‏הצגת רשומות עם תוויות בת דודי. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות בת דודי. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 16 בדצמבר 2025

חנוכה עצוב

הטבח בסידני בדיוק בנר ראשון של חנוכה הכניס אותי לדכדוך עוד יותר גדול מהרגיל. 

כן, הכתובת היתה על הקיר, כן היו אזהרות..... והנה, אירוע כל כך יפה וחביב, הדלקת נר חנוכה ראשון על חוף הים - כי בחצי הכדור הדרומי זה קיץ עכשיו - מאורע שמתרחש בכיף כל שנה, הפך לאירוע אכזרי עצוב ומדמם. 

יש רוע בעולם. נכון שכאשר מחטטים קצת לעומק אפשר למצוא אצל כל "מחבל" כזה סיבות אישיות פסיכולוגיות מדוע בחר בדרך הזו.......אבל בסופו של דבר הביטוי של כל זה הוא רוע. 

ולא, אין באמת מקום "בטוח". לא בישראל, לא בשום מקום. והטרור השיג בדיוק את מטרתו - ממשלת אוסטרליה ביטלה את כל האירועים של חנוכה באוסטרליה השבוע ובתי חב"ד יוותרו סגורים. הרי זה בדיוק ההיפך ממה שהייתי מצפה מהאוסטרלים לעשות. הם היו צריכים להגיד - צאו, תחגגו, תראו להם ששום דבר לא יעצור אתכם - ואנחנו לוקחים על עצמנו להגן עליכם. אבל לא........

בעולמנו הקטן והאישי השבוע שרי המשיכה להיות חולה, כולל דלקת באוזן וקבלת אנטיביוטיקה - כי זה מה שתמיד קורה לה כשהיא חוטפת וירוס כלשהו - למה למה למה לא עשו לה ניתוח כפתורים? ....לדעתי עדיין אפשר. אבל משום מה הם מעדיפים בכל חורף להעביר אותה את הסבל המיותר הזה. 

בכל מקרה בתי נדבקה ממנה וגם היא בילתה את הימים האחרונים עם חום במיטה. שרי כבר הבריאה ובתי התחילה להתאושש ואז נשמותק העלה חום ונשכב גמור במיטה. בתי טוענת שזה בוודאות שפעת. אפילו לא טרחתי לשאול אם הם התחסנו, כי אני די בטוחה שלא.

כיון שהורי החליטו גם הם שלא בא להם לצאת מהבית, אז היה לנו ערב ששי שקט לעצמנו. זה דווקא נחמד לפעמים. צפינו בסרט בשם "מהלכת באפילה" בנטפליקס, אודות המחתרת הבאסקית בספרד לאחר נפילת פרנקו. אנחנו אהבנו, למרות שראיתי אחר כך שאין לו ציון גבוה ברשת. 

היה השבוע איזה רגע לא נעים עם המטפלת החדשה של אבא שלי, שלא רצתה לקחת חופש בחגים. עובדים זרים בסיעוד נדרשים לבחור עד תשעה ימי חג שנתיים שבהם מותר להם לצאת לחופש בלי להוריד להם ימי חופש על כך. מצד שני, אם הם עובדים ביום הזה יש לשלם להם כמו בשבת - 150%. המטפלת הקודמת שמחה מאד לקחת חופש בחגים שלה, ואף "שיחקה" עם התאריכים (בניגוד לעצתי אבל בהסכמתו של אבא) והיתה יוצאת לחופש כשנוח לה, ולא בחג עצמו. מילא, להורי זה לא הפריע. בכל מקרה הנוכחית גם ככה מבואסת מכך שאינה עובדת בשבתות - כל מה שהיא רוצה זה כמה שיותר כסף, כדי לשלוח הביתה למשפחתה. וזה מובן. אבל אבא שלי לא ממש רצה לשלם לה על תשעה ימי חג........

בסופו של דבר אבא החליט שתשעה ימים של 150% שכר בשנה זה עדיין הרבה פחות מאשר לשלם את כל השבתות....ושהוא מרוצה ממנה מאד וחבל לו להפסיד אותה, אז נכנע. ככה זה היום, חסרים עובדים זרים טובים ואלו שישנם יכולים פחות או יותר לדרוש מה שהם רוצים. 

בגיזרת הבריאות אבא חלש אבל נראה שהגב הפסיק לכאוב ומידי פעם הוא כן מצליח להתעמל קצת. בנוסף אין לו שום בעייה להתעסק כרגיל עם המחשב, לשמוע את הפודקסטים שלו, לצפות בסרטים וסדרות עם אמא.....השיגרה הברוכה שלהם. וטוב שכך. 

ביקרנו אצלם בשבת בבוקר. כמובן שהצלחתי להיכנס עם אמא לויכוח על מדוע היא מסרבת ללכת לבדיקה אצל רופא אף אוזן גרון כי היא כבר ממש לא שומעת כלום. ניסיתי להציע לה שאולי, כמוני וכמו אחי, יש לה גם הצטברות של שעווה, שהניקוי שלה הוא פשוט יחסית ואולי זה יעזור קצת. נכון שהיא באמת מתחרשת, אבל חלה כזו התדרדרות בזמן כה קצר - שאני חושדת שלא סתם התחרשות. על מכשיר שמיעה היא בכלל מסרבת לשמוע. אני מצרפת את זה לשיעול הכרוני שגם בו היא מסרבת לטפל.......וקבלתי אמא עצבנית והודפת. למחרת היא התנצלה, כדרכה. "אני חרא של בן אדם, נכון?" היא פתחה את שיחת הטלפון היומית שלי אליה. כן, ברור, צחקתי איתה. הבנתי - עלי לעזוב אותה לנפשה. היא הצליחה להגיע כמעט לגיל 94 ...מי אני שאנדנד לה? 

התבאסתי השבוע גם ממספר התקפים שהיו ל-T השבוע, בניגוד לשבועות האחרונים שהיו יחסית ללא התקפים או עם התקפים קלים. אני תוהה אם יש גם פן נפשי להתקפים האלה.........התקף חזק....ואז שניים בינוניים יום אחרי יום...אז מה עשינו בזה? מדוע המטפל מכריז שיש שיפור רציני במצב הגוף? 

לעומת זאת מיינקוני בלי התקפים כבר מעל לשבוע. די בטוח שזה בזכות הכדורים שהוא מקבל. הלוואי שזה באמת מה שיעזור לו. 

חברתי 'אורה' ששברה את עצם הירך עברה עוד ניתוח השבוע, "רה קונטרוקציה" היא אמרה שזה נקרא. גיבורה הבחורה הזאת. אני מקווה שהפעם ההחלמה והשיקום שלה ישאו פרי. 

בינתיים גם T וגם אני התחלנו ללמוד יוונית דרך אפליקצית DUOLINGO. האמת שזה נחמד מאד ואנחנו מתקדמים יפה. 

מצד אחד קשה להתרגל לכתב, ששונה כמובן מהאלף בית הלטיני אליו אנחנו רגילים, אבל מצד שני יש הרבה מילים שנשמעות מוכרות, כי מסתבר שהיוונית היתה הבסיס ללטינית ולטינית היא הבסיס לרוב השפות שאנחנו מדברים (שאינן עברית). אנגלית, צרפתית, ספרדית, איטלקית.....כמובן שלא הונגרית. הונגרית זה משהו אחר. דומה אולי רק לפינית. 

עוד תחביב שבינתיים אני מצליחה להתמיד בו זה לימוד נגינה על פסנתר. הורדתי אפליקציה בשם SIMPLY PIANO ואני משתדלת לנגן בכל יום, לפחות עשר דקות אבל בשאיפה לחצי שעה.

לאחר שהתייאשתי מהנגינה בצ'לו ובגיטרה - בהם ניגנתי בצעירותי - בגלל המצב של הכתף שלי, החלטתי לנסות את הפסנתר - שאמנם לא מקשה על הכתפיים אבל התברר שלא פשוט לי עם הגב. כדי לא לוותר גם על זה, אני לובשת חגורת בטן בכל פעם שאני מתיישבת לנגן וזה מאד עוזר. 

למרות שלכאורה למדתי לנגן על פסנתר בילדותי ואני גם קוראת תווים, החלטתי להתחיל עם האפליקציה ממש מהבסיס, ואני מאד נהנית. 

אני מתקדמת בספר "טיפול בשתיקה" ועדיין לא יודעת לומר אם אני ממליצה עליו או לא. אעדכן בהמשך. 

שוחחנו עם בת דודי מאורגון בסוף השבוע - וואי, היא מופיעה יותר ויותר בבלוג ואולי הגיע הזמן שאמצא לה כינוי? - היה כיף כרגיל לדבר ולהתעדכן וגם לתכנן להיפגש מתי שהוא ביוון. ואז התברר שבמאי, באזור התאריכים שאנחנו בדרך כלל מבקרים אצל בני, הם יהיו כמה ימים בוושינגטון (די.סי) בביקור אצל בתם, שעובדת עבור איזה סנטור/ית (לא זוכרת מי עכשיו בדיוק). תוך כדי שיחה גילינו שגם בנו של בן דודי מאוסטרליה (אחיה) יפגוש אותם שם, לאחר שייסיים התמחות בת שלושה חודשים בחברה בתחום הרובוטיקה בטקסס. אז אולי נצטרף אליהם שם גם אנחנו........

שריתה מתאוששת מניתוח העפעפיים שלה וכרגע אם לא יחול שינוי אנחנו מתכננים לטוס איתם לבית ביוון באמצע ינואר. בנוסף הזמנו טיסות בסופ"ש של יום העצמאות לבלות בבית ביוון עם בתי והמשפחה. הטלתי על בתי ועל בני משימה לסכם ביניהם מתי מתאים להם להיפגש שם בבית ביוון בקיץ, כדי שנוכל לשריין את התאריכים האלה (ולא להשכיר אותו במועד זה). שותפנו ושריתה הזמינו טיסות לעצמם ולבת והארוס שלה לבלות שם בפסח. הם מקווים שגם הבן יוכל להצטרף אליהם אבל הוא בצבא ולא יכול לדעת מראש אם הוא יהיה פנוי בתאריכים האלה. 

בכל שאר הזמן אנחנו מקווים להשכיר את הבית באתרי השכרה לטווח קצר כמו AIRBNB, VRBO, BOOKING ועוד - ו-T עובד חזק על הנושא הזה. מה שחסר הוא בעצם צילום מקצועי של הבית, אותו נעשה לאחר שנסיים לעצב אותו. בתקווה שזה יקרה במהלך הביקור שלנו בינואר. אפשר לומר שכל מה שהזמנו לבית כבר הגיע, פרט לכמה פריטים חסרים מאיקיאה, שאותם פשוט בקשנו לבטל ולקבל עליהם החזר כספי, ונקנה אותם בנפרד במקום אחר. 

T בודק כרגע אופציה להוסיף חימום לבריכה, כך שניתן יהיה להשתמש בה גם בעונות המעבר. האמת שאני זוכרת שגם בקיץ המים בה היו קרים, גם כשבחוץ היו 40 מעלות. 

לבסוף, בתי וחתני הבינו שהם לא מצליחים כרגע למכור את הדירה שלהם, ובעוד חודשים ספורים הם כבר אמורים להיכנס לדירתם החדשה - אז הם קיבלו החלטה לקחת עוד משכנתא, לשלם כבר עכשיו כמעט את כל היתרה שהם חייבים לקבלן, ולקבל אורך נשימה להמשיך לנסות למכור אותה לאחר שיעברו דירה. הם חושבים אפילו להשכיר אותה בינתיים. נראה לי שיהיה להם קל יותר להשכיר אותה מאשר למכור אותה. 

הבעייה הגדולה היא כמובן שאם הם לא ימכרו אותה בזמן הם יצטרכו לשלם מס רכישה רציני ביותר - שאין להם. לדעתי על פי החוק היבש הם כבר עכשיו צריכים לשלם את מס הרכישה, כי כתוב שצריך לשלם אותו עד שנתיים מתאריך חתימת החוזה על הדירה החדשה. אולי בימינו מאפשרים לרוכשים יותר זמן......אין לי מושג. 

בכל מקרה אנחנו עשינו חשבון בכמה כסף אנחנו יכולים לעזור להם בכל חודש בינתיים, ונתחיל להעביר להם אותו כבר בחודש הבא. זה אמור להקל......

אז זה מה שקורה איתנו בימים האחרונים........כרגיל מתמקדים בדברים הטובים ובדברים שיש לנו עליהם שליטה, כי כל השאר.................

ועדיין נותר בעזה חטוף אחרון.........רן גואילי. לא נשכח אותו. 

יום חמישי, 13 בנובמבר 2025

טיול בר המצווה של נשמותק בארה"ב - בוסטון היום השלישי

כשהתחלנו לתכנן את הטיול בארה"ב ואת המפגש המשפחתי הגדול בבוסטון, תיאמנו עם בני וכלתי שיפנו יומיים שלמים מעבודה והופעות לצורך בילוי עם המשפחה, וגם תיאמתי עם בת דודי מאורגון שהיא תגיע לבוסטון ותפגוש את כל המשפחה ותשהה יומיים אצל בני. אנחנו הרי שכרנו בית, כך שחדר האורחים אצל בני היה פנוי. 

בת דודי סיפרה לי שהיא מגיעה לבוסטון יומיים לפני פגישתנו כדי לבלות יומיים עם חברה טובה מימי התואר השני, אליה היא מגיעה כמעט כל שנה לביקור של כמה ימים. 

אז קבענו שבבוקר היום השלישי שלנו בבוסטון, נסע לבית של החברה שלה באחת השכונות היפות יותר של בוסטון כדי לאסוף אותה. 

כשהגענו התקשרנו אליה שתצא, והיא ביקשה שנחנה וניכנס לבית, כי היא רוצה שנפגוש מישהו. היינו בטוחים שהיא רוצה שנפגוש את החברה שלה, אבל כשנכנסנו לסלון, מי שחיכה לנו שם היה......בן דודי משיקאגו! שוב הוא החליט להפתיע ולהגיע, בדיוק כמו שהוא עשה לנו באורגון לפני שנה וחצי, והמפגש היה מצחיק ומרגש. 

כמובן שהתוספת הבלתי צפויה הצריכה התארגנות מחודשת - גם עבור אחת הפעילויות שתוכננה לאותו ערב, כי כלתי קנתה לכולנו כרטיסים מראש, וגם הזמינה לכולנו מקומות במסעדה (שאת זה היה די ברור שלא תהיה בעייה לעדכן), וגם עבור סידורי השינה. 

אחרי בירור קצר הבנו שבת דודי ואחיה לא מוכנים לישון באותו חדר - בעיקר כי היא נוחרת לטענתה והוא גם ככה ישן ממש גרוע ומתעורר מכל שטות - אבל הסוגיה נפתרה כשבני וכלתי הציעו לו לישון על מזרון במרתף (שהוא אטום במיוחד לרעשים - הרי משמש לשיעורי תופים וג'אם סשן'ס של ג'אז), אז בת דודי ישנה בחדר האורחים כמתוכנן וכולם היו מרוצים. בן דודי תיאר אחר כך את השינה שלו בשני הלילות האלה כטובה ביותר מזה שנים רבות. 

בדרך חזרה לבית השכור לפגוש את כל המשפחה עשינו איתם שתי עצירות. 

הראשונה היתה בבית קפה - כמובן - כי בן דודי פריק של קפה משובח ויש לו אפליקציה שמסמנת היכן נמצא הקפה המשובח ביתר בכל מקום בעולם אליו הוא מגיע - והשנייה היתה כדי לאפשר להם (לבקשתם) לקנות מתנות לנכדים שלי. 

כשחזרנו איתם לבית השכור המפגש היה מאד שמח ומרגש. 


 
אז נכנסנו כולנו - שלושה עשר אנשים - לשלוש מכונית (ברכב שלנו נכנסו שבעה) ושוב נסענו לעיר בוסטון, הפעם התחלנו ב-Public Garden הצמוד ל-Common. 

כפי שניתן לראות בתמונות היה אפרורי מאד באותו יום וקר. והלך והתקרר ככל שהיום התקדם. היחידה שהיתה לבושה כמו שצריך הייתי אני.......

בני ובתי עם קיקה ושרי

שמחתי שהיה לבני ולבתי הרבה מאד זמן איכות ביחד ביום הזה. בדרך לעיר הם גם עברו דרך שכונות קודמות בהן הם גרו, הבית שבו סביבוני נולד, ובתי מאד התרגשה לראות סוף סוף היכן הם הסתובבו כל השנים האלה מאז שהוא נסע ללמוד בארה"ב. 
בהמשך גם עברנו ליד האוניברסיטה בה עשה את התואר הראשון. 

שרי ואווזי הבר של בוסטון

הסתובבנו לנו ברחובותיה של העיר היפה הזאת, ואחת התחנות היפות במיוחד היתה הספריה. 

קיקה בספריה


כרוב גדל בגינה בחצר הפנימית של הספריה

זה הרגיש הכי טבעי להסתובב בעיר היפה הזאת, שלושה עשר אנשים בני משפחה אחת בגילאים בין 68 לשלוש וחצי.....וכל מה שבאמצע. 

לא ייאמן אבל אפילו הצלחנו להיכנס לבית קפה באמצע היום, להתיישב כולנו - לא לגמרי ביחד אבל כן די קרובים אלה לאלה. 

תוך כדי הליכה והנאה ממראות העיר שוחחנו בינינו, בכל פעם עם מישהו אחר. שמחתי כל כך כשראיתי את הנכדים הגדולים שלי משוחחים עם בני הדודים שלי, לומדים להכיר זה את זה, מתקרבים זה לזה. 

בני ובתי הלכו הרבה ביחד, הנכדים הלכו יחד והתעכבו לטפס על כל מיני דברים, לקפוץ ולרוץ בכל הזדמנות שהיתה פיסת דשא או גן שעשועים. 

זו באמת היתה חוויה מיוחדת, שכולם יצאו ממנה שמחים ונפעמים. 


עברנו ליד האוניברסיטה שבני למד בה לתואר הראשון, והגענו לכיכר של "המדע הנוצרי" - Christian Science המפוארת, שרק עכשיו הבנתי שנולדה כאן בניו אינגלנד. 

קיקה ושרי



תמונה קבוצתית של כולנו.
השמאלי ביותר מקדימה הוא בן דודי, הימנית ביותר מאחור היא בת דודי

התקדמנו לכיוון נהר הצ'ארס וטיילנו לאורכו כאשר מאחורינו העיר בוסטון ומולנו מעבר לנהר השתרעה קיימברידג', ונראו הבניינים של אוניברסיטת הארווארד. 

בני ובתי
          
   

בשלב הזה הבינו רוב בני המשפחה שהם חייבים להצטייד טוב יותר נגד הקור, ועצרו בדרך לקנות מעילים. 

המעיל החדש של T (כי השאיר את מעיל החורף המשובח שלו בבית השכור) וקיקה על הכתפיים



נשמותק עם שרי על הגב

נשמותק עם סביבוני וחכמוד עם שרי

חכמוד בנדנדת פעוטות ונשמותק דוחף

זה היה מדהים ומחמם לב לראות איך חכמוד נפתח והשתחרר והתחיל לשחק ולהשתולל כמו הילדים הקטנים יותר ושחרר את ה"פאסון" שהוא עוטה על עצמו מאז שנכנס לגיל ההתבגרות. 
בכלל, הטיול הזה גיבש מאד גם את האחים בינם לבין עצמם וגם את כל הבני הדודים אלה עם אלה.

חתני, בתי ובני 

נשמותק, בתי, חתני, שרי וחכמוד

קיקה ועלי השלכת



נשמותק, סביבוני, חתני עם שרי על הכתפיים וחכמוד


שרי

כשהרגשנו שמיצינו את העיר להיום וגם הלך והתקרב מועד המופע שכלתי הזמינה לנו, כולם נהיו רעבים והיה ברור שלא נחזיק מעמד עד זמן ארוחת הערב שהיא הזמינה לנו במסעדה - אז עצרנו בעיר לאכול פיצה לפני שנסענו למופע, וכולם כל כך התמלאו בפיצה, שנאלצנו לבטל את המסעדה....זה הפסיק להיות רלוונטי.

נכנסנו לרכבים ונסענו לגן החיות של בוסטון שם התקיים מופע האורות. 
אגב, ראיתי שעכשיו מעלים את מופע כזה בדיוק גם בארץ. 
אבל שם קראו לו BOSTON LIGHTS, פשוט הלכנו בתוך גן החיות מוקפים ב...דברים מרהיבים ביופיים. 




אני לא יודעת כמה זמן אמור לארוך המסלול המקורי, אבל אחרי כשעה וחצי כולנו התעייפנו מאד (וגם הרי התהלכנו ברגל כל היום), וחיפשנו דרך לחתוך ולחזור הביתה. זה לא היה פשוט וחלקנו הצליח (זה מזכיר לי "קיצורי דרך" באיקיאה שלא כל אחד מכיר) וחלקנו פחות, אבל בסוף כולם הגיעו הביתה מותשים ומרוצים. מאד מרוצים. 

יום ראשון, 23 ביוני 2024

אורגון יוני 2024 - OREGON - המשך הטיול

אנחנו מטיילים הרבה, בעיקר בשנים האחרונות, ואנחנו זוכים לבקר במקומות יפהפיים על פני הגלובוס, ולפעמים תוך כדי טיול יוצא לנו גם להיפגש עם בני משפחה או חברים. זה קורה לפעמים.

אבל אני לא חושבת שאי פעם זכינו לחוויה כל כך טובה וכל כך מיוחדת כמו זו שחווינו הפעם, בטיול שלנו באורגון עם בת דודי, בעלה, בתם הצעירה, ובאופן מפתיע בחציו השני של הטיול - גם עם בן דודי משיקגו, אחיה של בת דודי.

בדרך כלל אנחנו מטיילים לבד, כי גילינו במהלך השנים שהכי טוב לנו לבד, רק שנינו. אנחנו באותו הקצב, עם אותם טעמים, עם אותן העדפות...וכשמטיילים עם אחרים בדרך כלל זה כרוך בהרבה התאפקות והרבה התפשרות וזרימה משני הצדדים. זה עדיין בסדר, ברוב המקרים, אבל זה איכשהו פוגם קצת בחוויה. 

לא כך היה הפעם.

החיבור המיידי בין T לבין בעלה של בת דודי - שאמנם פגשנו כבר ואף ארחנו בביתנו כשהיו בארץ בתקופת חתונתו של בני, אבל לא באמת זכינו להכירו מקרוב  - היה יוצא דופן. 

וכמו שתיארתי באזני בתי כששוחחנו הבוקר בטלפון - הקשר שלי עם בת דודי מרגיש לי הכי קרוב לאחיות. היא היתה יכולה להיות אחותי, לו היתה לי אחות. בין אם זה גנטי, בין אם זה "בית הגידול" המאד דומה של שתינו (בכל זאת, אבותנו היו אחים) ובין אם אלה ארבע השנים הבודדות בילדותנו בהן גדלנו יחד באותה שכונה ובילינו הרבה זמן משפחה וטיולים יחד בלוס אנג'לס - גילינו עכשיו שאנחנו לא רק אוהבות זו את זו (את זה תמיד ידענו) אלא שאנחנו גם מאד מאד דומות בהרבה מאד דברים. 

ומעל לכל, הם גרמו לנו להרגיש כל כך רצויים ומפונקים, שזו היתה הרגשה מיוחדת במינה. בתי אמרה לי שכך אנחנו גורמים לאחרים תמיד להרגיש כשהם מתארחים אצלנו, ושהיא שמחה שגם אנחנו זכינו לזה.

עם בן דודי משיקגו יצא לי להיות לא מעט בשנים האחרונות. אירחנו אותו אצלנו בכל פעם שהוא הגיע עם אחד מילדיו לארץ לקראת בר/בת המצווה שלהם, ובילינו הרבה זמן איכות ביחד, ויצא שהתקרבנו מאד. 

בתה של בת דודי היא פשוט מקסימה - עכשיו כבר אישה צעירה בת 23 - שהתאהבנו בה כבר כשביקרה אצלנו לפני שנתיים אחרי שהשתתפה ב"תגלית", ובטיול הזה האהבה וההערכה שלנו אליה רק העמיקו. היא פשוט נהדרת.

אני מנסה לומר שהחופשה הזו באורגון, מעבר ליופיו המדהים של הטבע שבו טיילנו, היתה זמן איכות יחיד ומיוחד עבור כולנו.

אז התחלנו את הטיול באזור מרכז אורגון

בפוסט ה"טעימות" מהטיול העליתי תמונה של אחד הגשרים מעל Crooked River ב-Terrebonne, אבל שכחתי להעלות את השלט הזה. 

השלט הזה בעיני מזעזע בכל מיני אופנים, אבל בעיקר...תגביהו את הגדרות במקום לשים שלט כזה. לא? 


זו השקיעה ממרפסת הצימר הראשון בו היינו. הבקתה (קראו לה בקתה - CABIN אבל היא היתה מרווחת ומאובזרת לגמרי כיאה לצימר ברמה גבוהה) עמדה על צוק מעל נחל Deschutes_River

זכינו לראות שם נשרים, עטלפים ועוד מיני ציפורים שבת דודי ובעלה הצליחו לזהות.

על הבוקר נסענו ל-SMITH ROCK ויצאנו למסלול הליכה לאורך ה-Crooked River. 


בתה של בת דודי באה לכאן הרבה כדי לטפס על סלעים. היו שם באמת הרבה מאד מטפסים בזמן שטיילנו לנו למטה.



הסלע הזה מזכיר לי פרצוף של קוף.....


למחרת יצאנו למסלול הליכה סביב LITTLE CRATER LAKE עם מימיו הקפואים כל השנה (טמפרטורה כמעט 0 מעלות)


ומשם פנינו אל TIMOTHY LAKE, כאשר לאורך כל הטיול התנהל ויכוח בין בת דודי, בעלה והבת, מאיזו נקודה בדיוק יש נקודת תצפית מוצלחת יותר להר המפורסם של אורגון: MOUNT HOOD.


האמת ש- MOUNT HOOD באורגון הוא כמו מגדל אייפל בפריז: יש אזורים שכמעט מכל זווית אפשר לראות אותו. 

ובסוף באמת נסענו אל ההר עצמו, שם אכלנו צהריים לפני ששמנו פעמנו חזרה לפורטלנד, אליהם הביתה. 


ההר מושלג במשך כל השנה וגם עכשיו ביוני היה מלא גולשים. 

חזרנו אליהם הביתה לסוף שבוע מהנה ומפנק. 

ישנו אצלם במרתף בסוויטת אורחים שהם שיפצו לפני כמה שנים, שכללה חדר שינה, מקלחת מרווחת וסלון עם מחשב וטלוויזה....פשוט הרגשנו כמו מלכים. 

בבקרים יצאנו להליכות הבוקר על "הר תבור" (פארק MOUNT TABOR) שצמוד לביתם. 

יש על ההר שלושה מאגרי מים, שכיום כבר לא פעילים אבל לבקשת התושבים השאירו אותם מלאים במים. 


השכונה של בת דודי בירידה מן ההר. 

בדיוק בסוף השבוע שהיינו בפורטלנד התקיימו שם אירועי פסטיבל הורד - ROSE FESTIVAL - ולמדנו שפורטלנד היא גם "עיר הוורדים" וקשורה לוורדים בכל מיני דרכים. 

בשבת עשינו טיול רגלי ברחבי העיר ולאורך נהר Willamette (שממשיך צפונה וזורם אל נהר קולומביה, אותו פגשנו בשנה שעברה כשטיילנו ברוקיס הקנדיים. 

העיר משתרעת משני צידי הנהר, ומעליו הרבה גשרים. 


מצדו הדרומי של הנהר מתקיים בשבתות שוק פשפשים מקסים ומתנהלות תחרויות בין סירות "דרקונים" - סירות שונות שמעוצבות כדרקון ובהן נבחרות שונות ומשונות המורכבות מכל מיני קבוצות של אנשים - ממקומות עבודה, ממועדונים, "נשים שורדות סרטן השד" ועוד כל מיני נושאים המשותפים לחבורת אנשים בכל הגילאים שנהנים להתחרות. 

לאורך הגדה יושבים מאות אנשים וצופים ומעודדים את המתחרים ועורכים פיקניקים ויש ממש חגיגה. 

בביתם של בת דודי ובעלה עשינו כמיטב יכולתנו לעזור ולתרום גם בבישולים (T כמובן) וגם בסדר וניקיון (אני) ולהקל עליהם את האירוח. 

ביום ראשון בת דודי לקחה אותנו לגן היפני ולגן הוורדים - שם בדיוק התכוננו לטקס ההכתרה של "מלכת הוורדים" של שנת 2024. 




הניחוח שבקע מחלק מן הוורדים (לא כולם נתנו ריח) היה משכר. 

ראינו שלט שהצביע על holocaust memorial - אנדרטה לשואה - וירדנו בשביל לראות אותו. 



קיר מכוסה בשמות נרצחים בשואה והקשר שלהם לבני העיר.


 
בשביל המוביל לאנדרטה, פזורים פסלים שמדמים חפצים אישיים של היהודים שנלקחו למחנות ההשמדה. 


באותו אחר צהריים של יום ראשון הפתיע בן דודי והגיע משיקגו, כדי להצטרף אלינו לחלקו השני של הטיול.

למחרת בבוקר יצאנו לדרך לכיוון חוף האוקיינוס השקט. 

הפעם נסענו כבר בשתי מכוניות, כי היינו ששה - בת דודי, בעלה, בתה הצעירה ובן דודי משיקגו ואנחנו כמובן.

תחילה פרקנו את הכל הדברים בצימר המקסים שבת דודי שכרה לנו על גבעה מעל לחוף, ואז נסענו למסלול טיפוס על המצוק שמשקיף על הים ששמו Cape Falcon.


משם המשכנו לחוף מקסים בשם SHORT SANDS BEACH


בערב T הכין לנו סעודת מלכים 

 
ובערב הבא היה זה בן דודי משיקגו שלקח על עצמו את ארוחת הערב, והכין לנו פיצה מיוחדת בסגנון דטרויט - DETROIT STYLE PIZZA, שהתחילה לצבור פופולריות במקומות רבים בארה"ב. 

אגב הוא הכין את הפיצה מבצק מחמצת - הוא מתמחה במחמצת כבר הרבה שנים (בעיקר עבור לחם בבית) ומטפח מחמצת (באנגלית הם קוראים לזה STARTER) שאיתו הוא אופה את הלחם הבא וכן הלאה. הוא הצליח "להדביק" את אחותו בתחביב הזה, ומאז הקורונה גם היא מטפחת "מחמצת" ואופה לחמים ובייגל'ס ולחמניות בכל שבוע בבית.
אנחנו פחות בקטע של לחמים בפרט ופחמימות בכלל אבל נהנינו מכל ביס. 


שקיעה מעל האוקיינוס השקט כפי שנצפתה ממרפסת הצימר שלנו. השקיעה שם בתשע בערב....

מוקדם בבוקר יצאנו להליכה לאורך החוף



ככלל אנחנו ובן דודי משיקגו התעוררנו ראשונים, אחרינו בעלה של בת דודי, אחריו בת דודי ואחריה או במקביל אליה גם בתה. קשה להוציא את בת דודי מהמיטה לפני שמונה בבוקר. אבל ראיתי שהם מסתדרים עם זה מצוין, כל אחד מכבד את ההרגלים והצרכים של האחר והם מאורגנים נפלא. 

זה היה היום האחרון של הטיול וגם ערב הטיסה שלנו חזרה לבוסטון. עזבנו את הצימר ויצאנו לכיוון PACIFIC CITY


שם טיפסנו על דיונה שמשקיפה על חוף שהזכיר לנו מאד את ראש הנקרה. שם ראינו שחפים וגם "תוכי ים" PUFFIN.
וגם נכנסנו למסעדת חוף נחמדה לארוחת צהריים.

משם המשכנו לתחנה האחרונה שלנו בטיול הזה, למקום בשם HAYSTACK ROCK IN CANNON BEACH



ציפור בשם "שולה צדפות שחור" (BLACK OYSTER CATCHER)

המון כוכבי ים ומולים.

משם שמנו פעמנו בחזרה לפורטלנד, שם בילינו מספר שעות אחרונות בביתם של בת דודי ומשפחתה.
כדי לא לטרוח עוד ולבשל הזמנו אוכל הודי, שאותו אכלנו בגינה (בת דודי, בתה, בן דודי ואני) בעוד T ובעלה של בת דודי לקחו אותו איתם למטה לחדר "שלנו" לצפות במשחק הפלייאוף בכדורסל בין הבוסטון סלטיקס לדאלאס מאבריקס.
במשחק הזה הסלטיקס ניצחו, אבל במשחק הבא, אותו T ראה כבר בבוסטון, הם הפסידו. 
את משחק הניצחון, האחרון בסידרה, T ראה באיחור ב-CATCHUP כבר בארץ, כי בזמן אמת בדיוק היינו על המטוס בדרך חזרה.

היה קשה להיפרד מכולם אחרי זמן איכות טוב כל כך, אבל גם רצינו מאד כבר לחזור למתוקים שלנו בבוסטון.
טסנו בלילה ונחתנו בבוסטון בבוקר, ומייד נסענו עם המזוודות למשרדי ה-IRS לפגישת הזיהוי של T....אבל על זה כבר סיפרתי.

המשך יבוא