הימים חולפים להם לאיטם.
יש ל-T שעות של הרגשה טובה, בסדר גמור אפילו, ובימים האחרונים הוא אפילו יצא להליכות בוקר. אבל אז פתאום במהלך היום או הלילה (או שניהם) הוא חווה סחרחורת או שמתחילים כאבי בטן, לעיתים עד כדי צורך בלקיחת משכך כאבים.
אני מנסה לא להראות את זה עד כמה שניתן, אבל אני במצב של סטרס מתמיד. יש רגעים שהוא מרגיש ממש טוב ואני מצליחה להיות נינוחה קצת אבל אז כל דבר קטן מכווץ אותי מחדש. ממש לא מזהה את עצמי ככה.
כדי שלא ישעמם חלילה, הגיעו מאיכילוב תוצאות בדיקת הדם שהרופאה ששחררה אותו מהמחלקה הכירורגית החליטה לעשות ברגע האחרון כדי שיהיה לנו מה להביא לאורולוג שקבענו אצלו בעוד כשבועיים, בגלל הערמונית. קוראים לה בדיקת PSA (בדיקה שהיא שנויה מאד במחלוקת, מסתבר) והתוצאות שלה מפחידות. לפי הערכים נראה כאילו בטוח יש סרטן בערמונית. כאילו שזה מה שחסר עכשיו, בזמן שמחכים לתוצאות ביופסיה מדרכי המרה. היא שנויה במחלוקת כי התברר שהרבה פעמים היא מצביעה על סרטן כאשר אין, ולא מצביעה כאשר יש. אז יש הרבה רופאים שנמנעים בכלל מלעשות אותה. בכל מקרה נחכה לתור אצל האורולוג ונראה איך הוא יבחר לבדוק הלאה את הנושא.
לו הייתי בעלת אמונות טפלות הייתי מחליטה שמישהו עשה לו (לנו) עין הרע.
כאילו מישהו החליט שהיה לנו יותר מדי טוב עד עכשיו. החיים שלנו היו יותר מדי דבש.
אני מנסה להרגיע את עצמי ולומר לי שככה זה בחיים, ולנשום.
בחמישי קפצנו אחר הצהריים לביקור קצר אצל הורי. דיברתי איתם כל יום בטלפון אבל לא ראיתי אותם מאז....לא זוכרת אפילו. אולי מאז לפני הניתוח של הסרת כיס המרה. הביקור שלנו עשה להם ממש טוב. הם כמובן דואגים מאד לבריאות של T.
לא זוכרת אם עדכנתי כאן אבל חכמוד היה בבידוד בגלל איזו ילדה מאומתת בכיתה שלו. בעצם סגרו את בית הספר יום אחרי שהיא התגלתה כמאומתת והוא גם לא היה בלימודים בכלל באותו היום כי לא הרגיש טוב, הוא גם בכלל לא בקשר עם בנות, אבל כשבוע אחרי כל זה הם קיבלו הודעה ממשרד הבריאות להכניס אותו לבידוד ולעשות בדיקת קורונה.
הם נסעו למתחם של פיקוד העורף שהוקם שוב בעיר, חיכו שעות בחום הנורא ברכב (ובדיוק המזגן של בתי היה מקולקל) וכבר עשו בדיקה לכל המשפחה. למחרת (ממש מהר) הגיעו התוצאות השליליות, וביום חמישי הם עשו בדיקה נוספת שיצאה שלילית אף היא והסתיים הבידוד.
בתי (שגם ככה דואגת לאבא שלה) נכנסה לסטרס מטורף בגלל הפחד מעוד סגרים ועוד הגבלות - בעיקר מכאלה שיכלאו אותם שוב בבית עם הילדים. נראה לי שהיא ממש בפוסט טראומה מכל שנת הקורונה הזאת והסגרים - במיוחד מהתקופות שלשרי לא היה גן. עם הגדולים זה עוד איכשהו הסתדר - במיוחד בסגר הראשון, שבו הם ממש התחברו זה לזה והסתדרו ממש טוב - אבל עם הקטנה זה הרבה הרבה יותר קשה.
אצל בני בבוסטון סביבוני נכנס לתקופה ממש קשה של סירוב לאכול (שגם ככה הוא לא אכלן גדול) ותסכול גדול מכל דבר והרבה צעקות ובכי. זה גם הגיל - לא סתם קוראים לגיל שנתיים ה-terrible twos - וגם כבר די ברור שהוא איפה שהוא על הספקטרום האוטיסטי ועוד מעט יתחילו איתו גם באבחון וגם בטיפול בשיטות שונות.
הם הורים נהדרים ומעניקים לילד כל כך הרבה תשומת לב ואהבה ואנרגיה, שכאשר בני וכלתי מתקשרים אלינו כדי לקטר, אני פשוט נותנת להם לשפוך, מקשיבה ומְְתַקֶפֶת ומזכירה להם שהם בסדר גמור, ושלפעמים ילדים עוברים תקופות קשות גם כשאין להם ספציפית בעיות תקשורת כמו שלו, ובסך הכל הם עושים הכל נכון. לא פשוט.
בששי קבענו שנקפוץ אל בתי ונהיה איתם בערב, להיות קצת ביחד. כמעט לא נסענו, כי בצהריים T סבל מכאבים ולא הרגיש טוב. בסוף זה נרגע והוא כן רצה לנסוע והיה ממש טוב להיות אצלם. T אפה רוגלעך עם הגדולים, ובזמן שהם הוכנסו לתנור שיחקתי איתם בקלפים "רביעיות" (מקצועות), וכששרי התעוררה הקראתי לה סיפור ("תולעת כל יודעת" אולי שמונה פעמים ברצף).
דווקא הלילה היה פחות טוב. T התעורר הרבה פעמים עם כאבים - לפעמים בחגורת הבטן העליונה, לפעמים באזור המעיים. ממש לא ברורים הכאבים האלה, האם הם קשורים להליך שהוא עבר או לבעייה אחרת שטרם אובחנה. T הסכים שמחר ינסה לשוחח עם "הכירורג שלו" בטלפון. "הכירורג שלו" הוא זה שהפנה אותו לניתוח מלכתחילה ושנמצא איתו בקשר לאורך כל התקופה הזאת, כולל ביקורים אצל T בחדר בזמן האשפוזים השונים. הוא לא היה זה שניתח אותו בסוף להסרה כיס המרה, אבל הוא מלווה אותו כל הזמן הזה. מאד נדיר שרופא כזה נותן לך את הטלפון שלו ומגיב לך בוואטסאפ ומעניק לך יחס אישי.
במהלך הלילה אני כמובן נלחצתי מכל הפעמים שהרגשתי שהוא מתיישב כי כואב לו, התעוררתי ולא תמיד הצלחתי מייד להרדם בחזרה. לא אמרתי לו כלום כדי לא להעמיס עליו עוד, אבל אני פשוט מכווצת ועם בטן מתהפכת כל הזמן.
בבוקר הוא החליט לצאת שוב להליכה. שאלתי אם רוצה ללכת ביחד והוא הסכים. הוא התחיל לאט, והתאמתי את הקצב שלי לשלו - ואז פתאום תפס קצב ואפילו היה לי קשה לעמוד בו ולהישאר קרובה אליו. אחרי כחמישה קילומטר (הכי הרבה שהוא הלך עד כה מאז כל הסיפור הזה) הוא נעצר עם כאבים. התיישבנו על ספסל שבדיוק היה שם למזלנו, וחיכינו שזה יחלוף, ואז הלכנו עוד קילומטר אחד עד הבית. אני ממש לא יודעת עד כמה זה רעיון טוב, ההליכות האלה שלו. מקווה שישאל את הכירורג מחר גם לגבי זה. נשמע לי לא הגיוני לעבור ככה עוד שבועיים שלמים עד לביקור אצל הכירורג החדש המומחה לכבד, לבלב וכו כאשר הוא עדיין סובל ולא ברור בדיוק ממה ולמה.
ושוב נושמת עמוק ומבינה שנדרש אורך רוח. ומקווה לטוב.
