אני יושבת אצל המאמן שלי. חלפו ארבע וחצי שנים מאז שהייתי אצלו לאחרונה.
אני מספרת על מצבו של T והכל נשפך ממני לחלל החדר. מדברת על הקושי, על התקפי החרדה, על העצב, על הפחד, על הצורך בעזרה.
אני מדברת על הפחד לאבד את T, על הפחד ש-T יסבול, על הצער מכך ש-T עצוב ומנבא לעצמו שחורות. מדברת על הקושי שהילדים שלנו חווים, ששותפנו - שהוא כמו אח עבור T - חווה. על הכל.
הוא מקשיב, שואל מעט שאלות, זוכר הכל מהתקופה בה התאמנתי אצלו, ממש כאילו זה היה בשבוע שעבר.
אני בוכה ואני מדברת ומידי פעם הוא מפנה אותי לגוף ולנשימה ושואל: מה אני חשה? מה קורה בנשימה?
אני שמה לב שהנשימה כבדה, איטית. שאני כמו מרגישה את דפנות הקנה כאשר האוויר עובר דרכו, והן רגישות למגע האוויר. כאילו הוא סמיך, אפילו מכאיב.
האוויר שעובר בקנה לח, רווי דמעות.
מרגישה גם את אזור הסינוסים - לחץ וכאב וגם הוא רווי דמעות.
הוא שואל על מה אני רוצה לדבר כרגע, ואני מבינה שברגע זה אני מתבוססת ברגש אנוכי לגמרי - הפחד שלי לאבד את T, הפחד שלי להישאר לבד בעולם בלעדיו.
באחת הפעמים שהוא מפנה אותי לתחושות ולנשימה הוא מבקש ממני להתמקד באחת מהתחושות - אני בוחרת באזור החזה, בקנה הנשימה. ואז הוא מבקש שאתן לזכרון לעלות. תמונה או משפט או אירוע שיעלה תוך כדי התמקדות בתחושה.
אני מרפה, נושמת, שמה לב שוב לכבדות של הנשימה, לאיטיות. לא מנסה לנשום באופן מאולץ, פשוט שמה לב לאוויר שנכנס ויוצא. אני מתמקדת בתחושת הכאב והרגישות של דפנות הקנה, ולא חושבת על שום דבר פרט לאוויר שמנסה להיכנס ולצאת משם.
דקות ארוכות לא עולה שום זיכרון, ואז פתאום אני רואה תמונת ילדות שלכאורה לא קשורה לכלום ושום דבר.
אני ברכב של הורי, יושבת עם אחי הקטן במושב האחורי. אני אולי בת עשר או אחת עשרה אז זה כנראה בארצות הברית. אנחנו נוסעים לאן שהוא, כפי שנסענו פעמים רבות. אחי צעיר ממני בחמש וחצי שנים אז הוא כנראה בן חמש. אין חגורות בטיחות ואין כסא ייעודי כמובן.
כל אחד מאיתנו יושב ליד חלון, ומתנהל בינינו הויכוח הקבוע: אחי פותח את החלון של הרכב, אני מבקשת שיסגור את החלון.
מה שקורה לי כשיש לי רוח על הפנים: אני נחנקת. אני לא יכולה לנשום.
גם בחוץ כאשר יש רוח חזקה, הנשימה שלי נעתקת. נעצרת. אני שונאת רוח. כשיש רוח על הפנים שלי אני חווה תחושה של מחנק. עד היום.
אבל כאשר החלון סגור אחי הוא זה שחש מחנק, ובוויכוחים בינינו הוא תמיד מנצח. הורי תמיד מצדדים בו ובמה שהוא רוצה או צריך - וזה מה שקובע. במקרה הזה אני לא יודעת אם זה משום שהוא הקטן ותמיד ויתרנו לו, או משום שזה נשמע להם יותר הגיוני לפתוח חלון - אבל אני נותרת תמיד בנסיעות האלה מנסה להתמודד עם הרוח בפנים ועם תחושת המחנק.
המאמן שלי ממתין, מאפשר לי לחוות את הזיכרון ואת התחושות המתלוות אליו.
מבקש מעט יותר פרטים - האם אני אומרת משהו לאחי או להורי, מה הם עונים. עולים לי זכרונות נוספים שקשורים לרוח ותחושת חנק - סערות בילדות הרחוקה יותר בירושלים, רוחות עזות בקליפורניה בעיקר בתקופות של רעידות אדמה. רוחות שיכולתי ממש להישען עליהן ולא ליפול, מרוב שהיו עוצמתיות. תחושת החנק שלי בהווה, בחדר האימון, מתגברת.
וכעת המאמן מבקש ממני לגשת לילדה אמפי שם באוטו, זו שהרוח נושבת על פניה וגורמת לה לתחושת מחנק - ופשוט לנסות להרגיע אותה. לומר או לעשות משהו שירגיע אותה. וכמו שקורה הרבה פעמים גם למתאמנים שלי כאשר אני מבקשת מהם בקשה דומה, האינסטינקט הראשון שלי הוא פשוט לפתור לה את הבעייה. כיום כאשר יש לי רוח בפנים ואין לי אפשרות להמנע ממנה (כמו לכבות מאוורר, למשל, או לסגור חלון) אני יודעת שאם אני שמה מטפחת או צעיף (או מסיכת קורונה 😉) על הפה ועל האף זה מנטרל את הרוח המתקיפה את פני ומעלים את תחושת החנק.
אבל ג' מזכיר לי שכאשר מפעילים בעת פירוק זיכרון את "המבוגר המיטיב" לא פותרים שום דבר, רק עושים או אומרים את מה שהילדה צריכה לשמוע כדי להרגיע אותה.
אני נושמת עמוק ומתקרבת אל הילדה שהייתי ומחבקת אותה ואומרת לה "אני כאן. אני מבינה איך את מרגישה. אני רואה את הקושי שלך. המחנק שאת מרגישה הוא אמיתי. אני רואה שאף אחד לא מקשיב למצוקה שלך. אני רואה שהצורך של אחיך תופס מקום ראשון בעיני הורייך". אני פשוט נותנת תוקף לתחושות שלה, לקושי שלה. לחוסר האונים שלה. אני נותנת לה להבין שהיא לא לבד.
וקורה משהו מוזר, כי בו בזמן בעת שאני מנסה להרגיע אותה, אותי, היא/אני הילדה לא מאמינה לדברי ההרגעה. לא מקבלת. זה לא מספיק לה. זה לא מה שהיא צריכה. זה קורה לפעמים באימון - הילדה במצוקה כה גדולה והמבוגרת המיטיבה שמנסה להרגיע יותר מדי מזדהה עם המצוקה הזאת, ולמרות שאני מתכוונת כל מילה שאני אומרת - היא לא משתכנעת.
והמאמן ג' מציע להפעיל את הילדה, לתת לה כוחות ולאפשר לה לעשות ולהגיד ממש כל מה שעולה על דעתה, כל מה שבזמן אמת היא לא היתה מסוגלת לעשות או לומר.
וברגע הראשון אני מנסה להטיח בהורי שזה לא פייר, ושהם תמיד מוותרים לאחי, ושהם לא מבינים כמה קשה לי כשיש לי רוח בפנים ואני לא מצליחה לנשום. אבל אז אני מבינה שאין טעם. הם לא הבינו זאת אז והאמת היא שהם לא מבינים זאת עד היום. עד היום הם חיים באמונה שאני אהיה בסדר, אני אסתדר, ולאחי צריך לדאוג. הוא המסכן, הוא זה שצריך לגונן עליו, לטפח, לשמור.
ואני יושבת שם בחדר האימון ובו בזמן במכונית הנוסעת בילדותי, הרוח עוצרת את הנשימה שלי, והתיסכול שוטף אותי. ופתאום אני יודעת מה אני הילדה רוצה לעשות. אני מסתובבת אל אחי, מתכופפת ומחבקת אותו וטומנת את פני בחזה הקטן שלו, וכך מגוננת על עצמי מפני הרוח.
אני נזכרת איך בלילות לפעמים כשיש לי חלום רע ואני מפחדת, והורי לא מאפשרים לי להיכנס איתם למיטה, אני זוחלת לתוך מיטתו ומחבקת אותו ונרדמת. הוא אפילו לא מתעורר, לא יודע שאני שם, אבל הנוכחות הקטנה שלו לידי מרגיעה אותי.
הוא לא אשם שהוא צריך חלון פתוח כדי לנשום ולא עליו אני כועסת.
ובחזרה בחדר האימון ג' שואל אותי מה קורה בגוף, ומה קורה עם הנשימה.
אני מרגישה שתחושת החנק נעלמת והרגישות והכאב בדפנות קנה הנשימה שלי נרגעים מעט. אני מרגישה שהנשימה שלי עמוקה יותר, מגיעה עמוק יותר לאזור הסרעפת והבטן, וכמות הדמעות המרוות את האוויר שאני נושמת פוחתת מעט.
אני נושמת, ואחרי זמן מה של שהייה, המאמן שואל אותי אם אני מבינה את ההקשר בין מה שדיברתי עליו לבין הזיכרון שעלה.
ואני מנסה לראות מה אני מבינה מתוך הזכרון הזה שעלה משום מקום.
אני מבינה ש-T הוא החמצן שלי. שהתחושה שלי, עד כמה שהיא אולי לא מציאותית ולא אובייקטיבית, היא שבלעדיו אני נחנקת, לא יכולה לנשום.
וכשאני מבינה את זה מתעורר בי כעס גדול ועצב גדול, כי שנים חייתי איתו ולצידו אבל בתחושה של עצמאות, בתחושה שאני צריכה להסתדר לבד, שאני לא יכולה לסמוך עליו ושאני חייבת לסמוך רק על עצמי. כל השנים בהן הוא השקיע את עצמו בעבודה, בחלקן שנים בהן אני גם הייתי המפרנסת העיקרית והוא בנה את העסק שלו ונפל ובנה ונפל שוב - אני הייתי העוגן, אני הייתי חוף המבטחים. אני ניהלתי את הבית ואני גידלתי את הילדים. אני שמרתי על הקשר עם המשפחה שלו ואני טיפחתי את הקשרים החברתיים שלנו - אני עשיתי הכל והוא נכנס ויצא מחיינו ככל שהתאפשר אבל לא הזדקקתי לו. או שלא חשבתי שאני זקוקה לו.
אבל בעשרים השנים האחרונות החל שינוי ב-T וביחסים בינינו, ולאט לאט ובהדרגה לא רק שהתקרבנו ולא רק שהוא הפנה את מלוא תשומת הלב והאנרגיה שלו אלי ואל הילדים ואל הבית והמשפחה....הוא הפך לעמוד התווך שלנו. למדתי להישען עליו ולסמוך עליו ולפעול ביחד מתוך פתיחות מלאה ושיתוף מלא - ועכשיו .....טוב, עכשיו הוא החמצן שלי. עכשיו אני לא מסוגלת לדמיין את עצמי בלעדיו. לא רוצה לדמיין את עצמי בלעדיו.
וזה לא שלא אסתדר, כנראה שאסתדר. אבל אני לא רוצה. לא רוצה לאבד אותו. זה כואב מדי. זה שואב את האוויר מריאותי לחשוב על זה.
אבל עלו עוד דברים מתוך הזיכרון הזה.
למשל, מציע המאמן שלי, שאין תוקף לקושי שלי, למצוקה שלי. בזיכרון אלה הורי ששמים את מצוקתו של אחי במקום הראשון וזו שלי לא יכולה לבוא לידי ביטוי. בחיים - הוא אומר - זו אני עצמי שלא מאפשרת לעצמי לקבל תמיכה בתקופה הזאת, ששמה את T ואת המחלה שלו ואת הסבל שלו במקום הראשון.
"אני כאן, לא?" אני מטיחה בג', "באתי לקבל עזרה". והוא מחייך ומהנהן בחמלה רבה, בחיבה רבה, ואומר - "כן. מעל לחמישה חודשים אחרי שכל המצב הזה התחיל". ואני לוקחת עוד נשימה עמוקה. הקנה כמעט לא מורגש, האוויר נכנס ויוצא ללא הפרעה. "אפילו הטיפות שאת לוקחת כדי להרגיע את החרדה, נועדו לכך שתוכלי לתפקד ולתמוך ב-T ולא להסב אלייך את תשומת הלב".
ואני יודעת שבסך הכל אני כן נעזרת. אני מדברת עם חברות, ואני נעזרת בשותפנו ושריתה, שברור לי שהם יהיו שם בשבילי ולצידי בכל צעד ושעל של הדרך. זה נכון שאני מגוננת על הילדים, מבינה את הפחד שלהם ואת הכאב שלהם ומנסה לא להפיל עליהם את זה שלי. אני גם מגוננת על הורי, מקפידה להיות "גיבורה" כשאני מדברת איתם. אבל זה לא רק כדי לגונן עליהם, זה גם כי אני לא מסוגלת להיעזר בהם רגשית, במקרה הצורך.
אני יודעת שגיסתי ואחי גם הם כאן בשבילי ותומכים ויעשו הכל כדי לתמוך ולעזור. אבל גם עליהם אני מגוננת (מתוך הרגל?) וכשגיסתי אמרה שתיקח יום מחלה כדי להיות איתי ביום הניתוח של T אמרתי לה שאין צורך.
ובכלל, כשאני חושבת על הניתוח וכל האשפוזים והבדיקות הגאסטרוסקופיות ש-T עבר בחודשים האחרונים - ומבינה שישבתי לבד בחדרי ההמתנה (הקפואים), לבד כל יום ליד מיטתו במחלה בימי האשפוז. לא העליתי על דעתי שאני עצמי זקוקה לתמיכה. חשבתי רק על T. וכשהתחילו התקפי החרדה, חיפשתי איך להיפטר מהם, ומהר. כדי שאוכל להמשיך לתפרד.
"כן", מחייך ג' לקראת סיום האימון. "נראה לי שהזיכרון הזה הוא די אחד לאחד עם המציאות". ואז הוא שואל איך אני יוצאת מכאן, ואני מרגישה שעדיין יש מעט תחושות בקנה ובגרון ובסינוסים אבל הנשימה זורמת באופן חופשי. עדיין יש דמעות...אבל משהו בכל זאת מעט נרגע. ואני יודעת שהגוף המשיך לעבוד אחרי שיצאתי משם.
