אחר הצהריים לבקר אצל בתי ולבלות איתה ועם הנכדים. היא ושרי חזרו מהגן כשהגענו, ולמרות שברגע הראשון היא ביקשה שארים אותה ושמחה מאד לקראתנו, תוך כמה דקות וראינו שהיא בעיקר רוצה זמן איכות עם אמא שלה. באותו הלילה התברר שהיא שוב חולה, היא היתה עם חום בלילה וכל היום למחרת אבל יום אחרי זה כבר קמה לגמרי בריאה. 

דווקא התאים לנו לבלות קצת זמן איכות עם הגדולים, אז T שיחק שח מט עם חכמוד, ואני שיחקתי "צוללות" עם נשמותק, ואחר כך ארבעתנו שיחקנו "רביעיות בעלי מקצוע"....אז באמת היה לנו זמן איכות ביחד. שרי מידי פעם צפתה במתרחש אבל בעיקר רצה להיות עם אמא. והיה כיף לראות אותן ביחד. 

עוד השבוע קפצתי למספרה, כי היה אמור להיות לי תור בשבוע הבא, ואז החלטנו בכל זאת לרדת לים המלח (ביטלתי את ההזמנה בגלל הניתוח שהיה אמור להיות, ואז כשהוא נדחה הזמנתי מחדש). בדרך כלל אני מאד מרוצה מהספר הזה, הוא גם עושה לי צבע נהדר וגם מספר מצוין, אבל הפעם במספרה היתה תקלה קטנה -ביקשתי ממנו "לכסח" לי את הפוני כמו שהוא עשה בפעם הקודמת, אבל בעוד שאני התכוונתי לדלל אותו, הוא הבין שאני רוצה לקצר אותו, ומפה לשם יש לי פוני ממש ממש קצר, אבל לא נורא. הרי בסוף זה יצמח בחזרה. 

במסגרת השיבושים והתקלות, השבוע T החליט להרכיב על הקיר את מתקן הטעינה של השואב האלחוטי. אני הייתי בשיחת טלפון (עם 'אורה', תיכף אכתוב גם על זה) ושמעתי את T קודח בקיר למעלה בחדר הכביסה. פתאום הוא צעק "לאאאאאאאא!!!" ואני הבנתי שקרה משהו לא טוב. התנצלתי בפני אורה וניתקתי את השיחה, ורצתי למעלה לשאול את T מה קרה. הוא צעק "סגרי את הברז הראשי של המים" וטסתי החוצה לעשות זאת. כשחזרתי עליתי וראיתי שחדר הכביסה מוצף במים. חמים. החור האחרון ש-T קדח עבור מתקן הטעינה של השואב פגע בצינור של המים החמים. 

צריך להסביר רגע לגבי הנושא הזה, כי בעקרון ידוע (למי לשמבין בעיניינים האלה) שצינורות עוברים בקירות בטווח גובה מסוים. קיימים סטנדרטים או כללים מאד ברורים לדבר הזה. אלא מה? קבלן האינסטלציה שעבד כאן בעת שבנינו את הבית לא עבד על פי הכללים והסטנדרטים הידועים. הוא גם לא עבד על פי תכניות האינסטלציה שהוכנו בקפידה. הוא לא הרכיב את הברזים ואת האסלות על פי הוראות היצרנים. הוא עשה פחות או יותר מה שבא לו. וכבר אכלנו אותה כמה פעמים בגללו לאורך 11 השנים שאנחנו חיים בבית הזה. בחדר האמבטיה של האורחים הנגר שהרכיב את ארונות האמבטיה פוצץ ככה צינור בדיוק מאותה הסיבה. לא ניתן לדעת בבית הזה היכן עוברים צינורות בקיר. 

למזלנו השרברב שהתקשרנו אליו הגיע תוך דקות. באמת שלא ציפינו שיסדרו לנו את זה עוד באותו הערב. תוך שעה הוא תיקן את הצינור ויכולנו לחזור להשתמש במים. אמנם הוא שחט אותנו במחיר.....אבל באותו הרגע היינו כנראה מוכנים לשלם כל סכום. 

אז הזכרתי את שיחת הטלפון שלי עם 'אורה'. מזמן מזמן לא דיברתי איתה, בעיקר כי היא מעולם לא מתקשרת ורק אני יוזמת שיחות או הודעות וואטסאפ (אלא אם כן זה יום הולדתי, ואז היא מסמסת מזל טוב). אורה נוטה להשתבלל. אז באותו היום הצלחתי לשוחח איתה ארוכות (למרות שבכל זאת השיחה נקטעה באמצע בגלל הפיצוץ בצינור המים החמים) ונוכחתי שוב לדעת שלא משנה מה קורה במציאות - התגובה שלה תמיד תהיה להשתבלל. להתנתק מהעולם, מרוב החברות והחברים. הפעם זו הקורונה (היא כל הזמן קראה לזה ה-PANDEMIC) שגרמה לה מצד אחד לחרדות תהומיות ומצד שני לכעס גדול והכחשה. אגב אני מכירה עוד הרבה כאלה, שמרוב חרדה מהנגיף ומהשפעותיו, הגיבו בהכחשה. היא הביעה חוסר רצון לשמוע איך המגיפה משפיעה ביום יום על חברים וקרובי משפחה, חוסר רצון לדבר על זה, חוסר מוכנות להאמין לדברים ששומעים בחדשות. שמחתי לפחות שהיא כן התחסנה, אבל כל השיחה הזאת העיקה עלי מאד, ולמרות שניסינו לדבר על דברים שמחים, עדכונים לגבי הילדים והעבודה - נזכרתי מדוע בעצם אנחנו לא מדברות לעיתים קרובות יותר. זה גזל ממנו הרבה מאד אנרגיות. 

אני ממשיכה עם הספר LEVIATHAN WAKES וכבר נשאבתי לתוכו לגמרי, קוראת בכל רגע פנוי. איזה כיף זה כשספר מחכה לי שאתפנה........

החלק המשמח והמרגש ביותר השבוע היה המפגש - סוף סוף - עם חברותיי 'קלי' ו'שני'. 

זמן רב עבר מאז שנפגשנו - זה היה ממש לפני הקורונה, אם אינני טועה. הצלחנו פעם אחת לקיים מפגש בזום, אבל זוכרת שזה הכניס אותנו קצת לדכדוך להיפגש ככה. קבענו אחרי כן פעם אחת וביטלנו (נדמה לי ש'שני' לא הרגישה טוב) ועכשיו סוף סוף זה יצא לפועל.

היה כל כך כיף להיפגש והשעות חלפו בלי שהרגשנו. כל אחת מאיתנו חיה את חייה, כל אחת עם המשפחה שלה ועבודה שלה וכן - גם הצרות שלה - אבל כאשר אנחנו ביחד זו פשוט הנאה צרופה, והקשר ביננו פשוט מיוחד. מקווה מאד שהפעם הבאה לא תהיה עוד המון המון זמן. אבל בין היתר זה תלוי כמובן במה יהיה עם T. 

אז דווקא ביומיים האחרונים הוא לא חווה כאבים, אין לנו מושג מה זה אומר - אולי הסטנט גרם לדלקת מקומית והיא נרגעה, אולי משהו אחר. בתחילת השבוע הבא הוא באמת יחזור על בדיקות הדם ואז נרד לים המלח....ונקווה לטוב. 

שבת שלום. 

סוף שבוע פעיל

סוף השבוע עבר מלא פעילות, חלקה משפחתית וחלקה חברתית.

בששי באו אלינו כרגיל הורי ובתי ומשפחתה המתוקה. היה כיף להיות עם כולם והנכדים היו מתוקים כתמיד. 

היה מצחיק לראות איך שרי כבר "מתורגלת" בשיגרה של ימי ששי. בסוף הארוחה היא קראה לאחיה הגדולים לרדת למרתף להביא משם גלידות (מהפריזר שבמרתף). לפני שהלכו הביתה היא שאלה אותם "אתם נשארים לישון פה?" והתעקשה לעלות לחדר שלנו ולהראות לכל אחד מהם מהי המיטה שלו. האמת שנשמותק היה גמור מעייפות והתברר שגם חכמוד היה די עייף, כך שהם נכנסו למיטות עוד לפני שההורים יצאו הביתה. עשיתי לחכמוד קצת מסאז' בשכמות ובגב, הכל היה תפוס לו מהאימון ומהכדוריד. 

הם ישנו מתשע בערב בערך עד שבע בבוקר. לא רע בכלל. 

בשבת בתי הגיעה עם שרי מוקדם מהרגיל כדי לאסוף אותם, כי היו צפויים להגיע אלינו חברים.

מה שקרה, הוא שזוג החברים מאוסטרליה שעברו כאן בארץ באוגוסט, עומדים לחזור לאוסטרליה סוף סוף ממסעם באירופה, ועשו זאת דרך ישראל, וביקשו שניפגש כולנו. הם הציעו למצוא בית קפה בהרצליה, ואז התברר ששום בית קפה לא מוכן לשריין שולחן לעשרה או 12 איש בשבת בבוקר. 

הבחור הציע שהם ילכו מוקדם לאן שהוא וישריינו שולחן ויודיעו לנו היכן, אבל T לא חשב שזה יעבוד, ואז החלטנו להזמין את כולם לפה. אמרנו שנקנה ג'חנון מאחת העגלות שמוקמות באזור שלנו מידי שבת בבוקר, ויש לנו פריזר מלא בגלידות תוצרת בית, ונגיד לכל זוג להביא משהו קטן - וזהו. כך היה. 

פרט לזוג אחד (שהיא עשתה בייבי סיטר לנכדה והוא היה מצונן נורא וחשש להדביק את כולנו) כולם התייצבו - היינו עשרה אנשים. 

ושוב נוכחתי לראות איך, למרות שהחברות שלנו שייכת בעצם לשנות העשר'ה / תחילת העשרים של חיינו, ומאז נפרדו דרכינו ובין רובנו אין קשר שוטף ואין גם הרבה משותף - בכל זאת היה נעים להיות ביחד. דווקא את הנשים אני פחות מכירה, כי פרט לזו שגרה באוסטרליה ועוד אחת שהייתי איתה בקשר קצר בתקופה שבני ובתה הבכורה היו תינוקות, בעצם את האחרות פגשתי לראשונה רק באותם מפגשים בודדים בעשר השנים האחרונות - אבל ממש נחמד לי איתן. 

בסוף המפגש מישהו אמר שאולי הגיע הזמן שניפגש גם בלי קשר לביקורים של הזוג ההוא מאוסטרליה, וכולם הנהנו בהסכמה.

אז נראה, אולי זה באמת יהפוך למנהג תדיר יותר. ושוב, תלוי במצב בריאותו של T. 

לאחרונה הכאבים שלו תכופים יותר, ולמרות שהוא טוען שפרט לגל כאב פעם בכמה ימים הוא מרגיש מצוין, אני כמובן יותר דואגת. אין מה לעשות, אני מתחילה להצטער שדחינו את הניתוח, ואני די בטוחה (וגם הוא) שה-MRI לא יהיה שונה (לפחות לא לטובה) מזה שעשינו בתחילת ספטמבר. מילא, זה מה שהוחלט ועם זה נצטרך לחיות. 

הבוקר T הצליח לתקן את הקצר בתאורת הגינה, אלוף שכמוהו. הרעתי לו כראוי. אז כרגע מה שנותר הוא לחכות לשער החדש (עוד חודשיים....) ולקוות שבעל המקצוע שעשה כאן את "הבית החכם" יגיע בהקדם כדי לתקן את השיבושים במערכת, אם זה אפשרי, או לעזור לנו במציאת פתרון חלופי. 

מחר אולי אקפוץ לבקר אצל בתי, לבלות קצת זמן איכות עם הנכדים בלי לבשל ולארח. 

מחרתיים קבעתי להיפגש עם 'קלי' ו'שני' - ואני מקווה שהפעם המפגש ייצא לפועל (בפעם הקודמת זה בוטל ברגע האחרון, ולפני כן היתה המון קורונה.....).  

מקווה לשבוע נחמד וטוב.

עוד שיבושים ועדכונים שוטפים

הרצף של השיבושים והקלקולים ממשיך, ועכשיו בנוסף לכל התקלקל (ממש התפרק) לנו השער. מדובר בשער חשמלי מברזל שבנה עבורנו במיוחד מי שעשה לנו הרבה מאד פרזול בבית (כולל מעקה מדרגות יפהפה ומעקות למרפסות) כשבנינו אותו. יש לו שתי כנפיים - האחת גדולה שמיועדת לכניסה ויציאה של מכוניות, והשניה קטנה ומתאימה להולכי רגל. 

בו זמנית השער של המכוניות ממש התפרק לו, ובשער של הולכי הרגל קרה קצר. 

החלטנו שאחרי 11 שנים שבהן היו לנו כל מיני בעיות מידי פעם עם השער הזה, הגיע הזמן להחליף אותו, ועדיף לאלומיניום - שיהיה קל יותר וגם יפה יותר. 

הפעם בגלל אילוצים שתי הכנפיים תהיינה באותו הגודל, כך שעבור הולכי רגל נפתח רק כנף אחת, ועבור המכוניות נפתח את שתיהן. הבעייה היא שזה ייקח כחודשיים. מי יודע מה יהיה איתנו בעוד חודשיים? אבל עשינו הזמנה. צריך שער. 

בנוסף יש קצר גם בתאורת שביל הגישה לבית ובחלק מתאורת הגינה. אולי הגשם שירד בתחילת השבוע גרם לזה ואולי משהו אחר. מעצבן. T לא הצליח לפתור את זה ונצטרך להמתין לחשמלאי. ולא סתם חשמלאי, כי מדובר בחשמל "חכם", ומי שהקים לנו את החשמל החכם בבית סגר את העסק שלו והתחיל לעבוד כשכיר בחברה כלשהי.....אז נצטרך לחכות לאיזה יום ששי שהוא יתפנה ויגיע. 

חוץ מזה לאחרונה T התחיל שוב לחוות כאבים באזור הבטן העליונה. זה קצר יותר מאשר ההתקפים הגדולים שהיו, וזה גם לא באותה העוצמה - אבל זה מדאיג. מדאיג מאד. 

הבדיקה הפתולוגית החוזרת של הרקמות שנלקחו עבור הביופסיות השונות לא הניבו תוצאות חדשות, וגם הצביעה לאיתור IGG4 חזרה שלילית. מחכים עכשיו ל-MRI החוזר בלי הרבה תקוות שזה ישנה את התמונה. כנראה שנלך לניתוח. ומי יודע מה נמצא שם.

מי שמושפע לא פחות מאיתנו מהמצב הזה הוא 'שותפנו', שבאמת מחובר נפשית ורגשית ל-T ולדעתי זה גם עושה לו פלאש בק לתקופה, לפני עשר שנים, שבה בתו היתה חולה בסרטן. אמנם לא אובחן סרטן הפעם עדיין אבל זה החשד וזה הפחד וזה ממש מדיר שינה מעיניו. לא עוזר שאמו גוססת. זה אולי מוזר להגיד את זה מהמקום שבו אני נמצאת אני דואגת לשותפנו, ומנסה לחשוב איך לעזור לו. אני יודעת שבעצם הוא אמור לעזור לי עכשיו, ואני יודעת שכאשר זה יהיה רלוונטי זה בדיוק מה שיקרה. אבל כרגע, בתקופת ה"המתנה" ואי הוודאות - נראה שאני כבר מתמודדת עם זה טוב יותר. אגב הצעתי לו לקחת את הטיפות שאני לוקחת נגד החרדה והדכאון. בינתיים הוא לא הביע נכונות לנסות.....

בבוסטון כלתי החליטה (לשמחתנו הרבה) להתחסן בפעם השלישית. בני כבר התחסן לפני כשבועיים. 

בנוסף הם סוף סוף החליטו להשאיר את סביבוני בגן ליום שלם. היום הם מוציאים אותו בצהריים וזה ממש לא מאפשר להם להספיק כמעט כלום בשעות הבוקר הקצרות. 

לאט לאט אני מתקדמת בספר "Leviathan Wakes" בסידרת הספרים The Expanse ובהדרגה זה תופס אותי, ואני מתחילה להתביית על מי נגד ומי ומה הולך שם. 

סיימתי לצפות במיני הסידרה הדנית "זאב זאב" (זה מוקרן בהוט, לדעתי, אבל אני צופה בזה באתר "סדרות") המצויינת. מומלץ.

אני בדרך כלל לא כותבת על אקטואליה אבל שמחתי וממש הוקל לי כשהבנתי שהתקציב וחוק ההסדרים אושרו. מעצבן אותי שהתקשורת מנסה לייצר בעיות יש מאין ומסתירה את העובדה (לדעתי) שסוף סוף יש לנו ממשלה מתפקדת שמנסה, לפחות, לעבוד עבור אזרחיה. אולי אני טועה אבל זו דעתי. 

שבת שלום. 

בלבולים ושיבושים קלים

 יש ימים כאלה של בלבולים, אי הבנות, שיבושים קלים. 

זה לא קורה לי הרבה (כן, אני יודעת שיש אנשים שזה קורה להם כל הזמן!), אבל הבוקר פתאום הבנתי שלאחרונה היה לי מקבץ קטן של דברים כאלה.

כמו למשל כשקיבלתי הודעה מ"עלי אקספרס" שמסירת חבילה שהזמנתי "נכשלה". 

מה זאת אומרת נכשלה, שאלתי את עצמי? הרי זה אמור להגיע לסניף הדואר, איך נכשלים במסירת חבילה בסניף הדואר?

אז נכנסתי לאתר הדואר עם מספר המשלוח, וגיליתי להפתעתי ש"מאחר שהנמען לא אסף את החבילה, היא בתהליך החזרה לשולח". הלו, כלל לא הודעתם לי שהחבילה הגיעה ומחכה לי! 

התאריך היה של אותו היום, אז תוך שנייה קבעתי תור לדואר (אצלנו אפשר להגיע רק עם תור מוזמן מראש) ותוך דקות התייצבתי בסניף - וגיליתי שהם חושבים שהם שלחו הודעת סמס (לטלפון של T, אבל לזה אני כבר רגילה ואין עם זה בעייה) לפני מעל לשבועיים. כן, אבל לא הגיעה שום הודעה שכזאת. וגם לא הודעה שנייה. לא הגיע הודעה על החבילה הספציפית הזאת בכלל. 

בכל מקרה, אמרה לי הפקידה החביבה, אין לי מה להילחץ כאשר אני מקבלת הודעה כזאת לגבי חבילות מחו"ל, כי הם לא באמת מחזירים את החבילות האלה לשולח. מה?? כן, זה בדיוק מה שהיא אמרה. זה מצטבר אצלם כנראה, לא טרחתי (ובאמת חבל, אני מאד סקרנית) לשאול מה קורה עם החבילות הנטושות האלה אחרי כמה שבועות/חודשים.......

בכל מקרה היא הלכה לאגף ה"החזרות" ושלפה לי משם את החבילה, ובא לציון גואל.

ואז, באותו שבוע, קיבלתי הודעה על חבילה אחרת, שנשלחה מהארץ ועלי לאסוף אותה מחנות ביישוב. גם זה מנהג שרווח בשנים האחרונות במקומותינו - חנויות שלוקחות על עצמן גם את משימת חלוקת החבילות. הרבה פעמים לאסוף חבילה שהוזמנה און-ליין מחנות, פשוט זול יותר מאשר לקבל שליח עד הבית. נסעתי לחנות (שזו הפעם הראשונה שאני אוספת שם חבילה) עם קוד המשלוח. היה שם תור - גם של אנשים שקנו דברים בחנות וגם של אנשים שגם הם חיכו לחבילות - וקיבלתי חבילה שתאמה את גודל החבילה שציפיתי לה, אז ברוב טפשותי לא בדקתי שאכן זו החבילה שמיועדת אלי.

נסעתי הביתה, פתחתי את החבילה ו....גיליתי שזו כלל לא החבילה שלי! 

לא התבלבלתי, נכנסתי לרכב, חזרתי מהר לחנות (לפני שימסרו את החבילה שלי למישהו שאולי לא יטרח להחזיר) ובסוף עוד חיטטתי בעצמי בערימת החבילות (שהיו זרוקות על הריצפה בכניסה לחנות בערבוביה) ומצאתי חבילה ארוזה להפליא עם שמי מתנוסס לו בגאון - אי אפשר לפספס. נו, לא נראה לי שהייעוד שלהם הוא חלוקת חבילות! 

להשלמת ה"בלבולים" הצטרך T הבוקר כאשר יצאנו שנינו לפעילות הגופנית של הבוקר - הוא הלך לחדר כושר "כי לא היה לו זמן" להליכה (של כמעט שעתיים) כי נסע הבוקר ללקוח, ואני יצאתי להליכה. אחרי כארבעה קילומטר קיבלתי ממנו טלפון (כן, ברור שנבהלתי, טלפון מ-T באמצע פעילות ספורט בימים אלה מקפיצה לי מעט את הדופק) שהוא שכח לקח מפתח וצריך שאחזור הביתה מהר יותר מהמתוכנן. נו, מילא. העיקר שהוא בסדר. במקום שמונת הקילומטרים שהתכוונתי ללכת, עשיתי חמישה וקצת. לא נורא. באמת העיקר שהוא בסדר.......