‏הצגת רשומות עם תוויות שחרור קיטור. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות שחרור קיטור. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 31 בדצמבר 2025

נכדים, חברות ופיסיותרפיה

יחסית יצא לנו לראות את הנכדים הרבה במהלך השבוע האחרון.

בשבוע שעבר בתי לקחה את נשמותק לביקורת אצל הנוירולוג - שגם נותן לו כדור לבעיית הקשב והריכוז שלו וגם כדור נגד הטיקים שהוא סובל מהם. הנוירולוג מקבל ביישוב בשרון מעט צפונית לשלנו, אז הרבה פעמים כשבתי נוסעת לשם עם נשמותק היא משאירה אצלנו את שרי בדרך. 

הביקור היה קצר אבל שרי ואני נהנינו ממנו מאד. הביקור כולו בעצם הוקדש למוזיקה. בהתחלה היא ואני ניגנו בתורות על הפסנתר, בעזרת האפליקציה שכולנו לומדים איתה (SIMPLY PIANO), ואז שרי ניגנה קצת על מערכת התופים של בני, שכבר השארנו אותה מורכבת באופן קבוע כי הנכדים - וגם בתי - מאד אוהבים לנגן עליה כשהם באים לביקור. ל"קינוח" שרי גם ניגנה קצת על הגיטרה  - כך שלא שמנו לב שהזמן עבר וכבר בתי חזרה עם נשמותק ואספה אותה הביתה. 

בששי הם באו לכאן לארוחה, והיה מאד נחמד. גם הפעם הורי החליטו לא להגיע, אמא אמרה שקשה לה מדי ההתניידות. אז קפצנו לבקר אצלם בששי בבוקר. בסך הכל הם נראו בסדר. ניסיתי לסדר להם את מצלמות האבטחה - לאחר שהתקינו להם רשת אינטרנט חדשה והיה צורך להחליף את שם הרשת ואת הסיסמא ולאתחל את המצלמות....מצלמה אחת הצלחתי לסדר ואת השנייה משום מה לא. אמא שלי ניסתה לשכנע אותי שאין צורך במצלמות.....אני מבינה שקשה לה עם המחשבה שאנחנו יכולים לראות אותם (למרות שאנחנו בעיקר התקנו אותם כדי שהמטפלת תדע שהיא תחת מעקב) אבל חשוב לי להיות מסוגלת לבדוק מה מצבם. ממילא המצלמות בסלון - כל אחת משקיפה מזווית אחרת - ולא בחדרי השינה שלהם או של המטפלת וגם לא בממ"ד. 

כשיצאנו מהם T חטף התקף כאב קשה מאד, בעצם הכי קשה שהיה לו מאז שהתחיל את הטיפול אצל הרופא הכירופרקט. מבאס מאד העניין הזה. 

גם שרי וגם נשמותק החליטו להישאר לישון אצלנו. נשמותק בחר לישון לבד "בפרטיות שלו" בחדר האורחים, בעוד ששרי הסכימה בפעם הראשונה לישון על הספסל בחדר שלנו - לא לפני שהעפנו מהחדר את כל הבובות שישבו שם בדרך קבע. 




כשחכמוד ונשמותק היו קטנים וישנו אצלנו, גם חכמוד פחד מהבובות האלה בחושך, אבל הפתרון אז היה להוריד את כולן מהספסל (ממילא היינו צריכים לפנות אותו כדי לערוך אותו למיטות כדי שהם יוכלו לישון שם) 


לערום אותן לערימה ולכסות אותן בכריות. עבור שרי הפתרון הזה לא הספיק וממש הייתי צריכה לפנות את כל הבובות מחדר השינה שלנו. העברתי אותן לחדר האורחים, שגם ככה מדפיו מלאים בעוד בובות פרווה, וכבר החלטתי להשאיר שם את כולן בשלב זה - ממילא הילדה תישאר לישון אצלנו עוד הרבה פעמים. 

שרי נרדמה מייד, אפילו לפני שהספקתי להקריא לה את הפרק הראשון בספר החדש (מספר 11...אולי?) של איזידורה מון, אבל מאותו רגע שבו היא נרדמה, הילדה התעוררה כמעט כל שעה. לפעמים היא קוראת לאמא ורוצה את אמא, לפעמים היא קוראת לי - כי היא לא מוצאת את אחת הבובות שלה (היא ישנה קבוע עם שלוש בובות, שעם שתיים מתוכן היא הולכת כמעט לכל מקום גם במהלך היום) או כי היא רוצה לשתות מים. או סתם כי הלכתי לשירותים והיא לא ראתה אותי במיטה. אה, כן - חשוב לציין - חייבים שיהיה אור בחדר. 
כשהיא מתעוררת היא ממש צועקת - אמא או סבתא - ונראית עירנית לגמרי, ואז היא נרדמת תוך חלקיק שנייה, ולי כמובן לוקח הרבה יותר זמן להירדם בחזרה. זה היה לילה קשוח - בו גם אני וגם T בעצם כמעט לא ישנו. 
בבוקר הילדה התעוררה שמחה וטובת לב, טענה שהיא ישנה מצוין ולא היו לה שום חלומות ושום סיוטים. טוב, לפחות היא 😂.

היו לנו הרבה תכניות לבוקר, כולל כמובן ארוחת בוקר (היא העדיפה דגני בוקר ונשמותק כמובן אכל פנקייקס), אבל מהר מאד היא התקשרה אל בתי ושאלה אם היא יכולה לבוא לקחת אותה עכשיו... ומצאנו את עצמנו לבד בבית בשעה הרבה יותר מוקדמת ממה שתכננו. 
שארית השבת עברה פשוט במנוחה והשלמנו שעות שינה גם בצהריים וגם בלילה. 

בתחילת השבוע אמא הסכימה שאתייעץ עם הפיסיותרפיסטית שלנו לגבי מצבה. הפיסיותרפיסטית שאלה הרבה שאלות והקשיבה לתשובות, אמרה שכרגע אין לה תורים בשבילנו אבל כן נתנה כמה הנחיות חשובות לבינתיים. היא גם ביקשה שאמא תקום ותתהלך בבית עם ההליכון לפחות פעם בשעה - מה שאמא ממילא עושה, בעיקר כי משגע אותה לא להיות בתנועה שהיא רגילה בה. בנוסף היא נתנה לה תרגילים לעשות בשכיבה, לכופף בכל פעם רגל אחרת למצב בו הברך מקופלת וכף הרגל על הארץ - עד כמה שהיא יכולה בלי שזה יכאב. גם את זה אמא עושה באדיקות. היום אמא גם דיווחה לי שהיא עשתה שני סיבובים מסביב לבית עם ההליכון בחוץ. אני שמחה שיש לה מוטיבציה. אני מקווה שיתפנה תור בשבוע הבא אצל הפיסיותרפיסטית כדי שהיא תוכל להעריך טוב יותר את מצבה ואולי אף לעזור לה. 

בשני אחר הצהריים קפצנו לביקור אצל בתי. שרי הגיעה מבית הספר במצב רוח נוראי - היה לה יום קשה והיא התקשתה לצאת מהבאסה שלה.  היא צפתה בטלוויזיה ופתאום ראתה שמכינים שם פיצה, ואמרה שבא לה פיצה. מי אם לא סבא T מייד התנדב להכין פיצה, ובבת אחת כל מצב הרוח השתנה. וכמובן שגם נשמותק שמח מאד, ועזר לסבא להכין את הפיצה. דווקא חכמוד, כשחזר מאימון ה-MMA שלו, הודיע שהוא לא רעב. 

היום יש לו יום הולדת 15. איכשהו הוא הצליח לשכנע את בתי להוציא אותו מוקדם מבית הספר ולעשות איתו "יום כיף" - שכמובן כולל בעיקר שופינג. הוא רוצה לקנות לעצמו גיטרה חשמלית חדשה (אנחנו לא לגמרי מבינים מה לא מספיק לו ב"גיבסון" וינטג' שהוא קיבל מאיתנו - מבני בעצם - ביום הולדתו הקודם (פלוס מגבר חדש). אבל בתי אמרה לו שהם לא יכולים להרשות לעצמם לקנות לו כרגע משהו כל כך יקר אבל שהם יתרמו את חלקם, ולטובת הפרוייקט שלו תרמנו גם אנחנו את חלקנו בכסף, שאמור לכסות כחמישית מעלות הגיטרה. ושיהיה לו, כמו שאומרים, בהצלחה. הוא מסרב לעבוד, כך שפרט לדמי הכיס שהוא מקבל מהוריו ומה שהוא ביקש וקיבל מאיתנו ומהסבתא השנייה - אין לי מושג מאיפה הוא ישיג את הכסף. 

בגילו טחנתי כל כך הרבה בייבי סיטינג שיכולתי לקנות ולעשות כל מה שרציתי בלי שאצטרך לבקש כסף מהורי (שלא נטו כל כך לתת ממילא). 

עוד השבוע נפגשתי עם ביוכימיה, שמצד אחד חשובה לי כחברה אבל מצד שני המפגשים שלנו לא באמת משמחים אותי. כשחשבתי על השיחה שלנו אחר כך התקשיתי לזכור משהו שהיא סיפרה על עצמה או על המשפחה. על מה לעזאזל דיברנו בכלל? זה היה מאד מוזר. למחרת נפגשתי עם מחברת וזה היה כיף כתמיד, ואז אתמול שוב נפגשתי איתה במקרה אצל הספר שלנו. היא באה להסתפר ולעשות צבע, ואני באופן ספונטני החלטתי לנסות לעשות לק ג'ל בצפרניים. בדרך כלל אני לא מגדלת צפרניים בכלל, אבל בתי עושה לק ג'ל וזה מאד יפה לה, וחשבתי לנסות גם אני. נראה כמה זמן זה יחזיק אצלי מעמד. 

לבסוף הבוקר זכיתי לשיחת קיטורים מבתי. פעם בכמה זמן כשהיא "עולה על גדותיה" עם מה שיש עליה, היא מתקשרת לשפוך קצת את הלב ולשחרר קיטור. האמת שיש עליה המון. גם עבודה וגם שאריות מהתואר האחרון שעשתה (פסיכותרפיה פסיכואנליטית) וגם כמעט כל מטלות הבית - קניות, בישולים, כביסה, ניקיון - חתני הרבה פחות נוכח והרבה פחות פעיל לאחרונה, בין העומס שיש לו בעבודה פלוס המטלות ללימודים שלו (תואר שני בהנדסת מכונות) והעומס הרגשי בעקבות מותו של אביו וכל מה שקרה אחריו. וכמובן שלושה ילדים בשלבים שונים של התפתחות שכל אחד מהם צריך ממנה הרבה וכל אחד מהם גם נוטה לשפוך עליה את כל מה שקשה לו/לה. מידי פעם היא מגיעה לרווייה שכזו....ומודה לי אחר כך על ההקשבה. במיוחד מאז שהיא היתה חולה, היא מרגישה שעדיין לא חזרה לעצמה לגמרי ועדיין לא עומדת בקצב.....זה לא שאני עוזרת במשהו, אני כבר לא במצב להשתתף באופן פעיל במטלות שלה - אבל כנראה שבכל זאת ההקשבה שלי עוזרת. 

אז עכשיו אני יוצאת לקנות את המצרכים הדרושים לי לעוגת התותים שלי - לכבוד יום הולדתו של חכמוד - אני מקווה שהם יגיעו בששי עם מצב רוח טוב, ואולי אולי גם הורי יצליחו להגיע...............

שנה אזרחית טובה לכולנו. 





יום שישי, 20 בדצמבר 2024

ברונכיט

 זה בסוף מה שהתפתח מהצינון שלי שסירב להיעלם. חטפתי דלקת הסימפונות. 

אז או שביום ראשון הרופאה שבדקה אותי לא הקשיבה נכון לריאות, או שתוך חמישה ימים הן התמלאו להן.......אין לדעת.

כך או אחרת, רביעי היה כל כך גרוע, שבחמישי בבוקר הרמתי טלפון למזכירה של 'רופאהחדשה' - שדרך האפליקציה אני אף פעם לא מצליחה להשיג אצלה תור תוך פחות משבוע משום מה - ואכן הרופאה שלי לא היתה אבל היתה שם השותפה שלה, שכבר הייתי אצלה כמה פעמים. 

היא הסכימה לקבל אותי מייד, ונבהלה כאשר הקשיבה לריאות שלי. מייד רשמה לי גם אנטיביוטיקה וגם ארבע פעמים ביום אינהלציות עם כל מיני חומרים. 

אז אולי עכשיו סוף סוף זה יעבור.

ואולי אפילו יעבור בזמן עד הניתוח של T, שממש לא מתאים שאהיה חולה כשהוא ייכנס להתאשפז. ממש לא. 

כמובן שגיסתי מקווה מאד שארגיש כבר מחר מספיק טוב כדי להשתתף בחגיגת יום הולדתה הראשון של 'נכדנית1', בתה של אחיינית1...אבל לא ברור אם זה אכן יהיה. בכל מקרה בקשתי מ-T שיילך בעצמו בלעדי כדי שהורי לא יצטרכו להזמין מונית (כי אני לא רואה מישהו מבין משפחתו של אחי שיתנדב להביא אותם). 

לפי איך שאני הבוקר יש איזה שיפור מזערי, בטח בעיקר בזכות האינהלציות, אני לא חושבת שהאנטיביוטיקה כבר התחילה להשפיע. 

נמאס לי להרגיש רע ונמאס לי לרבוץ בבית ונמאס לי שאני לא מתפקדת ולא מתעמלת ולא נפגשת עם אף אחד.....

התחלתי עוד ספר בשם ALL FOURS מאת Miranda July. הוא שונה. ומרתק. לא הכרתי את הסופרת הזאת, שהתברר שהיא גם יוצרת סרטים. 

אני טוחנת סדרות ואפילו קצת סרטים.... 

אבל די. נמאס. רוצה להיות בריאה. 

אגב אבא מרגיש מצוין..........כתב לי שהוא נולד מחדש....

יום שישי, 8 בנובמבר 2024

החיים בין הכללי לפרטי

אז אמש היה "ליל גלנט 2" וכמו רבים (לא רבים מספיק, לטעמי) נסענו לקפלן להפגין, והפעם ירדנו לאיילון. אמנם לא הבערנו מדורות (היו שם בשפע) ולא חסמנו בעצמנו את הכביש, אבל הוא היה חסום לשני הכיוונים, ובכל השעות שהיינו שם (חזרנו לקראת חצות) המשטרה לא התערבה בכלל. אחר כך שמענו שפיזרו את ההפגנות או לפחות פינו את החסימה. גם את הדרך לשם ואת הדרך הביתה עשינו בדרכים עוקפות כי גם צומת רעננה וגם צומת הכפר הירוק היו חסומות. איך T אמר ? כמה שיותר בלגן יותר טוב. 

לא שזה יעזור. 

שום דבר לא עוזר. 

הקיסר עושה מה שהוא רוצה, מה שטוב לו, ושהמדינה ואזרחיה וחטופיה ומפוניה וחייליה ומילואימניקיה והרוגיה ופצועיה יישרפו, מבחינתו. 

איך אמר נכה צה"ל צעיר שישב ליד איפה שעמדנו באיילון : "אני כבר לא יודע מה לעשות". לגמרי. חוסר אונים טוטאלי. 

ועכשיו גם טראמפ נבחר כנראה לנשיא. וכמה שברור לי שהאריס לא היתה טובה במיוחד לישראל, טראמפ הוא אסון לאמריקה ואסון לעולם ואסון לדמוקרטיה ולכן, בישירות או בעקיפין, בטווח קצר או בטווח ארוך - הוא גם אסון לנו. לא יעזור כלום. 

ופרשייה פלילית רודפת פרשייה בטחונית, וזה ברור שהקיסר קשור לכולן.

ופוגרום או לינץ' או סתם מתקפה על אוהדי כדורגל ישראלים באמסטרדם.... אוף אוף אוף. 

והחיים הרגילים, מה איתם?

אז השבוע T החליט שדחוף לעשות פוליש לריצפה. לא זוכרת אם הזכרתי כאן שיש לנו בבית ריצפת בטון מוחלק (מה שנקרא בומנייט) גם בבית וגם בגינה (בגינה זה מחוספס, למנוע החלקה). עברו מעל 14 שנים מאז שנבנה הבית והרצפה נשרטת ונשחקת וה"סילר" נשחק....בקיצור T שכר מכונת פוליש ופצח בפרוייקט חידוש הריצפה. אלא מה? הוא לא איוורר מספיק את הבית אחרי כן, וכנראה שהאדים מה"סילר" או מה"ווקס" שהוא מרח בשכבות נדיבות אחרי פעולת הקרצוף עשו לי לא טוב, וביליתי בוקר שלם בהקאות ואחר כך את שארית היום עם בחילה. 

בקיצור, יום שלם שבו לא עשיתי כלום. לא התעמלתי, לא ביקרתי אצל אבא, ביטלתי פגישה עם 'מחברת', הרגשתי נאחס ורוב היום ביליתי במיטה. העיקר שהריצפה מבריקה וכמו חדשה 😉. כמובן ש-T טוען שסתם היה לי וירוס, אבל לדעתי לו זה היה וירוס הייתי מתעוררת עם זה בבוקר, ובדוק שזה קרה רק אחרי שירדתי לסלון ונשמתי במשך כעשר דקות את האדים הרעילים. מילא. עבר. 

לפחות באותו יום מגעיל קיבלתי שיחת וידאו מסביבוני, שרק רצה לומר שהוא אוהב אותי, ועשה לי תנועות של חיבוק. רק מזה הרגשתי יותר טוב. 

אחר כך קבלתי עוד שני סרטוני וידאו מבני וכלתי - באחד מהם קיקה שרה את שיר ה-ABC ומייד אחריו את שיר חודשי השנה בקול המתוק שלה. 

בוידאו השני בני משוחח עם סביבוני ברכב כשהם חוזרים מהגן, וסביבוני מספר לו שדיברו איתם על הבחירות ועשו להם בחירות דמה בכיתה, ושכולם הצביעו בעד דונלד טראמפ ושהוא יהיה הנשיא. התברר שהסיבה העיקרית היתה שקוראים לו דונלד, כמו לדונלד דאק 😂. אבל הסבירו להם על דמוקרטיה ועל בחירות...והוא הקשיב והבין ומאד התעניין. 

בפגישה של T עם הפרופסור התברר שה-MRI תקין לגמרי, שהוא פטור מהמשך בדיקות דימות בעתיד, ושהביקורות הבאות תהיינה רק עם בדיקות דם מקדימות.

בנוסף הוא הפנה אותו למומחה בקעים....לנסות להבין אם הבקע שיש לו בבטן העליונה (מאז הניתוח) אולי הוא זה שגורם להתקפי הכאב

אבא ממשיך להשתפר, עד כדי כך שעכשיו הוא ואמא מתחילים לערער על הצורך במטפל/ת. 

נראה איך נתמודד עם העניין הזה. אני יודעת שתמיד יש התנגדות בהתחלה, ולפעמים יש התנגדות לאורך זמן, ובדרך כלל אני נוטה להתחשב ברצונם של הורי לעצמאות ופרטיות, אבל הפעם אני ממש משוכנעת שהם חייבים ללמוד להיעזר. שגם היא כבר לא במצב לעשות את הכל לבד. נראה איך נתמודד עם זה. T כבר אמר להם אתמול, שיהיה להם ברור שאם לא תהיה מטפלת, אנחנו נצטרך לבוא לעשות בשבילם. לא נראה לי שהם השתכנעו.....

התחלתי סוף סוף ליצור קשר עם תאגידים שמעסיקים עובדים זרים. בנוסף פגשנו מטפלת אחת ב'אחוזה' שקישרה אותנו עם מטפלת אחרת שבדיוק התפנתה (הקשיש שלה נפטר) - ואנחנו במקביל נפגוש אותה ונפגיש אותה עם הורי וגם נקדם תהליך עם התאגיד שלה לגבי האפשרויות להעסקתה. אני יודעת שיש מגבלות לגבי כמה שנים הן עובדות בארץ וכדומה. 

בכל מקרה ההכנות לקראת חזרתו של אבא הביתה מהשיקום בעתיד הקרוב (עוד אין מועד שחרור) ממשיכות ביתר שאת. הרכבנו את שאר הרהיטים שקנינו לחדר המטפלת - כיסא ומתלים לבגדים - הזמנו טלויזיה שאבא שלי ביקש לחדר השינה שלהם, וכבר העמדנו אותה בחדר השינה שלהם, והגדרתי להם את הנטפליקס. עכשי רק נותר לאחזקה של ה'אחוזה' לתאם התקנת ממיר נוסף של הוט אצלם בחדר. 

החלפנו את המזרון שקנינו למטפל/ת, גם כי התברר שקנינו מזרון בגודל שגוי, וגם הוא התברר כממש זבל של מזרון (וחמישית מהמחיר, באופן לא מפתיע, מהמזרון שרצינו במקור). 

לא מצ'עמם.

השבוע קבעתי מפגשים עם חברות, ולמרות שנראה היה שלא אצליח להיפגש עם 'מחברת', בגלל שלא הרגשתי טוב, פתאום התפנה לה למחרת זמן. אז באותו הבוקר נפגשתי עם 'שושנה', לפני שנסעתי לבקר אצל אבא, ואחר הצהריים נפגשתי עם 'מחברת', לפני שהגעתי לכירורג לביקורת בעקבות ניתוח הסרת הציסטה מהשוק הימני, שעברתי בקיץ.

בביקורת התברר שכל הסיפור עם הציסטה הזאת בשוק הימני שלי היתה שערה שצמחה הפוך. וואו. שנים היתה לי שם ציסטה שמידי פעם הפרישה חומר חלבי/שומני כזה... ובסוף זו שערה הפוכה. בכל מקרה, עכשיו זה טופל. עדיין יש צלקת אבל זה אמור להתעמעם עם הזמן. נראה. 

עוד השבוע נפגשתי סוף סוף עם  'קלי' ו'שני'. מאד מאד ציפיתי לזה, ובסוף זה היה כל כך טוב אבל קצת קצר. די באשמתי, כי רציתי להספיק לבקר גם אצל אבא שלי בשיקום. אני משתדלת לנסוע אליו כל יום. אמא שלי אצלו כל יום, ואחי מגיע בערך פעם ביומיים. בתי וחתני מגיעים בערך פעם בשבוע, או קצת פחות. 

אז זה בערך השבוע שעבר עלינו. בטח פספסתי כמה דברים. 

ראיתי, אבל טרם קראתי, פוסט של קנקן אודות התקווה. תקווה.... זה משהו שאני מנסה בכוח לייצר, אבל כרגע פשוט לא מצליחה. שיהיה סוף שבוע שקט. 




יום ראשון, 14 באוגוסט 2022

בעצם....

בעצם אין עם מי לדבר. 

כרגע את מרגישה ככה אבל בדרך כלל? 

וגם אין על מי לסמוך.

טוב זה מזמור ישן. את זוכרת שאת תמיד יכולה וגם אמורה לסמוך על עצמך, לא? 

כן, רק על עצמי. ואני לא זקוקה לאף אחד. בשורה התחתונה יש לי את עצמי. 

אם אמצא את עצמי לבד, ברור לי שאוכל להסתפק בחברה של עצמי, בתחביבים של עצמי. 

וברור לי שבלית ברירה אדע גם להתמודד לבד עם כל מה שיהיה. כי ברור לי שאין על מי לסמוך. 

נו, נראה לי שאת קצת מגזימה, לא? את לא לבד. יש לך ילדים, יש לך אח, יש לך חברות טובות, יש לך את שותפנו. בינתיים אפילו יש לך הורים. 

לא חושבת שאני מגזימה. נכון, יש לי ילדים. אחד מהם ממש רחוק ויש לו צרות משלו. השנייה.....יש רגעים שאני מרגישה שאוכל להסתמך עליה, להישען עליה....אבל רוב הזמן התחושה היא שהיא בעיקר עסוקה בעצמה. שעדיף לא להזדקק לה או לעזרתה. 

נכון יש לי אח אבל גם הוא די עסוק בעצמו, וגם גיסתי המופלאה - הכוונות שלה נהדרות והלב שלה במקום הנכון אבל תכלס לא יודעת אם היא באמת תוכל להיות כאן בשבילי אם אזדקק. לא באמת. 

נכון יש לי חברות, אבל לכל אחת מהן הצרות שלה, כל אחת מהן עם המגבלות שלה, ובחלק ניכר ממערכות היחסים שלנו אני מרגישה שאני זו שמסתמכים עליה ונעזרים בה, אין לי מושג אם זה יכול באמת להיות ההיפך. 

לרגעים פה ושם היה נדמה לי שרכשתי חברות חדשות - בתקופת לימודי האימון למשל - אבל זה לא עמד במבחן המציאות והזמן. אני יזמתי ויזמתי, סמסתי וצלצלתי, נסעתי ונפגשתי - אני עשיתי את המאמץ לטפח את היחסים ובסופו של דבר הרגשתי שאני סתם מתאמצת. זה לא היה מספיק הדדי. 

נכון יש את שותפנו - ואולי הוא היחיד שבעת הצורך באמת אוכל להיעזר בו, אבל גם ממנו - ובטח משריתה - קשה לי להאמין שיש לי באמת למה לצפות. עדיף לא לצפות, עדיף להסתדר לבד. 

והורי? הם כבר מזמן זקוקים לי יותר ממה שאני זקוקה להם, ורגשית הם מעולם לא ידעו לתמוך בי. להיפך. הרבה שנים והרבה שעות והרבה כסף שפכתי כדי לתקן שריטות שנוצרו בי בגללם. הם האחרונים שאוכל לפנות אליהם בעת הצורך. 

אני רואה שאת ממש במן דאון עכשיו, אז כל דבר נראה לך שחור ונראה לי שכל דבר שאגיד את תפסלי על הסף. את יודעת שאת לא באמת לבד. יש לך את T. 

יש לי את T וזה הכי מפתיע בכל פעם מחדש. שנים הוא בעיקר היה בעבודה ואני הסתדרתי בעיקר לבד. לבד בבית, לבד עם הילדים, לבד בפן החברתי. לבד מצאתי איך להעסיק את עצמי כדי לא להשתגע וכדי לא להתמרמר מזה שהוא בעיקר בעבודה. לבד מצאתי לי תחביבים, לימודים. 

תקופות ארוכות לבד פירנסתי את המשפחה או לפחות סיפקתי הכנסה קבועה - כזו שאיפשרה לו להתנסות ולפרוח ולחפש את עצמו ולבנות עסקים....ודווקא אז התחושה שאני מסתדרת לבד היתה הכי חזקה. ולא היו לי ממנו ציפיות בכלל. 

תמיד היתה בינינו היתה אהבה גדולה אבל היתה לי גם עצמאות מאד גדולה. 

T לגמרי הפתיע. גם בתשתית הכלכלית שהוא בנה לנו בסופו של דבר, בשקט בשקט בלי שארגיש. גם בחברות ובמסירות המוחלטת שגיליתי בו כאשר סוף סוף הוא התפנה מהעבודה והיה לנו יותר זמן ביחד. גם באופן שבו הוא קשוב למה שאני רוצה ומה שאני צריכה. אני מביטה מסביב ואני לא רואה הרבה זוגות שמסוגלים ככה להיות כל כך הרבה זמן לבד ביחד ושיהיה להם טוב עם זה. 

אבל דווקא בגלל זה עכשיו אני פוחדת לאבד אותו. דווקא עכשיו אני חוששת להישאר לבד. כי הבנתי כמה אני זקוקה לו וכמה למדתי להסתמך עליו. 

עכשיו יש לך אותו. עכשיו אתם ביחד. כן יש בעיות בריאותיות ויש דאגות אבל בדרך כלל את כל כך יודעת למצות את הרגע, לשמוח בכאן ועכשיו, להוקיר תודה על היש - מה קורה לך? 

קורה. כנראה שלפעמים יש נפילות כאלה אל העצב, אל הייאוש. אל ההבנה שבסוף בסוף לא משנה כמה חברים יש לך וכמה אתה מוקף במשפחה אוהבת - כאשר אתה באמת זקוק לאנשים כנראה אתה צפוי להתאכזב. 

וואו, מאיפה זה בא פתאום? 

אני באמת באמת לא יודעת להגיד לך מאיפה זה בא לי פתאום. מן דכדוך שכזה. ייאוש שכזה. דיברתי על זה אתמול עם T בזמן הליכת הערב שלנו ביחד, וגם הוא לא הבין מאיפה זה בא. 

ואז השיחה בינינו גלשה גם לציבורי. להרוגים בתאונות הדרכים, לפוליטיקה....אמרתי שאני לא מזהה את עצמי בהקשר של המדינה והעם שלי. שפעם החיבור היה ברור וחזק והקשר שלי לכאן ולכולם היה חזק ומובן מאליו. ושזה כבר הרבה זמן לא ככה. שאין לי מושג מי האנשים האלה שאני רואה בכביש ובתור ובטלוויזיה - ומה החיבור שלי אליהם. וזה מייאש אותי. 

והוא אמר שזה ממש לא נכון להתייאש, להרים ידיים. ואז הבנתי משהו דווקא בהקשר האישי.

בניגוד אלי, T מעולם לא ציפה מאף אחד שיתמוך בו, שיעזור לו, שיהיה שם לכשהוא יזדקק. נראה לי שהוא לא מבין את הרעיון הזה בכלל. ברור לו שהוא צריך לדאוג לעצמו. תמיד. האמת ששמתי לב שאפילו קשה לו להיעזר בי כאשר הוא מתקשה. 

טוב שדיברתם, זה עזר לך קצת? 

זה לא הקל על הדכדוך או הייאוש - האולי רגעי - שהשתלט עלי. אבל היה טוב לדבר איתו והיה טוב להזכיר לעצמו שכרגע, עד להודעה חדשה, לפחות יש לנו זה את זו. וזה המון. 

יום שבת, 2 באוקטובר 2021

בוסטון - משפחתיות וטיולים

 עוד לפני שנסענו T אמר לכל מי שרצה (או לא רצה) לשמוע שהוא מעונין לנסוע לטייל ב- martha's vineyard. 

מרת'ס ויניארד הוא אי סמוך לקייפ קוד במדינה מסצ'וסטס. הוא נחשב אי לנופשים ועשירים (שמעתי שלאובמה יש שם בית). אנשים נוסעים לנפוש שם בקיץ, במלונות או בבתי הקיץ שלהם. בדומה להמפטון-ים (דרום וצפון) ואולי גם ננטקט - זה אי שמתרוקן ונסגר פחות או יותר עם תחילת הסתיו. ובכל זאת T ממש רצה לנסוע לשם. למרות שידע שאין באמת מה לעשות שם. 

אז ביום רביעי בני סיים ללמד בעשר, סביבוני היה בגן וכלתי הבטיחה לנו שהיא בסדר עם לבלות איתו את כל האחר הצהריים (בדיעבד סביבוני עדיין היה בכייני ודביקי והיה לה קשה) ועודדה אותנו לנסוע לבלות קצת זמן איכות ביחד. בזכות הרכב השכור שלנו יכולנו להשאיר לה את האוטו, וכך היתה חופשיה להביא את סביבוני מהגן ולנסוע לאן שרצתה, אם רצתה. 

כדי להגיע לאי צריך לנסוע לקייפ קוד ואז לקחת מעבורת לאי. במקור חשבנו לעלות עם האוטו למעבורת וכך להסתובב באופן חופשי באי. אבל לא ממש ביררנו לגבי זה. 

הנסיעה לקייפ קוד (Cape Cod) ארכה שעה וחצי, וכשהגענו עם הרכב לכניסה לאזור המעבורת ניגש אלינו איש גבוה עם אפוד זוהר ואמר "שם ושעה" (name and time). ברור שהסתכלנו עליו כאילו דיבר סינית עתיקה והוא פשוט חזר על זה "שם ושעה". כשאמרנו שאנחנו לא מבינים למה הוא מתכוון, הוא פשוט הלך. התקדמנו עם הרכב אל הבוטקה של השוערת, והיא הסבירה לנו ביתר אריכות ובהרבה יותר סבלנות, שצריך להזמין תור למעבורת באופן מקוון, ולכן ההוא ביקש את שמנו ואת השעה שאליה הזמנו. אופס. לא הזמנו כלום, אמרנו לה. 

אז אפשר לחכות בתור - ואז מי יודע מתי נעלה על איזו מעבורת - אבל היינו מוגבלים בזמן - או לגשת לנסוע לחניה הייעודית של המעבורת (מרחק עשר דקות נסיעה משם) ולחזור בשאטל (אוטובוס) ולעלות רגלית על המעבורת. ובאי כבר להסתדר עם תחבורה ציבורית או שכירת רכב, אופניים, אופניים חשמליים......

נסענו לחניה הייעודית. הוייז לקח אותנו לכניסה של האוטובוסים, אז המשכנו עוד טיפה לכניסה לרכבים פרטיים (זה פרט רלוונטי לסיפור, שיתברר בהמשך). עלינו על השאטל ונסענו בחזרה למעבורת, עלינו עליה - היא היתה עמוסת רכבים בעיקר, עם מעט מאד מקומות ישיבה לאנשים - אבל היו מעט מאד אנשים וחלק מהזמן פשוט עמדנו על הסיפון והבטנו בנוף. 





השייט ארך מעט יותר מחצי שעה, ואז הגענו לאי - שנראה כאילו רוב התושבים נטשו אותו, רוב העסקים היו סגורים לעונה, והמעטים שהיו פתוחים היו די מפוצצים. 
למשל מסעדה בשם Black Dog, שבסמוך אליה היתה חנות בשם Black Dog, מאפייה ופאב וחנות בגדי ילדים ו....גם רציף לסירות בשם ....ניחשתם: Black Dog. 
המארחת נראתה כאילו היא עוד דקה תירדם, הלכה שפופה וסחוטה - לא יודעת אם מעבודת היום הזה או כי זה פוסט-סוף-עונה וכבר נמאס לה לגמרי. כנ"ל המלצרית, שאמנם לקחה את ההזמנה שלנו אבל בלי הרבה חשק, בלי לענות על שאלות לגבי התפריט (למשל שאלתי עד כמה גדולות/קטנות המנות הראשונות כדי לדעת אם אוכל להסתפק באחת) ואפילו בלי לשאול איזה רוטב אני רוצה על הכנפיים שהזמנתי (חריף או מתוק). היא החליטה על דעת עצמה שמתוק. זה היה בסדר. אין לי מושג איך השירות ומצב הרוח בתחילת העונה, כך שאין לי למה להשוות אבל בהשוואה לשירות וליחס שקיבלנו בוושינגטון, למשל.....מילא. 

כפי שכבר אמרתי, היינו מוגבלים בזמן. בני היה צריך לחזור עד שבע בערב. בנוסף הוא דאג לכלתי שנשארה לבד עם סביבוני, שהמחלה אולי עברה לו אבל ההתנהגות-הפוסט-מחלתית עדיין לא. 
בהתחלה הסתובבנו ברגל בעיירה VINEYARD'S HAVEN שבה עגנה המעבורת ונהנינו מהנוף.


וממעגני הסירות


תוך כדי שוטטות נתקלנו בהרבה מאד מכוניות עתיקות ש-T מאד התלהב מהן. 








לאחר שהבנו ששכירת רכב כרוכה בעלות לא הגיונית והיה קר מדי מכדי לשכור אופניים, עלינו על אוטובוס שלקח אותנו לקצה השני של האי לעיירה ציורית וחמודה בשם EDGARTOWN.

לא יודעת אם זה מובן מאיך שאני כותבת אבל מלכתחילה לא באמת הבנתי מדוע T התעקש כל כך להגיע לביקור ב-מרת'ס ויניארד, וגם כאשר הגענו לשם עדיין לא הבנתי מה הסיפור שם. אולי לו היינו לוקחים סיור מודרך עם ביקור בתוך אחד הבתים המפוארים (שאגב לא נתקלנו באף אחד מהם בדרך)....זה היה אי טיפוסי ניו אינגלנדי עם עיירות ציוריות ונוף מקסים כמו במסצ'וסטס עצמה, כמו בניו המפשייר, מיין וכל השאר. אפילו בית קפה לא מצאנו שם,אפילו בקבוק מים לא מצאנו (וגם במכונה האוטומטית על המעבורת עצמה אזלו המים). וגם לא בקייפ קוד כשרצינו קפה קטן לפני שניסע את כל הדרך בחזרה. הכל היה סגור. במקומות כאלה כאשר נגמרת העונה, היא פשוט נגמרת וזהו. 

אז תפסנו את המעבורת של רבע לארבע, שעשתה טובה ויצאה לדרכה קצת אחרי ארבע, ותפסנו את השאטל במסוף כשהגענו, והוא הוריד אותנו במגרש החניה, ואז..........לא מצאנו את האוטו. 

זכרנו בערך באיזו שורה הוא חנה ולאיזה כיוון הוא פנה אבל כמה שהלכנו שתי וערב בין כל המכוניות החונות, לא מצאנו אותו. ואז הבנתי שהשאטל לאו דווקא הוריד אותנו בדיוק היכן שעלינו עליו. ושאולי אנחנו בכלל לא במגרש החניה הנכון. 

ואז התחלנו ללכת וללכת לעוד מגרש ועוד מגרש - ומצאנו את מגרש החניה שאליו כמעט נכנסנו אבל התברר שהכניסה היתה רק לאוטובוסים והסתובבנו והמשכנו הלאה. ואז מצאנו את הכניסה שממנה בסוף כן נכנסנו עם הרכב, אבל אז נזכרנו שעמד שם מישהו עם אפוד זוהר שהפנה אותנו הלאה....ופניתי לכיוון פנימי יותר - בחוש כלשהו - ושם מצאתי את מגרש החניה שבאמת חנינו בו בסוף, ושם כמובן בדיוק היכן שזכרנו: מצאנו את האוטו. ייתכן שכל הסיפור הזה לקח לנו חצי שעה. אולי זה רק נדמה לי, אולי קצת פחות. 

ואז חיפשנו, כאמור בית קפה ו/או לפחות בקבוק מים, והכל - אבל ממש הכל - היה סגור. בסוף מצאנו איזו חנות נוחות באיזו תחנת דלק שלא הגישה קפה, אבל היו להם בקבוקי מוקה קרים של סטארבאקס (אמורים להכין קפה.....). ולא היו להם בקבוקי מים אבל היו מים בטעם לימון (ממש איכס). אבל זה מה שהיה ועם זה נסענו בחזרה לבוסטון. 

ובינתיים בבית, למרות שבגן סביבוני היה ממש בסדר, מרגע שהגיע הביתה הוא לא הפסיק לבכות ולהתלונן ולהשתגע ולהוציא את כלתי מדעתה. כשהגענו - ובני מייד היה צריך לצאת - היא היתה פחות או יותר שבר כלי, והצטערתי שהשארנו אותה ככה לבד - למרות שהיה כיף להיות לבד עם בני כמה שעות. 

ברגע של שבירה היא פשוט התמוטטה והתחילה לבכות ולקטר על סביבוני וחוסר התקשורת שלו ועל חוסר היכולת או הרצון שלו להסתדר עם אנשים אחרים חוץ מהם (והבייבי סיטר שלו, שהיא מדהימה איתו, והגננות בגן....). ועל הסטאטוס שלה, הויזה שעדיין עובדים עליה ושבינתיים אסור לה לעבוד (חוץ מ"שחור", ומזה יש מעט מאד) והיא בקושי מנגנת והיא משתגעת בבית והיא לא טיפוס של להיות כל היום בבית. 

נתתי לה לשפוך ולשפוך וחיבקתי אותה כשהיא בכתה, ואמרתי לה שזה לגמרי בסדר להישבר לפעמים, וזה לגמרי בסדר לרצות שהדברים יהיו אחרת ממה שהם, כי רוב הזמן היא מבינה שזו המציאות ועם זה מתמודדים, אבל לפעמים נשבר וזה בסדר גמור. 

זה עזר לה לפרוק ככה, ולקבל את האהבה ואת התמיכה הבלתי שיפוטית הזאת, ובסוף היא נרגעה קצת - ואחרי שהיא נרגעה לגמרי, סיפרתי לה על השיר/מאמר שנתקלתי בו כשקראתי את "אולי כדאי לך לדבר עם מישהו" ושאמאל'א גם הזכירה אותו באחד הפוסטים שלה: "ברוכים הבאים להולנד". וזה כל כך דיבר אליה.....

באותו הלילה סביבוני ישן רצוף לילה שלם, וכך גם בני וכלתי.

בבוקר הם קמו רעננים ומאושרים, בני החליט מיד לצאת חדר כושר - משהו שהוא לא הצליח לעשות בשבועות האחרונים - וכלתי התנפלה על חדר האמבטיה וקרצפה אותו, מרוב אנרגיות שפתאום היו לה. 

אחר כך יצאנו לקניות בסופר, לקראת ארוחת ששי שבא ל-T להכין (ובני וכלתי הזמינו שני זוגות חברים שלהם), ובצהריים נסענו לעשות בדיקות קורונה לקראת הטיסה חזרה במוצאי שבת.  

לכלתי היה גיג ואחר כך גם נסעה לתלמידים, וובזכות הרכב השכור שלנו היא יכלה לקחת את האוטו בלי להילחץ בזמנים (לקחת את הילד לגן, להחזיר את הילד מהגן) ובערב אפילו יצאה עם חברה. 

באותו הבוקר שברנו שיא בהליכת בוקר - 11 ק"מ! אה, כן, ובדרך ראינו דביבון חמוד מטפס על עץ (אבל לא הספקנו לצלם).

לקראת סיום הטיול הזה חשבתי על כמה דברים שאני עשויה להתגעגע אליהם כשנעזור ונחזור ארצה: 

מים רכים וצלולים - המים כאן רכים ולא משאירים משקע של אבנית ואפשר לשתות ישר מהברז (כן אני יודעת שלכאורה גם בארץ אפשר לשתות מים מהברז, לא - אין להם את אותו טעם מדהים כמו כאן). 

נייר טואלט ומגבונים רכים - אני לא מתקמצנת על נייר טואלט משובח בארץ וגם לא על מגבונים - אבל אין, פשוט אין שם מגבונים ונייר טואלט רכים ומפנקים כל כך כמו בארה"ב. 

עמידה בתור במרחק שני מטר - אין מה לדבר כמובן על עמידה בתור בשום מקום בארץ שתדמה בכלל למה שקורה כאן. לא רק ששומרים על מרחק (גם בגלל הקורונה וגם כדי - למשל - לא לחסום את המעבר), אלא גם שואלים אותך אם אתה בתור גם אם אתה עומד ממש רחוק. 

כנ"ל לגבי אדיבות בכביש - גם בין המכוניות לבין עצמן וגם כלפי הולכי רגל. 

עוד בסופר - אריזה בקופה - אני זוכרת שבסניפים של חצי חינם (כשעוד היינו הולכים לפעמים, עד שהבנו שזה לא חצי ולא חינם ואפילו כפול במחיר) היו אורזים בקופה. אבל כאן זה בכל מקום. תענוג. 

תשלום עצמי בקופה - עוד יותר אתגעגע לקופות בשירות עצמי (כן אני יודעת שפה ושם יש את זה כבר גם בארץ, ואיכשהו תמיד צריך לחכות לעובד/ת שי/תבוא לעזור כי משהו לא מסתדר). וכאן זה גם בחנויות כלבו כמו TARGET או MARSHALLS או בבתי מרקחת כמו CVS.

עכשיו כבר קר ממש (לא קר כמו בהמשך החורף אבל קר כמו שיא החורף הישראלי, במיוחד מוקדם בבוקר) - אבל עד לפני כמה ימים היה כאן סתיו מקסים, לא חם, לא קר.....סתיו אמיתי. אתגעגע לזה. 

כמובן שאתגעגע לבני ולכלתי ולסביבוני - שלמרות שקשה לו להתחבר אלינו, אני רואה שהוא מבין כמה אנחנו אוהבים אותו. 

בשיחת וידאו עם בתי באיזה בוקר שלנו /אחה"צ בישראל, בתי אמרה "יאללה תחזרו כבר, מתגעגעים אליכם כאן" וכלתי נזפה בה קשות "יש לך אותם כל השנה, חוצפנית קטנה" ובתי התנצלה והודתה שהיא צודקת וסליחה. זה הרגיש טוב לדעת שגם אלה רוצים אותנו וגם אלה. לא מובן מאליו. 

אז עוד מעט יגיעו החברים לארוחת הערב, וכמעט הכל כבר מוכן. עדיין לא הגיעו תוצאות בדיקות הקורונה אבל יש זמן עד למוצ"ש.....מקווה שיהיה בסדר. 

שבת שלום

יום חמישי, 23 בספטמבר 2021

ניו יורק - היום האחרון ונסיעה ברכבת לוושינגטון

 סיימתי את הפוסט הקודם בקיטורים, בין היתר על השירות במלון. 

אז אחרי שהתלוננו מספר פעמים הם לא רק שניקו לנו לבסוף את החדר (וגם למחרת), אלא גם הלעיטו אותנו בכמויות של סבונים ומגבונים ונייר טואלט ואפילו כוסות (חד פעמיות כמובן) ועוד קפה. בסך הכל במסגרת המגבלות שלהם, הם עשו כמיטב יכולתם. 

שלישי היה יומנו האחרון בניו יורק.

על הבוקר יצאנו להליכה נמרצת בסנטרל פארק - הפעם המשכנו מעט צפונה יותר עד שהגענו למזרקה ואגם קטן. 


עשינו סיבוב קטן בתוך הפארק וחזרנו להתקלח ולאכול ארוחת בוקר במלון, ואז יצאנו למוזיאון האמנות המודרנית MOMA.
גם זה מוזיאון שאנחנו מאד אוהבים וברוב הביקורים שלנו בניו יורק אנחנו משתדלים לבקר בו. כמעט תמיד יש בו גם תערוכות מעניינות.

הפעם היתה, בין השאר, תערוכת מכוניות עתיקות, ש-T מאד התלהב מהן. 
היה הציור הזה שתפס לי את העין במשך דקות ארוכות. 


הצחיק אותי הפסל הזה, שנראה כאילו הפנתר הוורוד פגש את בת הים הקטנה


והיתה תערוכה מיוחדת במינה (לא צילמתי) של אמן שבנה כל מיני מיצגים מחומרים שונים (קרטון, מתכת, בד ונייר) כולם באדום, שחור ולבן תלויים על כל מיני סוגים של חוטים וחבלים ויוצרים צורות שונות....נו, טוב, לא מצליחה לתאר. חבל שלא צילמתי. 

התערוכה המיוחדת ביותר היתה של רישומים ואיורים של סזאן (Cézanne) - כל מיני הכנות לציורים בעפרון וצבעי מים על נייר, חלקי גוף, חלקי נוף, חלקי עצים....ממש ניתן היה לראות את תהליך החשיבה שלו בזמן שהוא תכנן ציור ותירגל את הצורות, את התנועה, את הצלליות.... פשוט חוויה לצפות ברישומים האלה שהוא שירבט לעצמו תוך כדי עבודה. 



ממש שקענו בתוך החלק הזה של התערוכה ובסוף בילינו במוזיאון הרבה יותר שעות ממה שתכננו, ובקושי הספקנו לחזור למלון לנוח מעט לפני המפגש שלנו עם בן הדוד של T ואשתו. 

על בן הדוד הזה סיפרתי מעט כאן כשהתארחנו אצלו ואצל אשתו בליל הסדר 2016, בביקור האחרון שלנו בניו יורק ולפני שפגשנו את בני וכלתי בניו אורלינס. 
הבן דוד הוא טיפוס - ממש טיפוס - מצד אחד לב של זהב ומאד קשור למשפחה, וגם אדם בעל עושר תרבותי וידע היסטורי מקיף (לגמרי אוטו-דידקט, לא למד מעולם) ומצד שני הוא גס רוח, מיזוגן, גזען, ימני קיצוני (גם בפוליטיקה אמריקאית וגם בפוליטיקה ישראלית) שמאד קשה לשבת לדבר איתו לאורך זמן בלי להתרגז. 

יש לו בן אחד שחי בישראל (נשוי, בלי ילדים) ובן אחד שחי בקליפורניה (נשוי פלוס שניים) - ומאז הקורונה הוא בעצם לא ראה את הנכדים שלו. בן הדוד הזה עבר לפני כמה חודשים ניתוח החלפת שני מסתמים בלב, כך שיותר מהרגיל הוא נשמר שלא לחשוף את עצמו לילדים לא מחוסנים או מבוגרים חולים (ולכן דחינו את המפגש איתם כשהיינו מצוננים). 
יש לזוג חברים וגם קרובי משפחה (בעיקר של האשה) אבל נשמע שהם בודדים ומשוועים לקצת חברה.

אמרנו להם שניפגש איתם היכן שירצו, גם נגיע אליהם (לניו ג'רזי) אם יותר נוח להם, אבל הם התעקשו לנסוע למנהטן, ורק ביקשו שנפגוש אותם בדרום העיר (downtown כמו שאומרים) כדי להימנע מפקקים שהיו אמורים להיות בעיר עקב ביקורו של ביידן בבניין האו"ם. 

נסענו בתחתית כמה תחנות ופגשנו אותם על Broadway פינת La Fayette, והם אספו אותנו במכונית - ומרגע זה בעצם במשך כמה שעות היינו תקועים איתם במכונית. משום מה הם החליטו שככה הם רוצים לבלות את אחר הצהריים איתנו. בהתחלה הם נסעו איתנו ברחובות העיר התחתית והוא התחיל לקריין כמו מדריך תיירים שכאן אזור איטליה הקטנה אבל עכשיו כבר נכנסו סינים, ופה היה אזור היהודים אבל עכשיו....משהו אחר, וכאן היו מפעלי טקסטיל אבל עכשיו.....וכן הלאה. 
וכשמיצינו את האזור הזה הם חצו את גשר אל ברוקלין, "כי אתם בטח בכלל לא מכירים את ברוקלין, ולא מבינים כמה היא ענקית" - ואז התחלנו סיבובים אינסופיים בברוקלין ("כאן הסאטמרים וכאן ולובבצ'ים...." וכו) - ואז חיפושים אינסופיים אחר מסעדה תורכית מצוינת (שכנראה כבר נסגרה כי לא מצאנו אותה) ומציאה של מסעדה תורכית אחרת (שלא היתה בכלל מצוינת אבל היתה לידה חניה, שזה בערך היתרון היחיד שלה). 

כל הזמן הזה הבן דוד מדבר ומדבר ומדבר ומקטר על הכושים (מילה שלו) והסינים וה"חומים" (כינוי ללטינו) והפלישה הגדולה שלהם לארה"ב (תומך טראמפ, איך לא?) ועל הדמוקרטים (בארה"ב) ועל השמאלנים (בארץ) - ואנחנו מבקשים בעדינות לא לדבר על פוליטיקה (כי כבר הייתי איתו בויכוחים פוליטיים בעבר ואני זוכרת איך הוא איים לזרוק אותי מהחלון בדירה שלהם בקומה העשרים ומשהו) אבל הוא בכל פעם נסחף לזה בחזרה ואומר "אבל זה לא פוליטיקה". 
סיוט. 

ובכל רחוב הוא מספר על מישהו שהיה גר בבית הזה שהיה בן דוד של מישהו שעבד אצלו וגר בבית ההוא (יש להם הרבה מכרים כנראה בברוקלין) וכל כמה זמן שואל אם כבר הבנו כמה ברוקלין ענקית. 

עברנו גם ליד הלונה פארק הגדול של קוני איילנד (Coney Island) ש"כדאי להביא לכאן את הנכדים"  - כרגע הוא כמובן סגור ושומם, ונראה לי שלונה פארק סגור הוא ברשימת עשרת הדברים המדכאים שאפשר להראות לתיירים. לא? 

הדבר היחיד שממש נהנינו ממנו היה כשעצרנו באיזו שכונה ושם בין הבניינים תפסנו את הנוף של קו הרקיע של מנהטן

כשהתחלנו להיות עייפים ונראה היה שסוף סוף הם מתכוונים לסיים את המפגש, ביקשנו שישאירו אותנו בתחנת רכבת כדי שלא יצטרכו להיכנס לעיר, אבל הם התעקשו לקחת אותנו עד למלון - וגם אז עשינו עוד כמה סיבובים אינסופיים כדי לעבור ליד הבית של הרבי מלובביץ' (אחרי ש-T אמר במפורש שזה לא מעניין אותנו, אבל הבן דוד התעקש שהוא היה פרסונה חשובה וצריך) - וכמובן שהם פנו ברחוב הלא נכון ופספסנו את הבית, אז בסוף לא ראינו אותו. 

שכחתי לציין שאשתו נהגה והוא ישב לידה וכל הזמן נבח לה הוראות נסיעה וירד על אופן הנהיגה שלה, תוך כדי שהוא משנה את דעתו לגבי לאן לנסוע ומתי לפנות. חשבנו שאנחנו משתגעים. 

כשנגמר הסיוט והורידו אותנו במלון שנינו נשמנו לרווחה. 

היינו גמורים וכל שנותר לנו היה לארוז לבוקר וללכת לישון, והבוקר קמנו מוקדם ויצאנו לתחנת Penn Station ועלינו על הרכבת לוושינגטון. 

המשך יבוא. 

יום שלישי, 21 בספטמבר 2021

ניו יורק - חורשים את העיר ברגל

רק מעל לשבוע מאז שעזבנו את הארץ שמתי לב, שמזה שנתיים שלא השתמשתי בווידג'ט שלי בטלפון שמיועד לנסיעות. טוב, אולי פרט ל"רשות הטבע והגנים" פה ושם. רק כשהתחלתי להשתמש באפליקציות הזנוחות האלה הבנתי שלא הייתי זקוקה ל-tripit שיארגן לי טיסות, מלונות וכולי, לא נעזרתי באפליקציה של נתב"ג ובוודאי שלא השתמשתי באוּבֶּר (UBER) ולא הזמנתי מונית לשדה התעופה. ו....כן, נחמד לחזור אליהן. 


אז הנה זה קרה. טסנו לחו"ל. ניערתי את האבק מאפליקציות הנסיעות שלי. עשיתי זאת. אני כבר מעל לשבוע בחו"ל ופתאום אני מבינה כמה קל להתנתק. מהארץ, מהחדשות וגם מהלחצים האישיים שהציפו אותי. זה לא שאין דאגות כאן, והרי אני עם T וממשיכה להיות דרוכה למצבו ולבריאותו - אבל בינתיים הוא ממש (אבל ממש!) בסדר, וקל לשכוח לרגע את החודשים האחרונים. 

אז הגענו לניו יורק בשבת בצהריים ומיד פצחנו בהליכה. תמיד אהבנו ללכת ברגל ברחובות ניו יורק, אבל הפעם בכל זאת אנחנו במצב אחר. אמנם עוד היינו מקוררים נורא אבל עשרים ושישה ק"ג פחות ממה שהיינו בפעם האחרונה שטיילנו כאן, בכושר שיא - קטן עלינו לחרוש את העיר ברגל. 

הרכבת הביאה אותנו לתחנת PENN STATION על רחוב 42, ומשם הלכנו ברגל למלון שממוקם על רחוב 37 מערב פינת השדרה השישית. מקום טוב באמצע, כמו שאומרים. 

התמקמנו בחדר ומיד יצאנו לרחוב. התחנה הראשונה שלנו היתה טיימס סקוור (Times Square).
הכיכר הזאת תמיד מפוצצת אנשים וצבעונית ביותר.
בזמן הקורונה הראו אותה ריקה מאדם, זוכרת שזה היה עצוב מאד לראות. אבל מאז היא התמלאה בחזרה. 


הפעם התקיימה שם הפגנה של מתנגדי חיסונים. 


לא צילמנו אבל בין היתר הסתובבו הרבה נשים חצי ערומות שכתבו על גופן "My body" - סוג של "גופי ברשותי ולא תדחפו לי חיסונים בניגוד לרצוני". ייתכן שזה גם היה תירוץ טוב להסתובב ערומות. למשל כמו הזקנה הזאת (שהבנתי שהיא קבועה שם, בלי קשר למטרה כזו או אחרת) שמסתובבת רק בתחתונים ומגפיים עם שיער כחול וגיטרה. 


גם פה, כמו שראינו הרבה כשהיינו ביפן, אנשים מסתובבים עם כלבים בעגלות או בתיקים על הכתף.


באותו היום היינו גמורים גם מעייפות וחלשים בגלל הצינון, אז חתכנו מוקדם יחסית. עצרנו בבית מרקחת כדי לקנות סוג של דקסמול קולד מקומי (Nyquill) ואז גם בסופר כדי לקנות קצת פירות ואגוזים, וחזרנו למלון כדי לנוח אחר הצהריים.

אבל מה שקרה, הוא שהדקסמול האמריקאי הפיל אותנו - ונרדמנו עד הבוקר. ואולי זה בדיוק מה שהיינו זקוקים לו כדי להתגבר על החלק הקשה יותר של הצינון. 

התעוררנו בחמש בבוקר ויצאנו להליכה. הלכנו דרומה עד לאזור הגריניץ' ווילג' ובחזרה - כשבעה קילומטר בערך. 
אכלנו ארוחת בוקר במלון ואז יצאנו בהליכה צפונה לכיוון סנטרל פארק ולמוזיאון המטרופוליטן האהוב עלינו מאד. 
כל ההליכה הזאת והביקור במוזיאון עייפו אותנו קצת (עדיין היינו מאד מקוררים) אז חזרנו לנוח במלון להאושש קצת, ואחר הצהריים יצאנו שוב, לכיוון דרום מערב לאזור צ'לסי. 

בדרך נתקלנו במיצג מקסים חדש בשם סיטרוביה (CITROVIA), בנוי כולו על עקרון הלימונים. 


עברנו בזריזות דרך הצ'לסי מרקט (Chelsea Market) - בו ביקרנו בפעם הקודמת שטיילנו בניו יורק, אבל בסוף התיישבנו במסעדה מקסיקנית נחמדה בשם FONDA (על השדירה התשיעית מעט צפונית למרקט). 

מול הצ'לסי מרקט גילינו מתחם חדש מושקע ומפונפן של סטארבאקס - Starbucks Reserve Roastery.

הרבה מאד נחושת ותנורים של פעם, מאד יפה - אבל הקפה אותו קפה. של סטארבאקס. תכל'ס, בקפה GREGORYS ואפילו ב-Dunkin Donuts הקפה טעים לי יותר. 





בהערת אגב: בניו יורק הנהיגו סוג של "תו ירוק" ובכניסה להרבה מאד מקומות יש צורך להראות תעודת חיסון בשילוב תעודה מזהה. 
רוב האנשים מסתובבים עם מסיכות על הפה ועל האף כמו שצריך, אבל פחות מאשר בבוסטון. יש הרבה שמסתובבים ככה גם בחוץ, והאמת שיש איזורים שבהם ברחוב הצפיפות גבוהה וזה הגיוני לעטות מסיכה, למרות שזה לכאורה באוויר הפתוח. 

חזרנו למלון עייפים אך מרוצים, בשלב הזה כבר היה חשוך ובדרך קלטנו את האמפייר סטייט בילדינג (Empire State Building) על כל תפארתו זוהר מבין לבנינים. 


שעון הגלקסי החדש שלנו הראה לנו שבסך הכל ביום ראשון צעדנו כעשרים קילומטר. 



ישנו היטב בלילה, ולמחרת קמנו מעט מאוחר יותר (כבר אחרי הזריחה) ויצאנו להליכה, הפעם צפונה לכיוון סנטרל פארק. 



בכל ביקור מחדש אני לא מפסיקה להתפעל מהמקום הזה, סנטרל פארק, ולהודות למי שצריך להודות על כך שהוא קיים ושמשמרים אותו, למרות שהוא חתיכת נדל"ן שבפוטנציאל עשוי לגרוף לכיס של מישהו הרבה מאד כסף. 
הפארק היה מלא רצים, רוכבי אופניים, מטיילי כלבים למיניהם, סנאים ועכברושים וסתם אנשים שחוצים דרכו בדרך לעבודה. 




חזרנו למלון לארוחת בוקר ומקלחת, ושוב יצאנו ברגל, הפעם לכיוון דרום מערב אל אזור 9/11 - גראונד זירו (Ground Zero) וה-World Trade Center החדש.


אתר הזיכרון למגדלי התאומים שנפלו בהתקפה של 9/11 (11 בספטמבר 2001). ישנן שתי בריכות כאלה, ולאורך השפה של כל אחת מהן חקוקים שמות הנספים. 



וכך נראה מגדל ה-WTC החדש.


מאתר ההנצחה של 9/11 המשכנו דרום מערבה אל Battery Park..

אנדרטה לזכר מלחי צי הסוחר Merchant Marines שתפסה לי את העין. הפסל עוצב בעקבות תמונה דהויה

מרחוק אפשר לראות את פסל החירות


ובמבט צפונה שוב נראה מגדל ה-World Trade Center החדש. 

מותשים, החלטנו לחזור ברכבת התחתית. אז גם על זה אפשר לעשות V בביקור הזה. נסיעה בתחתית. כמה קל ונוח היה למצוא את הרכבת המתאימה, את התחנה ואת הדרך לתחנה בעזרת אפליקציית MOOVIT. זוכרת ביקורים קודמים עם מפה של התחתית ומפה של ניו יורק....גם אז הסתדרנו מצוין. עכשיו זה עוד יותר נוח. 



חזרנו למלון, נשנשנו קצת פירות ואגוזים ונחנו. החלטנו שזה סידור מצוין - ארוחת בוקר במלון, ארוחת ערב במסעדה כלשהי, ובצהריים רק פירות ואגוזים. 

אחר הצהריים יצאנו שוב לכיוון צ'לסי (דרום מערבה) הפעם ל-HIGH LINE של ניו יורק. זוהי טיילת מוגבהת על מה שהיתה פעם מסילת רכבת עילית שמשתרעת בין הרחובות GANSEVOORT בדרום עד רחוב 34 בצפון, בערך בתוואי של השדרה העשירית.  
זוהי טיילת מאד מושקעת גם מבחינת הגינון והצמחייה וטיפוח אוכלוסיית החרקים המגוונת, גם מבחינת אומנות וגם נוחות - ספסלים, שירותים לאורך הדרך, אפילו עצירות לכיבוד פה ושם, ונוף נהדר, גם של נהר ההדסון וגם של העיר





כששקעה השמש מצאנו לנו מסעדת המבורגרים נחמדה בשם DALLAS BBQ CHELSEA, שם הזמנו סלט ענק עם המבורגר (ללא לחמניה) וירקות מאודים - T טוען שאנחנו היחידים שאי פעם הזמינו את המנה הזאת. 

בסוף היום שעון הגלקסי שלי הראה שהלכנו מעל לעשרים וחמישה ק"מ.


לא רע, בסך הכל. והצינון כמעט נעלם. 

לפני שאסיים את הפוסט הבלתי נגמר הזה, אני חייבת קצת לקטר, כי משהו לא טוב עבר על ניו יורק מאז שביקרנו בה לאחרונה. אני מניחה שזו בעיקר הקורונה,  שלא עשתה לעיר הזאת שום דבר טוב. אבל אולי זה גם ניהול כושל.

העיר מטונפת, זבל מתגולל ברחובות ופחי הזבל עולים על גדותיהם. 
הומלסים מציפים את הרחובות. 
המון עסקים חוסלו, חנויות ומסעדות עומדות סגורות.

עסקים שמתפקדים מפרסים מודעות דרושים גדולות (את זה ראינו גם בבוסטון) ונראה שגם כאן כמו בארץ, עובדים רבים לא חזרו מ"חל"ת". 

במלון מונהגת מדיניות של "ננקה לך את החדר רק אם תבקש, וגם אז רק למחרת, וגם אז זה יקרה בזמן לא ידוע במהלך היום וייתכן גם עד שמונה בערב".  כנ"ל לגבי החלפת מגבות, הוספת סבונים, מגבונים, נייר טואלט, קפסולות קפה למכונה וכוסות (וגם אז רק חד פעמיות, אלא מה?). בקצב הזה עוד מעט נצטרך להביא את הכל איתנו מהבית. 

כשהתלוננו בקבלה נאמר לנו שכמובן זה בגלל הקורונה, אבל שנראה להם שההנהלה מתכוונת להמשיך עם זה גם אחר כך. למה לא? אם אפשר לחסוך בהוצאות על עובדי נקיון? 

נראה אם זה יהיה ככה גם בוושינגטון. 

זהו, הסתיימה פינת הקיטורים. תיכף נצא למוזיאון MOMA לאמנות מודרנית, ואחרי הצהריים ניפגש סוף סוף עם בן דוד של T ואשתו. 
מחר ממשיכים לוושינגטון. 
המשך יבוא

יום רביעי, 25 במרץ 2020

מנצלת את הזמן הפנוי

מזמן לא עשיתי סדר בארונות (פרט לבגדים) או מגירות - אז היום החלטתי שזה זמן טוב והתלבשתי על הארון שמעל למקרר: ארון, שהוא שילוב של ארון התרופות, מלאי של נרות (לחנוכה, ימי הולדת, הפסקות חשמל), כלים חד פעמיים (שאני גאה לומר שקנינו כשנכנסנו לבית לפני קרוב לעשר שנים לכבוד חנוכות בית למיניהן ועדיין לא הצטרכנו לחדש את המלאי) וגם מלאי בקבוקים (שיש בכמות כזאת צורך רק כשאנחנו מארחים במספרים גדולים - מי יודע מתי ניתן יהיה לעשות זאת שוב) וכוסות פלסטיק של ילדים (שאיפסנתי כשחכמוד ונשמותק גדלו, ועוד מעט אשמיש שוב עבור נוקת ותינוקי).



כבכל פעם מחדש, הופתעתי כמה מהר זה הלך וכמה קל זה היה, והזכרתי לעצמי את מה שאני תמיד מייעצת לאחרים - לעשות בכל פעם מגירה או שתיים, ארון או שניים - וזהו. זה ממש לא מעייף כמו כשמחליטים להתלבש על חדר שלם או ...כל הבית.

הנחיות ברורות מהממשלה עדיין לא ראיתי, ולא ברור לי מה יהיה ומתי בדיוק זה ייכנס לתוקף.
בינתיים גם בפוליטיקה עוד יותר בלגן - וכמו אלכוהוליסט כבד, נראה לי שבתחום הזה גם מדינת ישראל תצטרך להגיע לתחתית לפני שניתן יהיה להתחיל לרפא ולהתרפא.

בינתיים גם T ו'שותפנו' הספיקו לריב - בטלפון - וזה מעכיר מעט את מצב רוחי, למרות ששני אלה רבים כבר שנים כמו בעל ואישה ולא נראה שהיחסים בסכנה. אבל חבל דווקא בתקופה כזאת, להתווכח במקום לתמוך ולהתגייס זה לטובת זה ולטובת הלקוחות המסכנים שלהם.

בהעדר הנחיה חדשה לא להסיע אדם שלא מהמשפחה ברכב, T הביא את העוזרת (שגרה ביישוב סמוך) ואני מקווה שזו לא טעות. אנחנו כמובן לא מתקרבים אליה והיא עובדת עם כפפות....
די ברור לי שבסוף ניאלץ לוותר על הפינוק הזה אבל אני דוחה את הקץ. בין הכתפיים והגב שלי ושל T, לא ממש בא לי לחזור לנקות את הבית בעצמנו. אבל שוב - בסוף כנראה לא תהיה ברירה.

נחכה לערב לשמוע אם התקבלו הנחיות חדשות וברורות יותר.
ירקות ופירות כבר הזמנתי (וקיבלתי) מהירקן המקומי, אבל לסופר כנראה עדיין נלך מחר. עוד לא נכנסנו למעגל ההזמנות און ליין. בסוף גם זה יגיע.

ימים מוזרים................