‏הצגת רשומות עם תוויות מלחמת "שאגת הארי". הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מלחמת "שאגת הארי". הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 8 באפריל 2026

שונאת להיות צודקת

 כפי שהגבתי לעדי בבלוג שלה, למרות שאני תמיד טוענת שאין לי מושג בפוליטיקה ואין לי מושג באסטרטגיה, ידעתי מראש שמה שקרה הלילה - פתאום הפסקת אש והכרזה (לא מבוססת כלל) של טראמפ על ניצחון - זה מה שיקרה.

לא ידעתי איך ומתי זה יקרה אבל היה לי ברור שאנחנו נחטוף, ואנחנו נאכל את כל ההשלכות של המערכה הזאת, ואנחנו נואשם גם שהכל בגללנו - ואז ברגע אחד טראמפ יחליט שזהו זה. ונישאר עם כל החרא. וגם ניחשתי שזה ישאיר אותנו במצב גרוע יותר ממה שהיינו בו לפני כן. 

ונכון מה ששואלת עדי, האם יכולנו לאורך זמן לתחזק את הלחימה הזאת ואת הספיגה הזאת......וברור שהתשובה היא לא. אבל לצאת למלחמה הזאת כפי שיצאנו - אמנם לצה"ל היו תכניות מאד ברורות לגבי מה הם רוצים ומסוגלים לעשות בה, אבל לדרגים המדיניים (שלנו ושל האמריקאים) לדעתי לא היתה תכנית בכלל. והאיראנים הוכיחו שהם חכמים יותר ובעלי אורך רוח יותר מכולנו. ומבחינתם הם יכלו להמשיך. ועכשיו יש להם את האוראניום ויש להם את הטילים ויש להם את מיצרי הורמוז........ועוד יותר מוטיבציה להגיע כמה שיותר מהר לגרעין כדי שלא יעזו להציק להם ככה בעתיד. 

בממ"ד הלילה התבדחו בתי וחתני על המסיבה שנעשה עכשיו כשהם יארזו את דבריהם ויחזרו לביתם, אבל האמת היא שאני לא מרגישה שבא לי לחגוג. נכון שיש הקלה מסוימת שקבלנו את הבית בחזרה, אבל גם היו חלקים נחמדים בעובדה שהם חיו כאן. 

אתמול בערב, אחרי ארוחת חג טעימה ש-T הכין יחד עם חתני,  שיחקנו HITSTER והיה כיף גדול, וגם הופתעתי ושמחתי לגלות כמה שירים נכדיי מכירים, גם כאלה שהרבה לפני זמנם, ואפילו ידעו קצת למקם אותם על ציר הזמן..........אפילו שרי התמצאה הרבה יותר ממה שתיארתי לעצמי. נהנינו מאד. 

עוד חדשות טובות השבוע היו שהמתווך הגיע עם קונים פוטנציאלים לראות את דירתם של בתי וחתני, ואף שהיתה להם אזעקה בדיוק בזמן הביקור והם כולם ירדו ביחד למקלט, זה לא מה שהטריד אותם. הם התעניינו יותר באופציה לשבור קירות ולבנות עוד חצי חדר כדי שכל אחד מילדיהם יקבל חדר משלו.........והלוואי שזה אפשרי והלוואי שיקנו. או אז נערוך T ואני מסיבה..........זה בטוח. 

ובהמשך לחזרתו לחיים של אתר ישראבלוג , אני מקבלת עוד ועוד תגובות מבלוגרים וקוראים מהתקופה ההיא וזה כיף ממש. עדיין יש תקלות - למשל לא כל התגובות מופיעות לי בעמוד התגובות (גם כשקבלתי התראה שמישהו הגיב) וזה מתסכל מאד. פתחתי על זה קריאה ומקווה שיסדרו. 

בנוסף כאשר אני מנסה להגיב מהטלפון הנייד אני לא מצליחה לעשות זאת כאשר אני "משתמש מאומת" (כלומר תחת empiarti) אלא רק כאשר אני "מגיבה כאורח". זה כמובן לא מקובל עלי וגם על זה פתחתי קריאה. הבנתי שהם מנסים להתגבר על התקלות.......ומקווה שכל אלה תקלות ילדות. 

עדיין לא החלטתי אם לחזור לכתוב גם שם (בוודאות אמשיך כאן)...............

אז בכל מקרה המלחמה כרגע נעצרה - לפחות מול איראן - אבל הכל על כרעי תרנגולת, והגיוני שלמען שימור קואליציית הרשע והפשע איזושהי מלחמה חייבת להימשך, אז בטח זה יהיה לפחות לבנון, ואני אפילו כבר לא יודעת מה לאחל לנו. 


יום שבת, 28 במרץ 2026

חודש למלחמה

 בדיוק היום לפני חודש עמדנו חסרי אונים בשדה התעופה באתונה והבנו שאנחנו לא חוזרים לישראל היום ושהחלה מלחמה. 

נזכרת בשיחות הטלפון אל בתי וואל חתני, אז אמרנו להם לנסוע מייד אלינו הביתה. זו היתה החלטה נכונה ונבונה וגם כשאני עייפה מכל האירוח כאן ויש פה ושם דברים שמקפיצים אותנו, אני מאד מאד שמחה שהם כאן, ושיש לנו את האפשרות הזאת לארח אותם בבית עם ממ"ד וכל התנאים שמאפשרים להם לגור כאן בנוחות. 

כן, הם בלגניסטים - ברור שהילדים אבל גם הגדולים רגילים לסטנדרט של סדר וניקיון שהוא די שונה משלנו. הם משתדלים - ולכן אין לי טענות. אני שמחה שהם כאן ואשמח כשהכל ייגמר והם ואנחנו נחזור לשיגרה שלנו ולשקט שלנו.

וגם לגבי ההתנהלות הכספית שלהם פשוט קיטרנו ואז שיחררנו. מה שהם לא מבינים עכשיו אנחנו לא מצליחים להסביר, ומה שיהיה אחר כך? יצטרכו להתמודד. וכמובן גם אנחנו. 

השבוע קרה משהו מאד מוזר איתי. אחרי אירוע ההקאות בתחילת השבוע הרגשתי לגמרי טוב ונורמלי, ואז פתאום בלילה שבין רביעי לחמישי שוב התחלתי להקיא. אלא שהפעם פשוט לא הפסקתי. שעות המשכתי להקיא ולהקיא עד שכבר לא היה לי מה להקיא...לא אכנס לתיאורים גראפיים יותר מדי. 

באיזשהו שלב הבנתי שזה לא עומד להירגע ו-T התחיל לחפש מוקד של מכבי ולא הסתדר לא בטלפון ולא באפליקציה....ובסוף הזמין לי אמבולנס שפינה אותי למיון. גם באמבולנס ובמיון זה המשיך.......עד שנרגע קצת, ואז הם גם נתנו לי בעירוי פראמין ונוזלים וזה חלף ומאז לא חזר. 

עשו לי כל מיני בדיקות, כולל א.ק.ג. ובדיקות נוירולוגיות וכמובן בדיקות דם - אבל פרט לתוצאות קצת גבוהות בלויקוציטים, שהראו שאני אכן נלחמת בזיהום כלשהו, לא היה ברור מה בדיוק עובר עלי. שוחררתי עם כדור נגד הקאות והנחיות למעקב. וזהו. 

לא ברור. במיוחד לא ברורה לי ההפסקה בין מה שקרה בתחילת השבוע למה שקרה יומיים אחרי כן. אז מחכה בחשש לבאות. 

הורי בסדר ואפילו המטפלת אולי הבינה קצת את הרמז ופינתה חלק מהבלגן ששיגע את אמא שלי. אולי אולי אמא שלי למדה לומר לה מה היא רוצה. אולי. 

אז ממשיכות הארוחות וממשיכים הנקיונות וממשיכה שיגרת האזעקות - בחמישי זה באמת היה מטורף, אבל גם הלילה הקפיצו אותנו פעמיים לממ"ד - ואנחנו עדיין לא רואים לא את הסוף ולא איך הסוף אמור בכלל להיראות. והיום גם החות'ים הצטרפו לחגיגה........

יום רביעי, 25 במרץ 2026

עייפות החומר

 כן כן זה מתחיל להימאס המצב הזה.

נכון שאין לנו הרבה אזעקות אבל עדיין יש, ויש גם התרעות ללא אזעקה, ויש כמובן את הזמנים שאנחנו נוסעים לאן שהוא - ואז לפעמים זה תופס אותנו בדרך.

ונכון שאנחנו מאד אוהבים את המשפחה של בתי וכיף לנו שטוב להם אצלנו, וכיף עם הצחוקים ועם השיחות - שלא תמיד ברגיל יוצא לנו לנהל, בעיקר עם הנכדים הגדולים - וממש מרגיע אותנו שהם מוגנים... אבל אנחנו לא בנויים להיות משפחה בת 7 נפשות באופן קבוע, ולא בנויים לבישולים האינסופיים והבייבי סיטינג וכל הכרוך באירוח ארוך טווח שכזה. 

ונשמח שזה ייגמר. 

בשלב הזה כמובן ששותפנו לא טס ליוון ואנחנו לא נטוס לשם באפריל, כפי הנראה. השאלה היא אם נצליח לטוס לבני במאי לבוסטון. שאלה גדולה. 

אבל לא האיראנים ולא הטילים ולא הבישולים הרגיזו אותנו השבוע. מה שהכניס אותנו להלם, היה לגלות שחתני קנה לעצמו רכב חדש. וכנראה הוא הבין שזה יכניס אותנו להלם, כי הוא לא סיפר לנו כלום עד שלא היתה ברירה - כי הוא עמד לנסוע לקבל את הרכב ולחזור איתו הביתה. הוא הזמין לעצמו רכב XPENG G6 חדש "מהניילונים", בעזרת ליסינג מימוני. והוא חירטט לבתי איזה סיפור על תכנית תשלומים של פחות מאלף ש"ח בחודש....ושהוא יצליח למכור את הרכב של אבא שלו - שהוא קיבל במקור בהשאלה מאחותו הקטנה, ובהמשך איכשהו הצליח לשכנע אותה כנראה לתת לו אותו במתנה - במחיר דימיוני כלשהו. 

אז כן, בבור הפיננסי שבו בתי וחתני מוצאים את עצמם בימים אלה, בלי כל סיכוי למכור את הדירה הנוכחית שלהם, עם הלוואות בשמיים ואו טו טו כניסה לדירה החדשה פלוס הוצאות לא קטנות על נגרות (כי חלילה לא ייקחו איתם את הרהיטים שכבר יש להם לדירה החדשה) - ולאחר שביקשו מאיתנו סיוע חודשי עצום כדי לעזור להם עם התשלומים...... חתני החליט שממש דחוף עכשיו לקנות רכב חדש.

שאגב, אם בכלל לחשוב על רכב חדש, אז בתי נוסעת ברכב ממש ישן שעדיף היה להחליף, בעוד הרכב של אבא של חתני עדיין לא בן שלוש. אבל לבתי הוא חירטט עוד משהו על כמה קשה לו נפשית לנהוג ברכב של אבא שלו. כן כן, חשבתי לעצמי, אז הוא היה יכול להציע לה לנהוג על הרכב הזה והוא יכול לנהוג על הרכב הישן שלה. לא? ועוד חשבתי לעצמי - פשוט קשה לו לנהוג על רכב שהוא לא חשמלי. 

וכנראה שממש לקחתי ללב (ולגוף) כי באותו לילה, אחרי שחזרנו מהממ"ד לחדר, התחלתי בסידרת הקאות.....וזה די ניטרל אותי לכל הלילה והייתי שפוכה למחרת כל היום. 

T שוחח על כך עם בתי, בשקט בלי להתלהם, והסביר לה שמה שקרה כאן הוא לגמרי לא סביר, ושכל מה שחתני "מכר" לה לגבי הרכישה הזאת פשוט לא הגיוני, אבל אחרי כן עזבנו את זה. באמת שהם ילדים גדולים, והשיקולים שלהם (שלו) לא קשורים אלינו. רק שלא יצפו מאיתנו שנמשיך לממן אותם מעבר לזמן הקצוב שנתנו מראש. זה לא בא בחשבון. מעצבן.

אבא בינתיים בסדר, הפחית מעט בפעילות הגופנית שלו ליתר ביטחון ו"רק" עושה הליכות (ויתר על אופניים בחדר כושר). האפיזודה של השבוע שעבר הפחידה אותו קצת, כנראה.

אמא מתלוננת על המטפלת אבל מבינה שכרגע לא מעשי לחפש חדשה....

גם יש מחסור במטפלות זרות וגם כולן רוצות לעבוד בסופי שבוע (בגלל הכסף) וכולן באות בדרישות כאלה ואחרות.......

אנחנו מנסים ללמד את אמא להיות יותר אסרטיבית איתה, לתת לה להבין שהיא בעלת הבית והיא זו שמחלקת את ההוראות ולא להיפך.......אבל לא בטוח שהיא בנויה לזה. מבאס אבל כרגע זה מה שיש. אולי אתפוס את המטפלת לשיחה על העניין הזה........

אז בין לבין אני קוראת את WILD DARK SHORE מאת שרלוט מקונאגי וממש נהנית ממנו. מצחיק אותי שקראתי קודם ספר שרוב העלילה שלו התרחשה באלסקה, וכעת אני קוראת ספר שמתרחש על אי בודד סמוך לאנטארקטיקה. איכשהו זה יצא ככה.

יש לנו עכשיו גם תקלת אינטרנט בבית - שנובעת כנראה מרכיב כלשהו במערכת התקשורת הביתית המורכבת שלנו (הסוויץ'). המערכת שלנו כבר עובדת כמעט 16 שנה והגיוני שמידי פעם רכיב כזה או אחר יתקלקל.........T קנה סוויץ' חדש ואיש התקשורת המקסים שלנו אמור להגיע לבצע את ההחלפה.......ונקווה לטוב, כי בבית של 7 נפשות שכולן צרכניות כבדות של אינטרנט קשה להתנהל בלי.............



יום שבת, 21 במרץ 2026

בין הטיפות

לפני שנים רבות, כשגרתי ברעננה ועבדתי בתל אביב, עוד לפני שפתחו את נתיבי איילון ולפני שהרחיבו את כביש 4, חלק ממסלול הנסיעה שלי לעבודה עבר, בין היתר, בכביש החוף דרומית לצומת/מחלף באזור שהיום נקרא "פי גלילות" ואז נקרא "הקאנטרי קלאב" של תל אביב, שם הלכה ונבנתה שכונת "אזורי חן" ומאוחר יותר - עוד יותר דרומה - "רמת אביב החדשה". 

הייתי נוסעת את הדרך הלא קצרה (ולעיתים קרובות פקוקה) ורואה שלטי פרסום ענקיים, שבדרך דרומה הכריזו "לו הייתם גרים כאן, רק עכשיו הייתם יוצאים מהבית", ובדרך חזרה צפונה היה כתוב עליהם "לו גרתם כאן, כבר הייתם בבית". וקצת קינאתי בכל האנשים שאכן גרים שם ויש להם פחות ממחצית הדרך לנסוע לעבודה ובחזרה, ואני עושה את כל הדרך עם כל הפקקים.

אבל היום נדמה לי שהיכן שאני גרה, ביישוב כפרי בשרון מעט צפונית לרעננה, הוא המקום הטוב ביותר לגור. כי איכשהו יש כאן מעט מאד אזעקות. גם מאיראן וגם מלבנון. לעיתים יש התרעות לקראת אזעקה שלא מתממשות. זה קצת מעצבן בלילה כשההתרעה מעירה אותנו, אבל זה עדיין הרבה יותר עדיף מאשר אזעקה ששולחת אותנו לממ"ד.

דווקא אתמול, כשהייתי בדרך לבית חולים מאיר, תפסה אותי אזעקה על כביש 4 קצת דרומית לכלא השרון. יחד עם עוד קומץ מכוניות עצרתי יפה בצד, הפעלתי אורות מהבהבים, עברתי את מעקה הבטיחות והתרחקתי מהרכב, והשתטחתי על הארץ. המון מכוניות אחרות פשוט המשיכו בנסיעה כאילו כלום. 

מדוע נסעתי לבית חולים מאיר? כי אתמול בבוקר אבא שלי הרגיש כאבים בחזה ולקחו אותו לשם באמבולנס. לא ממש ברור מה היה שם, כי גם הפרמדיקים שהגיעו ועשו לו מספר רב של בדיקות א.ק.ג לא היו סגורים על העניין, וגם בבית החולים לא היו בטוחים שהמדדים אכן מראים אירוע לבבי כלשהו, אבל בבית החולים הוחלט לצנתר אותו מייד - ואז התברר שאין שום חסימה ואין שום עדות לשום אירוע. כפי שכבר אמרתי - לא ברור מה היה שם. 

לחץ הדם שלו היה מאד נמוך, מה שקורה לו לפעמים, ואין לי מושג אם זה בכלל קשור ללחצים שהיו לו בחזה. כך או כך הוחלט להשאיר אותו להשגחה ואולי לשנות מעט את מינון התרופות כדי לנסות למנוע את המצב הזה של ירידה מסוכנת בלחץ הדם. 

במקור השאירו אותו בטיפול נמרץ לב, אבל אחרי שראו שבאזעקה הראשונה הוא התקשה ללכת למרחב המוגן הקומתי (והורי התעקשו לשחרר את המטפלת לסוף השבוע אז היא לא היתה איתו), הם החליטו להעביר אותו למחלקה פנימית שנמצאת בקומה מינוס אחת, והיא ממוגנת, כך שהוא לא צריך לזוז בכלל במקרה של אזעקה. 

אלא שזו מחלקה פנימית, ולא טיפול נמרץ. והיא מאולתרת, יחד עם עוד מחלקה פנימית שהורידו לשם. שזה בעצם אזור הדימות של בית החולים, שבכלל לא דומה למחלקה. אפילו לחדר מיון הוא לא דומה. מן שטח פתוח כזה בלי הפרדות ובלי כונניות וכל החולים - גברים ונשים יחד - שוכבים זה לצד זה בצפיפות ורעש וללא פרטיות בכלל. 

לזכותם ייאמר שהצוות היה מעולה, והחולים היו מטופלים באופן ראוי להערכה, אבל עדיין - לא היו שם תנאים הולמים. 

לשמחת כולנו אחרי לילה אחד (שבו באורח פלא אבא שלי הצליח לישון כל הלילה) הודיעה הרופאה שעשתה את ביקור הבוקר, שהמדדים שלו בסדר והוא יכול להיות משוחרר הביתה. 

אתמול נסעתי לשם כמה פעמים, כי אצל אחי בפתח תקווה היו כל הזמן אזעקות והוא ממש פחד לצאת מהבית. היום כנראה היה רגוע יותר, ואחרי שביקרנו אצל אבא בבוקר, ולקחנו את אמא הביתה (היא הגיע מוקדם יותר במונית מה'אחוזה') אחי היה זה שהגיע אחר הצהריים, חיכה איתו למכתב השחרור ולקח אותו הביתה. 

בינתיים המשפחה של בתי כמובן עדיין אצלי, אנחנו עדיין כל הזמן במטבח, בערך, ומידי פעם בתי וחתני לוקחים את הילדים הביתה, לחוגים ולחברים, וחוזרים בערב. הם באמת מאד משתדלים לתת לנו קצת מרחב של שקט בין לבין, מביאים מצרכים מהסופר, עוזרים בשטיפת הכלים ופינוי המדיח...בסך הכל הם בסדר. 

בערב אנחנו צופים בסרט ביחד או משחקים איזה משחק - אתמול זה היה רמיקוב וזה היה נחמד מאד. אבל לא נראה שסוף המלחמה באופק בכלל, וזה הולך להיות ארוך ומתיש.

לשותפנו ושריתה כבר ביטלו את הטיסה המתוכננת ליוון בפסח, וגם את שלנו המתוכננת ליום העצמאות ביטלו. ככה זה, אין מה לעשות. נקווה שלפחות כן נוכל לנסוע לארה"ב לבני במאי. 

יום שני, 9 במרץ 2026

חולצנו

 כשהחלו טיסות החילוץ ולא שמענו כלום מחברת WIZZ הבנו שטיסתנו בשני בבוקר עומדת גם היא להתבטל, וזה רק עניין של זמן עד שנקבל את ההודעה. 

התחלנו לחפש טיסה באחת החברות הישראליות, והיה אף רגע שבו שקלנו לטוס לטאבה....אבל לשמחתנו הצלחנו להשיג טיסה בארקיע לשבת. 

במקור היא היתה מתוכננת לשעה שלוש אחר הצהריים, ואז הוקדמה לשלוש לפנות בוקר בין ששי לשבת, ורק כשהגענו לשדה התברר שהיא מתעכבת.....בהתחלה בשעה וחצי ובסופו של דבר בשלוש וחצי שעות. אבל האמת, תיארנו לעצמנו שזה יקרה והתאזרנו בהמווווווווון סבלנות. ולשמחתנו כך גם הגיבו שאר הנוסעים הישראלים סביבנו, שחלקם עברו דרך חתחתים כדי להגיע לאתונה לצורך טיסת החילוץ. היו שם אנשים שהגיעו מדובאי, מברצלונה, מפריס......ומי יודע היכן עוד. וכמובן גם כאלה שהיו כמונו ביוון עצמה. 

למזלנו לא היתה מתקפת טילים בשעה שנחתנו, וגם לא כשהיינו בדרך הביתה. השארנו את הרכב שלנו בשדה התעופה, בחניון של טרמינל 1, כך שהשאטל - שפעל יפה לשמחתנו - לקח אותנו אליו ובמהרה הגענו בשלום הביתה, אל בתי וחתני והנכדים האהובים ומיינקוני - ששמחו מאד שחזרנו. 

האיראנים גם מאד שמחו שחזרנו ומייד חווינו סידרה של התראות ואזעקות כדי שנבין בדיוק לאן חזרנו. 

אבל זה לא משנה. האושר להיות בבית ולהיות איתם, ובעיקר ההקלה העצומה שניכרה על פניה של בתי......שהיה לה קשה מאד בשבוע הזה, היה שווה הכל. 

אז עכשיו אנחנו כאן כבר כמה ימים, ולשמחתנו יש כאן פחות אזעקות מאשר במרכז ואפילו מאשר ברעננה או הרצליה....הרבה פעמים יש התראות ללא אזעקה אחריהן, מה שאומר שגם אם בזמן ההתראה יש חשש לנפילות באזורנו, עד לשלב האזעקה מתברר שאנחנו בכל זאת מחוץ לטווח. שזה נהדר. אנחנו לא יורדים לממ"ד בזמן ההתראה, רק בזמן האזעקה. 

כמובן ש-T מבלה הרבה במטבח וגם אני - בעקבותיו - אבל בסך הכל הם עוזרים ומשתדלים לא לעשות יותר מדי בלגן. עד כמה שהם מסוגלים. מאז תחילת השבוע שלושת הילדים בשיעורי זום, אפילו שרי - בכיתה א - ובין לבין יש עבודות יצירה, הרבה טלוויזיה (שרי), משחקי וידאו (הבנים) וגם משחקי טאקי ו"ארץ עיר" והרבה צחוקים (כולנו יחד). 

בלון וזר פרחים ליום הולדתה ה-44 של בתי

עוד בלונים ששרי ואני ניפחנו ותלינו לכבוד יום הולדתה של בתי

חיבוק של בתי ושרי רגע לפני שבתי נסעה לקבל את עיסוי יום ההולדת שהזמנתי לה

לפני כן, בשבוע שבו היינו "תקועים" עדיין ביוון, ניצלנו את הזמן לעוד קצת טיולים, כאשר בהדרגה אנחנו לומדים להכיר את הפלפונז....שמתגלה בפנינו במלוא יופיו. 

מאכילת חתולים בנפפליו




המרינה בנפפליו

פלמינגו על החוף

ספינת דייגים בעת זריחה מעוננת

אירוסים בהרים

מראה עצוב: יער שרוף

שלג על הפסגות

מנזר אלונה (Panagia Elona Monastery): ממוקם ליד לאונידיו על צלע הר פארנון. המנזר בנוי בתוך סלע אדום ותלול, מה שהופך אותו למראה מרהיב המזכיר את מנזרי מטאורה, וניתן לראותו ממרחק.


לנ
כלנית?


מנזר אלונה מבט מלמטה

ספינת דייגים ב"פס השמש" בעת זריחה צלולה

אני לא הכרתי את יוון בכלל לפני שנסענו לשם לראשונה ביולי 2025 כדי לחפש בית, אבל מאז ביקרנו שם - באזור הפלפונז - מספר פעמים, ובכל פעם מחדש אני נפעמת מהיופי. ממש מחכה לחזור לשם, בנסיבות נעימות, בעתיד הקרוב. 

לגבי המלחמה? לא מנסה אפילו להבין מה קורה, לאן זה הולך, מה תהיינה התוצאות ויותר מכך: מה תהיינה ההשלכות. 



יום שלישי, 3 במרץ 2026

עדיין ביוון

ידענו.
ידענו שזה עלול לקרות.
די נערכנו, אפילו.
לקחנו תרופות לשלושה שבועות למרות שנסענו לשבוע.
הכנתי לקט-סיטר ציוד , אוכל ותרופות עבור מיינקוני לזמן ממושך יותר.
אבל קיוינו שזה לא יקרה. 
ממש שיננתי לעצמי איזו בקשה קטנה ליקום, שמה שלא יהיה - שיתחיל אחרי שננחת בנתב"ג.
אופס.

ההודעה על התקיפה באיראן הגיעה כשעמדנו בתור לצ'ק אין בשדה התעופה באתונה. הדבר הראשון ששמעתי היה אתה "טטטטררררם" של צליל ההתראה המוקדמת של פיקוד העורף, שנשצעה מהטלפון של אחת הנוסעות שעמדה לידנו. כן, יש כאלה שמקבלים את ההתראות גם בחו"ל. כנראה כמו זו, שהשאירה ילדים בארץ. "התחיל?" שאלתי אותה, וכולם מסביבנו הבנו במה מדובר.
ואז החלו הפושים של אפליקציות החדשות. כל התור של הנוסעים בחברת Wizz Air לתל אביב ידעו מיד מה קורה, אבל חברת התעופה ושדה התעופה התעקשו שהטיסה תצא כמתוכנן.
נראה לי שזה היה שילוב של "דיליי" בעדכון יחד עם רצון מעצבן של החברה לראות כאילו הם עושים הכל כדי להטיס אותנו, ופשוט לא איפשרו להם.
יכולנו באותו רגע לעזוב מיד את שדה התעופה, אבל גם אנחנו הבנו, שאם לא נשתף פעולה עם הפארסה הזאת, אנחנו עלולים לא להיות זכאים להחזר או לטיסה חלופית בהמשך. 
וכך כולם. עשינו צ'ק אין, עברנו את ביקורת הדרכונים, חיכינו בשער העלייה למטוס .....ואז, כשהודיעו סוף סוף על ביטול הטיסה , הלכנו עם כולם לעבור את הכל שוב בסדר ההפוך : ביקורת דרכונים, איסוף מזוודות ...
האמת , מזל שלא היינו באוויר כשזה קרה. זה היה לדעתי עוד יותר מבאס. 
ועוד יותר מזל מבחינתנו שנשארנו באתונה.... ולא לקחו אותנו ללרנקה, למשל...
כי כאן, לפחות, מרחק שעתיים וקצת מאתונה, יש לנו בית. והוא גם פנוי. גם כי אלה שהזמינו את הבית להיום ביטלו מסיבות אחרות בכלל, וממילא בם ישראלים ובגלל המלחמה הם לא יכולים לצאת מן הארץ. אז יש איפה לגור. 

אמרנו לבתי לנסוע מיד לגור אצלנו, כך שגם הם מוגנים ונינוחים בבית עם ממ"ד, וביישוב שיש בו מעט פחות אזעקות מאשר בהרצליה (למרות שהפעם נראה לנו שההתראות יותר רחבות מהפעמים הקודמות, והאזעקות מגיעות לאזור שלנו גם כשאנחנו לא לגמרי מטווחים), וגם למיינקוני יש חברה ולא רק קט-סיטר שמגיע להאכיל וללטף פעמיים ביום.

בחברה להשכרת הרכב התפלאו לראות אותנו שוב כל כך מהר...לאחר שהחזרנו רכב לפני שעתיים בסך הכל. אבל הם ממש בסדר. ואנחנו כבר לקוחות קבועים.

זאת המזוודה שלנו, כבר מתויגת לתל אביב....יושבת בכניסה לבית עם חזרתנו .

וכאן רואים שידור מישראל בטלוויזיה במסעדה בכפר שלנו ביום נפילת הטיל בתל אביב, שקטל את העובדת הפיליפינית .

אבל קדם למלחמה שבוע קסום ביוון.
שבוע שבו שילבנו טיולים ומפגשים עם אנשי הכפר החמודים ועוד סידורים בבית, וסתם הליכות על החוף או צפייה בסדרות ובילוי שקט ורגוע בבית היפה והנוח להפליא שלנו בפלפונז. 
בניגוד לעכשיו, בשבוע הראשון ההוא לא צפינו בחדשות - רק התעדכנו מעט במבזקים ו-T  קצת הקשיב לגלי צה"ל.

התחלנו את הביקור שלנו דווקא בהשלמות קניות לבית, כי איקיאה ממש סמוך לשדה התעופה, וגם דקטלון בדרך - בקורינתוס.

איקיאה אתונה
תא המטען שלנו בדרך לבית.
בדקטלון קנינו סאפ מתנפח, קייק לשלושה אנשים וכמה חליפות הצלה למבוגרים ולילד.
בהמשך גם קנינו כמה משחקי קופסא, כפי שנהוג למצוא בבתים להשכרה טווח קצר.

הצטיידנו בכמה מוצרים בסיסיים בסופר בעיר הקרובה לכפר שלנו, והגענו הביתה "לארמון".

ירדנו במדרגות לחוף הכמעט פרטי שמתחת לבית.

בינואר מצאתי כאן רקפות, עכשיו פורחים כאן החמודים הסגולים האלה.
בטיולים שעשינו ברחבי הפלפונז ראינו הרבה פרגים וקצת כלניות והרבה מאד מהסגולים האלה, כמו גם לבנים וצהובים. 
מסתבר שבימים הספורים שחלפו בין הביקור הקצר של שותפנו ושריתה כאן לבין הגעתנו היתה כאן סערה. על החוף מצאנו המון קיפודים ים מסכנים שנזרקו לחוף וקיפדו את חייהם - אמאל'א זה בשבילך - כמו גם שברי רעפים של מישהו שאיבד בסערה חלק מהגג שלו.

בימים הבאים טיילנו, גם בהרים, מרחק כשעה וחצי מכאן, בכל מיני עיירות ציוריות ונופים הרריים מקסימים 
גם לאורך חופים ומפרצים עוצרי נשימה 


גם במערת נטיפים

ובאתרים ארכאולוגים.

מזג האוויר בינתיים לטובתנו, פרט ליום הגעתנו, שהיה מעט גשום. 
לעיתים קר יותר ולעיתים חמים, אבל לרוב השמיים בהירים וזה נהדר.

ממש לפני שחשבנו שחוזרים ארצה, נפטרה אמה של סוכנת הבית שלנו כאן. היא היתה מאושפזת כמה ימים לפני כן ולכן לא פגשנו את סוכנת הבית כשהגענו, וכשבקשנו לבקר אצלה בבית החולים היא דיווחה שהמצב מתדרדר. ואכן למחרת היא הודיעה שהאם הלכה לעולמה, וביקשנו לבוא ללווייה.
היא הסכימה ומאד התרגשה מהמחווה, וכך יצא שבלי כוונה חווינו גם לווייה יוונית אורתודוכסית. 

כשהתברר שאנחנו לא חוזרים לישראל כל כך מהר, היא קבעה להיפגש איתנו במסעדה של האיש הנחמד שהכיר לנו אותה מלכתחילה. היא היתה בסדר ודיברה וצחקה אבל ראו כמה שקשה לה. היא טיפלה באמא, שלא יצאה מהמיטה כבר ארבע שנים, וגם לאביה היא דואגת - למרות שהיא טוענת שהוא חזק ובריא, רק יש לו המון דרישות.
בכלל, ראינו שהיוונים דואגים בעצמם להוריהם, הם מאד מאד מסורים. 

אז כרגע אנחנו עדיין ביוון, ב"ארמון" שלנו, שומעים הרבה יותר חדשות אבל גם ממשיכים לקיים את שיגרת הליכות הבוקר שלנו, קצת טיולים מקומיים, קצת סידורים בבית והרבה שיחות עם הארץ.

לכאורה יש לנו כרטיסי טיסה חדשים לתחילת השבוע הבא...אני תוהה אם היא תתקיים. מקווה שכן.

מקווה שלא יהיו עוד הרבה נפגעים והרוגים, שהמלחמה לא תתארך יותר מדי. אין לי אשליות לגבי הישגיה או תוצאותיה. שום דבר לא יכול לקרות "אחת ולתמיד" בלי שיתלווה לפעולה הצבאית גם תהליך מדיני רציני.
אבל אשמח לשובו של קצת שקט