החגים וזה

 בימים מאז שחזרנו מבוסטון היתה לנו ירידה כלשהי ברמת האנרגיה. אנחנו לא יודעים לגמרי למה לייחס את זה כי זה מורכב. גם הג'ט לג, מן הסתם. גם החיסון נגד שפעת ששנינו קיבלנו בסוף השבוע שעבר. 

אצל T ייתכן שגם התקופה הארוכה שבה הוא לא לקח ברזל (כדי לבדוק אילו מתופעות הלוואי קשורות לזה ואילו לא) גם החלישה אותו (כי הגוף שלו לא מסוגל לספוג את הברזל מהמזון, מאז הניתוח). 

כך או אחרת החלטתי לא להתפרע בסוף השבוע או בחג עצמו ולא להעמיס על T הרבה אירוח. 

גם ככה הוא חווה כמה התקפי כאב בהפרש של ימים בודדים זה מזה וכאמור הרגיש חלש, ולא ידעתי לאן זה הולך ורציתי להקל עליו. 

בששי גם ככה בתי הודיעה שהם מוזמנים אל חמותה, אז קבענו שנעשה ארוחה רק בראשון בערב, ערב סוכות. הודעתי גם להורי. לא הזמנתי בשום שלב את המשפחה של אחי. בקיצור - צמצמתי פעילות. 

בשבת היתה לנו הזמנה שנקבעה הרבה זמן מראש למסעדת 'טאיזו' עם 'שותפנו' ו'שריתה'. T שמע מחבר שלאחרונה חידש איתו את הקשר (היו יחד בתיכון וגם במילואים) שיש להם ארוחה עסקית בשבת בצהריים. גם היא לא זולה (169 ש"ח לסועד) אבל כוללת שלוש מנות: ראשונה, שנייה, עיקרית. 

לשותפנו ו-T היה גם עניין לבחון את המסעדה, את התפקוד שלה ואת המנות שהיא מגישה כי יש להם לקוחות ייעוץ חדשים עם מסעדה בעלת אופי דומה. 

המסעדה יפה מאד והשירות בה יותר ממצוין. המנות הראשונות גם הן היו טעימות (שיתפנו בינינו את הכל). החל מהמנה השנייה ואילך זה התחיל להתדרדר. או לא טעים או סתם לא משהו. בקיצור ללקוחות החדשים שלהם אין מה להתבייש בכלל באיכות האוכל וברמת המנות שהם עומדים להגיש. 

גם ביקור בשירותים (גם גברים וגם נשים) היה קצת מעצבן. בנוסף לחשיכה המאפיינת שירותים במסעדות בשנים האחרונות, והמחסור בנייר טואלט, גם הברז בכיור היה מוזר ודרש פענוח כדי להבין איך לפתוח את זרם המים. היה כל כך חשוך שהיה קשה להבין כיצד לפתוח את דלת השירותים כדי לצאת חזרה למסעדה - אה, כן, ולא היה בשום מקום שלט "שירותים". או שניחשת שהיכן שכתוב "PUSH" זו הדלת המבוקשת, או ששאלת את אחד המלצרים. 

מילא. גם על זה עשינו V. 

בראשון בערב T הכין ניוקי וסטייקים. היה קל וללא הרבה הכנות, והוא הספיק אפילו לצאת לשייט במועדון עם אחיו בבוקר. 

כולם נהנו מאד והנכדים היו מתוקים כתמיד. הגדולים נשארו לישון ואחרי שבאו לקחת אותם פשוט נחנו במהלך החג. 

ואז רמות האנרגיה שלנו התחילו לעלות בחזרה. אחרי כמה ימים של לקיחת ברזל T ממש חזר לעצמו, גם כשקם עירני בבוקר, גם במהלך הספורט. עדיין לא הגיע הברזל שהמליצה לנו N_lee (כי את זה שהזמנתי שכחתי אצל בני) אז קניתי ברזל COMFORT שהדיאטנית המליצה לו. בינתיים נראה שהגוף של T מקבל אותו בסדר גמור. נחכה ונראה. גם היו כמה ימים ללא התקף, שגם זה מעודד. 

בשלישי התנדבתי להוציא את הנכדים מהבית - שרי היתה בגן ובתי רצתה שהמנקה יגיע לנקות את הבית. חכמוד ביקש כבר לפני זמן מה לנסוע לחנות החדשה של לגו בדיזנגוף סנטר, אז עשיתי לעצמי הכנה נפשית (וטוב שכך) ונסענו. ברגע האחרון הצטרף גם T, שבוטלה לו פגישה באותו הבוקר. 

הנסיעה לתל אביב בחול המועד דווקא היתה מהירה וחלקה (הרבה בזכות הווייז שלקח אותנו בכל מיני דרכים עקיפות כדי להתגבר על עבודות הרכבת הקלה) אבל בחניון של דיזנגוף סנטר היה קצת עמוס. בחנות של לגו עצמה היה פשוט טירוף. כמויות של משפחות, מחירים בשמיים, תורים מפה ועד ג'מייקה. 

הנכדים רצו לעצב לעצמם דמות מלגו. לשם כך נדרש לעמוד בתור לקופה כדי לרכוש את הערכה, אחר כך לעמוד בתור למכונה (היו ארבע כאלה אבל כל ילד לקח הרבה זמן בעיצוב הדמות שלו), ובסוף לחכות ליד המדפסת שהדפיסה את הדמות שעיצבת לעצמך. בסך הכל בילינו בעניין הזה יותר משעתיים. רק כדי לקבל דמות מיניאטורית שהם עצמם עיצבו. 

בנוסף כמובן כל אחד מהילדים בחר לעצמו ערכת לגו לבנייה. היה משברון קטן עם חכמוד, שראה מכונית גדולה שקרצה לו - עם מחיר 'סמלי' של 689 ש"ח. הלסת שלנו נפלה לרצפה והתקשתה להתרומם. בבחינה יותר מדוקדקת ראינו שלא היו שם ערכות לגו בפחות ממאה ש"ח. אני לא מופתעת אבל עדיין מתקשה להבין מדוע זה יקר כל כך. 

בתי הדריכה אותנו שאם הילדים ירצו לקנות משהו בחנות זה יצטרך להיות מכספם שלהם. אנחנו כמובן המתקנו את הגלולה ואמרנו שאנחנו מוכנים להשתתף חצי חצי, אבל עדיין נראה לנו תמוה לשלם סכום גבוה כל כך על 'פ_🤬🤬_ג' ערכת לגו שבמקרה הטוב מרכיבים ושוכחים מזה (כן, חכמוד הכריז שהוא מתכנן להקים תצוגה בחדר, סוג של ויטרינה, אבל הסיכוי שזה באמת יקרה קלוש מאד) ובמקרה הגרוע אפילו לא מסיימים להרכיב. 

אז גם הצהרתנו שאנחנו מוכנים להשתתף לא באמת עזרה לחכמוד האומלל, שהכסף כנראה נוזל לו בין האצבעות ונותרו לו בקופה 'רק' חמישים ש"ח. הוא שאל אם אולי נסכים לקנות לו את זה לכבוד יום הולדתו (בסוף דצמבר) והזכרנו לו שהבטחנו לו את הגיטרה החשמלית של בני בתוספת מגבר חדש. לכל הדעות מתנה הרבה יותר שווה. על זה, לשמחתי, הוא לא היה מוכן לוותר לטובת מכונית לגו מפונפנת. ואז הוא חשב אולי לבקש מהוריו....בקיצור היה פרצוף ארוך עד הרצפה למשך זמן מה, בעת שנשמותק - שאמר שהוא בעצם לא צריך שום דבר - מצא לעצמו ערכה ב-99 ש"ח והכריז שהוא אפילו לא צריך שנשתתף כי יש לו מספיק כסף. היה אפילו שלב שבו חכמוד שקל ללוות כסף מאחיו  הצעיר (שתמיד מוכן לבוא לעזרתו של אחיו הגדול) אבל הוא שוחח עם בתי בטלפון (בין פגישה לפגישה שלה בקליניקה) והבין שהוא מגזים ובחר לעצמו רכב אחר - אמנם קטן יותר אבל לפחות למראית עין לא שונה בהרבה מהגדול (ואף אותו סוג, אותה סידרה - דודג' כלשהו מהסרט "מהיר ועצבני") ב-99 ש"ח ושב החיוך לפניו. 

בתי ביקשה שנחזיר אותם הביתה עד 13:00 - כי רצתה שינוחו לקראת חוגים של אחר הצהריים - אז בקושי הספקנו לקנות קפה ושוקו לדרך וחזרנו. בסך הכל - הם מאד נהנו. וזה העיקר. 

היום הלכתי לעיסוי שקבעתי שבועות מראש (את הבא כבר קבעתי למועד אחרי החזרה מניו זילנד) והיה טוב מאד. מחר אני נוסעת לשמור על שרי בבוקר למשך כמה שעות, כי כבר אין גן ובתי עובדת. T יישאר כאן להמתין להתקנת הדלת החדשה שהזמנו. לא סיפרתי על הסאגה של חיפוש דלת חדשה לבית, אולי אעדכן על זה בהמשך - אחרי שהיא כבר תגיע ותהיה מותקנת ונראה אם אנחנו סוף סוף מרוצים. 

לבסוף אני חייבת לציין שוב את ההקלה העצומה ממזג האוויר הנעים שפרץ אל חיינו השבוע. סוף סוף אנחנו כמעט לא מפעילים את המזגן, מקסימום מפעילים מאוורר תקרה על המינימום בלילות. פשוט נעים. הלוואי שימשיך ככה....

ועוד משהו שקשור לעובדה שאנחנו ישנים עם חלונות פתוחים. בוואטסאפ השכונתי עלתה תלונה מוזרה של אחת השכנות (אני לא מכירה אותה, אבל מזהה את שמה מקבוצת הוואטסאפ) על קרקור התרנגולות של השכנים. לאחד השכנים שלנו גדלות בחצר תרנגולות (לדעתי יש להם גם ברווזים) ופרט לזבובים שכנראה נובעים מחוסר ניקיון מספק של הסביבה שלהם, הן לא מפריעות לנו. דווקא מוצא חן בעינינו רעש הרקע הכפרי הזה, והתרגלנו כל כך שאנחנו בקושי שמים לב אליו. לדעתי הן גם בכלל לא משמיעות קול בלילה, אבל כמובן מה שנחשב 'לילה' אצלי לאו דווקא עשוי להיחשב כ'לילה' אצל שכנתי מהוואטסאפ. אבל זה לא מה שהצחיק אותי, התלונה שלה על קרקור התרנגולות והדרישה לשקט עד שבע בבוקר. מה שהצחיק אותי הוא שאנחנו סובלים - אבל מאד! - מנביחות אינסופיות של הכלבים של כל השכנים. ובכל שעות היום והלילה. וכיון שזה ממש כולם, אז אין בדיוק אל מי לבוא בטענות. אז על זה הגברת הנכבדה לא מתלוננת. מוזר. 

אז מה היה לנו שם?

שלג בבוסטון:

השבוע היתה סופת שלגים בבוסטון שהותירה את העיר לבנה לגמרי. יום אחד היה ממש מה שנקרא snow day - יום שבו אי אפשר בכלל לצאת מהבית וכל הפעילויות מושבתות. 'סביבוני' לא הלך לגן ושיעורי המוסיקה של בני וכלתי התנהלו כולם דרך זום, גם כאלה שכבר התחילו לאחרונה להתקיים בסטודיו. 

היה צריך להעסיק את 'סביבוני' בבית - וגם הוא קיבל "שיעור מוסיקה" משלו

למחרת כבר שככה הסערה אבל השלג נערם, וכלתי שלחה לנו תמונה של סביבוני עושה "מלאך שלג"

דלקות וכאבי שרירים:

למזלו הגדול של T הוא חטף את הכאב בשריר העכוז/ירך בדיוק בימים שבהם ירד גשם שוטף, והוא לא היה צריך להתבאס יתר על המידה מכך שהוא מפספס הליכות (כן, השמנמן שלי לשעבר התמכר להליכות האלה). בסוף הוא הבין איך זה קרה לו בכלל: הוא מעד במדרגות בנעלי בית, לא נפל, אבל התנועה שהוא כנראה עשה כדי לייצב את עצמו גרמה לאיזו מתיחה לא טובה בשריר. אלה היו חדשות טובות, כי אם מדובר בטראומה ולא בשחיקה, אז גם ההחלמה היתה צפויה להיות קלה ומהירה יותר, וגם הדאגות שמא משהו לא בסדר בשלד או בשרירים ירדו למינימום. ואכן, תוך יומיים הכאב שכך והוא חזר להליכות, למרות שעדיין לא חזר למקסימום הקילומטראז' שכבר הורגל בו. וגם לא להליכות פעמיים ביום. 

במקביל לכל זה, נתפס לי הגב באמצע הליכה. באותו בוקר יצאתי אני בעת הפוגה קלה של הגשמים, והצלחתי להתרחק כקילומטר מהבית כאשר תפס אותי הגשם ונאלצתי לחזור. אז יותר מאוחר באותו היום, כשהשמש יצאה לזמן ארוך יותר, יצאתי שוב. בערך אחרי שלושה קילומטר פתאום חטפתי כאב חד מהגב התחתון לגב האמצעי, והוא נתפס. הייתי כמעט באמצע מסלול של שבעה קילומטר, והיה לי ברור שלא אוכל להשלים אותו, אבל הייתי חייבת לחזור איכשהו. בצעתי כל מיני תרגילי שחרור ימינה ושמאלה ואיכשהו התקדמתי בחזרה לכיוון הבית, תוך שאני מתלבטת אם אולי עדיף להתקשר אל T ולבקש ממנו שיבוא לאסוף אותי עם הרכב. בסוף הצלחתי להגיע הביתה (בסך הכל הלכתי חמישה קילומטר), נחתי, ובהמשך היום הגב השתחרר לאט לאט, ולמחרת קמתי כמו חדשה. 

בייבי סיטר לנכדים:

באותו הערב קיבלתי טלפון מבתי. עכשיו אני נזכרת שזה היה ברביעי בערב, כי היא עובדת בקליניקה בראשל"צ בימי חמישי, ופתאום "באופן מפתיע" היא וחתני הבינו ש'שרי' בחופש מהגן למחרת וכמובן שהם לא דאגו לסידור. האם אני יכולה לעזור? כן, ברור שאני יכולה לעזור. רק למה זה תמיד במפתיע וברגע האחרון? הרי ברור לי שיש להם את לוח החופשות של הגן לכל השנה. נו, מילא. 

נסענו ביחד, T ואני, נשמותק וחכמוד שמחו מאד לקראתנו. 'שרי' ישנה, אז היינו עם הגדולים. נתנו להם ארוחת צהריים ושיחקנו איתם, ובסוף שרי התעוררה עשר דקות לפני שחתני חזר מהעבודה. 

כשרק נכנסתי לחדר החשוך, היא אמרה "מאי" - כך היא קוראת לאמא - וכשאמרתי "זו סבתא" בהתחלה היא חייכה ופרשה את זרועותיה בשמחה לחיבוק. אבל אחר כך היא שוב אמרה "מאי" וכשאמרתי שאמא בעבודה, היא התעצבה מאד ורצתה לבכות. ניסיתי לשמח אותה בעדינות, היא עוד היתה מסטולה משינה, אבל היא היתה מאד מאוכזבת שאמא איננה. שרתי לה קצת ושיחקנו "סבתא בישלה דייסה" והצלחתי קצת לגרום לה לחייך, אבל חלפו כמה דקות ארוכות עד שפרשה לקראתי שוב את ידיה שארים אותה על הידיים. לקחתי אותה לסלון והיא התרפקה עלי, הניחה ראש, וחייכה אל סבא T אבל בעצבות. בדיוק אז חזר חתני הביתה והיא מאד שמחה לקראתו, ולאט לאט התעוררה לגמרי והוא והיא ושני הגדולים השתוללו להם על השטיח. נשארנו להדלקת נר שמיני של חנוכה, ובתי הגיעה הביתה ואז השמחה של שרי כבר היתה שלמה. היא חיבקה את אמה ונישקה אותה וליטפה אותה והראתה לה באופן שלא השתמע לשתי פנים כמה היא מאושרת שהיא חזרה אליה. כשעמדנו כולנו יחד ושרנו בעת הדלקת הנרות, היא חייכה אלי אבל נתנה לי דחיפה קלה, להבהיר שעכשיו אמא פה ואני כבר לא נחוצה. מתוקונת.

עדכוני קורונה:

התברר שהחם של אחיינית1 חלה בקורונה. אחיינית1 ובעלה נכנסו לבידוד לשבוע (לפי היום שבו הם נפגשו איתו), ונאמר שלהם שאם הם יציגו שתי בדיקות שליליות, הם יוכלו להשתחרר מהבידוד. אחיינית1 הלכה למיתחם בדיקות של קופ"ח מכבי, היו שם כחמישה אנשים. היא נבדקה די מהר וקיבלה את התשובה השלילית כבר באותו הערב. למחרת עשתה בדיקה נוספת, שגם את התוצאה השלישית שלה היא קיבלה כבר באותו הערב. אבל בעלה חבר ב"כללית". הוא חיכה במתחם הבדיקות חמש שעות בתור, וקיבל את התשובה השלילית הראשונה אחרי יומיים. הוא חשב לעצמו שעד שיילך להיבדק, וימתין בתור, ויחכה עוד יומיים, ממילא יסתיים הבידוד, אז ויתר על הבדיקה השנייה. על זה נאמר WTF. 

בינתיים הודיעו שגילאי 60 ומעלה יכולים לקבוע תור לחיסון קורונה, ו-T ואני קיבלנו מייל מקופ"ח מכבי שאנחנו מוזמנים להרים תור למוקד (עדיין אי אפשר היה באתר או באפליקציה). בחמישי בערב המוקד קרס. בששי בבוקר ניסינו שנינו (במקביל, בשני הטלפונים) להתקשר למוקד. חלק מהפעמים השיחה אפילו לא הצליחה להתחיל. בחלק מהפעמים הגענו בתפריט הקולי עד לבקשה לקביעת תור לחיסון ואז היה צליל תפוס. כך כעשרים דקות עד ש-T פתאום קיבל את המענה הקולי ומוסיקת ההמתנה. חיכינו. וחיכינו. 

בינתיים אני נשארתי עם הטלפון (על רמקול) ו-T הלך להתקלח. וחזר. עבדתי על המחשב, עבדתי במטבח. אחרי כחמישים דקות ענתה טלפנית חביבה, שארגנה לנו תורים לחיסון ביום רביעי הקרוב בנתניה. וכן קבעה לנו תור שני אחרי שלושה שבועות.

ארוחת ששי ולגו:

אחר הצהריים הגיעה המשפחה של בתי לארוחת ששי. היה ממש נחמד, טעים ונעים. T הכין צלעות בקר בתנור עם עלי מנגולד, בטטות, כרישה ועוד מיני ירקות. היה גם תבשיל של שעועית בולגרית עם תרד - מעדן אמיתי. היתה כרובית בתנור ופטריות מטוגנות עם בצל, ש'שרי' זללה ישר מהמחבת תוך כדי הכנה (תוך שהיא עושה "פו" בכל הכוח אבל לא מוותרת גם כשחם). היו חומוס, סלט טחינה ופלאפל (שאת כולם T הכין בעצמו). היה עוף בדבש שחרדל (עבור הילדים בעיקר), וספגטי בולונייז (שנשמותק טרף וליקק את הצלחת). היה סלט ירקות שכלל גם אבוקדו וגרעיני רימון. בקיצור - התלקקנו. 

אחרי שטרפה את הפטריות הישר מהמחבת 'שרי' כבר לא היתה ממש רעבה, ול"קינוח" הסתפקה בצלחת של עגבניות שרי.

כשההורים ו'שרי' נסעו הביתה, התפנו חכמוד ונשמותק לבנות בלגו שלהם. הם המשיכו עם זה ממש עד שהיו צריכים כבר ללכת לישון, וחזרו לזה למחרת בבוקר אחרי ארוחת הוופל הבלגי ש-T הכין להם כשחזרנו מהליכת הבוקר. 

אחר כך הגיעו הוריהם עם 'שרי', שהיתה במצב רוח מעולה וכל הזמן רקדה והשתוללה, והתפעלה מהפרחים היפים בערוגות הגינה - ואז הם נסעו כולם לטייל. 

אנחנו נחתנו, עייפים אך מרוצים, ואחר הצהריים ביקרנו אצל הורי ב"גדר" של האחוזה - שם פגשנו גם את אחי וגיסתי (שזו היתה הפעם הראשונה שהיא באה ל"ביקור גדר" מאז שחלתה). למרות שישבנו באוויר הפתוח ישבנו הפעם עם מסיכות (לטובה של גיסתי). אני מאד מקווה שגם הורי יתחסנו בקרוב, ושגם גיסתי תקבל אישור להתחסן - וכך נתחיל לחזור לאט לאט להיפגש עם המשפחה המורחבת, והם וגם אנחנו נוכל כולנו לחזור קצת לחיי שיגרה.