כך ניסח מוטי את נושא השבוע במדור השרביט החם, והניסוח הזה מאד מצא חן בעיני.
ומצא חן בעיני מה שהוא כתב לגבי עצמו, דוגמא למקום שאליו הוא רוצה מאד לטוס (אוסטרליה) והסיבות מדוע זה עדיין לא קרה וכנראה לא יקרה בזמן הקרוב.
פעם שמעתי איזו הרצאת (TED, נדמה לי) שהסבירה בקצרה מדוע בעצם היינו אמורים לצאת לגמלאות (אפילו חלקית) למשך כעשרים שנה החל משנות הארבעים או החמישים לחיינו, ואז לחזור לעבודה עד המוות או עד "נבצרות" כלשהי.
והיה בזה הרבה מאד היגיון.
בהרצאה הסבירו איך אנחנו מגיעים בשנות הארבעים או החמישים לחיינו כאשר רובנו כבר די מבוססים כלכלית, ילדינו כבר גדולים ו(כמעט) עצמאיים, אנחנו מספיק מבוגרים כדי להשתחרר משירות המילואים (אלו מבינינו ששירתו) אבל אנחנו עדיין מספיק צעירים ו(בתקווה) בריאים כדי ליהנות מהחיים ולנצל את הסטאטוס הנוכחי.
בתקופה זו של כעשרים שנה אנחנו יכולים לטייל בארץ ובעולם, לפתח תחביבים שמעולם לא היה לנו זמן לטפח, ללכת ללמוד דברים שתמיד עניינו אותנו אבל לא היו מספיק "מעשיים" או "כדאיים" כדי להשקיע בהם זמן וכסף כל עוד עסקנו בעבודה, הקמה וניהול המשפחה, הישרדות, פרנסה ופיתוח קריירות. אם ילדינו הקימו משפחה יש לנו אז זמן וכוח לעזור עם הנכדים וליהנות מהם כל עוד יש לנו מספיק אנרגיה לכך.
ואז לקראת אמצע/סוף שנות הששים ותחילת שנות השבעים של חיינו, כאשר שבענו מהטיולים והגוף מתחיל לאותת שהוא זקוק לפחות פעילות או לפחות - פעילות יותר מתונה - אפשר לחזור לעבוד, אולי חלקית, לתרום מניסיוננו העשיר למעסיקים שידעו להעריך זאת, לקיים שיגרה שתאפשר לנו לחיות בכבוד ולא לצאת מדעתנו בין ארבע קירות.
אבל זה לא עובד ככה לרובנו. ואני מכירה לצערי אנשים רבים שעד שסוף סוף יצאו לגמלאות, כבר לא היה להם הכוח או שלא היתה להם הבריאות, לעשות את כל מה שכל חייהם דחו ודחו מסיבות מובנות, מהמירוץ הבלתי פוסק של העבודה והשיגרה וההישרדות, מה"לא נעים" שמנע בעדם לקחת חופשות רציניות תוך כדי שהם עובדים עדיין במשרות מלאות פלוס פלוס או לעסוק בתחביבים שונים בשיגרה כי לא נותר להם כוח מעבר לשעות העבודה וההתעסקות עם הבית והמשפחה.
יותר מזה, אנשים רבים מייחלים לפנסיה, רק שעד שהיא מגיעה הם לא באמת יודעים להעסיק את עצמם והם משתגעים בבית, ופעמים רבות זוגות פנסיונרים גם משגעים זה את זו כאשר הם פתאום ביחד כל היום ואין להם מושג איך עושים את זה.
גם אני, עד שלב מסוים, הייתי ככה. יצאתי לחופשות קצרות - שלושה ימים פה, סוף שבוע ארוך שם. מידי פעם התאפשר לקחת שבוע או שבועיים - אם זה נפל על "חופשה מרוכזת" של מקום העבודה, אבל כיון ש-T היה עצמאי בעל עסק משלו חלק ניכר מהזמן, וניהל מסעדות ומקומות לאירועים, גם כאשר לי היתה אפשרות לקחת חופשה ארוכה יותר, זה הרבה פעמים לא תאם את צרכי העבודה שלו.
ובעיקר בעיקר: לא היה לנו מעולם מספיק כסף כדי לצאת לחופשות ארוכות או למקומות רחוקים, והיינו מחפשים דילים כמו כולם. בשנים הראשונות זה היה בעיקר באוהל או בקראוון / בקתה בכינרת או באכזיב (או בסיני). יותר מאוחר היו לנו כמה הזדמנויות לנפוש במלונות מטעם מקומות העבודה שלי. כשנסענו לארה"ב כל המשפחה יחד בפעם הראשונה, אחרי שהורי עברו לגור שם, כשילדינו היו בין שבע וחמש בהתאמה, ישנו אצל בן דוד שלו בניו ג'רזי, אצל דוד שלי בלוס אנג'לס ואצל הורי בסן חוזה (קליפורניה). זה היה בחופשת פסח כך שכולנו היינו בחופש, פרט ל-T שחזר ארצה לפנינו כדי לא להשאיר את המסעדה יותר מדי זמן בלעדיו. וגם ככה העסק היה הרוס כשחזר אליו והיה צריך לשקם אותו ובעצם להקים אותו מחדש, אז לא חזרנו על דבר כזה במשך הרבה מאד שנים.
כל זה היה סוג של הקדמה כדי להסביר איך גם אנחנו, כמו רבים, לא הרשינו לעצמנו ממגוון של סיבות, לטוס לכל המקומות בהם חלמנו לבקר. עד שזה התחיל להשתנות.
הדבר הראשון שהשתנה, היה שאחרי כמה שנים שבהן T ו'שותפנו' הקימו את מקום האירועים שלהם, מצבנו הכלכלי התחיל להשתפר. בנוסף, כל אחד מהם יכול היה לקחת חופש מידי פעם, כי העסק היה בידיים טובות מאד אצל השני. והיו להם גם כמה מנהלים טובים שעזרו להם בעסק.
הדבר השני שהשתנה, היה שאני עשיתי סוג של "סוויץ'" בראש, והבנתי שלמרות שמקום העבודה שלי מאד אוהב את המסירות שלי (עד כדי עבדות ממש, 24/7) יש סיכוי שהמקום לא יקרוס אם איעדר ממנו יותר מימים ספורים. לשמחתי, המנהלת שלי ('החתולה'), שהיתה גם חברה טובה אבל גם מנהלת מצוינת, עודדה אותי ואמרה שכל עוד יש לי את ימי החופשה הדרושים, אין בעייה שאקח חופשה ארוכה יותר.
ואז התחלנו לתכנן את הנסיעה לארגנטינה. תכננו לפגוש את הורי (שעדיין גרו בקליפורניה אז) בבואנוס איירס ותכננו איתם טיול של חודש שלם. בעבודה אישרו לי את החופשה הזאת ו-T תיאם אותה מול 'שותפנו', אבל אז בתי הודיעה שהיא בהריון והלידה היתה אמורה להיות בדיוק במועד שתכננו להיות בארגנטינה. אז ביטלנו הכל, יותר נכון - דחינו בשנה.
אבל אז עלה לי רעיון, ושוחחתי עליו עם 'החתולה': ממילא תכננתי לקחת חודש חופש לצורך הנסיעה, וזה אושר. אז אולי בכל זאת אקח חודש חופש - כדי להיות עם בתי אחרי הלידה. וכך היה. הודעתי שהחופש יתחיל ברגע שחכמוד ייוולד, ולראשונה בחיי נעדרתי במשך חודש שלם מהעבודה. אמנם הייתי בארץ אבל לא הייתי זמינה כל הזמן, והקדשתי את הזמן הזה להיות עם בתי במהלך היום עד שחתני היה מגיע מהעבודה, ואז הייתי נוסעת הביתה. זו היתה תקופה קסומה, האמת, עבור שתינו. ותכננתי לעשות זאת שוב בלידה הבאה, אלא שעד אז כבר החלטתי לעזוב סופית את העבודה, ונשמותק נולד פחות משבועיים לאחר יום עבודתי האחרון.
אגב, ב-31/7 היה לבלוג הזה בלוגולדת אחת עשרה. מזל טוב. 🎈🎉 איכשהו "דילגתי" על זה כי היינו בים המלח עם הנכדים.
באורח פלא מקום העבודה לא קרס בהעדרי, וכך את הטיול לארגנטינה באמת קיימנו שנה לאחר מכן, וגם זה עבר בשלום. אחר כך כאמור כבר עזבתי את העבודה, וכמה שנים לאחר מכם גם T ושותפנו סגרו את מקום האירועים ועברו לייעוץ, מה שמותיר לשניהם זמן די גמיש לחופשות ולטיולים.
מאז, לאט אבל בטוח אנחנו עוברים על רשימת ה"מקומות שרצינו לראות בעולם" בזה אחר זה, ולמרות שבעיות בריאות אכן מאיימות פה ושם להרוס ולקלקל, בינתיים אנחנו מגשימים יפה את חלומותינו.
היינו בדרום אפריקה ובמאוריציוס, בארה"ב הספקנו בינתיים את ניו יורק כמה פעמים, את וושינגטון וניו אורלינס, את לאס ווגאס והגרנד קניון והסביבה, מיאמי ועוד כמה מקומות בדרום פלורידה, וכמובן בוסטון ואזור ניו אינגלנד. ביקרנו ביפן, בויאטנאם וקמבודיה, באיטליה בכמה ארוזים כמה פעמים, בשווייץ וברומניה (אזור טרנסילבניה) ובצרפת ובאנגליה כמה פעמים, בבודפשט וביער השחור בגרמניה וגם קצת בברלין, באיי הגלאפאגוס, בקוסטה ריקה, בגואה (הודו) פעמיים, בסקוטלנד ובאירלנד....וכמובן שגולת הכותרת היתה בניו זילנד לפני כשנה והרוקי'ס הקנדיים לפני כחודשיים, ו-T צלל פעמיים כבר באיי המלדיבים. היינו בסיני והיינו בירדן (עקבה והסלע האדום וואדי רום). היינו בתורכיה - ממש מזמן - לא רק בקלאבים בדרום. אני לא הייתי ביוון עצמה אבל כן נפשתי ברודוס ובכרתים.
בטח שכחתי עוד כמה מקומות.
אז לאן טרם טסנו? וואו, יש עוד המון עולם לראות, והאמת שיש גם מקומות שארצה - אם ניתן יהיה - לחזור אליהם. כמו למשל קוסטה ריקה, או יפן. על אוסטרליה (פרט למלבורן, וגם אותה ראינו רק חלקית ובמזג אוויר מעצבן) בינתיים דילגנו, כדי לא להאריך את הנסיעה יתר על המידה כשתיירנו בניו זילנד, ובתאילנד טרם היינו. בסקנדינביה T עוד לא היה - אני טיילתי שם עם הורי כשהייתי בת 13.
יש עוד מקומות בארה"ב שארצה לראות. יש מקומות שהייתי רוצה לבקר בהם אבל אני חוששת, כמו מקסיקו. או ברזיל. או רוסיה. ממש לא רואה את עצמי נוסעת בשום שלב לרוסיה. ויש מקומות כמו אנטארקטיקה שאני לא בטוחה לגביהם.
אבל דבר אחד בטוח: אם מצבנו הבריאותי והכלכלי ייאפשר זאת, נמשיך לטייל בארץ ובעולם, לראות נופים ולספוג תרבויות ולצבור חוויות. וכיוון שאנחנו לא נהיים צעירים יותר או בריאים יותר, זה כנראה יצטרך לקרות בשנים הקרובות.
