לפני שטסנו לוושינגטון עברנו סוף שבוע ארוך אצל בני ומשפחתו - בגלל "יום הזיכרון" האמריקאי.
הילדים היו בבית שלושה ימים ברצף, חלק מהזמן ירד גשם, כך שאי אפשר היה לבלות עם הילדים בחוץ, כלתי קיבלה מחזור, וראיתי שהיא מתחילה קצת להתחרפן.
באמת שרוב הזמן היא הרבה יותר רגועה וסבלנית איתם מאיך שהיא היתה פעם (בעיקר מאז שהתחילה לקחת כדורים נוגדי חרדה ודיכאון), אבל עדיין יש ימים שבהם היא צורחת עליהם, וזה לא כל כך נעים.
אני עצמי זוכרת איך זה להיות אמא לשני קטנטנים (אצלי היה פחות משנתיים הפרש בין הילדים) וגם אני בהתחלה צווחתי עליהם לפעמים, וכמוה, גם אני הצטערתי אחר כך.
בערב שלפני הטיסה לוושינגטון כלתי קנתה לכולנו כרטיסים למופע סטנד אפ של גיורא זינגר שהתקיים, באופן משמח ומפתיע, במרחק כרבע שעה נסיעה מביתם.
לא הכרנו את גיורא זינגר, ישראלי ממוצא רוסי, שעלה ארצה כילד בתחילת שנות התשעים בדיוק כמו כלתי, וגם לא את מופע הסטנד אפ שלו. שמחנו לגלות קומיקאי שנון ומצחיק, שמילא אולם שלם בישראלים שחיים ולומדים או עובדים (או מבקרים) בבוסטון, (חלקם גם הם ממוצא רוסי) שבאו לשמוע סטנד אפ בעברית (וגם קצת ברוסית). זה היה ערב מהנה ממש וצחקנו המון.
בשני בבוקר עדיין היה סופשבוע, מה שגרם לכך שהכבישים היו ריקים והגענו מהר מאד לשדה התעופה.
היה לנו זמן המתנה די ארוך, כי ההמראה כמובן התעכבה. בנוסף לקחו לנו את מזוודות הטרולי, כפי שהאמריקאים עושים לעיתים קרובות, כך שהצטרכנו להמתין להן קצת בנחיתה.
וושינגטון קיבלה את פנינו בשמיים מעוננים לגמרי, טמפרטורות חמות יותר מאשר בוסטון ולחות מטורפת. התחזית היתה לגשם כל השבוע, ואני שמחה לדווח שבסוף היה מעט מאד גשם וממש חרשנו את העיר ברגל בלי בעייה.
בת דודי ובעלה אספו אותנו משדה התעופה ברכב של בתם, ומייד נסענו למסעדה לפגוש אותה לארוחת צהריים. היה כיף להיפגש שוב ולבלות ביחד. יצא לנו לבלות זמן איכות עם אחותה הקטנה כשטיילנו ביחד באורגון לפני שנתיים, ואותה פגשנו ליום אחד בבוסטון כשבאו לבקר אצל בני, אבל עכשיו יצא לנו לבלות יחד כמה ימים וזה היה נהדר.
שכרנו דירה במרחק כמה דקות הליכה מביתה של הבת וגם מהדירה שבת דודי ובעלה שכרו. הדירה היתה דירת מרתף די עלובה יחסית לדירות AIRBNB ששכרנו בעבר, ולגמרי עלובה יחסית לבית שלנו ביוון - אבל באמת שאין מה להשוות. הבעלים גרו בבית שמעלינו.
המטבח היה קטן ולגמרי לא מאובזר - היה רק מיקרוגל ומקרר. המיטה היתה קטנה ולא כל כך נוחה. המקלחת היתה קטנטונת וזרם המים היה חלש. והכי גרוע - השליטה במזגן היתה בכלל בבית של הבעלים, ובכל פעם שרצינו להדליק או לשנות טמפרטורה היינו צריכים לבקש ממנו. זה היה די לא לעניין.
כל הזמן שמענו את המשפחה רצה מעלינו (בתי עץ, שומעים כל צעד) ואת הילדים בקולי קולות. רוב הזמן לא היינו בחדר ובלילה היה שקט אז לא סבלנו נורא אבל בואו נאמר שלא היינו ממליצים על המקום הזה.
בערב הראשון אירחה אותנו בתה של בת דודי בדירתה לארוחת ערב של סלט ואמפנדס.
לפני הארוחה היא הכינה לה מתאבנים טעימים ויפים לעין. היה טעים מאד ונעים מאד. אמפנדס היתה אחת ממנות הדגל של דודתי ז"ל (אשתו של דודי ז"ל), ונראה לי שהיא היתה גאה מאד לדעת שנכדתה מכינה אותם טוב כל כך כמוה.
בבוקר שלמחרת נסענו למוזיאון קטן פרטי בשם PHILLIPS COLLECTION, שבו היתה תערוכה נהדרת של האמן חואן מירו יחד עם אמנים אמריקאים שהושפעו ממנו.
בת דודי ואני גדלנו על אמנים סוריאליסטים ואימפרסיוניסטים, ובבתים שלנו היו המון ספרי אמנות כמו גם הדפסים של האמנים האלה על קירות הבית. מירו היה אחד הבולטים, ואני זוכרת שכאשר ביקרנו T ואני בברצלונה אחד המקומות הראשונים שרצינו לבקר בהם היה המוזיאון של מירו. אבל מה שקרה שם היה מאד מעניין. לאחר שעברנו כמה וכמה אולמות, שבהם שלישיה של מטאטאים על הקיר או חדר שכל קירותיו לבנים וריקים פרט לנקודה שחורה אחת על אחד הקירות...ובהסבר היה כתוב שזה מה שאסיר רואה.... והתחלנו לחשוב שהאמן הזה פשוט צחק על כולנו כל הדרך אל הבנק.
אבל עדיין, הציורים מאד יפים, מלאים צבע וצורות אבסטרקטיות, וזה לא משנה מה זה "אמור" להיות - עדיין זה יפה ואסתטי ובכיף הייתי תולה אצלי בבית.
בצהריים אכלנו במסעדת TATTE שאותה אנחנו מכירים גם מבוסטון (שם היה הסניף המקורי שלה). זו מסעדה בבעלות ישראלית שיש בה הרבה מאכלים ישראלים בתפריט (T מאד אוהב את השקשוקה).
במסעדה היה קטע מוזר מאד באמצע הארוחה, כאשר התברר שהמטבח הפסיק לעבוד, ההגשה הופסקה ולא הורשה לאנשים חדשים להיכנס. למזלנו בשלב זה כבר כמעט סיימנו לאכול. עד עכשיו לא ברור לנו מה קרה שם. לשמחתנו לא היתה בעייה לעזוב.....
אחרי הצהריים נסענו למוזיאון השואה, וגם בן דודי משיקגו ואשתו הספיקו להגיע ולסייר שם איתנו.
זה היה עשוי טוב מאד וברור מאד - במיוחד עבור קהל שאין לו מושג - והיו המון אנשים לא ישראלים ולא יהודים, בתי ספר וקבוצות מאורגנות ויחידים....ממש חשוב. המוזיאון סיפק הרבה מאד מידע לגבי התקופה שהובילה לשואה, על התגובה של אומות העולם תוך כדי שהיא התרחשה, על חלקה של ארה"ב ושל אנגליה באי הקליטה ואי ההצלה של היהודים שניסו לברוח.....וגם על גורלם של מחנות ההשמדה ואותם נאצים שנתפסו בתום המלחמה.......באמת תמונה מקיפה ויסודית ואובייקטיבית מאד.
משם נסענו כל אחד לדירתו לנוח קצת ולהתאושש קצת מכל הכבדות הזאת, לפני שנפגשנו לארוחת ערב במסעדת פיוז'ן יפנית/צרפתית בשם CHINOIS.
חלק מהתענוג בביקור הזה בוושינגטון, פרט לעובדה שזכינו להיות עם בני הדודים ועם הבת של אחת מהם, היתה שהבת גרה ועובדת שם. זו באמת חוויה שונה לגמרי לבקר בעיר עם מישהי מקומית שמכירה ומהווה סוג של מורת דרך פרטית. גם את המסעדות (או לפחות את רובן) היא בחרה עבורנו, ובמסעדה הספציפית הזאת היא גם הזמינה עבורנו את כל המנות כך שלא היינו צריכים להתלבט עם התפריט. והכל היה טעים ומצוין.
יחד איתנו במסעדה היתה גם חברת משפחה של בעלה של בת דודי. אישה בת 80 שגרה בוושינגטון אבל מבקרת אצלם באורגון לעיתים קרובות. היא היתה מקסימה והיה כיף לשוחח איתה גם בזמן הארוחה וגם אחר כך כשהתהלכנו קצת ברחובות ועצרנו לגלידה (לא היה מצב שבו בת דודי לא רצתה משהו מתוק בסוף כל ארוחה). החברה התעקשה להזמין את כולנו לגלידה - לאחר שבארוחה התחלקנו בינינו בחשבון אבל הזמנו אותה ואת הבת של בת דודי - וזה היה נחמד מאד.
למחרת זכינו לסיור מודרך פרטי על ידי הבת של בת דודי בבניין הקפיטול - מקום עבודתה.
סיירנו בין הסנט לבין בית הנבחרים וגם באמצע כמובן - ראינו את הפסלים השונים שכל מדינה תרמה לבניין (כל מדינה תרמה שני פסלים, לפי בחירתה).
היא הסבירה קצת איך כל אחד מהבתים פועל ואיך מתנהלות הוועדות והישיבות - היה מעניין מאד. היא עצמה עובדת במחלקת תקציבים עבור אותו סנטור - בחמש וחצי שנותיה בוושינגטון היא כבר הספיקה לעבוד אצל ארבעה או חמישה סנטורים שונים - ובמהלך הביקור שלנו בוושינגטון היא התראיינה לוועדת ההקצבות הכללית של הסנט. זה היה מצחיק כי היא מאד רוצה לעבוד בוועדה אבל לא כרגע. למזלה כך בדיוק התנהל הראיון. בסופו הם אמרו לה שהם מאד רוצים אותה אבל אין להם תקן כרגע, האם זה בסדר לפנות אליה בעוד כשנה-שנתיים....וזה בדיוק מה שהיא רצתה.
אחרי הקפיטול הלכנו ישר ל
ספריית הקונגרס היפהפיה.
משם נסענו לג'ורג'טאון, אותה חרשנו לא מעט T ואני בביקורנו הקודם בוושינגטון בשנת 2021. ובעצם מרגע זה היום הזה הפסיק להיות כל כך מהנה.
נתחיל מזה שהתחיל לטפטף והיה לא נעים כל כך להסתובב בחוץ. בנוסף, בזמן שחיכינו למדריכה שעשתה לנו סיור מודרך בשכונה, נכנסנו למסעדה שהיתה אמורה להיות "עם אוכל בריא" ובפועל זה היה פשוט חסר טעם. אחר כך הסיור המודרך בעצם התברר כשעתיים של הליכה ברחובות, עצירה ליד בתים של אנשים שאנחנו לא מכירים, ורכילות עליהם. חשבנו שזה יהיה סיור היסטורי או משהו............ובאמצע גם T התחיל להרגיש לא טוב - וחשבנו שפשוט נפרוש, נזמין אובר ונחזור לחדר...אבל הוא התאושש והמשכנו עם כולם לפארק
DUMBARTON OAKS, שהיה יפה אבל פריחת האביב כבר נותרה בשלביה האחרונים והיינו עייפים ורצינו לנוח.
וכדי לסיים את חצי היום הפחות מוצלח הזה, בערב היתה לנו הזמנה למסעדה איטלקית די פלצנית וסתם יקרה בשם LA COLLINA.
למחרת קבענו להיפגש מאוחר יותר עם כולם, שהיו עייפים ולא בא להם לזנק על הבוקר - אז הלכנו T ואני לבית קפה שכונתי קרוב לדירה שלנו לארוחת בוקר.
לאחר מכן נפגשנו כולנו ונסענו במטרו לאזור ה-THE NATIONAL MALL, אותו דווקא חרשנו T ואני בביקורנו הקודם בעיר ונהננו מאד.
איך שהגענו לשם גילינו שהאזור היפהפה שבין ה-WASHINGTON MEMORIAL עם בריכת ה-REFLECTION POOL בינו לבין ה-LINCOLN MEMORIAL נמצא כולו תחת הכנות לחגיגות ה-250 שנה לארה"ב ב-4 ביולי הקרוב, ונראה יותר כמו אתר בנייה. זה היה מאד מאכזב.
אבל לא ויתרנו, והמשכנו לכיוון ה-TIDAL BASIN היפהפה שממוקם בין אנדרטת וושינגטון לבין ה-JEFFERSON MEMORIAL המרשים לא פחות. דווקא בתקופה שלנו עכשיו חשוב להיזכר איך תומס ג'פרסון ואנשים כמוהו הקימו את הדמוקרטיה הגדולה הזאת שנקראת ארצות הברית של אמריקה, חשבו על ערכי החופש, עצמאות הפרט וזכויות הפרט - כתבו את החוקה והניחו את היסודות שרלוונטים עד היום. כמובן שאז "ALL MEN ARE CREATED EQUAL" לא באמת כלל נשים ולא כלל את העבדים...אבל כבר אז אפשר היה לראות שנזרעו הזרעים הראשונים לביטול העבדות, וכל האבות המייסדים, כמעט, שחררו את העבדים הפרטיים שלהם לאחר מותם, אם לא כבר במהלך חייהם.
מקסים מבחינה ארכיטקטונית/אמנותית וגם מבחינת התוכן לא פחות היה FDR MEMORIAL - אתר ההנצחה לפרנקלין דלנור רוזוולט - נשיא ארה"ב בין השנים 1933-1945 (האחרון שכיהן במשך 4 קדנציות, ואחריו שונה החוק למקסימום שתיים). הוא בעצם היה הנשיא בזמן השפל הגדול שבין שתי מלחמות העולם בארה"ב וגם בשאר העולם (THE GREAT DEPRESSION) ותוך כדי מלחמת העולם השנייה. "הוא לא היה חף מפשע" אמרה אמא שלי בטלפון כשסיפרתי לה היכן אנחנו, וכמובן התכוונה לכך שלא איפשר ליהודים להיכנס לארה"ב כאשר ברחו מהנאצים ולא הגדיל את מכסות ההגירה, וגם לא הפציץ את אושוויץ ועוד מחנות השמדה למרות שכבר היה ידוע מה מתרחש שם. הוא נפטר ב-1945 והיה זה הנשיא טרומן אחריו תמך בתכנית החלוקה בתאריך כ"ט בנובמבר 1947 באו"ם.
אתר הזיכרון האחרון שהספקנו לבקר בו היה זה של מרטין לות'ר קינג, ואחריו הלכנו לאכול צהריים במסעדת THE HAMILTON, משם פרשנו איש איש לחדרו לנוח קצת, ובערב התפצלנו. בת דודי עם בעלה והבת נפגשו עם חברות של הבת, ובן דודי עם אשתו יחד עם T ואתי נסענו לארוחת ערב במסעדת Zaytinya של JOSE ANDRES, זה שבין השאר הקים את WORLD CENTRAL KITCHEN.
היה ערב נעים, ישבנו בחוץ אז גם היה אוויר טוב וגם היה שקט יותר מאשר בפנים, המנות היו בצורה של טאפאס - מנות קטנות ששיתפנו בין כולנו - והיה טעים מאד.
למחרת היה יומנו האחרון בבירת ארה"ב ובת החליטה שנבלה את הבוקר במוזיאון הריגול THE INTERNATIONAL SPY MUSEUM.
המוזיאון כולל המון מידע לגבי מרגלים, שיטות ריגול ופרשיות ריגול שונות בכל העולם ובכל הזמנים, והוא גם מאד אינטראקטיבי כך שגם ילדים ונוער יכולים להתעניין ולהשתתף, אבל אולי כבר התעייפנו ואולי זה לא ממש בשבילנו.....עברנו דרכו - T ואני - די מהר. אמנם בצענו את "משימתנו" - כל אחד קיבל משימה בכניסה וביצע אותה בשלבים לאורך תחנות שונות ברחבי המוזיאון, ומשימתי הוכתרה כהצלחה - אבל בכל זאת הרגיש לי די מיותר.
הפעם אכלנו צהריים במרינה, איזור ממש יפה של העיר, ומשם כבר חזרנו לאסוף את המזוודות מהדירה של הבת, שם השארנו אותן כשבצענו צ'ק אאוט. בן דודי ואשתו עברו משם לדירת BNB נוספת באזור אלכסנדדריה, וירג'יניה, קרוב יותר למקום מגוריה של אחותה למחצה של אשתו של בן הדוד. איתה ועם בת זוגה והתינוקת בת 3 החודשים שלהן הם יבלו בימים הקרובים. אנחנו שמנו פעמינו לשדה התעופה וחזרנו לבוסטון, שקיבלה את פנינו עם גשם וטמפרטורות קרות להפליא
די הזוי לסוף מאי, אבל....זה מה יש .
בסך הכל אפשר לסכם את המפגש המשפחתי הזה בוושינגטון כהצלחה גדולה, גם מבחינת מה שעשינו ומה שראינו אבל גם ובעיקר מבחינת האווירה והחברה והכיף של להיות ביחד ולשוחח ולהתעדכן אלה עם אלה ולשתף חוויות, ולחשוב כבר איך והיכן ניפגש שוב.
בינתיים בהרצליה בדירה החדשה של בתי סיימו את הפרקט ואת התקנת המטבח וחתני גם מתקין בעצמו מנורות ועוד כל מיני דברים, כשהבנים עוזרים לו.
לבתי היה סיפור המשך לעניין ראיון הקבלה ללימודים. בעידודן של הפסיכואנליסטית שלה ושל המדריכה שלה היא כתבה למנהל תכנית הלימודים וציינה בפניו מה קרה בראיון, כי שתיהן אמרו לה שזה לגמרי לא מקובל ולא תקין לדרוש את הדברים שהמראיינת דרשה ממנה, ועוד ללא הודעה מראש כדי שתכין את החומר. להפתעתה המנהל ענה מייד למייל שלה וקרא לה לשיחה. הוא ממש ביקש לשמוע בפרטי פרטים את תוכן ומהלך הראיון. לא בטוח שזה יעזור או שהיא תקבל ראיון חדש אבל לפחות היא שמחה שיש לו את כל המידע מהצד שלה ושהוא וועדת הקבלה לא יקבלו רק את הגירסא של המראיינת שלה. הוא גם אמר שישאל את המראיינת לגבי הראיון שלה וישמע מהצד שלה איך זה לדעתה התנהל. עכשיו לפחות גם אם היא לא תתקבל, היא יודעת שהיא עשתה כל מה שביכולתה כדי להציג את עצמה באופן אובייקטיבי.
בנושא בעיות השמיעה והטינטון היא לא טיפלה כלל. עם הדירה וכל שאר הדברים היא פשוט דחתה את זה בינתיים. זה חבל אבל אלה סידרי העדיפויות שלה......
אז חזרנו לבוסטון ויש לנו כאן עוד כמה ימים לבלות זמן איכות עם המתוקים שלנו. המשך יבוא.
