‏הצגת רשומות עם תוויות תינוקי. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות תינוקי. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 13 בדצמבר 2020

על חנוכה, נכדים, משקפיים, אימון וביטוח לאומי

באידיאל, הייתי רוצה שכל פוסט שלי יעסוק בנושא מסוים אחד. ושהוא יהיה קצר. 

בעיקר כי אני מחפשת אחר כך (אחרי חודשים או שנים) משהו שכתבתי עליו, וקשה לי יותר למצוא כאשר הוא חבוי בתוך כל כך הרבה נושאים שונים. התוויות עוזרות במשהו אבל...לא משנה.

בנוסף, מה לעשות, אני מודעת בכל זאת בזמן הכתיבה לכך שיש אנשים שקוראים את זה. וגם מגיבים. ו...נו, שחררתי. לו הייתי רוצה לכתוב נושא אחד בכל פוסט הייתי צריכה לכתוב כמה פוסטים ביום, נראה לי. אז נו מילא - כמה פוסטים בתוך פוסט אחד, ויאללה אסתדר עם זה. 

אז אם להתחיל מהסוף, הדלקנו נר ראשון בוואטסאפ וידאו עם בני וכלתי ותינוקי (שכנראה לא אכנה אותו בסוף 'פשושמרץ' אבל עוד מעט אכתוב על זה), בתי וחכמוד ונשמותק. חתני היה באימון ספורט ונוקת (שגם היא כנראה תזכה לכינוי שונה מ'נסיתוקית') כבר ישנה. 

זה היה קצר אבל כיפי. בני וכלתי השקיעו בקישוטים בכל הבית עבור תינוקי, בנוסף לחנוכיה. רצו שהוא יקבל אווירה של חג. באמת לא שאלתי אם בגן שלו יש גם חג מולד וגם חנוכה. זוכרת שכאשר אני גרתי בקליפורניה חגגו בבית הספר את שני החגים בכפיפה אחת. 

כל משפחה הדליקה את הנר הראשון ואז כולנו שרנו יחד (בחוסר סינכרון קל, כיאה לשיחת וידאו) את כל השירים. 

בנוגע לכינויים של הנכדים, אורלי הציעה בתגובה שלה לפוסט הקודם, שאכנה את 'נוקת' בשם שקשור איכשהו לעובדה שהיא אוהבת כל כך עגבניות שרי. זה מצא חן בעיני, וכעת אני מנסה לראות אם הכינוי 'שֶׁרִי' יתפוס לגבי הפעוטה הזאת שכל כך אוהבת לאכול בכלל, ומוצצת בתאווה עגבניות שרי כאילו הן סוכריות. 

זה, יחד עם חג החנוכה, גרם לי לחשוב של'תינוקי' די מתאים הכינוי 'סביבוני'. גם כי הוא, בדומה לארנבון של אנרג'ייזר (מהפרסומת לסוללות אנרג'ייזר), פשוט לא נח לרגע, כל הזמן בפעולה, כל הזמן עסוק, כל הזמן זז - עד שכמו סביבון בסוף גם הוא נוחת, כמובן. אבל בנוסף לכך הילד הזה פשוט חולה על כל דבר שמסתובב. זה התחיל עם המשיכה שלו למכונות כביסה, ואז גילה את מאוורר התקרה בביתם החדש (ובביתם של הורי, כשהם משוחחים בוידאו ורוצים למשוך את תשומת לבו), קרוסלות וגלגלים ואנשים שעושים גלגלון ...בקיצור כל דבר שמסתובב. וגם הוא ממש אוהב להסתובב בעצמו עד שהוא חווה סחרחורת ומתנדנד לו מסטול קלות לקול צחוקם של הוריו.

אז אנסה את הכינויים החדשים ונראה אם זה יתפוס. 

ביום חמישי קבלתי על הבוקר טלפון מבתי שנוקת...סליחה 'שרי' התעוררה עם קצת חום  והיא לא שולחת אותה כך לגן. היא היתה חייבת לעבוד מהצהריים, ושאלה אם אנחנו יכולים לבוא להיות איתה עד שחתני יחזור מהעבודה.

לרגע התלבטתי. ולא בגלל קורונה, דווקא. פשוט תמיד אני נדבקת מהנכדים, וממש לא מתאים לי להיות חולה. החורף בקושי התחיל ולא בא לי להתחיל עם זה עכשיו. אבל ההתלבטות היתה רק לרגע. בפועל בתי זקוקה לי ואני ממש לא רוצה שהיא שוב תבריז למטופלים כי הילדה לא מרגישה טוב. זה קורה לה מספיק גם ככה, ואם אני יכולה לעזור, אז בכיף. ומה שיהיה יהיה. 

הגענו אליה באחת, ובהתחלה הקטנה באמת היתה חמה ומעט בוכייה, אבל נפרדה בלי בעיה מאמה ושמחה להישאר איתנו. נשמותק וחכמוד כבר היו בבית, וכשהושבנו אותם לאכול צהריים, הושבנו גם אותה אל השולחן, והיא אכלה מצוין את השניצל, את האורז, וכמובן את העגבניות ששמנו לה בצלחת. 

החום ירד (רק אחר כך הבנו שבתי נתנה לה נובימול לפני שהיא יצאה לעבודה) ומצב רוחה השתפר, שיחקנו ושרנו ורקדנו והכל היה ממש בסדר. אפילו הצלחתי לשחק במקביל עם הנכדים בקלפי "רביעיות" שהם קיבלו במתנה מעיריית הרצליה. בחפיסה הזאת כל הקלפים עוסקים בנושאים שקשורים לעיר - רביעיית ראשי העיר בהווה ובעבר, רביעיית חוגים, אתרים, ועוד. זו באמת דרך נהדרת ללמוד על הרצליה וגם ליהנות ממשחק קלפים. תוך כדי המשחק השמענו ל'שרי' שירים שהיא אוהבת, כאשר באיזשהו שלב היא נתקעה על "לדוד משה היתה חווה" שפשוט השמענו שוב ושוב תוך כדי שאנחנו קוראים יחד איתה את הקולות של החיות השונות. אגב, כדי לבקש את השיר הזה היא פשוט אומרת "מו מו" ומצביעה על הטלוויזיה. 

חתני הגיע קצת אחרי שלוש, ואז נסענו משם לאסוף את המשקפיים שלנו שהיו כבר מוכנות. איזה כיף להתחדש במשקפיים חדשים 🙂

זה היה יום ארוך ומעייף וכבר לא הספקנו לצאת להליכה שנייה, וגם נרדמתי בסוף מול הטלוויזיה, מה שאף פעם כבר לא קורה לי.

מה שעוד קרה, שמזמן לא קרה לי, הוא שעליתי קצת במשקל 😱. בדקתי ברישומים שלי וכבר קרה במהלך החודשים האחרונים שמידי פעם עליתי איזה חצי קילו (בעצם זה תמיד 700 גרם, וגם עכשיו) ואז בשבוע אחרי כן ירדתי אותו בחזרה, אז לא נורא נלחצתי אבל עדיין זו הרגשה לא ממש טובה. 

עוד משהו שהיה השבוע הוא שקיבלתי מכתב מהביטוח הלאומי. 

"על פי המידע שבידינו", נכתב בו, "בחודש 01/2021 תגיעי לגיל הפרישה. את עשויה להיות זכאית לקצבת אזרח ותיק אם הנך תושבת ישראל, מתגוררת דרך קבע בישראל, והכנסותייך
ברוטו מעבודה אינן עולות על הסכומים הבאים.[....].על מנת שנוכל לבדוק את זכאותך לקצבת אזרח ותיק, הנך מתבקשת להגיש בהקדם תביעה לקצבת אזרח ותיק בטופס המצורף למכתבנו זה. את טופס התביעה ניתן לשלוח באחת הדרכים המפורטות על גבי הטופס".

נכנסתי לטופס, וממש לא ידעתי אם להתעצבן או לצחוק. האמת שעשיתי פחות או יותר את שניהם. 

הטופס מורכב מתשעה עמודים שבהם צריך לרשום (ולגבות במסמכים) כל כך הרבה פרטים (שאת כולם הרי כבר יש למדינה אבל הם הרי מתעצלים לאסוף ולקבץ בעצמם) לגבי ההכנסות שלי ושל בן זוגי, האם אני עובדת או לא, ואם לא - מתי היה מועד סיום העבודה, אילו חסכונות יש לי, האם יש נכסים בבעלותי או בבעלות בן זוגי, האם מכרתי נכסים בשנים האחרונות ....הם אפילו התעניינו במה עשיתי עם הכספים מהנכסים שמכרתי. הם רצו לדעת האם הורי בחיים, ואם לא, מהן הירושות שקיבלתי ומתי קיבלתי אותן....הם רצו לדעת אם לילדים שלי יש דירה/בית בבעלותם...לא זוכרת מה עוד. זה היה די הזוי. 

הייתי מבינה, לו היה מדובר באיזה סכום חודשי אסטרונומי שאני עומדת לקבל מהמדינה ה"נדיבה" שלנו. אבל הרי אחרי עשרות שנים של הפרשת סכומי עתק מהכנסתי לביטוח הלאומי, ממילא מה שאקבל יהיה המינימום (בין אלף ל-1500 ש"ח לדעתי).  אז מה הסיפור הגדול? בשביל זה כל הטרטור? 

T טוען (והוא כנראה צודק) שגם לולא מילאתי באדיקות את כל הסעיפים הנדרשים, הייתי זכאית לקצבה. אבל לא הסתכנתי. אני די חנונית מהבחינה הזאת. ובכל זאת נתתי מספיק למדינה בכל שנות עבודתי, וכל סכום, זעום ככל שיהיה, שהיא מוכנה לתת לי בחזרה - מתקבל בברכה. בטח בימים אלה שלקוחותיו של T לא משלמים לו. ובכלל. 

הדבר האחרון שרציתי לכתוב עליו קשור לעבודה שלי כמאמנת. נדמה לי שכבר כתבתי כאן שמזה כמה שנים שאני מאמנת דרך המייל. בהתכתבות. עוד הרבה לפני הקורונה הפסקתי בהדרגה לאמן בחדר האימון שלי, פנים אל פנים. עם השנים פיתחתי לעצמי את הנישה הזאת של אימון במייל, שאני יודעת שהוא לא מתאים לכל אחד, אבל יש כאלה שזה מתאים להם הרבה יותר מאשר האימון הפרונטלי. 

לא אכנס כאן ליתרונות ולחסרונות (לדעתי ולדעת המתאמנים שלי) של צורת האימון הזאת, אולי מתי שהוא אקדיש לזה פוסט. אבל השבוע קבלתי הצעה לאמן מישהו שהיה עד כה בטיפול פסיכותרפיה כמה שנים אצל חברתי 'מחברת' בקופת חולים, והקופה מפסיקה לו את הטיפול הזה, כי מזמן מזמן הוא גלש מהמכסה שהם מתירים לטיפול. 

לה אסור לקבל אותו לטיפול באופן פרטי אחרי שהיה אצלה דרך קופת חולים, והיא חשבה לנסות להציע לו לעבור להתאמן אצלי. נכון שאימון זה לא טיפול ואני לא פסיכולוגית, אבל נראה שהיא חשבה שבשלב שהוא נמצא, האימון יכול להועיל לו. 

עצם המחשבה עלי וההפניה אלי חיממה את לבי, כמובן, אבל אז הבנתי שלא מתאים לי בעת הזאת לחזור לאמן פנים אל פנים. גם לא בזום. אני כבר לא שם. האימון במייל מתאים לי כמו כפפה, ואני מאמנת טובה יותר במייל (להרגשתי) מאשר פנים אל פנים. אני אפילו מרגישה (ואולי זה לגמרי סובייקטיבי מצדי) שהערך שהמתאמנים שלי מקבלים ממני דרך האימון במייל הוא רב יותר ממה שהם קיבלו ממני בקליניקה. או בזום. או בטלפון. כן, כבר התנסיתי בכולם. 

אז למרות שזה החמיא לי מאד, נאלצתי לסרב. ורק הצעתי לה לשאול אותו אם הוא עצמו חושב שאולי יתאים לו אימון במייל. אם הוא מוכן לנסות. 

ובדקתי עם עצמי עד כמה אני מצטערת לאבד מתאמן פוטנציאלי ככה, והבנתי שאני שלמה עם זה. שאני בשלב בחיי שאני יודעת מה מתאים לי וגם מה לא מתאים לי. היכן יש לי יותר ערך והיכן אני מביאה יותר תועלת. והיכן לא. אז הכל בסדר.

בסוגיית ההגבלות/הקלות הקורונה של השלטונות (כמו שכתבתי במענה שלי לתגובה של עדה לגבי ה- the powers that be), לאחר התלבטות אם לצחוק או להתעצבן לא נותר לי אלא לגחך קמעה. הם איבדו את זה לגמרי. 

לפחות החיסון של פפייזר אושר על ידי ה-FDA ובתקווה שגם החיסון של מודרנה יאושר בשבוע הבא, והלוואי שהם באמת בטוחים ויעילים וטובים לפחות לשנה, ושנתחיל בהדרגה לצאת מהתקופה המטורללת הזאת שנתקענו בה כבר כמעט שנה שלמה. אמן ואמן.

יום שישי, 6 בנובמבר 2020

משהו טוב

 משהו טוב עובר על חתני בשבוע האחרון. 

אחרי תקופה ארוכה ולא פשוטה של לחץ אטומי בעבודה, ותקופה לא פחות ארוכה ולא פשוטה של שינה עם נוקת במיטה לפחות חצי לילה, פתאום הוא חופשי. רגוע. פרוייקט לחוץ הסתיים, נוקת ישנה במיטתה, הוא קיבל את המיטה שלו ובעיקר את אשתו בחזרה.

פתאום הוא מודיע לנו שאנחנו מוזמנים אליהם בששי בערב - כבר בשלישי בבוקר. זה עוד לא קרה. פתאום הבוקר הוא מודיע לי שאמא שלו מרגישה טוב והיא זו שתאסוף את נוקת מהגן כאשר הוא בחוג נגרות ובתי עובדת. 

מצב רוחו טוב ועליז וזה תענוג לראות אותו ככה. אפילו כששאלנו מה להביא / להכין לארוחת ששי, הוא אמר שאין צורך להביא דבר. ממש יוצא דופן בתקופה האחרונה. שמחה בשבילו. שמחה בשביל בתי ובשביל הילדים. שמחה בשבילנו. 

שמחה שאמא שלו מרגישה טוב. היו לה סחרחורות וחוסר שיווי משקל כבר שבועיים, ביקרה אצל רופאים שונים (כולל אף אוזן גרון ואנדוקרינולוג) ולא אובחן דבר. בששי שעבר פתאום זה התחיל לעבור. בילתה עם הנכדות מבתה הצעירה, טיילה איתנו בשבת באגם אודים הנהדר - החליטה שזה הכל היה על רקע נפשי. מוזר. 

בתי לעומת זאת מסתובבת כבר שבועיים כמו זומבי, מחוסר שעות שינה בעת גמילתה של נוקת. אתמול היא כבר ממש הרגישה שהיא מתחילה לעשות שטויות אפילו בעבודה. הקטע הכי מצחיק היה כשבאמצע פגישה עם ילד, מטופל, ועם הוריו, היא פירטה בפניו שלוש אפשרויות שעומדות בפניו ושאלה באיזו הוא בוחר. הילד אמר "באפשרות הראשונה" ומרוב עייפות בתי לגמרי שכחה מה היתה האפשרות הראשונה שהיא ציינה....בסוף זה היה רגע טוב, שבו הם כולם צחקו וזה עבר בסדר. 

במקור גם חתני אמור לקום בלילה כאשר נוקת מתעוררת, אבל יש לילות שהיא כמה כל כך הרבה שבכל מקרה שניהם לא ישנים מספיק. חתני זקוק לפחות שעות שינה מאשר לבתי "נסיכת החלומות". בנוסף, יש פעמים שנוקת בוכה לאמא גם אם אבא ניגש אליה. בקיצור, זה תהליך שעוד ייקח זמן מה. 

הבוקר היה ממש קר בזמן ההליכה, ולמרות הטרנינג (כולל קפוצ'ון) שלבשתי, ומעיל הגשם/רוח שלבשתי מעליו (למקרה שיתחיל שוב הגשם), היה לי קר בפנים. פתאום נזכרתי שיש לי בכיס מסיכה - שאני אמנם לא צריכה כאשר אני עושה ספורט, אבל אם אני נעצרת מסיבה כלשהי ליד אנשים אז תמיד עוטה. עטיתי את המסיכה וזה בדיוק סגר לי את הפינה של הפנים הקפואות מהרוח. איזה סטארט-אפ! 

מאד מאד נהנית מהמדרסים החדשים והנעליים החדשות - שישה קילומטר בלי שכואב הגב. מי יודע - אולי לאט לאט אוסיף עוד כמה (קילו)מטרים להליכות שלי...למרות שהאמת היא ששישה בבוקר ובין 4-5 בערב זה מספיק לי בהחלט. 

אז היום שלי פנוי לגמרי עד הערב, אין בישולים ואין צורך להביא את הקטנה מהגן. תיכף אשב לראות פרק חדש בסידרה "החיים עצמם" שסוף סוף ממשיכה את העונה החמישי שנקטעה בגלל הקורונה. 

התחלנו גם לראות את "גמביט המלכה" בנטפליקס וזה עושה רושם מצוין. 

סיימתי לקרוא את "אמא מספיק טובה" - שהיה מצוין - ומתחילה את "הביקור" מאת הילה בלום, שאמא המליצה עליו. 

תרגלתי אתמול נגינה בפסנתר - בינתיים את אותם תרגילים שהספקתי לצלם מהקלסר של נשמותק, אבל גם הורדתי לי את התווים של "my favorite things" (מצלילי המוסיקה) והתחלתי בינתיים לתרגל את יד ימין. בהמשך מקווה להגיע גם לליווי של יד שמאל ובסוף להצליח לנגן את זה כמו שצריך. לאט לאט, יש לי זמן. 

גיסתי קיבלה בחזרה את כל התשובות לכל הבדיקות וסופית אין צורך בכימותרפיה, היא מתחילה בשבוע הבא את ההקרנות, ולמרות שעדיין כואב לה מהניתוח היא רוצה להתחיל ולגמור עם זה כמה שיותר מהר. מקווה שיעבור בשלום.

בראשון אלווה את אחי לניתוח קטרקט, ובשני היא כבר מתחילה הקרנות. היא אמרה שתיסע לבד, שהיא רוצה להתרגל להיות עצמאית בעניין הזה. אני דווקא מאד שמחה על זה. ועל כך שהיא עובדת בלי הפסקה. על כל הגישה החיובית שלה באמצע הקושי הגדול הזה של הסרטן בתקופת קורונה. מאד גאה בה. 

בבוסטון תינוקי היה חולה בסוף השבוע שעבר,  עם צינון חום, ובגן הודיע להם (באיחור מה) שהוא חייב לעבור בדיקת קורונה כדי שיוכל להתקבל בחזרה לגן. כיון שלא ידעו זאת מראש ועשו את הבדיקה רק בשלישי (ביום שהיה אמור ללכת לגן), רק אתמול חזר לשם. בני סיפר שהוא חזר כל כך עייף שהוא נשכב על הרצפה של הסלון ברגע שנכנסו הביתה.

אני לא מתעדכנת בנתוני קורונה, לא מתעדכנת בנתוני הבחירות בארה"ב, לא מתעדכנת בפוליטיקה הקטנה והמכוערת שלנו. האוויר קריר ונקי והשמש זורחת. מתמקדת בזה.

יום שישי, 2 באוקטובר 2020

סוכות - לא באמת. סתם עדכונים

 על הבוקר קיבלתי הודעת וואטסאפ מ'ביוכימיה' עם קריקטורה של מישהי שמתכננת את הלו"ז של סוכות ושואלת בטלפון "האם אתם לא באים אלינו או שאנחנו לא נבוא אליכם?"

ברוח הדברים עניתי לה "חג שמח, אתם מוזמנים שלא להתארח בסוכה שלא הקמנו" ולכך היא ענתה "תודה רבה אבל אנחנו כבר לא מוזמנים לאין סוכה אחרת".

ההומור ככלי התמודדות עם תקופה הזויה. 

בגזרת הדיאטה, אני יכולה לעדכן שאני כבר מעל ל-11 ק"ג פחות ממה שהייתי לפני ארבעה חודשים, ו-T מעל ל-14 ק"ג פחות. עשינו השבוע בדיקות דם וכל המדדים שהיו גבוליים ואף גבוהים (כמו סוכר, כולסטרול וטריגליצרידים)  אצל שנינו ירדו. אצלי לגמרי לטווח התקין, ואצלו הסוכר עכשיו בדיוק בקצה הטווח התקין. 

מצד שני כבר שלושה שבועות אני תקועה באותו המשקל. זה מעצבן כי זה בדיוק מה שקורה אצלי תמיד (כאשר אני בכלל מצליחה לרדת, שזה לעיתים רחוקות). אני יורדת לאט אבל בהתמדה עד שאחרי כמה חודשים זה נתקע, ואז (לפחות מה שהיה עד היום) אחרי חודש חודשיים של תקיעות, ובלי שאשנה את התפריט או את רמת הפעילות הגופנית, המשקל מתחיל לאט לאט לעלות בחזרה. כאילו הגוף "מתרגל" גם לכמות הקלוריות היומית הנכנסת (שבחודשים האחרונים היא בערך 1000 - 1200 ליום בלבד) וגם לכמות הקלוריות הנשרפת ע"י התעמלות (הגענו כבר בהליכה המשותפת שלנו לששה ק"מ). מעניין אותי אם זה מה שיקרה גם הפעם. אולי בכל זאת אוכל להגביר את הפעילות על ידי הצטרפות להליכות הבוקר של T. לא, זה עוד לא קרה. 

בבוסטון הרחוקה תינוקי הלך אתמול בפעם הראשונה לגן. 

בני וכלתי לקחו אותו לשם ביחד, וראו כיצד הוא מתלהב בהתחלה מהצעצועים ומהמתקנים שהציעו לו שם, אבל אז מבין שהם לא נכנסים יחד איתו ומתחיל לבכות. הם הבינו שאין מה להאריך את הסבל, ונפרדו ממנו כשהוא בזרועותיה של הגננת (יש בגן הזה גננת על כל 2-3 ילדים, וביום הראשון אחת מהן פשוט הוצמדה אליו לכל היום). 

הם ביקשו ממנהלת הגן,שאם הוא ימשיך לבכות במשך למעלה משעה, שייצרו איתם קשר לבוא לקחת אותו הביתה. ואז נסעו הביתה והתקשרו לבתי שתעודד אותם, והיא עבדה (יום חמישי, עובדת כל היום) ולא ענתה, אז הם התקשרו אלי.

כלתי היתה מרוסקת מדאגה וגעגוע, בני היה קצת יותר ענייני (או שניסה להיות גיבור בשבילה). שניהם בעיקר דאגו שהוא לא יבין את הצוות כי הוא לא מבין אנגלית. עודדתי אותם וניסיתי להסיח את דעתם, אבל זה לא ממש עבד. היא התקשרה לגן והמנהלת לא ענתה לה. היא כתבה טקסט לאחד הגננים עם שאלה האם הילד עדיין בוכה ולא קיבלה תשובה. זה הלחיץ אותה עוד יותר. בסוף התקבלה תשובה מהגנן ש"הוא עדיין מעט בוכה" אבל שעכשיו יוצאים לחצר, והוא יהיה איתם בקשר אם יהיה צורך.

כלתי התפרקה לחתיכות מה"עדיין קצת בוכה" הזה, ואז בני הציע שהם יילכו "לעשות משהו מועיל" בזמן שסוף סוף אין להם תינוקי צמוד, ושאחר כך יילכו לאסוף אותו. 

מתברר שבגן הזה (או בארה"ב בכלל) אין "הסתגלות" כמו שיש בארץ. אין שעה ביום הראשון, שעתיים ביום השני וכו. וגם אין הרבה קשר רציף עם ההורים במהלך היום. 

לשמחתם הם קיבלו קצת אחרי זה תמונות של הילד - באחת מהן הוא נראה מתאושש מבכי ממושך (הלב מתכווץ), בשנייה הוא משחק להנאתו בארגז החול. 

כשהם אספו אותו הביתה התברר כמובן שהוא לא אכל כלום (הם שלחו איתו אוכל מהבית, בהוראת הגן, אבל הוא כנראה היה מוצף מכדי לאכול). בבית הוא טרף יותר מהרגיל, ונראה בסך הכל בסדר. מחכה לשמוע עדכונים היום. נראה שיש צורך בתיאום ציפיות בינם לבין הצוות. בני אמר שכנראה הם יסכמו מראש על שעת האיסוף, בלי לחכות לעדכונים. נראה. 

גם בנושא בקשת הויזה של כלתי יש בעיות כנראה. התקבלה הודעה מעורכת הדין ש"נדרש עוד מידע" - הם עדיין לא קיבלו את המכתב ובו מפורט איזה מידע נדרש, אבל אלה לא חדשות טובות. טוב, נחכה ונראה. 

אצל בתי שיגרת הסגר מתנהלת כסידרה. רוב הזמן היא בבית עם הילדים - כאשר הגדולים לומדים בשעות הבוקר דרך זום והיא משחקת עם הקטנה או יוצאת איתה קצת לטייל, וכמובן כל הזמן גם במטבח. כאשר היא יוצאת לעבוד חתני תופס פיקוד, כאשר גם ככה חלק מהזמן הוא עובד מהבית וחלק מהזמן הוא נוסע למשרד. נשמע שבינתיים הם מסתדרים, אבל אני מכירה את בתי ועוד מעט היא שוב תתחיל להשתגע אם לא יפתחו לפחות את הגנים. גם הקטנה כבר זקוקה להרבה יותר פעילות ממה שהיתה צריכה בסגר הקודם. לא פשוט. 

אנחנו "מבקרים" אצלם בוידאו לפחות פעם ביום. נוקת חוגגת על ה"ביקורים" האלה. אנחנו שרים לה והיא רוקדת. היא מנשקת את הטלפון. אנחנו מתמוגגים. 

גם כשאנחנו "מבקרים" כך בבוסטון תינוקי כבר יודע לבקש (בתנועות ידיים) איזה שירים הוא רוצה שנשיר. ואז מבקש "עוד פעם" בשפת הסימנים.  

וגם עם הורי, בשיחת הטלפון היומית, הכל שגרתי והכל לכאורה בסדר. מזל מזל מזל שהם התרגלו לחיות מבודדים. וטוב להם ככה. ושיש להם את השיגרה של הספורט והספרים והסדרות והסרטים. מזל מזל מזל.

אצל גיסתי, שעדיין סובלת כאבים מהניתוח (למרות שכבר עברו כמה שבועות) הגיעו חלק מתוצאות בדיקת הגידול והבלוטה. החדשות הטובות הן שהבלוטה נקייה והשוליים של הגידול נקיים גם הם. החדשות הלא טובות הן שבאחת הבדיקות התעורר חשד ל-HER2 חיובי, מה שעלול להצריך גם טיפול כימותרפי, בנוסף להקרנות, וגם טיפול ביולוגי. כאשר הסטאטוס של HER2 "לא ברור", עושים עוד בדיקה (יקרה יותר, שלוקחת יותר זמן) לאשר או לשלול את זה סופית, אז עכשיו מחכים לתוצאות. אוף אוף אוף.

אז מבחינתנו היום הוא כמו כל יום אחר. לא חג ולא כלום. 

על הבוקר שמעתי שהנשיא טראמפ ורעייתו התגלו כחיוביים לקורונה. כמה מפתיע. 

מזל (או חבל) שזה לא קרה לפני כמה שבועות, כאשר זוג מסוים נפגש איתם קרוב מדי ובלי מסיכות. טוב עכשיו אני כבר סתם מרושעת.

יום שישי, 5 ביוני 2020

מסתמן שהניתוח של תינוקי עבר בשלום

אני עדיין מחכה לעדכון מהלילה, אבל נכון לאתמול הניתוח של תינוקי עבר בשלום, לפחות על פי הרופאים.
היום שאחרי הניתוח היה מסומן כדאגה העיקרית ואכן הוכיח את עצמו ככזה.

בשעות הראשונות הילד היה מסטול ומתרפק (כאשר בדרך כלל הוא עירני ותזזיתי ופעיל מאד) כך שהוריו האוהבים ניצלו את ההזדמנות ופשוט חיבקו אותו ונישקו אותו ואיפשרו לו לישון עליהם - וכך גם נכנס לשנת הלילה: על כלתי (בשום אופן לא הסכים במיטת בית החולים).

אבל מרגע שהפציע הבוקר על בוסטון, והוא התעורר, התסכול והפחד השתלטו על הקטנצ'יק, וכל מה שהוא רצה - והביע בכל דרך אפשרית - היא להסתלק משם.

זה לא היה אפשרי, הוא עדיין היה מחובר לקטטר ולאינפוזיה והיה צריך לחכות (גם אחרי שניתקו אותם) ליציאה (מה שנקרא בשפה עממית "קקי") ולראות שהוא שותה לבד אחרי שניתקו את הקטטר.
זה סיבך את העניין, כי אם בימים רגילים הילד לא אכלן מי יודע מה, בבית החולים הוא פשוט סירב לשתף פעולה. לא רצה לאכול, לא ממש בא לו לשתות, בכה וקיטר וסימן כל הזמן "זהו" כמו שלימדו אותו בשפת הסימנים של התינוקות. זה שבר את הלב ממש. הוא בוודאי לא הבין מדוע הוא מסמן להם באופן כל כך ברור והם עדיין לא מבינים אותו ולא עושים מה שהוא מבקש.

בסוף (בעזרת נר) היתה יציאה, ואחרי שהושלמה ניירת השחרור, הם יצאו הביתה.
הם סיפרו שבאוטו ואפילו בכניסה לבית הוא עדיין היה מסוייג וחשדן.
נזכרתי כמה שמח בדרך חזרה משדה התעופה (כשחזרו החורף מישראל, היתה טיסה קשה במיוחד עבורו) כשזיהה את הרחוב שלהם וכמה חגג כשנכנסו הביתה.
הפעם לקח לו יותר זמן להרגע.
העדכון האחרון שקיבלתי מבני היה שהוא שלח את כלתי לישון (היא זו שהיתה עם תינוקי על הידיים כל הלילה בבית החולים) ושהקטן משלים שעות משחק.

עכשיו אני רק מחכה לשמוע איך עבר להם הלילה הראשון בבית, האם הוא מרגיש בסדר, האם אכל ושתה...

הערב נארח, בנוסף למשפחה של בתי, גם את המשפחה של אחי. בפעם הראשונה מאז הקורונה.
הורי עדיין מסרבים לעזוב את 'האחוזה', חוששים, ואני לגמרי מבינה אותם ומקבלת את זה.
אולי מחר אקפוץ "לגדר" לבקר אצלם.
אין ספק שהקורונה לא הסתיימה, ואיכשהו אנחנו מנסים לחיות בשלום לצידה.
נראה לי שארווח את השולחן כך שעשרה אנשים יישבו על שטח שמתאים לארבע עשרה. או יותר.
נעים בחוץ והייתי עורכת את השולחן בגינה, אבל יש כאן באזור מכת זבובים ויתושים שהופכת את כל העסק לבלתי נסבל בכלל.
T ו'שותפנו' החליטו לרכוש יחד מצנן לגינה (אחד לגינה שלהם ואחד לשלנו) - שזה אמור לעזור גם עם עניין החרקים המעופפים. אבל עדיין לא מספיק חם כדי לשבת בגינה בערב מול מצנן......אז כרגע זה לא רלוונטי. נראה, מקווה שיהיה בסדר. 

יום רביעי, 3 ביוני 2020

העיקר הבריאות

סוף סוף החל לחול שיפור משמעותי בשעורה שלי ואני רואה את הסוף באופק. זה היה קשה, וארוך.
בינתיים נהייתי הרבה יותר מודעת לניקיון העיניים - לא לגעת, לא לגרד, לנקות עם מגבונים ייעודיים.

היום תינוקי עובר ניתוח - לפתיחת חסימה בין הכליה לדרכי השתן.
זה במעקב עוד כשהיה בתוך הרחם, ועכשיו הגיע הזמן לטפל.
הרופאים טוענים שזה ניתוח פשוט שהם עושים המון ואחוזי ההצלחה גבוהים מאד, וגם "חוסר הצלחה" פשוט מתבטאת בחסימה מחדש, והצורך לחזור על הניתוח.

אין צורך לומר: אנחנו כולנו בלחץ גדול.
גם מהניתוח עצמו (שיארך כשלוש שעות, די ארוך כשאמור להיות מדובר ב"פרוצדורה פשוטה", לדעתי) וגם מה"לפני" וה"אחרי".
הוא כבר בצום, ובפעם הראשונה בחייו אנחנו שמחים שהוא לא אכלן גדול ושבדרך כלל הוא הכי פחות רעב בבוקר (הניתוח בעשר בבוקר, שעון בוסטון).

היה סיפור עם זה שנאמר לבני ולכלתי שהם לא יוכלו ללוות את הקטנצ'יק עד לחדר הניתוח - בגלל הקורונה.
בניגוד לאופיים (הם לא מהמתווכחים) הם הודיעו חד משמעית לכל הרופאים הקשורים לעניין (כולל המנתח עצמו) שהם לא מוכנים שהקטן הזה, שגם ככה יש לו חרדת נטישה אם הוא לא עם אחד מהוריו - במיוחד מאז הסגר של הקורונה שבו הוא שכח כבר איך נראית בייבי סיטר - יעבור ער לגמרי לידיים של אנשים עם חלוקים ומסיכות. זו טראומה מיותרת לחלוטין, הם קבעו, והם אינם מוכנים לזה בשום אופן.

זה היה בסופשבוע והם דאגו שאינם שומעים חזרה מאף אחד, ובסוף כולם חזרו אליהם - מבטיחים גם שייעשה לו טשטוש וגם תרופת הרגעה כשהוא עדיין בידי ההורים, ושתוך חמש דקות מרגע הפרידה - הוא כבר יורדם לניתוח.

עכשיו מחכים שהיום הזה יעבור, ובעיקר היממה הקרובה - שבה גם אחרי הניתוח עדיין יהיה מחובר לקטטר ולאינפוזיה - משהו שממש לא תואם את הפעלתנות של הילד הזה, שלא נח לרגע. אולי יסכימו לתת לו הרגעה/טשטוש גם אחרי.

מחזיקה את כל האצבעות של הידיים והרגליים, ושולחת לו ולהם אנרגיות טובות. לא יעזור, אני יודעת, אבל גם לא יזיק. 

יום ראשון, 16 בפברואר 2020

עוד עדכונים שוטפים

אחרי הבדיקה הקשה תינוקי התחיל להקיא בכל פעם שהוא אוכל או שותה, להיות תשוש ומסכני.
כולנו דאגנו לו, והודעות העידוד והדאגה בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית מאד מאד עזרו לבני ולכלתי לעבור את זה, פחות בודדים ומבודדים.
אחרי כמה שיחות עם האחות, הם שוב נסעו לבית החולים, והמסכנון הקטן עבר שוב אולטרסאונד. בסופו של דבר (ואחרי התייעצויות עם עוד רופאים) הוחלט שהוא יעבור ניתוח לפתיחת החסימה בדרכי השתן, שאמנם כרגע לא משפיעה על כלום, לא באה לידי ביטוי ולא פגעה עדיין בכליה (שהתפקוד שלה מעולה), אבל יש חשש לנזק בהמשך ועדיף לטפל בזה עכשיו.
ניתוח זה דבר מפחיד, במיוחד בילדים, במיוחד בתינוקות - אבל הרופא הרגיע אותם שהם עושים אותו הרבה ובהצלחה רבה, ושחוסר הצלחה פשוט בא לידי ביטוי בחזרה של החסימה בזמן כלשהו, וצורך בניתוח נוסף, פשוט וקל.
בני אמר שהכי מפחיד היה כשסיפרו להם על התופעה הזאת בהריון, בסקירת האיברים, וששום דבר לא משתווה לבהלה ההיא, ושהם מתמודדים בסדר עם מה שקורה עכשיו. קשה לי שקשה להם.
בינתיים בכל אופן הקטנצ'יק התאושש, חזר לישון, לאכול (יחסית...כן?) ובעיקר להשתולל ולגלות עולם. קיבלנו השבוע קטעי וידאו שלו מטפס אל תוך המדיח וגם מנגן בהצלחה רבה על הפסנתר. הוא גם מגלה בכל חפץ את הברגים (אם יש ברגים) וזה החלק האהוב עליו.

בשיחה חוזרת עם אמא לגבי הפעילות הגופנית שלה, היא טענה שהגזמתי לגבי הכמות שהבנתי שהיא עושה.
היא טוענת שגם על האליפטיקל היא עושה רק רבע שעה, וגם בהליכות שלה (שהיא טוענת שירדו מחמש ביום לשלוש ביום) היא הולכת רק רבע שעה. זה משנה את התמונה. זה כבר נשמע סביר.
אבל עכשיו לא ברור מדוע היא לא מצליחה בכל זאת לעלות.
לדעתי חסרים דברים בסיסיים בתפריט. למשל שומנים.
אמא קיבלה את הרגלי האכילה שלה בשנות השמונים והתשעים, אז הטרנד הרפואי היה ששומנים זה מסוכן, היה לה כולסטרול גבוה ומאז היא לוקחת סטטינים (פי ארבע ממה ש-T מקבל).
כיום הסוכר הוא אויב מספר אחת ברפואה, והשומן (במידה) הוא חבר.
אז נכון שהיא אוכלת קצת אגוזים או שקדים, וגם שוקולד מריר (כשאני אומרת קצת זה ממש מנה זעירה). אבל זה כנראה לא מספיק.
מאד הייתי רוצה שהיא תלך בכל זאת לדיאטנית.
יש לה בקרוב CT חזה, בגלל דלקת הריאות שכבר חטפה פעמיים השנה - מקווה שהוא ייצא נקי.

נוקת כבר מרגישה טוב וחזרה לאכול כמו שצריך. כנראה השיניים יצאו והפסיקו לכאוב. מתוקונת.
התברר שהיא שילוב מדהים של שני הוריה. אוהבת מאד לאכול - כמו חתני. יודעת בדיוק מה היא רוצה, ומה היא לא רוצה, בכל רגע נתון - כמו בתי.
היא יכולה להיות רעבה מאד אבל לא בא לה בקבוק ולא בא לה מרק ירקות - וכן מאד בא לה חביתיות ירק שבתי מכינה ואופה לה בתנור. היא לא יודעת להגיד מה היא רוצה, אבל היא יודעת להתנגד למה שלא בא לה, ולהתלהב כשהיא רואה את מה שבא לה. מתוקה כזאת!
היא גם אומרת "א-מא" ו"בא" כשהיא קוראת להוריה, וגם יודעת לומר "האם-האם" כשהיא רוצה לאכול. בקצב הזה.....נראה לי שמהר מאד היא תלמד עוד מילים.

אני עברתי את העקירה/השתלה בהצלחה. ביום ששי כאב עוד לפני שההרדמה פגה. לקחתי כדורים נגד כאבים במהלך היום וגם בלילה, אבל קמתי לגמרי בסדר בשבת, בלי צורך בכדורים ורק קצת תחושה לא נעימה באזור. בחודש הבא צפויה לי השתלה נוספת - הפעם ללא עקירה, אז זה "אמור" להיות עוד יותר קל . נחיה ונראה.

בינתיים אני אוכלת מאכלים רכים - לבן וגבינה לבנה וקוטג', חביתה או ביצה רכה, קציצות עוף שאני מועכת ואוכלת כמו תינוק, וגם מרסקת לי עגבניות, תפוחים....מזדהה עם תינוקי ונוקת (למרות שנוקת כבר אוכלת - לא ברור איך - את כל מה שאחיה אוכלים, כמעט).

ועכשיו, פחות מחודש לפני החתונה של אחיינית1, הגיעה אחיינית2 למיון עם חום וערכי המוגלובין וטרומבוציטים מאד נמוך. עכשיו היא וגיסתי מחכות שם להמטולוג....ונראה מה יאובחן.
דואגת לה. היא בתקופת בחינות ומאד מאד בלחץ מזה, אבל בינתיים מוציאה ציונים מצטיינים (יש לה הפרעת למידה קשה אבל בעזרת אדראל גם בתיכון היא הוציאה ציונים מצוינים. מקווה שהיא תהיה בסדר, ומהר.

לא ראיתי את הנכדים השבוע אבל שוחחתי בטלפון עם חכמוד כמה פעמים. הוא סיפר לי שקיבל טקסט של "אלה קרי, הילדה מלפלנד" בבית הספר - ושאל אם יש לי את הספר. ברור שיש לי. כשהילדים שלי היו קטנים עשיתי כמיטב יכולתי לשחזר את הספריה שהיתה לי בילדותי - לא בהצלחה רבה, אבל את אלה קרי ונוריקו סאן הצלחתי להשיג. כשהם היו קטנים יותר ניסיתי להקריא להם את הספרים האלה ללא הצלחה. אולי עכשיו סוף סוף יסכימו לקרוא אותם.

אז התחיל עוד שבוע - מקווה שיעבור בשלום ובנעימים, דואגת לתינוקי ולאחיינית2.......

יום רביעי, 8 בינואר 2020

חולה ומשועממת

החדשות הטובות הן שהרופאה ביישוב השכן בדקה אותי ביסודיות אתמול ואמרה שהכל נקי בריאות, בגרון, באוזניים - זה פשוט וירוס מעצבן שיעבור כשיעבור, אין הרבה מה לעשות פרט למנוחה.
וכמובן להקל על עצמי בכל דרך אפשרית, כלומר לקחת דקסמול קולד ו/או סירופ נגד שיעול ו/או מרק עוף ו/או תה עם ג'ינג'ר....
בקיצור כל מה שעוזר.
עד עכשיו האמת שנמנעתי מדקסמולים וכדומה - אבל אחרי הלילה הקשה שעברתי שלשום הבנתי שזו שטות - למה להרגיש כל כך רע כשיש אמצעים מלאכותיים שממש עוזרים? והם ממש עוזרים.
הרגשת ה"לפני" וה"אחרי" היא משמעותית.
בקיצור מאתמול בבוקר אני כל 4-5 שעות לוקחת דקסמול קולד יום (ביום) ודקסמול קולד לילה (לפני השינה). בנוסף לקחתי גם מוקוליט אחד אתמול והיום בבוקר. לשחרר קצת את הגודש.
ונחה.
ומחממת מעט את החדר שבו אני נמצאת (מקסימום 21/22 מעלות, אחרת זה עושה כאב ראש).
ומחכה שיעבור.

בינתיים לנוקת עלה אתמול החום אחרי הצהריים, אבל מאז היא דווקא בסדר אז לא ברור מה זה היה.
היא כבר זוחלת על גחונה וגם מתהפכת כל הזמן........חזרה לאכול כמו שצריך. מתוקה אמיתית.

לעומת זאת בתי חולה הבוקר - וכבר ביקשה מ-T מרק עוף (שכבר מתבשל כאן על הכיריים, ויגיע אליה כשיצא לישיבה בתל אביב לקראת הצהריים). מצוין שיהיה גם לי כאן מרק עוף.
אגב בתי טוענת שגזר, בטטה, דלעת - עוזרים להפחית את הליחה בגוף.

אמא טוענת שהיא לא מרגישה כלום כבר, ולולא הצילום שהוכיח שיש לה דלקת ריאות, והאנטיביוטיקה שהיא עדיין לוקחת, היא היתה יכולה לחשוב שהיא בריאה. אבל בינתיים היא מתאפקת ולא חוזרת לפעילות. ילדה טובה.

במסגרת הקלקולים בבית, הגיע שלשום השליח של הוט עם הממיר החלופי, ואמנם לקח זמן עד שהסתנכרנו הערוצים (ברור שהייתי צריכה להתקשר אליהם....שום דבר לא באמת קורה לגמרי באופן אוטומטי) אבל בסך הכל אני יכולה לדווח שקיבלתי מהם שירות טוב. ועכשיו נראה שהכל תקין.

מייבש הכביסה לפעמים עובד ולפעמים לא, מחר אמור להגיע טכנאי גם לזה. בינתיים אני מנצלת את ה"לפעמים כן".
מקסימום שבמקסימום - אתלה כביסה בתוך הבית. מקווה שלא אגיע לזה.

שוחחתי ארוכות עם בני על הספר "קרקס החלומות" והיו לו תובנות מעניינות ושאלות פתוחות מעניינות עוד יותר.........כיף לדבר איתו על ספרים ולשמוע את הזווית שלו ואיך הוא הבין ואיך הוא התרשם......

תינוקי ממשיך להתפתח יפה, ועכשיו התחיל קצת ללכת לאורך הקירות, ארונות, מיטות - כל דבר שהוא מסוגל לאחוז. ממש אצה לו הדרך לקטנצ'יק הזה - עוד לא בן שמונה חודשים!

ולסיום - גוגל מאפס שולח לי מידי פעם סיכומים אודות מסעותי בארץ ובעולם.
אתמול קיבלתי ממנו סיכום של השנה החולפת - וזה נראה מרשים ביותר.

נראה שב-2019 הספקתי לבקר גם בדרום אפריקה, גם במאוריציוס, גם בארה"ב (פעמיים), גם בכרתים וגם באיטליה. וגם בארץ ביקרתי באילת ובגולן... לא רע בכלל.



כרגע לא מתחשק לי לנסוע לשום מקום - ולא רק כי אני חולה ואין לי כוחות.

אבל אני כבר יודעת שניסע אל בני וכלתי ביוני, ולהולנד עם המשפחה של בתי באוגוסט.
נראה לי שזה מספיק והותר - אבל כידוע, כל תכנית היא בסיס לשינוי, ותכניות צצות אצלנו באופן די ספונטני לפעמים.
וזה בסדר, מוכנה לזרום עם זה.

רק שכולנו נהיה כבר בריאים בבקשה!
לא זוכרת חורף כזה מאז שנשמותק היה תינוק.
זוכרת שכל החורף הייתי חולה / מקוררת. בעיקר זוכרת את זה כי הבת של 'שריתה' ו'שותפנו'  היתה בטיפולים כימותרפיים ולא יכולתי לבקר אצלה.......
מזל ש-T היה קופץ אליה הרבה וגם מביא לה אוכל טעים (גם בתקופות שבקושי הצליחה לאכול).
לא נעים להיזכר בתקופה ההיא, אבל טפו טפו בינתיים היא בסדר ואפילו עשתה שנת מכינה, ועכשיו גם התנדבה לצה"ל.......

ובנימה אופטימית זאת הולכת להכין לי עוד תה עם ג'ינג'ר............
כל הזכויות שמורות לאתר  agogo.co.il

יום שני, 15 ביולי 2019

אולי תינוקי מרגיש שעוד יומיים אני חוזרת הביתה?

בימים האחרונים אני מספיקה בכל בוקר הליכה לאורך הנהר.
לפעמים, כמו אתמול, היה חם אפילו בצל.
הבוקר היה קריר בשתי מעלות ונוספה לזה בריזה קלה.

שלשום שמרתי על תינוקי בזמן שכלתי יצאה לחברה ובני לימד (בבית, בחדר המוסיקה).
מאוחר יותר שמרתי על תינוקי בזמן שכלתי ישנה ובני יצא לגיג (חתונה).

ואז כשהיא קמה רעננה ומלאת מרץ, הרהבנו עוז ויצאנו לטיול בעגלה עם תינוקי, שחלק מהזמן היה ער והביט סביב ומצץ מוצץ במרץ רב, וחלק מהזמן ישן. אבל כל הזמן נשאר בעגלה. הישג עצום וראשוני. הלכנו שעה וחצי, קנינו לו פיג'מות חדשות ואפילו עצרנו לאכול גלידה (שתכל'ס התגלתה כדי מגעילה).

כשחזרנו אליהם הביתה עשינו לתינוקי אמבטיה, ואז הוא ינק את ארוחת הערב שלו, ואז.... התחילה הרוטינה הקבועה של הערב - בכי ועצבנות וחוסר מוכנות לתת לכלתי לשבת אלא רק לעמוד ולהתנדנד....הזוי. היא סיפרה לי על זה אבל מעולם לא חזיתי במו עיני.

נשארתי איתה קצת והכנתי לה משהו לאכול ומשהו לשתות וישבתי איתה עוד קצת עד שהתעייפתי........ואז חזרתי למלון.

למרת היא סיפרה לי שהוא המשיך עם האמוק של בכי וחוסר שקט והיא נדנדה אותו שעות, ועוד לקחה על עצמה גם את ה"משמרת" של בני, שתמיד קם אליו לפנות בוקר, כי הוא חזר כל כך מאוחר מהעבודה. אשת חיל מי ימצא? בני מצא!

אתמול בני היה בבית עד הערב, ואז יצא לחזרה.
בצהריים הוא לימד.

זה היה יום כביסות וניקיונות ואני עזרתי במה שיכולתי, אבל תינוקי לא היה שקט וחטף את האמוק שלו באמצע היום.
זו היתה הפעם הראשונה שלא הצלחתי להרגיע אותו בשיטות הרגילות.
עלתה הסברה שהוא מרגיש שעוד מעט אני עוזבת......

בסוף הוא אכל ונרדם, ואז ישן עלי שעות ואפילו לא התעורר בזמן לאמבטיה.
העברתי אותו אל כלתי בשלב כלשהו והוא המשיך לישון.  
בסוף כלתי החליטה שנדלג על אמבטיה, ושחררה אותי בשמונה וחצי. 
כמובן ברגע שנכנסתי ל-UBER קיבלתי ממנה הודעה שהוא התעורר בבכי. כאילו חיכה שאלך. 
אבל אז היא הודיעה לי שהוא אכל וחזר לישון.......
אז לא היתה יום אחד אמבטיה, לא נורא.

קיוויתי שיהיה שקט. שיזכור שאת הקריזה היומית הוא כבר חטף בצהריים.........
הבוקר היא דיווחה שהיה לילה טוב וגם הבוקר בוקר טוב - אשמע עדכונים עוד מעט כשהיא תבוא לאסוף אותי.

שוחחתי ארוכות עם בתי ו'נוקת' המתוקה, שאולי שמעה על מעלליו של תינוקי והחליטה גם היא לעשות לאמא שלה לילה לבן. אמנם היא רגועה וחייכנית רוב הזמן (ומאוהבת בחכמוד, שכל הזמן מרעיף עליה תשומת לב ופינוקים), אבל בתי סיפרה לי שהיא למדה גם לצרוח....ושהם מקווים שזה רק "שלב".

היא גם סיפרה שנשמותק הופיע בקונצרט שהמורה שלו ארגנה לכל תלמידיה, ושהיה טוב מאד ונתן לו מוטיבציה להמשיך בשיעורי הפסנתר (הוא כבר שקל לפרוש....). 

כן, אני כבר מתה לחזור הביתה. 

יום שישי, 12 ביולי 2019

עוד יום בבוסטון

קמתי "מקולקלת" - סחרחורת ובחילה....
זה קורה לי לעיתים רחוקות אבל זה מוכר.
בחדר בבית מלון לבד - זה קצת מפחיד.
מצאתי את עצמי הולכת לשירותים עם הטלפון - למקרה שאצטרך להזעיק עזרה.
בדרכי בחזרה ברגליים כושלות למיטה הסרתי את הבריח מהדלת, למקרה שיצטרכו להגיע לעזור לי.

בינתיים התאוששתי.
התלבשתי, שתיתי קפה (איזה כיף שיש לי מקרר וקומקום ואפשר להכין קפה בחדר בלי לצאת).
בחוץ אפרורי ואמור להיות גשום. אבל חם, ממש חם. וימשיך להיות חם עד שאסע, נראה לי.
והחום העוד יותר גדול מחכה לי בארץ.

דיברתי שוב עם בתי וקצת גם עם הנכדים. הגעגוע גובר.
דיברתי גם עם T, שהערב נוסע עם הורי אל ביתה של בתי עם אוכל מוכן לארוחת ערב אצלם.
מפנק, מפנק, מפנק.

ניסיתי לשכנע אותו שלא יבוא לאסוף אותי משדה התעופה ברביעי, גם ככה היום שלו עמוס וזו שעה של פקקים ואין לי שום בעייה להגיע הביתה בכוחות עצמי.

השיגרה שלי כאן טובה לי (למרות הגעגוע לבית, לבעל, לחתולים, לנכדים).
בבקרים בדרך כלל יש לי זמן להתעמלות כלשהי, קצת עבודה (בין אם זה אימון - אני מאמנת בהתכתבות - ובין אם אלה עבודות משרדיות עבור החברה של T ו'שותפנו'), קריאת בלוגים (וכתיבה כמובן), קריאה בספר (בטלפון) של מירה מגן, וגם צפייה בסדרות במחשב. עוקבת מכאן אחר "סיפורה של שפחה" וגם "שקרים קטנים גדולים", את שניהם אני רואה בלי T ממילא.
אני חושדת שהוא לא "מחכה" לי עם סדרות בהן אנו צופים יחד. לא נורא. אשלים לבד את הפרקים החסרים.

בדרך כלל אוכלת לפחות ארוחה אחת אצל בני וכלתי, אם לא שתיים.
בהתחלה אכלנו את מה שבישל T והקפאנו, ואז הם התבאסו שלא יישאר להם האוכל של T לאחר כך (כשכל ההורים - גם אני וגם הוריה - יחזרו לישראל) והתחלנו לבשל בעצמנו.
החיסרון : השיער והבגדים שלי והתיק שלי מסריחים מבישול כל הזמן. אין להם ממש איוורור כמו שצריך בדירת ה"כמעט מרתף" שלהם, שאמנם יש לה חלונות אבל לא מספיק כיווני אוויר והיא נמוכה מאד. את הבגדים אני מכבסת כמובן, ואת השיער חופפת, אבל התיק.............הריח שלו מלווה אותי בכל מקום.

תינוקי ממש מתפתח מול עיני, וכבר מעט מתקשר - מצליח ללכוד מבט, מחייך, עושה קולות.
יודעת שבפעם הבאה שאראה אותו כל ההיכרות הזאת תתחיל מההתחלה, אבל מאמינה גם שהגוף שלו יזכור את המגע שלי. גם אם הוא עצמו לא.
הוא נרגע עלי במהירות יחסית ומרגיש נינוח בזרועותי, והוא מתוק ורך וחלק כמשי............כן כן מאוהבת.

אוהבת את כלתי בתור אמא, כולה אהבה וחמלה ונוכחות מיטיבה עבור תינוקי.
בני גם אוהב ומחובר אליו, אבל מרגישה שזה בא לו פחות בטבעיות מאשר לה.

מסוקרנת לראות אותם מתפתחים כמשפחה............
אין לי מושג מתי ניפגש שוב - האם זה יהיה כאן שוב או בארץ.......
הם חייבים להגיע ארצה בכל מקרה כי צריך להחתים את הויזות החדשות בדרכונים שלהם (שמשום מה אפשר לעשות רק בשגרירות בארץ).
אחרי שראיתי את תינוקי במנשא, בעגלה וברכב, לא רוצה לדמיין אותו במטוס.........או בתורים בשדה התעופה.
מרחמת מראש על בני וכלתי ובעיקר על שאר הנוסעים.

תיכף כלתי תצא לאסוף אותי.
היום מתוכנן שהם יצאו (בני וכלתי) לבילוי משותף - רק שניהם - בזמן שאשמור על תינוקי. גשום אז בטח זה יהיה מוזיאון........
מזמן מזמן לא היה להם דייט כזה לבד בנחת רק שניהם.........



יום רביעי, 10 ביולי 2019

ועוד שבוע בבוסטון חלף

הסתיים לו עוד שבוע בבוסטון.
זה באמת ביקור ארוך במיוחד, ונכנסתי לסוג של שיגרה נעימה ואני די מרגישה כאן "בבית".
גם במלון - למרות שחדר הכושר כאן חם ברמות לא נורמליות : עשרים ומשהו מעלות, אני מתחילה להזיע עשר דקות אחרי שאני מתחילה  אימון. ביקשתי כבר כמה פעמים להוריד את הטמפרטורה (או לפחות לשחרר את המזגן שנעול על איזו "תכנית" מטומטמת ואי אפשר לשנות כלום) ולא קורה שום דבר.
הבוקר גם נגמרו המגבות והנקיות וגם המים במיכל השתייה (מים עם חתיכות לימון...).
בחוץ חם מדי וזה מבאס כי בניתי על הליכות יומיות לאורך הנהר........
אבל מחר נראה לי שבכל זאת אלך בחוץ - ממילא חם לי ומגעיל אז לפחות לשטוף את העיניים תוך כדי ההליכה.

הצלחתי לשוחח ארוכות עם בתי בוקר אחד וזה היה ממש טוב.
התגעגעתי אליה ולשיחות שלנו, לא רק לנכדים המתוקים, וזה היה ממש ממש טוב.

עם T אני משוחחת פעם או פעמיים ביום, לבד או כאשר אני בביתו של בני, יחד איתם.
הוא מדווח לי על מה שקורה איתו בעבודה, עם הנכדים, ואפילו עזר לאחייניתי ובן זוגה לסגור אירוע חתונה (במרץ). הוא הלך לפגישה עם אחי וגיסתי והוריו של החבר, הרגיע רוחות שנסערו והתעקש עם נציגת המקום על מה שהיה צריך להתעקש, והגיעו להבנות והסכמות ותאריך. זהו. יש חתונה, יש תאריך, יש מקום - אפשר להתפנות לטפל בשאר הפרטים.

גם עם אמא דיברתי בוקר אחד, סיפרתי לה דברים על תינוקי ועל מה שאנחנו עושים כאן והיא נשמעה מצוין.

בבוקר היחיד שהיה כאן מזג אוויר נורמלי (כלומר 23 מעלות ולא 32), הרהבנו עוז ונסענו לבוסטון קומון (Boston Common).
כיון שתינוקי לא סובל להיות בעגלה, וגם לא לשבת ברכב, לבשנו כולנו מנשאים (כל אחד מסוג אחר) ויצאנו לדרך ברגל וברכבת.


בדיעבד זו היתה יוזמה קצת אמביציוזית מדי עבור תינוקי.
הוא היה בסדר במנשא עלי בהתחלה, ואחר כך התחיל לקטר.
העברנו אותו לבני לשאר ההליכה עד לרכבת ובתוך הרכבת (הוא אהב את הנסיעה ברכבת אבל קיטר בכל פעם שהיא נעצרה בתחנה).

חצינו את הפארק ונכנסו לארחת בוקר ב-TATE (היה מפוצץ אנשים אבל שירות טוב ומהיר והצלחנו אפילו למצוא מקום לשבת בפנים, כי בישיבה בחוץ לא היה צל בכלל).

בשלב זה תינוקי כבר היה לגמרי לא מרוצה, כלתי הניקה אותו והוא נרגע מעט, אבל אי אפשר היה ממש לטייל בפארק או לשבת על ספסל (הדיקטטור הקטן לא "מרשה" לשבת, רק לעמוד ולהתהלך), אז מהר מאד הבנו את הפואנטה ועשינו את דרכנו בחזרה הביתה.
ברכבת הוא ממש התחיל לבכות (וריחמתי על שאר הנוסעים), וכשירדנו ממנה כלתי פשוט הוציאה אותו מן המנשא והחזיקה אותו על הידיים (מה ההבדל, קטנצ'יק? מה כל כך מפריע לך במנשא, בעגלה, באוטו....???) כל הדרך מהתחנה הביתה.

מטר מהבית הוא נרדם, החצוף המתוק הקטן.
כלתי שמה לו חיתול בד על הראש להגן עליו מפני השמש, ופתאום זה עשה לי אסוציאציה של שייח' שרודה בנתיניו....😉
לא פוליטיקלי קורקט בכלל אמפי, אבל יש מצב לכנות את תינוקי "השייח'" בבלוג?????

באותו היום הגיע לביקור חבר טוב שלהם (שגם מנגן עם בני בכל מיני הרכבים, כולל באלבום שעומד לצאת).
יש לבני ולכלתי חברים טובים, חלקם לצערם ולצערי לא חיים בבוסטון, אבל הם נפגשים בכל הזדמנות ובינתיים אהבתי מאד כל חבר או חברה שיצא לי לפגוש.
אחד החברים הטובים שלהם הוא בגילי, בעצם מבוגר ממני. הוא מורה באוניברסיטה בה למד בני בתואר השני, הם התיידדו והתחילו לנגן ביחד בהרכבים שונים, ועכשיו הם מופיעים ביחד באופן קבוע.

באחד הבקרים היה לתינוקי תור מעקב וחיסונים אצל הרופאה שלו (כאן אין "טיפת חלב").
בסך הכל הוא מתפתח יפה מאד, גדל בהדרגה (הוא קטנצ'יק אבל הוא נולד קטן וגדל יפה מאד יחסית).
הוא היה גמור אחרי הבדיקה והחיסונים, ינק ונרדם, וכך הצלחנו להשכיב אותו בעגלה ולטייל איתו בפארק (יותר נכון, בית קברות) מרהיב שנמצא מעבר לכביש מול המרפאה.




היה חם אבל בחלק נכבד מהטיול היינו בצל, והיה טוב להסתובב קצת באוויר הצח ובשקט ששרר שם (והשקט שהשתרר בתוך העגלה....).

תינוקי בכה מעט כשהעברנו אותו לרכב כדי לנסוע הביתה, אבל שוב נרדם, ואז התעורר בבכי קורע לב - מעולם לא שמעתי אותו בוכה ככה - כנראה בגלל החיסונים. נתנו לו משכך כאבים על פי המינון שהרופאה נתנה, והוא נרגע ויותר לא הביע כל אי נוחות או סבל (או חום) מהחיסונים האלה.

אתמול הייתי אצלם כל היום מהבוקר, בני יצא לחזרה ואני שמרתי על תינוקי בזמן שכלתי השלימה שעות שינה. זה עשה לה ממש טוב ואני קראתי והמשכתי במרתון של "חברים" שנתפסתי אליו מאז שאני כאן. סיימתי את העונה הראשונה וכעת אני בשנייה.
"שמרתי" זה אומר שהוא ישן עלי.
היא ביקשה שאעיר אותה כשירצה לאכול, והוא משך די הרבה זמן יחסית, שעתיים וחצי, מה שאיפשר לה לתפוס תנומה כהלכה, והיא הרגישה ממש מצוין בהמשך היום. וטוב שכך, כי אחר הצהריים נסעה ללמד, ולמזלה היתה עירנית ומלאת אנרגיה.

כשהיא עבדה נשארתי עם תינוקי ובני, שחזר הביתה בינתיים, והיה טוב לבלות שלושתנו יחד.
שוחחנו, ראינו את סרט לא רע עם ג'וני דפ ("הפרופסור"), והאכלנו את תינוקי פעמיים. זה ממש נהדר שהוא מסכים גם לאכול מבקבוק וגם לינוק. כלתי שואבת חלב פעמיים ביום, ובינתיים תמיד יש שקיות מוכנות בפריזר לעת הצורך.
בין ההאכלות הוא היה קצת ער ושיחקנו איתו מעט - מתוק אמיתי.
ואז קילחנו אותו, ובדיוק כשהוא רצה שוב לאכול, כלתי חזרה הביתה - כולה מתגעגעת לקטנצ'יק שלה ומתפקעת מחלב.

בני החזיר אותי למלון ועוד הספקתי לעבוד קצת וגם לקרוא (עדיין עם "וודקה ולחם") לפני שנרדמתי לבסוף קרוב לאחת עשרה.

נותר פחות משבוע עד שאעשה את דרכי הביתה, והאמת היא שאני מתחילה כבר לרצות הביתה. טוב לי בשיגרה כאן וטוב לי לראות כמה אני עוזרת לבני וכלתי, וטוב לי להיות עם הנכד שעוד מעט גם אליו אתגעגע.....אבל גם טוב לי לדעת שעוד מעט חוזרת לבית שלי, לבעל שלי, למיטה שלי, למשפחה שבארץ, לחברות.............לשיגרה הרגילה שלי. 

יום רביעי, 3 ביולי 2019

הסתיים שבוע ראשון בבוסטון


חלף שבוע מאז הגענו לבוסטון להכיר את 'תינוקי' ולעזור לבני וכלתי.
ברגעים אלה T ממתין לטיסה בחזרה ארצה, ואני לבד בחדרנו במלון.

אז מה היה לנו השבוע? 

בסך הכל השבוע עבר בנעימים, אף אחד לא התעצבן או נעלב - פרט לפעם אחת שבני עמד לצאת לעבוד אחר הצהריים, וחשבנו שכלתי תרצה שנישאר כדי לעזור לה עם 'תינוקי' - והיא אמרה שדווקא בא לה להיות לבד, אם זה בסדר. מבחינתי זה היה כמובן לגמרי בסדר, למרות שהופתעתי, ומשום מה T נעלב מזה ש"גורשנו". 

אבל הוא לא אמר כלום וזה לא העכיר את האווירה, והוא נרגע ("עוד יומיים אני כבר לא פה ממילא") והכל עבר בשלום. 
בסך הכל ניצלנו את הפעמים שהם רצו לבד (השלמת שינה בבוקר אחרי לילה קשה, או הערב הזה שבו הוא עבד והיא רצתה לבד) כדי להיות כאן תיירים, והאמת שממש כיף פה. 

באותו ערב שכלתי רצתה להיות לבד, נסענו לאזור  Faneuil Hall לאזור שווקי האוכל והופעות רחוב, ואזור ה-Long Wharf על שפת המים. 











הסתובבנו וגם אכלנו אוכל רחוב והיה ערב ממש מהנה. 

יום אחר שחזרנו מוקדם למלון, חצינו את הכביש ועשינו שוב הליכה לאורך הנהר.











אבל היתושים התחילו לאכול אותנו אז חזרנו. 

ערב אחר עשינו בייבי סיטר לתינוקי בזמן שגם בני עבד (שני אירועים בזה אחר זה) וגם כלתי הוזמנה להחליף באירוע את הכנרת שחטפה זעזוע מוח (שכחתי לשאול פרטים מה קרה שם). 

זה היה ממש כיף.
עשינו לו אמבטיה בעצמנו, האכלנו אותו והרדמנו אותו....וכלתי אמרה שהיא כל כך רגועה כי הוא איתנו - רק דאגה לנו קצת שלא יעשה בעיות.

כשהיא חזרה הביתה החלטנו ללכת למלון ברגל. בדרך עצרנו לאכול (המבורגר טעים ב-Five Guys). מזג האוויר היה קריר ונעים לאחר שכל היום היו סופות רעמים וגשם אבל היה חם במשך היום.
הלכנו והלכנו - בערך חצי שעה - והרגשנו ממש טוב. 

אני ישנה כאן מאד טוב - המיטה נוחה והטמפרטורה מדוייקת  - המזגן קצת מרעיש בכל פעם שהוא נדלק אבל מתוך שינה אני לא שומעת את זה. 

אז כך חלף לו השבוע הראשון שלנו בבוסטון - ומעכשיו אני לבד. 

בין לבין סיימתי לקרוא את דויד גרוסמן "אתי החיים משחק הרבה".
אהבתי, אבל אני לא בטוחה שאהבתי לגמרי את הבחירה שלו לספר את הסיפור לכאורה דרך עין המצלמה. 
עוד צריכה לחשוב על זה.
אני חושבת שהיה לו קשה לכתוב סיפור שהוא בעצם סיפור חיים אמיתי, כי למרות שקיבל חופש לשנות ולהוסיף ולאלתר, עדיין לא מדובר בפרי דמיונו - וזה יותר קשה ככה. להרגשתי. 

שוחחנו כמה פעמים עם בתי והנכדים שבארץ, והתברר שחכמוד קיבל סמארטפון במתנה לכבוד סיום הלימודים (נשמותק קיבל טאבלט חדש, במקום הקודם שנשבר).
עכשיו הוא מתקשר אלי או מסמס לי וזה ממש נחמד. 
הוא כתב "אני אוהב אותך" ואחרי שעניתי שגם אני, ושאני מתגעגעת, הוא כתב:"תודה אני מידגאגה אילחם מאד".
אוך.........הפכתי לשלולית. 
בחמישי T כבר קבע עם בתי לאסוף את הגדולים מהקייטנה.......אז לפחות זה. 

'נוקת' התחילה עם כאבי בטן ועברו עליהם כמה ימים יותר קשים......אבל מהתמונות שהם שולחים אני עדיין רואה חיוכים ותינוקת רגועה ומתוקית להפליא. מתגעגעת. אליה, אל הנכדים הגדולים, אל בתי.

פחות מתגעגעת אל הורי - רגילה להיות רחוקה מהם, ודווקא להיות בקשר יום יומי איתם (כשאני בארץ אני מתקשרת לאמא כל יום) זה היוצא דופן עבורי. 
אחרי שכל השבוע לא דיברנו ורק שלחתי תמונות וסרטונים (והם התמוגגו על 'תינוקי')  התקשרתי היום לאבא, אבל הוא היה בתור לרופא עיניים ואמא לא היתה איתו. אנסה אולי מחר בבוקר. 

בלגן בארץ - הפגנות וחסימות כבישים - ובצדק - מה יהיה? אצלנו כמו באמריקה זו עבירה "להתהלך בעודך שחור"?
ושמעתי שאהוד ברק הקים מפלגה? רק הוא היה חסר לנו? שמחה להיות רחוקה מכל זה. 

אז הבוקר אכלנו ארוחת בוקר ב-Zaftig's - הדיינר החביב שגילינו בביקורנו הקודם בבוסטון. הלכנו לשם ברגל עם תינוקי בעגלה, והיה ממש בסדר.
לומדת להכיר את תינוקי והוא מגיב אלי (וגם אל T) ממש טוב. הוא אוהב שאני שרה לו, ונרדם בקלות כשאני מתנדנדת איתו על כורסת ההנקה. היום הוא ישן בעריסה שלו, וכאשר הוא התעורר הרמתי אותו, הרגעתי אותו קצת והוא חזר לישון. גם זה קורה.
הוא גדל כל יום, ממש מול עינינו, ורוצה לקוות שעם כל יום שעובר הוא ייפתח לדברים חדשים, אפשר יהיה לטייל איתו בעגלה או לנסוע איתו ברכב בלי שהוא יצרח........ואם אעביר את השבועיים הקרובים כשהוא על הידיים שלי - גם לא נורא.

העיקר שירגיש אהוב ומוגן. 
לילה טוב

יום שבת, 29 ביוני 2019

כמה עדכונים

זו הפעם הראשונה שאני בבוסטון בתקופה הזאת של השנה.
סוף יוני, קיץ, חם. חלק מהזמן נעים - 24-26 מעלות, לעיתים מעט גשום, בבוקר מוקדם עדיין קריר יותר והאוויר טרי והכל ירוק ופורח.
היום (וכנראה גם מחר) אפילו חם מדי. מעיק. חייבים מזגן. לא נעים ללכת ברגל בחוץ.

בלי קשר - אחת התופעות של בוסטון - תרנגולי הודו מהלכים באמצע הכביש


לקח בערך שתי דקות לבני להירגע מרגע שהגענו.
'תינוקי' מיד הגיב לקול שלי, לידיים שלי, לחזה ולבטן הרכים שלי (יש יתרונות לריפוד 😉) וכל החששות - שלהם ושלנו - התפוגגו כלא היו.

בלילות אנחנו ישנים במלון (מרחק 8 דקות נסיעה מדירתם) ולפעמים גם קופצים לכאן כדי לחטוף תנומת צהריים.
לפעמים בבקרים אנחנו באים אליהם מוקדם ו-T מכין ארוחות בוקר מפנקות.

לפעמים (אחרי לילה קשה) הם מבקשים להתאושש בשעות הבוקר ושנגיע מאוחר יותר, ואז אנחנו מנצלים את ההזדמנות לטייל לאורך הנהר (בעצם זה יובל כלשהו של נהר הצ'ארלס שממוקם בדיוק מעבר לרחוב מהמלון שלנו),




לאכול ארוחת בוקר אמריקאית טיפוסית בדיינר אמריקאי טיפוסי (כולו בצורה של קרון מנירוסטה, עם "בות'ים" ומלצריות כמו בסרטים.

כמה דקות מהמלון יש סופרמרקט נהדר (Star Market) אז קנינו מצרכים והבאנו להם ו-T בישל להם והקפאנו בקופסאות...כך יש להם אוכל מוכן לשבועות הקרובים.

בערב הוא מבשל לנו ולהם ארוחות טעימות (סלמון עם פירה וקישואים, פיצה..) ורק היום (שהיה חם במיוחד) ביקשה כלתי שנצא לסושי (מאז הלידה היא מבקשת סושי שלוש פעמים בשבוע.......להשלים את כל הדגים הנאים מהם נמנעה בזמן ההריון).

'תינוקי' מבלה הרבה על הידיים. שלהם, ועכשיו גם שלנו.
אומרים שככה זה הרבה פעמים עם ילד ראשון, הורים טריים וחסרי ביטחון או ניסיון.
אבל זה גם תלוי הרבה באופי של הילד עצמו, להרגשתי.

עובדה שאצלי בתי (שהיתה בת בכורה להורים צעירים וחסרי ניסיון מאד) היתה רגועה מהרגע הראשון, ישנה בשקט בין הארוחות וההחלפות, אפשר היה לקחת אותה לכל מקום - ואילו בני שהגיע אחריה לא הפסיק לבכות, רצה כל הזמן רק על הידיים..........זה נרגע כשהתחיל לדבר, אבל עד אז - הילד היה מחובר אלי. "התוספתן שלי" קראנו לו.

אז עכשיו שאנחנו כאן, בני וכלתי יכולים פתאום לצאת לבד לכל מיני סידורים או מפגשים חברתיים, והם נראים מאד מאד מרוצים מזה. וגם אני ו'תינוקי' מרוצים מזה.
כשהם נעדרים לזמן ארוך משעתיים יוצא לי גם להאכיל אותו (היא שואבת ומקפיאה חלב אם).

הוא גדל ומשתנה מיום ליום (היום הוא בן 7 שבועות), וכבר מביט עלינו ולעיתים מחייך ועושה קולות.....מתוק אמיתי.
מאד מאד שמחה על הזמן הזה ביחד - להכיר אותו, לעזור להם, לבלות ביחד.

T אמור להישאר רק עד יום שלישי - אבל שמענו שמתוכננת שביתה בנתב"ג כך שלא ברור לגמרי מה עומד לקרות עם זה.

בנושאים אחרים - הבנתי שישראבלוג עומד לרדת סופית בסוף החודש (שזה מחרתיים?), ואני מפנה את תשומת לבכם לפוסט האחרון של מנהל דף קהילת הפרפרים - בפוסט הזה הוא מציע שירות מדהים - בניית בלוג חדש בחינם.
אתם מוזמנים להפיץ לכל מי שרוצה לכתוב אך הפלטפורמות החדשות זרות ומרתיעות קמעה.............

גם אני (כשאחזור משליחותי הסבתאית בבוסטון) אשמח לעזור בעניינים טכניים כאלה ואחרים בבלוגספוט (ואנסה גם בוורדפרס אך שם אני פחות מתמצאת). אז לא להתבייש - להיעזר בקנקן ובי בכיף וברצון.

מהעדכונים המעטים שהגיעו אלי מהארץ (דרך מבזקי YNET בעיקר) אני מבינה שלא משעמם. וחם. לא חסר לי כל הבלגן הזה.
מצד שני מתגעגעת למשפחתה של בתי - דיברנו קצת בוואטסאפ והיה ממש כיף לראות את הנכדים המתוקים ולשמוע את הסיפורים שלהם. הבנתי גם שנשמותק ממש נרגע לגבי 'נוקת' והם כולם כבר נכנסו לסוג של שגרה משפחתית חדשה.

אז אלה כמה עדכונים בינתיים..............המשך יבוא.


יום רביעי, 15 במאי 2019

תלאותיהם של הורים חדשים

בתי מתקשרת, קצת דואגת לאחיה ולגיסתה, שואלת אם אולי בכל זאת אטוס לבוסטון עכשיו. מיד.

אנחנו כל הזמן מקבלים תמונות וסרטונים ולא נראה שהמצב בהול כל כך, אז אני שואלת אותה במה מדובר.
התברר שהם התקשרו אליה בפאניקה שהוא בוכה והם לא יודעים מה לעשות.
החליפו לו, האכילו אותו, לכאורה הכל בסדר, ובכל זאת הוא לא מפסיק לבכות.

היא הסבירה שייתכן שלא גיהק כראוי והסבירה להם איך ומה ומתי לאפשר את זה.
היא הסבירה שלפעמים הוא יבכה והם לא יבינו את הסיבה, ובכל זאת חשוב לישון בין לבין, ושהם יכולים לעשות ביניהם תורנות.

היא אמרה להם שאם אחיה צריך ללכת לעבוד, הם יכולים לקרוא לחבר או חברה שיבואו לעזור לכלתי כשהיא נשארת לבד.
והיא שוב הציעה להם לקרוא לי. שאגיע עכשיו בכל זאת.

אני לא ידעתי שום דבר מכל זה.

ולכן הסברתי לבתי האהובה שזה בדיוק ההבדל בין מה שהם מוכנים לשתף איתי, להתייעץ איתי, לחשוף בפני - לבין מה שהם מוכנים ועושים בפועל מולה.
והודיתי לה שהיא שם בשבילם, ושייתכן שזה כל מה שהם צריכים. מדי פעם שיחת פאניקה כזאת שתיישר אותם.
ושיש סיבה כנראה שהם פונים אליה ולא אלי. וזה בסדר.

נכון, היה להם קל יותר לו הייתי שם ובעדינות מראה להם איך ומה, ומה לא. אבל כנראה שהיה להם קשה יותר מבחינות אחרות. לא יודעת, עובדה שהם לא רוצים. לא רצו, בכל אופן. ועכשיו לא נעים להם לבקש? או שעדיין מעדיפים לבד....?
אין לדעת.

בתי באמת דוגמא למי שמוכנה לקבל עצות, עזרה, תמיכה....לא כל אחד הוא כזה. היה לה אותי ואת חמותה, היא הזעיקה יועצות הנקה, תזונה, שינה....לא בחלה בשום דבר כדי להקל על עצמם ועל התינוק.

אני לא הייתי כמוה, למדתי לבד. עשיתי טעויות. וגם לפעמים ידעתי בחוש מה צריך.
כנראה לי שבני וכלתי גם רוצים לבד..........
מקווה רק שזה לא שהם מתחרטים ועכשיו לא נעים להם לבקש.......

נראה שהיממה האחרונה היתה רגועה יותר.
בתי טוענת שהם נרגעו ולכן הוא נרגע. הגיוני. תינוק מרגיש את חוסר הבטחון של הוריו.
אם הם קצת פחות בלחץ, זה ישפיע עליו מיידית.
נחכה ונראה