את החדשות המבאסות קיבלנו כשהיינו ברכב בדרך אל בתי לארוחת ערב ספונטנית בששי.
בני וכלתי התקשרו אלינו בשיחת וידאו. בקשת הויזה של כלתי נדחתה. אותה "ויזת אמן" שבני כבר קיבל פעמיים מאז שסיים את לימודיו (בכל פעם לשלוש שנים) ושזו לה ההגשה הראשונה כי עד עכשיו כל השנים היתה על תקן סטודנטית.
לא ידוע מדוע הבקשה נדחתה. במהלך השבוע אמור להגיע מכתב בדואר שיפרט את העילה לדחייה. אולי העיתוי של ההגשה היה מחורבן: קודם היא היתה בחופשת לידה, ומיד אחר כך פרצה הקורונה - וכנראה לא היה ב"תיק ההגשה" שלה מספיק חומר שענה על הדרישות לויזה.
אולי (זה מה שכלתי חוששת) "חפרו" הרבה בעברה ו"עלו" על פעמים שבהם היא עבדה באופן לא חוקי כשהיתה סטודנטית צעירה (בתואר הראשון). זה לא סביר בעיני אבל אולי.
ואולי זו בכלל דחייה טכנית, כי עורכת הדין (המעצבנת) שטיפלה בתיק הגישה את הבקשה ביום איחור, ואצל האמריקאים זה מספיק כדי לדחות על הסף.
כאמור את זה הם יגלו בעוד שבוע בערך, ואז נראה איך הם מתארגנים להמשך.
בעקרון ברגע שמקבלים דחייה, אמורים תוך שבועיים לעזור את ארה"ב. בפועל הם בדיוק התחילו בתהליך החיסון עכשיו, והתקווה היא שיתחשבו בהם ויאפשרו להם לפחות להישאר עד שיהיו מחוסנים לגמרי (שבוע אחרי החיסון השני).
כרגע הם בודקים אילו אפשרויות עומדות בפניהם - גם עם עורכת הדין (המעצבנת) וגם דוגמים עורכי דין אחרים, לצורכי בדיקה והתייעצות. אופציה אחת היא בינתיים לבקש ויזת "נתמך" - כלומר אישור שהייה בארה"ב מעצם היותה אשתו של בני, שיש לו ויזה בתוקף. את זה כנראה יאשרו בוודאות, ואז אפשר במקביל לנסות לשפר את הבקשה המקורית ולהגיש אותה שוב, או לחפש ערוץ אחר.
כך או אחרת כנראה נראה אותם כאן לכמה שבועות לפחות בעתיד הקרוב.
בינתיים בני התחסן ביום רביעי וכלתי התחסנה בשבת, ובעוד שלושה שבועות קבעו להם את החיסון השני - אז אלה חדשות טובות.
עוד חדשות טובות אצלם הן ש'סביבוני' מתפתח כל כך מהר וכל כך יפה, פשוט תענוג איתו. הוא גם משתתף יותר בפעילויות הגן, מתייחס יותר לילדים כאשר הוא בגן שעשועים, מצליח לבטא יותר ויותר דברים. שלשום הצליח סוף סוף לומר "מה" - שעד כה היה מצמיד את שפתיו ומוציא דרכן אוויר אבל לא משמיע צליל. מכאן לדעתי הדרך ל"אמא" קצרה.
א פרו פו "אמא", 'שרי' התחילה פתאום לקרוא לבתי "אמא". פתאום לפני שלושה לילות במקום לקרוא לה 'מאי' כשהיא התעוררה בלילה, היא קראה "אמא, אמא" ומאז היא כל הזמן אומרת "אמא" וזה מתוק בטירוף. היא עדיין אומרת 'מאי' בהקשרים מסוימים, אבל יש לי הרגשה שה'מאי' בדרך להיעלם.
גם ה - 'כָּ-פֹּה' (שילוב של 'כאן' ו-'פה') נעלם לה, שהיה כל כך מתוק. גם היא מתבגרת ומתפתחת בקצב מהיר. היא ממשיכה לשלוט בכולנו, והמילה הכי שגורה בפיה כעת היא 'קום' - כלומר קום, קומי, ומייד אחר כך ציווי נוסף כמו 'בואי' ('קום' זה תמיד בזכר ו'בואי' זה תמיד בנקבה אצלה). כל היום מחלקת הוראות.
ארוחת הערב בששי אצל בתי וחתני והנכדים היתה נחמדה מאד וטעימה ונהנינו איתם מאד.
למחרת חל ליל הסדר, וחתני הכריז שהוא רוצה להתחיל בשעה חמש, אז הבאנו את הורי ברבע לחמש, והכל היה מוכן - וחיכינו חיכינו....והתברר שכל המשפחה של בתי נרדמה, ובסוף הם הגיעו בשבע. לא נורא, האמת שאנחנו רגילים לאיחורים האלה. פעם זה היה קורה הרבה יותר.
בסך הכל טוב שהם ישנו.
סדר פסח היה נעים וטעים וכיפי, ולמרות ההרכב החסר (יחסית, ללא משפחתו של אחי) היה שמח והרבה שירים וצחוקים. חכמוד ונשמותק השתתפו בסבב הקראת ההגדה, התעכבנו כרגיל לשיר את כל השירים לשמחתה של 'שרי', שבכל שיר פצחה בריקודים. היא פשוט רקדנית מלידה הילדה הזאת, וגם ספורטאית מלידה.
בניגוד לשנים עברו, אפילו לא ניסינו להמשיך לקרוא בהגדה אחרי האוכל (בדרך כלל טסנו בחלק הזה ובעיקר עשינו הרבה צחוקים עם 'כי לעולם חסדו' ו-'ויהי בחצי הלילה') אבל כן שרנו במלואו את 'אחד מי יודע' כאשר כל הנכדים ממחיזים בריקודים ובתנועות את תוכן השיר, ואפילו קצת את 'חד גדיא'. היה כיף גדול.
שמחתי שהורי הגיעו למרות שאמא עדיין לא לגמרי במיטבה. היא נראתה נהדר - החליטה להפסיק לצבוע את השיער, והסתפרה קצוץ, והתאים לה מאד האפור. ממש.
הנכדים הגדולים נשארו לישון ובתי וחתני לקחו את הורי הביתה (בסביבות עשר וחצי). גם אנחנו כולנו הלכנו ישר לישון, היינו גמורים.
למחרת הנכדים התעוררו הרבה אחרי שחזרנו מהליכת הבוקר, T הכין להם את ארוחת הבוקר (הלא כשרה לפסח) ואני המשכתי להקריא מהספר השני של 'חוט"ם' ונהנינו מאד.
חתני הגיע מוקדם עם 'שרי' לקחת אותם הביתה, ובצהריים אספנו את הורי ונסענו אל אחי וגיסתי לארוחת צהריים של חג.
אני ממש לא זוכרת מתי היתה הפעם האחרונה שביקרנו אצל אחי וגיסתי בבית. לדעתי זה היה לפני כשנתיים, אולי. הייתי אמורה לנסוע לשם לבד בערב של המקווה של אחיינית1 אבל כזכור הייתי עם התסבוכת והסבל של העקירה והשתלת השן ולא יכולתי לנסוע.
היה ממש כיף להיות שם, וגם אמא של גיסתי הגיעה, ואחיינית1 (בעלה לא הגיע כי הוא שומר כשרות פסח). הארוחה היתה טעימה ונעימה, ואחרי הארוחה ישבנו לצפות קצת בסרטי וידאו - כמו מסיבת ההפתעה שהכנו לאמא שלי ליום הולדתה ה-70. היה מצחיק ומרגש לראות את כולנו צעירים ב-19 שנים. בתי היתה בצבא, בני היה בתיכון, האחייניות היו קטנות ומתוקות. השקענו אז ממש במסיבה - נפגשנו הרבה לפני כן וערכנו חזרות. ניגנו ושרנו מחרוזת שירים שאמא היתה שרה לנו ולנכדים, אחי ניגן קטע קלאסי שהיא אהבה על הגיטרה
ואני ניגנתי קטע בצ'לו (לא זוכרת איך קוראים לו, נדמה לי שזה ג'יג ואולי של באך או אולי סוויטה של באך....) שהתאמנתי עליו המון ולקחתי כמה שיעורי צ'לו לרענון במיוחד לקראת יום ההולדת.
ביחד ניגנו כולנו את the sound of silence של סיימון וגרפונקל שאמא נורא אהבה, ובאופן כללי ואז שמנו טנגו שהיא נורא אוהבת וכולנו רקדנו והשתטנו - כיף שתיעדנו את זה (במצלמת וידאו שכורה כי אז לא היו סמארטפונים).
האחייניות הקטנות רקדו והרביצו הופעה וכולנו היינו על הריצפה מצחוק. היה כיף להיזכר. אמא לא זכרה את כל זה בכלל והתרגשה מחדש, וזה היה כיף ממש.
בדרך הביתה בני וכלתי ו'סביבוני' התקשרו שוב בוידאו וניכר היה שהם במצב רוח קצת יותר אופטימי מאשר בשיחה הקודמת, ובסך הכל אני מאמינה שהם פשוט יתמודדו עם הסיטואציה כמיטב יכולתם - וכמובן נתמוך בהם בכל אשר ירצו או יזדקקו.
ישנו "סייסטה" מאוחר - בערך מחמש אחר הצהריים עד שבע בערב, ושאר הערב התנהל בעצלתיים. אני קוראת עכשיו את הספר 'שיבה' של יא ג'סי. סיפור קשה, נראה איך יתפתח. כל כך הרבה רוע. זה אחד הספרים (הדיגיטליים) שקיבלתי במתנה מ'שותפנו' ו'שריתה'. אעדכן בהמשך.
הבוקר יצאתי להליכה ארוכה מן הרגיל, ו-T קיצר כי הוא קבע לעצמו שייט במועדון השייט החדש אליו הצטרף לאחרונה. מעבר לכך לא עשינו תכניות לשבוע הזה, אז נזרום....
שמחה לבשר שלא הקשבתי לחדשות כבר שלושה ימים. אין לי כל כך מושג מה קורה, וממש טוב לי כך. מועדים לשמחה.
