החגים וזה

 בימים מאז שחזרנו מבוסטון היתה לנו ירידה כלשהי ברמת האנרגיה. אנחנו לא יודעים לגמרי למה לייחס את זה כי זה מורכב. גם הג'ט לג, מן הסתם. גם החיסון נגד שפעת ששנינו קיבלנו בסוף השבוע שעבר. 

אצל T ייתכן שגם התקופה הארוכה שבה הוא לא לקח ברזל (כדי לבדוק אילו מתופעות הלוואי קשורות לזה ואילו לא) גם החלישה אותו (כי הגוף שלו לא מסוגל לספוג את הברזל מהמזון, מאז הניתוח). 

כך או אחרת החלטתי לא להתפרע בסוף השבוע או בחג עצמו ולא להעמיס על T הרבה אירוח. 

גם ככה הוא חווה כמה התקפי כאב בהפרש של ימים בודדים זה מזה וכאמור הרגיש חלש, ולא ידעתי לאן זה הולך ורציתי להקל עליו. 

בששי גם ככה בתי הודיעה שהם מוזמנים אל חמותה, אז קבענו שנעשה ארוחה רק בראשון בערב, ערב סוכות. הודעתי גם להורי. לא הזמנתי בשום שלב את המשפחה של אחי. בקיצור - צמצמתי פעילות. 

בשבת היתה לנו הזמנה שנקבעה הרבה זמן מראש למסעדת 'טאיזו' עם 'שותפנו' ו'שריתה'. T שמע מחבר שלאחרונה חידש איתו את הקשר (היו יחד בתיכון וגם במילואים) שיש להם ארוחה עסקית בשבת בצהריים. גם היא לא זולה (169 ש"ח לסועד) אבל כוללת שלוש מנות: ראשונה, שנייה, עיקרית. 

לשותפנו ו-T היה גם עניין לבחון את המסעדה, את התפקוד שלה ואת המנות שהיא מגישה כי יש להם לקוחות ייעוץ חדשים עם מסעדה בעלת אופי דומה. 

המסעדה יפה מאד והשירות בה יותר ממצוין. המנות הראשונות גם הן היו טעימות (שיתפנו בינינו את הכל). החל מהמנה השנייה ואילך זה התחיל להתדרדר. או לא טעים או סתם לא משהו. בקיצור ללקוחות החדשים שלהם אין מה להתבייש בכלל באיכות האוכל וברמת המנות שהם עומדים להגיש. 

גם ביקור בשירותים (גם גברים וגם נשים) היה קצת מעצבן. בנוסף לחשיכה המאפיינת שירותים במסעדות בשנים האחרונות, והמחסור בנייר טואלט, גם הברז בכיור היה מוזר ודרש פענוח כדי להבין איך לפתוח את זרם המים. היה כל כך חשוך שהיה קשה להבין כיצד לפתוח את דלת השירותים כדי לצאת חזרה למסעדה - אה, כן, ולא היה בשום מקום שלט "שירותים". או שניחשת שהיכן שכתוב "PUSH" זו הדלת המבוקשת, או ששאלת את אחד המלצרים. 

מילא. גם על זה עשינו V. 

בראשון בערב T הכין ניוקי וסטייקים. היה קל וללא הרבה הכנות, והוא הספיק אפילו לצאת לשייט במועדון עם אחיו בבוקר. 

כולם נהנו מאד והנכדים היו מתוקים כתמיד. הגדולים נשארו לישון ואחרי שבאו לקחת אותם פשוט נחנו במהלך החג. 

ואז רמות האנרגיה שלנו התחילו לעלות בחזרה. אחרי כמה ימים של לקיחת ברזל T ממש חזר לעצמו, גם כשקם עירני בבוקר, גם במהלך הספורט. עדיין לא הגיע הברזל שהמליצה לנו N_lee (כי את זה שהזמנתי שכחתי אצל בני) אז קניתי ברזל COMFORT שהדיאטנית המליצה לו. בינתיים נראה שהגוף של T מקבל אותו בסדר גמור. נחכה ונראה. גם היו כמה ימים ללא התקף, שגם זה מעודד. 

בשלישי התנדבתי להוציא את הנכדים מהבית - שרי היתה בגן ובתי רצתה שהמנקה יגיע לנקות את הבית. חכמוד ביקש כבר לפני זמן מה לנסוע לחנות החדשה של לגו בדיזנגוף סנטר, אז עשיתי לעצמי הכנה נפשית (וטוב שכך) ונסענו. ברגע האחרון הצטרף גם T, שבוטלה לו פגישה באותו הבוקר. 

הנסיעה לתל אביב בחול המועד דווקא היתה מהירה וחלקה (הרבה בזכות הווייז שלקח אותנו בכל מיני דרכים עקיפות כדי להתגבר על עבודות הרכבת הקלה) אבל בחניון של דיזנגוף סנטר היה קצת עמוס. בחנות של לגו עצמה היה פשוט טירוף. כמויות של משפחות, מחירים בשמיים, תורים מפה ועד ג'מייקה. 

הנכדים רצו לעצב לעצמם דמות מלגו. לשם כך נדרש לעמוד בתור לקופה כדי לרכוש את הערכה, אחר כך לעמוד בתור למכונה (היו ארבע כאלה אבל כל ילד לקח הרבה זמן בעיצוב הדמות שלו), ובסוף לחכות ליד המדפסת שהדפיסה את הדמות שעיצבת לעצמך. בסך הכל בילינו בעניין הזה יותר משעתיים. רק כדי לקבל דמות מיניאטורית שהם עצמם עיצבו. 

בנוסף כמובן כל אחד מהילדים בחר לעצמו ערכת לגו לבנייה. היה משברון קטן עם חכמוד, שראה מכונית גדולה שקרצה לו - עם מחיר 'סמלי' של 689 ש"ח. הלסת שלנו נפלה לרצפה והתקשתה להתרומם. בבחינה יותר מדוקדקת ראינו שלא היו שם ערכות לגו בפחות ממאה ש"ח. אני לא מופתעת אבל עדיין מתקשה להבין מדוע זה יקר כל כך. 

בתי הדריכה אותנו שאם הילדים ירצו לקנות משהו בחנות זה יצטרך להיות מכספם שלהם. אנחנו כמובן המתקנו את הגלולה ואמרנו שאנחנו מוכנים להשתתף חצי חצי, אבל עדיין נראה לנו תמוה לשלם סכום גבוה כל כך על 'פ_🤬🤬_ג' ערכת לגו שבמקרה הטוב מרכיבים ושוכחים מזה (כן, חכמוד הכריז שהוא מתכנן להקים תצוגה בחדר, סוג של ויטרינה, אבל הסיכוי שזה באמת יקרה קלוש מאד) ובמקרה הגרוע אפילו לא מסיימים להרכיב. 

אז גם הצהרתנו שאנחנו מוכנים להשתתף לא באמת עזרה לחכמוד האומלל, שהכסף כנראה נוזל לו בין האצבעות ונותרו לו בקופה 'רק' חמישים ש"ח. הוא שאל אם אולי נסכים לקנות לו את זה לכבוד יום הולדתו (בסוף דצמבר) והזכרנו לו שהבטחנו לו את הגיטרה החשמלית של בני בתוספת מגבר חדש. לכל הדעות מתנה הרבה יותר שווה. על זה, לשמחתי, הוא לא היה מוכן לוותר לטובת מכונית לגו מפונפנת. ואז הוא חשב אולי לבקש מהוריו....בקיצור היה פרצוף ארוך עד הרצפה למשך זמן מה, בעת שנשמותק - שאמר שהוא בעצם לא צריך שום דבר - מצא לעצמו ערכה ב-99 ש"ח והכריז שהוא אפילו לא צריך שנשתתף כי יש לו מספיק כסף. היה אפילו שלב שבו חכמוד שקל ללוות כסף מאחיו  הצעיר (שתמיד מוכן לבוא לעזרתו של אחיו הגדול) אבל הוא שוחח עם בתי בטלפון (בין פגישה לפגישה שלה בקליניקה) והבין שהוא מגזים ובחר לעצמו רכב אחר - אמנם קטן יותר אבל לפחות למראית עין לא שונה בהרבה מהגדול (ואף אותו סוג, אותה סידרה - דודג' כלשהו מהסרט "מהיר ועצבני") ב-99 ש"ח ושב החיוך לפניו. 

בתי ביקשה שנחזיר אותם הביתה עד 13:00 - כי רצתה שינוחו לקראת חוגים של אחר הצהריים - אז בקושי הספקנו לקנות קפה ושוקו לדרך וחזרנו. בסך הכל - הם מאד נהנו. וזה העיקר. 

היום הלכתי לעיסוי שקבעתי שבועות מראש (את הבא כבר קבעתי למועד אחרי החזרה מניו זילנד) והיה טוב מאד. מחר אני נוסעת לשמור על שרי בבוקר למשך כמה שעות, כי כבר אין גן ובתי עובדת. T יישאר כאן להמתין להתקנת הדלת החדשה שהזמנו. לא סיפרתי על הסאגה של חיפוש דלת חדשה לבית, אולי אעדכן על זה בהמשך - אחרי שהיא כבר תגיע ותהיה מותקנת ונראה אם אנחנו סוף סוף מרוצים. 

לבסוף אני חייבת לציין שוב את ההקלה העצומה ממזג האוויר הנעים שפרץ אל חיינו השבוע. סוף סוף אנחנו כמעט לא מפעילים את המזגן, מקסימום מפעילים מאוורר תקרה על המינימום בלילות. פשוט נעים. הלוואי שימשיך ככה....

ועוד משהו שקשור לעובדה שאנחנו ישנים עם חלונות פתוחים. בוואטסאפ השכונתי עלתה תלונה מוזרה של אחת השכנות (אני לא מכירה אותה, אבל מזהה את שמה מקבוצת הוואטסאפ) על קרקור התרנגולות של השכנים. לאחד השכנים שלנו גדלות בחצר תרנגולות (לדעתי יש להם גם ברווזים) ופרט לזבובים שכנראה נובעים מחוסר ניקיון מספק של הסביבה שלהם, הן לא מפריעות לנו. דווקא מוצא חן בעינינו רעש הרקע הכפרי הזה, והתרגלנו כל כך שאנחנו בקושי שמים לב אליו. לדעתי הן גם בכלל לא משמיעות קול בלילה, אבל כמובן מה שנחשב 'לילה' אצלי לאו דווקא עשוי להיחשב כ'לילה' אצל שכנתי מהוואטסאפ. אבל זה לא מה שהצחיק אותי, התלונה שלה על קרקור התרנגולות והדרישה לשקט עד שבע בבוקר. מה שהצחיק אותי הוא שאנחנו סובלים - אבל מאד! - מנביחות אינסופיות של הכלבים של כל השכנים. ובכל שעות היום והלילה. וכיון שזה ממש כולם, אז אין בדיוק אל מי לבוא בטענות. אז על זה הגברת הנכבדה לא מתלוננת. מוזר. 

בוואטסאפ השכונתי

מודעת אבל פתאומית בקבוצת הוואטסאפ השכונתית טלטלה אותי.

את רוב השכנים אני מכירה רק דרך הקבוצה הזאת, אין לי כל דרך לחבר את השם לפנים. 

ליד כל שם בספר הכתובות האלקטרוני שלי יש גם את הכתובת, שאדע היכן בדיוק גר זה שכתב את ההודעה. 

השכן שנפטר היה בערך בגילי.

הוא היה בעל מקצוע שבמקרה גם הגיע לתקן אצלנו משהו לפני כמה שנים, כך שאותו אני הכרתי וזה עוד יותר מטלטל.

בעל משפחה, בערך בגילי, אולי מעט צעיר יותר. מישהו שהיה אצלי בבית, מישהו שרק לפני כמה ימים ראיתי יוצא מביתו ונכנס לרכב בעת שחזרתי מהליכת/ריצת הבוקר שלי. 

זו התגובה האוטומטית. "הרגע ראיתי אותו!" והנה הוא נפטר. 

מתברר שהיה חולה בסרטן כבר כמה שנים. ייתכן שאפילו כשהגיע אלי הביתה לבצע את התיקון כבר נלחם במחלה.

הנה גם זה קורה, ממש סמוך אלי.

עצוב. מלחיץ. 

כל מיני

משום מה בזמן האחרון אני מנהלת כאן ממש יומן מהסוג של "קמתי, התלבשתי, צחצחתי שיניים" וזה בדיוק מה שמתאים לי. 

זה ממש לא אמור לעניין אף אחד, ולכן בכל פעם מחדש אני מופתעת וגם שמחה כמובן שבכל זאת יש תגובות. אז אני חוזרת שוב - אין חובה להגיב. ממש לא. אבל כיף כשזה קורה. ואולי גם זה חלק מההבנה שלי שחשוב לי לא להיות לבד בתקופה הזאת. 

אז מה היה לי השבוע עד כה? היה לי תור לעיסוי והוא היה מעולה. זו כבר הפעם השנייה שאני הולכת למסאז' מאז שחזרתי לשם אחרי הפסקת קורונה ממושכת, ובכל פעם מחדש אני נוכחת לדעת כמה זה עושה לי טוב. 

השבוע גם לקחנו את אבא שלי לקנות לו סוף סוף נעלי ספורט חדשות. מה שאני אוהבת בחנות הזאת (שהיא חנות היבואן) זה שהמוכרים שם ממש מתמצאים בחומר, יודעים להסתכל איך אדם עומד ואיך הוא הולך ולהתאים את התמיכה המתאימה. יש להם סבלנות אין קץ להביא לך עוד ועוד זוגות כאלה ואחרים ואחר כך גם לוודא שהצבע מוצא חן בעיניך, ובסוף גם מוצאים תירוץ כזה או אחר לתת הנחה. 

אבא שלי לא ממש טרח לבטא את עצמו, לומר מה הוא רוצה או צריך והאם הזוג הזה נוח יותר מהאחר, והייתי ממש צריכה לדובב אותו. כתוצאה מכך המוכרים כל הזמן דיברו אלי במקום אליו. בכל פעם שהפניתי אותם בחזרה אליו, הם נאלצו לחזור אלי כי הוא שתק. בסוף הצלחתי להבין איזה נעליים הכי טובות לו, ואז אמא קבעה נחרצות שצריך להביא לו אותן בשחור (נעליים שלו אבל היא קובעת) וכולם יצאו מרוצים. 

מה עוד עשיתי השבוע? קניתי שטיחונים חדשים לכניסה (גם לכניסה הראשית וגם לכניסה מהגינה) אחרי שזרקתי את הקודמים כשחזרנו מחו"ל כי החתולה ל' השתינה עליהם. א פרו פו החתולה ושתן - הצלחנו להתגבר על הריח בשירותים של בני, אחרי שהיא ריססה שם את החלון והתריס. זה לקח כמה נאגלות של אקונומיקה ושפשופים והרבה אוורור אבל הצלחנו בסוף. ובינתיים אני משאירה את החדר הזה סגור ומחוץ לתחום חתולי. גם ככה כאשר יגיע הגור הוא בטח ייעלם לנו בהתחלה בכל מיני פינות בבית (כדרכם של גורים) אז כמה שפחות חדרים שיהיו זמינים לו, ככה יותר טוב. 

T עבר את בדיקת ה MRI באיכילוב וזה הלך ממש מהר וחלק וטוב. על המקום הוא גם קיבל דיסק ביד כדי שיוכל גם להעביר לעיונו של 'רופאחלופי'. עכשיו נחכה כמה ימים לפענוח.

הגענו הבית בשתיים בלילה ובסוף התעוררתי סופית בשבע בבוקר. יצאתי להליכה והיה מוזר שיש כל כך הרבה שמש בעיניים, אבל היה נעים. T קם אחרי וגם יצא להליכה אבל קצרה יותר. 

'שותפנו' קם מה'שבעה' וכבר באותו היום נערכה כאן פגישה עם לקוחות, אז אחרי שהם הלכו הזמנתי אותו להישאר לארוחת ערב, וראיתי שזה עשה לו ממש טוב, וגם לנו. דיברנו על זה וכמה שהיה כיף להיות ביחד בשבת, והחלטנו שבתקופה הקרובה חשוב שניפגש הרבה. גם הוא זקוק לזה וגם אנחנו. 

בנושא אחר, פתרתי סוף סוף השבוע את סוגיית השער המעצבן של השכנים שסיפרתי עליו כאן. הרי בהתחלה יכולנו לפתוח את השער שלהם באמצעות אפליקציה, וזה עבד לא רע רוב הזמן. אחר כך משהו התקלקל להם ופתיחת השער הפכה לסלולרית - התקשרות למספר טלפון פותחת את השער. הבעייה היא שגם השער הזה כנראה לא משובח במיוחד אבל גם אין כאן קליטה סלולרית (במיוחד ברשת סלקום) אז הרבה מאד פעמים צריך להתקשר לשער הזה כמה וכמה פעמים עד שהוא מואיל בטובו להיפתח. התלוננו הרבה עד שהבנו שאין עם מי לדבר, ואז בשבוע שעבר השכן היה עד לניסיונות הכושלים שלנו לפתוח את השער ולא היה לו נעים (לאשתו זה לא מזיז בכלל שאנחנו מתקשים בזה) ואמר כבדרך אגב "כן, גם אשתי לא מצליחה, אז לקחנו שלט". וואלה יופי, לקחתם שלט ולא סיפרתם לנו שיש אופציה כזאת? כמה פעמים שאלתי לגבי זה? 

אז התאפקתי והייתי מנומסת ושאלתי אם אני יכולה לשאול מהם את השלט כדי לנסות לקודד לעצמי גם שלטים לשער והוא הסכים, אבל אז אמר שהוא לא יודע איפה השלט (?!) והפנה אותי אל אשתו. למרבה ההפתעה היא היתה נחמדה הפעם ואמרה שאין בעייה לקחת את השלט (שהיה אצלה באוטו), וקראתי לתותח המקומי שמשכפל לי שלטים (אחרי שהתברר שהוא חייב להיות מול השער כדי לקודד את השלט) והוא הגיע תוך כמה דקות. שורה תחתונה - יש לכולנו שלט לפתיחת השער, אין צורך בסלולרי המעצבן, ובא לציון גואל. 

מה עוד? לפני כמה שבועות קבעתי לי תור אצל אורתופד כי אני לא מצליחה רק בעזרת התרגילים שאני עושה באופן קבוע להתגבר על הדלקת ששוב התפתחה לי בכתף שמאל. השבוע סוף סוף הגיע התור, ואחרי שהוא שמע אותי ובדק אותי והסתכל על ההיסטוריה שלי - הוא שלח אותי לבית המרקחת לקנות זריקת קורטיזון, ותוך דקות הייתי כבר בחוץ אחרי. מקווה שזה ייתן לי שקט של כמה שנים. 

בתחום המשקל - בשבועיים האחרונים אני כל הזמן מתנדנדנת בין שני קילו יותר ושני קילו פחות. זה מלחיץ אותי. אני כל הזמן חוששת שהגוף שלי יעשה את מה שהוא תמיד עושה, כאשר למרות שאני ממשיכה לאכול אותו הדבר ולהתעמל באופן סדיר, הוא מתחיל בהדרגה להעלות את המשקל. חוששת שאולי הפעם זה לקח לו יותר זמן, בגלל הסקסנדה, אבל זה ה-MO שלו, וככה בסופו של דבר יחזור לסורו. נקווה לטוב.

בתי וחתני הזמינו אותנו לארוחת ששי ודווקא התאים לי לא לבשל. כלומר ברור שנבשל - בטח נביא להם חלק מהאוכל, ובכל מקרה צריך לחדש את מלאי המרק שלנו (עדיין ארוחת הצהריים שלנו כל יום) אבל זה לא כמו לארח את כל המשפחה בששי. אמרתי להורי שאולי נקפוץ אליהם בשבת במקום. הם מאד שמחו דווקא שלא נארח. כל הזמן רוצים שננוח. 

אז אלה היו הימים האחרונים. מחכים לתוצאת ה-MRI ואני מוצאת את עצמי נעה בין סוג של אופוריה בלתי הגיונית שהכל יהיה בסדר לבין תהומות הייאוש שהנה יגיעו התוצאות ואז נחטוף את הכאפה הגדולה. גם על בתי זה "יושב" במשקל של טון. אז נהיה קצת ביחד ואני מקווה שזה יעזור לעבור את ימי ההמתנה האלה. 

ונקווה לטוב. 

השרביט החם - שכנים

הנושא הזה יכול לספק לי לפחות עשרה פוסטים, אני חושבת. שכנים - וואו.

כבר היו לי שכנים שהפכו לחברים הכי טובים, ושכנים שבגללם נאלצתי למסור את הכלבה שלי, שהנביחות שלה הפכו לנושא השיחה מספר אחד של כמה משפחות בבניין. היו לי שכנים שעישנו במרפסת שלהם ישר לתוך הסלון שלי, ושכנים שזרקו את שאריות האוכל והאריזות הריקות שלהם מהחלון לגינה ולחנייה של הבניין. היו לי שכנים שכל שני וחמישי באו לבקש משהו בהשאלה ושכחו להחזיר. ואני לא מדברת על סוכר אלא על כסאות, מזרונים ועוד כאלה.

היו לי שכנים שטיפלתי וטיילתי עם הכלב שלהם כשנסעו לחופשות והם האכילו את החתולים שלי כאשר אנחנו נסענו, והיו שכנים שילדיהם עשו בייבי סיטר לילדים שלי. 

כשבנינו את הבית הנוכחי קיבלתי הצצה מוקדמת לסוג האנשים שגרים כאן ברחוב שלי. קנינו אז את המגרש ריק עם תוכניות בנייה מאושרות, וכיוון שקשה מאד לאשר כאן באזור תכניות בנייה וזה לוקח המון זמן, לא שינינו שום דבר חיצוני, לפחות, כדי לא לעכב את בניית הבית. חלק מתכנית הבנייה כלל שביל גישה מהרחוב אל הבית (שהוא עורפי), ולצורך סלילת שביל הגישה היה צורך לעקור עץ. בעצם היה צורך לעקור ארבעה עצים, שלושה עבור הגישה לשכן הדו-משפחתי שלנו (בנינו את הבית יחד) ואחד עבור הגישה אלינו.

האמת שהצטערתי מאד כשגיליתי על הצורך הזה לעקור את העצים האלה (שהיו מסוג פיקוס כלשהו) שהיו החלק הכי יפה, לדעתי, במגרש. אבל בנוסף לחוסר היכולת/רצון לשנות את תכניות הבנייה, לא היתה גישה אחרת למגרש, והמהנדסים גם הבהירות לנו שהשורשים של העצים האלה יעשו לנו נזקים ביסודות ובאיטום של הבית, וגם שהם מאכלסים עטלפים שיירקו על קירות הבית ויהוו מטרד של ממש. 

ביום שהגיעו לעקור את העצים התקשר אל T מישהו שהזדהה כ"פקיד היערות" במשרד החקלאות והורה לו לעצור את העקירה, כי מדובר בעץ מוגן ואין לנו היתר לעקור אותו. התברר שכמה שכנים התעצבנו מהכוונה שלנו לעקור את העצים (שוב, אני מבינה אותם, אבל לא היתה לנו ברירה) וניסו לנקוט צעדים כדי לעצור בעדנו. 

לא אלאה בפרטים מיותרים, בסוף לא רק שהעץ לא היה בכלל מהסוג המוגן (יש הבדל, מסתבר, בין פיקוס ארץ ישראל ופיקוס השדרה או זן אחר...אחד מהם כן מוגן והאחרים לא). לא היה צו בית משפט שהורה לעצור את העקירה וגם אם היו מנסים (וכנראה לא מצליחים) להשיג כזה צו, העצים כבר היו עקורים. אחר כך יצרו איתנו קשר מהקרן הקיימת והגענו להסכמה שבמקום העצים שעקרנו ניטע עצים חדשים, מה שגם ככה התכוונו לעשות, במקומות אחרים בגינה. זה לא הסיפור, הסיפור הוא התגובה של השכנים, שאפילו לא ניגשו לדבר איתנו על זה לפני שפנו לרשויות לעצור בעדנו. 

זה היה הסיפתח לשל "שכנות" ברחוב שלנו. זמן מה לאחר שעברנו לגור, הקימה 'שלהבת' (היחידה שהיא באמת מקסימה) קבוצת וואטסאפ של הרחוב (וכמה רחובות קטנים שמסתעפים ממנו) ובהתכתבויות שם אני רואה שהם לפחות עקביים, חבורת השכנים שלי. 

פעם אחת מישהו הזמין משטרה למשפחה שהכלב שלה נבח בתשע בערב. שיהיה ברור, לכל השכנים יש כלבים וכולם נובחים המון. אז מה קרה פתאום? לא ברור. ועוד בתשע. לא תגידו אחת בלילה!

כל הזמן יש מריבות על חניה ברחוב - כלומר בשטח ציבורי. מה זאת אומרת? לכל הבתים ברחוב יש חניה שהיא חלק מהבית, אבל כמעט אף אחד לא חונה בפנים, חלקם כי מתעצלים וחלקם כי יש להם יותר מכוניות מאשר מקום חניה. אז חונים ברחוב, וכל אחד חושב ששטח הרחוב שקרוב לבית שלו הוא "שלו", ומתעצבן כשמישהו אחר חונה שם. 

ראיתי גם התעצבנויות על "רכב שלא זז המון זמן" (כולל תמונה בוואטסאפ) שהתברר שהיה של קרוב משפחה שנסע לחו"ל לתקופה. מה מפריע לכם שהרכב חונה ולא זז? זה רחוב, זה שטח ציבורי, מה זה עניינכם בכלל?

לשכנים בדו משפחתי שלי יש שלוש מכוניות. שני רכבי חברה ורכב פרטי אחד. יש להם שני מקומות חניה בתוך שביל הגישה אבל רק רכב אחד חונה שם, כי במקום החניה השני הם העמידו טרמפולינה לילדים. כלומר שניים מהרכבים שלהם חונים ברחוב. יום אחד אחת השכנות נכנסה לשביל הגישה שלהם (המשותף לנו), צילמה את הטרמפולינה והתלוננה בקבוצת הוואטסאפ על "בזבוז" מקום חניה פרטי. כאילו זה עניינה מה כל שכן בוחר לעשות עם החניה הפרטית שלו. 

כתוצאה מכך התעצבנה השכנה ה"דו" שלנו והחליטה לחסום את הכניסה לשביל הגישה (המשותף לנו) עם שער חשמלי. 

לצורך זה היא היתה זקוקה להסכמתנו, ואנחנו הסכמנו בחוסר רצון בולט אבל הצבנו כמה תנאים. כיון ששביל הגישה ארוך והכניסה אליו מהרחוב רחוק מהבית שלנו, דרשנו שהולכי רגל יוכלו לעבור באופן חופשי - כלומר שהשער לא יחסום את כל המעבר. זה היה או זה או שהם יתקינו אינטרקום שבו אנשים יוכלו להתקשר אלינו ונפתח להם מרחוק את השער, מה שהיה מייקר מאד את כל המבצע. בלית ברירה הם הסכימו להקים שער עם פתח להולכי רגל, ובכך בעצם לא פתרו את עניין השכנים שנכנסים לשביל הגישה ומצלמים להם את הטרמפולינה. 

את השער הזה פתחנו בהתחלה באמצעות אפליקציה ייעודית, שלפעמים פעלה ולפעמים לא פעלה, ואחר כך באמצעות התקשרות למספר טלפון סלולרי - שלפעמים פועל ולפעמים לא פועל, ובסך הכל השער הזה מהווה טירחה יותר מכל דבר אחר. בנוסף, בגלל שבחניה שבשביל הגישה עומד הרכב שהם בקושי מזיזים וטרמפולינה אחת, היחידים כמעט שצריכים להשתמש בשער אלה אנחנו, שבכלל לא רצינו אותו. חלם, כבר אמרתי? 

בקורונה קבוצת הוואטסאפ היתה דווקא יותר נחמדה, אנשים עשו סדר בבית והציעו אלה לאלה משחקים וצעצועים ישנים, ארגנו יציאה לרחוב למחוא כפיים לצוותי הרפואה ושאר פעילויות חיוביות של שכנים.

כמובן שיש תמיד את השכנה ששואלת מתי מפנים את הגזם או את הזבל, את השכן שתמיד מאבד את החתול או הכלב ומבקש עזרה, ועכשיו שאלו על ילדים שמוכנים לטייל עם כלבים תמורת תשלום. 

תמיד יש את השכנים שעושים מסיבה לילד בקולי קולות או מחליט לקדוח בשבת בצהריים, וגם יש את השכן שעושה על האש ביום כיפור - היתרון שלנו הוא שכאשר אנחנו סוגרים את כל החלונות (זיגוג כפול) אנחנו פשוט לא שומעים כלום ולא מריחים כלום. אנחנו כמעט לא משתתפים בשיחות הלפעמים הזויות בקבוצה, ורק נענים לבקשות עזרה למיניהן. 

אנחנו מנסים להיות שכנים שקטים וטובים, ולהתעלם מחלק מההתכתבויות ההזויות בקבוצה. ולהתפלא בכל פעם מחדש איך "זכינו" באוסף של שכנים כל כך מוזרים.