יוון - ספטמבר 2025 - פרק ב'

 את ארבעת הימים הראשונים של השנה (בעצם כולל היום האחרון של השנה הקודמת) עשינו ביוון. 

הפעם נסענו אנחנו גם עם שותפנו וגם עם שריתה. 

מטרת הנסיעה - לחתום על החוזה הסופי של רכישת הבית, לשלם כמובן ולקבל את המפתח.

מטרה נוספת חשובה לא פחות - להתחיל עם הזמנת הרהיטים לבית החדש. 

כשביקרנו שם שלושתנו - שותפנו, T ואני - עברנו בארבע חנויות רהיטים והתכנסנו על מה שמצא חן בעינינו, שיתפנו את התמונות כמובן עם שריתה - שנשארה בארץ - ובמקביל התחלנו משא ומתן על המחירים עם החנות שהכי מצאה חן בעינינו (שהרמה והעיצוב של הרהיטים בה היו הכי לטעמנו), בעיר KALAMATA, משא ומתן שהמשיך גם כשחזרנו ארצה (דרך וואטסאפ). 

ברור שלא הזמנו שום דבר לפני ששריתה ראתה ובדקה ואישרה שמקובל גם עליה. 

ביום שהגענו היה יום ראשון ואף אחד לא עבד וכל החנויות היו סגורות, אז אחרי שלקחנו את הרכב השכור (באותה חברה מצוינת בה שכרנו בביקור הקודם) ונסענו לעיירת הנמל Nafplio, שם שהינו באותו מלון בו לנו עם שותפנו בתחילת החודש. ניצלנו את שארית היום כדי לטייל קצת ולהצטייד במים וחלב ופירות בסופר ב-Nafplio, ונסענו לכיוון כפר חמוד בשם TOLO, בעל חוף ים יפהפה ומהווה אטרקציה תיירותית בחודשי הקיץ. 

חוף TOLO

במקור התעניינו לרכוש בכפר הזה בית, אבל הבתים בכפר הזה גם קטנים יותר ממה שחיפשנו וגם יקרים יותר. 

הלכנו קצת לאורך החוף והסתובבנו בכפר, ומשם נסענו לעיירה ARGOS הנחמדה שהיא לדעתי העיר הקרובה ביותר לכפר בו רכשנו את הבית. 

אכלנו שם ארוחת ערב באותה מסעדה בה אכלנו בביקור הקודם

זו מסעדה שממוקמת במידרכוב במרכז ארגוס, שלא משנה מתי הגענו אליה (נראה לי שאכלנו שם כבר שלוש פעמים) תמיד היא היתה מלאה בזקנים ששיחקו קלפים או צפו בספורט בטלוויזיה. אין לי מושג ממה המסעדה מרוויחה כי לא ראינו אף אחד מהזקנים האלה אוכל. 

עבורנו בעל הבית העמיד שולחן וכסאות מחוץ למסעדה (כך גם לא סבלנו מהסיגריות שלהם) והאוכל היה פשוט וטעים. ירקות מאודים, סלט יווני, ציזיקי, דגיגי אנשובי מטוגנים.לא זוכרת מה עוד. וכולם (חוץ ממני) שתו בירה יוונית כזו או אחרת. כיף ממש. 

למחרת קמנו T ואני מוקדם ויצאנו להליכה ב-Nafplio, ואחרי ארוחת הבוקר נסענו ארבעתנו לבנק, שם הוספנו את שריתה לחשבון המשותף שפתחנו, משם המשכנו לעורך הדין לחתימה הסופית על החוזה וסגירת העיסקה על רכישת הבית. 

אחרי החתימה נסענו כולנו, כולל סוכן הנדל"ן, אל הבית. כאן המקום להעיר שכל בעלי המקצוע (כולל אשת הקשר שלנו בבנק, עורך הדין והנוטוריונית, רואה החשבון וסוכן הנדל"ן) וגם המוכר של הבית היו מהרגע הראשון סופר נחמדים ושירותיים ויעילים ומשתפי פעולה איתנו בכל דבר. זו היתה חוויה טובה והאמת שדי מפתיעה. 

בבית עברנו שוב על הכל, כולל בדיקה של התיקונים והתוספות שביקשנו מהמוכר לעשות עבורנו (הוא הקבלן שבנה את הבית, ובעצם בנה אותו עבור עצמו - ובסוף אשתו העדיפה לעבור לגור באתונה), קבלנו את המפתחות, וחזרנו לנוח קצת במלון. 

זה היה יום עמוס ודי מתיש  ודרש ריכוז (מעבר על החוזה, הכנסת תיקונים, העברת התשלומים לכולם, מעבר על הבית מהמסד עד הטפחות) - ולמרות זאת נסענו שוב לכפר "שלנו" בערב לאכול במסעדה ששותפנו התלהב כל כך מהגירוס שלה ("הגירוס הכי טוב שאכלתי בחיי" הוא קרא לזה). גם הפעם לא התאכזבנו, אבל אני כבר הייתי ממש גמורה מעייפות בשלב הזה. בנוסף לא יצא לנו לאכול באופן מסודר עם כל הסידורים והעניינים האלה ואני לא מתפקדת כמו שצריך כשאני רעבה ולא אוכלת בזמן. אז נשנשתי מעט סלט יווני ובזה סגרתי עניין, ובאותו לילה ישנתי רצוף כמעט עד הבוקר, בלי לקום אפילו לשירותים (אולי פעם אחת........). שלא כהרגלי. 

בבוקר רצינו להשכים לצאת לכיוון KALAMATA, לחנות הרהיטים כדי להחליט סופית מה אנחנו רוצים ולבצע את ההזמנה. כיון ששנינו ישנו כל כך טוב לא התעוררנו בזמן להליכת הבוקר, אז הסתפקנו בחצי שעה בחדר הכושר (שכעת שמזג האוויר היה קצת פחות חם, כבר היה נוח יותר להתאמן בו למרות שהמזגן קרטע). 

הנסיעה ל-KALAMATA ארכה כשעה וחצי, והספקנו לשבת לשתות קפה בבית קפה נחמד לא רחוק מהחנות, לפני השעה שקבענו עם המוכרת.

בחנות היינו הרבה זמן, גם כי היינו צריכים להסכים (ולא תמיד שריתה אהבה את מה ששותפנו, T ואני בחרנו בפעם הקודמת והיינו צריכים להיות בטוחים שכולנו שלמים עם הבחירות הסופיות) וגם כי המשא והמתן על המחיר (ש-T ממש הצטיין בו) לקח הרבה זמן ועצבים של ברזל. אבל בסוף הכל התכנס והסתדר, בעלת החנות (שאיננה חלק מרשת) הצליחה לבוא לקראתנו לא מעט במחיר, ומצידנו ויתרנו על כמה פריטים שגם היו יקרים מדי לטעמנו וגם לא דחוף לנו שיהיו בבית מההתחלה. נמשיך לחפש אותם בחנויות אחרות. 

בתום ההזמנה נסענו לשוק בו ביקרנו עם שותפנו בביקור הקודם ואכלנו באותה מסעדת דגים מצוינת שגילינו אז. 

משם חזרנו לכפר "שלנו", ירדנו לחוף ה"כמעט פרטי" שמתחת לבית (T ספר 59 מדרגות מדלת הבית ועד לחוף) וטיילנו קצת לאורך החוף היפהפה הזה. 

אחר כך עשינו עוד סיבוב בשתי חנויות הרהיטים שבדקנו בביקור הקודם, אבל לא התלהבנו משום דבר, וסיימנו את היום בחנות מצעים (שעובדת עם בתי מלון) כדי לקבל הצעת מחיר על כלי מיטה, מצעים, מגבות וכל מה שצריך לחדרי השינה של הבית. 

זה היה באמת "ביקור עבודה" וראיתי ששריתה מתקשה עם הקצב ועם התכליתיות שלנו, נטתה להתפזר וגם להיעלם לנו פתאום - הלכה להסתכל בחלונות ראווה או סתם שוטטה ברחובות - ויצא שהרבה פעמים חיכינו לה המון זמן. 

כשחזרנו למלון וסיכמנו את הביקור שותפנו התפלא שבביקור הנוכחי לא נותר לנו בסוף כל יום זמן לטבול בבריכה כמו שעשינו בביקור הקודם, ותהה מה השתנה הפעם. לא אמרנו כלום אבל כשחזרנו לחדר והיינו לבד, הבטנו זה על זו T ואני ואמרנו את אותו הדבר - בעצם מה שהשתנה זו שריתה. בפעם הקודמת היא לא היתה איתנו והכל זרם בקצב. לא היו עיכובים ולא היו התפזרויות. אבל זה חלק מהדינמיקה ונצטרך להרגיע ולהבין שדברים יתנהלו באופן שונה ממה שאנחנו אוהבים ורגילים וזה יצטרך להיות בסדר. 

למחרת קמנו מוקדם כדי להספיק להחזיר את הרכב ולהגיע לשדה התעופה בזמן, ובדיעבד הבנו שהיינו שאננים מדי (כי עשינו צ'ק אין און ליין וחשבנו שיש לנו המון זמן) - ונתקענו בפקק ענק בכניסה לאתונה בדרך לשדה. זה היה ממש על הקשקש, כמו שאומרים, אבל למזלנו חברת השכרת הרכב המצוינת לא עיכבה אותנו בכלל, הגענו לשדה התעופה בדיוק בזמן ובקושי הספקנו לשבת לפני שקראו לנו לעלות למטוס. גם כאן שריתה התאכזבה שאין לה זמן לקנות בושם........

חזרנו הביתה ומיינקוני היה בסדר בכל ימי היעדרנו, אבל מעט אחרי שהגענו הוא חטף התקף פרכוס רציני, ולמחרת עוד אחד קטן. אין ספק שיש בעייה שלא תיעלם, אבל אין לנו כרגע שום אפשרות לעשות עם זה משהו - בתחילת השבוע הבא אנחנו כבר טסים שוב. נקווה שהילד הקט סיטר יסתדר - ובכל מקרה ניתן לו אנשי קשר להזעיק במקרה הצורך. ונקווה לטוב. 

הורי בינתיים המשיכו להחלים ולהתאושש. הם עדיין חלשים אבל כבר מרגישים טוב מעבר לתשישות ולחולשה. אבא כבר חזר לפעילות מלאה על המחשב, בטלוויזיה, הקשבה לפודקסטים וקריאת עיתונים, ואמא הצליחה לעשות הליכה של רבע שעה. היא כבר החליטה שמחר היא תחזור לחדר הכושר "בקטנה". זו הקלה עצומה לראות שעם כל מה שעבר עליהם, שוב הם מצליחים לצאת מזה. אלופים האנשים האלה. 

בינתיים במציאות ההזויה שלנו הכל ממשיך להתדרדר.......ועדיף לא לומר על זה כלום.

שנה טובה וגמר חתימה טובה לכולם. 

עדכונים

בשבת חל שיפור בבריאותי, בראשון לא ממש חלה התקדמות, אבל בשני השינוי כבר ניכר קצת יותר. לא יודעת אם עזר שלקחתי כדור הרגעה לפני השינה, כי ידעתי שאת הלילה שלפני הניתוח של T אין סיכוי שאעבור בשלום אחרת.

בשבת שלחתי את  T הלך לבד עם הורי ליום הולדתה של נכדנית1, לא מעט כדי שיפגוש שם את בתי והילדים, לאחר שלא התראנו איתם זמן רב בגלל מחלתי. אכן זה היה מפגש מרגש ומהנה והוא שמח שהלך. 

אני נחתי לי בבית וקראתי וצפיתי בטלוויזיה, בין השאר ראיתי את הסרט "רכבת הילדים" בנטפליקס....חמוד ונוגע ללב.

אנקדוטת החתול הסורר: אחרי שהזזנו בהדרגה, בהצלחה, את ארגז החול של מיינקוני עוד קצת ועוד קצת לפאתי המטבח... בסוף כשהארגז הגיע בדיוק למעבר בין המטבח אל פינת האוכל, כמו בפעם שעברה שניסינו זאת, הוא השאיר שלולית של שתן ליד התנור. באמצע המטבח. כאילו מסמן: 'עד כאן, הזזתם מהתנור, הרחקתם והרחקתם....איפשרתי לכם...אבל עד כאן'. אגב את הקקי הוא כן עשה בארגז, במיקומו ההוא בין המטבח לפינת האוכל. לכו תבינו את הראש של החתול. 

אז הזזנו את הארגז בחזרה כמה סנטימטר לתוך המטבח, עדיין בקצה שלו, ובינתיים לא היו 'הפתעות'. אז אולי זה הסטטוס קוו. ארגז צרכים של חתול במטבח אבל לא באמצע המטבח. נראה. 

עוד אנקדוטה: מאז שחליתי הפסקתי לשתות חלב, מה שאומר שהפסקתי לשתות קפה - כי אני לא מסוגלת לשתות קפה בלי המון חלב. אני בדרך כלל שותה "הפוך על חלב". אז עכשיו אני שותה תה עם לימון, וכשעוד היה ג'ינג'ר הוספתי גם ג'ינג'ר. T אמר שיקנה עוד אבל זה עוד לא קרה. בכל מקרה, אולי זו הזדמנות להפחית את כמויות הקפה שאני שותה בכל יום.

כשהתחלנו את אורח החיים הנוכחי, בשנת 2020, עם הפעילות הגופנית והדיאטה, ירדנו לכוס קפה אחת ביום, על הבוקר. עם הזמן התחלתי להוסיף קפה בהדרגה. מהר מאד זה הפך לשתי כוסות, בבוקר ולפני הצהריים. ואז שלוש כוסות, עוד אחת כשאני מתעוררת מהשנ"צ. לאחרונה זה כבר הפך לארבע כוסות קפה ביום. 

T המשיך מאז עם כוס קפה אחת על הבוקר, במיוחד מאז הניתוח הגדול לפני שלוש שנים, כאשר המליצו לו להמעיט בקפה. אז הוא שותה תה עם מעט חלב, הרבה פעמים ביום. אני כרגע לא שותה חלב, אז שותה את התה עם לימון. אגב בתי שותה מים רותחים עם לימון בלי תה בכלל. אחשוב על זה. נראה לי שעדיין אני זקוקה למעט הקפאין (או תאין) שיש בתה.

הספר ALL FOURS מאד מטריד. לא יודעת להגדיר באיזה אופן. בעצם יש כאן אישה בת 45 בסוג של משבר אמצע החיים, טרום גיל המעבר...אבל זה מעבר לכך. הרבה מאד (הרבה מאד!) תיאורי סקס...בעיקר בדימיון. 

שני דברים שלי אישית מפריעים, למרות ששוב, אין לי מושג למה בדיוק. הדבר הראשון הוא שהיא מספרת שהיא סוג של סלב', אישיות מפורסמת, אבל לא מפרטת מה היא בדיוק עושה. אחד הפרוייקטים שהיא רוצה להתחיל לעבוד עליהם קשור, למשל, באיזו זמרת מפורסמת שהיא אמורה להיפגש איתה, וכבר דחתה את הפגישה הזאת כמה פעמים.

הדבר השני שמשום מה מפריע לי מאד, הוא שהיא לא מתייחסת לילד/ה שלה כזכר או נקבה. היא אומרת "הם" כמו שמתייחסים לאדם לא-בינארי. זה ילד/ה צעיר/ה מאד יחסית, שבכלל אין לו/לה מודעות לנושא, אבל דווקא האמא מתעקשת מרגע הלידה להתייחס אליהם ככה. אולי אני באמת כבר בדור שלא יצליח לעולם להבין זאת לגמרי. אין לי בעייה כשמישהו מבקש שאתייחס אליו ככה, אבל שההורה עושה זאת מרגע שהם נולדים.......זה מוזר לי מאד. 

בכל מקרה, אני בחלק שלישי (לא יודעת כמה יש) ועדיין קוראת. 

בימים האחרונים T בתזזיתיות מתקן ומשפר כל מיני דברים בבית. נראה שהוא מקנן, או לפחות מתעל את האנרגיות שלו כך שלא יהיה לו הרבה זמן לחשוב ולחשוש מהניתוח. הלילה הוא ישן רע מאד, התעורר כל הזמן, וכנראה היו לו המון חלומות - שהוא טוען שאינו זוכר. בכל מקרה הבית הולך ומתייפה.......זה לא רע. 

אנחנו גם צריכים להיערך לעבור מצריכה גאז דרך צובר, שהתקנו כשבנינו את הבית, לבלוני גאז. הצובר פג תוקף, וחברת הגאז מבקשת להשבית אותו. אגב היא דורשת הרבה כסף כדי לעשות את זה. די חוצפה, כשחושבים על זה. לא נראה לי שנזמין את הבלונים דרכם. יש עוד חברות. 

לגבי הניתוח הערב נקווה לטוב. כלומר, ספציפית נקווה שהניתוח יעבור בשלום מכל הבחינות, ושהוא גם יפתור לו את בעיית התקפי הכאב. 

אולי סוף סוף אבחנה?

השבוע היו לנו ביישוב שתי אזעקות בהפרש של שתי דקות זו מזו. גם באפליקציה של פיקוד העורף וגם באזעקה של היישוב. זה עוד לא קרה. מוזר. למקלט/ממ"ד עם העוזרת. כשהיא סגרה את דלת הממ"ד היא נפלה אחורה, ומזל שגם אני תפסתי אותה וגם היו שם מאחוריה במקרה המון כריות (של ריהוט הגינה, שאנחנו שומרים במרתף כשלא משתמשים). הבנתי בדיוק איך אנשים נפצעים בעת אזעקה, בלי קשר לטילים עצמם. 

בדיוק באותו הזמן T ביקר אצל מומחה לבקעים, שלאחר שבדק אותו ואת תוצאות ה-MRI וה-CT משנים קודמות, קבע שהוא משוכנע, שהבקע בבטן העליונה של T - שנגרם בעקבות ניתוח הוויפל שהוא עבר לפני שלוש שנים - הוא הגורם להתקפי הכאב. יותר מכך, הוא חושש שהבקע וההתקפים מסכנים את T, כי הוא הסביר שבכל התקף כזה נוצרת בעצם חסימה קטנה, שעד כה בכל פעם משתחררת - אבל יום אחד אולי חלילה זה לא ישתחרר, וזה מסכן חיים. לכן המליץ על ניתוח, אבל לפני כן שלח אותו לבדיקת קולונוסקופיה. אז כרגע מחכים להפניה על ידי רופא גסטרואנטרולוג, ואז לביצוע ופענוח הקולונוסקופיה, ואז T יחזור למומחה הבקעים (אקרא לו 'ד"ר בקע"')

לא האמנתי ש-T יסכים בכלל לשמוע על ניתוח נוסף, אבל הוא גם מותש כבר מסבל ההתקפים האלה, גם כשמגיעים לעיתים רחוקות, וגם עכשיו הבין שהם אולי מהווים סכנת חיים ממשית. אז הוא להוט לעבור את זה. מתפללת שזה יעזור ושזה יעבור בשלום. 

אבא ממשיך להשתעל, וממשיך לקבל אנטיביוטיקה - לטיפול בדלקת הסימפונות שהרופא במחלקה איבחן. הצעתי שאם זה לא יעזור אולי יחליפו לו את סוג האנטיביוטיקה. מלבד העניין הזה, הוא מתחזק בכל יום וכבר לקחו לו את כיסא הגלגלים והוא מתנייד לגמרי עצמאית עם הליכון. 

הוא חזר להסמיך את הנוזלים, ליתר ביטחון. 

והוא חזר לעסוק בעניינים ביורקרטים ולהקשיב לפודקאסטים. הוא אפילו אמר שהוא רוצה כבר הביתה, וזה מבחינתנו הסימן הטוב ביותר לכך שהוא מרגיש טוב יותר, ושחזר לו מעט הביטחון. רק שייפטר מהברונכיט הזה, וכמובן ינצל על תום את הפיזיסיותרפיה המצויינת לה הוא זוכה שם.

אין חדש עם מיינקוני ועשיית צרכיו במטבח. בתחילת השבוע הוא אפילו הגדיל לעשות, ולמרות שארגז החול היה באמצע המטבח, הוא עשה את (כל!) צרכיו ממש לידו על הריצפה. הוא עשה זאת רק פעם אחת ומאז הוא עושה רק בארגז, אבל באמת שלא ברור לי מה קורה עם החתול הזה. מכל שאר הבחינות הוא לגמרי בסדר, ואפילו מתוק ומתפנק ויושב עלינו וגם בא לישון איתי כמה פעמים בלילות. 

עם כל ההתעסקות עם ההורים וקצת עזרה עם הנכדים לא התפניתי עדיין לדבר עם פסיכולוגית החתולים....ואני לא רואה שאגיע לזה גם השבוע. זה יצטרך לחכות. 

בהמלצת כל מיני פורומים של בעלי חתולים מיין קון, T הזמין לו אוכל טרי קפוא (בניגוד לשימורים שאנחנו קונים בדרך כלל), ואני הזמנתי לו סוג חדש של אוכל יבש - מיוחד למיין קון.

בינתיים החתול רחרח את שניהם, עשה תנועות של "חפירה" בריצפה ליד הצלחת, וסירב לאכול את שניהם. לצד האוכל היבש השארתי כמובן את האוכל היבש הרגיל - גם כדי שתהיה לו אלטרנטיבה וגם כדי להקל על מערכת העיכול העדינה שלו - ועד אתמול הוא אכל רק מהאוכל הישן. הבוקר ראיתי שהוא נשנש קצת מהחדש. נראה אם הוא יאהב, וגם נעקוב לוודא שזה לא עשה לו בלגנים במערכת העיכול העדינה שלו. 

את האוכל הקפוא הוא לא טעם בכלל. החתול פשוט חיכה לארוחה הבאה, בה הוא קיבל שימורים כרגיל. 

נראה שסתם קנינו. 

בששי בערב הזמנו את 'שושנה' ובעלה לארוחת ערב, לאחר שבתי הודיעה שהם מוזמנים לחמותה. 

שאלתי את T אם בא לו לנוח ששי אחד או שבא לו לארח בכל זאת. הוא הציע להזמין את שושנה ובעלה, לאחר שכבר היינו מוזמנים אליהם פעמיים (פעם בששי בערב ופעם בשבת בצהריים, לפני כמה שנים), והוא כבר הרגיש "חייב". שאלתי ובמקרה הם היו פנויים. 

כצפוי T התעלה על עצמו ובישל ארוחת מופת, פילה בורי ופירות ים טריים (גם מולים וגם חסילונים) ומנה ראשונה שהיתה מורכבת מפרוסת בטטה, סלמון מעושן, עלי ארגולה וגבינת שמנת. מעדן של ממש. הוא הכין את זה גם בשבוע שעבר כשהילדים היו, וחתני התענג במיוחד על העובדה שמצע הבטטה החליף פרוסת הלחם הקלוי שבדרך כלל מגיעה עם מנה כזאת. חתני הוריד את הגלוטן מהתפריט שלו אחרי שגילה שזה עושה לו בעיות (בעיקר עם כאבי שרירים וחולשה). 

הוא הכין גם בקר בתנור עם בטטות, לנו לכל השבוע ולאמא שלי. בנוסף יום קודם הוא הכין לנו ולה גם מוסאקה...בקיצור חגיגת אוכל. 

לקינוח הגשתי את עוגת התפוחים של סבתא שלי, התרומה שלי לארוחה. היה נחמד מאד. 

שושנה הביאה איתה תשורה נחמד - חבילה שכללה תמרים ממולאים באגוזים, חלווה, ושמן זית ("של הביוקר", כמו ש-T קרא לזה). מטורף המחיר של שמן זית לאחרונה. בשנה שעבר T מצא בפייסבוק מישהו שמוכר שמן זית טרי וטעים ישר מהמטע שלו (וגם זיתים מעולים) ממש בזול, והוא ו'שותפנו' הזמינו איזה 18 ליטר, ועד עכשיו אנחנו נהנים מזה.

אז הבוקר נקפיץ לאמא את האוכל וגם כמה דברים שהבאנו לה מהסופר (שהיא בעצמה ביקשה, לשמחתי הרבה - סוף סוף למדה לבקש) ואז נסע לבקר אצל אבא.

את שאר השבת מקווה להעביר במנוחה, קריאה, צפייה בסדרות...מרגישה די מותשת.

ולא רוצה לדבר על המצב. 

סוכות במציאות ההזויה הזאת

כפי שחששתי אמא סירבה בתוקף להצטרף אלינו לארוחת ששי, אבל בתי עם חתני והנכדים הגיעו והיה נעים וטעים.

הרגשתי עצובה - כי אמא לא באה וכי אבא לא יכול לבוא - וחתני קלט את זה. הוא מאד רגיש למצבי רוח אצלי. ובכלל. 

שרי הכריזה שהיא נשארת לישון וגם נשמותק נשאר, וזה היה מאד נחמד, למרות שנשמותק לא היה מספיק עייף (ככה זה עם המתבגרים האלה בחופשים) ורק באחת בלילה הצליח להירדם. 

בהתחלה שרי נרדמה איתי במיטה, ואז T העביר אותה למיטה שלה (של חכמוד), אבל אחר כמה שעות היא התעוררה, טענה ש"משעמם לה" במיטה שלה וחזרה למיטה שלנו. שמחתי שהשכלנו לקנות מיטה מספיק גדולה כדי ששלושתנו יכולנו לישון בנוחות. 

בבוקר יצאנו להליכה מקוצרת (כל הזמן חששתי שתהיה אזעקה והילדים לבד בבית), T פינק אותם בארוחת בוקר של פנקייק (לנשמותק) ופרנץ' טוסט (לשרי), ואת השעות הבאות בילינו בציורים (שרי ואני) ובמקביל מרתון טאקי (נשמותק ואני). מסתבר שאני לא רעה בכלל במולטי טאסקינג. 😉.

משהו שלא זוכרת אם סיפרתי לגבי מיינקוני: כשהיינו בחול הקט סיטרית דיווחה שהוא התחיל לעשות את הצרכים שלו על הריצפה של המטבח. אחרי פעמיים כאלה היא ברוב תושייתה פשוט הורידה ארגז חול אחד למטבח ומאז הוא עשה בלי בעיות בארגז. 

כשחזרנו, הזזתי את הארגז מהמטבח אבל עדיין השארתי אותו בקומת הקרקע. בכל זאת - החתול השתין באותו מקום על הריצפה של המטבח! 

חשדנו שנשאר שם ריח עוד מזיגמונד, כשהשתין וחירבן מתחת לתנור, אז יחד עם העוזרת הזזנו הכל וניקינו עם אקונומיקה ביסודיות.... אבל מיינקוני המשיך להשתין שם 🙈, ובלית ברירה החזרתי את הארגז למטבח. 

בימים הבאים שמתי לב שמיינקוני עושה הכל רק בארגז שבמטבח, ובכלל לא משתמש בארגז שבחדר הכביסה במקום הקבוע שלו. זה כל כך מוזר! אז כרגע מה שאנחנו עושים הוא להשאיר את הארגז במטבח, ובכל יום מזיזים אותו טיפה, מרחיקים אותו כמה סנטימטרים מהמקום שבו החתול התחיל פתאום לעשות את צרכיו. בינתיים הוא "ילד טוב" וממשיך לעשות בארגז למרות השינויים הקלים במיקומו. נראה אם יהיה לו "קו אדום" - אם הארגז יהיה רחוק מדי לטעמו מהנקודה שבה הוא חש צורך לעשות את צרכיו - והוא ישוב לעשות על ריצפת המטבח, או שהוא יסכים לנדוד עם הארגז...עד שנרחיק אותו לגמרי מהמטבח. אם זה לא יסתדר אפנה בלית ברירה שוב לפסיכולוגית החתולים לטכס עצה. 

במהלך השבוע הקצר של חול המועד הספקנו לקנות להורי מיטה חדשה - מתכווננת - לאחר שהורי אמרו שהגיע הזמן להחליף מזרון (התברר שלא החליפו מעל לשלושים שנה!) והצענו שעם מיטה מעט גבוהה יותר ומתכווננת יהיה להם יותר קל להישכב ולקום. אז מצד אחד הם אמרו שלא מעניין אותם להשתתף בבחירה, ושאנחנו נחליט (כמו שעשו כשארגנו עבורם את הכל בבחירת הדיור המוגן וסידור הבית) אבל לאחר שהכרזנו שקנינו, אמא נכנסה קצת ללחץ ופתאום ביקשה לבטל את העיסקה ורק להחליף מזרון. 

עם מעט בירורים הבנו שהיא חוששת מהמצב החדש של שני מזרונים במקום אחד, והקושי שלה להחליף את המצעים. הצעתי לה לתת למנקה שמגיעה פעם בשבוע להחליף לה מצעים, במקום לעשות זאת בעצמה. להפתעתי היא הסכימה. אני מקווה שהיא גם תעשה זאת בפועל. היא כל כך רגילה לעשות הכל לבד ולא לבקש כלום מאף אחד, אבל עכשיו היא מתחילה להבין שאין ברירה. יש דברים שבהם היא זקוקה לעזרה. 

היא גם הסכימה שנבשל לה, והבאנו לה אוכל טעים (שהיא כמובן עוד לא התחילה לאכול כי לא סיימה את האוכל שהיה לה) והיא אפילו ביקשה מגיסתי שתביא לה איזו עוגת אגוזים שהיא מאד אוהבת. אולי אולי יש סיכוי לשינוי. 

השבוע נשלים את הסידורים לריהוט ואבזור החדר שמיועד למטפל. טרם התקבל היתר ההעסקה אבל חגים וכו', מקווים שזה יגיע בשבועיים-שלושה הקרובים. 

בשני ביקרנו אצל בתי אחר הצהריים, ואז התברר (בהפתעה, כרגיל) שאין לשרי קייטנה בשלישי ובתי לא נערכה לזה כלל. אני משתגעת איך הדברים האלה "נופלים" עליה תמיד, למרות שאת לוח החופשות היא מקבלת כבר בתחילת השנה! בשלישי היתה מתוכנן ל-T סוף סוף בדיקת ה-MRI של הלבלב / כבד אבל הוא התעקש שהוא יכול לנסוע לבד, ואני הייתי עם שרי כל היום.

חתני הביא אותה בבוקר, שיחקנו במשחקי "כאילו" (היא סירקה אותי ועשתה לי ולה כל מיני תסרוקות) ואז יצאנו לקולנוע. כל הדרך הקשבנו שוב ושוב לשיר האהוב עליה , הלקוח מתוך סידרת סרטים שהיא רואה עכשיו ב"דיסני פלוס". 

האמת זה שיר מאד קליט, לא סבלתי נורא כשהקשבתי ואחר כך כמובן מצאתי את עצמי מזמזמת אותו (בכל זאת, כל הדרך לקולנוע ובחזרה שמעתי אותו ב"לופ"). 

בקולנוע קניתי לה פופקורן (ענקי) ושתייה (ענבים) וגם ביצת קינדר וקליק (סבתא מפנקת...עד הסוף)  וצפינו בסרט חמוד ומחמם לב בשם "רוז הרובוטית". 

הסרט באמת חמוד אבל...כמו שקורה לצערי בזמן האחרון, הוא גם ארוך מדי וגם יש בו (דווקא לקראת הסוף) הרבה יותר מדי אלימות. זה הזכיר לי קצת את מה שקרה ב"אוואטר 2". כל החלק האחרון של הסרט היה מיותר, לדעתי. את הפואנטה כבר הבנו לפני כן. ומילא, זו דעתי, אבל בחלק הזה גם שרי איבדה את הריכוז שלה (עד אז ישבה מרותקת), התחילה לשחק עם הפופקורן וכדומה. הסוף סוף היה טוב מאד, כך שיצאנו בהרגשה טובה. 

בבית היא לא היתה רעבה כמובן, אחרי כל הממתקים, אבל אחרי כשעתיים אכלה יפה את ארוחת הצהריים הטעימה ש-T הספיק להכין אחרי שחזר מה-MRI. עכשיו מחכים כמובן כשבועיים לתוצאות. 

בתי הגיעה גם היא מורעבת, ואז לקחה אותה - לא הביתה, אלא לסבתא השנייה, בתל אביב, שם בילתה את הלילה עם שתיים מבנות דודתה (והיתה להם כמובן אזעקה על הבוקר). נראה שהילדה סוף סוף השתחררה קצת מחבל הטבור של אמא. לפחות אצל הסבתא יש ממ"ד, שלא כמו אצלם בדירה בהרצליה. 

כשבתי ושרי נסעו הבאנו לאמא את האוכל ש-T הכין גם לה, ומשם נסענו לבקר אצל אבא. אנחנו מבקרים אצלו בשיקום כל יום, ורואים שהוא ממש מתקדם כל הזמן. 

הוא כבר אוכל רגיל, פחות או יותר, כבר לא דייסות, ובפיסיותרפיה הוא מאד מתקדם - קם ויושב ואפילו הולך טיפה. רואים שעובדים איתו יפה מאד ושהוא גם עושה את העבודה. ברור שהתקווה הגדולה היא שהוא יחזור ללכת כדי שיוכל להיפטר מהחיתול ויחזור לעשות בשירותים. זה ישפר לו מאד, לדעתי, את ההרגשה. 

הוא חזר לעצמו - צלול לגמרי ומתעסק עם נושאים ביורקרטיים, שכמובן אחי ואני עוזרים לו בזה ככל שצריך. 

נקווה לטוב. 

בערב שמחת תורה שוב היינו מוזמנים אל בתי, אבל הפעם הבאנו איתנו את האוכל. היה מאד טעים ונעים (אמא כמובן לא מוכנה בשום אופן להצטרף, ולמרות שאני בכל פעם מציעה, אני לא מפעילה לחץ - הכי נוח לה ב-לבד שלה). כמובן שתפסה אותנו שם אזעקה וישבנו כולנו יחד בחדר המדרגות - גם כן חווייה משפחתית. 

מדהים איך מתרגלים לכל דבר. 

היום שמחת תורה, שנה עברית שלמה מאז שבעה באוקטובר 2023, והתחושות קשות מאד. לא רואים את הסוף של הדבר הזה, להיפך - זה רק הולך ומתדרדר. בעיקר מבפנים. לא יודעת מה יהיה. ומדברים על "עיסקה קטנה" של החזרת חטופים, וגם זה הופך לי את הבטן. רוצה את כולם ע-כ-ש-י-ו. אוף. 

מה עוזרות כל ההצלחות הצבאיות? טוב, אני חוזרת על עצמי. 

מחר שוב בתי ומשפחתה יגיעו לארוחת ששי. וסוף סוף יסתיימו החגים. ומה יהיה הלאה? 

השבוע שהיה וגם ספרים וסדרות ומיינקוני המתוק

חלף עוד שבוע עם החדשות שלו והמתחים שלו וההמנעות המכוונת מלקוות ולצפות שסוף סוף יוסכם על מתווה ההחזרת חטופים.....

זה היה שבוע טיפוסי אביבי - עם קרירות ואף גשם אבל כבר לא חורף אמיתי. 

גם השבוע הצלחתי להיפגש עם חברות - גם עם 'מחברת' וגם עם 'שושנה'.

המפגש עם 'שושנה' היה מעניין, כי היא טוענת שיש לה קשר ישיר עם היקום והיא יודעת מה יהיה ומה לא יהיה. גם בדברים אישיים, רפואיים, וגם בהקשר של אירועים רחבים יותר - כמו האיום האיראני, למשל. 

אני התוודעתי לצד הזה שלה כבר כשחידשנו קשר לראשונה לפני כמה שנים, ומעולם לא התייחסתי לזה לגמרי ברצינות, אבל עכשיו מסקרן אותי לדעת - לאחר שהדברים אכן יקרו - עד כמה היא באמת "מחוברת" ויודעת, ועד כמה זה הכל מהרהורי ליבה. 

אגב, היא מאד אופטימית. 

זה לא באמת משנה מבחינת ההתנהגות שלי, כמובן. 

אני ממשיכה בחיי ובתכניותיי, כאשר אני מודעת כל העת שבסוף דברים יקרו כפי שיקרו והם עלולים לשבש לגמרי את חיי ואת תכניותיי. ואני פחות או יותר חיה עם זה בשלום.

כך למשל אנחנו אמורים לטוס לטיול בר המצווה של חכמוד בשבוע הבא, ואני ממשיכה בהיערכות ובהכנות לנסיעה כאילו היא תקרה, כאשר בו בזמן ברור לי גם שייתכן שהיא לא תקרה. 

אי אפשר כל הזמן לחיות מתוך שיקולי "אם יקרה....".

למשל, בארוחת הששי שבה התארחו כאן גם אחי ומשפחתו, הבנו שגם הם וגם אנחנו מתוכננים לטוס לחו"ל באותו היום בדיוק. אנחנו נוסעים ליותר זמן מאשר הם, אבל עדיין - יהיו כמה ימים שבהם לא הם ולא אנחנו נהיה כאן. אז גיסתי מייד חשבה על כך שלא נהיה זמינים להורי למקרה ש....

וזה נכון. אנחנו לא נוהגים לתאם אלה עם אלה - אחי ואני - את הנסיעות שלנו. וכן, יש מצב שיקרה משהו ואף אחד מאיתנו לא יהיה כאן. 

אז דבר ראשון הם בדיור מוגן וממילא כל דבר שקורה מטופל מיידית ובראש ובראשונה על ידי הצוות, ועכשיו שאבא גם קיבל אשפוז ביתי - אז יש את התוספת של הרופא והאח של האשפוז הביתי. בכל מקרה - במקרה חירום - אלה אנשי הדיור המוגן שמזעיקים אמבולנס. אותנו מיידעים אחר כך. וכן, ייתכן שיהיה משהו ולא נהיה. אין לי מה לעשות עם זה. מה שיהיה יהיה, ובמקרה הכי גרוע - נתמודד ככל יכולתנו. בכל מקרה הם בידיים מאד טובות. 

סיימתי את הספר "חצי חלון חצי מראה" ובסך הכל היה טוב. מה שכן - אני לא מצליחה להחליט מה לקרוא עכשיו. אשמח להמלצות, בין אם זו פרוזה עברית מקורית, או מד"ב משובח או מותחן מוצלח (ולא אפל מדי, אני נרתעת כשאני קוראת את המלים "מותחן פסיכולוגי" ) או אפילו "ספר מטוסים" אבל לא זבל, ובבקשה לא כזה שבו היא מתאהבת במי שעושה לה רע....או ספר שמתברר כזבל ארוטי (סטייל "הנער וסרט המשי הכחול" או "50 גוונים של אפור"). כן, אני יודעת שיש לי הרבה דרישות. אני אגב אוהבת סרטים שיש בהם אלמנט של כוחות על (לא סטייל "מארוול") או קסם או הלא נודע, אבל שוב: לא זבל. 

אני מדפדפת בהמלצות גם בקינדל וגם ב"עברית"...וטרם הצלחתי להתביית על משהו. הורדתי "טעימה" של the visible world מאת Mark Slouka ו...לא ממש התרומם. 

בינתיים, לא ייאמן, אני ממשיכה כל פעם קצת עם "ספר הדקדוק הפנימי" של דויד גרוסמן. אני איכשהו כנראה כל הזמן מחכה להבין את הפואנטה.........מחכה להגיע לרגע שבו אומר לעצמי "אהההה, הבנתי". בינתיים זה לא קורה. 

בכל מקרה יש גם סדרות, תודה לאל, ומידי פעם אני צופה בפרק כזה או אחר בסידרה כזו או אחרת. גם בזה הטעם שלי די מגוון. אגב התחלתי פרק ראשון של "ברלין בלוז" וזה לא ממש תפס אותי. לא יודעת אם אתן לזה צ'אנס. מצד שני ראיתי פרק ראשון של "הַטַּבָּח" עם גורי אלפי וגל תורן וגם רותם סלע - שנדמה לי שכבר יצא לי לומר כאן כמה היא שחקנית מצוינת ולעומת זאת לא סובלת אותה כמנחה - ואהבתי בינתיים ממש. 

טוב, מתחילה להיות רעבה אז יאללה, לחמם ארוחת צהריים - ולתת קודם כל למיינקוני, כמובן, שתמיד נכנס למטבח יחד איתנו ומזכיר לנו שהוא אוכל תמיד כשאנחנו אוכלים (אנחנו קוראים לזה "מיינקוני FIRST" 😂).

בתקווה להמשך יום שקט ולסוף שבוע שקט. אבל בלי הרבה תקווה באמת. 

הימים האלה

הימים האלה של החזרת החטופים ממש מטלטלים עבורי. 

מחברת הגדירה זאת היטב, כשאמרה שעבור אנשים רבים זו אחת התקופות הקשות של המלחמה, למרות שאלה לכאורה ימים של בשורות טובות. מעניין. 

ההתרגשות על חזרתם ועל איחוד המשפחות מהולה בדאגה ועצב על הנותרים וגם דאגה על השבים - איך תהיה קליטתם בחזרה. ודאגה כמובן לאלה שחזרו במצב לא טוב. 

נותרו עוד החטופים שאמורים להיות מוחזרים היום, ואחר כך אולי ימשיכו את ההפוגה פלוס החזרת חטופים עוד כמה ימים. ועדיין נשארו שם רבים כל כך. ולכו תדעו באיזה מצב נפשי וגופני הם, באילו תנאים הם מוחזקים, ומה יהיה. 

וברור שיש לנו עוד כל כך הרבה "עבודה" בעזה עד שניתן יהיה לומר שהשתלטנו. אנחנו עוד רחוקים מזה. ביחד ננצח? ביחד אולי נלקק את פציענו (תיאו, הרשיתי לעצמי לצטט אותך). 

אני משתדלת לא להיות דבוקה לטלוויזיה/רדיו בימים אלה ורק להתעדכן כשקורה משהו. 

בשאר הזמן ממשיכה את השיגרה שלי, של הספורט ומטלות הבית, סדרות בטלוויזיה - ודווקא בימים אלה לא מצליחה לקרוא. מקווה לחזור לזה. 

בששי בתי ומשפחתה היו אצל חמותה לרגל יום הולדתה של גיסתה הצעירה, אז במקום להכין ארוחה לקחנו את הורי ל"בורגר" טעים לא רחוק מכאן. במקור תכננו לקחת אותם ל-BP על כביש החוף ביציאה מנתניה,  ואף התקשרתי אליהם יום קודם כדי לבדוק אם הם פתוחים בצהריים ואם כדאי להזמין שולחן. הבחורה שענתה לי בדקה ואמרה שאנחנו יכולים פשוט להגיע בשעה שציינתי, אבל כשהגענו התברר שהם עבדו בבוקר וכעת הם סוגרים כבר. כל כך מוזר. אז נסענו לבורגר השני (בורגר סלון ליד קדימה) ונהניתי כולנו מאד. וזאת למרות שהגב של אבא היה דאוב מאד באותו היום. מאז הוא נח ולא מנסה להתעמל עדיין, ולאט לאט הכאב שוכך. 

בשבת בתי רצתה מאד שניפגש, אמרה שהיא מאד מתגעגעת וזה ריגש אותי משום מה - אולי כי כל דבר בתקופה הזאת מרגש אותי - וחשבנו אולי גם כן לצאת לאכול יחד צהריים, אבל בסוף נשמותק לא הרגיש טוב וכל העניין בוטל, אז בכל מקרה קבענו שהם יבואו בששי הקרוב, ואם יסתדר להם אחר צהריים פנוי הם יודיעו שנוכל לקפוץ לבקר. 

כבר כמה זמן שאני סובלת מיבלת כואבת בין בהונות הרגל השמאלית (ברור שהשמאלית, איך לא?) ולמרות שאני משתמשת במפריד אצבעות, זה לא עובר. אז הרוקחת שלי הציעה פלסתרים מיוחדים שמרפאים את זה, הבעייה היא (והיא הזהירה אותי כמה וכמה פעמים מראש) שזה מאד מאד כואב. בעצם, לא ניתן באמת ללכת כאשר אני עם הפלסתר הזה. זה עושה כאבי תופת. 

כיון שאני לא מסכימה לוותר על הספורט, החלטתי בינתיים שאני שמה את הפלסתר רק בערב, לאחר המקלחת האחרונה (אחרי כל פעילות ספורט אני מתקלחת) ומשאירה את זה עד הבוקר - ואז מורידה לקראת ההליכה לחדר כושר. אלה לא הוראות השימוש אבל אחרת זה בלתי אפשרי עבורי. 

השבוע הצלחתי להיפגש עם מחברת (אחרי שבשבוע שעבר זה לא הסתדר) וזה היה ממש טוב. מקווה שיצליח לנו גם בשבוע הבא. היא ראתה שאני עונדת את הדיסקית של "הלב שלי שבוע בעזה" ושאלה איפה השגתי, כי החבר שלה מאד רוצה כזה. T הזמין את זה און ליין ממטה התמיכה בחטופים, וכיון שניתן להזמין מינימום 10 דיסקיות בכל הזמנה, יש לנו לתת למי שרוצה. אז נתתי לה אחת. 

בין שאר הפעילויות היום יומיות שלי אני גם מידי פעם מסייעת ל-T סיוע טכני עם אתר האינטרנט שהוא בונה לאיש המדרסים. אנחנו באמת מהווים צוות לעניין בדברים האלה. 

הבוקר עשיתי בדיקות דם אליהן קיבלתי הפניה מהדיאטנית שלי, שלא הבינה מדוע 'רופאהחדשה' לא עשתה זאת, כי מזמן לא עשיתי בדיקות. הסברתי לה שמשום מה 'רופאהחדשה' מקמצנת בבדיקות, ועושה לי "פרצוף" בכל פעם שאני מבקשת. תכל'ס זו היתה אמורה להיות היוזמה שלה לשלוח אותי פעם בשנה לבדיקות. מילא. התברר שהדיאטנית יכולה להפנות אותי בעצמה לרוב הבדיקות החשובות (סוכר, כולסטרול, תפקודי כבד, בלוטת התריס ועוד) אז היא עשתה זאת בעצמה. נראה מה תהיינה התוצאות. כשהייתי במעבדה קפצה לאחות פתאום בדיקה נוספת, שדווקא 'רופאהחדשה' הפנתה אותי אליה לפני שנתיים ולא ידעתי ממנה בכלל. משהו אימונולוגי או אנדוקרינולוגי, האחות אמרה. מוזר, מעניין מה זה. נראה כשתגענה התוצאות..........

לאחרונה 'מיינקוני' מגיע לעיתים קרובות יותר לשכב עלי בלילה וזה אושר גדול לחבק אותו תוך כדי שינה. 

עכשיו הוא מכורבל כאן על כיסא לידי. ההנאות הקטנות של החיים. 

לקראת הנסיעה

 אין לי מושג אם אכתוב בבלוג כאשר אהיה אצל בני ומשפחתו בנסיעה הקרובה.

יש חופשות שבהן יש לי פנאי לשבת ולתעד לעצמי את הטיול ואת התחושות במהלך היום, אבל בביקורים האחרונים שלי בבוסטון שמתי לב שאני פשוט לא מגיעה למחשב, וכאשר אני כן מגיעה - מקסימום אני קוראת ומגיבה בבלוגים של אחרים.

נראה איך יהיה הפעם. 

בינתיים התקדמתי יפה בהכנות הלוגיסטיות - את האריזה עצמה אני משאירה למחר. 

בסוף לא יצאנו להליכה לפני שהגיעו שותפנו ושריתה - היה חם מדי בחוץ והם היו מתוכננים להגיע בשבע וחצי, כך שלא היינו מספיקים לצאת לאחר שקיעת החמה. 

לא נורא, עשינו הליכה אתמול אחר הצהריים. 

בדקתי באתר הזה את מידת העומס הצפוי בנתב"ג בשעת הטיסה המתוכננת שלנו והבנתי שלא צפוי עומס גדול מדי דווקא אז. מקווה שהאתר מדייק. בכל מקרה אנחנו מתכננים להגיע שלוש שעות לפני הטיסה, זה אמור להיות מספיק והותר. 

נגיע לבוסטון לפנות בוקר ואני מאד מאד מקווה שבני או כלתי לא יחליטו לבוא לאסוף אותנו מהשדה. אין שום בעייה לקחת אובר (UBER) אליהם הביתה. ועוד בשבת מוקדם בבוקר גם לא צפויה להיות תנועה מי יודע מה בכבישים. 

כשיצאנו הבוקר להליכה חשנו קרירות נעימה וזה הזכיר לנו את הבקרים הקרים בבוסטון, ואת ההליכה/ריצה לאורך נהר הצ'ארלס....מחכים לזה לא פחות מאשר למפגש עם האהובים שלנו. 

לגבי חופשת סוכות של בתי ומשפחתה - הצענו להם השתתפות בעלויות למקרה שהם מזמינים משהו. הם הודו לנו מאד ויבדקו מה האפשרויות. T ראה שכרגע עדיין יש כמה דילים ממש שווים למשל בטיסות פלוס מלון לשארם - מקום שמתאים לאוקטובר. יוון או קפריסין כבר עלולים להיות מעט קרירים מדי לחופשת בטן גב עם ילדים. 

הם כמובן יחליטו והם יזמינו, אבל העזרה הכספית שלנו בהחלט תקל עליהם את כל העניין. 

היום אמורה להגיע הבת של השכנים כדי לקבל רענון בנושא הטיפול בחתולים. הפרידה מהחתולים היא החלק הכי קשה עבורי. במיוחד ממיינקוני, שממשיך להיות מתוק ואוהב ולבוא לשבת עלי הרבה פעמים כשאני על הספה....

המחשבה שהם יהיו כאן לבד כל היום במשך כמעט שבועיים, ואחר כך בסוף אוקטובר נטוס שוב לניו זילנד ליותר משלושה שבועות.......קצת מקלקלת לי את ההתרגשות מהנסיעות עצמן. אבל אני מזכירה לעצמי שהם חתולים ושהילדה תיכנס לפחות פעמיים ביום להאכיל וללטף.... ומקווה שהם יהיו בסדר. 

יאללה, הולכת להתקדם עוד קצת בצ'ק ליסט שלי. 

דברים טובים ודברים פחות טובים

כבר הבנתי שחיים רגילים ונורמטיבים הם תמהיל של דברים טובים עם דברים פחות טובים.

העובדה שאני מבינה את זה לא הופך את זה לקל יותר לקבלת הדברים הפחות טובים, אבל לי, לפחות, זה עוזר להכיר תודה על הדברים היותר טובים. קטנים כגדולים.

לשמוח שהמשפחה שלנו נפגשת כמעט כל שבוע, שבתי מגיעה עם בעלה והילדים והורי מגיעים ואנחנו מכינים ארוחה והם מתלקקים על המטעמים ש-T מכין ואני עוזרת לו.

להתבאס קצת על כך שבתי לא הקפידה שהילדים יגיעו רעבים לארוחה ולכן גם חכמוד וגם שרי לא התיישבו בכלל לשולחן, כי טרפו איזו עוגה שהם אפו ביחד כמה שעות קודם לכן. 

לשמוח שהמפגש משמח את כולם, שלבתי וחתני יש זמן לפטפט עם הורי ושלנכדים תמיד יש פה דברים כיפים לעשות - בין אם זה לנגן או לשחק או לצאת החוצה לעזור לקטוף מהליצי' שהבשיל השנה בכמויות מסחריות. 

להתבאס על היתושים והזבובים שאנחנו לא מצליחים להיפטר מהם ולכן פחות נעים להיות אצלנו בחוץ, ובשביל מה בכלל יש לנו חצר? 

להתמוגג כשבתי מבקשת לקחת הביתה קופסאות עם אוכל, כי זה לא קורה כל שבוע ובדרך כלל היא מבשלת בעצמה אבל זה משמח כשהאוכל שלנו טעים לה והיא מצטיידת ובכך חוסכת לעצמה עבודה. 

להתבאס כשאת רוב עבודה הפינוי והניקוי והאריזה בסוף אני עושה לבד, ואחר כך עוד יש מי שיבוא אלי בטענות שלא הייתי מספיק עם הנכדים (ע"ע חתני....או אולי זה רק בראש שלי אחרי המריבה האחרונה שהיתה לנו לפני כמה חודשים?).

באמת להתבאס על זה שזורם לי לגמרי לבלות עם חכמוד ועם נשמותק אבל אני לא באמת מצליחה עם שרי, ואני לא מצליחה להבין אם משהו לא בסדר אצלי ביחס אליה או שזו היא שלא מאפשרת כל כך גישה או שזו בכלל מערכת היחסים הסימביוטית שלה עם בתי שלא ממש נותנת לאף אחד אחר (פרט מאחיה הגדולים ולפעמים אבא שלה) להיכנס......

לשמוח שבתי מנסה לשתף איתי עוד תמונות מהגוגל פוטוס שלה כדי שגם האלבום שאכין להם יהיה עשיר ומלא בכל הפעילויות של השנה האחרונה, כמו באלבום של בני, אבל להתבאס מזה שהיא לא הצליחה או לא התאמצה מספיק ואני עדיין מחכה לשיתוף התמונות. 

לשמוח על מיינקוני והמתיקות שלו וההתפנקות שלו עלי לפחות פעם ביום על הספה בזמן שאני קוראת או צופה בטלוויזיה אבל להתבאס מזה שהוא לא ממש מאפשר לי לגזוז לו ציפורניים (מצליחה אולי ציפורן ביומיים) וכך נותרו לפחות עוד שלוש או ארבע ציפורניים לא גזוזות בטלף שמאל קדמי ועוד מעט כבר צריכה להתחיל את הסבב מההתחלה, ובעיקר להתבאס על הוטרינר שנלחץ ולא ניתח אותו בסוף - וכן, אני מבינה ומקבלת לגמרי מדוע - אבל בכל זאת מתאבסת מזה. ומתבאסת מזה שהחתולה ל' עדיין לא סובלת אותו וזה כנראה לא ישתנה לעולם.

לשמוח שהנכד של 'מחברת' יצא מכלל סכנה כנראה ואולי ישוחרר להמשך טיפול תרופתי בבית והשגחה וביקורת כמובן .....ולהתבאס מזה שהוא עדיין לא לגמרי בסדר, משלשל עדיין ומקבל מדללי דם עדיין כי עוד לא נמס לגמרי קריש הדם שיש לו בעורק הכבד...להתבאס ממה שהתינוק הזה חייב לעבור בחייו הקצרים ומהסבל של הוריו וכל המשפחה. 

להתבאס מסרטן הכבד שהתגלה אצל חברה טובה ועמיתה של גיסתי וגם מהעובדה שבעלה של החברה לא ממש יודע לתמוך בה ולהיות לצידה בימים הקשים האלה, ובמקום זאת מתגייסות חברות וקרובות משפחה...לכאוב את העצב של גיסתי על חברתה הטובה ואת תחושת חוסר האונים. 

לשמוח ש-T מתפקד, עושה ספורט, מבשל, עובד ומתכנן טיולים ושייט ומתקן דברים בבית ובגינה....ולהתבאס מזה שהוא לא מאה אחוז בסדר ולדאוג לו ועמוק בפנים לנסות להתמודד עם החרדות שמשהו ממש לא בסדר בפנים ושלא מצאו את זה עדיין ומה יהיה..........?

לחיות את החיים הקטנים שלי כמה שיותר טוב ולשמוח עם האנשים שסביבי, ולעזור למי שאני יכולה וליהנות עם מי שאני יכולה....ולהתבאס ממה שקורה בארץ ובעולם - האלימות, הפוליטיקה המחורבנת, ההתחממות הגלובלית שגם לעקשנים ביותר כבר מאד קשה להתכחש אליה.....

קורונה ועוד כמה נושאים

בשבת בבוקר בתי יצאה חיובית לקורונה באנטיגן הביתי, אז היא נסעה אתמול אחר הצהריים לעשות בדיקת PCR ויצאה חיובית. שרי עדיין יצאה שלילית. גם הבוקר. 

 למרות זאת שרי עדיין עם האוזן ועדיין קצת הפוכה אז גם היום לא נשלחה לגן. בתי מחפשת לה מומחה אף אוזן גרון. 

אין צורך לומר - בתי כבר לא יכולה לראות את הבית שלה. את הסלון, את המטבח....היא כבר משתגעת. אבל היא גם לא מרגישה טוב עדיין אז בכל מקרה היא חייבת לנוח, ולהשלים את הבידוד. 

אני מבינה שלא ראיתי את נכדיי כבר מעל לחודש, וזה לא כי הייתי בחו"ל. כל הזמן הזה מישהו מהם או כולם היו חולים במשהו. 

בשבת בסוף קפצתי לבד (כי אסור יותר מאחד) לבקר אצל הורי ב'אחוזה'. החתימו אותי בשער שעשיתי בדיקת אנטיגן ויצאתי שלילית. כן, שיקרתי במצח נחושה. לא ראיתי אף אחד מאז שעשיתי את בדיקת ה-PCR בשדה התעופה ביום ראשון. הרגשתי לגמרי בסדר עם השקר הזה. 

אבא שכב במיטה עם כאבי גב והפצרתי בו לקבוע עם אורתופד. לפחות להבין מה קורה שם, לדעת מה אסור לו לעשות בספורט ומה כדאי, ואולי יש דרך לטפל או לפחות להקל. אמא שלי מיד קפצה שאין טעם אז הסברתי לה שלא כל דבר מוביל לניתוח ויש הרבה דרכים להקל על מי שסובל מכאבים. למה לא לנסות, לפחות,  לשפר איכות חיים? לא היה לה מה לענות על הטיעון הזה. 

גם לה הצעתי לבקש הקלה להתקפי השיעול שהיא חוטפת מאז דלקת הריאות לפני שנתיים. היא כל כך עקשנית, מסרבת ללכת למומחה הריאות ולהראות לו את ה-CT שעשתה אז (לפני שנתיים!!!). אין עם מי לדבר. 

בכל מקרה אקח את אבא לאורתופד מחר אחר הצהריים ונראה מה הוא יגיד. הרופאה ב'אחוזה' נתנה לו בינתיים זאלדיאר נגד הכאב  - שזו תרופה שמכילה אופיאטים. באיזו קלות רופאים רושמים לך אופיאטים בלי לומר לך בכלל שזה מה שזה. בלי לספר לך על תופעות הלוואי, גם בזמן שלוקחים וגם בזמן שמנסים להיגמל. בלי לספר לך על ההתמכרות האפשרית. הצעתי לאבא שלי לא לקחת עד שיראה את האורתופד, אולי הוא בכלל ייתן לו משהו אחר. 

הבוקר היה מזג אוויר נהדר והחלטנו לנסוע לשוק לוינסקי בתל אביב. T מרגיש טוב ואם מזג האוויר מאיר פנים אז למה לשבת בבית? 

הסתובבנו לנו כמו תיירים והצצנו בחנויות (רובן ערוכות לפורים עם קישוטים ותחפושות), קנינו כמה דברים (בחצי מחיר ממה שעולה לנו כאן) ובסוף גם התיישבנו במסעדה פרסית לארוחת צהריים. זה היה ממש נחמד, ומחר אנחנו מתכננים לצאת לטיול קצר וקרוב בטבע. אולי גבעת האירוסים. 

אני קוראת עכשיו את "ארבע שעות ביום" של אוריין צ'פלין שקניתי לאמא ליום הולדת. אני קוראת את העדויות של הנשים האלה, אמהות בקיבוץ בחינוך המשותף לאורך השנים, ובוכה. לפעמים אני בוכה על הסבל שלהן ושל ילדיהן, ולפעמים אני בוכה על העיוורון שלהם ושל השיטה. יש לי אולי הרבה טענות אל הורי במהלך השנים, אבל אין יום שאני לא מודה להם ששלפו אותי מהחינוך המיוחד בקיבוץ ההוא של השומר הצעיר בו נולדתי, ואפילו מעט כועסת שזה לקח להם שמונה חודשים שלמים לעשות את זה. 

לסיום רציתי לספר על הסרטים שראיתי בטיסות לארה"ב ובחזרה. בגדול המדיה המוצעת על הטיסות של טורקיש לא להיט, וחלק מהזמן (והיו לי הרבה שעות ולא בכולן הצלחתי לישון) פשוט צפיתי בסרטים ישנים וטובים שאהבתי כמו "המטריקס" ו"חומות של תקווה". אבל ראיתי גם שלושה סרטים חדשים (לי) - שאהבתי. 

הראשון הוא סרט קטן אוסטרלי בשם "פנגווין בלום" - על משפחה שבה האם נפלה מגובה והיתה צריכה להתמודד עם שיתוק מהמתניים ומטה. הסיפור מסופר על ידי הבן הבכור, שבמהלך ההתמודדות שלו ושל המשפחה עם האסון גם מאמץ גוזל של עקעק (magpie) ומחליט לקרוא לו "פנגווין". מקסים. 

הסרט השני הוא סרט חדש יחסית בשם "מפת הדברים הקטנים והמושלמים" (The Map of Tiny Perfect Things). בסרט מככבים בחור ובחורה ששניהם, מסיבה לא ידועה, חווים את אותו היום בחייהם שוב ושוב. אותו רעיון של "לקום אתמול בבוקר" ) אבל אחרת. גם כן מקסים. 

והסרט השלישי היה "האב" (The father) עם אנתוני הופקינס האגדי. עליו כבר שמעתי מזמן ופשוט חששתי שהוא מדכא מדי ודחיתי את הצפייה בו שוב ושוב. אז כן, הוא מדכא אבל הוא עשוי מעולה. כל הסרט מסופר מנקודת הראות של האב, שלוקה בדמנציה - ואני חייבת לומר שהיו רגעים שלמים שנשאבתי לדמות שלו ולחוויה שלה ופקפקתי במציאות כפי שהוצגה בפניי וחשדתי - כמו שהוא חשד - שמנסים לעבוד עליו. מומלץ בחום אבל עם אזהרת טריגר למי שנושא הדמנציה או אלצהיימר נוגע לו (ולקרובים שלו) אישית. לא פשוט. לא פשוט בכלל. 

וכדי להקליל מעט את האווירה מצרפת תמונה עדכנית של מיינקוני.

שלוש מילים

 שלוש מילים אמר הפרופסור בשנייה שנכנסנו אליו לחדר. "לא היה גידול". 

לקח לנו רגע לעכל את מה שהוא אמר. לא היה גידול. הוא חזר על זה כמה פעמים (אולי כי ראה את הפנים השואלות שלנו) ומייד פצח בהסבר מפורט, איך קרה לא מזמן שמישהי עבר את הניתוח הזה והדו"ח הפתולוגי אמר שלא היה גידול, אבל בעצם פספס גידול קטן שהיה שם, ואחרי שנה היא חזרה עם גרורות (לא סיפר איך זה נגמר....).

מאז אותו מקרה שונה הפרוטוקול בבית החולים ואת הבדיקה הפתולוגיה עורכים לפחות שני מומחים שונים שבודקים אחד את השני ואת הממצאים בנפרד, ורק כאשר כולם תמימי דעים שאכן אין גידול ואין תהליך ממאיר כלשהו - רק אז זה מה שנכתב בדו"ח.

לא היה גידול רק ריקמה דלקתית וצלקתית, שחסמה גם את צינור המרה וגם הגדילה את צינור הלבלב. 

עכשיו הבנו מעט יותר טוב את ההתייחסות הספקנית שלו לגבי הביופסיות הקודמות, את הדאגה הגדולה שלו, את הצורך שלו ביסודיות ובוודאות. 

אין צורך לומר - חשנו הקלה עצומה. 

אחרי שהתאוששנו מעט ו-T דיווח לו איך הוא מרגיש, איך הוא אוכל וכמה פעילות גופנית הוא עושה (והוכתר כמצטיין המחלקה) שאלנו "אז מה בעצם היה שם, לעזאזל?"

והפרופסור ברוב ענוותו ענה שאי אפשר באמת לדעת. אולי אולי אבן/ים מכיס המרה (או בוצה - תוספת שלי) שירדו במורד צינור המרה וגרמו לדלקות שהצטלקו....אבל אי אפשר באמת לדעת. מה שחשוב הוא שכל הג'יפה הזאת (מילה שלי) נוקתה בניתוח באופן יסודי. 

כעת יהיה מעקב כמובן ובדיקות תקופתיות (בין היתר לוודא שהלבלב ממשיך לייצר את האינסולין ושאר האנזימים שהוא אמון על ייצורם, ושהגוף מצליח לספוג ויטמינים שבדרך כלל נספגים על ידי התריסריון שהוסר). אבל בעצם ניתן אור ירוק להמשך החלמה וחזרה הדרגתית לשיגרת החיים, ואולי T יכול לשים את הפרק הנוראי הזה מאחוריו. מאחורינו. 

בעת הביקור הודה הפרופסור ל-T על מכתב התודה וההלל שהוא שלח למנהל בית החולים ועל המתנות שהוא חילק לכל אנשי צוות המחלקה, ו-T נתן לו גם שי אישי מכובד, שגרם לפרופסור מעט מבוכה ואמר "הגזמת לגמרי". גם את מנהלת הדימות T לא שכח - בעצם השיחה איתה היתה זו שעשתה לו סדר בראש לגבי הצורך בניתוח והסיכויים להחלמה מלאה בעקבותיו גם אם כן יתגלה שמדובר בגידול סרטני. ואחרון חביב - T לא שכח לשלוח שי גם לאותו כירורג שפגש אותו לפני חצי שנה בקופת חולים אשר בצע את האבחנה הראשונית של כיס המרה, זימן אותו לניתוח דחוף, ולאחר שהתברר שהסרת כיס המרה אינה מספיקה, העביר אותו אישית לפרופסור. 

אין מילים להביע את תודתנו לכל העוסקים במלאכה - מהרופא הכי בכיר ועד לאח או רופא מתמחה שטוחן משמרות שדאגו ל-T ולשאר החולים במחלקה וטיפלו בהם במסירות אין קץ. 

לאחר הביקור במשרדו של הפרופסור עלינו למחלקה להסיר מ-T את הנקז (זה כאב אבל פחות מאשר בעת הסרת הנקז הראשון) ואת הסיכות מהחתך של הניתוח - ובאותם רגעים בבת אחת הוא הרגיש שיצא לחופשי. הוא הצליח להתיישר, הוא כבר לא הסתובב עם "זנב" - צינור שיוצא לו מהבטן ומטפטף נוזלים לתוך שקית שקופה.

עברנו אצל בתי בדרך הביתה (ושהינו אצלה כל הזמן עם מסיכות, ליתר בטחון), ולמחרת יצאנו עם שותפנו ושריתה למסעדה (באוויר הפתוח!) בקיבוץ "העוגן" לחגוג את התוצאות הטובות. 

מאז T ממשיך להשתפר, היום אפילו הכין כבר גלידת "אוריאו" לנכדים, ממשיך לעשות הליכות בבוקר (בין 6-7 קילומטר בקצב לגמרי לא רע) ונקווה שזה הכיוון גם הלאה. 

אני התחסנתי בחיסון הרביעי ופרט לכאב מקומי בזרוע לא הרגשתי שום תופעות לוואי. ברור לי שלא ברור לי מדוע בעצם קראו לי להתחסן, אבל כמו שכבר אמרתי - כיון ש-T חלש מכדי להתחסן והאומיקרון משתולל, כל פעולה שאני יכולה לעשות כדי להגן עליו קצת יותר - אני מוכנה לעשות. 

בסוגיית השער עוד היתה תקלה קטנה אך מעצבנת - משהו בהרכבה של אחת הכנפיים היה עקום או קצר מדי - לא הצלחתי להבין בדיוק - וזה גרם לכך שבעת הסגירה הכנף הזאת נכנסה פנימה יותר ממה שהיתה צריכה, נתקעה בכנף השנייה, וגרמה לכך שלפעמים לא ניתן היה לבצע פתיחה. 

סוגייה נוספת, לכאורה משנית, היתה שהם לא הרכיבו תאורה שתהבהב בכל פעם שהשער ייפתח או ייסגר. כאשר T שאל היכן התאורה הם טענו שלא הזמנו דבר כזה ושזה כרוך בתשלום נוסף. 

בסופו של דבר T גם שלף להם את התקן המחויב בחוק לשערים חשמליים, גם איים שגם נבטל את התשלום השני, שאמור לרדת בסוף החודש וגם נתבע אותם. 

תוך יום הם שלחו מישהו (אגב, הכי נחמד והכי מקצועי מבין כל אנשי המקצוע שהם שלחו עד כה) שסידר את שני העניינים, ובזאת אני מקווה שסוגיית השער הסתיימה. 

בין לבין הגיע איש התקשורת המעולה שלנו וחיבר את השער לאינטרקום ולקודן, כך נוכל לפתוח ולסגור את השער עבור הולכי רגל מהבית וגם בעזרת הקודן על גדר הבית כמו מקודם. הוא באמת יכול לשמש דוגמא ומופת לאנשי מקצוע - גם חביב, גם רציני, גם אחראי. הלוואי כולם ככה. 

היום הורי היו אמורים להגיע ליישוב שלנו לביקור ראשון שלהם אצל 'רופאהחדשה'. הם הסתבכו מעט עם נושא "הרופא שלי" במכבי, לאחר שהרופאה (שגם היתה שלנו) נכנסה לשמירת הריון ואז לחופשת לידה והודיעה שהיא בכלל לא חוזרת לעבוד ביישוב שלנו אלא רק ברעננה. הורי נמנעו מלעזוב אותה למרות שלא היתה זמינה להם רק בזכות השירות המצוין שהם המשיכו לקבל מהמזכירה שלה. בעצם כל הזמן הזה הם הזדקקו בעיקר למרשמים קבועים לתרופות, והמזכירה עזרה להם לקבל אותם מרופאים אחרים. אבל עכשיו המזכירה אף היא לא היתה זמינה להם והורי היו מעט אובדי עצות מה לעשות עם התרופות שהם חייבים כבר לחדש. עזרתי להם לקבוע את 'רופאהחדשה' כ"רופא שלי" במכבי, אבל כדי לקבל ממנה מרשמים חדשים היה צורך בביקור אחד לפחות במרפאה. 

ובכן כאמור, זה לא קרה, כי הכניסו את אבא שלי לבידוד בעקבות חשיפה לחולה מאומת שהשתתף איתו באחד החוגים ב'אחוזה'. 

אני תכננתי שהם יבקרו אצלנו אחרי הביקור אצל הרופאה ואז נוכל לתת להם את המתנות שקניתי. אז גם זה יחכה. היום כל ה'אחוזה' עברו בדיקות PCR ואם הוא ייצא שלילי ישחררו אותו מהבידוד ונוכל לתת להם את המתנות ואולי לאכול צהריים ביחד - אבל זה יידחה למועד בלתי ידוע. ככה זה, בלת"מים על כל צעד ושעל.

מיינקוני ממשיך להיות מתוק ול' ממשיכה להתעצבן עליו - וזה נכנס לסוג של שיגרה. הפסקתי לצפות לאחוות חתולים מהזוג הזה, אבל אולי בסוף יכונן איזשהו שלום קר ביניהם בכל זאת.

מיינקוני בודק את המדיח

אם יש מדף ובעיקר אם יש בו מגבות - שם נמצא אותו

בגיזרת הספורט כבר הגעתי באימון הריצה לריצה בת חמש דקות רצוף לסירוגין, וזה אפילו ממש לא נורא קשה. איך אומרת הקריינית באתר של LALIWAY - אני מוזמנת בהחלט לעוף על עצמי.

סופשבוע נעים

לא רק T ולא רק בריאות

 בא לי לכתוב על דברים אחרים. 

על אימון הריצה שלי למשל. הגעתי כבר באימון השלישי ב"אתגר 2" של LALIWAY והשבוע כבר רצתי 3.5 דקות רצוף, חמש פעמים, לסירוגין (הפסקות של 2 דקות הליכה בין לבין). 

בפעם הראשונה מאז שהתחלתי את אימון הריצה הזה חוויתי קושי. הזעתי ממש. רק אז הבנתי שעד כה האימון תאם לגמרי לרמת הכושר שכבר יש לי. הפעם לראשונה אתגרתי את עצמי, עשיתי אימון שהיה לי קשה. ודי עפתי על עצמי.

לפני כן עשיתי "חימום" בן חצי שעה על האליפטיקל. בסך הכל הייתי די מרוצה מעצמי. באופן כללי אני די מרוצה מעצמי בקטע של הפעילות הגופנית, שלא ויתרתי עליה גם תוך כדי הניתוח והאשפוז של T. אפשר לומר אפילו שהייתי חייבת אותה. לגוף ולנפש. 

ואם מדברים על אליפטיקל, זה מה שקנינו לבני ליום הולדתו שחל בתחילת השבוע. 

מזה כמה שנים שבני וכלתי מנסים להתמיד בפעילות גופנית כלשהי. בשנה שעברה הם הבינו, שחלק ניכר מהשנה לא ניתן בבוסטון לצאת החוצה לשום סוג של פעילות גופנית בגלל הקור, והחליטו להירשם למועדון ספורט. בני לקח שם כמה שיעורי טניס כדי לחזור לכושר, ואז מצא לו פרטנרים להתאמן איתם, ונוסף התאמן גם בחדר הכושר. בשלב כלשהו גם כלתי הצטרפה. אבל בגלל הקורונה חלק מהזמן המועדון היה סגור, וגם כשהיה פתוח היו צריכים להתעמל עם מסיכות. ובכל מקרה צריך היה לצאת מהבית, להיכנס לאוטו, ולנסוע לשם. ועם סביבוני זה לא תמיד התאפשר, ועכשיו שהיא בהריון ואו טו טו יולדת, הם רואים שהם לא כל כך מצליחים לצאת לנצל את החברות במועדון. כך עלה הרעיון לקנות מכשיר הביתה, וכיון שזה המכשיר שהם הכי ניצלו בחדר הכושר, החלטנו שזו תהיה מתנת יום ההולדת שלו מאיתנו. אני מאד מקווה שהמכשיר ישרת אותם היטב ולא יהפוך (כפי שהמכשירים האלה נוטים בדרך כלל) ל....קולב. 

בא לי גם לכתוב קצת על הפודקסטים ששמעתי בזמן האחרון. לרינה מצליח יש פודקסט חדש בשם "אמא, אבא ואני" בו היא מראיינת אנשים שונים על היחסים שלהם עם הוריהם. זה פשוט מרתק. וגם עצוב. כמה פצעי ילדות עולים בשיחות האלה, כמה מורכבים היחסים של אנשים - ולא משנה אם הם בשנות החמישים או בשנות השמונים לחייהם) להוריהם. אהבה וגעגוע אבל גם כעס גדול או אשמה גדולה. בקיצור - מרתק. 

מצאתי שאני גם אוהבת לשמוע את אלעד שמחיוף ב"אחד ביום". כן, אני, שלא צורכת כמעט חדשות ולכאורה לא מתעניינת באקטואליה - מאד נהנית מהפודקסט הזה. 

עוד פודקסט שגיליתי לאחרונה הוא "סליחה, זה לא מה שהזמנתי" של טל בשן ולימור רייך. הוא מדבר הרבה על הורות ובכלל על הפער הזה שבין "מה שהזמנתי" לבין מה שקורה במציאות החובטת, כפי שהוא מנסח זאת, של חיינו. 

את כולם, אגב, אני שומעת בספוטיפיי. שם הכי נוח לי לסדר אותם לפי סדר כרונולוגי, והוא מסמן לי את מה שכבר שמעתי. 

בגיזרת החתולים מיינקוני מתוק וחכם וגדל יפה. 

מאז ש-T בבית גם ל' נרגעה קצת יותר ומאפשרת לקטנצ'יק להתקרב אליה יותר. אין מה לעשות, כמו שאומר תמיד סיזר מילאן התותח (אמנם הוא אומר זאת לגבי כלבים), T הוא זכר האלפא בבית, THE LEADER OF THE PACK. כשהוא נמצא והוא נותן את הטון כולם רגועים. 

הנה כמה תמונות 

שרוע על הברכיים שלי (על חלוק נעים במיוחד)

קרובים על המיטה שלנו

מאחורי הגב של T: קרובים על הכורסא

אם בכל זאת לעדכן על מצבו של T, אז הוא עושה הליכות ובהדרגה מאריך אותן. הבוקר הוא כבר הלך בערך עד מרחק של כ-750 מטר מהבית ובחזרה. לדעתי זה קצת מוגזם, שבועיים ויומיים אחרי הניתוח, אבל ל-T יש באמת נטייה להגזים, ואני מוצאת את עצמי כל הזמן מזהירה אותו לא להתאמץ יתר על המידה. יש לו הרבה מאד מוטיבציה להחלים ולחזור לעצמו, שזה נפלא, רק חוששת ממצב בו הוא יגרום לעצמו נזק כלשהו. 

אתמול למשל עמדתי לבשל כמה דברים - מודה שאני קצת חלודה במטבח, לאחר שבשנים האחרונות מאז שסגר את העסק של האירועים והפסיק לבשל באופן מקצועי ושוטף, הוא בעצם השתלט על כל הבישולים והאפייה בבית. אז כשאני מתייעצת לגבי משהו לפעמים הוא פשוט קם ובא לעשות במקומי, וזה גורם לו להרגיש טוב אבל אני ממש נזהרת לא לאפשר לו להתאמץ יותר מדי. שלא יסבול אחר כך. 

מפה לשם הצלחתי להכין חזה עוף ב"סו-וויד" גם עבורנו וגם עבור 'שותפנו' וגם הכנתי קציצות עוף. כך אני מגוונת ל-T את התפריט עם דברים טעימים שמורכבים מהרבה חלבון. כשביקשתי שיזכיר לי איך מכינים פולנטה, הוא פשוט קם ותוך דקה הכין בעצמו. אני שמחה שהוא מרגיש שהוא מסוגל, וזה גורם לו להרגיש טוב עם עצמו, אני רק חוששת שלא יגזים. 

עודפי הנוזלים פחות או יותר נעלמו מגופו ואין כמעט זכר לבצקות, כך שהבוקר הוא הפסיק על דעת עצמו לקחת את הפוסיד (הכדור המשתן). בדיקות הסוכר היומיות בינתיים מראות מצב תקין, לשמחתנו, וגם הנוזל שבשקית הנקז שינה את צבעו וכעת כבר לא נראה כמו חומר לבלבי. T צילם ושלח לפרופסור, ואנחנו מקווים שבתחילת השבוע הוא יקרא לו להסיר את הנקז האחרון מהגוף. אם כן זה יהיה עוד צעד בדרך להחלמה.

גיסתי התחילה לדבר איתי על יום הולדתה ה-90 של אמא שלי, שיחול בעוד שבועיים.

לא דיברנו על זה כל עוד הניתוח היה לפנינו אבל עכשיו התחלנו להרהר מה עושים.

T כמובן קפץ ואמר שעד אז הוא יוכל להכין ארוחה ולארח את כולם כאן, אבל אני נעמדתי על רגליי האחוריות והודעתי שזה לא בא בחשבון. גם אם ירגיש טוב, אין מצב לארח 22 אנשים חודש אחרי הניתוח. 

גיסתי הציעה לקחת את זאת שעשתה לה קייטרינג ליום הולדתה של אחיינית2 הקיץ ולקיים את האירוע אצלם בבית. זה נשמע לי כמו רעיון מצוין, ש-T יבוא כאורח ולא יתפתה אפילו לעבוד. 

בכל מקרה נצטרך לחכות עם זה כי עכשיו גיסתי עשתה בעצמה MRI בגלל שבדיקות שדה הראייה שלה חזרו לא טובות כבר פעמיים, אז נראה מה קורה איתה ואז נחליט. 

ואני בכלל לא מדברת על הקורונה....... אולי זה בכלל לא חכם לערוך מפגש משפחתי מורחב בימים האלה. 

בקיצור נראה. 

בינתיים היום יום הולדתו של חכמוד - הילד כבר בן 11 - וקבענו שמחר בבוקר הם יבואו הנה כולם, ויביאו איתם אוכל, כיבוד, עוגת יום הולדת, כל מה שצריך כדי לחגוג וכדי שאנחנו לא נצטרך לעמול אבל גם לא נצטרך לצאת מהבית. 

אמרתי גם להורי לקפוץ.

אז שנה אזרחית טובה לכולם - מאחלת שתהיה טובה יותר מזו שהיתה ומזו שהיתה לפניה - בעיקר הרבה בריאות ושלווה ושקט נפשי. 

יום ביומו

ההבדלים אצל T בין יום אחד למשנהו תהומיים ממש.

בששי בסוף השתלטו על הכאבים הנוראיים באמצעות עירוי בטפטוף תמידי של מורפיום פלוס אפשרות לתגבר ידנית כל רבע שעה. ביומיים הראשונים הוא השתמש תדיר בתגבור הזה. אחר כך בהדרגה פסק. 

במוצאי שבת כבר הוציאו לו חלק מהצינורות שהיו מחוברים והרשו לו לשתות.

הפסיקו את המורפיום, וכאשר כאב מידי פעם קיבל אופטלגין בווריד וזה עזר. 

הוא התקלח וצחצח שיניים (עם עזרה) ואפילו מעט קם והתהלך. 

בראשון הוא כבר התהלך ממש בכוחות עצמו כאשר מישהו מאיתנו הולך לצידו.

היום הירשו לו לאכול.

אוכל רך, בכמויות קטנות, פעם בשלוש שעות. 

בבוקר אכל יוגורט, אחר כך שתה מרק. 

התקלח בעצמו, צחצח שיניים בעצמו, יצא איתי לסיבוב שלם סביב המחלקה. 

בימים הראשונים הוא נרדם כל הזמן, בקושי דיבר. 

לא התייחס בכלל לטלפון.

בראשון התחיל להקשיב קצת לחדשות, לקרוא קצת הודעות. עדיין לא לענות להודעות אבל כן לענות לטלפון. 

בבוקר ענה כשבתי התקשרה, ואולי היום יתקשר לבני בבוסטון.

בראשון התקשרה אליו 'רופאהחדשה' שביקשה לדעת מה מצבו. איזו תותחית היא. האמת שניסיתי לכתוב לה עדכון דרך האתר של מכבי, אבל התברר שאם פנית כבר 4 פעמים ברבעון לרופא/ת המשפחה אתה חסום לפניות נוספות. ואין לה מייל או מספר וואטסאפ. 

המזכירה שלה אמרה שאפשר לשלוח פקס (פקס?! היא עוד לא יודעת שאנחנו בשנת 2021 או טו טו 2022???) או להתקשר ולהשאיר הודעה. 

T העביר לי אותה באיזשהו שלב (כשהתעייף) ואני השלמתי את הדיווח על מצבו ומהלך הניתוח וגם התלוננתי, כי עם הרופאה הקודמת היה לי קשר ישיר במייל וגם בוואטסאפ עם המזכירה שלה. 

'רופאהחדשה' טענה שהמייל של מכבי מפוצץ והיא רואה את ההודעות אחרי שבועיים, אז היא לא ממליצה על זה, ובוואטסאפ אם כותבים לה והיא לא במשרד זה נוטה להתפספס לה. היא הבטיחה שאם משאירים הודעה עם המזכירה זה תמיד מגיע אליה. בסך הכל עד עכשיו ההיענות שלה (וגם הפניות אלינו ביוזמתה) היתה ממש טובה, אז ניתן לזה הזדמנות. 

בחזרה אל T : צעד אחר צעד ממש רואים את תהליך ההחלמה.

ומה איתי? 

כשהיה עוד בטיפול נמרץ נסעתי פעמיים ביום לבית החולים. 

התייצבתי בשש בבוקר, חזרתי הביתה בשבע ואז חזרתי שוב ב-12:00 בצהריים ונשארתי כבר ברצף עד הערב.

בבית הייתי יוצאת להליכה ואז מתקלחת, אוכלת משהו מול הטלוויזיה,  תכרבלת עם מיינקוני מול איזו סידרה ואז שוב במיטה עד הבוקר.

מרגע ש-T עבר למחלקה התחלתי להגיע בבוקר ופשוט להישאר ברצף.

אני מביאה איתי גם ארוחת בוקר וגם ארוחת צהריים. 

בששי נשארתי בעצם עד שקיבל את המורפיום וראיתי שהכאבים העזים נרגעו והוא הגיע לאיזו שהיא יציבות. משם נסעתי אל בתי, אכלתי משהו, חיבקתי קצת את הנכדים ונסעתי די מהר הביתה. 

בימים הארוכים האלה נכנסה אלינו הבת של השכנים באמצע היום כדי להאכיל את הגור ולשחק איתו קצת.

ואז, החל משבת 'שותפנו' ביקש להחליף אותי בצהריים.

הוא מגיע בסביבות שתיים ואנחנו עושים "חפיפה", ואחרי זמן מה אני הולכת והוא נשאר עד ש-T מגרש אותו בסביבות שש/שבע בערב. 

להיות עם שותפנו, מבחינת T, זה כמו להיות איתי. ואני רגועה כשהוא שם.

אני חוזרת הביתה, יוצאת להליכה או ריצה או לחדר כושר, עושה את כל מה שצריך בבית - בין אם זה כביסות או סידורים אחרים. 

מתקלחת, אוכלת ארוחת ערב, מדברת בטלפון עם אמא, עם בתי, עם בני ואם יש לי כוח אז גם עם חברה. 

צופה באיזו סידרה ועולה לישון עם מיינקוני. לפעמים ל' מכבדת אותנו בנוכחותה על המיטה אבל לא קרוב מדי. 

אם הגור מתקרב יותר מדי היא נוהמת ומאיימת עליו. הוא נרתע אבל נדמה לי שכבר פחות מפחד ממנה.

איך אני?

אני עייפה. 

אבל אני מאד מעודדת מהדרך שבה T מתאושש. אם הוא ימשיך בקצב הזה אולי עד סוף השבוע ישחררו אותו הביתה.

גם ככה ההחלמה תמשיך להיות קשה ואיטית וארוכה מאד, אבל בבית החלק המנטלי אולי יהיה לו קל יותר.

כרגע אני מרוכזת בהחלמה שלו אבל מעל לראש כל הזמן מרחפת כמובן העננה של תוצאות הביופסיה. הביופסיה האחרונה - בתקווה - זו שתתן תשובה סופית ומוחלטת. זו שתקבע אם אנחנו בסוף תהליך או בהתחלה של אופרה אחרת לגמרי. 

איך אני?

מרגישה מוקפת באהבה ובתמיכה, גם מבני המשפחה והחברים הקרובים - שלי, של T - גם מהמשפחה המורחבת, וגם מקוראי ומגיבי הבלוג הזה. הצלחתם כולכם לתת לי הרגשה שאני לא לבד פה עם העניין הזה. ועל כך תודה. תודה ענקית. 

סופשבוע נעים

 למרות הכל הימים חולפים להם די בנעימים בינתיים.

בששי הגיעו באמת כל בני המשפחה - אפילו אחיינית1 הגיעה, למרות שזה היה "התור" של חמותה לארח בששי. היא ובעלה התפצלו - הוא הלך לאמא (כי אחרת היא היתה עושה לו את המוות) ואחיינית1 באה עם הוריה אלינו. היה ממש טוב להיות כולנו ביחד. איך בתי סיכמה את זה למחרת - כיף לבלות ערב שלם עם אנשים שאתה מרגיש לגמרי נינוח איתם. שאתה לא צריך לחשוב מה לומר ומה לא לומר, שאתה לא צריך להיות מתוח או דרוך. 

היה נעים. הרבה אהבה זרמה מכולם אל כולם. והיה טעים. מאד טעים. T התעלה על עצמו (אם זה אפשרי בכלל) והכין בסו ויד גם בשר (סינטה) אמריקאי (מנברסקה) וגם חזה עוף - שניהם יצאו טעימים בטירוף ועסיסיים להפליא.

היה גם פפרדלה בולונייז, תפוחי אדמה, בטטה וכרוב בתנור, בורקס תרד וגבינה (מבצק פריך ללא שומן טרנס ש-T הכין בעצמו), סלט כרוב קוריאני (עם גזר והמון המון שום - היה להיט!), סלט טבולה (עם בורגול דק), סלט סלק ורימונים, סלט ירקות (שגם הכיל גרגירי רימון), סלט רוקט (ארגולה) עם גבינת עיזים, חומוס (טרי ש-T הכין בעצמו כמו בכל שבוע), סלט חצילים עם יוגורט, כבד קצוץ.....בטח אני שוכחת משהו.

לקינוח הוא אפה פפנאשים קטנים (עם חור) שעליהם פיזר שמנת חמוצה ורוטב של אוכמניות טריות (שהכין בעצמו). גם זה נטרף. בקיצור, היה מוצלח מאד.

'מיינקוני' היה אטרקציה כמובן וגם 'שרי' כרגיל, והיא גם הגדילה לעשות ורקדה והרקידה את כולנו. היה שמח. 

הנכדים הגדולים נשארו לישון כרגיל, ובבוקר אחרי ארוחת הקרפים המסורתית נשמותק ניצח ב"הרמז" סוף סוף בפעם הראשונה, ועוד הספקנו לשחק חצי משחק של "החבילה הגיעה" לפני שבתי הגיעה עם שרי לאסוף אותם.

במוצאי שבת אחרי הליכת הערב שלנו הגיעו 'שותפנו' ו'שריתה' לביקור (ולפגוש את מיינקוני כמובן) ונשארו לארוחת ערב. בקיצור - היתה שבת ממש טובה. 

בגיזרת החתולים יש מעט (מאד) הפשרה מהכיוון של החתולה ל' כלפי מיינקוני, אבל זו עדיין לא ידידות.

מה שכן, הקטנצ'יק כבר עולה לבד במדרגות (קצת פוחד לרדת בחזרה אבל בסוף מצליח), והנכדים גם הצליחו לפתות אותו לעלות על המתקן שקנינו לו במיוחד (ושוב - קל לו לעלות אבל הוא קצת מפחד לרדת בחזרה) 

הוא אוכל המון. כמה שניתן, הוא יאכל, אז אנחנו ממננים את הארוחות, מצד אחד, אבל דואגים לפטם אותו כראוי כי הוא באמת הגיע אלינו שדוף מדי. 

בעוד כמה ימים הניתוח, ובינתיים מנסים להעביר כמה שיותר טוב את הימים עד אז. שבוע טוב. 

יש תאריך

 יש תאריך לניתוח. זהו. הוחלט. 

לפחות בנושא הזה תמה אי הוודאות.

הערב אנחנו מארחים את המשפחה המורחבת (כלומר כולל משפחתו של אחי). 

T קורא לזה "ארוחה מפסקת". סוג של הומור. 

הוא מתוח ובעקבותיו גם אני.

לכאורה הכל ממשיך להתנהל כרגיל. 

הספורט. הבישולים. הטיפול בלקוחות. בחתולים. 

מתחת לפני השטח המתח גובר.

היה לו תור מתוכנן לשיננית השבוע והוא ביטל אותו. לא היתה סיבה ממשית לבטל. "לא ידעתי מתי יהיה הניתוח" הוא ענה, וכשראה את המבט השואל שלי הוסיף "אני במתח, מה את רוצה?". כן, מה אני רוצה? יחסית למצב הוא מתפקד מצוין. וגם ישן בלילות. באמת למה אני מצפה?

יש מתח גם בין החתולים. בניגוד לציפיות החתולה ל' מסרבת לקבל את מיינקוני ונוהמת בכל פעם שהוא מתקרב. אני מתבאסת מזה אבל אין מה לעשות. מקווה שהזמן בכל זאת יעשה את שלו.

בינתיים אפשר ליהנות קצת מהגור....

 

מיינקוני ועוד עדכונים

סוף השבוע עבר בנעימים, בעיקר תוך התעסקות והתוודעות לתוספת החדשה למשפחה שלנו - 'מיינקוני' הקטן. 

אז מה אנחנו כבר יודעים עליו?

הוא מתוק. כן. ממש. הוא מחפש את קרבתנו ונצמד אלינו בכל הזדמנות. הוא ישן לידנו על המיטה בלילה, לפעמים באמצע בין שתי הכריות שלנו ולפעמים צמוד לגוף של אחד מאיתנו. לפנות בוקר הוא יורד מהמיטה והולך לנשנש משהו או לשירותים ואז חוזר לתנוחה שבה היה.

עכשיו שאני יושבת על הספה עם המחשב הנייד וכותבת הוא יושב צמוד אלי ומאד מתעניין במקלדת ובמסך. חתול חמוד וסקרן.

הוא אוהב לאכול ויש לו יכולת לאכול הרבה. 

מצד אחד צריך להיזהר לא לתת לו לבלוס יותר מדי, שלא ישלשל או יחלה חלילה. מצד שני הוא באמת רזה מאד, לא נראה לי שהאכילו אותו מספיק בבית הוריו. כשלקחנו אותו לחיסון הראשון אתמול, הוטרינר אישר שהוא רזה והמליץ לעקוב בעשרת הימים הקרובים לראות שהוא משגשג ומתפתח. לא שזה יעזור לנו אם לא, כי אין לנו איזו אחריות מבית ההורים.

הוטרינר התפלא שקיבלנו אותו ללא חיסון ראשון וללא תילוע (טיפול נגד תולעים). יש מגדלים שעושים את זה, אבל הבנו שהם גובים יותר עבור החתול עקב כך, וממילא אנחנו מעדיפים לדעת בדיוק אילו חיסונים ואילו טיפולים החתול שלנו מקבל. הוא עשה לו גם טיפול באוזניים (טיפות אנטי דלקתיות) כי ראה הפרשה שלא מצאה חן בעיניו - אבל בדיקת מעבדה לא הראתה שיש בעייה כלשהי, אז ייתכן שבזה בית ההורים כן טיפל. 

החתולה ל' עדיין לא מתלהבת מנוכחותו אבל פחות נלחצת ופחות נוהמת ומידי פעם אני תופסת אותם יושבים על אותה הכורסא (במרחק בטוח זה מזה). פעם אחת אפילו קלטנו אותה מתקרבת ומרחרחת אותו. מקווה שבקרוב יהיו חברים או לפחות שכנים סובלניים. 

כל בני המשפחה התלהבו ממנו מאד, והנכדים - כל השלושה - שיחקו איתו מאד יפה גם בששי וגם בשבת. אפשר לומר שהם ממש התאהבו בקטנצ'יק הזה. הוא מאד התלהב מהמשחק איתם, ואחר כך זלל המון ונרדם. הוא ממש תינוק, משתולל ונרדם תוך שנייה ואז שוב. 

הוא עדיין פוחד לעלות ולרדת במדרגות, למרות שיש לו את היכולת. הוא קופץ על המיטה ועל הכורסאות והספה בלי בעייה, אבל על המדרגות הוא מחליק וייתכן שעצם המדרון מפחיד אותו. בינתיים אנחנו מורידים ומעלים אותו בעצמנו כשאנחנו עולים לישון או יורדים לסלון ולמטבח, ובינתיים יש גם למטה ארגז שירותים ואוכל/שתייה עבורו (שהחתולה ל' מנצלת כמובן גם בעצמה). 

ובנושאים אחרים - התחלתי ספר חדש בשם THE LAST TIME I LIED. 

בתחום הסדרות יש קצת בצורת - או יותר נכון, יש המון המון סדרות שפשוט לא מעניינות אותנו. נוסיף על כך שיש המון עונות חדשות בסדרות "בתי חולים" שבימים רגילים אני צופה בהן באדיקות ולאחרונה עם העניינים של T פשוט לא בא לי. וגם ל-T לא. 

אז כרגע צופים ב"THE LOST SYMBOL" של דן בראון שעשויה היטב, וכן העונה החדשה של דקסטר שעדיין לא החלטנו אם היא משתווה באיכות שלה לעונות המקוריות. בקיצור כמה שיותר אקשן, זה מסיח את הדעת מהמצב הבריאותי.

"הוא חייב למות" (THE BEAST MUST DIE) היתה טובה אבל לא אהבתי את הסיום. שוב ושוב אני מבינה כמה זה קשה לסיים ספר/סרט/סידרה כמו שצריך. זו אמנות בפני עצמה. 

בגזרת הספורט אני מתמידה יפה באימון הריצה (עשיתי כבר שלושה בהפרש של שלושה ימים זה מזה) ומרוצה מעצמי. שאר הימים אני בחדר כושר (שעה של אליפטיקל פלוס מכשירים ומזרון) או בהליכות (הגעתי ל-8.2 ק"מ בבוקר ועוד 4 בערב עם T). 

היום הפגישה אצל הפרופסור ואחריה נקפוץ לבקר אצל בתי והנכדים. 

מ'רופאחלופי' לא שמענו כלום, למרות שהעברנו לו את הדיסק של ה-MRI וגם את הפענוח של הרדיולוגים. T התכתב הבוקר בוואטסאפ עם המזכירה שלו ושאל מה קורה, והיא ענתה לו לקונית שהרופא חוזר היום מחופשה. כן, אבל הוא לא היה בחופשה בשבוע שבו העברנו לו את התוצאות. נו, בסדר. הבנו. כנראה הפסקנו לעניין אותו ברגע שהוא הבין שלא עוברים לטיפול אצלו. 

המשך יבוא. 

בן משפחה חדש 🐈

אתמול בצהריים נסענו להביא אותו מבית הוריו. 'מֵייִנְקוּנִי' החלטתי לכנות אותו כאן בבלוג. 

גור קטנטן (לא להרבה זמן*) בן חודשיים מגזע מיין קון, סקרן, מתוק בטירוף ובינתיים עונה על כל הדרישות - מתפנק ומתרפק ומספק לי את הנחמה שאני כה זקוקה לה על מותו של החתול ד' האהוב לפני חצי שנה. 

החתולה ל' פחות מתלהבת כמובן מהתוספת החדשה למשפחה, אבל מניסיון (של מעל לשלושים שנה עם חתולים) זה יעבור לה תוך יומיים שלושה. ואם לא - נבדוק מה אפשר לעשות. 

הוא אוכל יפה, שותה כמו שצריך, עושה את צרכיו בארגז (שכרגע שמנו אחד למטה ואחד למעלה כי הקטנצ'יק עדיין לא מצליח לעלות ולרדת לבד במדרגות) והעיקר: יושב איתנו או עלינו על הספה וישן איתנו במיטה. כמו שאומרים באנגלית: just what the doctor prescribed.

הוא כבר הצליח לשבור קערה אחת - סיימתי לאכול את היוגורט עם בננה של ארוחת הבוקר והנחתי את הקערה הריקה על השולחן בסלון. מיינקוני היה על הספה ורצה מאד לקפוץ אל שולחן הסלון כדי לבדוק מה יש בקערה, והצליח לקפוץ בדיוק אל תוך הקערה, היטה אותה והפיל אותה לרצפה שם התרסקה לרסיסים. הוא כל כך נבהל שכאשר סיימתי לנקות לא מצאתי אותו. בסוף הוא הסתתר מתחת לדרגש איקיאה קטן שאני מחזיקה במטבח. עכשיו הוא כבר שוב יושב לידי על הספה בסלון. 

המפגש הראשון בין החתולה ל' למיינקוני

ברוך בואך לבית משפחת אמפי, מיינקוני קטנטן. מבטיחה שיהיה לך טוב ונעים כאן, ושתרגיש כל חייך מאד מאד אהוב. 

* חתולי מיין קון מגיעים לגדלים עצומים. נדמה לי שהם החתולים הביתיים הכי גדולים שקיימים.