ארצות הברית - יומיים אחרונים אצל הורי וטיול לאורך Seventeen Mile Drive

הגיע הזמן לסיים את תיעוד הטיול שלנו בארה"ב.....

הצינון של הורי השתפר, ושלנו רק התחיל (כן כן, אחר כך הוא החמיר - תחילה אצל T ובסוף אצלי, שעדיין לא הסתיים עד היום) והיה יום שמשי יפהפה בשבת הראשונה של פסח, אז יצאנו לנו לאזור החוף - מונטרי (Monterey), ומשם דרך 17 Mile Drive עד לעיירה החמודה שנקראת כרמל, או Carmel by the sea.

לא זכרתי מפעמים קודמות בהן עשיתי את המסלול הזה עם הורי (בילדותי ואז שוב כשבאנו עם הילדים ב-1989), אבל הכניסה למסלול הציורי והיפהפה הזה עולה כסף. עשרה דולר לרכב. בעצם מקבלים רשות לנסוע דרך שכונת מגורים סופר יוקרתית, עם נוף מהמם לים מצד אחד, וילות מפוארות ומגרשי גולף מפונפנים מהצד השני. לגמרי שווה עשרה דולר לדעתי.

היה חג גם אצל האמריקאים - פסחא - אבל לשמחתנו זה גרם לכך שהם כולם קמו מאוחר, ורק כשכבר היינו בדרכנו חזרה הביתה לסן חוזה, ראינו את הפקקים הנוראיים המשתרכים בכיוון אליו יצאנו באותו בוקר. לא מוקדם מדי בבוקר, אגב, כי עד עשר בערך עדיין שרוי כל האזור בערפילי בוקר. תמיד.

פתחנו את הבוקר במונטריי והתיישבנו עם קפה ומאפה על מרפסת שצופה למפרץ.

ואז נסענו ל-Seventeen Mile Drive.....

כאן "סלע הציפורים"

וילה מפוארת לדוגמא...

כלבי ים משתעשעים קרוב לחוף...

שרידים של ערפילי הבוקר....

אשמח אם מישהו יזהה את העוף הדורס הזה עם הראש האדום.....

Pebble Beach... או "חוף חלוקי האבן"

בסוף הגענו לכרמל, עיירה קטנה ומתוקה שכיף להתהלך ברחובה הראשי, בין חנויות ומסעדות והמון תיירים.....

ואפילו תפסתי את הורי נחים רגע על ספסל....ליד "זוג" חביב לא פחות מהם

אפשר בהחלט לסכם שהביקור שלנו עשה להם טוב.
למרות שלא היו במיטבם (נו באמת, צינון - אצל אנשים בני שמונים פלוס, אי אפשר להתלונן!), למרות שביטלו את הצטרפותם לטיול בווגאס ובקניונים המרהיבים (ובכך בעצם שהינו איתם פחות, נטו)...למרות הכל - היה כיף. וגם לנו היה טוב.

בשלב ההוא עדיין מאד מאד התלבטתי האם לנסות להתחיל תהליך חזרה ארצה עבורם.
חששתי ששינוי כזה גדול עלול דווקא להזיק למצבם הנפשי ולכן גם לבריאותם.
מצד שני חששתי, שכאשר חלילה אחד מהם יחלה או ימות, זה יהיה הרבה יותר טראומטי לעשות את המעבר הזה עבור השני. וטראומטי לא פחות להישאר שם לבד. או לסעוד את השני לבד. ואז אחי ואני (על מי אני עובדת? אני!) נצטרך לנסוע לשם....מי יודע לכמה זמן.
אף פתרון לא אידיאלי.
והיה קשה לי מאד להחליט מה עדיף, ובכל מקרה הבנתי שההחלטה היא בידיהם.

ובינתיים יש התפתחויות........עדכונים בהמשך

ארצות הברית - ערב אחרון בלאס ווגאס (Las Vegas) וחזרה להורי בסן חוזה

מפארק ציון חזרנו ללאס ווגאס לערב אחד, כאשר למחרת בבוקר היתה לנו טיסה חזרה להורי, לסן חוזה, קליפורניה.

את הלילה הבודד ההוא החלטנו לבלות במלון ונישן (The Venetian).

מזג האוויר השתנה לגמרי ולא היה זכר לקור המקפיא של הימים הראשונים שלנו בעיר השעשועים האמריקאית.

פתאום אפשר היה להסתובב ברחובות ללא מעיל, וכך לגלות סימטאות חמודות שיוצאות מה"סטריפ"...

דווקא באותו ערב לא היו הופעות (שעניינו אותנו) אבל היינו עייפים מהטיול והנסיעה, כך שהתאים לנו פשוט להסתובב ברגל ולגמוא בפעם האחרונה את המראות והצלילים והמוני האנשים שמילאו את הרחובות, את המסעדות, את הבארים וכמובן את הקזינו.....

את ארוחת הערב החלטנו לאכול דווקא במסעדת מזון מהיר בשם In and Out, שאמנם קיימת מאז 1948 אבל אנחנו שמענו עליה רק לאחרונה. היא הזכירה לי את מקדונלדס בשנות השישים.
עם תפריט מצומצם, כתיתות המבורגר שצולים אותן באמת (ולא כפי שמכינים אותן כיום ברשתות המזון המהיר), מלצרים בתלבושת אחידה ועם כובע נייר לבן על הראש, שולחנות רטרו בסגנון שנות החמישים

והעיקר - שירות מהיר. סופר מהיר. לא האמנו כמה מהיר. נעמדנו בסופו של תור שהגיע עד לרחוב.....אבל תוך דקות כבר הגיע תורנו, נלקחה ההזמנה, ואיך שמצאנו שולחן כבר נקרא מספר ההזמנה שלנו לבוא ולקחת את האוכל..........
חוויה בהחלט משעשעת. ולא רעה, יחסית למזון מהיר.

א פרו פו מהיר, גם כל תהליך היציאה מהמלון (צ'ק אאוט אוטומטי ב-sms), החזרת הרכב (באמריקה לא עושים עניין, זה מדהים ההבדל בין אירופה לארצות הברית מבחינת החזרת רכב שכור) ותהליך הביטחון בשדה התעופה - הכל הלך כל כך מהר שנותר לנו המון זמן לשבת ליד שער היציאה ולקרוא, לשתות קפה, לנשנש משהו.........

הורי חיכו לנו בשדה בסן חוזה, למרות מחאותינו שנגיע בכוחות עצמנו, אז ניצלנו את ההזדמנות שהם יצאו כבר מהבית ונסענו למרכז סן חוזה, אכלנו ב"צ'יז קייק פקטורי" (שהיה אכזבה גדולה יחסית למה שאנחנו רגילים, אולי כי היה ששי של פסחא וכולם היו בחופש והמקום היה מפוצץ באנשים) וטיילנו קצת ברחובות שליד, נהנים סוף סוף מהשמש וממזג האוויר שהחליט לחזור להיות אביבי כראוי.

בגלל שהיינו מלאים מהארוחה במסעדה ובגלל שלאף אחד מאיתנו לא ממש התחשק לערוך סדר פסח כהלכתו, אכלנו ארוחת ערב בקטנה והורי הלכו לישון מוקדם. הם גם עדיין היו מקוררים שניהם, ולמרבה הצער גם אנחנו התחלנו להראות סימני התקררות, אבל למחרת היה יום יפה ויצאנו לטייל.....על כך בפוסט הבא. 

ארצות הברית - מפגש עם חברת ילדות

כשקבענו את מועד הביקור אצל הורי, יצרתי קשר עם חברה שלי מימי בית הספר היסודי בלוס אנג'לס, ושאלתי אם נוכל להיפגש.
אקרא לה ג'ינג'ית.
התחברנו בכיתה ה', שנה אחרי שהגעתי לארה"ב וכבר השתלבתי חברתית וגם לשונית. מהרגע הראשון היתה זו חברות צמודה מאד, אינטנסיבית מאד. מהר מאד הפכתי לבת בית אצלה, עוד אחות מבין ה-4. אחותה הגדולה כבר היתה אז נשואה, הבאה בתור כבר למדה בקולג' לדעתי או לפחות עמדה לסיים תיכון וכבר היה לה חבר, והיתה עוד אחות שהיתה גדולה מג'ינג'ית בשנה, והרבה פעמים שיחקנו שלושתנו יחד.
היינו "אחיות בדם" נוסח האינדיאנדים, כרתנו ברית תוך שאנחנו פוצעות את כף ידנו ולוחצות ידיים לערבב את דמנו. אמא שלה היתה חבר'מנית אמיתית וכל הזמן המציאה לנו משחקים, ובכל חג הודיה (Thankgiving) משפחתי היתה מוזמנת אליהם לחגוג כמו אמריקאים אמיתיים.

זוכרת לילה אחד בו ישנה אצלי, ובכינו כל הלילה והקשבנו לשירים עצובים, כי ידענו שיום אחד בקרוב אחזור לישראל וניאלץ להיפרד....

ג'ינג'ית אמנם עברה לגור בסיאטל, וושינגטון (המדינה הצפון מערבית, לא עיר הבירה), שם התחתנה והקימה משפחה, אך אחותה הגדולה גרה קרוב להורי, ובביקורי אצלם לפני כעשרים שנה, היא באה לבקר אצל אחותה ונפגשנו.
קיויתי שתוכל לעשות זאת גם הפעם, ואכן היא הצליחה.

במקור היא ביקשה שניפגש לארוחת ערב רק שתינו, אבל בשלב כלשהו כשהבינה שאני שם עם T, שאלה אם בא לו גם להצטרף - אמרה שהיא רוצה להכיר אותו, ובתנאי ש"שיחת בנות" לא תשעמם אותו יתר על המידה.

הוא הצטרף בשמחה, וכך נסענו לנו יחד לפאב נחמד במרכז קניות לא רחוק מביתה של אחותה לפגוש אותה.
ג'ינג'ית לא השתנתה מאז שהיינו ילדות. היא נראית מבוגרת יותר אבל בדיוק אותו הדבר.
אני, לעומת זאת, כל הזמן משתנה, ולכן כשהיינו בדרך אליה שלחתי לה תמונות שלנו שצילמנו באותו הרגע במכונית, כדי שתזהה אותנו כשניכנס.

שתינו מאד התרגשנו מהמפגש - בכל זאת הפעם האחרונה שהתראינו היתה בשנת 1999, ולפני כן - 1972........
כל השנים היינו בקשר, ואנחנו מתעדכנות על מה שקורה איתנו - אבל עדיין היה הרבה מה להשלים.

והיה גם הרבה לקרוא בין השורות.
מהשיחה איתה די הבנו שהיחסים עם בעלה הם לא בדיוק מה שחשבה שיהיו.
היה מוזר למשל שהיא כל הזמן התייחסה אליו כאל my husband במקום לומר את שמו.
כשהזכירה אותו, זה היה רק כדי להתלונן על מה שהוא לא אוהב - לא אוהב כלבים (היא גדלה עם כלבים כל חייה, בתקופה שהיינו חברות היו להם שניים), לא אוהב הצגות או קונצרטים או תרבות בכלל, לא אוהב לטייל ולספוג תרבויות אחרות (והם דווקא נוסעים הרבה לטייל גם בארה"ב וגם בחו"ל....)......

היא נהנתה לספר ל-T דברים עלי, כשהיינו קטנות, למרות שאני מוכרחה לומר, שחלק ניכר מהדברים שהיא זכרה, אני לא זכרתי. יותר מזה, יש דברים שנדמה לי שהיא המציאה, או התבלבלה עם חברה אחרת. לא אמרתי דבר, לא היתה לזה חשיבות.

היה קטע בשיחה בו הזכרנו את הריב הגדול שהיה לנו קצת לפני שחזרתי ארצה עם משפחתי. זה היה ריב קשה ובוטה, ואמרנו זו לזו דברים מכוערים. שאלתי אותה אם היא זוכרת על מה זה היה בכלל והיא אמרה שלא. גם אני לא לגמרי זוכרת איך זה התחיל, אבל אני חושדת שזה היה קשור בחברה אחרת - ק' - איתה היתה לי מערכת יחסים בעייתית והרסנית באותה התקופה. כך או אחרת הצלחנו להשלים לפני שחזרתי ארצה, וסוף טוב הכל טוב.

ואז ג'ינג'ית סיפרה משהו שלא ידעתי או שלא זכרתי.
כשנפרדנו בסוף אותו קיץ, הבטחתי לכתוב לה מישראל.
ובאמת ברגע שנחתנו, התחלתי להציף אותה במכתבים - מעדכנת אותה על הקורות אותי ועל חיי החדשים. ללא מענה.
לא קיבלתי אף מכתב ממנה במשך תקופה ארוכה, ואחרי כמה חודשים או אפילו שנים הרמתי ידיים וויתרתי.

בינתיים עברנו דירה וגם אם היא היתה עונה סוף סוף זה לא היה מגיע אלי.
את הקשר חידשנו שנים אחר כך, כשהתחיל האינטרנט והתחילו הרשתות החברתיות, והיא מצאה את אבא שלי דרך איזה אתר, ושאלה אותו אם הוא אכן אבא שלי, וכך נוצר מחדש הקשר.

אבל רק עכשיו סיפרה לנו ג'ינג'ית מה בעצם קרה שם.
מתי שהוא במהלך התיכון, באה אליה אחותה (שהיתה גדולה ממנה בשנה, ושאיתה שיחקנו הרבה יחד כשהיינו חברות) עם ערימה של מכתבים - ממני - אותם הסתירה ממנה כל השנים.
התברר שכאשר הגיע המכתב הראשון היא פתחה אותו וקראה אותו, ואז לא היה לה נעים להודות בכך ולכן הסתירה אותו, ומאותו הרגע היא לקחה ואגרה והסתירה גם את כל שאר המכתבים........אולי היא קינאה בחברות שלנו, אולי משהו אחר - ומה גרם לה פתאום אחרי שנים להודות? לא ברור.

ישבנו עם ג'ינג'ית ודיברנו, היא סיפרה על העבודה שלה, ואנחנו סיפרנו על עצמנו - עבודה, ילדים, נכדים...השיחה קלחה, והזמן עבר והגיע הזמן להחזיר אותה לבית אחותה ולחזור לביתם של הורי.
היה מפגש מעניין ואפילו נעים אבל גם קצת מוזר. נשארתי עם רצון להמשיך, להתקרב, ליצור איזה רצף. אשמח לראות אותה שוב, ולא בעוד עשרים שנה........

ארצות הברית - עוד קצת על השהייה עם הורי

הורי חיים בארה"ב כבר שלושים שנה. הם כבר מזמן אזרחים אמריקאים.
בעצם הם בארצות הברית יותר שנים ברצף מאשר בכל מדינה אחרת בה חיו, כולל ארץ הולדתם ארגנטינה, אותה עזבו בתחילת שנות העשרים לחייהם במסגרת השומר הצעיר ועלו ארצה לקיבוץ בו נולדתי.

אני מזכירה זאת לעצמי כאשר אני מדברת איתם על האופציה לחזור ארצה.
לחזור ארצה זה ביטוי שאומר - אתם ישראלים ואתם בוחרים לחזור לארצכם.
אבל בפועל הם נולדו וחיו עשרים ומשהו שנים בארגנטינה, עוד שתים עשרה שנים בישראל (קיבוץ באזור עוטף עזה ואחר כך ירושלים), ארבע שנים בארצות הברית (לוס אנג'לס, כשאחי ואני היינו קטנים), עוד חמש עשרה שנים בארץ (רמת אביב ואז הרצליה) ומאז ועד היום הם בארה"ב. בעצם הם אמריקאים יותר מכל דבר אחר. יותר זמן, לפחות.
בפועל הם ישראלים ממוצא ארגנטינאי עם אזרחות אמריקאית. קצת חסרי מולדת שכאלה. אבל מחוברים לישראל. שומעים וקוראים את כל החדשות מהארץ, וגם מארה"ב וגם מהעולם. הרבה יותר מעורים במה שקורה מאשר...אני למשל.

נוח להם שם. רגוע להם. כלכלית הם מסודרים וגם התכנית הרפואית שלהם מצויינת. בעיקרון, לולא היתה כל המשפחה שלהם (שני ילדיהם ורוב נכדיהם) בישראל - זאת לא היתה צריכה להיות התלבטות בכלל.

אבל המציאות היא שאנחנו כולנו (חוץ מבני, שגם הוא רחוק מהם מרחק 6 שעות טיסה) בישראל. והם שם לבד.
אפילו אח של אבי, שהיה חי בלוס אנג'לס כל השנים ואז בשנותיהם האחרונות עברו הוא ואשתו לאורגון לגור ליד בת דודתי, כבר נפטר לפני כמה שנים.
חברים אין להם - כמעט. יש אנשים שרוצים להיות חברים שלהם, אבל הורי די מתבודדים.

כל עוד אבי עבד (והוא עבד עד גיל 75) לא היה מה לדבר על לחזור ארצה.
אבל מאז שהוא יצא לגמלאות (לדבריו: מאז שהוא פוטר ולא מצליח להשיג עבודה אחרת) אין באמת סיבה להיות כל כך רחוקים מכולנו. זה נוח כל עוד הם בריאים. זה נוח כל עוד הם ביחד.
הנכון הוא להעביר אותם קרוב אלינו - אלי או אל אחי - כאשר הם עדיין בריאים ועדיין ביחד. המעבר גם ככה יהיה קשה, אפילו אולי טראומטי, אבל פחות קשה מאשר כשאחד מהם יישאר לבד, או יחלה חלילה.....

לאחרונה הם התחילו להסכים לפחות לדבר על זה.
אבי כבר מזמן מנסה לדבר על זה, אבל אמי מסתייגת.
היא טוענת - ויש צדק בדבריה - שאבי תמיד רוצה להיות היכן שהוא לא. anywhere but here זה המוטו שלו. ושנמאס לה שהוא עוקר אותה ממקום שבו השתקעה והתרגלה וטוב לה.
היא טוענת שכאשר יחזרו ארצה, הוא ירצה מקום אחר. ואני מאמינה לה שהיא מאמינה בזה, ואני אפילו נוטה להאמין שהיא צודקת. ועדיין - נראה לי שטוב יהיה להם להיות קרובים אלינו בשנותיהם האחרונות.

דיברנו על זה בנחת ובלי לחץ כשהיינו אצלם.
ראיתי שבכל פעם שאנחנו מגיעים לנושא, דעתם שונה. מתהפכת. הם לא סגורים על עצמם וזה מובן.
החלטנו שנבדוק כאן דיור מוגן, נראה אם יש משהו שנראה על פניו שעשוי להתאים להם.

עוד דיברנו על השיגרה שלהם. לכאורה - ולא רק לכאורה - הורי מנהלים אורח חיים בריא ונהדר.
הם ישנים שמונה שעות.
הם מתעמלים במכשירי הכושר שיש להם בחניה, מתקלחים ואוכלים ארוחת בוקר.
הם קוראים עיתונים ושומעים חדשות ואז יוצאים להליכת הבוקר.
הם אוכלים צהריים (אוכל בריא ומזין) ונחים אחרי כן.
הם יוצאים להליכת הצהריים ורואים סרט או סדרה ב-dvd (יש להם מנוי Netflix שמגיע אליהם בדואר ב-dvd עד הבית).
הם יוצאים לסידורים - סופר או משהו אחר פעם בשבוע.
בקיץ אבי גם שוחה. ואמי כאמור חצי הולכת וחצי רצה.
הם יוצאים להליכת ערב (כלומר - הליכות שלוש פעמים ביום) ואוכלים ארוחת ערב והולכים לישון.

לכאורה שיגרה למופת.
נכון שהם לא נפגשים (כמעט) עם אנשים אחרים. אבל זו הבחירה שלהם.
העניין הוא שכל זה קורה בשעות מאד מוזרות.
הם קמים בסביבות אחת או שתיים בלילה.....ואז מתחילה השיגרה שתיארתי.
כלומר ארוחת הבוקר היא בשלוש, ארוחת הצהריים היא בשמונה או תשע, ארוחת הערב בסביבות שתיים או שלוש....ועד שש בערב הם כבר במיטה לשנת הלילה שלהם.

ושוב - לכאורה זה לא מפריע. יש להם מספיק שעות אור יום, והם הולכים בחוץ כך שיש חשיפה לאור השמש ולויטמין D....
ובכל זאת זה קצת מוזר.
במקום לפסול את זה על הסף שאלנו אותם אם זה מתאים להם.
הם ענו שזה קצת מפריע....אבל שגם אם הם הולכים לישון מאוחר יותר, הם אוטומטית מתעוררים באחת או בשתיים.

ובאמת כאשר הם היו באים לבקר אצלנו בארץ, הם לא סבלו כמעט מג'ט לג. השעות שלהם הסתדרו פה איכשהו מצוין.

שאלנו אותם אם הם רוצים לנסות לשנות את זה, אולי לנסות עם מלטונין...להזיז קצת את שעות השינה והעירות........
הם אמרו שנראה להם שכן....מחכה לשמוע אם הם באמת עשו משהו עם זה.

כשאנשים מעירים לנו על המוזרות של הורי יש לי רק תשובה אחת עבורם: כנראה שהם עושים משהו נכון, בכל זאת בריאים ונמרצים (טפו טפו) באמצע שנות השמונים לחייהם. איכשהו אני לא חושבת שאנחנו נהיה ככה.......

ארצות הברית - שבוע ראשון עם ההורים

חזרנו ארצה בחצות אתמול. עייפים, מרוצים מאד, וגם מאד מאד מקוררים. 

לא יודעת אם זה בגלל שהורי היו מצוננים ונדבקנו מהם, או שפשוט היה קר ממש רוב הזמן - או שילוב של השניים. 

את הפוסט הזה ניסיתי לכתוב בטלפון בעזרת האפליקציה של בלוגגר.....

זה היה קשה ולא הצלחתי להעלות תמונות (מעלה אותן עכשיו בדיעבד) - אחר כך ראיתי איך עושים את זה (משתפים את התמונה ל"בלוגגר" מהגלריה, אבל אז קשה לשלוט על העריכה) אבל פשוט הרמתי ידיים ודחיתי את העדכונים לעכשיו. בבית. במחשב הנייד, אותו לא לקחנו איתנו הפעם כי נסענו להורי, ולהם יש מחשב בבית.....אבל לא ממש יצא לי. 

אז הנה הפוסט שהתחלתי לכתוב בטלפון: 

אנחנו בשדה התעופה של סן חוזה, קליפורניה, ממתינים לטיסה ללאס ווגאס.
זו הפעם הראשונה שאני מנסה לכתוב פוסט בטלפון עם האפליקציה של בלוגגר. נראה איך יילך, זה מרגיש מוזר.
כבר ראיתי שכאשר נכנסתי לתקן שגיאת כתיב בפוסט הקודם ושמרתי, במקום לעדכן בלבד הוא פרסם את הפוסט שוב. אוקיי. למדתי משהו.

בנוסף אני לא מוצאת כאן באפליקציה אופציה להעלות תמונות, אלא רק לקשר לאתרים.

בטיול הזה אנחנו לבד רק T ואני. הורי החליטו לבטל את הצטרפותם לטיול בווגאס והגרנד קניון בגלל השיעול של אבא שלי.

מצד שני הוא מסרב ללכת להיבדק.
אמנם לפני חודשיים הוא עבר צילום ריאות והכל מצוין ולפני שבועיים גם בדיקות תקופתיות מקיפות, ופרט לסודיום גבולי (נמוך) בדם הכל פיקס אצלו. ובכל זאת השיעול מפריע לו מאד (הוא טוען שזה מתרכך ומשתפר כל הזמן והתדירות יורדת) וזה מפחיד אותו והם החליטו לבטל.

זה מבאס כי באנו רק לשבועיים ורק כדי להיות איתם ועכשיו חמישה ימים לא נהיה.

מצד שני להיות איתם זה קצת מעיק. אנחנו כבר רגילים לזה אמנם, וגם עשינו זה לזו CLEARWAY במטוס בדרך לשם, להתכונן לשהייה המשותפת איתם,  ושום דבר כבר לא מקפיץ אותנו  - אבל הורי כל הזמן לחוצים...מכלום ומהכול. 

וכל הזמן עצבניים. מכלום. ומהכול. וכל דבר קטן מקפיץ אותם והם מקפיצים זה את זה. ומצד אחד זה מוזר כי הם סופר אוהבים זה את זו וסופר מחוברים ולא יכולים זו בלי זה....זו כנראה הדינמיקה שלהם. להילחץ ולהלחיץ.

מאז שהגענו ירד גשם כמעט כל יום וקר. 

ביום הראשון עוד התעקשנו לצאת קצת וביקרנו במרכז apple החדש ומשם נסענו לאוניברסיטת סטנפורד במיוחד כדי לראות את הפסלים של אוגוסט רודן ( זה אבא שלי מדגמן ליד כל פסל)

הקרסול עדיין הציק לי ולא יכולתי לעמוד/ ללכת ברצף הרבה זמן. זה מאד משתפר, אגב, ממש כל יום.

הבית של הורי ישן והם לא טורחים לחדש בו כלום. הסיסמא שלהם היא, שמתקנים משהו רק אם אין ברירה וגם אז מנסים להסתדר בלי לתקן. 

אז בהזדמנות הראשונה שלקחנו להם את הרכב כדי להסתובב קצת בזמן שהם ישנו צהריים, השלמנו להם קצת חוסרים: קרש חיתוך וסכינים משובחים למטבח, מכונת אספרסו....

הם מאד שמחו אבל גם מייד התחילו לריב על רכישת הקפסולות. אבא שלי רוצה כמה שיותר זול ואמא שלי לחוצה שיהיה מלאי "מספיק" ....אז בהזדמנות הבאה שיצאנו בלעדיהם קנינו להם כמה שרוולים של קפסולות. וזה לא שחסר להם כסף. הם פשוט רגילים לחיות מאד מאד בצמצום, עד לסגפנות לפעמים. 

ביום ששי סוף סוף הפציעה השמש והחלטנו לנסוע ארבעתנו יחד לסן פרנסיסקו.
היה יום מקסים. הנסיעה לשם בפקקים היתה סיוט אבל העיר היפהפיה הזאת שווה את הטירחה.

טיילנו על קו המים באזור ה fisherman's wharf שעבר שדרוג (תיירותי) רציני מאז שביקרתי שם בפעם האחרונה.

שתינו שוקו מעולה ב ghirardelli והתהלכנו לאורך הרציפים השונים, השחפים ומופעי הרחוב.

משם נסענו לפארק ה golden gate המרהיב. 

גם בגלל הקרסול שלי שכבר התחיל להתעייף, וגם משום שאבא לא ממש הרגיש טוב וממילא ההורים היו זקוקים כבר לשנ"צ, הספקנו לראות פינה קטנטונת בלבד של הפארק..............

אהבתי במיוחד את הצבים שעלו להתחרדן להם בשמש שהפציעה ליום אחד..........

בשאר הימים היה קר וירד גשם כך שנשארנו איתם בבית ודיברנו ודיברנו, והלכנו איתם לסופר. נו, טוב, אפשר לקרוא לזה סופר - מי שמכיר את רשת חנויות קוסטקו costco יודע שאי אפשר באמת לקרוא לזה סופר......אפילו לא היפר. יש שם אוכל אבל בכמויות, ויש שם כלי בית, וגן, ובגדים בית מרקחת ו.....הכל. בשפע. וטרי. ואסתטי. חווית קניות של ממש. 

ראינו איתם סרטים, וכשמזג האוויר השתפר קצת (וגם הרגל שלי) יצאנו איתם להליכות. 

להורי (בני 84, 86) יש חדר כושר שלם בחניה שלהם, וחוץ מזה הם גם יוצאים להליכות שלוש פעמים ביום (אמא שלי רצה) ואבא שלי גם שוחה (בקיץ, כשהבריכה של השכונה שלהם מחוממת). בלי עין הרע, באמת מאחלת לכל בני גילם (וגם לבני גילנו) להיות במצבם הבריאותי. 

היינו איתם חמישה ימים לפני שיצאנו ללאס ווגאס, והיה ממש טוב - וגם הם נהנו בחברתנו. עוד חזרנו אליהם לשלושה ימים לפני שטסנו ארצה..... אבל את זה אשאיר לפוסטים הבאים.