‏הצגת רשומות עם תוויות יום הולדת לנשמותק. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות יום הולדת לנשמותק. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 26 באוגוסט 2026

מוצפת

הימים חולפים והנה כבר חלף מעל לשבוע מאז שאבא התמוטט, קיבל החייאה, אושפז והתעורר. 

היום העבירו אותו מחדר טיפול נמרץ במחלקה פנימית לחדר רגיל באותה מחלקה. 

לא ברור מה זה היה בדיוק שגרם לו להתמוטטות, ברור שמצבו לא מזהיר אבל ממש לא ברור מה קורה עכשיו. 

הוא מודע למצבו ומתלונן, וממש כואב הלב עליו. 

כל עוד היה בטיפול נמרץ לא ניתן היה להיות אצלו יותר מדי, אבל בכל זאת התחלנו להביא אליו את המטפל במהלך היום כדי שיקבל את תשומת הלב והטיפול המיטבי וגם לא יהיה לבד בין לבין הביקורים שלנו, שאר בני המשפחה. 

עכשיו שהוא בחדר רגיל אני מניחה שתצטרך להיות נוכחות מוגברת שלנו. ואולי גם בלילות. 

אמא לגמרי מכונסת בתוך עצמה ופרט לביקורים קצרים אצל אבא היא רוצה רק להיות לבד בבית. מכריחה את עצמה לאכול, שזה יפה, לאור העובדה שבמצבים כאלה היא מאבדת לגמרי את התיאבון. 

אני זו שמטפלת בכל העניינים הלוגיסטיים, הביורוקטיים, וגם זה מעיק עלי. אחי וגיסתי די מצפים שאני אקבל את ההחלטות, אבל לזכותם ייאמר שהם משתפים פעולה עם כל בקשה או החלטה. 

מרגישה מוצפת. מבולבלת. דואגת. מרגישה כובד עצום עלי. 

*נוצר לבקשתי על ידי AI

באחד הימים פתאום יצאה לי תזכורת על הופעה שקניתי אליה כרטיסים מזמן. התלבטתי והחלטתי שאנחנו הולכים. שמחתי שהלכנו. היה טוב והקהל היה נהדר ושיתף פעולה, שרנו ורקדנו וזה עשה לנו טוב. שמחתי שלא וויתרנו. 

אצל T ממשיכים ההתקפים, הבחילות, כל מיני תופעות - אבל הוא ממשיך את החיים כרגיל למרות הכל. 

הלקוח החדש שלו עדיין לא החליט אם הוא מוכר את החברה או מנסה לשפר אותה, אבל בינתיים T ושותפנו הפכו ממש לחלק מהחברה, וייתכן שיישארו הלאה גם אם היא תימכר. בינתיים הם עובדים במרץ. 

בעניין הרכב, בסוף כמו שתיארתי לעצמי חזרו אלינו לגבי הסמארט #5 ושיפרו את תנאי הטרייד אין כך שכן היה לנו כדאי לבצע את העיסקה, ועכשיו אנחנו ממתינים שהרכב יהיה מוכן. בינתיים הזיקר שלנו מפגין עוד ועוד מגוון מרשים של תקלות טכניות, כאילו כדי להזכיר לנו מדוע אנחנו מחליפים אותו. 

סימן שאלה גדול מתנוסס מעל לתכניות החופשה שלנו ביוון בספטמבר עם בתי והמשפחה, וגם מעל לביקור שלנו אצל בני בבוסטון בסוף ספטמבר. אבל נחצה את הגשרים האלה כשנגיע אליהם.......

לנשמותק יש יום הולדת השבוע ובתי אמרה ש"בשאיפה" הם יחגגו לו בששי בערב אצלם בבית. אז "בשאיפה" אנחנו מוזמנים אליהם......ולא צריך להכין כאן ארוחה.........

יום שישי, 30 באוגוסט 2024

השבוע האחרון של החופש הגדול

אחרי הניתוח ברגל עשיתי הפסקה של יום אחד בדיוק לפני שחזרתי להליכות.

כפי שכתבתי למוטי באחת התגובות, הכירורג אמר לי "לא למתוח את המקום" במשך שבועיים. כששאלתי מה זה אומר "למתוח את המקום" הוא אמר לאמץ, להתעמל. אבל זה לא נשמע לי הגיוני. אז בדקתי כמה תנועות, ובאמת כאשר אני כורעת להתכופף, למשל, אז המקום נמתח. אז מזה אני נמנעת. אבל כשאני הולכת, גם מהר מאד, לא מרגיש לי בכלל שהמקום נמתח. 

בהליכת הבוקר בשבת לשם שינוי הקשבתי למוסיקה במקום לפודקסטים. הרגשתי שאין שום פודקסט כרגע שיש לי סבלנות להקשיב אליו. הספוטיפיי הרכיב לי כמה וכמה רשימות שמיעה יומיות על סמך ההעדפות שלי, וכך העברתי שבעה ומשהו קילומטר בנעימים. היה חם ולח אבל רוב הזמן העננים עזרו לי להסתיר את השמש, וזה היה נחמד מאד.

לפני הצהריים קפצנו לבקר אצל הורי, יותר מתוך תחושת מחויבות - לפחות מצדי - ופחות מתוך רצון באמת להיפגש איתם. כנראה שגם למפגש איתם אין לי עכשיו כוח. נפשי. אין לי הרבה כוח, לכלום, כנראה. אבל הם שמחו שבאנו וזה הרגיש כמו דבר טוב. 

ציפו בסידרה דוקומנטרית בנטפליקס על ווייאט ארפ וקרב היריות המפורסם ב- קרב היריות ב-OK CORRAL וזה די מעניין.

בנוסף צפיתי בסידרה בשם "המדריך לרצח לילדות טובות". התחלתי לצפות מתוך מחשבה שזו עוד סידרת נוער - שזה משום מה הז'אנר שאני נמשכת אליו בחודשים האחרונים - אבל למרות שזו אכן סידרת נוער, היא עשויה היטב ובנויה כסיפור בלשי של ממש. ממליצה. 

צפיתי בעוד סדרות נוער שלא אפרט כאן, שחלקן לא ברמה מי יודע מה, אבל כאמור - זה מה שאני מסוגלת כנראה בתקופה הנוכחית. 

בראשון קבלתי את החיסון השני בסידרה נגד שלבקת חוגרת, וגם הפעם הזרוע כאבה והיה לילה אחד של כאבים בגוף דמויי שפעת אבל בסך הכל זה עבר בשלום. 

פרט מצחיק - כמעט לא קבלתי את החיסון כי את הראשון נתנו לי בתאריך 26/6 ואת השני קבעתי ב-25/8. היה חסר יום אחד וכתוב להם שנדרשים לפחות חודשיים בין הראשון לשני. איכשהו אני פספסתי את העניין הזה, של "בין חודשיים לחצי שנה" בין המנה הראשונה לשנייה, כי לו הייתי מודעת לזה, הייתי קובעת בכלל בספטמבר, אחרי שהייתי מסיימת את תורנות הנכדים של החופש הגדול. בסופו של דבר כן חיסנו אותי. מקווה שזה יתפוס באמת. 

תוך התעלמות מוחלטת גם מהחיסון ותופעותיו וגם מהתפרים ברגל, אירחנו כאן את הנכדים בין ראשון לשני, וגם דאגנו לחגוג לנשמותק את יום הולדתו ה-12. 

בראשון בערב T לקח את הבנים לקרטינג - לאחר שהם כל כך נהנו מזה בתאילנד. 


בזמן הזה נשאתי עם שרי בבית, שיחקנו, תופפנו, וצפינו בסרט "הנסיכה הקסומה" - שאגב זו היתה הפעם הראשונה שראיתי אותו מההתחלה ועד הסוף. 
מעולם לא ראיתי אותו - בתי כל הזמן מצטטת ממנו - ורב עכשיו הבנתי כמובן שמדובר בפארודיה מצחיקה ומקסימה. 
מסתבר ששרי כבר ראתה אותו כמה וכמה פעמים.


כשהבנים חזרו T הכין פיצה טעימה 


ואז שרנו לנשמותק "היום יום הולדת" ואכלנו מהעוגה שהכנתי כבר יום קודם, ( מתכון של סבתא שלי) שנשמותק הכי אוהב. 


הפעם לא היתה לשרי שום בעייה להירדם, חכמוד העביר אותה למזרון שליד המיטה שלנו, וכך ישנו לנו חמישתנו בנוח כל הלילה. אני, כאמור, ישנתי פחות טוב כי כאב לי כל הגוף מתופעות הלוואי של החיסון, אבל לפחות לא ישנה איתי ילדה בת חמש באותו הזמן. 

בבוקר T הכין להם פרנץ' טוסט (לחכמוד ולשרי) וקרפים (לנשמותק) וכולנו צפינו בסרט הראשון והמקורי (1968) של כוכב הקופים, שאמנם היה מוזר לראות את הטכנולוגיה שבה השתמשו בשנות הששים בתעשיית הסרטים, אבל התוכן והערכים שהוא ביטא היו ממש חשובים וטובים. כולנו נהנינו. 

ביום חמישי חתני הביא רק את שרי - נשמותק נשאר בבית עם כמה חברים שבילו אצלו כל הלילה במסיבת פיג'מות, וחכמוד, שברח ממסיבת הפיג'מות של נשמותק, ישן אצל הסבתא השנייה. 
שרי היתה שיא המתיקות ולא היו איתה עניינים בכלל. אני לא יודעת אם זה משום שהיא כבר ממש התרגלה אלינו, התקרבה אליו, היה לה יום טוב במיוחד או שהעובדה שהיינו לבד בלי אחים ובלי הורים גרמה להתנהגות שלה להיות שונה. כך או אחרת נהנינו ממנה נורא.

שיחקנו וציירנו והיא בישלה כל מיני דברים עם T, ובזמן שנחנו בצהריים היא העסיקה את עצמה....היה ממש נחמד. 
וזה חתם את "קייטנת סבא וסבתא" של קיץ 2024 - ביום ראשון היא חוזרת לגן, ובין אם שביתת התיכונים תשפיע גם על חטיבות הביניים ובין אם לא - אנחנו סיימנו את תפקידנו. הבנים כבר גדולים, וגם אם הם יהיו מושבתים וירצו לבוא, זו לא נחשבת "עבודה" מבחינתנו. 

הצלחתי להיפגש עם 'מחברת' השבוע, ופגשתי גם את אחת החברות הטובות שלה. שתינו שמענו רבות זו על זו אבל נדמה לי שנפגשנו בעבר רק פעם אחת, לפני שנים בקאנטרי של רעננה, כשעוד כולנו היינו מנויות שם. מאד נהניתי מהמפגש. 


אני ממשיכה לקרוא בסדר THE LOST SHTETL, ועדיין לא גיבשתי דיעה סופית לגביו, אז מחכה לסיים אותו ואז נראה. 

אמא שלי ביקשה שאוריד לה לאפליקציה את הספר "עורך צללים" מאת אריאל הורוביץ - שכנראה מקבל הרבה מאד שבחים בהרבה מאד מדורי תרבות בהרבה מאד עיתונים. היא עצמה לא ממש מתלהבת, אבל היא תעדכן אותי כשתסיים. לא קראתי את "טובי בנינו", ספרו הראשון.......אולי עדיף להתחיל דווקא ממנו. 


אחי חוגג יום הולדת 60, אבל הוא בכלל בכנס בחו"ל ואני לא יודעת מתי ואיך נחגוג לו. הוא ביקש מגיסתי במפורש לא לעשות שום דבר גדול ורב משתתפים (כמו שעשינו לו כאן ביום הולדתו ה-50), והיא ממילא מורה בתיכון ורכזת אנגלית ותמיד יום הולדתו של אחי מגיע בימים הכי לחוצים שלה, לקראת תחילת הלימודים. והשנה כרגיל צפויה שביתה, אולי כן אולי לא - אז נראה שכל העניין יידחה. ואולי נחגוג להם כבר ביחד, כי יום הולדתה חל 11 ימים אחריו. 

אז הערב תתקיים כאן ארוחה רק עם הורי. בתי והמשפחה נפגשים אצל חמותה עם כל האחיות של חתני, לאחר שכולם חזרו מחופשות חו"ל שלהם. 

לקראת סוף השבוע נראה לי שהתחילה לפוג השלווה שזכיתי לה מאז החופשה. אני עדיין בסדר, ועוד לא השתלט הדכדוך, אבל החלומות שלי מוזרים ולפעמים לפנות בוקר מתעוררת החרדה.......משום דבר ספציפי פרט לעובדה שהמדינה שלנו עדיין במסלול התרסקות והתפרקות, גם מבחוץ אבל בעיקר מבפנים.....ואני לא יודעת מה אני יכולה לעשות כדי למנוע, לעזור, לשקם. כרגע די כלום ושום דבר. 




יום שני, 28 באוגוסט 2023

יומולדת לנשמותק, מוסיקה טובה ועוד עניינים

בשבת אירחנו את המשפחה לארוחת צהריים, לשם שינוי, כי בתי חגגה לנשמותק את יום הולדתו האחד עשר עם כמה חברים בששי בערב. הם נסעו ל"לייזר טאג" ואכלו המבורגרים ובסך הכל נשמע שהם היו מאד מרוצים. 😀

יום ההולדת עצמו חל בשבת, כך שבשבת בבוקר בתי וחתני והאח והאחות חגגו לנשמותק עם ה"בוקרהולדת" המסורתי - ארוחת פנקייקים ובלונים וברכות. לכן T הכין ארוחה פשוטה, יחסית, במחשבה שכולם לא יהיו נורא רעבים כשהם יגיעו אלינו. מצד שני הוא הביא בחשבון ששני המתבגרים מפתחים תיאבון בריא די מהר בין ארוחה לארוחה.

בקיצור היתה ארוחה "רק" של סטייקים ושניצלים, עם צ'יפס (ש-T הכין בעצמו מתפוחי אדמה ובטטות ב"AIR FRYER" - גם טעים וגם בריא), פסטה בולונייז, שני סלטים (ירקות רגיל ו"פנצנלה" עם מוצרלה טרייה), והעיקר: שתי עוגות יום הולדת. 
נשמותק ביקש גם את עוגת השוקולד של סבתא שלי, וגם עוגת RED VELVET שהוא אכל במלון כשהיה איתנו בים המלח. כמובן שבמלון העוגה היתה 'פרווה', ואצלנו היתה מסקרפונה אמיתית. 
בנוסף היו המון גלידות - כולל גלידת "מקופלת" וסורבה מנגו (ממנגו טרי שהשכן שלנו נתן לנו מהמטע שלו) ש-T הכין השבוע. 

הילד שמח מאד בחגיגה, גם באוכל ובקינוחים, ובעיקר במתנה שלו - מחשב נייד "גיימרים" שקנינו לו ביחד, הוריו ואנחנו. 

גם הורי היו ונהנו מאד, למרות שאבא מאד עייף בימים האלה וביקש לנסוע הביתה מוקדם. בתי הקפיצה את הורי הביתה והסיעה אותם ממש עד הדלת, בין השבילים של הדיור המוגן. 

בנושאים אחרים, השבוע נזכרתי פתאום במוסיקה משנות התשעים שמאד מאד אהבתי ולא זכרתי איך קראו לאלבום. חיפושים שונים ברשת ובאמצעות הבינה המלאכותית העלו חרס (הבינה המלאכותית במיוחד הגדילה לעשות וסיפקה תוצאות מופרכות, כהרגלה בקודש), וגם אפליקציית "SHAZAM", שתכליתה להקשיב לקטע מוסיקה ולזהות מהו, לא הצליחה במשימה.
פתאום חשבתי על כך שאולי אולי יש לי עדיין בבית את הדיסק המקורי. בחדר של בני (חדר המוסיקה) יש לנו את כל הדיסקים שלו ושלנו מימים ימימה. חיפוש יסודי אך מהיר פתר את התעלומה. מצאתי את הדיסק. 
קוראים לזה: ADIEMUS by Karl Jenkins




ואני זוכרת שכאשר זה רק יצא, האזנתי לזה ב"לופ" שוב ושוב במשך שבועות. או חודשים אפילו. מוסיקה יפהפיה שלא נמאס לי ממנה. עכשיו כבר הוספתי אותה לפלייליסט שלי בספוטיפיי ואני נהנית מכל רגע. 

סיימתי לקרוא את "שנים טובות" מאת מאיה ערד והתחלתי ספר עיון, לשם שינוי, בשם "מהפיכת הקשב" מאת מיכה גודמן, ש'מחברת' המליצה לי עליו. בינתיים הוא מעניין מאד, עוד לא גיבשתי דעה לכאן או לכאן על הרעיונות או הדעות שלו. אעדכן בהמשך. 

עוד השבוע נאלצתי להכניס את הרכב שלי למוסך לתקן (שוב!) את המתזים שהפסיקו (שוב!) לעבוד. הרכב עוד באחריות, וזו הפעם השנייה שהמתזים הפסיקו לעבוד. כנראה זו נקודת תורפה של הרכב הזה. כרגיל המוסך דרשו שנשאיר את האוטו אצלם במשך יומיים (הכנסנו היום ונקבל אותו מחר), מה שתמיד מרגיז אותנו מאד. מה הבעייה לקבוע שעה לכל רכב, לטפל בו באותו היום ולהחזיר? במיוחד שאתם יודעים מראש איזה חלק אתם צריכים. מוזר מאד. בסוף צמצנו את הזמן שבו אין לנו רכב, הכנסנו אותו לקראת סוף יום העבודה שלהם, בהבטחה שהם יטפלו בו דבר ראשון על הבוקר מחר. נקווה שזה נכון ושנקבל אותו מוקדם, יחסית, כי אחר הצהריים אנחנו מתכננים לאסוף את הנכדים הגדולים, לבילוי אחרון אצל סבתא וסבא של החופש הגדול הזה, לפני תחילת שנת הלימודים. 

הטיול באוסטריה מתקרב ושוחחנו עם החברים שלנו "האוסטרלים" שמתרגשים לקראת המפגש שלנו בוינה. מסתבר שהם חוגגים, בדיוק חזרו משייט בין איסלנד, נורבגיה והולנד. כנראה הבת זקוקה פחות לעזרתם עם התינוקת החדשה, והם מחפשים לעצמם בילויים וטיולים בזמן הזה שהם ממילא רחוקים מהבית. קבענו את הטיול בשבוע הראשון של ספטמבר כי היה חשוב להם להיות איתה בראש השנה. 

לגבי ראש השנה באמת אין לנו כרגע תוכניות. בתי מוזמנת לגיסתה עם המשפחה, ועדיין לא דיברתי עם בני המשפחה האחרים לגבי התכניות שלהם. לא באמת משנה לנו מה לעשות, עם מי לחגוג וכיצד. יותר מטריד מה יהיה במדינה הזאת, במיוחד שראש השנה יחול שלושה ימים אחרי הדיון בבג"ץ על עילת הסבירות.............


יום ראשון, 28 באוגוסט 2022

מעשה ביום הולדת עשירי, עוגה שנפלה, ג'ינס והרהורים על אמא שלי

בששי חל יום הולדתו של נשמותק. הוא חגג עשר קיצים, כמו הבלוג הזה. התחלתי את הבלוג קצת לפני שהוא נולד, לקראת סיום העבודה שלי במקום הקודם (והאחרון). גוגל שלח לי תמונה שלו מיום הולדתו הראשון. מתיקות שנשפכת מהמסך החוצה והחיוך טוב לב של בן השנה הזהה לגמרי לחיוך טוב הלב שיש לו לו היום המיסו את לבי - ואת לב כל מי ששלחתי לו את התמונה. ואיזה פולקעס היו לו!! לא פלא שבהתחלה קראתי לו כאן 'השמנדוב'! עכשיו הוא רזה מאד וכל הזמן רק גובה. 

לבקשתו אפיתי את עוגת השוקולד של סבתא שלי (שהיא בעצם עוגת קקאו עם קפה וקינמון). 

בנוסף T הכין ניוקי, למרות שחתני אמר שאין צורך להביא כלום. 

היתה סעודה נהדרת עם סלטים טעימים ומעניינים (למשל סלט נבטוטים אחד שחתני הנביט בעצמו), בורגול ופיצה (שאני לא טעמתי אבל כולם טרפו כמה וכמה מנות ושני סוגי דגים בתנור - פילה דניס ופילה לברק - שהיו טעימים בטירוף.

כיון שמתנת יום הולדתו של נשמותק מאיתנו היתה סוני פלייסטיישן, ולכן תשמש גם את חכמוד, קניתי רק לשרי "מתנת ניחומים": הכנתי לה ערכה של חוברת צביעה של חד קרן (שהיא נורא אוהבת) וטושים מחיקים וגם קופסת אוכל קטנה של חד קרן - לגן החדש. הכל בוורוד כמובן. היא מאד שמחה במתנה.

בדרך מהרכב לדירה שלהם קרתה לי תאונה קטנה - העוגה נפלה לי מהיד, החליקה מהמיכל שבו החזקתי אותה, נמרחה לי לאורך כל הג'ינס וחלק מהסנדל (ברור שנעלתי סנדל לבן!) ונחתה בשלמותה (וכמעט ללא פגע) על הארץ. 

את העוגה הצלחנו להציל אבל הגעתי לביתה של בתי במצב די מביש. היא לא התבלבלה והלכה לבחור לי ג'ינס משלה, והציעה להשרות את שלי בחומר נגד כתמים במהלך הערב. די גיחכתי על ההצעה - שאני אכנס למכנסיים של הבת שלי? מגוחך (או כמו שנשמותק אוהב מאד לומר בכל הזדמנות בטון תיאטרלי ודרמתי מאד בזמן האחרון: proposterous!). 

בתי לא התבלבלה, פשפשה בחדר הארונות שלה ושלפה זוג מכנסיים כדי שאמדוד. הם היו מעט הדוקים אבל דווקא התאימו, להפתעתי, וככשאלתי איזו מידה היא לובשת, היא ענתה בנונשלנטיות - לפעמים 36, לפעמים 38....ואלה 36! האמת שהייתי בהלם. נכון שאני כבר מעל לשנה במידה 38, אבל למידה 36 לא חלמתי להיכנס אי פעם. לא שאתחיל לקנות מכנסיים במידה הזאת, זה באמת היה הדוק מדי ואחרי האוכל גם הציק מעט. אבל העובדה שנכנסתי אליהם ללא כל בעייה ושלא הייתי צריכה לפתוח כפתור בשום שלב בסך הכל שימחה אותי מאד. 

הגענו עם הורי וכמה דקות אחרינו הגיעה גם אמו של חתני עם אמה - סבתא של חתני. יצא שרוב הערב אמא שלי שוחחה עם סבתו של חתני. ונשמע שהיא נהנתה מהמפגש הזה. 

מעבר לכך שהארוחה היתה מוצלחת והחברה היתה נעימה, היתרון הכי גדול בלהתארח אצל בתי וחתני במקום לארח אותם אצלנו, הוא שאני פנויה ויכולה להקדיש לשרי את כל תשומת הלב. והילדה חגגה על זה. היא כל כך שמחה איתי ושיחקה איתי וקיבלתי ממנה כל כך הרבה חיבוקים ונשיקות שזה פשוט מוגג אותי. בסוף הערב גם חתני הכריז ש"הכי כיף כשאתם באים לכאן" ואני מייד עניתי שנשמח לבוא תמיד. 

נשמותק שמח מאד במתנות שלו, והוא וחכמוד כמובן מייד התיישבו לחבק ולהגדיר את הפלייסטיישן החדש, ועד שהגענו הביתה חתני כבר שלח לנו תמונה של שני הילדים שקועים במשחק. 

מהוריו הוא קיבל רולר בליידס חדשים. שלו כבר קטנים, ופרט לשחייה הילד לא עוסק כמעט בספורט או פעילות גופנית כלשהי כך שבעזרת הרולר בליידס החדשים ניתן יהיה לפתות אותו לנסוע לפארק, להזיע קצת ולפתח קצת כושר. 

כשחזרנו הביתה מצאתי את עצמי מהרהרת בסוגיה של הורי, ספציפית אמא שלי שכל הזמן מסרבת הזמנות למפגשים משפחתיים. 

לא בא לה לצאת מהבית ולא בא לה לפגוש אף אחד - והאמת שאנחנו אומרים תודה ומתפלאים על כך שהיא כן מוכנה להתייצב אצלנו כל יום ששי וגם לצאת איתנו למסעדה כאשר אנחנו לא מארחים. 

אבל השבוע קרה משהו שהעלה למודעות שלי משהו שהסתובב לי ברקע הרבה זמן בלי שאצליח להגדיר לעצמי מה מפריע לי. 

אחותה של גיסתי עורכת אצלה השנה את ארוחת ערב ראש השנה והיא רצתה להזמין גם את הורי. אמא של גיסתי מאד היתה רוצה להיפגש עם הורי אבל הם (כלומר אמא שלי) לא ממש משתפים פעולה. מה שמצחיק הוא שכאשר הם חיו בארה"ב והיו באים לבקר הם היו מתראים איתה הרבה יותר מאשר מאז שהם חזרו לגור בארץ. אז נכון שהיתה קורונה, אבל זה כבר פחות רלוונטי עכשיו. 

אחותה של גיסתי אמרה לגיסתי שהשנה בנה וכלתה מתארחים אצל המחותנים שלה. היא אמרה שאם הורי לא יבואו, היא תזמין את הוריה של כלתה, ובנה וכלתה וכך הם יזכו להיות כולם יחד בערב ראש השנה. אבל בעדיפות ראשונה היא רצתה שהורי יבואו. 

גיסתי ביררה איתי קודם כל אם אנחנו בארץ בראש השנה, כי תיארה לעצמה שאם כן אז אנחנו נארח והורי בטח ירצו להיות איתנו, וכשהבינה שאנחנו בבוסטון עם בני בראש השנה היא הודיעה להורי שהם מוזמנים איתם לאחותה.

אמא שלי פסקה בהחלטיות שהם לא באים. כשגיסתי שאלה למה, אמא שלי - שמעולם לא היתה חזקה בטאקט אבל עם הגיל רק הולכת ומקצינה - ענתה "ככה!". והאמת, שגיסתי מאד נעלבה. בעיקר כשהיא חשבה על כך שאחותה העדיפה להזמין אותם על פני בילוי עם הבן והכלה והוריה בערב החג. אבל האמת שהיא נעלבה גם בשביל עצמה ובשביל אחי. 

אמא שלי כל הזמן מכה על חטא בזמן האחרון שבילדות הם "העריצו אותי" והפלו לרעה את אחי. אני כמובן לא בדיוק זוכרת את זה ככה, אבל גם אם זה נכון שהם "העריצו אותי", הם היו כל הזמן עסוקים בלפצות את אחי על כך שהוא (בעיניהם) "פחות מוצלח" ובפועל היתה (לדעתי) אפליה הפוכה לגמרי. לא ששמתי לב לכך בזמנו, אגב. הבנתי את זה רק בדיעבד כשהתבגרתי ובמהלך הטיפולים הפסיכולוגיים שעברתי. בזמן אמת לא היתה בי טיפת קנאה לאחי ופרגנתי לו את כל תשומת הלב שהוא קיבל, גם מהם וגם ממני עצמי. ועוד אגב - התברר מהר מאד שהוא ממש לא "פחות מוצלח" ממני, ואולי אף יותר. לפחות בתחומים שהם החשיבו כחשובים (לימודים, עבודה, קריירה). 

בכל מקרה, אמא שלי כל כך עסוקה בעבר ובחרטות על הפלייתו של אחי, שהיא כלל לא שמה לב שהיא ממשיכה את האפליה הזאת עכשיו. כאשר אנחנו מזמינים אותם לארוחה אצלנו או במסעדה או אצל בתי - הם נענים ללא קושי. כשגיסתי מזמינה אותה אליהם או למסעדה יחד עם המשפחה שלה - אמא שלי באופן עקבי מסרבת. לפעמים זה מלווה בתירוצי קורונה והתקהלות ולפעמים פשוט "לא בא לה". והאמת? גם אני הייתי נעלבת מזה. מה, כשאני מזמינה אותם למסעדה או למפגשים עם הנינים (שהם, בינינו, הסכנה הכי גדולה להדבקה בקורונה) אז אין קורונה? יש פה משהו לא הגיוני.

אז הרבה זמן אני כבר חשה שיש איזו אי סימטריות ביחס הזה של הורי, ספציפית של אמא שלי - שהיא בסוף זאת שקובעת אם הולכים או לא - אלי ואל אחי. אבל כאן עליתי על חלק מן הבעייה. זה לא אחי. הוא בכלל לא במשוואה. הוא לא זה שמזמין אותם, הוא גם לא מתעמת איתם כשהם מסרבים. אחי מתחמק מעימותים כמו ממגיפה. הוא לא מוכן לדבר על נושאים במחלוקת, לא מוכן להתעקש איתם, משאיר את "העבודה הקשה" לאשתו. הוא גם לא יוזם. זו תמיד גיסתי שמזכירה לו לבקר אצלם, בדרך כלל בשבת אחר הצהריים, זו היא שמזכירה לו להתקשר אליהם. זו היא שאמרה לו בשבוע שעבר לנסוע להיות עם אבא שלי ב-MRI ולקחת אותו משם הביתה אחר כך אחרי שהוא סירב שאקח אותו והתעקש לנסוע לבד (אגב, לי אבא אמר שהוא ייסע במוניות המוזלות שמציעים להם דרך האחוזה, ולכן ויתרתי לו. בפועל הוא נסע ברכבת ואוטובוס!).  זו גיסתי שכל הזמן מתחשבת בהם ובו - בסוף נפגעת. זה לא הגיוני ולזה לא הוגן. 

בקיצור אתמול שוחחתי על כך עם T והחלטתי שאנחנו מחשבים מסלול מחדש. מצד אחד אין טעם לדבר על זה עם הורי - זה ברור. מצד שני נראה לי שאתחיל להעמיד אותם בפני עובדה בכל הקשור למשפחה של אחי וגיסתי. גם ככה אני מקפידה להזמין אותם פעם בכמה שבועות אלינו לארוחת ששי, זה ברור, אבל נראה לי שאתחיל גם ליזום לצאת איתם יחד למסעדה לפעמים (גיסתי לא מסוגלת כמעט לארח ואת זה אנחנו לגמרי מקבלים ובזה אנחנו לגמרי מתחשבים), להרגיל את הורי שגם הצד הזה קיים. והוא לא פחות שווה......

יום חמישי, 25 באוגוסט 2022

נכדים, חתולים וענייני בריאות

כל השבוע שעבר T לא הרגיש כל כך טוב, לא היו לו אנרגיות והבטן שלו עשתה בעיות. 

היה יום אחד השבוע שדווקא התחיל יותר טוב והוא הרגיש מלא אנרגיות. היה אפילו יום אחד שהבטן הייתה רגועה יחסית - אבל אחר כך שוב זה חזר. וגם עכשיו הוא מלא גאזים והבטן עושה בלגן ואף אחד מהרופאים לא מצליח להבין ממה זה נובע. מחכים שהפרופסור יחליט מה ואיך בודקים הלאה. 

בסוף השבוע יחול יום הולדתו העשירי של נשמותק. היינו ערוכים לערוך את ארוחת יום ההולדת אצלנו בששי בערב, והוא גם הזמין אצלי את עוגת השוקולד שאפיתי לכבוד יום הולדתו של אבא שלי באפריל, ואז פתאום חתני התקשר להזמין אותנו אליהם. והוא אמר שגם הורי מוזמנים. מדובר באירוע נדיר לאחרונה, אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה בתי וחתני הזמינו אותנו לארוחה אצלם, מתי בפעם האחרונה הם חגגו אצלם יום הולדת של מי מהילדים, וממש לא זוכרת מתי בפעם האחרונה הם טרחו להזמין גם את הורי. 

שמחה גדולה. 

אמרתי לחתני שיתקשר בעצמו אל הורי להזמין אותם, לשמח אותם. לא יודעת אם הוא הבין את מה שרמזתי שם, אבל הוא התקשר והם באמת שמחו. וגם - כמוני - התפלאו. 

קנינו לנשמותק סוני פלייסטיישן חדש (במקום הנינטנדו הישן שלהם) וחכמוד כבר גילה אותו במקרה כשנכנס לחדר האורחים ללכת שם לשירותים באחד הביקורים. השבעתי אותו לשמור את זה בסוד, אני מקווה שאכן שמר. וגם אם לא - לפעמים זה כיף לחכות למתנה שאתה כבר יודע שאמורה להגיע. 

T אמר לבתי לקנות משחקים לפלייסטיישן כדי שיוכלו לשחק מייד כשיקבלו את זה, אבל כמובן שזה עדיין לא קרה. אמרתי לו שזה לא נורא ושאפשר להוריד משחקים באופן מקוון, לעשות מנוי ועוד. בכל מקרה לא אנחנו אמורים לדאוג לכול.  

בגיזרה אחרת: לא יודעת אם בזמנו קיטרתי כאן על הפינוק של החתולים שלנו ד' ז"ל ו-ל' - הם כמעט לא אכלו אוכל רטוב של חתולים (מעדנים, שימורים) והיו מאד בררניים לגבי איזה שימורים הם אהבו ואיזה לא. עם המזל שלנו, תמיד כאשר היינו מוצאים מוצר שהם אהבו, בשלב כלשהו הוא אזל מהשוק או הפסיקו לייבא או לייצר בכלל. זה היה קטע מעצבן של שניהם. 

היה לי חשוב שהם יאכלו אפילו כפית של אוכל רטוב כל יום כי זה חשוב לכליות. חתולים לא שותים מספיק מים (למרות שהחתולים שלי אוהבים לשתות ישר מהברז) ויש להם נטייה בגיל מבוגר לבעיות בכליות. האוכל הרטוב מספק להם את הלחות החסרה. בין היתר. 

מאז שהגיע מיינקוני, הוא אהב ממש כל סוג אוכל שנתנו לו. זה היה פשוט תענוג לראות אותו מתרגש כשראה אותנו מכינים לו צלחת ומתנפל על האוכל ומחסל אותו עד כדי ליקוק הצלחת לכדי מראה נקי ומצוחצח. ההתלהבות שלו איכשהו השפיעה מעט גם על ל', שהתחילה לאכול קצת יותר (אולי מפאת התחרות). ראיתי שהיא העלתה מעט במשקל מאז שהוא הגיע (שנים שהיא באותו משקל) וגם ראיתי את התוצאות בארגז השירותים שלהם. 

אבל היא עדיין לא אוהבת כל סוג אוכל, ולאחרונה גם המיינקון החוצפן התחיל להיות בררן. סוגי אוכל שפעם הוא אהב עכשיו כבר לא, ויוצא שאני נתקעת עם קופסאות שימורים שקניתי כי הוא אהב ועכשיו פתאום הפסיק לאכול. 

מצד שני, בצר לי הגשתי לו אתמול אוכל שלפני כמה חודשים הוא לא אהב, כי זה מה שנשאר לי, והוא טרף אותו. אז אולי זה לא מוחלט העניין הזה. אולי הוא פשוט צריך את הגיוון...... באמת חתולים מפונקים!

היום הנכדים שוב היו אצלנו כל הבוקר. 

בתי הביאה אותם עייפים ורעבים, ונסעה לעבוד בקליניקה. מייד הכנו להם ארוחת בוקר ושמנו להם סרט ("משפחת סופר על") עד שהבריכה במושב הסמוך נפתחה.

נסענו עם שלושתם לבריכה וזה היה ממש נחמד. לשם שינוי שרי היתה עם המצופים אז היא היתה יחסית עצמאית ולא הייתי צריכה להחזיק אותה על הידיים כל הזמן. בבריכה הזאת זה שיפור משמעותי כי בניגוד לבריכה באחוזה, שם אין בכלל "עמוקים" ואני יכולה לעמוד בכל מקום לכל אורך הבריכה, הבריכה במושב היא בריכה רגילה וחלק נכבד ממנה אני לא מצליחה לעמוד. 

שרי התנהגה יפה רוב הזמן וגם כאשר היו עניינים הצלחנו לפתור אותם בנועם. לדוגמא כאשר קנינו להם ארטיקים וכמו תמיד אחרי שהיא בחרה טילון היא פתאום החליטה שהיא בעצם רוצה את הגלידה שנשמותק בחר. אמרתי לה שתטעם את הגלידה שלו ואם זה טעים לה אקנה לה גם כזה. היא סרבה לטעום, אז אמרתי לה שאם כך - או שתאכל את הטילון שהיא עצמה בחרה או שאם היא רוצה אני יכולה לזרוק אותו לפח. היא התלבטה רגע והחליטה שעדיף טילון ביד - וחיסלה אותו בתאווה רבה. 

בתי קנתה לה משקפת וורודה וחמודה אבל נראה לי שהגודל לא ממש התאים לפרצוף החמוד הקטן של הילדה, חלק מהזמן עין אחת היתה חצי עצומה וחלק מהזמן חדרו מים למשקפת. למרות זאת, היא התעקשה לחבוש אותה. לא התעקשתי. בכל פעם נכנסנו למים עם המשקפת, ואחרי כמה דקות היא הסירה אותה ואני כרכתי אותה סביב הזרוע שלי ולא עשינו מזה עניין. 

כשרצינו ללכת הביתה - T הכין ארוחת צהריים - היא רצתה לשטוף את הרגליים ביציאה מהבריכה, אבל בדרך לרכב כמובן שהן התלכלכו בעפר - אז היא התחילה לבכות וסירבה להיכנס לאוטו. הרמתי אותה ושטפתי את הלכלוך מהרגליים שלה בעזרת בקבוק מי שתייה, אבל היא לא נרגעה. היה חם והיינו עייפים ורעבים אז התחלנו לנסוע ככה, כשהיא בוכה, והצלחנו בדרך להסיח את דעתה בדיבורים על דברים אחרים ועד שהגענו הביתה - אחרי שלוש דקות בערך - היא כבר היתה בסדר. 

חכמוד ונשמותק נהדרים איתה, כל כך אוהבים אותה וסבלניים איתה. זה תענוג לראות. 

הם התקלחו שלושתם יחד ובינתיים T ואני הכנו את הארוחה, ואז אנחנו התקלחנו והם שיחקו בלגו, ואז בתי הגיעה והצטרפה אלינו לצהריים.......ואז הם הלכו ואנחנו נרדמנו חזק. מאד מעייף להיות קייטנת סבא וסבתא :)