‏הצגת רשומות עם תוויות תקלות ושיבושים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות תקלות ושיבושים. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 23 ביולי 2026

יום נאחס אבל עם אנשים טובים בדרך

השבוע היה לנו יום כזה נאחס שבאמת מזמן מזמן לא היה לנו. 

התחלנו את הבוקר בשגרירות ארה"ב בתל אביב, כי כזכור לנו מהפרקים הקודמים, למרות שבעת הבקשה לחידוש הויזה שלי המערכת הציעה לי "פטור מראיון", בסופו של דבר קבלתי הודעה שאני כן מחויבת להגיע לשגרירות לראיון אישי, ושבינתיים הויזה הקיימת שלי מבוטלת.

הם שלחו לי את הדרכונים שלי בחזרה, וקצת הלחיצה אותי החותמת "cancelled without prejudice" על הויזה הישנה, אבל ה-AI החמוד הסביר לי ש-"without prejudice" רק אומר שהביטול הוא מסיבות טכניות ואין מניעה להמשיך את הבקשה לויזה, כל עוד אני עושה זאת תוך שנה. מייד קבעתי תור לראיון בשגרירות (מייד = לעוד יותר מחודש!) ובזכות העובדה שהם החזירו לי בינתיים את הדרכון, יכולנו לטוס ליוון בשבוע שעבר. 

T היה חמוד והסיע אותי לתל אביב על האופנוע - ושמר על כל החפצים שלי, כי הרי אסור להכניס לשם כלום. אבל כלום! אפילו את השפתון LABELO שלי הם החרימו. מטורפים האמריקאים האלה. 

התור לא היה ארוך כי רוב התיירים מזמינים עכשיו את ה-ESTA לארה"ב, אבל אנחנו נוסעים כל כך הרבה ומי יודע אם לא יהיה נשיא שיבטל את הסידור הזה מתי שהוא, וה-ESTA הוא רק בר תוקף לשנתיים, ובכל פעם צריך לשלם כמובן.....אנחנו מעדיפים שקט של ויזה לעשר שנים וזהו. 

כשהגעתי לחלון היתה פקידה מאד נחמדה שזכרה את הבקשה שלי, היא כנראה טיפלה בה במקור, והתפלאה מדוע קראו לי לראיון. כל כך התפלאה, שביקשה סליחה רגע והלכה לבקש מהאחראית להכניס אותי לראיון בלי תור. זה די ריגש אותי, האמת. נכנסתי לראיון (פשוט חלון אחר, בהמשך המסדרון), וגם הפקידה שם היתה מאד נחמדה, שאלה אותי כמה שאלות ואישרה לי את הויזה. עכשיו רק צריך להתפלל שאקבל את הדרכון בחזרה לפני שתפרוץ שוב מלחמה והשגרירות תפסיק לתפקד חלילה.

אז שמחה וטובת לב ועם הקלה גדולה בלב, חזרתי אל T ונסענו הביתה, ואז כשהגענו הביתה גילינו שאחד הארגזים של האופנוע - דווקא זה שהיה בו הטלפון שלי והיו בו המשקפיים שלי (כי אני לא יכולה להרכיב משקפיים עם הקסדה)! לצערי לא הפעלנו מחשבה יתרה באותו רגע ו-T עלה מייד על האופנוע וחזר כל הדרך לתל אביב ובחזרה וחיפש את הארגז בצידי הדרך. ולא מצא. ורק כשחזר מיוזע ותשוש, נזכרנו שיש לנו בטלפון אפליקציית מיקום זה של זו, והוא חיפש באפליקציה וגילה שהטלפון שלי נמצא ביישוב שרחוק עשר דקות מאיתנו. 

הבנו שמישהו ראה את הארגז מתעופף לו, עצר בדרך ולקח אותו. לא ידענו באותו זמן אם זה היה מישהו שתיכנן לגנוב אותו ואת תוכנו, או מישהו טוב לב שרצה לעזור. 

הגענו ליישוב לפי האפליקציה, והסתובבנו באזור בו היה מסומן שנמצא הטלפון, ובעזרת השעון החכם שלי - שמודיע כשהטלפון מחובר אליו, הצלחנו לאתר את הבית או החצר בו הוא נמצא. דפקנו בדלת ופתחה לנו אישה נחמדה שהצטערה לומר לנו שאין לנו מושג על מה אנחנו מדברים. ובאמת בתוך הבית שלה השעון התנתק מהטלפון שלי, אז העלינו השערה שהוא אולי אצל השכנים. לא היה אף אחד בבית השכנים, אבל היא התקשרה אל השכן וסיפרה לו את הסיפור שלנו, והוא כל כך שמח שהגענו אליו, כי אכן הוא היה זה שראה את הארגז מתעופף - הוא לא ראה את האופנוע שלנו - והתלבט איך למצוא אותנו. חשב אולי לפרסם בפייסבוק.......פשוט איש טוב. הוא הדריך את שכנתו כיצד להיכנס לחצר שלהם ולמצוא היכן הניח את הארגז שלנו, סוף טוב הכל טוב. ולא הסכים לקבל שי כלשהו. אמר שגרמנו לו לקיים מצוות "השבת אבידה" ושהוא כבר יתוגמל מהשמיים..........

שמחים וטובי לב חזרנו הביתה, ואז הייתי צריכה לצאת להביא את העוזרת. נסעתי ליישוב הסמוך כדי להביא את העוזרת, ולקראת פנייה לכביש הראשי, מישהי שפנתה ליישוב שלנו מהכביש דהרה במהירות ואיבדה שליטה על הרכב, סטתה למסלול שלי ונכנסה לי ברכב! 

סרטון של התאונה


ממש לא היה לי מה לעשות. ראיתי את הרכב דוהר לעברי ולא היה לי לאן לברוח. נצמדתי לימין כמה שיכולתי בלי לפגוע במעקה ועצרתי - כדי שמהירות ההתנגשות תהיה כמה שיותר פחותה. 

היא היתה צעירונת בת 25 שנהגה ברכב שכור של הבוס שלה, כולה בוכה ומתקשרת אל אבא. לא יכולתי אפילו לפתוח את דלת הנהג שלי, השתחלתי ימינה ויצאתי מדלת הנוסע, החלפתי איתה את כל הפרטים, וכיוון שהרכב שלי כן יכול היה לנסוע, המשכתי בדרך להביא את העוזרת. את הרכב שלה היו צריכים לגרור. 

שלחתי ל-T את כל הצילומים של הרכבים, המסמכים, רישיונות הנהיגה....והוא כבר פתח תביעה בביטוח, סידר שמאי להבוקר במוסך בכפר סבא, ורק התפללנו שהיום הזה ייגמר ללא עוד אירועים מיוחדים (ועוד הייתי צריכה לקבל עוד זריקה אצל האורתופד בצהריים...נראה כמה זמן ההשפעה תחזיק הפעם). 

הבוקר נסענו למוסך לפגוש את השמאי, והם אמרו שחייבים להשאיר שם את רכב - אסור לנסוע איתו - ונתנו לנו רכב חלופי. ראינו שיש סופר מול המוסך, אז כבר עשינו שם את הקניות לשבת, ואז כשיצאנו מהסופר הרכב לא הגיב לקוד הסודי ש-T הכניס. ציפצף וציפצף וסירב לנסוע.......מזל שהיינו מעבר לרחוב מהמוסך, חזרנו ברגל ומישהו הגיע אלינו והצליח להניע - אני מקווה שהרכב לא ייעשה לנו בעיות עם זה בהמשך.

אז יש לי עוד הרבה דברים לספר על הימים האחרונים אבל פוסט הנאחס הזה כבר ארוך מדי, אז המשך יבוא.............


יום שבת, 6 ביוני 2026

בוסטון 05-2026 הימים האחרונים והחזרה ארצה

חזרנו לבוסטון לגשם וקור. הגשם פסק בשלב כלשהו ביומיים האחרונים אבל הקור ליווה אותנו עד לעלייתנו למטוס חזרה ארצה. 

את הימים האחרונים שלנו עם בני, כלתי והנכדים הקדשנו בעיקר להרבה חיבוקים והרבה זמן איכות איתם. 

איך שחזרנו קיקה הודיעה ל-T שהוא "יכול לאפות עוד עוגה" והזמינה עוגת תותים, והוא כמובן נענה ואף נתן לה לעזור להוסיף את התותים ואת הקצפת. 

נסענו איתם בבוקר לגן ולבית הספר וגם אספנו אותם כמה פעמים בסוף היום, על חשבון השנ"צ...היה לנו חשוב יותר להיות איתם מאשר לישון. 

סביבוני התלהב מלימודי היוונית שלי בדואולינגו, אז הורדתי לו לטאבלט דואולינגו לילדים ללימוד עברית והוא נהנה מזה כאילו זה אחד ממשחקי הוידאו שלו, בהם מותר לו לשחק רק בסופי שבוע וגם אז זה מוגבל בזמן. 

בערבים הצטרפנו להשתוללויות שלפני האמבטיה (מה שנקרא אצלם ATTACK TIME), לרחצה עצמה ולסיפורים לפני השינה.

היה לנו יום אחד שלם שבו גם בני וגם כלתי היו פנויים מעבודה ונסענו יחד לבוסטון וטיילנו לאורך טיילת הנמל החדשה שבנו מדרום לטיילת שהכרנו. באותו ערב גם יצאנו ארבעתנו למסעדה שכבר שנים אנחנו מנסים להזמין בה שולחן. אף פעם לא הצלחנו פרט לביקור האחרון באוקטובר, שאז היה לנו שולחן מוזמן לכולנו (כולל בתי כולל בני הדודים שלי) וברגע האחרון ביטלנו כי היינו גמורים מעייפות בסוף יום גדוש פעילות. אז הפעם סוף סוף אכלנו שם ונהנינו מאד. 

הבילוי המשפחתי היה מענג וגם משך הביקור הפעם היה מדויק - לא הספקנו להרגיש שדי, מספיק, רוצים הביתה. ובכל מקרה כבר יש לנו כרטיסי טיסה לביקור הבא בסתיו. 

הטיסה עברה חלקה ובשלום - אבל כיון שזו היתה טיסת יום (בניגוד לטיסת לילה) לא ממש הצלחנו לישון, והגענו ארצה מוקדם בבוקר גמורים מעייפות. 

הגענו ליישוב שלנו ישר להפסקת חשמל בת כשעתיים, ובסופה הגיעו הטכנאים שהזמנו מראש כדי להתקין את המזגן החדש בסלון, לאחר שהמזגן שלנו שבק ממש לפני שטסנו. 

לקח להם יום שלם - עד הערב - להשלים את רוב ההתקנה, ואנחנו כבר לא ראינו בעיניים מרוב עייפות. 

עדיין נותרו להם כמה פעולות כדי להשלים את ההתקנה אבל כבר אפשר להשתמש במזגן והוא מעולה. 

בששי על הבוקר T הצטרף למסע אופנועים לזכרה של התצפיתנית רוני אשל אל בסיס נחל עוז.



זה היה אמור להתקיים במרץ ונדחה כמובן בגלל המלחמה. T אמר שהיה ממש מטורף, כאלף שש מאות אופנועים שנסעו בשיירה מיבנה לנחל עוז. מאד מרגש. 

בזמן הזה אני ביקרתי אצל הורי - הבאתי לאבא תרופות וישבתי איתו על כל מיני משימות טכניות במחשב, בטלפון ובטלוויזיה.....בסך הכל ישבתי אצל כשעה וחצי. 

שוחחנו שוב על המטפלת ועד כמה קשה לאמא איתה, אבל בשורה התחתונה אמא הודיעה לי שהיא לא רוצה כרגע שינויים, ובבקשה להשאיר את המצב כמו שהוא. לא לנסות להחליף אותה. אני לא יודעת אם זו ההחלטה הנבונה נכון לעכשיו אבל לא אפעל בניגוד לרצונם. אבא מרוצה ממנה ואמא אמרה שהם הגיעו לאיזה סטטוס קוו.........מי אני שאתווכח? 

היום אחר הצהריים נקפוץ לבקר אצל בתי ונראה אותה ואת הנכדים.

הם עסוקים מאד עם הדירה החדשה, ובמקביל מנסים להשכיר את הדירה הנוכחית...כדי שלפחות תהיה הכנסה כלשהי בזמן הזה עד שיצליחו (אם יצליחו) למכור אותה. מקווה שההשכרה לפחות תצליח. 

יום שישי, 15 במאי 2026

אז מה קורה?

אחרי כשבועיים של שקט, T חווה כמה התקפי כאב בזה אחר זה. 

שניים מהם היו קלים ואחד הוא הגדיר כ"בינוני" - ולמרות הבאסה בכל פעם מחדש כשזה קורה, הוא מרגיש שחל שיפור, ולו רק בעוצמת ההתקפים. ניחא. 

היו לי כמה לילות השבוע בהם ממש לא ישנתי טוב - התעוררויות תכופות וחוסר שקט - אני לא יודעת לומר בדיוק למה, אבל מניחה שבין הדאגה ל-T לבין הדאגות ל"מצב" והמתח לקראת הטיסה שלנו לבוסטון בשבוע הבא, הגוף שלי מגיב. 

השבוע לקחתי את אמא סוף סוף לרופא אף אוזן גרון, שניקה לה את האוזניים - לא איכנס לתיאור הגרפי של מה שיצא לה משם. הוא גם הפנה אותה לבדיקת שמיעה - מה שלא בטוח היא תסכים ללכת - אבל אפילו רק עם הניקוי, אני מקווה לראות שיפור בשמיעה שלה, שבחודשים האחרונים התדרדרה מאד בבת אחת. 

ביום אחר קפצנו אל בתי, לכאורה כדי לשמור עם שרי בזמן שהם היו אמורים לבקר בדירה החדשה עם מעצבת הפנים (אחיינית-T2) ולקבל החלטות לגבי צבעי הקירות וכדומה - אבל בפועל הדירה החדשה היתה נעולה, והפגישה שלהם נערכה אצלם בבית, כך שהיינו כולנו יחד. נכון שהעסקתי את שרי כדי שהיא לא תציק להם, וזכיתי לזמן איכות איתה, אז זה היה שווה.  

כששאלתי האם הם תיאמו את הביקור עם הקבלן, הם אמרו שלא, שהדירה תמיד היתה פתוחה בעבר......נשמע לי קצת הזוי להסתמך על כך שהדירה תהיה פתוחה עבור ביקור רנדומלי - בעיקר כשהם אמורים לקבל כבר מפתח בשבוע הקרוב - אבל שמרתי את דיעותי לעצמי. 

גם ככה T מתעצבן שוב לאחרונה מחתני (וגם מבתי) לגבי כל מיני דברים. 

מצד אחד הם מבקשים את עזרתו ואת חוות דעתו של T בהקשר של הדירה. למשל, הם ביקשו שיהיה איתם כשיקבלו את המפתח ויעבור איתם על הדירה כדי לחפש ריג'קטים. הוא הציע להעסיק (על חשבוננו) "בדק בית" - מישהו מקצועי ומוסמך שיעבור כמו שצריך על הדירה ויידע בדוק איך ומה לבדוק. חתני מייד כתב לו "בבקשה אל תעשה שום דבר על דעת עצמך". מה זה? תגיד תודה, מעדיף שלא, לא יודעת - משהו בנוסח אחר. נראה לי שבתי הבינה מייד שההודעה של חתני תביא לאבא שלה את הקריזה, כי היא מייד התקשרה להתנצל. T טוען כמובן שהוא לא נעלב אבל מצד שני כבר הודיע לי שהוא לא מתכוון ללכת איתם לקבלת המפתח. הוא צודק שאין לו (ולהם) כלים מספקים כדי באמת לבדוק אם כל המערכות בדירה מתפקדות כמו שצריך, אבל לא להגיע? ברור שהוא נעלב.

בנושא אחר, בתי וחתני ביקשו שנשריין להם את ראש השנה בבית ביוון - במקום החופשה שהיתה אמורה להיות ביום העצמאות. אז ברגע ש-WIZZ הודיעו שהם חוזרים לפעול בישראל, T הזמין לנו כרטיסי טיסה לראש השנה, והודענו להם שכדאי להם להזמין גם - כי כרגע זה מאד זול ובהמשך בטוח שיעלה מאד. ואז חתני כתב "אני לא יודע אם נסע בראש השנה"... ו-T חטף שוב את הקריזה, כי היו מספר ביקושים לבית, להשכרה לראש השנה, בתשלום, והוא סירב כי ידע שהמשפחה של בתי שריינה אותו, ואולי שגם אנחנו נצטרף. הוא ממש כעס עליהם. 

אני מבינה שהם עסוקים עם הדירה כרגע ושגם אין להם אפשרות לשלם על כרטיסי טיסה עם כל ההוצאות שיש להם עכשיו - וזה בסדר, אבל זה לא ישתנה עד ספטמבר. עדיין יהיו להם חובות עד הגג......אז למה להגיד לנו לשריין את הבית? ולמה לא להגיד לנו שזה לא רלוונטי? הוא ממש רתח. 

ואני מתבאסת מכל זה. הם אמורים להגיע הערב לארוחה, לחגוג את יום הולדתו של T (שיחול ביום שנטוס, אם נטוס) - והאווירה תהיה עכורה? חבל. 

באותו יום זה באמת לא היה היום של T. הוא לקח את האופנוע למוסך כי נדלקה נורית אזהרה לא ברורה, ובאותה הזדמנות כבר עשה לו טיפול. שמח וטוב לב הוא נסע אחרי הטיפול הביתה, ועצר למלא דלק. ואלוהים יודע למה, הוא מילא סולר במקום בנזין. 🤦🏻‍♀️

כנראה היה עייף, דעתו היתה מוסחת, הכיתוב על המשאבה היה מעט מחוק....זו היתה משאבה שהוא לא השתמש בה בדרך כלל....לא ברור. דקות לאחר שנסע מתחנת הדלק האופנוע שבת ולא הניע עוד. כמובן. וזה כבר היה קרוב לבית, אז הוא ביקש לגרור אותו הביתה, וכאן רוקן את מיכל הדלק בעצמו......ובכל מקרה נאלץ להזמין עוד גרירה למוסך למחרת בבוקר. סיפור שלם. 

ואז למחרת פתאום המזגן שלנו בסלון הראה שגיאה ולא נדלק. 

כאילו......כל מיני תקלות בצרורות כאלה.

לא ברור. 

בסוף לאחר הורדה והעלאה של ממסר הפחת של המזגנים המזגן חזר לפעילות תקינה, אבל המזגן הזה ממש ישן - גילו כגיל הבית - וברור לנו שהוא בימיו האחרונים....עוד הוצאה בלתי מתוכננת בקרוב. 

אז זה מה שקורה אצלנו בימים האחרונים. מה יהיה? נחכה ונראה.

יום שישי, 20 בפברואר 2026

הרבה סימני שאלה

השבוע יצא שנפגשתי יומיים רצוף עם 'מחברת'. היא באמת עוברת תקופה לא קלה, בין הבריאות של בתה לבין עניינים שבלב. נראה לי שכאשר הדאגה לבתה וכל ההתעסקות עם זה מרחפת מעל לכל, אז גם דברים אחרים נוטים לקבל גרסא עגומה יותר. יותר באסה מהפרידה מהחבר, יותר לחץ ממלחמה קרבה..כן או לא. לא פשוט. אז אני משתדלת להיות שם, להקשיב, לא להטיף ולא להכביד בעניינים משלי. 

לקראת סוף השבוע פתאום נחת עלי דכדוך פתאומי. אני לא יודעת לומר אם זה קשור או לא קשור לחדשות ולכל הפרשנים מטעם עצמם שיודעים או לא יודעים לנבא אם ומתי תתחיל כאן מלחמה אבל ראיתי שאני לא ממש בטוב. הרבה אין לי מה לעשות עם זה, רק להסכים להרגיש איך שאני מרגישה ולעבור דרך זה....בדרך כלל זה עובד ובסוף זה מתפוגג מעצמו. 

אין לנו דרך לדעת באמת אם ומתי תהיה מלחמה, ולכן אנחנו ממשיכים בתכניות שלנו כאילו אין, וכמובן שבכל רגע נתון המציאות יכולה להגיע ולשבש לנו את הכל. ונתמודד. 

נכון לעכשיו אנחנו טסים מחר ליוון לשבוע. אלא אם יקרה משהו. 

נכון לעכשיו אנחנו חוזרים משם בשבת הבאה. אלא אם יקרה משהו. 

גם בבית עצמו ה"ארמון" היתה תקלה במיזוג, שהתבטאה בכך שבחדר השינה העליון המזגן פשוט לא פעל. 

במסגרת האחריות של הקבלן שמכר לנו את הבית פנינו אליו כדי שייסדר את זה. מדובר במערכת "משאבת חום" מהסוג החדיש ביותר, גם לחימום וגם לקירור, שאמורה להיות גם הכי חסכונית...אלא שמאז שהוא בנה את הבית לפני שנתיים ועד שאנחנו קנינו אותו, הבית עמד ריק וללא שימוש והם לא השכילו להפעיל את המזגן מידי פעם....ובקיצור עכשיו התברר שהמים בצינורות מטונפים וגם הפילטרים, וצריך להזמין שרברב שיעשה לזה תחזוקה. הודענו לו שאנחנו מגיעים לשבוע ושבשבוע שאחרי כן כבר יש לנו דיירים בתשלום, והוא התאמץ מאד יחד עם השרברב שלו לסדר מה שהוא יכול היה כדי שזה יעבוד עבורנו השבוע, אבל לשרברב יהיה זמן לתחזוקה רצינית רק בעוד כעשרה ימים.....אז נקווה לטוב עד אז. מקסימום נקנה מקרן חום אחד או שניים ליתר בטחון........

על זה נאמר "צרות של עשירים". 

התחלתי לקרוא ספר בשם רילוקיישן מאת איילת גונדר־גושן. היה קטע עם הספר הזה, שהמליצו לי עליו כבר לפני כמה שנים. בטעות אז הורדתי ספר בשם רילוקיישן דרלינג, רילוקיישן מאת אילת מאמו שי (אז קל להתבלבל - גם שם הספר דומה וגם שמה הפרטי של הסופרת דומה), ונחרדתי לגלות את הרמה שבה מדפיסים ספרים בימינו. באמת שאני כבר שנים לא מגבילה את עצמי רק ל"ספרות יפה" אבל הספר הזה היה פשוט מתחת לכל ביקורת - בכתיבה, בהגהה, בעריכה, בתוכן.........פשוט נורא. ולא הבנתי למה ואיך כולם ממליצים עליו. אופס. רק עכשיו התברר לי שהמליצו על הספר ההוא.......שכעת התחלתי לקרוא ואני עדיין לא יודעת לומר איך ומה. אז בהצלחה לי. 

בתחום מכירת הדירה של בתי, היא וחתני החליטו לתת את הדירה בבלעדיות למתווך שמצא כן בעיניהם, והם תולים הרבה תקוות ביכולות שלו לשווק ולדחוף ולמכור להם את הדירה הרבה יותר טוב ממה שהם עושים בעצמם. אני בספק אבל.......כך הם החליטו. חתני גם החליט לשפץ על חשבונם קצת את הלובי של הבניין....אולי זה, לפחות, לא יבריח את מי שבכלל יטרח להגיע (בקושי מתקשרים ובקושי מגיעים גם ככה). אוף. נקווה לטוב. 

קפצנו לביקור קצר אצל הורי היום, אז היה טוב לראות שהם בסדר. דווקא אמה של מנהלת הבית שלנו ביוון מאושפזת עכשיו, ונשמע שהיא דואגת מאד לשלומה. איחלנו לה כל טוב וכמובן שלא לחצנו עליה לגבי הבית, הניקיון, הכביסה של המגבות והמצעים....כל עוד זה רק אנחנו אז אנחנו יכולים להסתדר. עוד לא מדובר בלקוחות. נקווה לטוב גם בגיזרה הזאת. 

אז אולי תהיה מלחמה עכשיו ואולי יותר מאוחר...ואולי נטוס מחר ואולי לא. ואולי נחזור בזמן ואולי לא. ובכל מקרה הבית שלנו כאן יעמוד לרשותה של בתי ומשפחתה למקרה שתפרוץ מלחמה....אז לפחות על זה אני פחות מודאגת. ואם הם יגורו כאן אז גם החתול לא יהיה לבד..............

יום ראשון, 21 ביולי 2024

גם דברים טובים בתוך כל הנורא ואיום

את הדברים הנוראים והאיומים אין צורך לפרט.

הם קורים כל הזמן והם רבים כל כך שלפעמים קשה לעקוב.

והנה התפוצץ לו כטב"מ חות'י בלב תל אביב ורצח ופצע והרס. 

אז כתמיד מנסה להתמקד בדברים הקטנים והטובים, ולמרבה הפלא יש כמה כאלה. 

למשל, בחודשים האחרונים סבלנו  מכל מיני בעיות ותקלות, בעיקר מול הרשויות השונות (עירית תל אביב, מס ההכנסה האמריקאי IRS) וגם כמובן היה את העניין של חופשת בר המצווה של חכמוד לתאילנד ששובשה ובוטלה, תחילה עקב מתקפת הטילים והכטב"מים האיראנית על ישראל ומייד אחרי כן גם בגלל השטפונות בשדה התעופה בדובאי.....

כבר ממש הרגשנו שהוטלה עלינו איזו קללה, אם היינו לגמרי מאמינים בקללות.* 

[*האמת שאנחנו דווקא כן מאמינים ביכולתן של אנרגיות שאנשים שולחים ליקום או אלה לאלה....ויש לנו כמה סיפורים, חלקם משעשעים וחלק מצמררים לגבי זה].

גיס-טי, שמאמינה מאד ב"עין הרע", משוכנעת שאם עינו של מישהו צרה בשמחה שלה או במזל טוב שנפל בחלקה, הוא לגמרי יכול להטיל עליה "עין הרע" ולגרום לשיבושים חמורים מאד, כולל בעיות בריאות ואף גרוע מכך. 

נניח את זה בצד כרגע.

כי בימים האחרונים החלו לבצבץ סימנים ראשונים שאולי אולי, אם באמת היתה קללה, היא הוסרה או נמצאת בשלבי הסרה.

כי מול העירייה מסתמן שאולי סוף סוף נפתר העניין והכל אולי יהיה בסדר עכשיו. 

כי ה-IRS שלח ל-T את ההחזר (לפחות את חלקו, זה של שנת 2023) - בעקבות הפגישה שהוא ערך אצלם בבוסטון במהלך שהותנו שם. 

אני לא יודעת אם ניתן להסיק מזה שהכל כבר הסתדר - שה-IRS כבר לא ידרשו עוד קנסות על כל מיני חובות עלומים מן העבר. שעיריית תל אביב לא תתקוף אותנו מזווית חדשה. שלא יצוצו צרות חדשות. 

אבל אולי אולי אפשר לקוות, בקטן קטן, שהפעם החופשה המתוכננת שלנו עם בתי, חתני והנכדים בתאילנד, שכעת מתוזמנת לתחילת החודש הבא, כן תצא אל הפועל ואף תהיה מוצלחת? 

אני רואה שצפויה בתאילנד בימים הקרובים סופת מונסון חזקה..... אז מותר לבקש שעד שאנחנו נטוס לשם זה כבר יהיה מאחוריהם???? מאחורינו? אנחנו מודעים לעובדה שאוגוסט אינו החודש המתאים ביותר לנפוש בתאילנד - ושצפויים גשמים במהלך שהותנו שם. אבל אפשר שהם יהיו מתונים, משהו? בהפסקות? מותר לבקש? 

בנוסף עדיין יש בעיות עם זיגמונד וארגז החול. הוא אמנם מקפיד לעשות בארגז, אבל כבר אמרתי שאין לו באמת מושג איך עושים את זה. הוא עושה את צרכיו ואז מתיישב בתוכם ו"חופר" בקירות של הארגז. התוצאה היא שאנחנו צריכים לשים לב באיזה מצב הוא יוצא מהארגז, ואם הוא מכוסה בקקי - לתפוס אותו ולנקות אותו מייד. 

כשהצגתי אותו בפני הבת של השכנים שעתידה לטפל בחתולים (אם ו)כאשר ניסע, היא לא נרתעה מזה. אבל ברור לי שיהיה לה קשה להתמודד. בצר לי פניתי סוף סוף לפסיכולוגית החתולים שבזמנו עזרה לי עם החתולה ל'. דבר ראשון היא הציעה לי להסיר את המכסה של הארגז, ולנסות לתפוס אותו בזמן שהוא בתוכו, ממש לאחוז בכפותיו ולהדגים לו מה צריך לעשות. אז אנסה, ואשוחח איתה שוב ביום שני בבוקר. ובהצלחה לכולנו. 

השבוע שרי היתה חולה. זה התחיל מחום וכאב ראש, עבר לבטן, לגרון ואז - בגלל שהיתה מצוננת מאד - חטפה כאב אוזניים נוראי. גם ככה יש לשרי (כמו לכולנו) בעיות אוזניים. תעלות קטנות ונטייה "להיסתם" - רוב החורף היא חצי חרשת מרוב נוזלים שצבורים לה באוזן. לנשמותק עשו בזמנו "כפתורים" שפתרו לו את הבעייה, אבל משום מה לשרי לא עשו את זה והיא סובלת הרבה מאד מהעניין הזה.

לבסוף האוזן "התפוצצה" והחלה לנזול, והכאבים נעלמו. אבל בתי לא יכלה לשלוח אותה לגן ככה עם אוזן "זולגת", אז ביום חמישי נסעתי להיות איתה בזמן שבתי נסעה לעבודה. הילדה כבר הרגישה טוב (וכל כמה שעות החליפה טישו באוזן בעצמה) והיה לנו יופי של זמן איכות ביחד. 

נשמותק היה בקיטנה, ואת חכמוד - שהתעורר במיוחד מוקדם כדי להיות איתה עד שאגיע - שלחתי בחזרה לישון למשך עוד כמה שעות. כשהגעתי היא אכלה ארוחת בוקר (שחכמוד הכין לה) וכשאמרתי שאני מכינה לעצמי קפה היא הציעה להכין לי. היא הבטיחה שתחזור לאכול אחר כך, ואכן - הכינה לי קפה (הפוך) ושתינו התיישבנו לפטפט על כוס קפה (אני) ופיתה עם שוקולד + כוס חלב (היא).

אחר כך שיחקנו קלפי "רביעיות בעלי חיים" (ונתתי לה לנצח), שיחקנו בפלסטלינה (סליחה - CLAY, זה משהו אחר) ויצרנו המון "אוזני המן" וגם "חנוכיה" (איכשהו חנוכה התערבב לנו עם פורים), ואפילו "קובייה", שהיא ידעה שצריך לשים על כל פאה מספר אחר של נקודות מאחד עד שש. 


 ואז בנינו פאזל של ברבי בשחור לבן ובסוף צבענו אותו.

והיא התעקשה לאפר אותי קצת ולענוד לי "צמה" צבעונית, של אלזה או של חד קרן....לא התעמקתי. 


 אחר כך התחשק לה לצפות בסרט  "ברבי האמיתית" בטלוויזיה - סרט שהיא ראתה כבר אינספור פעמים, כולל בקולנוע, ושאני דווקא מעולם לא תכננתי לראות. זוכרת שהיא כבר הושיבה אותי פעם מול הסרט הזה באחד מביקורי הקודמים, ומשהו - למזלי - קטע את הצפייה. גם הפעם למזלי בתי הגיעה בשלב הזה ולא נאלצתי להמשיך לצפות. אבל היה כיף איתה ממש. 

באיזשהו שלב חכמוד התעורר ונשמותק חזר מהקיטנה, ובתי הזמינה לכולנו ארוחת צהריים - היה כיף להיות איתם, כתמיד. 

ראיתי שחכמוד עשה בחדר "טבלת ייאוש" - סופר את הימים עד תאילנד. אני מאד מאד מקווה בשבילו, בשביל כולנו, שהפעם לא נתאכזב. 

בששי כולם באו לארוחת ערב....פרט לבתי, שכנראה נדבקה משרי. זה קצת מדאיג כי חלף שבוע שלם שבו שרי היתה חולה ורק בחמישי בתי התחילה עם חום וכאב גרון....אז מה זה אומר לגבי שאר המשפחה? ומה זה אומר לגבי, שחיבקתי אותה בחמישי לפני שעזבתי? 

טוב, יהיה מה שיהיה. 

בכל מקרה הארוחה היתה נהדרת, -גם בהרכב חסר, וגם הורי נהנו, וחתני לקח אותם הביתה מוקדם ואז T ואני שיחקנו קלפים עם הנכדים - הוא שיחק עם הגדולים פוקר ובלק ג'ק, ואני שיחקתי טאקי עם שרי..... זמן איכות אמיתי. 

נשמותק התעקש להישאר לישון, למרות שחתני אמר שלא יהיה לו זמן לבוא לקחת אותו למחרת, אז אמרנו שאנחנו נחזיר אותו.

כמו שאמרתי.... נאחזת בדברים הקטנים והטובים. 

יום חמישי, 14 במרץ 2024

פאדיחה

לכבוד יום הולדתה של בתי, חתני הציע שנלך לספא לטיפול זוגי. 

בהתחלה חשבתי שהוא מבקש ללכת איתה, ושזו תהיה המתנה שלנו אליה, אבל הוא לא אוהב עיסויים בדרך כלל (יש לו מעסה אחד שמכסח לו את הצורה שרק אליו הוא הולך כשצריך) וחשב שיהיה לנו נחמד לעשות יום כיף כזה ביחד. 

שתינו הסכמנו בהתלהבות, והצעתי שנלך לספא אליו T לקח אותי ביום הולדתי השנה, שהיה שונה ומוצלח והמעסים היו טובים. 

הערת ביניים: בשנות התשעים, במקביל לעבודתי בתחום המחשבים, עברתי גם גם קורס עיסוי שבדי ובהמשך גם קורס רפלקסולוגיה, ובמשך כמה שנים עסקתי בזה בנוסף על עבודתי בערבים ובסופי שבוע. כלומר: אני מבינה בזה, אני מבחינה בין מעסים מקצועיים לבין "סתם", וחשוב לי ללכת לעיסוי אצל בעלי מקצוע טובים ומשובחים. 

בחזרה לימינו אלה, בתי התלהבה ואני הרמתי טלפון לספא והזמנתי לנו את העיסוי, כאשר הדגשתי שאני רוצה בדיוק את מה שעשינו T ואני - גם עיסוי, גם סאונה וגם בריכת ציפה. כל החבילה. ועוד הדגשתי, לבקשתה של בתי, שהיא אוהבת עיסוי חזק במיוחד. שתינו ציפינו כמובן גם לפינוק ולרגיעה וגם שוב לבלות זמן איכות של כמה שעות ביחד. 

ביום המיועד היא אספה אותי מהבית ונסענו לספא. חנינו, צלצלנו בפעמון....ואיש לא ענה ולא פתח. זה היה מוזר מאד, אז הרמתי טלפון לשאול מה קורה, והבחורה מעברו השני של הקו התחילה להסביר שאני צריכה להגיע לחניית עפר שזה בהמשך הרחוב ורק משם ניתן להיכנס. זה נשמע לי מוזר, כי זכרתי שבינואר נכנסנו מהשער הרגיל וכי לא ראינו בסביבה שום חניית עפר, אז בקשתי ממנה שתתן לי כתובת מדויקת - והווייז הכווין אותי למיקום מרחק כמה דקות נסיעה משם. 

זה כבר נשמע לי חשוד, אבל לא היתה לנו ברירה - במקום לא ענו, והבחורה בטלפון היתה מאד ברורה - אז נסענו. הגענו לספא אחר לגמרי. בעצם זה היה ספא שלפני כמה שנים בתי לקחה אותי אליו ביום הולדתי לטיפול במים. הטיפול אז היה טוב ונהנינו, אבל ממש לא התכוונתי לספא הזה הפעם כשהזמנתי. לא הבנתי איך זה קרה. הזמנתי בספא הלא נכון. 

בכל מקרה הגענו לשם, הם אכן ציפו לנו. 

אכן היתה שם סאונה (רגילה, לא אינפרה אדום כפי שהיה בספא הקודם). 

והיה שם ג'אקוזי - לא בריכת ציפה בחושך. 

מצד שני היתה פינת תה ונשנושים וחצר נחמדה לשבת בה בין לבין. החלטנו שלמרות הטעות ננצל את המקום וניהנה ממה שיש. 

ואז הכניסו אותנו לעיסוי. 

אני לא אגזים אם אומר שזה היה הטיפול הגרוע ביותר שקבלנו בימי חיינו. 

שתי המעסות - אי אפשר בכלל לקרוא להן מעסות - שתי הבחורות פשוט בילו שעה במשהו שקשור למגע אבל אי אפשר לקרוא לזה עיסוי. אפשר אולי היה לקרוא לזה ליטוף, אבל זה גם לא ממש היה נעים כמו ליטוף. וכל הזמן היתה תחושה של "ליד". אפילו כשנשמותק עושה לנו עיסוי "בכאילו" זה מרגיש הרבה יותר טוב והרבה יותר מקצועי מאשר מה שהיה שם. ואין מה לדבר על עיסוי "חזק" כמו שבתי ביקשה. היא ניסתה כמה פעמים לומר לבחורה שלה - "יותר חזק בבקשה" אבל זה לא עזר במאומה. 

סיימנו את הטיפול מתוסכלות, ולמרות שצחקנו מכל העניין, נשארתי עם טעם מאד לא טוב. גם אחרי שאמרנו לפקידה בקבלה שהיה ממש גרוע, היא פשוט לא התייחסה, מעבר ללהציע לנו קאווה ונשנושים "על חשבון הבית". נו, מילא. 

לא הבנתי איך זה קרה, וכשהגעתי הביתה דפדפתי באנשי הקשר שלי והגעתי למסקנה שפשוט באמת צלצלתי לספא הלא נכון. בקיצור - אני מרגישה שאני חייבת לה תיקון מתי שהוא. 

היום אגב היא התחילה להרגיש חולה, אז מייד אמרתי שגם זה בכלל הטיפול 😂.

מילא. 

בימים האלה T רוב הזמן אצל הלקוח שפותח מסעדה חדשה, אז את כל סידורי היום עשיתי לבד. 

הייתי בסופר ועשיתי עוד כמה סידורים - בין היתר נסעתי לפלסטיקאי (חבר שלנו מימי התיכון) שיסיר לי נגע בפנים, שרופא העור טען שהוא שפיר אבל בעבר כבר קרה שאמרו לי שנגע הוא שפיר ובסוף הוא היה BCC . בנוסף רציתי לבקש ממנו שגם יסיר לי את היבלת שכל הזמן צומחת לי בין הבהונות של רגל שמאל (ברור שרגל שמאל, איך לא?). 

את הנגע הוא הסיר ושלח לבדיקה, אבל לגבי היבלת.....הוא הסביר שזו בכלל לא יבלת. הוא הראה לי איך ה"זרת" בעצם לוחצת על האצבע שצמודה לה, בגלל מבנה העצם, ומה שנוצר שוב ושוב הוא סוג של פצע לחץ. זה אפילו לא חיכוך. זה לחץ. ולכן אין מה לעשות מבחינה כירורגית, למעשה. אני משתמשת במפריד אצבעות, ובפעם האחרונה שזה התחיל ביקשתי מהפדיקוריסטית שעובדת אצל הספר שלי שתשייף לי את זה, וזה היה מצוין ...לשלושה חודשים בערך. נראה שאצטרך להמשיך לעשות את זה. 

עכשיו T במפגש עם חברים מהלימודים, ואחרי כן הם הולכים להפגנה. אז אני לבד עם הבלוגים והספר (שתיכף אני מסיימת) והסדרות שלי.........נחמד מידי פעם ערב שקט לבד בבית. 

הערה לפני סיום: 

לאחרונה הדואר האלקטרוני שלי ושל אחרים מעביר את כל ההודעות של דיסקוס לתיקיית הספאם. לא ברור למה. אז בבקשה תבדקו בספאם כדי לקבל את הודעות התגובות מבלוגים שמשתמשים בדיסקוס כמערכת התגובות. 

יום שלישי, 16 בינואר 2024

ימים מלאי התרחשויות.....

קר לי. כל הזמן. נדמה לי שנשמר לי בעצמות הקור של בוסטון, ולמרות שמה שקורה כאן היה נחשב שם לחם ונעים, אצלי בקור כל הזמן קר. אז אני מתלבשת חם ואני מחממת יותר מהרגיל, ומברכת יום יום שיש לי בכלל את האופציה הזאת. 

בניגוד לחיילים, בניגוד לחטופים, בניגוד להרבה מאד אנשים שאין להם את הפריווילגיה הזאת. 

לא חושבת שאני צריכה לחזור כאן על העצב והדכדוך והכעס על הממשלה ועל כל המצב, שעם כל חוסר פעולה או פעולה שגויה מצד מנהיגינו רק הולך ומחמיר.....זה נראה לי די ברור. 

בסוגיית הדרמות של חכמוד הסתמן שהוא עמוק בקטע החברתי ובעצם הצורך שלו בחֶבְרָה ובחברים מאפיל על שיקולים אחרים, בעיקר נושא הלימודים. היו גם לחתני וגם לבתי כמה שיחות רציניות איתו בנושא, והיה נדמה להם שהוא הבין והפנים וקצת נרגע (ובעיקר בתי קצת נרגעה, כי כל ההיעלמויות שלו והכרזות ה"אין לי בשביל מה לחיות" עם כל ציון כושל הבהילו אותה), אבל בינתיים הם רואים שיש בו איזושהי התנגדות פנימית לישיבה ולמידה למבחנים וברור ששיחות זה לא מספיק - צריך איכשהו לגרום לילד לשבת וללמוד. לא פשוט בגיל הזה. נראה לי שהשלב הבא יתחיל להיות מניעת פעילויות שהוא אוהב - כמו חוג הכדורסל - או זמן מחשב....דרכי פעולה שהם ממש (אבל ממש!) לא רצו לנקוט בהן...אבל ייתכן שלא תהיה ברירה. 

כל הדרמה הזאת איכשהו מעמיסה עוד שיכבה על הכעס המתמיד שבתי מסתובבת איתו (כמו רבים מאיתנו) בחודשים האחרונים, וגורמת לכל דבר (לכאורה קטן) להרגיש גדול וקשה. היא מתקשרת הרבה לשחרר קיטור ואני שמחה להיות שם ולהקשיב ולתמוך בה. 

בסוגיית הבריאות, נראה ש-T לא מצליח לצאת לגמרי מתופעות הפוסט-קורונה. הוא מלא ליחה, בצורה מפחידה שגם מחלישה אותו וגם מגבילה את הפעילות שלו (ולעיתים מפריעה לו גם לישון, אבל השעות הקשות באמת הן על הבוקר כשהוא מתעורר וקם משכיבה למצב מאונך). גם יש לו כל הזמן איזה כאב ראש עמום (לא המיגרנות של פעם) שמלווה אותו מאז שהיינו חולים בקורונה. 

ניסינו לקבוע לו תור אצל 'רופאהחדשה' אבל התור הקרוב היה רחוק מדי וקבעתי לו אצל השותפה שלה למשרד. הוא היה אצלה כבר פעם/פעמיים בעבר. לא יודעת עד כמה היא טובה כמו 'רופאהחדשה' באבחונים שלה, אבל היא טענה שתוך שבועיים זה פשוט יחלוף ושאין מה לעשות בינתיים (ואין איזה כדור או סירופ שבאמת ייקל בשלב הזה), ושדווקא להתעמל ולרוץ עשוי לשחרר את הליחה מהר יותר. אז לרוץ הוא לא מצליח במצב הזה, לפחות לא בבוקר. אבל הוא ממשיך כרגיל בפעילות פעמיים ביום (חדר כושר - מסילה שעה ורבע שעה כוח) בבוקר והליכה איתי של ארבעה קילומטר אחר הצהריים. הוא טוען שזה עושה לו טוב. 

בששי היינו מוזמנים לבת דוד שנייה (תיאו טוענת שהיא בת דוד מדרגה שנייה) אז לא תכננו ארוחת ערב משפחתית ובתי ומשפחתה הלכו אל חמותה. אמרנו שאולי ניפגש איתם בשבת. בסוף בת הדוד הודיעה שהיא חולה בקורונה וכל הסיפור בוטל/נדחה, לשמחתה של אמא שלי - שגם תמיד מעדיפה לסרב להזמנות באופן כללי וגם לא ממש מספמטת את בת הדוד הזאת, למרות שפגשה אותה אולי שלוש פעמים בסך הכל ולא באמת מכירה אותה. לאמא שלי יש נטייה לשפוט אנשים ככה, אבל ייתכן שהיא קלטה משהו שאנחנו (שפגשנו אותה בינתיים רק פעם אחת ודווקא התרשמנו שהיא ובעלה נחמדים מאד) טרם קלטנו. בכל מקרה זה לא באמת משנה כי זה לא שעכשיו ניפגש איתם כל הזמן. היא קרובת משפחה שלי ושל בני הדודים שלי והיא גרה ברעננה ורוצה קשר איתנו ועם הורי - אין סיבה שלא ניתן לזה צ'אנס. 

אז במקום זאת הזמנו את הורי בששי צהריים ל'בורגר סאלון' שאמא שלי כל כך אהבה, וכבר קנינו לה ב'אדידס' בגדי ספורט חדשים לכבוד יום הולדתה ה-92, והיא מאד מאד שמחה: גם מהביטול של ארוחת הערב אצל בת הדוד, גם מההמבורגר ומהעבודה שלא היינו צריכים לטרוח ולבשל ולארח וגם ובעיקר מהמתנות. איזה כיף זה לקנות מתנה למישהו שבאמת באמת נהנה ממנה. בין היתר קנינו לה ז'קט עמיד למים ולרוח, כיוון שהאישה הזאת יוצאת להליכות שלה ב'אחוזה' בכל מזג אוויר. מה שמזכיר לי שאשאל אותה שוב אם היא רוצה שאקח אותה לקנות נעלי הליכה אטומות למים כמו שיש לנו לטיולים, כי מסתבר שהבעייה העיקרית ב'אחוזה' כשגשום הן השלוליות, ופעמיים היא כבר חזרה מההליכות שלה עם נעליים וגרביים ספוגות לחלוטין. 

בשבת בסוף התברר שבתי ומשפחתה היו מוזמנים לגיסתה הבכורה לג'אחנון, אז שוב לא ראינו אותם. ויש לי הרגשה ש-T חש הקלה, כי הוא חם על חתני כרגע וזה גורם לו לרצות לא לראות אותו. דיברנו על זה ושכנעתי אותו שאין באמת סיבה לא להיפגש עם בתנו ונכדנו האהובים רק כי הוא רותח על חתננו, ואולי עדיף שיתפוס אותו לשיחה וישפוך עליו את כל מה שיש לו בבטן, ונגמור עם זה. 

יש כמה דברים שהצטברו אצל T בבטן מול חתני בזמן האחרון - הוא לקח קשה מאד את הארגון הכושל של הבר מצווה בבית הכנסת, שאגב גם אותו הוא הציע לקחת על עצמו אבל איכשהו התעלמו מזה וחתני באמת פישל ואפילו לא מוכן להודות בכך שזה היה גרוע - ויש גם קטע עם נסיעה לסקי, לקלאב מד, שחתני ארגן לו ולשני הבנים. כבר שנתיים שהוא מנסה לגייס את T לטיול סקי שכזה ו-T תמיד הסכים והתלהב (וגם הציע לממן) אבל חתני רצה חופשה בת ארבעה ימים תמיד, ו-T ניסה להסביר לו שהילדים לא עשו סקי מעולם ולכן הם גם זקוקים למקום עם הדרכה (עדיף בעברית) ושבוע שלם כדי להספיק ללמוד וגם ליהנות מהגלישה. חתני תמיד מיסמס את ההצעות של T בטענות של "אי אפשר להשאיר'את הבנות' לבד שבוע שלם" או הצעה לקחת גם אותן (ומה הן בדיוק תעשינה שם???) או קושי בהיעדרות מהעבודה שבוע שלם, ולא יצא מזה אף פעם כלום. והנה חזרנו מבוסטון ונודע לנו שהוא כנראה הפנים את מה ש-T אמר כל הזמן והזמין שבוע בקלאב מד בצרפת לעצמו ולבנים - מעשה מבורך בפני עצמו - בלי לשאול את T בכלל אם בא לו להצטרף. ו-T גם לא מצליח להשתחרר מההרגשה שבזכות העבודה שאנחנו מימננו את הבר מצווה ואת הנסיעה באפריל לתאילנד וגם העברנו להם כסף (וגם לבני כמובן) בחודש שעבר, הוא הירשה לעצמו להזמין את שבוע הסקי הזה למרות שהוא כל הזמן אומר שהם בצמצומים בגלל הדירה החדשה. בקיצור T מצא את עצמו ממש כועס על חתני, ונראה לי שזה יתבשל וירתח ויבעבע אצלו אם הוא לא יתפוס אותו לשיחה. 

מה עוד? 

מאז שחזרנו מחו"ל מיינקוני ישן עלינו בלילה כמה וכמה פעמים, שזה נדיר. זה בדרך כלל קורה כשהוא נבהל ממשהו, ובפעם הראשונה שזה קרה באמת הבנו שהוא כנראה שמע רעשים מהצנרת (תאגיד המים עשה עבודות באמצע הלילה והשבית את המים ביישוב), אבל בלילות הבאים כשהוא חזר על זה לא היתה סיבה נראית לעין. מצד אחד זה כיף לישון מחובקת עם חתול ענק, מצד שני לפעמים זה קצת מפריע, כשהשפם שלו מדגדג את הפרצוף או הרגליים שלו מוחצות את החזה עד שהוא נשכב או כשהוא מחליט ללעוס לי את השיער. 

אתמול בערב במקום לשכב עלינו הוא התיישב לו על דובי-גדולי-כחול ועשה עם הרגליים תנועות של יניקה ושהה עליו המון זמן, חבל שלא הספקתי לצלם את זה בוידאו, זה די קורע. 

יש לי עוד עדכון קצת מוזר לגבי המשקל שלי. למה מוזר? כי סיפרתי כבר שהצלחתי לרדת את שני הקילו המיותרים ש"ישבו" עלי בשנתיים האחרונות, ולא רק שהייתי בטוחה שזה כי התמדנו בהליכות הערב שלנו בנוסף לאימון הבוקר בחודשים האחרונים, אלא גם כי היה לי ברור שזה גם קשור לתפריט המאד מוקפד שלי, ושכאשר אני אוכלת קצת יותר מהרגיל מייד זה מתבטא בעלייה במשקל. אז מה שקרה, הוא שבארה"ב הייתי חולה הרבה ולא תמיד הצלחתי להתעמל, וגם מן הסתם אכלתי יותר מהרגיל (למרות שכאשר הייתי ממש חולה בקושי אכלתי), אבל חזרתי ארצה ונשקלתי ולא רק שלא עליתי אלא אפילו ירדתי עוד קילו במשקל. מאד מוזר. בכל מקרה חזרתי לפעילות הרגילה ולתפריט המוקפד, בינתיים אני ממשיכה להיות במשקל הנמוך או קילו מעליו, ואני מאד מרוצה. 

בתחום הקריאה, סיימתי בחול ספר שאהבתי מאד בשם האברך יענקי וייסברג - דבורה ווגנר ומאז התחלתי ספר חדש בשם 

The bookbinder's daughter - Jessica Thorne. גם ממנו אני נהנית. 

ועדכון אחרון: בזמן שביקרנו בבוסטון אצל בני כל מיני דברים התקלקלו או איימו להתקלקל אצלו בבית. זה בית שכור, שכדי לתקן כל דבר יש צורך בקריאה לחברת הניהול. אז חברת הניהול הזמינה עבורו טכנאי כדי לבדוק את הדברים הבאים:  לבדוק: 

את המקרר, שלא ממש קירר והפריזר לא הקפיא בכלל. 

נזילה שקרתה במרתף בזמן הסערה הגדולה (שבה נפל העץ בחצר). 

את דוד המים החמים שהתחיל לספק מים עכורים, מעט חומים, והתעורר חשש שהוא עומד לסיים את חייו. 

בעלת הבית השכור שלהם ידועה ככזו שלא תתקן או תחליף שום דבר עד שכבר לגמרי אין ברירה, וחברת הניהול כמובן נאלצת לשתף איתה פעולה. לדוגמא היה המיקרוגל שלהם, שמאז שהם נכנסו לגור לא נסגר באופן תקין (ובינינו ייתכן שדלפה ממנו כל השנים קרינה בגלל זה) אבל עד שהדלת לא נשברה סופית, בעת הביקור שלנו אצלם ביוני שעבר, היא לא הסכימה להחליפו. זה הגיע למצב שבו קנינו להם מיקרוגל חלופי (אסור להם להחליף מכשירים בבית על דעת עצמם) לשימוש בינתיים, אבל בסוף המיקרו הוחלף.

בכל מקרה אנשי חברת הניהול הגיעו, מייד גילו וביצעו תיקונים (כמיטב יכולתם) ואיטומים למקור לנזילות במרתף (בתקווה שאכן זו היתה הבעייה, נגלה בסופה הבאה) ובדקו את מצב המקרר והדוד.

הם אכן דיווחו לבעלת הבית שהמקרר לא מקרר ולא מקפיא ושהדוד ישן מאד ומראה סימני גסיסה. 

את המקרר החליפו להם כשבוע לאחר שחזרנו ארצה, אבל הדוד התפוצץ והציף את כל המרתף לפני שהואילו בטובם להחליפו. 



למזלם, דיווחה לי כלתי, הדבר היחיד שממש נפגע היה השטיח שממילא הגיע הזמן להחליפו, והם קנו במקומו משהו דק שגם מתכבס במכונה....ועכשיו סוף סוף תוקנו המון דברים שהיו תקולים והם יכולים ליהנות....עד הקלקול הבא. 

לבסוף, לחברתי 'מאשה' אסון נוראי - בתה (בשנות העשרים לחייה) נפגעה בתאונת דרכים ולפני כמה ימים נפטרה, לאחר שהיתה מחוסרת הכרה מאז התאונה. 

כל מוות הוא נוראי וכל אובדן מכאיב עד אין קץו, אבל לאבד ילד - כפי שכל כך הרבה מאבדים עכשיו במלחמה ורבים אחרים מאבדים לאורך כל השנים בתאונות דרכים שכאלה, זה אולי האובדן הקשה מכל. 

הלווייה התנהלה בגשם שוטף וההספדים ארכו כשעה וחצי. לא היתה חברה או בת דוד או מורה שלא הרגישו צורך להיפרד ממנה בכמה מילים קורעות לב, שלא לדבר על הוריה ושני אחיה, במיוחד זה שהיה שנה מעליה והם היו חברים קרובים בנפש. 

כל חברה הרגישה שהיא היתה החברה הכי טובה שלה, וזה היה די נכון. היא היתה שם בשביל כולם, תמיד. היא טרפה את החיים, כאילו להספיק ...כאילו משהו בתוכה רמז לה שאין לה הרבה זמן. 

הטקס נוהל על ידי הרב (הרפורמי או קונסרבטיבי) שגם ניהל את בת המצווה שלה ובר המצווה של אחיה. חלק מהתפילות קיבלו נוסח עדכני עכשווי יותר. היא נקברה בארון, וכמה וכמה ארגזי צבעונים עמדו לרשותנו, להניח על הקבר הטרי. אפילו נציג החברה קדישא התחשב עד כמה שיכול בחילוניות המשפחה ובהעדפות שלהם. בהחלט הלווייה שונה מכל מה שאי פעם השתתפתי. 

ההחמצה הגדולה ביותר, אמרה לי 'מאשה' כשביקרתי בשבעה, היתה מבחינתה שמעולם לא התאהבה (ולבה מעולם לא נשבר) וכמובן שלא זכתה להיות אמא. 

יהי זכרה ברוך והלוואי שיתגברו על הצער הזה, ולא יידעו עוד. 

יום שבת, 27 במאי 2023

חג השבועות ועוד שיבושים

הימים האחרונים חלפי עלינו עם עוד תקלות ושיבושים גם בבית וגם בגוף.

פתאום דלת הכניסה החדשה שלנו התחילה לעשות בעיות. זה התחיל עם חיווי שגוי כאילו היא פתוחה - וזה הפעיל את האזעקה. ואז T סידר משהו ועכשיו קשה לפתוח ולסגור אותה. ולפעמים ממש בלתי אפשרי לפתוח אותה - לא מבפנים ולא מבחוץ - וזה מלחיץ כי אם הבית סגור ואין אף אחד אז אין דרך אחרת להיכנס. ובכלל, אם במקרה אין חשמל והתריסים סגורים, אז גם אין דרך אחרת לצאת. אותי מאד מלחיצים מצבים כאלה בהם אין חלופה. תמיד מעדיפה מצב שיש גיבוי לכל סיטואציה. ואני חושבת על הבייבי סיטרית של החתולים בתקופה שלא נהיה..... אוף. 

ניסיתי לנטרל פשוט את החיישן של הדלת באזעקה, כדי שלא ייתייחס אליו בכלל, אבל משום מה "ניטרול קבוע" לא עובד. אצטרך לדבר שוב עם איש התקשורת/אזעקה שלנו - ששוב ייקטר שתמיד אנחנו פונים אליו ממש לקראת נסיעה וזה תמיד דחוף בהול. מה אפשר לעשות? 

בנוסף, המדיח שוב קיצר, שבועות ספורים אחרי ש"תוקן". היה לי ברור שהטכנאי לא באמת עשה משהו אמיתי ובמקרה המדיח עבד תקין מאז. בהתחלה שוב הזמנו טכנאי, שהיה אמור להגיע ביום ראשון הקרוב, אבל בינתיים החלטנו פשוט להזמין מדיח חדש. המדיח הזה כבר עשה את שלו.  בינתיים הפעלנו אותו שוב והוא שוב עבד תקין, אז נמשיך לנסות ככה עד הנסיעה. ומקסימום אין לי בעייה לשטוף כלים. הבעייה היחידה שלי היא עם הפלסטיקים - קופסאות הפלסטיק מתנקות כמו שצריך רק במדיח. מילא, זה ייאלץ לחכות. 

בעקבות התקלה החוזרת של האינטרנט, הגיע שוב הטכנאי של הוט, החליף חלק כלשהו בתשתית - שלדעתנו לא ממש היתה לו חשיבות - ואנחנו צופים שהתקלות תחזורנה על עצמם. בינתיים תקין אבל הגיוני שתהיינה תקלות בזמן שלא נהיה בארץ, ואז לא נוכל להתחבר מרחוק למצלמות, לאזעקה, לבית החכם....עוד אוף. 

השבוע גם עשיתי ממוגרפיה - אני מקפידה על כך פעם בשנתיים ומכבי בטובם מתקשרים לתאם לי בלי שאצטרך אפילו לזכור לעשות את זה. אקבע תור לבדיקה קלינית אצל כירורג אחרי שאקבל את התוצאות. 

ל-T היו שני התקפי כאב ביום אחד, בערב החג, וראיתי שזה טלטל אותו יותר מהרגיל. זה היה מפחיד. מעולם זה לא קרה, שניים ביום אחד. עם כל זה הוא התעקש לבשל לערב חג כרגיל.

גם בתי ומשפחתה המתוקה הגיעה וגם הורי. כולנו כל כך שמחנו שהם פה, חודשיים חלפו מאז היו כאן לאחרונה. 

רמזתי לבתי בעדינות שחבל שהם לא קופצים לבקר אצל הורי מידי פעם, והיא היכתה על חטא שבאמת הם היו מרוכזים בעצמם בזמן האחרון. לא הגבתי על "בזמן האחרון". אמרתי לה שיש להם הזדמנות עכשיו שאנחנו נהיה בחו"ל, והיא אמרה שתשתדל. לא תולה בכך הרבה תקוות. 

הבנות של אחי מגיעות אליהם פעם בכמה שבועות, וגם בני וכלתי מתקשרים אליהם בוידאו לעיתים קרובות. בתי וחתני באמת באמת מרוכזים בעצמם, תמיד היו וכנראה תמיד יהיו. גם בנו ובבריאותנו יש תקופות שהם לא מתעניינים יתר על המידה, כבר קיטרתי כאן על זה, ואני מבינה שככה זה. זו המציאות ואין לי סיבה לצפות שהיא תשתנה. אני לא אומרת כלום כי אני מבינה שיש דברים שאין סיכוי שישתנו, ולכן מניחה להם. אני יודעת שזה לא מחוסר אכפתיות או מחוסר אהבה. 

לקראת ערב החג T שאל בקבוצה המשפחתית אם הם מזמינים משהו מיוחד לארוחה, והיחיד שענה היה חכמוד, שביקש חריימה ופסטה ברוטב בולונז. אז זה מה ש-T הכין. בנוסף אפה לחמניות ממולאות בבשר כבש מפורק, והכין "על הדרך" גם גולש טעים, שאנחנו אוכלים ממנו עכשיו כל השבוע. חלבי לא היה כאן. הם לא מתלהבים מחלבי. מה שכן, T אפה עוגת ריקוטה נהדרת, שבסוף הערב חולקה בין הורי לבין משפחתה של בתי. 

אחי היה בכנס בחו"ל בסוף השבוע של החג אבל ניסיתי להזמין גם את גיסתי והאחייניות לערב החג והן היו מוזמנות כבר אל אחותה של גיסתי. לא נורא, היום קבענו להיפגש אצל הורי, כך שנספיק להתראות לפני שאנחנו טסים לבוסטון. 

שיבוש נוסף שקרה לי הוא מן כאב לא ברור בראש - בצד ימין של הגולגולת קרוב לאוזן. זה בא בפולסים, התחיל בערב החג ונמשך כל הלילה וכל היום שלמחרת. מאד מוזר. קצת נבהלתי מזה, ונבהלתי עוד יותר כשחשדתי שאולי זה בכלל מוקרן מהשיניים. ממש לא מתאים לי סיפור שיניים עכשיו לקראת הנסיעה. בינתיים הלילה זה נפסק והיום בינתיים לא חזר, אז מחזיקה אצבעות. 

מהתכתבויות וואטסאפ עם 'מחברת' אני מבינה שלא קל לה הטיול הזה בחו"ל, למרות הנופים המרהיבים והערים המתוקות, בין כאבי הגב וכל מיני עצבים שהיא חוטפת על החבר שלה, אבל היום סוף סוף היא נשמעה קצת יותר מפוייסת. מקווה שבסך הכל הכללי החוויה תהיה טובה. יש לי הרגשה שלא יהיה מנוס מניתוח גב, במקרה שלה, ואני דואגת. גם לזוגיות הזאת המקרטעת אני דואגת.... אבל לא יכולה כמובן לעשות דבר פרט להקשבה ותמיכה. מקווה שהיה תהיה בסדר. 

בינתיים סיימתי בהנאה רבה את "THE SILENT WIFE" ובהמלצתה של תיאו (המקור הכי מהימן שלי עד היום לספרים מכל הסוגים) הורדתי ספר קליל וחמוד נוסף בשם "פי שניים" מאת סופרת שאינני מכירה רביטל ויטלזון־יעקבס. ממש לא "ספרות יפה" אבל כיפי לגמרי. כפי הנראה זה מה שהולם את הלך רוחי ומצבי הרגשי בימים אלה. אז תודה לך, שוב, תיאו יקרה. 

הספקנו לצאת להליכה (אני כבר לא רצה אבל T כן) הבוקר לפני שנהיה יותר מדי חם (נהיה קצת חם לקראת סוף ההליכה, בסביבות שבע וחצי) ועכשיו אנחנו בסבבה במזגן, שבת שקטה ובתקווה גם חסרת אירועים - עד לביקור אצל הורי אחר הצהריים ואולי (כנראה שכן) גם הפגנה שוב הערב. 

אז עוד חג מסתיים לו, ובקרוב אנחנו טסים לבוסטון. שבוע טוב שיהיה. 

יום רביעי, 3 במאי 2023

ענייני דיומא

סיימתי לקרוא את "לעולם אל תתן לי ללכת" מאת קאזואו אישיגורו ונותרתי תוהה לגבי היכולת של בני אנוש לחיות בשלום בתוך מציאות נוראית ובלתי אפשרית שנכפתה עליהם, שהם נולדו לתוכה, ואף להשלים עמה. 

אני לא רוצה לעשות כאן ספוילרים למי שטרם קרא או ראה את הסרט, אבל במהלך הקריאה העסיקה אותי כל הזמן המחשבה, איך בשום שלב לא עלתה בקרב הגיבורים של הסיפור ההרגשה או המחשבה שהם יכולים לנסות להתקומם נגד גורלם או להתחמק או להסתתר ממנו. היה שלב שבו עלה להם איזה רעיון של קבלת רשות לדחייה זמנית כלשהי של גורלם בתנאים מסוימים. וזה נטע בהם איזו תקווה קטנה....

על הספר הזה המליץ לי אחי, שטען שלאחרונה הוא נהנה רק לקרוא (בעצם לשמוע) את הקלאסיים. אז בהמלצתו אני מתחילה עכשיו לקרוא את קדמת עדן מאת ג'ון סטיינבק. אם אינני טועה ראיתי את הסרט לפני עידן ועידנים אבל אני זוכרת מעט מאד ממנו. נראה אם אצלח את קריאת הספר, ואם אהנה ממנו כמו אחי. 

חל שיפור משמעותי ברגל שלי, מאז שהתחלתי להתעמל בעיקר על האליפטקל בחדר הכושר במקום ההליכות. אמנם עשיתי הליכה בשבת בבוקר - כי חדר הכושר סגור - אבל כל שאר השבוע נמנעתי מהליכה, וזה כנראה עזר. עכשיו אני מתלבטת לגבי האורתופד בשבוע הבא - נראה לי שאלך בכל מקרה לספר לו מה היה ולהתייעץ. אולי אפילו אעשה הליכות רציניות ביומיים שלפני התור כדי לראות אם הכאב חוזר. מה שנקרא - ניסוי בבני אדם. 😉 

אצל T ממש מרגישים החמרה, התקפי הכאב מגיעים לעיתים הרבה יותר קרובות, וגם ביניהם יש לו הרבה פעמים סתם כאבי בטן ובעיות עיכול. השבוע יש לו תור אצל כירורג בכיר - נחכה לראות אם יהיו לו רעיונות חדשים, הן לגבי הסיבות האפשריות למצב (הנוכחי ובעצם המקורי - כי מעולם לא הבנו מה התחיל את כל הסיפור) והן לגבי בדיקות חדשות לבירור העניין. 

בינתיים בלי קשר הוא הצטנן ממש, עד כדי כך שכבר חששתי שזה התדרדר לברונכיט - אז קבעתי לו תור אצל 'רופאהחדשה' שבדקה אותו ופסקה שהריאות נקיות ושזה רק צינון. 

אצל אבא שלי אין ממש שינוי או שיפור. לפעמים אני מתחילה לתהות אם אולי כבר לא יהיה. אם אולי ככה הוא יהיה מעכשיו. ואז אני תופסת את עצמי וקוראת לעצמי לסדר. אם האונקולוג לא ביקש לראות אותו עד יולי, ואם הוא ביקש שלא יעשה את האולטרסאונד עד יוני, אז כנראה שיש סיבה לכך. צריך להתאזר בקצת יותר סבלנות. 

השבוע ביקרו אצלנו שני טכנאים. 

הראשון הגיע כדי לתקן את המסילה של אחת ממגירות המקרר שהעוזרת שלי הצליחה לשבור בזמן שניקתה. סוף סוף אפשר שוב לפתוח ולסגור אותה כמו שצריך.

השני בא בשביל המדיח, שהתחיל לקצר לקראת סיום העבודה שלו. הביקור שלו היה ממש מוזר. הוא בדק ובדק וחיזק כמה ברגים, וטען שהברגים השתחררו וזה גרם לדליפת מים שגרמה לקצר. הוא ביקש שאמתין יום אחד עד להפעלת המדיח מחדש, ושהכל אמור להיות בסדר. טוב, היום או מחר אפעיל (הוא טרם התמלא) ונראה אם הוא צדק. יש לי חשד שלא. ושאצטרך לקרוא לו שוב. 

גם שתיים ממצלמות האבטחה שלנו פתאום הפסיקו לעבוד, אבל בשיחה זריזה עם איש התקשורת המדהים שלנו, התברר שכאשר חיפשתי ציוד לשנורקלינג במרתף בשבוע שעבר הזזתי מבלי משים את השקע של הספק שלהם...בקיצור החזרתי אותו למקום והכל הסתדר. 

כן, צריך לעשות קצת סדר במרתף שלנו. 

לסיום, התחלתי סוף סוף להתרגש מהניצנים שנבטו להם (הנצו להם?) גם בעציץ שלי וגם בעץ הרימון בחצר. 

וזה - ההתרגשות הזאת מהחיים המתחדשים האלה - זה דבר טוב. טוב מאד.

ניצנים בעציץ שלי

ניצנים בעץ הרימון שלי


יום שלישי, 11 באפריל 2023

חג נחמד ביותר (בתוספת מעט שיבושים)

לקראת ליל הסדר אירעו כל מיני שיבושים קטנים שאיימו לקלקל את החג.
זה התחיל מהפסקת חשמל ענקית שאירעה כאן בכל האזור כאשר מסוק אזרחי התרסק באזור נתניה, כנראה פגע בתשתית של חברת החשמל. מסכן הטייס נהרג. אני הייתי במספרה כשזה קרה, וברור שלא היה להם גנרטור. אבל הספר הגאון שלי התעשת מהר, נזכר שהמספרה שלו צמודה לחדר הבטחון של הקניון, שבו יש חשמל בכל מצב, התקשר מהר אל אשתו שתביא לו כבל חשמל מאריך, וכך יכול היה באור החיוור של נורות החירום להמשיך לתת שירות מלא ללקוחותיו. 

אחרי כן נסענו לירקן ולסופר, גם עבור ערב החג וגם עבור האירוח המשפחתי של חול המועד, וכאשר סידרתי את המצרכים נפל ונשבר לי בקבוק תירוש - שגם פיזר את המיץ האדום והדביק על פני רוב המטבח, וגם פיזר המון המון זכוכיות שחדרו לכל מיני מקומות ולקח לי המון זמן למצוא ולנקות. בסוף כמובן גם הצלחתי להיחתך קצת. 

הפסקת החשמל הגדולה הקפיצה את מכשיר חימום המים בגז, ונראה היה שגם כאשר הדלקנו אותו בחזרה הוא לא חזר מייד לפעול. למזלנו יש לנו גם דוד חשמל לגיבוי, וכך התקלחנו בערב החג, אבל למחרת נראה היה שהמכשיר חזר לתפקד. נקווה שהוא בסדר. הפסקות החשמל האלה פשוט הורסות מכשירי חשמל!

בעת הליכת הבוקר שלי באותו היום פתאום בשני הקילומטרים האחרונים התחיל לי כאב מוזר בכף הרגל. לא כאב בכרית כף הרגל כמו שהיה לי לפני הטיסה לניו זילנד אלא בגב כף הרגל, כאילו הגיד נדלק או משהו דומה. זה עדיין כואב לסירוגין, לא ברור לי מה זה. מעצבן. 

עוד כשהיינו בסופרמרקט התקשר בן דודי, שהיה אמור לשהות יומיים אצל בת דודה אחרת שלו, לספר שבתו חטפה בלילה התקף אלרגיה קשה אצל בת הדודה - כנראה השמיכות שהיא נתנה להם היו מלאות בקרדית האבק - היא במצב לא טוב והם מחפשים רופא שייתן לה ונטולין או משהו אחר כי הם שכחו את המשאף שלה בשיקאגו והמרשם האמריקאי שלה לא תופס בבתי מרקחת כאן. כך גיליתי כבדרך אגב שהוא כלל לא עשה ביטוח נסיעות ובדומה לכל בני משפחתו של אבא שלי, התקמצן לקחת אותה למרפאה בתשלום. הם יצאו מהבית וככל שהסתובבו בחוץ מצבה הוטב, אז הוא החליט שכל הטיפול סובל דיחוי כי ממילא בסוף השבוע הם חוזרים הביתה כבר, ושאל אם זה בסדר שיחזרו אלי יום קודם, כי לא רצו להמשיך לישון אצל בת הדודה. 
הם הבטיחו שלא יסתובבו לנו בין הרגליים בעת הבישולים וההכנות לליל הסדר, ויעזרו עד כמה שאפשר. ברור שאמרתי שזה בסדר.
הילדה התעקשה להכין קינוח די "מושחת" שכלל מצה טבולה ב"טופי" תוצרת בית (בעצם סוכר חום מומס מעורבב עם חמאה) ושוקולד מומס, ועל זה פיזרו מלח גס או פיסטוקים. זה נשמע די נורא אבל בפועל היה מאד טעים. 

הורי הודיעו שהם לא מגיעים לליל הסדר כי אבא ממש חלק ולא מרגיש טוב וסובל מעוד כל מיני תופעות לוואי ידועות של פוסט הקרנות. זה היה צפוי אבל עדיין הצטערתי מאד. גם למחרת, כשהיינו מוזמנים לצהריים אצל אחי וגיסתי, הם הודיעו שהם לא מצטרפים אלינו. 

ביום של ליל הסדר עצמו T הרגיש  מאד לא טוב. במהלך הבוקר הוא חטף התקף כאבים חזק ואחר כך הרגיש חלש. יותר מאוחר הוא חטף גם התקף אלרגיית אביב, ו"לקינוח" רוב היום היו לו כאבי בטן.
כל זה לא מנע בעדו לבשל ולערוך ליל סדר למופת. תופעת טבע הבעל הזה שלי. 
ליל הסדר עצמו היה נחמד וטעים מאד וכולם היו במצב רוח טוב. חכמוד מצא את האפיקומן תוך שניות, וכל הילדים קיבלו "דמי חג". 

בתי ומשפחתה נתקעו בפקקים בדרך אלינו לליל הסדר, כך שאמנם קיימנו אותו כהלכתו עד ל"שולחן עורך", אבל אחרי הארוחה לא היה להם כוח אפילו לשירים. בסוף "הכרחנו" אותם לשיר לפחות את "אחד מי יודע", שהיה מאד נחמד, והתברר שאפילו בן דודי זכר אותו מימי התיכון הפרטי היהודי שלו, ואז הם נסעו הביתה עם שרי. חכמוד ונשמותק נשארו לישון אצלנו, ובבוקר שיחקנו כולנו עם בת בן דודי מונופול שוב. היה כיף ממש. 

למחרת חתני הגיע לאסוף את הנכדים ואנחנו נסענו עם בן דודי ובתו להתארח אצל אחי. גיסתי - שלא מארחת כמעט מפאת תחלואיה השונים - התעלתה על עצמה והכינה ארוחה לתפארת. היה טעים והיתה אווירה טובה ונהנינו כולנו מאד. אחיינית2 אפתה עוגה כשרה לפסח שיצאה מאד מוצלחת. 

בערב בן דודי ובתו היו מוזמנים לבת דודה נוספת לארוחת הערב, כך שהיה לי ול-T ערב נינוח בבית. 
בששי בבוקר הם טסו בחזרה לשיקאגו, ואנחנו התחלנו להיערך למפגש המשפח-טי הרב דורי שארחנו כאן בחול המועד.  

בערב הוזמנו אל בתי וחתני יחד עם אמו ואחותו הצעירה ומשפחתה, והיה ערב טעים ונעים ביותר. 

סיימתי את הספר THE NETANYAHUS של JOSHUA COHEN - וכמו שבן דודי הגדיר זאת לא רע, כל המחצית השנייה של הספר הרגישה לי כמו "לצפות בתאונת דרכים". מצד אחד זה נורא ומצד שני אי אפשר להפסיק להסתכל. ברור שזהו אינו ספר ביוגרפי וברור שחלק מהפרטים מומצאים, וברור עוד יותר שהסיפור המאד קטן הזה של המפגש בין הפרופסור היהודי האמריקאי עם בן ציון נתניהו ומשפחתו הצעירה אינו באמת בעל איזו חשיבות היסטורית. אבל הוא כן נותן הצצה לתוך המשפחה הזאת והאמת - מסביר הרבה מאד דברים לגבי מי שעומד בראש ממשלתנו ומשפחתו הנוכחית. 
אגב כל החלק הראשון של הספר, בו עדיין לא מופיעים כלל הנתניהו'ז, היה אף הוא בעל ערך, מבחינתי, והיווה הצצה אל חייהם של יהודים ב"ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות", "ארץ החופש"....שגם במאה ועשרים וכפי הנראה גם היום, נגועה בסוג של אנטישמיות סמויה וגלויה, שמי שנולד וחי כל חייו בישראל לא מסוגל כלל לתאר לעצמו. 
הספר, אגב, כתוב באנגלית כל כך גבוהה, שאפילו אני נאלצתי מידי פעם להיעזר במילון עבור מילה או שתיים. מסקרן אותי איך טיפל בכך המתרגם ארז וולק ובאילו מילים עבריות הוא בחר.

המפגש המשפח-טי היה הצלחה מסחררת. הגיעו כמעט כל בני הדודים של T על ילדיהם, נכדיהם וניניהם. כמעט שבעים איש. נדיר למצוא משפחות שמקיימות ביניהן קשר שכזה, ולמרות שנכדי בני הדודים בקושי מכירים אלה את אלה, בין חלקם נוצר בכל זאת קשר כלשהו במפגש הנדיר הזה, והשאר הסתדרו בינם לבין עצמם וזרמו ואכלו היטב ושיתפו פעולה עם ההורים. 

נשמותק וחכמוד נשארו לישון ולמחרת לקחנו אותם לקולנוע - ראינו את "האחים סופר מריו - הסרט", שהיה מצחיק מאד והזכיר לקטנים "שלבים" במשחק הוידאו המוכר, ולנו ה"זקנים" הזכיר את בני ובתי הקטנים יושבים בסלון עם משחק ה"מגסון" (תואם 'נינטנדו') שלהם וממציאים לדמויות השונות שמות משלהם............

היום יצאנו לבית קפה עם 'שותפנו' ו'שריתה' ואנחנו לוקחים לעצמנו פסק זמן לנוח מכל האירוח וכל הבישולים....ונחים בערב החג ובחג. ביום ששי כבר נחזור לשיגרת האירוח הרגילה. 
חג שמח לכולם. 

יום שלישי, 7 בפברואר 2023

סופה והחלמה ורעידת אדמה וכמעט סוף לסאגת השירותים

אז חזרנו מדובאי לחורף אמיתי, קר וגשום, וכמובן שפה שום דבר לא השתנה. מה שכן, החופשה הזאת עשתה לי סוג של אתחול (RESTART) למצב הרוח, כפי ש-T קיווה, אז עוד משהו טוב יצא ממנה. מאד מאד שמחה שנסענו. 

גם בחופשה וגם מאז החזרה הייתי עדיין מקוררת ונראה היה שבמקום להיות כבר בדרך להחלמה הייתי דווקא במסלול החמרה, או שסתם עמדתי להיתקע הרבה זמן בשלב ההוא של הצינון, לפעמים סתומה/נוזלת, ובעיקר: הרבה יותר משתעלת. ליתר בטחון קבעתי לעצמי תור לרופאת המשפחה, אבל היה לה תור פנוי רק באמצע השבוע, אז החלטתי שאם אשתפר פשוט אבטל את התור. 

בסוגיית הסתימה / הרכבת האסלה החדשה (שסתם שברו לנו וסתם נאלצנו לקנות חדשה על חשבוננו) השורה התחתונה היא שהכל תוקן, הותקן והטיפול כמעט הסתיים. לא תודות לחברת הביטוח, שפשוט נעלמה (ונאלמה) אחרי שהשרברב הכושל הרים ידיים בביקורו האחרון והלך והותיר אותנו עם אסלה דולפת. 

T התקשר לצרוח עליהם כשחזרנו מדובאי, הודיע להם שהם עדיין חייבים לתקן את הבטון בחצר של השכנה (דרכה חדרו עם הרובוט כדי לפתוח את הסתימה ולתקן את הצינור) ושלאור עבודתו הכושלת של איש המקצוע שלהם, את האסלה יתקין לבסוף שרברב פרטי מטעמנו - ושנשלח להם את החשבונית. 

אז שרברב פרטי אכן הגיע ואכן התקין ובא לציון (כלומר למשפחת אמפי) גואל. זה לא הסתדר בפעם אחת, כי התברר שהשרברבים הכושלים הרסו גם את המוטות (צינורות) שהגיעו עם האסלה לצורך התקנתה, ואפילו את המוטות של האסלה הקודמת, זו שהם שברו. הם פשוט לא ידעו להשתמש בהם נכון! אז השרברב חזר אחרי יומיים עם מוטות חדשים וביצע את ההתקנה למופת. זה שהוא גבה מחיר שערורייתי עבור עבודתו העלה ל-T את לחץ הדם, אבל הוא החליט לא לריב איתו על זה, והעדיף לנסות לריב עם חברת הביטוח על ההחזר. לפחות חלק ממנו. העיקר שהאסלה עובדת (עוד יותר טוב מאשר קודם). 

עכשיו מחכים לאיש מקצוע נוסף (חמישי או ששי במספר מאז שהסיפור הזה התחיל?) שיגיע (איך לא?) רק לקראת סוף השבוע, שיעריך את הנזק לבטון ויקבל אישור מחברת הביטוח לבצע את התיקון. לא, אין לתאר!

בנושאים אחרים, בתי ומשפחתה הגיעו לארוחה בשבת בצהריים, כי בששי בערב הם היו מוזמנים לאמו של חתני, והורי גם הגיעו, למרות שאמרתי להם שאני עדיין מצוננת. לא התחבקנו ולא התנשקנו והייתה ארוחת המבורגרים קלילה וטעימה. הנכדים הביאו את התעודות החצי שנתיות המצטיינות שלהם וכולנו התמוגגנו.

בנושא הבריאות של אבא שלי, הורי מסרבים לומר לי או לאחי למתי קבעו לאבא שלי את הסימולציה ב-MRI - ויש לנו הרגשה שהם מתכננים לנסוע לבד. האמת היא, שכל עוד הם ייסעו במונית אין לנו התנגדות עקרונית שיסעו לבד, רק שלא ינסו לנסוע באוטובוסים / רכבת במצבו המוחלש הנוכחי של אבא. 

בנושא הבריאות של T, בימים הראשונים לאחר שחזרנו מדובאי הוא לא הרגיש כל כך טוב - הבטן עשתה בעיות - ואני כמובן שוב נכנסתי לחרדות. בסוף המזכירה של הפרופסור הודיעה שנישאר עם התור שנקבע לו לקראת סוף פברואר - אני רק מקווה שזה מרמז על כך שאין ממצאים מסוכנים מדי בתוצאות ה-CT. 

בגזרת הספרים - סיימתי לקרוא את SUCH A FUN AGE, ספר הביכורים של קיילי ריד, ולמרות שלא הייתי מגדירה אותו כספרות מופת או משהו כזה, והיתה אף עריכה מעט בעייתית לטעמי, בסך הכל נהניתי מהכתיבה שלה ולדעתי, למרות שלכאורה מדובר בסיפור קטן (ומאד זורם) על שתי נשים במקרה לכאורה מאד פרטי, בעצם היא כתבה על נושא חשוב: הגזענות המובנית והרבה פעמים הסמויה ואף לא תמיד מודעת בארה"ב בין לבנים לשחורים, הצביעות שכרוכה בכך, וחלק מההשלכות שלה. 

התחלתי לקרוא את THE END OF HER מאת SHARI LAPENA - שאמנם לא היה ברשימת הספרים המומלצים של תיאו, אבל ספר אחר שלה NOT A HAPPY FAMILY כן היה. כשחיפשתי את הספר ההוא באמאזון קינדל, קפץ לי משום מה הספר הזה (שלא ראיתי שתורגם כבר לעברית), ו....לא יודעת אפילו לומר מדוע החלטתי עליו דווקא. אדווח בהמשך. 

אז הצינון שלי עבר (כמעט כמעט לגמרי) ולעומת זאת היתה סופה (שטרם נגמרה, בעצם) שגרמה לכמה נזקים,  והיתה רעידת אדמה מחרידה בתורכיה ובסוריה, וגם אצלנו, רק שכאן הפעם לא גרמה אצלנו לנזקים. כל כך קשה וכל כך כואב לשמוע (ולראות) את הסבל הנורא של כל כך הרבה אנשים.......ושמחה שהתגייסנו (כמדינה) לעזור, יחד עם עוד הרבה מדינות אחרות. 

אנחנו לא הרגשנו את הרעידה אבל כפי הנראה מיינקוני הרגיש ונבהל והגיע למיטה שלנו ורבץ עלינו במשך שעה ארוכה עד שהוא נרגע. רק בבוקר כששמענו חדשות הבנו (לפי לוח הזמנים) מדוע הוא הגיע אלינו לחפש בטחון ונחמה. גם חתני הרגיש (הוא ישן קל מאד, והם גרים בקומה חמישית) והעיר את בתי (שישנה כמו מרמיטה - כמו שהיא תמיד ישנה - ולא הרגישה כלום). 

אז אצלנו סופה וגשם ורוח וקר אבל כלתי שלחה לי בשבוע שעבר את זה: זה היה מזג האוויר אצלם - מינוס שבע ביום, מינוס עשרים ושתיים בלילה.......! 🥶 


אז בין אסונות הטבע לבין הבלגן הפוליטי אני מחלימה יפה ומקווה לחזור לסוג של שיגרה...לפחות בבועה משפחתית החברתית הקטנה שלנו. 

מאחלת שלווה ובריאות לכולם. 

יום שישי, 27 בינואר 2023

עוד על הסאגה של השירותים, שיבושי בריאות וכמעט יום הולדת 64

בגזרת הספרים, התחלתי לקרוא את איזה עידן נפלא מאת קיילי ריד (באנגלית) ונראה איך הוא יהיה. בינתיים הוא זורם לי. 

הצנרת תוקנה בשעה טובה ואף חזרתי לכבס כרגיל (בלי להוציא את צינור הניקוז דרך החלון) אבל.... 

מי שהתקין את האסלה החדשה כשל לגמרי בעבודתו וכאשר הורדתי את המים (לבקשת מתקני הצנרת שביקשו לראות שהמים זורמים באופן תקין דרך הצינור המתוקן) נזלו רוב המים מהחיבור לקיר של האסלה אל הרצפה 😡.

אז למחרת הגיע שוב השרברב הכושל כדי לתקן את המצב. 

זה התחיל מזה שלא היו לו בכלל כלים מתאימים כדי לפרק את האסלה ולהרכיב אותה כראוי! הוא הציע לשבור את החרסינה ולגשת מאחור. שטות כזאת! T פשפש בכליו ומצא לו כלים מתאימים, שבעזרתם הוא הצליח לפרק וגם לכאורה לתקן את ההתקנה של האסלה...אך עדיין נותרה נזילה קטנה ועיקשת וגם האסלה אינה יציבה כלל. פשוט איש מקצוע כושל! הוא הרים ידיים - פשוט אמר "אני מוותר" והורינו לו לדווח לחברת הביטוח שהוא לא הצליח. החלטנו שנביא כבר שרברב פרטי משלנו, מישהו שיודע את העבודה, שישלים את העבודה אחריו. איזו סאגה שלא נגמרת!!!

ל-T היו יומיים לא משהו לקראת סוף השבוע, מבחינת ההרגשה - הבטן עשתה בעיות והיה לו "כמעט" התקף שלא התממש בסוף. מה יהיה, מה יהיה? 

כמעט עד לסוף השבוע עדיין הייתי מקוררת והגרון עוד כאב ויומיים ברציפות לא התעמלתי וגם לא הצטרפתי ל-T בסבב הקניות השבועי (ירקן, סופר, בשר....) אבל מצבי הלך והשתפר עד שבששי בבוקר כבר חזרתי ללכת את שמונת הקילומטרים שלי ויכולנו לארח את המשפחה לארוחת ששי. 
לעומת זאת כמעט כל בני המשפחה של בתי מצוננים, ולכן הורי החליטו לא להגיע. עד כמה שהצטערתי, זה באמת עדיף ככה. שלא יחשפו (לא להם ולא לי, אם עדיין יש לי שאריות) ושלא יידבקו. זה סתם יסבך את הדברים.  

אפילו לא הוחלט אם הנכדים יישארו לישון כאן או שעדיף - עם כל ההתקררויות של כולם - שהם יחזרו הביתה עם הוריהם.

בינתיים הגיע שליח עם פרחים מהמשפחה של בתי.


זר נהדר כולל פרחי שדה שאני מאד אוהבת ובמיוחד הנרקיסים האהובים עלי במיוחד ואפילו כבר קיבלתי כמה ברכות מוקדמות ליום הולדתי (כולל מ'היידי' החמודה ואפילו מחדר הכושר שלי) אז סופ"ש יום הולדתי כבר התחיל ולמחר כבר יש תכנונים מפתיעים, אבל על כך....בפוסט הבא. 

יום שני, 9 בינואר 2023

עדכונים שוטפים

ממש אהבתי את הפוסט של ענת פרי  לגבי הדיון בעניינו של אריה דרעי ויכולתו / אי יכולתו לכהן כשר. הלוואי שהיא צודקת והלוואי ששופטי בית המשפט העליון חושבים כמוה (או יקראו את הפוסט גם). 

אוהבת גם בדרך כלל לקרוא אצל תמר בן יוסף, והפוסט האחרון שלה ממש הדהד את התחושות שלי. 

בדרך כלל אני גם נהנית מהפוסטים של מיטל (meitalsha).

אני מציינת את שלושת אלה מכמה סיבות. 

ראשית - הם לא ב"רשימת הקריאה" שלי בצד הבלוג כי אני לא קוראת אצלם באופן סדיר וקבוע. 

שנית - כי אני בדרך כלל לא מגיבה אצלם. אצל ענת פרי לא ניתן להגיב בכלל, ולא תמיד יש לי משהו ספציפי לומר גם לאחרות. חשבתי על זה והבנתי שבטח גם אצלי יש אנשים שקוראים ואינם מגיבים - חלקם כי אין להם באמת משהו מסוים לומר בתגובה לפוסט, חלקם כי קשה להם טכנית להגיב (בין אם זה בגלל בלוגספוט עצמו או מערכת התגובות של דיסקוס) - וזה בסדר. לא חייבים להגיב. אני לא רואה טעם להגיב רק כדי שיידעו שקראתי (לפעמים, כשמתאפשר, אני עושה LIKE אבל לא בכל הבלוגים זה אפשרי). 

שלישית - אני מציינת אותם כדוגמא לפוסטים שאני קוראת דרך דף ה"פרפרים", שמאגד תחתיו באמת מגוון יפה ומעניין של כותבים. למי שעדיין לא נחשף או שכח שזה קיים - ממליצה בחום. 

אני עדיין קוראת את THE MAIDENS (אלכס מיכאלידס) ובינתיים נהנית ממנו מאד. בינתיים קבלתי המלצה על ספר בשם "איזה עידן נפלא" מאת קיילי ריד, שזהו ספר הביכורים שלה. אם הבנתי נכון הוא מדבר על סוגיות של אפלייה בארה"ב והיחסים המורכבים בין שחורים ללבנים. אעדכן מה דעתי עליו לאחר שאקרא. אבל מה שרציתי לספר הוא שכיון שהיה לי ברור שזהו תרגום מאנגלית, הלכתי לחפש אותו באמאזון, להורדה לקינדל. אלא שלא ידעתי בדיוק איך הספר או שם הסופרת נכתב באנגלית. 

ניסיתי כל מיני איותים שונים שהעלו חרס בידי לגבי שם הסופרת, וכמובן שלא היתה לי שום דרך לדעת אם שם הספר בעברית נאמן למקור או שעבר איזה עיבוד שיתאים לעין/אוזן העברית. לאחר שהתייאשתי מאמאזון הלכתי לגוגל. וכאן קיבלתי (שוב!) הוכחה לגאונות של אלגוריתם החיפוש המופלא של גוגל. אמנם לא הצלחתי למצוא את שם הספר באנגלית על ידי חיפוש שמו בעברית, אבל כשחיפשתי את שם הסופרת הוא הבין אותי כבר בניסיון הראשון. ואבא שלי אמר לי שהאלגוריתם הזה פותח בישראל. גאווה לאומית. 

ששי עבר עלינו ברוגע ובערב התיישבנו לצפות בסרט החדש של "אוואטר" ( AVATAR - THE WAY OF WATER) - שלוש שעות ועשרים דקות - ב-KODI. מה אספר ומה אומר? חבל על הזמן במובן המקורי של הביטוי. הסרט הראשון היה קסום ומתוק ונוגע ללב ממש, אהבתי אותו מאד ולאחרונה צפינו בו שוב. הסרט החדש מטומטם ומיותר וגם האורך שלו הוכיח לי בעיקר שג'יימס קמרון יותר מדי מאוהב בעצמו וביצירה שלו ולא יודע לחתוך היכן שצריך. 

בשבת נפגשנו עם בתי ומשפחתה המתוקה לצהריים במסעדת אבו סעיד בהרצליה. עמוד הפייסבוק שלהם מבטיח "אוכל טוב ואווירה משפחתית" וזה מאה אחוז נכון. הם מאד נחמדים, האוכל מזרחי טעים והשירות - אפילו בשבת צהריים במסעדה מלאה עד אפס מקום - מצוין. וזול. כל כך זול שחתני שילם את החשבון של כולנו בלי שנרגיש בכלל (וזה אומר הרבה 🤣).

היה כיף ממש לבלות קצת זמן איכות עם הנכדים ועם בתי וחתני בלי שנצטרך להתאמץ ולבשל - היה אמנם רועש וקצת קשה לדבר (זו תמיד ההתלבטות בין מסעדה לבין הבית) אבל היה שווה. שרי ישבה לידי וקיבלתי המון נשיקות ותשומת לב....היה נהדר. התעכבנו לפטפט קצת בחוץ לאחר שסיימנו, הייתה שמש נעימה באמצע יום מעט חורפי, ונהנינו מהביחד. 

בערב T יצא להפגנה בכיכר "הבימה" על האופנוע. הוא לא רצה לצאת עם הרכב מפאת הפקקים הצפויים ובעיות החניה, ואני לא הייתי מסוגלת הפעם לעשות את הדרך על האופנוע (ועוד במזג אוויר מעט סגרירי ואולי גשום). עוד אני מתפללת שהדרך (וגם ההפגנה עצמה) יעברו לו בשלום, והנה הוא חזר - כעשרים דקות לאחר שיצא - ספוג מים! התברר שהדרך היתה גשומה לחלוטין וגם מלאת שלוליות, והוא הבין שאין מצב שהוא ממשיך כך עד תל אביב (שלפחות לפי מה שראינו בחדשות לא היתה גשומה כלל) ושב הביתה. 

בראשון בבוקר התייצבו בעלי המקצוע מטעם הביטוח כדי לנסות לפתוח את הסתימה הבלתי נגמרת בשירותים, ואחרי ניסיונות רבים וכושלים להגיע אליה בכל מיני דרכים וזוויות, התברר שיש צורך לחצוב דרך החצר של השכנים (הדו) שלנו. למה? כי לא היתה זווית טובה מספיק בשום דרך אחרת. ברור שהשכנה (לה אמא שלי הדביקה אי אז את הכינוי "קרואלה" ואנחנו אימצנו אותו בחום) הביעה התנגדות נמרצת, אבל בסופו של דבר לא הייתה ברירה, והיא שוכנעה שכל מה שהם יהרסו יתוקן על ידי ועל חשבון חברת הביטוח. בסך הכל T אמר שהם חצבו חור קטן מאד בחלק שלהם של החצר. 

למען האמת, אני לא לגמרי מבינה מה קרה שם, אבל הצינור נמעך ונשבר ונחסם על ידי בטון - שעל זה הם עמלים כל הזמן הזה, לחצוב דרכו ולפנות אותו. הטענה שלהם היא שהבניין שקע. זה מעלה אצלי שאלות וסוגיות רבות בלי קשר לסתימה בצינור אבל אני לא מצליחה לקבל תשובות לאף אחת מהן. כך או אחרת נותרה להם עוד עבודה רבה, הם לא סיימו את המלאכה וכבר קבעו מראש להגיע בעוד שבועיים ושוב בעוד שלושה שבועות בתקווה שבפעמיים האלה הם יצליחו לפתוח את הכל, לפנות את הבטון החוסם וגם לתקן את הצינור. בקיצור - אנחנו עדיין תקועים עם השירותים האלה. לעוד הרבה זמן. לנשום, אמפי, לנשום עמוק. 

השבוע נפגשתי עם 'מחברת' שוב לאחר שלא התראינו מאז בני ומשפחתו חזרו אלינו מצפת, וכרגיל היה טוב מאד. השבוע אני גם מתכננת להיפגש עם 'היידי', שאיתה כלל לא התראיתי מאז  שבני הגיע, אז אני כבר מצפה לכך מאד.

לסיום הבהרה קטנה: בפוסט הקודם ציינתי שסיימתי לנהל את "מדור השרביט החם" בפרפרים ושראיתי שקנקן התה לקח בינתיים את הניהול על עצמו. ובכן, קנקן ביקש להבהיר כי הוא לא התנדב לנהל את המדור בעצמו אלא הוציא קול קורא לבלוגרים מי מכם מתנדב לקחת את הניהול או להשתתף בניהול עם אחרים. בינתיים הוא הציע נושא לכתיבה לשבוע זה וייתכן שימשיך למלא את מקום מנהל/ת המדור באופן זמני. 

אז אם יש מי מכם שמעוניין - ניתן לפנות אליו במייל  kankanhate@walla.co.il  או m.parparym@gmail.com

שבוע מקסים בריא ופורה לכולם

יום ראשון, 25 בדצמבר 2022

עוד השלמת עדכונים

אבא שלי:

אבא שלי ממשיך עם ההורמונים לטיפול בסרטן הערמונית, גם בכדורים וגם כבר קיבל זריקת הורמונים ראשונה, ויש מגוון של תופעות לוואי. 

הוא עייף יותר וחלש וגדלו לו שדיים - עד כאן מה שהזהירו אותו שעלול לקרות.

עם או בלי קשר להורמונים הרגליים שלו מאד כבדות וקשה לו ללכת, ויש לו קוצר נשימה לפעמים.

בנוסף, שבוע אחרי שהתחיל עם ההורמונים הוא סבל מסחרחורות והפרעות קצב בלב ואושפז למשך יומיים למעקב במחלקה קרדיולוגית. שם שוב אובחן פרפור פרוזדורים, והפעם הוסיפו לו כדור חדש - קרדיולוק - שאמור לעזור. 

כולנו תהינו אם הטיפול בסרטן הערמונית לא יהרוס לו את הלב (ואת החיים) אבל גם במיון וגם הרופאים במחלקה וגם הקרדיולוג שלו ואפילו האונקולוג שלו כולם כולם אמרו לו שלמרות תופעות הלוואי, עדיף שימשיך ויסיים - אם ניתן - את הטיפול נגד הסרטן. ושניתן לחיות עם תופעות הלוואי.

האונקולוג החליף לו, ליתר בטחון, את התרופה שהוא לוקח באופן שוטף לכיווץ הערמונית, מתוך מחשבה שהיא זו שאחראית לסחרחורות, ולא ההורמונים. ללא ספק זו תקופה קשה ואני רק מקווה שהגוף שלו, וגם המוראל שלו, יעמוד בתקופת הטיפולים הזאת, וההקרנות לאחר מכן. לפעמים הטיפול קשה יותר ואף מזיק יותר מהמחלה. נראה מה יהיה.

במקביל, כל הויכוח שלו עם ה'אחוזה' לגבי אופן התשלום החודשי הסעיר את אבא מאד, הוא אף התחיל להתקשר למוסדות נוספים לדיור מוגן כדי לשאול אם הם כן מוכנים לקבל תשלום חודשי בכרטיס אשראי (שלא בהוראת קבע), ובינתיים הבין שאף אחד לא מקבל תשלומים ככה. מצדנו אנחנו הבנו שהוא מסתובב סביב עצמו במעגלים מהסיפור הזה ושזה רק מזיק לבריאות שלו, אז הרמנו טלפון ל'אחוזה' בעצמנו וביקשנו לדבר עם המנכ"לית החדשה, זו שהורתה לבטל את הסדר התשלומים הקיים שלו.

כשצלצלנו המנכ"לית לא הגיעה עדיין למשרד, והמזכירה שלה ביקשה לדעת באיזה עניין. כשאמרנו, שאנחנו בתו וחתנו של אבא שלי, ושאנחנו מעוניינים לשוחח איתה בנושא התשלום החודשי ל'אחוזה', הובטח לנו שהיא תחזור אלינו אחר הצהריים.

איש מעולם לא חזר אלינו, אבל באורח פלא אבא שלי קיבל שיחה, עוד כשהיה מאושפז במחלקה הקרדיולוגית, ממנהלת החשבונות של 'האחוזה', שאמרה שזו היתה פשוט אי הבנה (?!),  ושלא יחול שום שינוי באופן התשלומים כפי שבוצע עד כה. מעניין מאד....

בנושא הבריאות של T: 

הוא קיבל הפניות ל-CT וגם לנוירולוג (בעניין תחושת העלפון בעת הרמת הראש) בהנחיית הכירורג המומחה לכלי דם, וכבר נקבעו תורים לשניהם. בינתיים נראה שהוא מרגיש בסדר רוב הזמן....

בגזרת החתולים:

לקחתי את מיינקוני לחיסון השנתי שלו. החתלתול לא ממש אהב להיכנס לסל-תול וחטפתי שריטה בצוואר מהחצוף הקטן. אבל חיסנתי אותו אצל ווטרינר מקומי ביישוב שלנו, בלי לנסוע בפקקים עד רעננה ובלי לשלם הון תועפות ובלי שיעצבנו אותי....ועל הדרך קיבלתי תכשיר חדש עבורו ועבור ל', שמורחים לתוך העור בקלות ומונע פרעושים, קרציות ותולעים למיניהן - בקיצור לא צריך כדורים (שאין שום סיכוי לגרום להם לבלוע) ולא צריך עוד זריקות. 

במסגרת התקלות והשיבושים בבית: 

החדשות הטובות הן, שהגיע ולאחר מכן הותקן טוחן האשפה החדש, ובא פתרון לסוגיה הזאת. 

הפעם הותקן טוחן האשפה הנכון, כלומר: זה שמראש רציתי, וסוף סוף והגיע סוף לסאגה המוזרה הזאת, שבה הותקן אצלי בכיור במטבח טוחן אשפה שיש לי רק דברים לא טובים לומר עליו. ובא לציון גואל, כמו שאומרים.

גם מחמם המים בגאז הוחלף לבסוף, לאחר שהתקלה המשיכה לקרות לסירוגין במשך כמה ימים. T התקשר לחברת הגאז, ולאחר הרבה התלבטויות הוחלט להחליף את המכשיר, שכבר היה ישן והשתלם יותר להחליפו מאשר לתקנו (שבימינו זה פשוט אומר: להחליף כרטיס זיכרון). 

כאילו כל זה לא הספיק, שוב חזרה לנו הסתימה בשירותי האורחים, ואיימה להציף את הבית. 

זה הפך לסיפור בהמשכים. 

בהתחלה הזמנו שרברב, שהגיע ועשה הפעם בדיקה קצת יותר מעמיקה מהרגיל, וגילה שכנראה עכבר חדר לביוב אצלנו וכרסם את הפקק שבנקודת הביקורת, מה שלטענתו גרם ללכלוך ולשורשים ולחצץ לחדור למערכת ולחסום אותה. הוא המליץ להפעיל את ביטוח הדירה ולא לשלם על התיקון באופן פרטי. בדיעבד כנראה שמזל שזה מה שעשינו.

הפעלנו את הביטוח (והתפעלנו מכך שהם שלחו לנו שרברב עוד באותו היום), אבל במקום להחליף את קופסת הביקורת הוא החליט לעשות בה תיקון (עם דבק סיליקון - משהו ש-T היה יכול לעשות בעצמו), ובשלב ההוא עדיין לא היינו בטוחים שבין ההשתתפות העצמית מצד אחד והעבודה המינימליסטית של שרברב הביטוח מצד שני, לא היה לנו כבר עדיף לתקן באופן פרטי.

אבל אז הוא טען שאינו יכול לנקות את הקו החסום ודאג שחברת הביטוח תשלח לכאן ביובית כדי לפתוח באופן יסודי את הסתימה. 

הביובית הגיעה למחרת ולא הצליחה לפתוח את הסתימה. הם החדירו מצלמה לעומק הקו וראו קרע משמעותי בצינור הביוב, והעלו סברה ששורשים של עץ חדרו אליו וגרמו לחסימה. על מנת להימנע משבירת ריצוף הבטון (בומנייט) ביקשו מחברת הביטוח לשלוח אלינו בעל מקצוע שלישי, בעל מומחיות לתקן את הצינור "לפרוסקופית", אם לשאול מושג מתחום הרפואה. 

עוד יום חלף, והגיע המומחה, שפצח בתיקון הצינור (שלטענתו כלל לא נחסם על ידי שורשי עץ אלא קרס מפאת כובד החול והבטון שמעליו), ואז בכלל התברר שהקו הזה אכן דרש תיקון ומנע תקלה עצומה בקרוב, אך הסתימה בכלל לא שם, וצריך שוב לבדוק את זה מתוך הבית. 

עד שהוא והצוות שלו סיימו את עבודות התיקון הגדול של הצינור, הם היו חייבים לנסוע לתקלה דחופה אחרת אצל לקוח נוסף, והבטיחו להתייצב אצלנו ביום ראשון על הבוקר כדי לפרק את האסלה ולחפש את מקור הסתימה מבפנים. כאמור - סיפור בהמשכים. 

בינתיים השירותים האלה מושבתים וגם הכביסה היתה מושבתת, כי המים מחדר הכביסה עוברים על אותו הקו. לאחר שהצטברו לי הררי כביסה (גם שלנו, גם קצת של בני ומשפחתו וגם מצעים ומגבות) T הציע לנקז את המים ממכונת הכביסה לתוך דלי או גיגית גדולה. לי היה רעיון אחר - מאחר שהמכונה לא רחוקה מהחלון של חדר הכביסה, הצעתי לנסות להוציא את צינור הניקוז של המכונה דרך החלון. וכך עשיתי. המים נשפכו אל הגג של חדר האורחים - לא נורא - וכך במהלך סוף השבוע סיימתי מספר רב של "נאגלות" של כביסה, וברור שהכל כבר מקופל ומסודר (אבל עדיין לא גיהצתי את שדורש גיהוץ). 

בנושא הבריאות שלי: 

סוף סוף היה לי תור למומחה לגיל המעבר, לאחר ש'רופאהחדשה' התעקשה שאני לוקחת הורמונים הרבה יותר מדי זמן וזה מסוכן. הרופאה גם טענה שכאשר אני עושה הפסקה בהורמונים (בערך פעם בשנה, בחורף) כדי לבדוק האם נעלמו התסמינים, זה לא בריא ויותר מסוכן לגוף כאשר אני חוזרת לקחת אותם אחר כך. 

היא כתבה את כל זה בהפנייה, ובנוסף סיפרתי למומחה את כל ההיסטוריה שלי עם תסמיני גיל המעבר. הוא היה מאד נחמד ועשה לי קצת סדר בדברים. 

הוא הסביר שאכן יש סיכון לסרטן השד כאשר לוקחים את ההורמונים האלה, אבל שהדורות החדשים יותר של ההורמונים האלה משמעותית פחות מסוכנים, ואלה שאני מקבלת עכשיו הם במינון הכי נמוך שיכול להיות (ועדיין להיות אפקטיבי). כשאמרתי לו ש'רופאהחדשה' רצתה להמליץ על הורמונים שמכילים אסטרוגן בלבד, הוא הסביר שכל אישה שיש לה רחם זקוקה גם לפרוגסטרון, שמגן על הרחם שלה, כאשר היא מקבלת אסטרוגן לאורך זמן. בקיצור, הוא סומך על ההחלטות של הגניקולוג שלי ושמח לשמוע שאני גם בודקת את השד כל שנה גם אצל כירורג וגם פעם בשלוש שנים בעזרת ממוגרפיה, עושה את בדיקות הפאפס באופן קבוע ובאופן כללי שומרת על עצמי. 

מה שכן, הוא הסביר שבאמת לא בריא לעשות הפסקה עם ההורמונים כל שנה אלא כל חמש או עשר שנים, כי זה באמת מזיק לגוף בכל פעם להתחיל אותם מחדש. את כל זה הוא רשם בסיכום הביקור ואעביר את זה בהזדמנות ל'רופאהחדשה'. 

בגזרת הבריאות של כולנו: 

אני מרגישה טוב - בדיקות קורונה חוזרות שוב יצאו שליליות, וחזרתי לפעילות הגופנית הרגילה שלי (גם אם לאט יותר) אבל מידי פעם עדיין יש לי התקפי שיעול. מיינקוני מאד נבהל בכל פעם שזה קורה. T דיווח על כאב גרון בתחילת השבוע אבל למחרת זה עבר וחלף כלא היה. הוא מרגיש טוב ומתעמל ומתפקד כרגיל.

חתני כבר מרגיש ממש טוב, וגם חכמוד שחלה בעקבותיו כבר מתחיל להתאושש.  

בצפת כלתי דיווחה על דגדוג חשוד בגרון - אך בינתיים לא נראה שזה התפתח לשום דבר. 

אלה העדכונים בינתיים, בין לבין הפוסטים האחרונים שמתעדים את הטיול. המשך יבוא.